פרק 49: לשוב מתוך השבי | עם ילנה טרופנוב שהשתחררה מהשבי

00:00 דובר 1 וואו, אני מנסה להקליט איזושהי הקדמה לפודקאסט עם ילנה כדי שתביני קצת מה את הולכת לשמוע, וזה כל כך קשה להכניס את זה לכמה מילים. אני לא תיארתי לעצמי שאני אצא מהמפגש עם ילנה עם כל כך הרבה כוח. ילנה אישה מדהימה וכובשת שעלתה לארץ עם בעלה ויטלי כזוג צעיר עם ילד בן שלוש לקיבוץ פסטורלי ויפה, ולא ידעה שכעבור עשרים ושלוש שנה תמצא את עצמה בתוך מנהרה בעזה מוקפת במחבלים, כשהיא לא יודעת מה עלה בגורלם של בנה, בעלה ואמא. בפודקאסט תשמעי עבור מי ילנה הייתה שומרת את חתיכת הפיתה שניתנה לה מדי בוקר, את מי היא פגשה במנהרה כעבור מספר שבועות וכיצד סיפרו לה שהיא הולכת להשתחרר מהשבי. ילנה מספרת, מספרת כל כך הרבה דברים ובעיקר נותנת הרבה כוח ותקווה וקוראת לכולנו להוסיף בטוב ולהתאחד, כי זה הכוח הכי חזק שלנו נגד האויב. בואי לשמוע, להתחזק ולגלות מה נתתי לילנה רגע לפני שסיימנו להקליט את הפרק. ואל תשכחי להתפלל עבור בנה אלכסנדר בן ילנה לאה, שיחזור במהרה בריא ושלם לאדמה בטוחה, אל חיק משפחתו. האזנת? התחזקת? קיבלת כוח? שלחי את הפרק לחברות ולבנות משפחה שאת אוהבת ורוצה לחזק אותן. למעקב אחרי התכנים של שליחות כדרך חיים כתבי הודעה לאפס חמש אפס שמונה חמש אפס חמש שבע מאות שבעים. באינסטגרם חפשי חני מוסקוביץ'. פתיח ומיד מתחילים. איך להפוך את החיים שלנו לחיי שליחות מלאים במשמעות? כאן חני מוסקוביץ, ילידה בעיר חרקוב, אוקראינה, וכעת ממשיכה את השליחות בכרמי גת, ישראל. בפודקאסט הזה אנחנו נפגוש נשים שונות שיביאו את השליחות שלהן במגוון של תחומים, ודרכה יעזרו לכל אחת למצוא ולדייק את השליחות שלה בעולם. כי לחיות את החיים שבשבילם נבראנו זה

02:01 דובר 1 הכי שיש. שליחות כדרך חיים. מתחילים ממש עכשיו. ברוכות הבאות לפודקאסט "שליחות כדרך חיים" לפרק נוסף ומאוד מיוחד עם אישה מיוחדת שאני כל כך מתרגשת לפגוש. שלום ילנה.

02:19 דובר 2 שלום.

02:20 דובר 1 מה שלומך? זאת שאלה...

02:22 דובר 2 כן, זו שאלה קשה, ואני כששואלים אותי, כי כולם שואלים, כן? אז אני משתדלת לא לענות. מחייכת ועוברת. אבל אם ממש מתעקשים, אה, אז אני עונה לפי איך שאני באותו יום. יש כמה דברים שאני יכולה לענות. אני יכולה לענות "בעזרת השם יהיה בסדר". אני יכולה לענות "בוא נדלג על השאלה", ואני גם יכולה לענות "על הפנים". זה כאילו אני לא, לא יכולה לענות בסדר.

02:50 דובר 1 ממש.

02:50 דובר 2 זהו, כן.

02:51 דובר 1 שום דבר לא בסדר.

02:52 דובר 2 שום דבר לא.

02:54 דובר 1 ילנה, את מרשה לי, אה, לקחת אותך על המטוס למדינה אחרת, לזמן אחר? אה, באמת, ילנה של פעם שנולדה ברוסיה.

03:04 דובר 2 ברוסיה, נכון.

03:05 דובר 1 בעיר רוסטוב.

03:06 דובר 2 נכון.

03:07 דובר 1 תספרי לנו קצת על הילדות שלך, אה, כי זה באמת עולם אחר. גם ברו- גם ברוסיה זה עולם אחר ממה שהיום, אה...

03:15 דובר 2 כן, אנחנו עלינו מרוסיה בשנת תשעים ותשע, אז אני פחות מכירה רוסיה של היום. אני הבנתי שהמדינה מאוד התפתחה מאז ומאוד התקדמה והמצב ממש ממש השתפר. בתשעים ותשע זה היה מצב מאוד מאוד קשה, אבל כשאני נולדתי בשנת שבעים ושלוש, אה, זה היה ברית המועצות, זה לא היה רוסיה. אבל כן, אני נולדתי ברוסטוב. אמא שלי התגרשה כשהייתי ממש קטנה. אני לא מכירה את אבא שלי, אבל, אה, גרנו תמיד עם, אה, סבא וסבתא ואמא. וכן, היו לסבא גם שתי אחיות שגרו ככה קרוב אלינו והיו לי מלא סבתות וסבא אחד. אה, זהו.

04:00 דובר 1 איך היה להיות ילדה יהודייה? את ידעת שאת יהודייה בתור ילדה?

04:03 דובר 2 אה, קודם כל כן, כי בכל המסמכים היה תמיד כתוב יהודייה ואף פעם לא הסתרנו את זה. וגם בתעודת לידה, וגם אבא יהודי וגם אמא יהודייה, ובפספורט אחר כך אצל כולם היה כתוב, אף פעם לא שינינו שום דבר. גם ה... שם משפחה שלי, של סבא שלי היה ליזירוביץ' ושל סבתא פרלמן. אז כאילו זה לא... אבל, אה, לא, לא הרגשתי משהו מיוחד אף פעם. היה גם, אה, בכיתה היה כזה מין ז'ורנל, אני לא יודעת איך קוראים לזה. היה ספר שמכניסים לשם, אה, ציונים והיה מידע-

04:41 דובר 1 יומן, יומן של הכיתה.

04:43 דובר 2 כיתה. כן, והיה מידע על כל אחד והיה כתוב איפה ההורים עובדים ומשום מה היה כתוב גם לאום ואצלי היה כתוב "יהודייה" ואף פעם לא הפריע לי. ו... זהו. רק פעם אחת איזה ילד אחד, אני זוכרת את זה עד עכשיו, אה, משהו התווכחנו ורבנו איתו והוא אמר לי, "ואת בכלל יהודייה". ואני אמרתי לו, "ואתה בכלל רוסי", ובזה הוויכוח נגמר. וזהו, כאילו לא, לא התייחסתי.

05:08 דובר 1 במקרה הזה יצאת בזול, מה שנקרא.

05:10 דובר 2 לא, זהו. לא-- אף פעם לא חשבתי את זה כחיסרון או משהו כזה, וגם אף פעם לא-- חוץ מהמקרה הספציפי הזה היחיד-

05:18 דובר 1 כן.

05:18 דובר 2 לא היה שום בעיה עם ה...

05:21 דובר 1 את ידעת בתור ילדה שקוראים לך, אה... אולי נספר שקוראים לך גם לאה, נכון?

05:25 דובר 2 נכון.

05:26 דובר 1 זה חשוב לדעת בשביל התפילות.

05:28 דובר 2 כן, אז אימא שלי סיפרה לי שאחות של סבתא שלי, האחיות של סבת-- סבא שלי, אה, יותר נכון של סבא, כן, אה, היו הולכות לבית כנסת. הם נולדו במשפחה מאוד דתייה. סבא שלי נולד באלף תשע מאות וחמש, עוד לפני המהפכה, אז הם היו משפחה דתית, אבל אחרי המהפכה הכל השתנה וסבא הפסיק ללכת לבית כנסת. אבל האחיות שלו כן המשיכו. וכשאני נולדתי אימא אמרה ש... אה, אה, האחות שלו, של סבא, סבתא קונה[?], אה, הלכה לבית כנסת ורשמה אותי שם בתור לאה. ככה-

06:08 דובר 1 וואו.

06:09 דובר 2 אני יודעת שכן, לאה. ולאימא שלי יש לה שם רבקה גם כן באותה דרך כנראה.

06:15 דובר 1 וואו.

06:16 דובר 2 דרך אחות של סבא, אז כן.

06:18 דובר 1 זה מלווה אותך מאז שאת, אה-

06:20 דובר 2 כן, אימא סיפרה ל-

06:21 דובר 1 זוכרת את עצמך.

06:22 דובר 2 אימא סיפרה לי, אבל גם כן לא התייחסתי לזה במיוחד.

06:25 דובר 1 כן.

06:25 דובר 2 ידעתי שיש לי שם כזה, אבל, אה... הייתי מאוד רחוקה מהדת, נגיד ככה.

06:32 דובר 1 כן. איך היה לעלות לארץ?

06:35 דובר 2 אה, היה קשה.

06:36 דובר 1 למה עליתם באמת? זה מעניין.

06:38 דובר 2 אה, היינו משפחה צעירה, אני ובעלי ויטלי והבן שלי סשה, בן שלוש ושמונה חודשים, והיה מצב מאוד מאוד קשה ברוסיה. ויטלי עבד בשתי עבודות ולא היה מספיק כסף, ואז, אה, החלטנו לעלות לארץ ולראות אולי פה אנחנו נמצא חיים יותר טובים. וככה עלינו ולא, אה, לא הייתה לנו משפחה פה. לא היה אף אחד. אז, אה, באנו לפי תוכנית של סוכנות "בית ראשון במולדת" וככה נשארנו בקיבוץ. ישר עלינו לקיבוץ ניר עוז-

07:13 דובר 1 הם הביאו אתכם לניר עוז?

07:15 דובר 2 כן.

07:15 דובר 1 בלי לדעת מה זה...

07:17 דובר 2 לא ידענו מה זה קיבוץ, לא ידענו איפה הוא נמצא, לא ידענו שום דבר. שאלנו אם זה רחוק מהים. אז הבחורה בסוכנות לקחה סרגל ואמרה: "לא, זה לא רחוק, זה ממש קרוב". וכן, זה היה דרך הזה.

07:29 דובר 1 כן, זהו. באוויר זה קרוב, אבל, אה...

07:31 דובר 2 נכון ככה, אבל, אה, כן, לא הייתה לנו בעיה. עלינו לארץ, התיישבנו בקיבוץ, מאוד אהבנו אנשים, קיבלו אותנו ממש ממש יפה. באמת אנחנו היינו בשוק עד כמה יפה קיבלו אותנו בקיבוץ וזהו. נשארנו, נשארנו בקיבוץ.

07:49 דובר 1 איך היה ללמוד עברית? להיכנס למדינה...?

07:52 דובר 2 אני התחלתי ללמוד עברית עוד ברוסיה לפני העלייה, בסוכנות. בעלי לא. אה, גם סשה לא דיבר עברית בכלל. הוא נכנס לגן ילדים והיה לו מזל שהייתה שם מטפלת דוברת רוסית כמה חודשים, בחורה אחרי צבא שהיא עשתה שם כמה חודשים, אז זה מאוד עזר לו וגם ילדים קיבלו אותו מאוד יפה. וזהו. ובעלי למד עברית, אנחנו הלכנו לאולפן והוא למד עברית מאפס ולמד טוב, כאילו הוא דיבר יותר טוב ממני.

08:23 דובר 1 את מדברת מצוין. זה וואו.

08:29 דובר 2 אז זהו, משנת תשנ"ט אנחנו בניר עוז, לא זזנו משם.

08:34 דובר 1 עשרים ו-

08:35 דובר 2 לא, תשנ"ט. סליחה, תשנ"ט.

08:37 דובר 1 כן, כן. עשרים ומשהו שנה.

08:39 דובר 2 כן, כן, כן.

08:40 דובר 1 איך החיים שם בכלל? קיבוץ...

08:44 דובר 2 איך החיים בקיבוץ? אה, קודם כל כשבאתי, דבר ראשון ששאלתי אם יש לינה משותפת. אמרתי אם יש לינה משותפת אני לא נשארת פה יום אחד. אמרו לי לא, לא, כבר אין וזה. אז נשארתי כי לא הייתי מוכנה להיפרד מהבן שלי. אמ, זהו וחוץ מזה קיבלו אותנו מאוד יפה, ממש עזרו לנו בהכול, עשו בשבילנו הכול, נתנו לנו משפחה מאמצת שבאמת אנשים מדהימים היו. הם כולם כבר לא בחיים. פנינה ויורם ו... הם מתו עוד לפני שביעי לאוקטובר. אה, הבן שלהם ואשתו נרצחו בשביעי לאוקטובר. לצערי. אז זהו, הייתה משפחה מדהימה שקיבלו אותנו ממש כמו עוד אחד מהילדים שלהם ואת סשה כמו עוד אחד מהנכדים. תמיד אמרו שיש להם ארבעה ילדים מ-- נכדים מבן, שלושה מבת ועוד סשה. כן, תמיד ספרו אותו כמו-

09:50 דובר 1 וואו.

09:50 דובר 2 נכד שלהם. כן, ממש ממש קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובכלל היה לנו טוב. אני התחלתי לעבוד בשנת אלפיים במפעל שנמצא בקיבוץ, מפעל נירלט, ועד עכשיו אני עובדת שם.

10:03 דובר 1 באיזה שנה בעצם מתחילים להיות טפטופים, מה שנקרא?

10:08 דובר 2 טפטופים של רקטות. אני זוכרת סשה עוד היה בגן, אני חושבת, אה, כשהיו קסאמים הראשונים. המלחמה הראשונה הייתה כשעוד לא היו לנו ממ"דים בכלל. לא היו ממ"דים, לא היה איפה להסתתר. צבע אדום, יושבים, מחכים שיהיה בום.

10:26 דובר 1 וואו.

10:27 דובר 2 עכשיו כל הילדים לקחו אותם מחוץ לקיבוץ. זה היה, אני זוכרת, חורף. זה היה סוף דצמבר. לא זוכרת איזה מבצע זה היה בדיוק.

10:34 דובר 1 עופרת יצוקה כנראה.

10:35 דובר 2 יכול להיות. ולקחו את כל הילדים לקיבוץ רבבים ואני לא הסכמתי להיפרד מסשה עוד פעם. ידעתי שהוא יישאר איתנו בקיבוץ והוא היה הילד היחיד בכיתה שנשאר בקיבוץ-

10:49 דובר 1 וואו.

10:49 דובר 2 באותם ימים, כן. היה איתנו. הלכנו לישון בחדר הרוח, כי שם היה גג בטון, אז כאילו יותר בטוח. אמ, וזהו. ובעצם כל המלחמות אנחנו תמיד נשארנו בקיבוץ, אני ובעלי, כי הייתה לנו כלבה והיו לנו המון חתולים וזה וכל מי שהיה מתפנה בכל המבצעים היה משאיר לוויטלי את הכלבים שלו וחתולים שלו לטפל. וכן, אנחנו טיפלנו בכל החיות.

11:20 דובר 1 והיה דואג לכל ה-

11:20 דובר 2 אף פעם לא, כן, אף פעם לא עזבנו בגלל החיות.

11:24 דובר 1 וואו, זה מרגש. זה-- את יודעת, יש מצווה של צער בעלי חיים שצריך לדאוג לבעלי חיים ופה זה ממש במוחש ה...

11:34 דובר 2 כן.

11:34 דובר 1 לא להשאיר אותם אפילו לבד ל-

11:36 דובר 2 לא, לא, לא השארנו. לא השארנו. אה, זהו. אז עכשיו כל החתולים עליי, גם של הקיבוץ וגם של המפעל, כי ויטלי טיפל בחתולים בקיבוץ ואני במפעל. וזהו. אני נוסעת עכשיו לניר עוז פעמיים בשבוע להאכיל אותם.

11:54 דובר 1 וואו.

11:54 דובר 2 ויש הרבה אנשים טובים שעוזרים לי.

11:57 דובר 1 וואו, יפה. וכל הדבר הזה של המצב הביטחוני כל הזמן, זה סטטי? זה מרגיש כאילו טוב, אנחנו חיים בעוטף עזה וזה המצב וזה מה יש.

12:07 דובר 2 כן.

12:07 דובר 1 לא חושבים לעזוב.

12:08 דובר 2 לא, שום דבר. שום דבר לא חשבנו. גם לא התרגשנו יותר מדי. אה, לא יודעת. תמיד סמכנו על הצבא שלנו, תמיד סמכנו ש... אה, יודעים להגן עלינו ולא התרגשנו. לא התרגשנו מקסאמים, מטילים, משום דבר, ואחרי שבנו לנו ממ"דים אז בכלל הרגשנו בטוחים.

12:30 דובר 1 וואו. ואז מגיע בעצם השביעי באוקטובר. לפני זה הייתה איזושהי תחושה של משהו הולך לקרות?

12:37 דובר 2 ממש לא. ממש לא. עוד פעם אני אומרת, אנחנו סמכנו על המדינה ועל הצבא. לא, לא הרגשתי שמשהו כזה יכול לקרות. אני חושבת שאף אחד לא חשב שכזה דבר יכול לקרות. אה כן, שביעי לאוקטובר.

12:53 דובר 1 מגיע שמחת תורה.

12:55 דובר 2 נכון, ואמא שלי בדיוק עלתה לארץ לפני, שנתיים לפני שזה קרה.

13:00 דובר 1 אהמ.

13:02 דובר 2 ו-

13:02 דובר 1 אה, רציתי לשאול אותך מתי אמא שלך הצטרפה.

13:05 דובר 2 היא עלתה לארץ שנתיים לפני השביעי לאוקטובר פחות או יותר, שנתיים וחצי כזה. היא גם שכרה בית בקיבוץ, התגוררה בקיבוץ קרוב אליי כי אני הבת היחידה, זה. אה, וסשה באותו זמן כבר גר ברמת גן, סיים לימודים, התחיל לעבוד ובא עם בת זוגו לבקר אותנו, וככה יצא שכל המשפחה שלי בשביעי לאוקטובר הייתה בקיבוץ כי אנחנו משפחה מאוד מאוד קטנה. ואז הגיע השביעי לאוקטובר וסשה היה עם ספיר, אה, בת זוגו, בחדר מול החלונות שלנו ממש קרוב, ולא היה להם ממ"ד. אין שם ממ"ד, וכשהתחילו הפגזות וצבע אדום בלי סוף, אז לא היה להם אפילו חצי דקה לרוץ אלינו לממ"ד. אז הם נשארו שם בחדר, הסתתרו מתחת למיטה, אחר כך ספיר סיפרה לי. אה, זהו, ואחרי ההפגזות קיבלנו הודעה שיש מחבלים בקיבוץ ושמענו את ההמון מסתובב בקיבוץ ויריות והיינו בטוחים שהם פשוט נכנסים בית בית והורגים את כולם. זה מה שהיה נשמע שעושים, כי באמת בקיבוץ שלנו לא דילגו על שום בית. אנחנו קיבוץ קטן והיה להם כמה וכמה וכמה שעות וזה היה המון המון אנשים. אז כאילו כן, אה, היה להם הרבה זמן להסתובב בקיבוץ. אה, זהו, באיזשהו שלב קיבלתי הודעה מהבן שלי שפורצים להם את הדלת ואז יצאתי עם ויטלי בעלי זכרונו לברכה מהממ"ד וראינו דרך החלון איך איזה עשרה, אולי יותר, איש עם הרובים נכנסים פנימה, שוברים את הדלת, נכנסים פנימה, ואז הייתי בטוחה שהרגו אותם והפסקתי לראות. אמ, ואמא שלי התקשרה. אמא התקשרה, אני אמרתי לה "אמא, הרגו את סשה", והיא אמרה לי "פורצים לי את הדלת". אז אמרתי לה "ביי" והיא אמרה לי "ביי" וסגרתי את הטלפון וזהו. כאילו מה, מה יש לעשות?

15:17 דובר 2 ואחרי כמה זמן, כמה דקות, הגיעו גם אלינו, ראו את המפתחות של האוטו, אמרו לויטלי שהם רוצים את האוטו שלו וחלק מהם יצאו איתו ביחד מהדלת לכיוון האוטו, איפה שהאוטו חונה, ולא ראיתי אותו יותר. לא יודעת מה קרה לו וזהו. אותי לקחו לעזה. יצאנו מהבית, יצאנו מהקיבוץ, התיישבנו על יד הגדר מחוץ לקיבוץ והתחלנו לחכות לטרמפ ועברו מכוניות וטרקטור עם עגלה וכל מיני אופנועים והכול והכול היה מלא מלא מלא אנשים וכל מיני ציוד וטלוויזיות ומזוודות וזה זה זה. לא היה לי מקום פשוט. אז באיזשהו שלב, אחרי שכולם כבר עברו, שני הבחורים שהיו איתי הבינו שאין, לא, לא הצליחו לתפוס טרמפ, אין כבר, אז הלכנו ברגל.

16:11 דובר 1 פשוט אה, טיול רגלי.

16:14 דובר 2 כן.

16:14 דובר 1 ובשלב הזה את בעצם לא יודעת מה עם אמא שלך, מה עם ספיר, מה עם סשה?

16:19 דובר 2 מה עם ויטלי, שום דבר. שום דבר לא יודעת.

16:22 דובר 1 והיית לבד, את והם.

16:24 דובר 2 אני ושני חמאסניקים, כן. ככה הגענו לעזה, ברגל.

16:28 דובר 1 מה עבר לך בראש? או שבאותו רגע אי אפשר—

16:31 דובר 2 קודם כול, ברגע שנכנסו לסשה וחשבתי שזהו נגמר הסיפור, אז הפסקתי להרגיש משהו בכלל. מה עלה לי בראש, כאילו, עלה לי שכנראה ש... אני אמות פה וזהו, כאילו, חשבתי, אה... אה, הייתה... היה רגע ש... היה כל הזמן מסוק מעלינו והיה רגע שהם נשכבו מתחת לגלגלים של קרוואן, היה כ-כזה קרוואן בשדות. דרך אגב, הוא עדיין שם. אני עכשיו, הלכנו, עשו צילומים, הלכנו עד לשם והקרוואן עדיין שם ו... גם השאריות של האוטו, שתכף אני אספר, אה. אז נשכבנו מתחת לקרוואן הזה ופתאום שמענו מנוע של האוטו מאחורינו ובחור שהיה איתי ניסה לעצור את האוטו בשביל שיקחו אותנו ופתאום היה טיל מהמסוק והאוטו התפוצץ וכל הרסיסים היו מעלינו. אז גם הקרוואן שם וגם השאריות של האוטו עדיין שם, בשדות. וזהו. וחשבנו... אבל לא, לא קרה כלום. באמת אלוהים שמר עליי. אז זהו, וככה הגענו לעזה.

17:43 דובר 1 פשוט נכנסת בשערי עזה ומבינה ש...

17:47 דובר 2 כן.

17:47 דובר 1 את מבינה את הסיטואציה שאת שבויה?

17:50 דובר 2 כן, כן, כן, בטח. אני גם ראיתי עוד כמה אנשים ש... לקחו לעזה והבנתי שאני לא היחידה, כי עברו, עבר טרקטור עם עגלה, עם אנ-אנשים מהקיבוץ. אני, כן. הבנתי שאני לא היחידה.

18:04 דובר 1 וואו. וכשאת מגיעה לשם—

18:06 דובר 2 אז לוקחים אותי ל... קודם כול, אה, מנהרה. ובמנהרה אני... הביאו אותי לזה, אחרי קצת טיולים פה ושם, הביאו אותי לאיזה חדר ושם ראיתי חלק מאנשי ניר עוז שלקחו. אה, לא כולם, אבל חלק מהם. ואחרי חילקו לנו איזה רבע פיתה, לא יודעת מה, לא היה לי חשק לאכול. ו... אה, אחרי זה לקחו אותנו למנהרה אחרת. היינו שם יומיים עם ותיקי ניר עוז. חלק מהם הודיעו שהם כבר לא בחיים. עכשיו הודיעו ל... לפני כמה שבועות, שבועיים, שלושה. ושם הכרתי את דניאל אלוני ואמיליה, הבת שלה, בת חמש וחצי. ואחרי היומיים האלה אותי, אותה ועוד תאילנדית ועוד בחור בן שבע עשרה, לקחו אותנו לאיזו דירה. היינו ככה שבועיים בדירה, התחברנו עם דניאל ממש ממש, נעשינו חברות, ומאז העבירו אותנו, אותי ואותה ואמיליה ככה כגוש בכל מיני קבוצות, אבל כל הזמן ביחד, שזה מה היה המזל שלנו.

19:16 דובר 1 מאוד מחו... משהו להיאחז בו קצת.

19:18 דובר 2 כן, כן. ו... זהו, היינו שבועיים בדירה הזאת, ואז אחרי שהתחילו ההפגזות הכבדות הורידו אותנו למנהרות ו... אה, כשהורידו אותנו למנהרות בדיוק באותו זמן הורידו גם את הקבוצה של ספיר, חברה של הבן שלי, ושם פגשתי אותה ללילה אחד והיא... מאוד שמחתי לראות שהיא בחיים, והיא גם ס-סיפרה לי שהדבר האחרון שהיא ראתה זה שסשה בורח. היא פשוט, לקחו אותה על אופנוע והיא בזווית עין ראתה שסשה בורח, שמעה יריות לכיוון שלו, לא ידענו מה קרה לו. עכשיו אנחנו יודעות שהוא פצוע בשתי רגליים, אבל אז לא ידענו מה קרה. אה, וזהו. ואז לקחו, אחרי הלילה הזה, אותה לקחו לכיוון ל... קבוצה שלה, לקחו לאיזה משהו, מקום אחד, אותנו למקום אחר, ושבוע אחרון לפני השחרור עוד פעם העבירו אותה, אותי אליה לקבוצה ואז היינו ביחד שבוע אחרון אני וספיר. אה, זהו.

20:25 דובר 1 להיות במנהרה זה פשוט... את, את מספרת את זה ואת, את מרגישה שזה באמת, את מצליחה לעכל שזה קרה, שהיית שם?

20:34 דובר 2 אה, זה היה מוזר שכאילו שמענו על מנהרות, על מנהרות ופתאום אני שם, אבל כל הסיפור הזה כזה מוזר והזוי שאני כבר—

20:40 דובר 1 כן.

20:41 דובר 2 הפסקתי להתרגש. קודם כול, עוד פעם, מאז שנכנסו לסשה אז הפסקתי להרגיש בכלל, אז לא התרגשתי ולא שום דבר. אמ, כן, אמ, זה היה יותר בטוח כי אחרי ההפגזות ממש ממש קרוב.

20:57 דובר 1 אתם שומעים בעצם את כל המלחמה.

20:59 דובר 2 עוד לא הייתה כניסה קרקעית בח'אן יונס, אנחנו היינו בח'אן יונס, הייתה בצפון, סיפרו לנו, אבל הפגזות מהמטוסים היו והיו ממש ממש קרובים, אז היה יותר בטוח במנהרות. העדפנו כבר להיות במנהרה. עכשיו במנהרה זה הכל לחות ועובש וגם היו הרבה ימים שלא היה חשמל, אז ישבנו עם כאלה מנורות חירום ממש ממש קטנות, אה, בכזה חצי חושך עם ילדה בת חמש וחצי.

21:33 דובר 1 חמודה.

21:34 דובר 2 כן, היא ממש ממש חמודה, היא ילדת שמש באמת.

21:37 דובר 1 מה היא עשתה?

21:38 דובר 2 בואי נגיד, אה-

21:38 דובר 1 בכלל מה, מה, מה עושים כל-- מדברים?

21:41 דובר 2 מדברים. קודם כל המון המון המון דיברנו, כי רוב הזמן היינו ככה אני, דניאל ואמיליה ושלושת התאילנדים. אז התאילנדים דיברו תאילנדית איתם, אה, כ-- הם בקושי דיברו אנגלית, בטח לא עברית. אז התאילנדים היו בקבוצה שלהם ואנחנו ככה בשלנו. ואמיליה כן, היא הייתה חמודה, היא למדה קצת תאילנדית, קצת ערבית, דיברה עם אלה ודיברה עם אלה ושיחקה עם, אה, איתנו וציירה ו... כן, נתנו לה איזה כדור אז היא שיחקה בכדור, כאילו, העסקנו אותה הרבה.

22:15 דובר 1 אני חושבת כשיש ילד בשטח זה קצת, אה, עו-עוזר למבוגרים להיות סביבו זה...

22:23 דובר 2 כן, זה נותן עיסוק מצד אחד, מצד שני זה המון המון דאגה לאימא, כי היא הרבה פעמים לא היה אוכל מספיק והיא ילדה שאוהבת לאכול. עכשיו ילדה בת חמש וחצי, אפילו כשיש אוכל אז אנחנו אומרים לה תאכלי, תאכלי והיא כרגע לא רוצה והאוכל לא נראה לה והיא לא אוהבת את זה ולא בא לה, ואז פתאום אחרי חצי שעה "אני רעבה" ואין כבר אוכל, אז כאילו והיא בוכה, "אמא, אני גוועת מרעב" ובוכה. זה, זה המילים שלה, "אני גוועת מרעב". ולאמא לשמוע דבר כזה זה קטסטרופה. אז אנחנו תמיד ניסינו לשים אוכל ככה בצד. אני ודניאל וגם התאילנדית יו, היא גם שמה את האוכל בצד. העדפנו לאכול פחות ולא לאכול ולשים לאמיליה שאם היא תתעורר רעבה אז שיהיה לה. אבל גם מה ששמנו בצד לא תמיד היא רצתה, כאילו זה כבר קר ולא טעים וזה זה וזה... ילדה, נו.

23:19 דובר 1 כן.

23:20 דובר 2 מה עושים עם זה?

23:20 דובר 1 ילדה זאת ילדה, לא משנה שלקחו אותה למנהרה, היא צריכה את ה-

23:24 דובר 2 ברור, ברור, היא לא באמת מבינה את הסיטואציה. כאילו אמרנו לה תקשיבי, אין לנו, אימא אומרת לה אני לא יכולה להכין לך כמו בבית מה שאת רוצה.

23:33 דובר 1 איך הסבירו לה מה קורה כש-כשאתם בעצמכם בעצם לא מבינים?

23:38 דובר 2 אה, היא הבינה מה קורה. היא ילדה מאוד חכמה, מאוד, מאוד, מאוד חכמה. היא הבינה מה קורה בדיוק. אז כן, היא הסתדרה, הסתדרה היא בקושי, היה קשה, אבל היא הסתדרה שם וכן אכלה מה שיש וזהו. ולפעמים זה היה פיתה בלי כלום ועוד פעם פיתה ועוד פעם פיתה, אבל, אה...

24:00 דובר 1 בטח אתם לא יכולים לראות פיתות היום, זה...

24:03 דובר 2 כן.

24:04 דובר 1 תגידי, אתם במהלך כל התקופה הזאת אתם קצת שומעים משהו ממה שקורה בארץ, מהסיטואציה?

24:12 דובר 2 אה, בהתחלה, בהתחלה הם שמעו כל הזמן רדיו בערבית, אנחנו לא הבנו כלום. שאלנו אותם מה קורה. אז הם מדי פעם סיפרו לנו. אין לנו מושג אם זה אמת או לא. כן, סיפרו לנו, אבל בדיעבד התברר שרוב מה שהם אמרו כן היה אמת. סיפרו שיש מאתיים חמישים חטופים, שיש הרבה הרוגים, שנ-נ-נכנסו קרקעית בצפון. סיפרו גם הרבה שטויות.

24:39 דובר 1 ב-באיזה שפה הם דיברו איתכם?

24:41 דובר 2 הם דיברו בערבית, השומרים שלנו דיברו רק ערבית, אבל אנחנו למדנו פה מילה שם והרבה שפת גוף וכאלה, אז הבנו אחד את השני פחות או יותר וזהו. וכשהיינו כבר אצל ספיר כבר בשבוע האחרון אחרי שהתחילו השחרורים, אז שם מדי פעם היו נותנים לנו לראות טלוויזיה גם כן בערבית, אל ג'זירה, אבל ראינו את העצרות שם בכיכר וראינו את ה, אה, החלפות, נתנו לנו לראות החלפות. אה, זהו.

25:17 דובר 1 אתם בעצם ראיתם ש-ש-שאחרים שוחררו?

25:20 דובר 2 כן. כן. כן, בטח. ראינו את דניאל משתחררת. העבירו אלינו את דוד קוניו באיזשהו שלב, כמה ימים לפני שמשפחה שלו השתחררה, אז הוא מאוד חיכה לראות שזה קורה, ואז ביקש שיקראו לו בהחלפות. הוא מאוד דאג לראות שהן בסדר.

25:38 דובר 1 והוא ראה אותם יוצאים?

25:40 דובר 2 הוא ראה אותם יוצאים וזה קצת הרגיע אותו כי הוא היה ממש ממש בלחץ. כן. אז כן, את זה ראינו.

25:47 דובר 1 וזה נתן לכם איזושהי תקווה או...?

25:50 דובר 2 תראי מה זה תקווה. אמרו לנו שעכשיו יוצאים הם, אחר כך יתחילו לצאת הגברים המבוגרים, הזקנים היו אמורים לצאת ואז ה-- כל הצעירים, כאילו אה, גברים לפי גיל ואז הצעירים. ספיר כביכול הייתה אמורה להשתחרר, היא בחורה צעירה, היא הייתה אמורה להשתחרר בסוף. ואני תמיד אמרתי שאני רוצה להשתחרר יחד איתה. לא רציתי להשתחרר לבד, כי לא, לא ידעתי מה מצפה לי פה. כן, אז ממש לא היה בוער לי להשתחרר, נגיד ככה, הייתי מעדיפה לשבת שם ולא לדעת. אז אמרתי תמיד שאני רוצה להשתחרר יחד עם ספיר, והיה איזה יום שאמרו לי שאני משתחררת, אה, ואז בבוקר באו ואמרו לסהר קלדרון וארז, זה היה יום שהם השתחררו. אמרו את ואתה כן, את עוד יום, יומיים, מקסימום שלושה. אז הרגשתי הקלה, האמת. אמרתי יופי, אני בכל זאת לא משתחררת.

26:56 דובר 1 וואו.

26:57 דובר 2 אה כן, אבל כן, אחרי יומיים ככה באו ואמרו את משתחררת והשתחררתי באמת. ויום אחרי השתחררה ספיר בהפתעה מוחלטת. ה-ה-הגיעו אליה עשר דקות לפני, אמרו את הולכת הביתה. היא גם לא האמינה, אבל כן השתחררה וזה המזל שלי גם שהיא איתי והיא ככה תומכת בי ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה באמת.

27:24 דובר 1 באיזה, באיזה רגע את פוגשת את אמא שלך?

27:27 דובר 2 את אמא שלי פגשתי באוטו בדרך לצלב האדום. כשיצאתי הכניסו אותי לאוטו והסיעו לכיוון רפיח, ואז באיזשהו שלב האוטו נעצר ואמא שלי, הכניסו את אמא שלי וככה פגשתי אותה. עכשיו כמה ימים לפני העבירו אלינו את דוד קוניו והוא אמר לי שהוא היה עם אמא שלי והיא בסדר. אז ידעתי שהיא חטופה והיא בסדר, אבל אמא שלי לא ידעה עליי שום דבר וכשהכניסו אותה לאוטו אז היא פגשה אותי פעם ראשונה וככה נודע לה שאני בחיים והכל.

28:04 דובר 1 וואו.

28:04 דובר 2 מאוד התרגשה. כן, וכשהגענו לארץ אז התחלתי כבר לשאול מה עם ויטלי, מה עם סשה, ובאיזשהו שלב אמרו לי שסשה חטוף בעזה וויטלי נרצח. אה, זהו.

28:19 דובר 1 איך זה פתאום לצאת משם? זה כמו, כמו שאת באמת אומרת, העדפתי להישאר באיזשהו מקום.

28:25 דובר 2 כן, נכון.

28:26 דובר 1 הרגשת את זה גם אחרי השחרור? של אולי היה עדיף שהייתי נשארת שם או ש...

28:32 דובר 2 אה, לפעמים כן, יש ימים שאני ככה מרגישה, כן. כן. במיוחד בימים שאני כאילו פה, אבל אין לי מה לעשות בשביל לשחרר את סשה, כאילו אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה אבל לא מצליחה. אז אני אומרת לעצמי, בשביל מה אני בדיוק, כאילו היה עדיף כבר להיות שם. ככה את שבויה ובאמת את לא יכולה לעשות כלום. ופה את לא שבויה אבל עדיין לא יכולה לעשות שום דבר. אז כאילו מה, בשביל מה?

29:01 דובר 1 למרות שזה נראה שאת עושה כל, כל מה שאת יכולה.

29:04 דובר 2 במבחן התוצאה את רואה שזה לא עוזר. אז כנראה שלא הכל. מה שחשוב זה מבחן התוצאה.

29:13 דובר 1 מה מחזיק אותך?

29:15 דובר 2 קודם כל תמיכה של ספיר. יש ימים שמאוד מאוד קשה לי ואז היא תומכת בי והיא מנסה להיות אופטימית והכל, וזה מאוד עוזר לי. וגם תמיכה של אנשים ואמונה שלי בקדוש ברוך הוא, שאני מאוד התקרבתי אחרי השחרור שלי. אני וספיר החלטנו לשמור שבת ואנחנו שומרות כשרות וכן. ואנחנו מתפללות ומאמינות שכן, בכל לבנו מאמינות שזה עוזר.

29:47 דובר 1 איך זה קרה דווקא מה... כאילו אחרי כל זה?

29:51 דובר 2 כי כן, לספיר יש את הסיפור עם התהילים שלה שהרבה אנשים מכירים, ואחרי זה התחזקה בה האמונה אחרי כל הסיפור שהיה לה עם תהילים ו... אני גם ראיתי כל מיני דברים שמאוד קשה להסביר כצירוף מקרים, ואז כשחזרנו אז החלטנו ככה שאנחנו שומרות שבת ו... אה, זהו, וזה מאוד מאוד עוזר.

30:22 דובר 1 זה לא פשוט. להתחיל פתאום אה... אני חושבת, אני לא יודעת, כי אני מאז שאני זוכרת את עצמי.

30:30 דובר 2 כן, תקשיבי, לא, זה ממש-

30:32 דובר 1 פתאום לסגור את הטלפון לעשרים וארבע שעות.

30:34 דובר 2 זה ממש שטויות זה, זה-

30:36 דובר 1 קטן עלייך הכל, תקשיבי.

30:38 דובר 2 לא, אני לא יודעת. כולם אומרים לי שזה קשה, זה בכלל לא קשה שום דבר. אבל אה, כן.

30:44 דובר 1 זה מחזק אותך, את מרגישה שזה...

30:46 דובר 2 אני מרגישה שכן, ואני גם מרגישה שזה עוזר, ותפילות של כל האנשים שמתפללים לזכות סשה. אני מאוד, מאוד מאמינה שזה עוזר ושהוא מרגיש את זה שם, כמו שספיר הרגישה כשההורים שלה התפללו ועשו הפרשות חלה לזכותה, והם עשו המון, והרגישה את זה שם וזה נתן לה חוזק. גם אמא שלי התפללה, היא ברוסטוב התחילה ללכת, הגיעה לגיל דעת, התחילה ללכת לבית כנסת אחרי שעלינו לארץ ומאוד ככה התחברה לקהילה שם, והיא כן, היא שומרת שבת, היא שומרת כשרות, הכל. אז אה, אה כן, אז גם אמא שלי התפללה ואני מאמינה שזה מה שעזר לי וגם לסשה. אז אנחנו ממשיכות ומתפללות וממש ממש מקוות ש...

31:44 דובר 1 שנראה כבר את הישועה של זה.

31:46 דובר 2 בעזרת השם, בעזרת השם.

31:47 דובר 1 כאילו אנחנו מאמינים ובטוחים שזה עוזר, אבל אנחנו רוצים כבר לראות את זה. רוצים לראות את זה.

31:51 דובר 2 לגמרי. כן, לגמרי.

31:53 דובר 1 מה היית רוצה, ילנה, להגיד לכל מי ששומעת אותך ש... אני שאלתי אתמול, שאלתי מה הייתן רוצות לשאול את ילנה. אז הרבה בנות אמרו תמסרי לה חיבוק, והרבה בנות אמרו תמסרי לה שאנחנו מתפללות ואומרות תהילים ועוד הרבה דברים מאוד מיוחדים. והרבה בנות שאלו מה, מה אנחנו יכולות לעשות? מה היא רוצה מאיתנו? אנחנו רוצות לעזור, אנחנו רוצים לתמוך, אנחנו רוצים להיות חלק. הרי כל עם ישראל הם נשמה אחת וגוף אחד. יש משהו שאת מרגישה שהיית רוצה ככה להעביר? אז כן, קודם כל להמשיך להתפלל. אה, השם של הבן שלי הוא אלכסנדר סשה בן אלנה לאה. או אפשר יותר פשוט אלכסנדר בן לאה. נכון. אפשר גם ככה. כן. והפרק בתהילים שלו זה פרק כ"ט, כי הוא בן עשרים ושמונה. ולהמשיך להתפלל זה חשוב. וגם אולי שכל אחד ייקח על עצמו משהו קטן לעשות אה בזכות, בזכות סשה ולזכות כל החטופים. אמ, אבל להשתפר במשהו, אולי לעשות איזה צדקה, אולי לעשות איזה מעשה טוב. אני מאמינה שזה גם יעזור. וזהו. ותמיד כדאי להבין שכל הצרות הקטנות, צריך לא להתרגש מהן, של צרות של יום יום, שזה להגיד תודה על מה שיש. וואי, כל כך. וכן, כן. ו... פרופורציות. בדיוק. בדיוק. לא להתרגש מהדברים הקטנים ותמיד להודות לאלוהים על כל מה שיש לנו וזהו. וואו. אני רוצה להוסיף שבאמת, את יודעת, לפעמים אנשים חושבים מה אני יכול לעשות, ומרוב שחושבים, חושבים, חושבים, לא עושים כלום. כי חושבים שרק אם אני אקים איזה ארגון או אם אני אתנדב חצי שבוע אז... ובאמת מה שאמרת, כל דבר קטן. נכון. אפילו בחסידות אומרים שכשאני מתגברת על משהו, התגברות קטנה שלי, קשה לי להתפלל,

34:02 דובר 1 אני מתפללת. קשה לי עכשיו להתייחס לילדים שלי יפה, אני, אני אהיה אמא טובה עכשיו חצי שעה וזה. הדברים הקטנים, הקדוש ברוך הוא רואה את זה. אנחנו רוצים שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו משהו מעבר ל... אז אנחנו צריכים לפעול מעבר. ואני גם כן רוצה להגיד שאחרי שחזרנו ראינו את עם ישראל היפה שלנו, ממש עוצרים אותנו ברחובות ומחבקים ואומרים שהלב שלנו איתכם וכולם מתפללים ומנסים לעזור. באמת כל האנשים. לא משנה דתי, חילוני, ימני, שמאלני, ממש ממש לא, לא משנה. זה שהממשלה שלנו מנסה לפלג והתקשורת גם והכל, זה, זה שיהיה על מצפונם. אבל העם, העם רוצה אחדות ואני רואה את זה. מרגישה את זה. מרגישה את זה וכולם, כולם מחבקים וכולם בעדנו וזה מאוד, מאוד חשוב, האחדות. זה הרבה יותר חשוב מפירוק חמאס והכל, כי פירוק חמאס לא יעזור פה. לא יהיה חמאס, יהיה משהו יותר גרוע, לא יהיה סינוואר, יקום מישהו אחר. מה שיגן עלינו מכל האויבים, מצפון ומדרום, מכל החזיתות, זה אחדות. ברגע שאנחנו מאוחדים אף אחד לא יתקוף אותנו. ברגע שאנחנו מפורקים, לא משנה מה אנחנו נעשה, איך אנחנו נילחם, כמה שנים, זה לא, זה לא יעזור. וואו. לא יעזור. כל כך נכון ו-ו-ומצמרר. ילנה, עוד משהו קטן. אבא שלי שמע שאני מגיעה אלייך והוא אמר לי אני רוצה לתת לך משהו, לתת לילנה. יש לו אה מטבעות שהוא קיבל מהרבי מליובאוויטש. וואי, תודה. והוא לא משחרר כל כך בקלות, שתדעי לך. אבל אה הוא אמר לי אני חייב, אני חייב להעביר לה. אז זה בשבילך. וואי. יש פה מטבע מהיד של הרבי מליובאוויטש. וואי, תודה, תודה. ואני כבר יודעת שיש לך- איזו התרגשות. דולר, אז

35:56 דובר 1 זה כבר מצטרף לך ל... וואו, וואו, וואו, זה מרגש, מרגש. תודה. בעזרת השם הסשה שלי יחזור ואני אעביר לו את זה. אמן, אמן. הוא יצא והוא לא יאמין. כל מה שעשית וכל מה שפעלת והלכת לפה והלכת לשם והתפללת וביקשת. ובעזרת השם שגם הוא יתקרב לקדוש ברוך הוא, ואני מאמינה ואני אנסה, מנסה בכל הכוח לקרב אותו. ואני גם מאמינה שזה שהוא שם, זה גם מקרב אותו, מקרב אותו, ושהוא לא מרגיש לבד, שהקדוש ברוך הוא איתו ומלווה אותו. כן, כן, וזהו. ושאני אזכה לנכדים ונכדות בעזרת השם. אמן, אמן, אמן. שיהיה לך-- אני חושבת שאת הסבתא שיהיה לך הכי סיפור לנכדים, זה-- את מסודרת. כן. אין, אין יותר מזה. לא רק סבתא, כן. וואו. אנחנו ארבע דורות בשבי, לא סתם. ממש, ממש, ממש. כי גם הסבתא רבתא שלי, אימא של סבתא, אימא של אימא שלי, הייתה בשבי הנאצי בזמן המלחמה. וואו. אז כן, זה סיפור בפני עצמו. זהו, שזה י-- יעצור בדור שלא... זהו. מספיק, מספיק, מספיק. ילנה, אני רוצה לומר לך תודה ולשלוח לך המון כוח. תכף גם אני חייבת עוד חיבוק. ו... אני רוצה להגיד עוד פעם את השם אלכסנדר בן לאה. הנה, עשינו את זה קל. אלכסנדר בן לאה. פשוט לזכור, את יודעת? לזכור. אנחנו עושים לפעמים הרבה פעמים מעשים טובים על הדרך, כי אנחנו ברוך השם יהודים וזה חלק מהיום שלנו. אז להגיד את השם, לזכור את השם, להגיד ככה עוד פסוק, עוד פרק תהילים, שזה יהיה בלב, שזה יהיה בלב כל הזמן, ושבעזרת השם, עוד לפני שאנחנו נסיים לדבר, שכבר נשמע בשורות טובות. אמן, אמן, אמן. וגאולה שלמה לכל החטופים, לכל החיילים ולכל

37:40 דובר 1 עם ישראל, כי זהו, הגיע הזמן. תודה רבה, רבה ילנה. תודה.