פרק 36: "שמעת ששולחים שליחים לברית המועצות?" | עם מרים מוסקוביץ', שליחת חב"ד בחרקוב, אוקראינה

00:00 דובר 1 איך זה לנחות במדינה שהייתה מסוגרת במשך עשרות שנים לעשרות אלפי יהודים שמחכים לך? מה אוכלים במשך שנה בעיר שאין בה מטבח אחד כשר? איך מקימים הכול מאפס? וכעבור שלושים שנה, מה הכי קשה בהתמודדות בשעת מלחמה בעיר שכל כך קרובה לגבול של המדינה הנלחמת? והבום נשמע עוד לפני האזעקה. איך מתווכים לילדים ולנכדים את המצב כשבמציאות בניינים מתפוצצים מסביב? ומה המסר הענק שאפשר לקחת מכל זה? בואו לשיחה של חמות וכלה על חוויות משותפות במרתף בחרקוב, אבל בעיקר על שליחות מעומק הנפש. הפרק הוקלט בחסות פנינים נקודה com, יבואנית הפנינים הגדולה בישראל. באתר ובחנות שבמתחם הבורסה תפגשי מבחר עצום ומשגע של תכשיטי פנינים מקוריות ומיוחדות ללא פערי תיווך במחיר. אז אם את רוצה להתפנק בתכשיט האיכותי ביותר במחיר הטוב ביותר, Pninim.com. לפרטים אפס חמש שמונה שבע שש שלוש שש שבע שלוש שש. מזכירה לכן שאם אהבתן את הפודקאסט ואם הפקתן ממנו תועלת, אתן מוזמנות בשמחה להעביר אותו הלאה ולהפיץ אותו לכל מי שחשובה לכן. פתיח ומתחילים. איך להפוך את החיים שלנו לחיי שליחות מלאים במשמעות? כאן חני מוסקוביץ, שליחה בעיר חרקוב, אוקראינה. בפודקאסט הזה אנחנו נפגוש נשים שונות שיביאו את השליחות שלהן במגוון של תחומים, ודרכה יעזרו לכל אחת למצוא ולדייק את השליחות שלה בעולם. כי לחיות את החיים שבשבילם נבראנו זה הכי שיש. שליחות כדרך חיים. מתחילים עכשיו. שלום שלום לאורחת מיוחדת. כן. זכות. אחרי שנה שאני, עכשיו אני פה. זהו, כל הזמן שואלים אותי נו, מתי פודקאסט איתה? אז, אה, אני צריכה להציג אותך בכמה דרכים שכולם יבינו. כן. אז חמותי או חמתי, איך אומרים? שוויגער. שוויגער. למי שבטוח, אה, לא הבין. ואמ, אז זהו, אחרי, אה,

02:20 דובר 1 שנה ומשהו של מלחמה בחרקוב. רגע, שליחה, שליחה של הרבי בחרקוב, אוקראינה. נכון. שלושים ושלוש, שלוש כמעט, כן, שנה. וזהו. אני אומרת שהיה כבר שנה ומשהו מלחמה וכולם בטח חושבות שאנחנו הולכות לדבר על המלחמה, אבל לא יודעים שעוד הרבה לפני המלחמה חרקוב הייתה מאוד מאוד מעניינת. נכון. אז אני חושבת שנלך פשוט שלושים ושלוש שנה אחורה. אפשר להגיד שלושים ושלוש? כי מתי, מתי זה התחיל בעצם שכבר ידעתם שאתם נוסעים? נוסעים. אז אנחנו קצת מקדימים. לכי אחורה כמה שצריך. אחורה קצת. אני חושבת שחשוב שכולם מבינים שהעברית שלי זה לא שפת אם, שאני מסידני, מאוסטרליה, ואני כבר בגיל התבגרות. אני מבית דתי, ההורים שלי דתיים אבל לא חב"דניקים, והתחלתי ללמוד, אה, חסידות, אמ, עם אישה חב"דניקית. אני הייתי בבית ספר לא דתי, אז ההורים שלי רצו שיהיה לי עוד שיעורים. אז התחלתי ללמוד עם חב"דניקית ומה שמאוד משך אותי לחב"ד זה העניין של השליחות, שמתישהו אני כמו כל טינאייג'ר שחושבת שהיא יכולה להפוך את העולם, ואני ראיתי בשליחות את ממש מה שאני ראיתי על עצמי, שמתישהו אני אלך לאיזשהו מקום אקזוטי. לא חושבת שחשבתי על... הרפתקה כזו. כן, וגם שיהיה לי איזשהו סיפוק בחיים לעזור לאנשים ולשנות את החיים שלהם. ואני ראיתי את זה בחב"ד, את העניין של אהבת ישראל, לעשות עוד משהו בשביל מישהו. אה, לא חושבת שחשבתי על ברית המועצות. פחות. פחות, כן, אבל חשבתי שזה באמת הכיוון. אז מתי שנפגשתי עם... הלכתי ללמוד, בשנתיים הייתי אצל הרבי בניו יורק, בבית רבקה. למדתי בסמינר. אה, בסוף נפגשתי עם, אמ, בעלי משה מוסקוביץ מקראקס, ונצואלה. בחורה מסידני, אוסטרליה. אה, שילוב מעניין, אבל הכיוון היה שליחות. האמת שאחרי החתונה

04:20 דובר 1 חשבנו על שליחות בדרום אמריקה. זה אצלכם אנגלית, ספרדית. אנגלית, ספרדית, והוא ממש היה... כל השנים הוא היה בכל מיני מקומות בדרום אמריקה. אז התחלתי ללמוד ספרדית. אני דווקא קניתי ספר, למדתי כל יום את הספרדית. זה עזר לי בסוף עם חמתי, שתדעי. האנגלית שלה בסדר, אבל עכשיו הספרדית שלי גם פחות או יותר. אמ, נולד מנדל, שאת קצת מכירה. קצת. אז, אמ, והתחלנו לחפש. לחפש כל מיני מקומות. רצינו... איך זה היה אז? כי היה אפשר בעצם לשאול את הרבי לאן או...? אז, אז בשנים הראשונות של הרבי היה יותר שהרבי כתב ל... אמר למישהו, "תלך לשם". בשנים שלי, בשנות, אה, זה שנת, אה, אה, אלף תשע מאות שמונים פלוס, אז זה היה יותר שבוחרים איזשהו מקום, רואים אם זה מתאים וכותבים לרבי ש"יש לי הצעה לנסוע למקום איקס. האם הרבי נותן הסכמה לזה?" אז הרבי היה אומר... כמו שידוכים בעצם. כמו שידוכים. ובאמת, שליחות זה באמת שידוך. ואתם רואים בכל, כל אחת ואחת ששומעת, יודעת על איזשהו בית חב"ד או איזושהי שליחה באיזשהו מקום, או אני מדברת עכשיו ששומעת איזו שליחה, צריכה לדעת שזה באמת שידוך. איזה עיר את נופלת, זה באמת המקום בשבילך, כמו שידוך. המקום שיהיה טוב, מתאים לך, מתאים למקום. אז, אה, בעלי חזר. אנחנו כבר היינו עם, עם ילד קטן וכל, כל, כל מקום שאנחנו ניסינו משהו לא יצא בפועל. אולי יותר מדי, אה... היה איזשהו מקום שהיה קטן וחשבנו, רצינו משהו גדול. היה משהו גדול, אבל היו צריכים בעיות עם כסף ולא רצינו להתעסק בזה. ופתאום מישהו אמר שעכשיו פותחים את ברית המועצות. זה הקיץ אלף תשע מאות תשעים. בעלי

06:19 דובר 1 חזר, זה היה יום שישי. הוא חזר מהכולל. הוא אומר לי, "שמעת, מרים, שולחים שליחים עכשיו לברית המועצות." כתבו בקבוצות של הוואטסאפ? אז הוא אמר-- הוא היה בכולל וזו הייתה השמועה שמישהו מתחילים לכתוב. ו-ומה שהיה באמת שמה א-אתגר, שהרבי אמר ל-- כמו שאמרתי, שכולם כותבים לרבי אם אפשר, והרבי אמר לכולם עם ילד לא. איך אפשר לקחת ילד לשם? איך אפשר לסחוב ל-- ילד לשם? אז אני- זה רק זוגות בלי ילדים בעצם. כן. בהתחלה זה היה זוג בלי ילדים. זה היה, אה, בהתחלה זה היה-- יום קודם קיבלו תשובה מהרבי משפחת קמינצקי בדנייפרופטרובסק. היו שנה אחרי החתונה בלי, בלי ילד. אז אמרתי ל-ל-לבעלי, "אה". אין לנו צ'אנס. "זה, זה לא, זה לא בשבילנו." אז הייתה לי שבת ב-- מנוחה. רגועה. רגועה כזאתי עד יום ראשון. יום ראשון בבוקר מקבל תשובה חיובית משפחת לזר במוסקבה, שהייתה להם בת ארבעה חודשים. אז בעלי חוזר עם העיניים פקוחות ואומר לי, "נו, מרים, אז זה כן אפשרי." אז אנחנו התחלנו לברר ומה שהיה-- כולם אומרים שאנחנו היינו משוגעים. אז אולי כן, אבל היה משהו שזה היה עיר, זה היה מדינה שלמה והאפשרות לעשות זה היה באמת, אה- המון פוטנציאל. המון פוטנציאל. עכשיו אנחנו רואים את הפוטנציאל אחרי כל כך הרבה שנים. מה, מה באמת אימפריה של השליחות. גם ב-- עכשיו אנחנו מחלקים, רוסיה, אוקראינה. רגע, אבל דיברו על-- דיברתם על חרקוב או אמרתם בכלל ברית המועצות ואמרו לכם חרקוב? אז, אז מה שקרה שמוסקבה הייתה עיר הבירה. דנייפרופטרובסק זה היה עיר של ה-- איפה שהרבי היה. אז בגלל זה בחרו את זה. אז למה בחרו את חרקוב? כי באותו, אה, חודש

08:14 דובר 1 שהם היו, אמ, צריכים להחזיר את הבית כנסת, שבעים שנה היה סגור לאולם ספורט. בנו אותו באלף תשע מאות שלוש עשרה. אחרי עשר שנים היהודים כתבו שאנחנו לא צריכים בית כנסת.

08:32 דובר 2 הם היו חייבים בעצם.

08:33 דובר 1 חייבים. זה היה קומוניזם, זה היה-- כבר אז הם היו חייבים לכתוב שהם לא רוצים את הבית כנסת. ועכשיו זה היה אלף תשע מאות עשרים ושלוש ביולי, ממש לפני מאה שנה סגרו את הבית כנסת.

08:47 דובר 2 אה, סגרו אותו.

08:48 דובר 1 סגרו אותו. זה היה אולם ספורט ועכשיו הם אומרים שהיו בחורים שהיו במרכז שליחות. זה שהם היו כמה בחורים ב-בחרקוב וכתבו שצריכים שלוחים לחרקוב. אז שאלו אותנו אם זה בסדר, אם זה חרקוב. אז אמרתי האמת, אנחנו לא מכירים את מוסקבה, לא דנייפר ולא חרקוב. אין לנו מושג.

09:06 דובר 2 היום את יכולה לכתוב בגוגל, לטייל ברחובות.

09:09 דובר 1 ממש. אבל זה לא-- זה גם לא היה רק את, אה, את, אמ, בלי גוגל מפות. זה היה בלי כלום. זה לא היה בטלוויזיה. זה היה עדיין פתאום מאחורי מסך הברזל, שלא ראו אותו. אני חושבת שהפעם הראשונה האחרונה שאני ראיתי משהו ברוסיה בטלוויזיה זה היה האולימפיקס, איך אומרים?

09:33 דובר 2 האולימפיאדה.

09:34 דובר 1 אולימפיאדה במוסקבה, וזה היה ממש-- היו כמה-- רק שם מה שהם רצו ל-לשלוט, להראות וזהו. אז זהו. אז כתבנו לרבי שאנחנו באמת, אנחנו מבינים, אנחנו עם ילד ואנחנו יודעים שיכול להיות בעיות עם חינוך וגם עם הרפואה שמה, אבל אנחנו בטוחים עם ברכת הרבי שהכול יהיה בסדר, ותוך חמש דקות קיבלנו תשובה בשעה-- שיהיה בשעה טובה ומוצלחת.

10:00 דובר 2 יואו.

10:01 דובר 1 זה באמת ה-- כמו שאמרת, שידוך, זה כמו ה-ה-התשובה הקלאסית של הרבי לשידוך.

10:07 דובר 2 את החלפת את הפתקים לרוסית?

10:09 דובר 1 כן.

10:09 דובר 2 של ה...

10:10 דובר 1 קניתי, קניתי Learn Russian in Ten Minutes a Day. ללמוד רוסית בעשר-- החלפתי את ה-ה-המדבקות וגם היה לי טייפ. אני-- אז היה זמנים של טייפים. אני לא יודעת. את עוד לא מכירה את זה? אוקיי. אז היה טייפ.

10:26 דובר 2 הקלטות.

10:26 דובר 1 כן, הקלטות ואני גם, אני זוכרת את המילה הראשונה הייתה סליחה.

10:31 דובר 2 איזוויניטה.

10:32 דובר 1 כן, בסדר. אז איזוויניטה. אז אני הייתי עם בעלי עשר דקות על מילה אחת. אז אמרתי בסדר, עזבי את זה. אנחנו נלמד את זה שם כבר.

10:40 דובר 2 נראה לי ברוסית זה באמת קודם כול להבין את הצלילים.

10:43 דובר 1 הצלילים, ולא שמעתי.

10:45 דובר 2 המבטא. אם את מדברת עם מבטא, אחד לא מבין אותך.

10:47 דובר 1 וגם לא, לא שומעים את זה. לא שמעו את זה.

10:49 דובר 2 כן.

10:50 דובר 1 עכשיו הולכים בארץ, שומעים רוסית כל כך הרבה.

10:53 דובר 2 כן.

10:53 דובר 1 וכל כך הרבה זה כבר מוכר, אבל אז זה ממש-- היה לי ב-ב-באוסטרליה באלף תשע מאות שבעים היה לי בחורה, ילדה בבית ספר, אולגה וזהו.

11:04 דובר 2 זה היה כל ה...

11:05 דובר 1 זה היה כל הרוסית. כן, זה היה הרוסית שלי. אז והיו כמה שמתי ששמעו שאנחנו נוסעים לשמה, שהיו דוברי רוסית ב-770 שמה, שמה פתאום אתם, אתם, אתם לא מכירים את כלום. למה אתם הולכים לשם? צריכים את מי שבאמת במקור משמה. אז אמרתי לא. אנחנו קופצים, כמו שאומרים, לכתחילה לרבי אנחנו קופצים לשם. אז אנחנו היינו שלוש משפחות ביחד שהתחלנו ללמוד, הקמינצקי, לזר, אנחנו. הם לקחו אותנו ללמוד רוסית עם איזושהי אישה קצת. כן, נו, איך, איך, איך לקרוא, אמ, איך לספור מאחד עד מאה, איך להגיד מה המזג אוויר שאני יותר אוהבת וזהו.

11:50 דובר 2 מאוד חשוב.

11:51 דובר 1 הלכנו ל-ל-לאיסט סייד לקניות ואין לי, גם אין לי מושג מה אני צריכה. אז הם אמרו שאפשר עשר קופסאות. אז היה לי-- אנחנו קנינו גם מעילים. חשבנו שזה כמו סיביר, שאנחנו הולכים לאיזשהו סיביר, איזשהו יהיה קור ואני מאוסטרליה. אין לי מושג מה זה חורף ממש. אמ, להחליף כמה זה גם באמריקה זה מאה ועשר שם, נו.

12:15 דובר 2 צלזיוס.

12:15 דובר 1 כן, צלזיוס.

12:16 דובר 2 איך זה באוסטרליה באמת?

12:17 דובר 1 לא, באוסטרליה זה צלזיוס, אבל שמה גם עם הוולט של החשמל היו צריכים לה-להחליף את הכול. אה, הייתה אישה אחת, תשע, תשע קופסאות אני עשיתי, קופסה אחת הייתה קופסה של צ'ולנט, חמין. מישהו מישהו באמת, מישהו עשתה-- מישהו עשה-- היא רצתה ל-להתנדב, אז היא עשתה צ'ולנט ענק ושמה את זה בשימורים.

12:41 דובר 2 אוי ויי.

12:42 דובר 1 אז היה לי, היה לי, היה לי קופסה של צ'ולנט.

12:45 דובר 2 לא הייתם רעבים.

12:46 דובר 1 לא-- אה...

12:48 דובר 2 אולי כן.

12:48 דובר 1 אנחנו נ-נ-נמשיך מה אכלנו בסוף. אז זהו. אז אנחנו באמת, זה היה ה-התרגשות גם. היו שליחויות של הרבי, זה היה מ-מה-מהיום ראשון של ה-הנסיעות של הרבי, אבל זה באמת היה משהו חדש שעכשיו מתחיל עוד מדינה.

13:06 דובר 2 וזהו, בנקודה הזאת היו, היו שלוחים מכל העולם כבר.

13:10 דובר 1 כן, כמעט בכל העולם.

13:11 דובר 2 חוץ משם.

13:12 דובר 1 כן. אז זה באמת היה מדינה שלמה. והאמת שאמרו שזה יהיה שנה ניסיון, כי לא ידעו אם בכלל זה יהיה אפשרות, וגם היה לנו את העניין שאנחנו גם היינו צריכים לשלוח-- לפני שכתבנו, לשאול את ה-ה-הרשות של ההורים שלנו, שהם יהיו בעד. אז ההורים שלי קצת צחקו. אמרתי, אה, שנה אחת ואחרי זה את-את תלכי למקום נורמלי. הם עדיין מחכים. ו-- אבל ההורים, ההורים של בעלי זה היה יותר קשה. דווקא חמי הוא היה מאוקראינה. הוא היה באושוויץ, הוא היה ניצול שואה, ובשבילו כל מה שהיה באוקראינה זה היה עדיין קשור ל-לעבר הקשה שלו. אז שהבן שלו יחזור לשם זה היה מאוד, מאוד קשה. אז אנחנו דווקא נתנו להם לחשוב. אחרי יום, יומיים הם התקשרו והם אמרו, "אנחנו לא רוצים לעצור לכם. האמת, אחרי זה אתם תלכו למקום נורמלי, מנהטן, לוס אנג'לס, יש שלוחים גם במקומות. אז שנה אחת, בסדר." אבל הם מאוד, מאוד גאים בנו עכשיו. באמת זה היה, מבחינתם, אה, זה באמת היה-

14:27 דובר 2 זה באמת היה הזוי אז.

14:28 דובר 1 כן.

14:28 דובר 2 זה...

14:29 דובר 1 כן.

14:30 דובר 2 מיוחד מכזה מרחק.

14:31 דובר 1 וגם בלי, בלי, בלי נ-- האמת שלהתקשר אז הביתה, היה-- זה היה צריכים ל-להזמין שיחה ארבעים ושמונה שעות לפני השיחה.

14:44 דובר 2 וואו.

14:45 דובר 1 אז א-- אז אני צריכה ביום שני להגיד שאני רוצה ביום רביעי בשתיים עשרה וארבעים להתקשר לאוסטרליה. אני מזמינה את השיחה, אבל מתי שהזמן מגיע ואף אחד לא עונה או הטלפון תפוס, אני צריכה לחכות עוד יומיים.

15:01 דובר 2 וואו. רגע ואתם הולכים למקום מיוחד ו...

15:04 דובר 1 כן, אז בלי, אז בלי קשר עם כולם. אז, אז זה מה ש-- האמת שבעלי מתי ש-- זה היה ת-- בהתחלה זה היה עזרת אחים, זה היה איזשהו מטה בקראון הייטס שהיה כל הזמן, כל השנים הם נתנו איזושהי עזרה ושלחו, שלחו לא שליחים. זה עכשיו זה היה שליחים משפחות לטווח ארוך. זה היה משהו חדש. אבל כל השנים חב"ד אז בברית המועצות להביא דברים, סידורים, לשלוח שליחים, בחורים. תמיד זה היה. וזה ארגון עזרת אחים ממש מאוד טיפלו בזה והם גם היו בהתחלה, אה, לעזור ל-לשליחים החדשים לנסוע. אז אני זוכרת, היה מפה ענקית של ברית המועצות והם אומרים, "אוקיי, זה חרקוב שם." אז כזה אוקיי, בסדר. אז בעלי אמר, "יש רק, רק, רק ד-- בקשה אחת. אנחנו רוצים טלפון. טלפון, שיהיה לנו אפשרות להתקשר." "אה, אתם כבר מתחילים עם, אה..."

15:58 דובר 2 בקשות.

15:58 דובר 1 בקשות. "אם אתם רוצים בקשות, זה, זה לא בשבילכם." "לא, לא, לא, לא, בסדר. לא צריכים טלפון. אנחנו רוצים, אנחנו רוצים."

16:04 דובר 2 רגע, זה ב-בזמן הזה נגיד בארצות הברית היו כבר טלפונים בכל בית בשנים האלה?

16:10 דובר 1 כן, כן. לכולם היו טלפונים, אבל ברית המועצות זה היה-

16:14 דובר 2 כן, כן. בואי נלך את כמה עשרות שנים אחורה.

16:17 דובר 1 היה טלפון, אבל להתקש-- כן, אבל להתקשר לחו"ל זה היה הבעיה.

16:21 דובר 2 אה, נכון, נכון.

16:22 דובר 1 זה, זה היה באמת הבעיה. אז נסענו עם העשר קו-קופסאות, מזוודות. היה התלהבות באמת בקראון הייטס מתי שאנחנו נסענו. ולא מגיעים ישר למוסקבה. צריכים דרך פינלנד, פינלנד ומוסקבה. מוסקבה אז היה עיר הבירה. זוכרת מתי שאנחנו נחתנו, אז אני עם מנדל, הוא היה בן תשע חודשים, בערך כמו הנכד, הנכד עכשיו שזוחל. אז הגענו ל-- עם-- פעם ראשונה בחיים שלי רוסיה, והיה לי כל-- במכס אנחנו שמה, בעלי עם העשר מזוודות, מנסה בעגלה איכשהו לסחוב את הכל, ואנח-- אני רואה את המכס, והמכס שלי, עשיתי אסוציאציה עם כל מה שאני שמעתי וקראתי בסיפורים של חסידים ושמישהו שמה פתחו וראו תפילין וזרקו אותו ל-איזה כלבים. לכלב, והרבה זה שלח לכלב, ופתאום אני רואה את הכלב ואני פה עם עשר קופסאות והג'וינט שלי.

17:23 דובר 2 וואי, וואי.

17:24 דובר 1 אז בעלי אמר, "תלכי קודם. את עם ילד ואת יודעת קצת יותר רוסית."

17:29 דובר 2 רגע, הם ידעו-- זה היה מתואם שאתם באים עם מישהו מהשלטונות או הפוך?

17:34 דובר 1 לא, לא. אני תייר-- אני תייר-- אנחנו הגענו כמו תיירים.

17:37 דובר 2 עם עשר קופסאות.

17:38 דובר 1 עם עשר קופסאות.

17:39 דובר 2 אז היה מה לחשוש.

17:40 דובר 1 כן, היה מה לחשוש. א-א-אני-- זה עוד היה מאוד, מאוד, הכל היה מאוד חדש, אז לא היה לי כמו משהו רשמי בשביל מי אני מגיעה ומה אני מגיעה. אז אני מגיעה עם כמו עשר קופסאות. אז אני הגעתי עם-עם-עם מנדל, בעלי בינתיים מנסה איך ל-איך לשים כל המזוודות. הוא שואל אותי משהו ברוסית. אני "דה, דה, דה". זה חראשו, חראשו. הוא שם את ה-ה... איך קוראים לזה?

18:04 דובר 2 חותמת.

18:04 דובר 1 חותמת, ואומר בסדר. אז אני אומרת לבעלי, "בסדר."

18:10 דובר 2 אז תביא את ה...

18:12 דובר 1 הוא ממשיך עם המזוודות, הוא אומר-- הוא מתחיל להגיד לי א-א-א-א-א-- אז זה באמת זה היה, אבל זה היה כבר מאוחר. כבר קיבלתי את החותמת ואנחנו רצנו. רצנו ל-ל-- היה מישהו שמה, נהג שחיכה לנו, ואני זוכרת שהיה גשם, היה אפור כזה. הם פתחו איזשהו משהו, פיצה האט, פעם ראשונה במוסקבה. היה תור, אני ראיתי בדרך, היה תור של ממש קילומטר של אנשים שמחכים לקנות פיצה, ואנחנו מגיעים אחרי שעה של פקקים אנחנו מגיעים למרינה רושה. מרינה רושה זה לא כמו עכשיו. זה לא-- עכשיו זה שבע קומות, משהו ענק ויקר.

18:50 דובר 2 רגע, רק תסבירי מה זה למי שלא יודעת שזה במוסקבה.

18:53 דובר 1 זה ה-- מוסקבה, הבית כנסת של חב"ד במוסקבה.

18:57 דובר 2 שהוא ענק.

18:58 דובר 1 שהוא ענק, ואנחנו מגיעים בבוקר. הרכבת שלנו בתשע בלילה לחרקוב. אז אנחנו צריכים עכשיו מתשע בבוקר עד תשע בלילה אנחנו צריכים להיות במוסקבה, אז מביאים אותנו ל-לבית כנסת. שמעתי על בית כנסת. האמת ששמעתי שיש דבר כזה שנקרא מרינה רושה, זה השם של השכונה, אבל גם הם קוראים את הבית כנסת. זה היה בית כנסת של עץ. חשבנו עכשיו נקבל קבלת פנים. השליחים של מסירות נפש מגיעים מאמריקה ל-ל-להציל את כולם. אז נ-נ-נכנסים עם הילד המתוק שלי, אה, וכולם רואים אותנו ושמים ככה את ה-- את הראש. אמרתי-

19:39 דובר 2 אז זה כאילו יהודים מהבית כנסת.

19:40 דובר 1 יהודים מהבית כנסת. אז אמרתי, "מה פתאום, אף אחד לא מחייך פה. איזושהי לוויה? מה קרה?" אחרי זה אני הבנתי שהם עדיין מהקומוניזם מפחדים לדבר ולהתקש-- להתקשר-

19:54 דובר 2 לתקשר.

19:54 דובר 1 לתקשר עם מישהו מחו"ל, עם זרים, כי שלא יהיה להם לא נעים. אז אמרתי לבעלי-- והבן שלי מנדל הוא הולך לכל העם, מנסה איכשהו... וכולם מפחדים ממנו. אז אמרתי לבעלי, "איך אנחנו נעבוד פה? איך, איך זה יהיה? אנשים כל כך עצובים, הכל ממש כל כך כבד."

20:14 דובר 2 אפור כמו שאמרת.

20:15 דובר 1 אפור, היה אפור והיה גשם. והגענו לאיזשהו בית של מישהו לארוחת צהריים, אחד מהשליחים המקומיים שמה. אני זוכרת שפעם ראשונה שאני ראיתי שיש, איך זה, קרפטס?

20:30 דובר 2 שטיח.

20:30 דובר 1 שטיח על ה-- שטיח על הקיר. שטיח על הקיר-

20:34 דובר 2 פעם ראשונה ולא פעם אחרונה.

20:35 דובר 1 כן, כן, כן, ש-ש-שטיח על הקיר זה היה מאוד מוזר, והוא נתן לי איזשהו שתי קציצות של דג. דגים. ואני אמרתי, לא, לא, לא, אני לא רעבה. האמת, הייתי מאוד רעבה.

20:45 דובר 2 היית צריכה תרופת הצ'ולנט.

20:47 דובר 1 כן, עוד מעט הצ'ולנט יגיע, אבל בינתיים זה מחכה. אז-

20:52 דובר 2 רגע, לא הייתם בטיסה עם לזר?

20:54 דובר 1 הגענו איתו.

20:56 דובר 2 אז איפה הם היו?

20:56 דובר 1 איכשהו הוא נעלם. אני, איכשהו-

20:58 דובר 2 הוא פיצל.

20:58 דובר 1 הוא פיצל. אולי הוא ישר לבית שלו. אני גם חושבת שכן. אנחנו נחתנו איתו, אבל גם אני גם זוכרת שהמכס אנחנו כבר היינו, אז אולי-

21:06 דובר 2 בנפרד.

21:07 דובר 1 כן, בנפרד. והגענו ל-ל-רכבת בתשע. זה היה מאוד מקום. כולם שמה, הרבה אנשים, כולם עם מזוודות, חשוך. ונכנסים לרכבת, אומרים לנו ש-- ואנחנו לא ידענו איך אנחנו נדע שהגענו לחרקוב. אני כל כך פחדתי. המפה ענק ואם אנחנו מפספס את חרקוב אנחנו באמת נגיע לסיביר. אז לא ידענו איך לכבות את האור. היה רדיו חזק מאוד וכל שעה איזושהי אישה התחילה לצרוח. האמת, היא, היא, היא צורחת ופותחת את הדלת ואנחנו אומרים ניט, ניט, ניט. לא, לא, לא. היא סתם רצתה לדעת אם אנחנו רוצים תה. היא אומרת "צ'אי?" אז אנחנו אומרים ניט, ניט, ניט. צ'אי. אני לא יודעת מה זה צ'אי. אני לא יודעת מה זה צ'אי. אני לא יודעת אם אנחנו רוצים תה. אז אני כל כך פחדתי. פתאום כל שעה היא צועקת את הצ'אי, אבל אנחנו כל הזמן מתישהו עוצרים. אני צריכה לדעת שזה לא חרקוב. אני יודעת שחרקוב מתחיל עם איקס.

22:10 דובר 2 ח'.

22:10 דובר 1 ח'. ח'. אז כל פעם זה, זה נעצר כזה ופתאום אמ, לא, זה לא חרקוב. האמת אני לא ידעתי שזה רכבת מוסקבה-חרקוב.

22:20 דובר 2 אז תחנה אחרונה.

22:21 דובר 1 תחנה אחרונה וזה שתים עשרה שעות. אנחנו עוד אמרנו כמה, כמה זמן זה? זה באמת היה שתים עשרה שעות. בול זה מגיע לחרקוב אחרי שתים עשרה שעות. תשע בבוקר, השם עשה לנו טובה, היה שמש, היה זורחת, ומישהו מגיע אליי ואומר לי "השם שלי סניה, איי בי יור פרנד, אברית'ינג בי אוקיי". אז הוא אמר לי שהוא יהיה, הכל יהיה בסדר. אז אוקיי, אז איפה נגור אז? אמרתי, אתם תהיו במלון א ליטל, א ליטל ביט, אוקיי? א ליטל ביט. קצת, קצת אנחנו נהיה במלון. בסוף זה היה חצי שנה וזה לא היה השרתון, זה לא היה חמש כוכבים, זה היה דולר ללילה.

22:57 דובר 2 אמא'לה.

22:58 דובר 1 כן, זה היה אז אני חושבת שבעים רובל או שמונים רובל ללילה.

23:01 דובר 2 רגע, זה עוד לא הייתה אוקראינה בעצם.

23:03 דובר 1 זה היה עדיין ברית המועצות. זה אלף-- זה אוגוסט אלף תשע מאות תשעים. זה עדיין ברית המועצות. מוסקבה זה עיר הבירה. אחרי שנה-

23:12 דובר 2 זהו.

23:13 דובר 1 אחרי שנה מתחילה המהפכה. כן, המהפכה. אז אנחנו מגיעים אוגוסט, אלול תש"נ, אמ, אוגוסט אלף תשע מאות תשעים. אנחנו מגיעים ישר ל-ל-למלון. קומה שלישית, אה, והנוף, פותחים את החלון ורואים את הכיכר הגדול.

23:36 דובר 2 אה, זה בפלושצ'אד.

23:37 דובר 1 בפלושצ'אד, ממש שם ממול. ואז היה לנין, הוא כבר לא שם. כולם צוחקים שם על לנין, ה-ה-היד שלו ככה להראות לכולם איפה הבית כנסת, בית כנסת ככה ממול ואני זוכרת שאנחנו היינו מאוד עייפים, אז אנחנו, אמ, אמרנו שבבוקר אנחנו נגיע לבית כנסת ובאמצע הלילה זה היה כבר לקראת בוקר. בחמש בבוקר אנחנו שומעים ממש רעש גדול על הפלושצ'אד הזה, על הכיכר הגדול. אני גם ככה הייתי ג'ט לג ואני ככה גם עם ילד קטן אני בקושי ישנתי. ואז אני פותחת את החלון ורואה שכל ה, כל הכיכר מלא, מלא עם חיילים וטנקים וכולם בכיוון של החלון שלנו. אז אמרתי מוישה, אמרתי לבעלי מוישה, הם מצאו אותנו.

24:26 דובר 2 יואו.

24:28 דובר 1 אז הוא הולך ככה, אוי ויי. בסוף, בסוף זה היה סתם. זה היה איזשהו-- היה להם איזשהו-

24:35 דובר 2 טקס?

24:35 דובר 1 טקס, טקסי, איזשהו טקס שהיה צריך להיות ל-למחרת. אבל זה באמת היה ברוכים הבאים לחרקוב. הגענו לבית כנסת, זה היה אנחנו הגענו יום חמישי. יום שישי בלילה אמרו לכולם להגיע, קבלת פנים לשליחים החדשים. אז אנחנו נכנסים.

24:54 דובר 2 מי אמרו נגיד? מי זה?

24:55 דובר 1 אז היה, היה את הבחורים, שני בחורים שהיו שמה, אמרו לכולם.

25:00 דובר 2 והם ידעו רוסית או שהם גם כזה?

25:02 דובר 1 לא, לא, לא, לא, לא. בחורים-

25:04 דובר 2 עם הידיים-

25:04 דובר 1 איכשהו דיברו עם הידיים, כן, וגם שמו איזשהו שלט קטן. אז לא היה עוד זמן של וואטסאפ, אבל שם, אנשים אתם מגיעים לחרקוב, לפארק אז, ואם מישהו היה יכול לשים את העיתון, אה, של היום ככה וכולם ככה קוראים את העיתון.

25:21 דובר 2 כל מילה כאילו מעניינת.

25:23 דובר 1 כן, כן, כולם קוראים.

25:24 דובר 2 שותים את זה.

25:24 דובר 1 קוראים, קוראים וגם מה ש-- מה, מה שאומרים אם אתם רוצים איזשהו פודקאסט, את צריכה לעשות מקסימום שלוש, ארבע, חמש מילים שמישהו יקרא את זה.

25:32 דובר 2 כן.

25:32 דובר 1 אבל אז קראו-- אז שמו שלט. שלוחים חדשים של הרבי מגיעים, אה, מגיעים יום שישי, קבלת פנים. אלף אנשים היו שמה.

25:41 דובר 2 וואו.

25:43 דובר 1 אלף אנשים ואנחנו מנסים ל-להיכנס ואף אחד לא נותן לנו להיכנס. עד שאנחנו הבנו שהם לא מבינים ש-

25:49 דובר 2 זה אתם.

25:50 דובר 1 זה אנחנו. מה הם חשבו? הם חשבו שמה זה, מה זה רב מגיע? זה מישהו עם זקן לבן. בעלי היה בקושי בן עשרים וחמש, אני בת עשרים. וניגשו לבעלי ושאלו אותו, "אשתך גם יהודייה?" הם ממש לא הבינו לאיפה, איפה נפלו. אז-

26:07 דובר 2 לא, כי גם, גם אתם לא הבנתם לאיפה נפלתם בעצם, כי הניתוק שלהם היה מפחיד.

26:13 דובר 1 כן. הם, ואסור-

26:14 דובר 2 הם שאלו את זה כי זה לא היה להם ברור.

26:16 דובר 1 לא היה להם ברור. לא היה להם שום... הרי באמת, אי-- אסור להגיד של-ל-יהודי, יהודי יש רקע יהודי, אבל ידע לא היה להם כלום. חוץ ממצה לפסח לא ידעו ממש.

26:28 דובר 2 אבל המבוגרים יותר?

26:29 דובר 1 אה, לא בחרקוב, לא כל כך. קצת מישהו, קצת יידיש. יידיש היה שטאַמלען. איך רעד יידיש, איך רעד יידיש. אוקיי, דוואיטע דאלשע פארוסקי. אז ממשיכים לרוסית. לא היה להם את ה-- זה לא היה עיר, זה לא היה כמו ז'יטומיר והעיירות שיותר מערבה. היה להם עיירות ש-- חרקוב היה כבר יותר מודרני.

26:46 דובר 2 הם היו בשטעטלים כזה.

26:47 דובר 1 שטעטל, כן. חרקוב עבר גם את המלחמה, אז היו הרבה עב-- עזבו. ואז לא היה ל-- לא היה בית כנסת גם. הכל היה מתחת ה-

26:58 דובר 2 לרדיפה.

26:58 דובר 1 הרדיפה. אז כבר לא, לא היה, לא היו אנשים שבאמת-- היו כמה שידעו איך להתפלל, אבל גם ממש לא מניין, ממש.

27:08 דובר 2 אז מה גרם לאנשים לרצות ל-לבוא לראות מי זה?

27:10 דובר 1 היה צימאון לא נורמלי. ה-ה-לדעת, ה-- פותחים את השערים, לא פיזי גם, שהיה אמת, מאז היה אפשר עכשיו להתחיל לחשוב לעלות ארצה, אבל זה גם היה לדעת יותר מאיפה אני, מה זה להיות יהודי. וביום שישי אז בעלי אמר שיום ראשון אנחנו נעשה בית ספר יום ראשון, בעשר יכולים לשלוח ילדים, וביום שני אנחנו נתחיל ישיבה של בוגרים מתשע עד ארבע.

27:43 דובר 2 ומי מלמד את-- נגיד?

27:44 דובר 1 אז זה אנחנו. אז בעלי גם, הוא מדבר, הוא מדבר עם מתורגמנית. אז, אז הוא מדבר ב-ב-באנגלית. היא, היא דיברה-- השם שלה היה בתיה. היא נכדה, נו, ממש נכדה מרבי לוי יצחק מברדיצ'ב. זה מה שהיא ידעה.

28:00 דובר 2 אהה.

28:00 דובר 1 השם שלה היה בתיה וזהו. היא לא יודעת כלום על יהדות, אבל היא תרגמה בשבילנו. אישה מבוגרת.

28:07 דובר 2 מאיזו שפה היא תרגמה, מאנגלית?

28:09 דובר 1 מאנגלית. אז בעלי דיבר באנגלית, היא תרגמה בשביל כולם. וביום ראשון הגעתי בעשר, חשבתי כמה ילדים יגיעו, עשר. לקחתי כמה טושים ודפים. היה לי את הבתיה לידי ל-לתרגם. הגיעו מאה חמישים ילדים.

28:24 דובר 2 וואו.

28:25 דובר 1 אז אמרתי וואו. אז גם זה-זה נותן לנו איזושהי הרגשה שאת-- שיש מה לעשות. יש הרבה מה לעשות. אמ, היה לבעלי כבר תור ארוך של אנשים שרצו לדבר איתו, לרא-- לדבר עם ה-הרב. לא היה חשוב מה. כשהיה לי איזשהו-- הסבא שלי היה רב. עוד מישהו, אם-אם אנחנו צריכים עזרה, הם-הם מוכנים לנסוע לאמריקה בשביל ל-לעזור לנו אם אנחנו צריכים לעשות משהו. אה, ביום ראשון, אז ביום שני י-- בעלי התחיל ישיבה מתשע עד ארבע עם חמש עשרה חבר'ה שהגיעו כל יום ללמוד. ואנחנו היינו במלון. אז מה אכלנו? אז ביום-- בבוקר היה לנו-

29:06 דובר 2 או, זה...

29:07 דובר 1 כן, בקבוק פפסי. ב-- ל-- בצהריים היה לנו לוואש, זה היה לחם עגול כזה, ובערב היה לי צ'ולנט.

29:19 דובר 2 וואו, אז היה שימושי.

29:20 דובר 1 כן, אז זה אנחנו שמנו-

29:21 דובר 2 באמת כל הלוואש, זה היה משהו שאתם-

29:23 דובר 1 אז אנחנו הכנו ל-למקום ל-להדליק את ה-- להדליק את האש. אני ת-- אגיד לך אמת, אני אחרי כמה שבועות הייתי-- בחילות היו לי, אז חשבתי ממש זה מהפפסי. אז אני, אני כבר הייתי בהריון. אבל גם חושבת שהפפסי לא כל כך עזר. אמ, אחרי, אחרי כמה שבועות של התפריט הזה אנחנו רצינו קצת לשנות. היה לי מישהו, מישה, שדיבר יידיש, אז הוא תרגם בשבילנו. אז אני אמרתי לו שאנחנו רוצים דג טרי. חוץ מהירקות, תודה מישה, והפירות, אבל תביא לנו דג טרי. אז הוא קנה לי הכול חוץ מהדג. אז אמרתי, "מישה, ממש אני שאלתי דג טרי." אז הוא, "כן, אני שמתי באמבטיה." אז אמרתי, "מה באמבטיה?" אני פותחת את הדלת של האמבטיה במלון ויש דג חי ש-שמה. אז אמרתי אוי ויי. אני התקשרתי לבעלי, "מוישה, יש דג חי באמבטיה. מה עושים?"

30:13 דובר 2 אמרתי טרי, אבל לא התכוונתי עד כדי כך.

30:15 דובר 1 עד כדי כך. אין לי מושג מה לעשות עם זה, פורגט אבאוט דה שאוור. אז נשכח על ה-- אבל מה נעשה עם זה? אז הוא שלח לי איזושהי אישה, בבושקה כזאת, היא עשתה לנו משהו. היה טעים, האמת, אבל חזרנו ל-לצ'ולנט.

30:29 דובר 2 איך הכנתם את זה? היה לכם שם איזה...

30:31 דובר 1 היה לי-

30:31 דובר 2 גז כזה?

30:32 דובר 1 גז קט-קטנטן קטן. אז אנחנו, זה היה חדר אחד. חדר אחד של דולר ללילה, היה כעשר קופסאות, והיה לנו חדר אחד עם וילון, שנרגיש שיש לנו חדר שינה וחדר-

30:44 דובר 2 אה, באמצע, כן.

30:45 דובר 1 כן, כן, זה-- והבן שלי מנדל אז הוא זחל כל ה-- כל המקומות. היה גם עכברים. המקום היה באמת מגעיל, אבל השליחות היה משהו מיוחדת, ממש מיוחדת. הצימאון של האנשים, הראש השנה הראשונה. שלוש אלף יהודים הגיעו.

31:00 דובר 2 יואו, איך הם ידעו?

31:00 דובר 1 לא כל של-- אבל הם הגיעו, אבל הם חשבו שזה יהיה נובי גוד. נובי גוד, ראש השנה של ה-- ה-- הראשון של ינואר, זה, זה מסיבה גדולה ב-במדינה. אז חשבו שאוקיי, אז עכשיו זה יהיה-

31:14 דובר 2 עברי.

31:15 דובר 1 מסיבה גד-- כן, יברייסקי נובי גוד, שיהיה משהו מעניין. מתי שבעלי הולך עם שופר, הם לא ראו את זה בחיים. מה זה שופר?

31:23 דובר 2 נכון.

31:23 דובר 1 וגם ביום כיפור מישהו הגיע לבעלי, "אתה נראה מאוד, אה, חיוור, חלש, אולי תאכל לי משהו." אין להם מושג שבאמת אנחנו... עד היום, בסוכות אני זוכרת שהיה לנו-- אז אנחנו, אנחנו היינו במלון, אז מה נעשה עם סוכה? אז אנחנו עשינו סוכה ניידת, כמו שפה בארץ, אתם כולם רואים את זה שרוצים שיהיה סוכה, אז שמים את המשאית. אז לקחנו משאית ושמנו שם הסו-הסוכה ועשינו על יד המלון שיהיה לנו איפה לזה וגם להסתובב קצת בעיר. אז היה ילד בבית ספר יום ראשון, הוא שואל, "אז איך עושים סוכה אם אין לכם משאית?" לא הבינו שזה ככה לא עושים. פעם ראשונה רואים ארבעת המינים, חנוכה הראשון, הכול היה חדש, אמ, ובאמת זה היה-- נ-נ-נתנו לנו תחושה שאנחנו עושים היסטוריה. וגם המקום הזה, כל ברית המועצות, כל, כל האדמה שמה, זה היה כל כך הרבה דם של, של יהודים, כל כך הרבה שנים של סבל, כל כך הרבה שנים של קומוניזם, שזה באמת היה נו את ה-- שאנחנו חיים איזשהו זמן מיוחד של מהפכה שעכשיו אפשר לתת, וזה מאוד עזר גם את הרצון של האנשים המקומיים לדעת. אז פתחנו אחרי איזה ש-- אה בית ספר, בית ספר יום ראשון, סליחה, בית ספר רגיל. התחלנו, אנחנו התחלנו א-א-עם, עם ה-- עם הבן שלי, אז הוא היה צריך גן-

32:49 דובר 3 אז היה גן.

32:50 דובר 1 אז היה גן פתאום, כי, כי כמובן שהוא צריך איזשהו חברים, אז שיהיה לו גם את ה-- החברים היו סשה ופשה, אבל הם היו יהודים. אחרי זה ג-- בית ספר, אז פתחנו-- פתחנו מכיתה א' עד ד', עד שאנחנו פתחנו לכל ה-- כל הגילאים. אז דווקא זה היה עוברים הלאה, שמתי שהיה מלחמה, אז זה היה היום לפני המלחמה, עשרים ושלוש פברואר, זה היה שלושים שנה של התחלת בית הספר שלנו.

33:15 דובר 3 יום הולדת לבית ספר.

33:16 דובר 1 כן, זה באמת זמנים לא פשוטים.

33:18 דובר 3 זה קטע שהגעתם ואף אחד לא ידע כלום, ואחרי שלושים שנה זה משהו אחר לגמרי ואתם כאילו רואים בעיניים כל שנה איך שזה...

33:28 דובר 1 איך זה יתפתח. אנחנו רואים ש-

33:29 דובר 3 שופר, שנה אחרי בראש השנה כבר היו אנשים שחיכו לשמוע שופר כנראה, כמה לפחות.

33:34 דובר 1 כן. לא, לא, לא. כבר, כבר ידעו, כבר, כבר הולכים ברחוב, גם בשנים הראשונים. ס-ס-סלאבה בוגו, סטרס את זה. שלום, שלום. כבר, כבר ילדים יותר ג-- אז האמת בשביל ה-ה-המבוגרים זה היה יותר קשה את ה-- לשנות את כל השנים של הקומוניזם. אמ, מישהו לשלוח את הילד לבית ספר, גם לא היה קל לכולם אממ בהתחלה. עכשיו זה, יודעים שזה נורמלי, אבל בהתחלה זה כן היה, מישהו לשלוח ילד לבית ספר יהודי שעדיין אחרי כל כך הרבה שנים ש-- לא רצו להגיד לאף אחד שהם יהודים ופתאום לשלוח ילד שמה ומה יהיה. אממ

34:17 דובר 3 זה בעצם למתג את היהדות.

34:19 דובר 1 למתג את היהדות.

34:20 דובר 3 מחדש, כי, כי זה כאילו כלום. זה רק משהו שמפחדים לדבר עליו.

34:25 דובר 1 כן, ו-ושכולם כל כך לא רצו שיהיה כתוב שהם יהודים, אבל ל-ל-להבנה זה כן-

34:32 דובר 3 למען לטובתם.

34:32 דובר 1 בסוף זה היה לטובתם. אמ, וגם אנחנו גם ראינו גם ביחד עם ש-שמעון ש, ש, ה-- הם גם מאוד, מאוד מהר מתחילים ל-לעשות, לעשות משהו. ואני גם, יכול להיות שזה גם מכל השנים של קומוניזם שאסור לשאול. צריכים ל-ל-לשמוע קבלת עול, אז אולי זה כן איכשהו עזר את זה שיש להם את הקבלת עול לעשות. בהתחלה בעלי היה נותן להם שיעור של תניא. אוקיי, תניא זה מאוד עמוק וזה ממש ה-ה-הנשמה של ה-ה-תורה שמה. הרבה נושאים שמה לא פשוטים. הוא נותן את השיעור. אין שאלות? אין שאלות. אפשר לשאול שאלות. עד שהם הבינו שזה טוב לשאול, אפשר לשאול, צריכים לשאול. זה מה שזה יהדות.

35:28 דובר 3 מותר לשאול.

35:28 דובר 1 כן, מותר לשאול. אז זה באמת היה השינו-- אז בהתחלה ה-ה-השיעורים היו, כולם היו בשקט, עומדים ככה. ורוצים, שמים תפילין, בסדר, נעשה בלי שאלות. זה דווקא אנחנו רו-רואים מתי שמישהו מגיע ובעלי שואל אותו, "אתה רוצה להניח תפילין?" הוא אומר, "אההה". יודעים שהוא היה, הוא היה בארץ או באיזה מקום. הוא הבין, הוא, הוא הבין שאפשר להגיד לו.

35:50 דובר 3 נכון, זה באמת לא קיים המושג הזה באוקראינה של מישהו שמתחיל להגיד, "או, איזה הדתה בבית ספר".

35:57 דובר 1 ממש לא.

35:58 דובר 3 מה שקורה בארץ, שמפחדים להוציא מילה לא נכונה שמישהו שלא יגיד או שלא יתבעו, שלא-

36:04 דובר 1 האמת, היה סיפור ק-קריב שבהתחלה היה לנו גם בחורים וילד אחד שהיה בכיתה א' שלנו, אז הוא עלה ארצה והבחור נתן לו ציצית וסידור וכיפה. ואחרי שנה הבחור היה בארץ אז הוא רצה ל-ל-לבקר את הילד הזה. אז הילד מגיע והוא נותן לו חבילה והוא נותן לו את הסידור, הכיפה והציצית.

36:31 דובר 3 וואי.

36:31 דובר 1 אז אמרתי לו, שהילד היה סשה.

36:34 דובר 3 כאילו ככה בחזרה.

36:35 דובר 1 כן, סשה, סשה למה זה בשבילכם? לא, אני אגיד לך את האמת. אני הגעתי ליום ראשון לבית ספר עם הציצית, עם הכיפה והסידור, והם אמרו לי, "אה, זה בשביל חרקוב, לא צריכים את זה פה".

36:47 דובר 3 וואי.

36:48 דובר 1 אז זה באמת, אה, באמת זה, זה אד-- זה לא, לא קל. לא, גם לא ק-- לא פשוט פה גם. אז צריכים שליחות בכל מקום, כל פינה, גם צריכים את זה. אז, אז זה השנים הראשונים זה היה השנים שרק עשינו דברים. גם, גם מבחינת הנפילה של ברית המועצות. אז אחרי שנה, אז אחרי זה, זה היה מהפכה. אחרי זה היה קיץ תשעים ואחד. אז היה איזשהו, זה נקרא פוטש, משהו במוסקבה עם ילצין, והם חשבו שהכול יחזור איך שזה, זה היה. אז אמרו לכולם מי שיכול לצאת. אז כל הארגונים וכל הזרים התחילו ל-לצאת ואנחנו, אנחנו במקום.

37:34 דובר 3 מזכיר לי משהו.

37:34 דובר 1 כן. אז הרבי-- אז שאלנו את הרבי מה לעשות. כתבנו לרבי והרבי אמר לכולם להישאר. הגיעו לבעלי במשרד. אז אמרתי מה, אתה יכול לברוח. אתם לא יודעים מה זה ברית המועצות? מה, מה זה, מה, מה יכול ל-לקרות פה? זה ממש לא. יש לך אפשרות, תצא מפה. אמר לא, הרבי אמר לנו שהכול יהיה-- שאנחנו צריכים להישאר. אוקיי, אתה משוגע, אבל הילדים, אשתך. אז לא, אנחנו נשארים. בסוף הכל היה בסדר, הכל עבר בשלום, אבל היג-הרגשנו ממש בהתחלה שהרבי וגם תמיד שהרבי איתנו והברכות של וההצלחה של השליחות זה ממש זה רם. היה לנו גם קשיים, קשיים לא פשוטים.

38:21 דובר 3 מן הסתם.

38:21 דובר 1 מן הסתם. שהיה מישהו שרצה ל-- שאנחנו לא נהיה בבית כנסת. היה שריפה של בית כנסת. היה כמה שנים ש-- הבית כנסת, שמונה שנים שמישהו קבע את ה-- לא היה חימום בבית כנסת, לא היה מים בבית כנסת.

38:36 דובר 3 השתלט לגמרי.

38:37 דובר 1 השתלט לגמרי אבל ברוך השם גם בסוף זה הכל יצא עם, אה-

38:41 דובר 3 זה צריך פודקאסט שלם אני יכול רק על הסיפור הזה לדעתי.

38:43 דובר 1 כן, כן, כן. אז, אה, אבל, אה, אחרי זה, כמו שאחרי ה-השריפה-

38:49 דובר 3 איפה הוא היום? אני פתאום.

38:50 דובר 1 אין, אין לי מושג.

38:52 דובר 3 נעלם, נעלם.

38:53 דובר 1 נעלם. נעלם אבל ברוך השם אחרי זה אנחנו גם הנה אנחנו בנינו את הבית כנסת, ה-- אותו בית כנסת שהיה כל כך הרבה שנים כדורגל, כדורסל. פתאום הבית כנסת. אנחנו גם מתי שעשינו את השיפוצים בבית כנסת, חשבנו לעצמנו למה אנחנו עושים בית כנסת כל כך מפואר בשביל בבושקות ושלא חשוב להם כל כך את היופי. אבל חשבנו אם כבר נעשה, נעשה משהו יפה. זה באמת, אה, אפשר להגיד את זה לא רק בגלל שאני מחרקוב, זה באמת אחד מהבתי כנסת. זה ממש משהו מאוד יפה ואנחנו גם שמנו שמה, לא היה לנו תמונות איך זה היה נראה. אז היה לנו אפשרות לעשות איך שרצינו. אז אנחנו שמנו בצד אחד כל העשר מבצעים עם עש-עשר הדברים שהרבי אמר. יש שש מאות שלוש עשרה מצוות. הוא לקח עשר מצוות. אתה יודע, משפחה, כשרות, צדקה, אהבת ישראל, תפילין וכולי, שזה המצוות שאנחנו צריכים ל-

39:51 דובר 3 לפעול ולהפיץ אותם.

39:52 דובר 1 להפיץ אותם. אז זה בצד אחד ובצד שני ה-החגים. וגם למעלה, אז אנחנו גם בחרנו איזשהם פסוקים לכתוב. אז כתבנו את אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח גם ופרצת ימה וקדמה, שזה באמת מה שחב"ד שצריכים להיות בכל מקום וגם על ה, על ה-- על ארון הקודש שזה גם מאוד גדול ויפה. שמנו את הפסוק ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים. זה היה פסוק שהרבי מתי שהיה התוועדות והוא דיבר על היהודים שלכודים בברית המועצות ולא יכולים ו-

40:33 דובר 4 בגלוי.

40:34 דובר 1 בגלוי ממש לשמור את יהדותם. אז הרבי בכה על הזמן. מתי הם יכולים? מתי תהיה באמת האפשרות שהם יצאו ל-- אני זוכרת באלף תשע מאות שמונים ו-- אני חושבת שמונים ושמונה, מתי שהרבי התחיל לדבר שיהיה צריכים להכין במדינת ישראל מקום בארץ שיהיה מקום בשביל, כי עוד מעט יצאו יהודים מברית המועצות. אני שמעתי את השיחה וזה היה כמו, כמו הרבי רוצה איזושהי, שיהיה כמו תקווה שדבר כזה יכול לקרות, אבל זה היה כל כך רחוק מהמציאות. מה זה לבנות? אז בנו, בנו בניין אחד בירושלים בשביל כמה יגיעו? מאה.

41:23 דובר 4 וואו. בסוף הגיעו כמה? מיליון אולי ב-

41:26 דובר 1 כן.

41:26 דובר 4 בתשעים.

41:27 דובר 1 כן, כן, ממש ממש ממש הגיעו המון.

41:30 דובר 4 בעצם כשאתם הגעתם זה היה לפני שעזבו לארץ?

41:32 דובר 1 אז התחילו כבר לעזוב ואני זוכרת שהיה עיתונאי שהגיע לבעלי ושאל אותו אם כולם כבר עוזבים.

41:40 דובר 4 אז מה הוא ענה?

41:42 דובר 1 אתם מגיעים אז לכמה זמן אתם פה? לחודש? לחודשיים? אז בעלי אמר אנחנו נהיה שם האחרונים. אנחנו נסגור את האור בבית הכנסת. אמ, רוצים את-- מקווים-- אנחנו באמת, אנחנו לא היינו בעד או נגד. כל יהודי מה שהוא רוצה. אם הוא רוצה לעלות אז אנחנו עזרנו לו ל-להיות מוכן לעלייה ועלייה טובה. להגיע לאן, לאן הוא יגיע בארץ. להגיע למקום טוב. אני זוכרת, לבעלי כבר הייתה הישיבה בהתחלה מתשע עד ארבע. אז היה מישהו אחד שהיה שם חצי שנה והוא עלה ארצה והוא כתב מכתב לאחד מהחבר'ה בישיבה. אז הוא פותח את המכתב ומתרגם לבעלי מה הוא כתב. אז מישה, השם שלו היה מישה, אז מישה כותב שם, שתדעו, לא כולם נראים כמו רבי מוישה. הוא חשב שכולם דתיים בארץ, שכולם-

42:36 דובר 4 מסתובבים עם כובע שחור.

42:37 דובר 1 כן. אז הוא פתאום מגיע לארץ וזה לא, זה, אבל הוא היה בישיבה, אז הוא מגיע לארץ אחרת. הוא יודע מה, מה לחפש ו-ולמצוא טוב.

42:49 דובר 4 כואב אבל.

42:49 דובר 1 כואב אבל צריכים למצוא טוב. ומי ש-- גם בונים קהילה בשביל מי שרוצה להישאר. אז זה אנחנו שם בשביל כולם. מה שהם רוצים, לעזור להם לכל דבר ושלא.

43:01 דובר 4 עם כל העלייה, אפילו עד עכשיו תמיד יש את אלה שנשארים בסוף.

43:06 דובר 1 כן.

43:06 דובר 4 כמה הרבה-- במהלך השנים הרבה עלו וחזרו גם.

43:09 דובר 1 כן.

43:09 דובר 4 גם היו.

43:10 דובר 1 עלו ועדיין אנחנו עכשיו בזמן של המלחמה אנחנו מוציאים יהודים חדשים. אנחנו שם שלושים, כמעט שלושים ושלוש שנה. איפה היו? וואו. אז באמת זה הרבה יהודים. אנחנו גם גרים בעיר גדולה, זו עיר עם שני מיליון אנשים, אז גם האחוז של היהודים, אנחנו גם צריכים להבין את ההתבוללות.

43:31 דובר 4 כן.

43:32 דובר 1 ששם מאוד, מאוד מורכב. אז מי שיכול להיות השם שלו יעקב רבינוביץ יכול להיות לא יהודי, ואיוון איוונוביץ הוא יכול להיות יהודי בגלל האימא שלו.

43:44 דובר 4 מאוד קשה להבין את זה כש-

43:45 דובר 1 כן.

43:45 דובר 4 נמצאים ב-

43:46 דובר 1 כן.

43:47 דובר 4 כשלא פוגשים את זה.

43:48 דובר 1 לא פוגשים את זה. וגם לא כולם, לכולם יש אף כזה, וגם יכול להיות ממש בלונדיני כזה ונראה ממש, ופתאום כן. לא אומר כלום.

43:57 דובר 4 בגלל ההתבוללות.

43:58 דובר 1 בגלל ההתבוללות. אני-- אנחנו הולכים לעשות מבצעים בסוכות והולכים גם ברחוב עם הלולב כמו שעושים פה בארץ. אנחנו גם עושים את זה בחרקוב, ואז אנחנו הולכים ברחוב ושואלים, סליחה, היום אצלנו חג, אולי מישהו, אולי מישהו אצלכם יהודי ב-במשפחה? אז מישהו אמר לי, אוי, לדעתי לא. אז אמרתי, מה זה, דובים? זה לא, לא חייבים כולם להיות יהודים. זה לא, אבל אני אגיד לכם את האמת, היהודים, יש לכם משהו שאין לנו האוקראינים. אז הוא אמר שיש לנו דיאספורה. זה, יש לנו אוקראינים בקנדה שצריכים לדאוג אלינו, אבל אין להם שום קשר איתנו. אבל היהודים באמריקה דואגים ליהודים באוקראינה, היהודים באוסטרליה דואגים ליהודים פה. אתם כולם משפחה אחת וזה נכון.

44:50 דובר 5 מתי זה היה? זה בהתחלה או עכשיו?

44:53 דובר 1 זה היה לפני, לפני עשר שנים, אבל האמת זה קרה עוד פעם השנה, אנחנו גם-

45:00 דובר 5 זהו, כי עכשיו עוד יותר הבנתי.

45:01 דובר 1 עכשיו כן, את האמת עכשיו-

45:02 דובר 5 יותר בולט אני חושבת.

45:04 דובר 1 זה יותר בולט.

45:04 דובר 5 זה תמיד היה.

45:04 דובר 1 עכשיו, עכשיו כולם רואים את זה, את העזרה. אבל האמת שאנחנו, את העזרה שאנחנו עכשיו עושים בבית הכנסת, זה באמת, אנחנו עושים את זה לא רק בשביל יהודים. האמת, הרוב זה לעזור ליהודים, אבל אנחנו גם עוזרים ל-לאנשים המקומיים גם, שגם לא יהיה מצב כזה שבאמת, וכולם, זה באמת קידוש השם. לדעת שיהודים גם דואגים לכולם, שזה מקום לעזרה בשביל כולם. מי שרוצה לאכול תבוא לבית הכנסת, בשמחה אנחנו נבוא. אנחנו הולכים ל-- בעלי הולך לבתי חולים לתת לחם טרי לחיילים והוא הולך לכל חדר ונותן לכולם לחם. אחרי זה, מאיפה אתם? אז מישהו משמה, מישהו מבחמוט, מישהו מלבוב, מישהו מחרקוב, ואחרי זה הוא, אחרי קצת דיבור, אז למישהו יש פה יהודים. אז לפעמים זה, זה יש איזשהו יהודי. כן, אמא שלי. וזה ממש, ממש צמרמורת לראות איזשהו חייל שמה פגוע אחרי שהוא באמת נלחם באיזשהו מקום. הוא לא מבין מה זה תפילין, אבל הוא נותן את היד, שם את התפילין. והיה סיפור של מישהו שאנחנו, בעלי נ-- הפעם הראשונה בחיים שהוא שם תפילין, ובעלי נתן לו כיפה והוא שכח ל-ל-לקחת את הכיפה. הוא הגיע כמה ימים לפני סדר פסח והוא, בעלי אמר לו בסוף שאם צריכים משהו תמיד יש פושקינסקאיה שתים עשרה. אתה צריך משהו, יש את בית הכנסת, כל מה שאתה צריך אנחנו שמה. הוא לא הגיע אז, אבל אחרי כמה חודשים זה היה, הוא הגיע, זה היה לפני חנוכה, ולפני פסח הוא מגיע לבעל, לבעלי אומר, אני רוצה להגיד לך תודה שהצלת את החיים שלי. אז בעלי אמר לו, וואו, אז תזכיר לי איך? ובעלי-- הוא אומר לבעלי, שהיית שמה ב-- הנחת איתי תפילין ושמת את

47:09 דובר 1 הכיפה על הראש, ואחרי שבוע חזרתי לבחמוט וכל הזמן אני שמתי תחת הקסדה את הכיפה, וכל פעם שהייתה איזושהי לחימה ידעתי שאני, יש לי כיפה, יהיה לי, הכול יהיה בסדר. והיה פעם אחת ש-שכולם, כולם נהרגו ואני היחידה, היחיד שנשאר חי. אז רציתי להגיד לך תודה שהצלת את החיים שלי. אז אמרנו לו, מחר זה סדר פסח, אנחנו מחכים לך. אז הוא הגיע לסדר פסח. אנחנו עשינו, כמו שאומרים, אנחנו צריכים סדר פסח השנה, אז היה מאוד-

47:54 דובר 5 רגע, אולי, אולי תלכי קצת אחורה.

47:56 דובר 1 אנחנו כן, איך נפלנו במלחמה.

47:58 דובר 5 התחלנו באלף תשע מאות תשעים, שלושים ושתיים שנה קדימה.

48:01 דובר 1 כן. אנחנו מגיעים ל-

48:03 דובר 5 הקהילה כבר, וואו, מה זה השתנתה.

48:06 דובר 1 כן.

48:06 דובר 5 כבר יש עוד משפחות של שליחים.

48:07 דובר 1 יש עוד שליחים. יש עוד עשר משפחות של שליחים. הבן שלי מנדל-

48:12 דובר 5 אחד מהם.

48:13 דובר 1 וחני מגיעה. אבל חני ומנדל כבר ידעו שחרקוב זה אופציה. חיכו.

48:21 דובר 5 אנחנו באנו לבדוק.

48:22 דובר 1 באנו לבדוק.

48:23 דובר 5 פסח וזה.

48:24 דובר 1 פסח הגענו לבדוק, והיה נראה לי שעשינו הצגה טובה כי הגיעו.

48:30 דובר 5 זה עבד.

48:30 דובר 1 זה עבד, עבד, עבד. גרתם איתנו ביחד במרתף שלנו כמה, כמה חודשים עד שמצאתם דירה.

48:36 דובר 5 לא ידענו מתי נגיע טוב למרתף.

48:38 דובר 1 כן, כן, חזרנו למרתף אחרי זה, אבל התחלנו במרתף.

48:43 דובר 5 כן.

48:44 דובר 1 וזהו. בית ספר, הרבה ילדים, חדר בשביל הילדים של השלוחים, מקורבים וגם ילדים של השליחים. ישיבה קטנה. גן ישראל, מחנה קיץ, מקום ענק ויפה עם כל שנה מדריכים, מדריכות, חניכים, שזה השבועיים של המחנה משנות את החיים שלהם.

49:08 דובר 5 ממש.

49:09 דובר 1 ו-ו-וגם גם השלוחים, כמה שלוחים שלנו זה בא לי. זה, זה חבר'ה שלא היו שומרים, ידעו על יהדותם, התחילו להתקדם, להיות חב"דניקים ורצו לחזור למקום, לעשות, להיות שליחים, וזה באמת נחת. גם בחרקוב וגם בהרבה מקומות.

49:30 דובר 5 יש להם, יש להם משהו שאין למישהו שמגיע מבחוץ. חוץ מהשפה.

49:35 דובר 1 כן.

49:36 דובר 5 ההבנה הזאת, ה...

49:38 דובר 1 אני גם, גם הם מבינים את האנשים, אבל אנחנו גם אולי מבינים את האנשים, אבל אנשים המקומיים, אנחנו מאוד דוגמה חיה אבל מאוד רחוק, כי אנחנו לא, לא משם. אבל מתי שהם רואים-

49:53 דובר 5 הנה הוא עשה את זה.

49:54 דובר 1 משה, יאשה, מרים ויעקב, שהיו למדו ביחד איתם.

49:58 דובר 5 בדיוק כמוהם.

49:59 דובר 1 כמוהם, והם פתאום שליחים שעוזרים מאוד. זה באמת משהו מאוד.

50:03 דובר 5 זה נהיה משהו מוחשי ש...

50:04 דובר 1 זה משהו מוחשי. ינואר אלף... נו, לפני שנה הייתה חתונה של הבת שלי ברכה. למי שכבר עוד לא שכח, היה קורונה וזה היה. כולם חשבו, "או, איך נגיע?" והיה צרה.

50:21 דובר 5 הכי גדולה.

50:21 דובר 1 כן, זה היה צרה הכי גדולה. היה כבר דיבורים על מלחמה. זו האמת. אבל זה היה כל החד-- בחדשות, רק בחדשות. בשטח לא היה פאניקה.

50:32 דובר 5 זה היה עד, עד היום האחרון.

50:33 דובר 1 עד היום האחרון לא היה פאניקה. לא הרגשנו את זה, וכל הזמן היה לנו עיתונאים שהתקשרו לנו. "איך אתם שם?" אז אמרתי, כלום לא קורה. אני זוכרת שהם לקחו לפני שבועיים, לקחו את כל המורות מהארץ. כולם מתחילים ל-ל-ל-- ואנחנו, איזה, איזה חבל שהם יוצאים. ממש בשביל מה? לא, לא יקרה כלום.

50:52 דובר 5 הבנות של הסמינר.

50:53 דובר 1 הבנות של הסמינר שבקושי הבאנו אותן. זה באמת היה שמחה ופתאום כולם עוזבים. ובעלי, את, את זוכרת, היה לנו זום כמה ימים לפני המלחמה ובעלי התקשר לכל השלוחים, לעשות זום שלוחים. מי שרוצה לצאת, כולם יכולים לנסוע. אף אחד אנחנו לא-

51:09 דובר 5 מחזיקים.

51:10 דובר 1 מחזיקים אף אחד. אבל כולם נשארו. כולם נשארו כי זה היה קשה להבין איך זה יכול להיות. הרוסים והאוקראינים זה באמת אותו דבר. זה כמו שני אחים.

51:21 דובר 5 חוץ מזה גם מבחוץ מאוד קשה להבין. מה מלחמה? לא, לא ידעתם שתהיה מלחמה? אבל אי אפשר להבין את זה כשאתה נמצא שם והכול כרגיל ואנשים, אף אחד לא עוזב. אף אחד לא עזב.

51:35 דובר 1 ממש.

51:37 דובר 5 ולמה שנעזוב? למה שנעזוב? יש לנו בית ספר מחר. יש לנו פה, כאילו, זה מבחוץ באמת נראה כזה מוזר.

51:45 דובר 1 כן, זה היה נראה שזה-

51:47 דובר 5 כשנמצאים בשטח זה ברור.

51:48 דובר 1 כן, כי בשטח באמת לא היה. לא היה, ממש לא היה כלום. לא היה את הפאניקה שכולם הלכו למכולת לקנות דברים. ממש.

51:55 דובר 5 כן.

51:55 דובר 1 ממש לא.

51:55 דובר 5 יש את כולם ככה, יש מלא ילדים שמחר הולכים לבית ספר ויש משפחות. הכול כרגיל. אז...

52:00 דובר 1 כן. אז אני רק זוכרת שהיום קודם, אז יום רביעי היה הטקס של השלושים שנה של בית ספר. כולם הגיעו בבלונים. מנדל כתב לי, את יכולה לעשות לנו טובה שאם משהו יקרה, שיהיה לכם שקי חול.

52:17 דובר 5 כן.

52:18 דובר 1 ותצלמי לי לשלוח לחני שתהיה רגועה. אם, אם יהיה. הבאתי שמונה, שמונה שקיות חול שאנחנו-- מאיפה השקיות חול? אנחנו עשינו-

52:27 דובר 5 במקווה.

52:28 דובר 1 במקווה, עשינו שיפוצים של המקווה של נשים והתחלנו את השיפוצים של המקווה של הגברים. אז היה לנו שקיות חול. אז אמרתי לאנדריי, אנדריי, תביא לי כמה שקיות חול. אז ככה שכולם יהיו רגועים. אני מצלמת ושולחת שיש לי את זה. והלילה הזה, יום רביעי בלילה, זה היום הראשון שישנתי עם הטלפון. אני לא ישנה עם, לא ישנה עם הפלאפון וחשבתי just in case.

52:52 דובר 5 הגיע הזמן.

52:52 דובר 1 הגיע הזמן. יכול להיות. ובחמש בבוקר מתחיל לצלצל. אז אני חושבת לעצמי, אח, איזה טיפשה שלקחתי את הטלפון. אז מישהו, אני לא לקחתי את, ואיזשהו גבר או איזשהו מתחיל לצעוק. אז אמרתי, תרגיעי, תרגיעי. מה, מה קרה? משהו קרה? אז כן, אתם, אתם יודעים, מפוצצים את חרקוב. אז אמרתי, מה זה מפוצצים? התחילה המלחמה, אני פה בבוריספול, אני רציתי לטוס. סגרו את כל שדה התעופה. אתם צריכים לדעת, אתם תקועים עכשיו בחרקוב. מלחמה התחילה. אז, אז הוא הולך, אז אני פתחתי את החלון לשמוע מה זה, מתחילים לשמוע את ה...

53:31 דובר 5 כן.

53:32 דובר 1 ואמרתי לבעלי, זה התחיל, זה התחיל.

53:36 דובר 5 זה היה קצת כמו, קצת הו.

53:39 דובר 1 זה התחיל.

53:39 דובר 5 כי חודשיים דיברו על זה. יהיה, לא יהיה. את זוכרת את פורים קטן? זה היה היום, זה היה יום רביעי. אמרו מחר תהיה פלישה, תהיה-- ואז היה נס. כאילו אמרנו, זהו.

53:49 דובר 1 כן, זה לא קרה. אז, אז אני זוכרת את הצלצול הראשון, זה היה אישה מתקשרת לי, לנה. היא אומרת לי, מרים, יהיה מחר בית-- יהיה היום בית ספר? בחמש בבוקר. אז אמרתי, לנה, עכשיו התחילה מלחמה. אין לי מושג אם יהיה בית ספר או לא. אני לא יודעת מה קורה. ואחרי זה מנדל התקשר, אבא, תקחי אותנו, אתם, אנחנו בקומה חמישית, תקחי אותנו ל-ל...

54:15 דובר 5 זה היה בעצם התוכנית שאם יהיה מלחמה.

54:17 דובר 1 אם מלחמה, אז בעלי, גם אני אמרתי לבעלי, אתה יכול לנסוע מתי שיהיה מלחמה? אין, אין כמו...

54:22 דובר 5 אין חדשות, עכשיו ככה הנחיות, הנחיות.

54:26 דובר 1 אין הנחיות. מה עושים? אפשר לנסוע? אין לי מושג. שומעים דברים אבל לא יודעים ממה זה התחיל, איפה זה התחיל. אנחנו בכלל לא היינו ממש, לא הייתה לנו קבוצה של טלגרם ודברים, אז אנחנו גם לא יודעים איך ומה. אז בעלי הגיע עם הילדים, זה היה אדר. אני זוכרת, היה לי שק, שק גדול של שקית גדולה של תלבושות של פורים. הם הגיעו, חשבו שאתם לקחתם כמה דברים. הם הגיעו, אני אמרתי לכולם, ילדים הולכים למטה, אתם תהיו עכשיו כיף, שבוע כיפי אצל סבתא. תעשו מה שאתם רוצים. זה מה שהיה. הם ירדו למטה, אחרי כמה דקות מתקשר המנהל של בית הספר: אין בית ספר, אין גן. כל הילדים צריכים להישאר בבתים. אז כמו שאמרתי, אין הנחיות ואין מישהו לשאול מה עושים מתי שיש מלחמה במקום השהות שלכם.

55:20 דובר 5 כן.

55:21 דובר 1 איפה זה קרה? לא יודעת. מה עושים? אז אנחנו הגענו לבית כנסת. זה היה תשע בבוקר, לקחנו את הילדים הגדולים, שיינה, יוסי וישראל גם. אנחנו לקחנו את הילדים הגדולים לבית כנסת והיה מניין לשחרית. אני זוכרת שבעלי רואה את מוישה, הוא בן תשעים ושתיים, אומר: מוישה, מה אתה עושה פה? אמר: מה, איפה אני הייתי רוצה להיות מתי שיש מלחמה? פה, להתפלל בבית כנסת. אז היה להם מניין ואנשים התחילו לזרום לבית כנסת, סתם לאכול, לישון, להביא מזרונים, להביא דברים. אז השומרים אמרו: מה לעשות? תשאיר את השערים פתוח. נכנסים אנשים. נסענו ל... מישהו לקח משאית להביא מזרונים מהישיבה ומאה חמישים אנשים ישנים בבית כנסת.

56:17 דובר 5 לא רק אנשים.

56:18 דובר 1 כן, ממש.

56:19 דובר 5 כלבים, חתולים.

56:21 דובר 1 זה היה כמו תיבת נוח, וגם הריח. וגם הריח. למחרת בעלי מגיע לבית כנסת יום שישי והיה טנק על יד הבית כנסת בכניסה. בטח גם רואים את זה. כן, אז בעלי מגיע וזה טנק. אנחנו לא יודעים, אנחנו כבר רוסים. אולי כבר, כבר כבשו אותנו.

56:39 דובר 5 הכול היה נורא מבולבל. אף אחד לא ידע.

56:41 דובר 1 מה קורה.

56:42 דובר 5 לא הייתה אינפורמציה רשמית.

56:44 דובר 1 ואנחנו היינו גם בעשייה. היה לנו אדרנלין כזה שאנחנו היינו צריכים לעשות, לעשות, להציל. כל הזמן הטלפונים, כל הזמן את בטח זוכרת הוואטסאפים, תרופות לאנשים, אנשים צריכים אוכל. זה באמת היה מצב ממש לא פשוט וגם ההורים, הדאגה של המשפחה. פתאום כל החברות ששכחת משנים, "את זוכרת אותי? הייתי בבית ספר איתך לפני שלושים וחמש שנה. איך... מה נשמע?" מה נשמע? אבל צריכים לבחור מה הכי חשוב כל דקה. זה חיים, וגם לצאת, להישאר זה עוד לא... האמת, בימים הראשונים זה לא היה אפשרי, כי אנחנו היינו ממש...

57:31 דובר 5 נכון.

57:32 דובר 1 טנקים.

57:32 דובר 5 אני זוכרת שביום ראשון אחת השליחות שאלה אותי, היא אמרה לי, "את לא חושבת שכן הגיע הזמן לצאת?" אמרתי לה, "גם אם כן, אין איך."

57:41 דובר 1 איך? כי יום ראשון, אז שבת... יום שישי בלילה, אני זוכרת ש... אז גם בשבילי מלחמה זה חדשה. בשביל הארץ זה קצת יותר מוכר. זה באמת מלחמה אחרת.

57:53 דובר 5 סוג אחר.

57:53 דובר 1 סוג אחר של מלחמה. אבל אני גם לא יודעת איך להסביר לילדים מה קורה, ואני זוכרת שהבת שלי, איזשהו היה משהו, אז שם משהו למטה והיא עולה למעלה. היא עושה לי, "חני הסביר לי מה קורה." אני אומרת אוי, תודה רבה. אז היא אמרה שיש שתי מדינות, רוסיה ואוקראינה. הם רוצים קצת את המדינה שלנו, אז החיילים לוחמים אחד נגד השני.

58:21 דובר 5 שחרקוב כל כך יפה, הם רוצים גם.

58:22 דובר 1 גם, גם. אז אמא, אבל רוסיה כל כך גדולה, למה הם צריכים את אוקראינה? אז עשיתי, אבל היא אמרה לי גם זה היה אדר, אז היא אמרה לי שאני מבינה למה אנחנו ישנים כולם במרתף ביחד. אז אמרתי לה למה? כי המן רצה להגיד שליהודים אין אחדות, שאנחנו מפוזר ומפורד בין העמים ואנחנו צריכים להראות לו שאנחנו באחדות למטה. אז אני זוכרת יום שישי גם היה חושך, וחודש, יותר משנה בחרקוב לא היה אור בחוץ בלילות, כי צריכים, הם אמרו שזה יהיה חושך מוחלט.

58:59 דובר 5 משש בערב בטח מכבים את האור.

59:01 דובר 1 מכבים את האורות ובכלל לא שמים עכשיו. לא שמו את האור, אז זה היה חושך מוחלט. אנחנו הולכים לבית כנסת ואני זוכרת שהיה יותר ממאה אנשים. יום שישי בלילה, מלחמה שבוערת בחרקוב, טנקים רוסים חמש עשרה דקות מהבית כנסת נסיעה והיה מאה אנשים. הבת שלי אומרת, "אמא, את זוכרת את היום הראשון, השבת הראשונה של קורונה? היה ריק. פסח אף אחד לא הגיע לבית כנסת בשביל שמישהו אחד בג'ימנסיה היה קורונה ופה עכשיו מלחמה והבית כנסת מלא." זה היה ממש מיוחד.

59:38 דובר 5 זה היה כמו מגנט, כי אנשים רצו להרגיש ביטחון.

59:42 דובר 1 ועדיין.

59:43 דובר 5 חוץ מזה שזה היה מרתף.

59:44 דובר 1 כן, כן, אבל עדיין, עדיין יש את ה... עדיין צריכים את זה. אנחנו רואים את זה כבר, אנחנו שנה וחצי עם זה כמעט ועדיין צריכים את העוגן. צריכים את הבית כנסת. עכשיו חוזרים ליהדות, לשורש, לשורשים ואני זוכרת אנחנו צחקנו ביחד שנעשה סרט תחת אש עם חמותי שבוע במרתף.

1:00:09 דובר 5 צריך לעשות את זה.

1:00:11 דובר 1 ושמחכים שישחזרו את זה והם ממשיכים. את היית שמה למטה בהריון.

1:00:15 דובר 5 כן.

1:00:16 דובר 1 השבועות הראשונים של המלחמה עם כל הילדים, היה לך את האתגר לעשות פורים שמח באדר, בהרגשה של אדר.

1:00:25 דובר 5 מזל שזה היה אדר, אני חושבת זה נתן הרבה... כל השירים של פורים, ו...

1:00:30 דובר 1 כן. זוכרת שהיה את העיתונאי, הגיע מ-מהא-- אצלנו בבית. הוא היה ב-- שבוע, הוא היה שבוע בחרקוב ואיכשהו הייתי באיזשהו ערוץ שלוש עשרה ובו זמני-- אז כל הזמן היו לי עיתונאים. כל הזמן רצו לשמוע אותנו. CNN, ה-Fox News, ה-BBC. מישהו בשטח שמדבר אנגלית ורוצה להישאר שמה, זה היה זהו, זה הייתם היחידים בעולם. אז זה באמת היו, "למה אתם שמה? ומה קורה ומה אתם עושים?" ואז היה העיתונאי הזה שהוא היה שמה ב-ב-במסך ביחד איתנו, הם חילקו את זה. זה היה ערב שבת. אנחנו מנסים להסביר לערוץ שלוש עשרה שממש שבת עוד מעט. כל דקה שאנחנו איתכם אנחנו לא יכולים לעזור לאנשים. אז תעשה יאללה, יאללה. אז הם שמים את אותו העיתונאי והוא אומר לי, "אני שבוע פה בחרקוב, אין לי אוכל". אז אני אומר לו בשידור חי, "תבוא לבית שלנו, יש לנו אוכל חם, תבוא. תשע וארבע עשרה תבוא לבית שלנו". בסוף הוא, הוא לא הגיע כי באותו לילה התחילו-- אתם זוכרים את המטוס שהיה על יד הבית ובאמת לא היה פשוט. וביום ראשון נכנסו לעיר. חמש בבוקר נכנסו הטנקים הרוסים הראשונים לעיר. אף אחד לא יצא. אנחנו לא יצאנו מבית הכנסת. כולם בבית הכנסת תקועים, סוגרים את השער. יש טנקים שמסתובבים, יש יריות בעיר. זה באמת היה-

1:01:55 דובר 5 זה היה סרט. ואיך יודעים איפה יש טנקים? מי שמצלם מהבית שלו.

1:01:58 דובר 1 מי שמצלם מהבית שלו, והיא איזושהי שליחה שגרה ממול בית הכנסת. אומרים שיש טנק שעולה באש על יד בית הכנסת. באמת זה היה... אבל נס גדול, אחרי שתי-- חמש אחרי הצהריים, אחרי שתים עשרה שעות, זהו, יוצאים מ-

1:02:12 דובר 5 חרקוב ניצחה. חשבנו שנסתיימה המלחמה.

1:02:14 דובר 1 חשבנו ניצ-- ניצחו את המלחמה וזהו. אז זהו, אנחנו הולכים לישון, יום ראשון בלילה רגוע, בחמש-- בשמונה בבוקר ביום שני מתחילים את הטילים. אז איזושהי הרגשה כמו ילד שלא מקבל מה שהוא רוצה, אז אם לא יהיה לך-

1:02:29 דובר 5 נשכב על הרצפה איתך.

1:02:31 דובר 1 כן. אז מתחילים ל-ל-להפציץ את העיר. אז, אז אנחנו מתחילים לחשוב, אמ, מה לעשות עם כל השלוחים. הבית-- העיר באמת היה כ-כ-כמעט, כמעט חוץ מכביש אחד, העיר היה באמת, אה-

1:02:48 דובר 5 סגורה.

1:02:49 דובר 1 סגורה. אמ, ביום שני אני זוכרת, ראינו את ה..., אמ, מישהו אחד, ויטלי, השם היהודי שלו חיים מרדכי, מהכולל שלנו. אז הוא הולך ל-- ברחוב שלנו, אה, בעלי רואה את זה. "חיים מרדכי, מה אתה עושה פה?" "אני הולך להתגייס". זה השת--

1:03:08 דובר 5 לשכת גיוס.

1:03:09 דובר 1 לשכת גיוס, ממש שתי, שתי בתים מהבית שלנו. אז בעלי אומר לו להיכנס. הוא נותן לו תפילין. אני בכיתי, אמרתי, "מוישה, תגיד לו לא לצא-- לא לעשות את זה, לא לעשות את זה", ממש זה... אבל הוא ממש היה רוצה ל-ל-ללחום, "אני רוצה להתנדב". אה, הוא לקח את התפילין, ש-שליח אחר נתן לו דולר של הרבי, הרבי, והוא התחיל להתגייס. ביום שיש-שישי בבוקר בשמונה הוא היה צריך להיות בכיכר, אותו, איפה שגרנו במלון, אז הכיכר הגדול היה לו את ה-- הוא היה צריך להיות שמה בשמונה, אבל הוא, הוא החליט שיש לי את התפילין, אני, אני אתפלל בשמונה בבית הכנסת ואחרי זה אני קצת אאחר. אז בשמונה בבוקר הוא מניח תפילין, בשמונה בבוקר בכיכר זוכרים את-

1:03:55 דובר 5 רבאק.

1:03:56 דובר 1 זוכרים אותו טוב. אז אנחנו צריכים גם להבין, אנחנו גם לא היינו כל הזמן קשורים לחדשות, אז פתאום אנחנו שומעים בום! ואני מקבלת מהילדים שלי בחו"ל-

1:04:06 דובר 5 כן.

1:04:06 דובר 1 "אמא, אתם יודעים מה עכשיו היה? זה היה בכיכר, זה היה בכיכר". חמש דקות אחרי זה שומעים עוד בום. אז חשבתי שזה אותו מקום, אבל זה היה נשמע יותר יותר יותר קרוב. פתאום אנחנו מריחים את העשן כזאת והיה ממש פיצוץ. איפה שהייתה לשכת גיוס ממש שני בתים מאיתנו. אז אנחנו התחלנו לחשוב שצריכים לשלוח את כולם. אני אשאר עם בעלי. אז חשבנו איך, איך לנסוע. מצאנו איזשהו כביש אחד של כל השלוחים שכולם צריכים לנסוע ברכבים ולצאת. ובאמת זה היה יום ממש לא פשוט. אנחנו עדיין יוצאים מבית הכנסת, עוזרים לאנשים, נותנים אוכל. יש לנו-

1:04:50 דובר 5 עד שלוש.

1:04:51 דובר 1 כן, עד שלוש. זה היה העוצר. היה עד שש, פתאום עד שלוש. לעשות את המקסימום בזמן שאפשר. ובערב אז אנחנו. אני זוכרת את זה, היה לנו ממש שמענו את הבומים ואת לוקחת אותי. אמרת, את נשארת, אני נשארת, אבל תלכי לילדים. אנחנו עם הילדים, יהיה לכם כיף בארץ. אז את היית אמורה לקחת את כל הילדים שלנו, שלי. זה היה התוכנית. את תיקחי אותם ואני אנחנו. אני אשאר עם בעלי וזה היה רבע לאחת עשרה. הילדים שלי הגיעו. הבת שלי אומרת לי אם אתם נשארים אני גם נשארת. אז אז אני הרגשתי כמו שרה שאמרה לאברהם, כל מה שתאמר שרה תשמע בקולה. אז אמרתי לבעלי אנחנו צריכים לצאת. והאמת זה היה הרגעים הכי קשים בכל השנה וחצי. היינו תחת הפגזות וטילים, אבל לקחת את ההחלטה לצאת זה היה מאוד מאוד לא פשוט. כמה שזה נשמע הכי הגיוני לעשות זה היה הכי קשה.

1:05:58 דובר 5 אי אפשר להבין את זה.

1:05:59 דובר 1 כי אנחנו שבוע אומרים את זה, ולא רק אומרים את זה. מאמינים בזה שאנחנו הקפטן של הספינה ואנחנו לא יכולים להשאיר, להשאיר את הקהילה. ופתאום אני צריכה בידיים להגיד שאנחנו צריכים לצאת. אז ההחלטה היה לנסוע רק לדנייפרו ולחכות שם. אתם תחשבו עליי עם ה- עם הילדים וכל השלוחים מצאו איזשהו איך לצאת. אמ, בלילה אמרתי לכולם צריכים לקחת מה שיש. אצלכם לא היה כמעט כלום. מה שהיה היה ואני בחרתי. אמרתי לכל ילד תגיד קצת.

1:06:38 דובר 5 ארזתם בעצם.

1:06:39 דובר 1 ארזנו, ארזנו. מה אני צריכה? צריכה את זה. מה צריכה את זה? אני חשבנו שאולי ניקח את כל הדברים שאנחנו קיבלנו עליהם ומכתבים שעליהם ולא יודעים. אנחנו נחזור לבית הזה או לא. זה כל הבית. איך שלושים ושתיים שנה לקחת במזוודה? זה אי אפשר. צריכים לבחור מה חשוב ומה לא חשוב. ובעלי כל הזמן אנחנו כל מה שאני השארתי אותו לקח לי את זה. אבל אנחנו נחזור. אתה תביא ככה. אנחנו נחזור לפה. אוקיי, אוקיי, אנחנו נחזור. אבל אבל.

1:07:03 דובר 5 הידיעה זה הוא, הוא בעצם ה-

1:07:06 דובר 1 כן, אבל הוא גם.

1:07:07 דובר 5 לא יודעת מה יהיה.

1:07:08 דובר 1 מה יהיה, והוא גם, הוא היה, בעלי היה, איך אנחנו יכולים לעזור? אז כולם עכשיו יהיו בפאניקה, כי אנחנו הדבר שנותן להגיד את כולם.

1:07:16 דובר 5 העוגן.

1:07:17 דובר 1 העוגן. אנחנו עכשיו נצא. איך אפשר לעשות את זה? אמ, אז בבוקר, ביום ראשון, ביום רביעי בבוקר, אז בשש וחצי אני נוסעת עם בעלי לבית כנסת. יורדת למטה, כל המאה חמישים אנשים ישנים, חתולים, כלבים, ואני הולכת למטבח. שמה עובדים את ה-- כבר בשש וחצי בבוקר היא כבר מתחילה לעשות אוכל. אולה, הטבחית, ואני אומרת לה: אולה, אנחנו, אנחנו נחזור עוד מעט, אבל אני צריכה לקחת את הילדים לדנייפרו. היא מתחילה לבכות ואני בוכה. אני רוצה להראות שאני רגועה עם ההחלטה ואני לא רגועה. אני עולה למעלה. הבית כנסת חשוך, בעלי הולך לארון קודש, לפרוכת, נותן נשיקה, וזה כמו מצב לא נורמלי. אנחנו פה, הבית כנסת שלנו כל השנים האלה, עכשיו אנחנו עוזבים ולא יודעים, נראה את זה עוד פעם? יעמוד הבית כנסת? מה יהיה? זה מלחמה ממש. שאלתי אותו: מה, מה התפללת? הוא אמר שנחזור לפה. חוזרים לבית כנסת-- לבית ומחכים. זוכרת את זה. מחכים לנהג והוא לא עונה את הטלפון.

1:08:38 דובר 6 זה היה פשוט.

1:08:39 דובר 1 אנחנו כבר היינו רגשית מוכנים. יש לנו את המזוודות, אבל הוא לא עונה. הוא עונה וכל הזמן אנו ש-ש-שומעים את הפצצות, הפצצות, ואחרי זה פתאום בשמונה הוא עונה את הטלפון. אז אמרתי: ג'ניה, גנה, אנחנו מחכים. אז הוא אמר לי: פה אי אפשר להיכנס ל-ל-לכיוון שלכם כי כל הזמן יורים שמה. עד שהוא אומר: זהו, אני מגיע, צריכים כולם לצאת. אז אנחנו יוצאים. בשבילכם זה היה פעם ראשונה שאתם יצאתם ל-ל-לאוויר.

1:09:07 דובר 6 אני והילדים.

1:09:07 דובר 1 עם הילדים, לילדים, לראות את ה-העולם, ופתאום בדרך אנחנו מ-מ-ממשיכים ואנחנו רואים גם, אני גם הייתי, בית כנסת ובית ובית כנסת ובית, ועכשיו אנחנו רואים את ההרס. זה היה כמו, זה היה כמו סדום ועמורה.

1:09:22 דובר 6 כאילו, אמרנו: נסגור את הווילונות, הילדים לא יראו.

1:09:25 דובר 1 שיראו, והנהג הוא כל כך בהתלהבות: אוי, תראה, שם התפוצצו, תראה שם התפוצצו. אז גנה, לא צריכים להגיד לילדים הכל. רואים את העשן, פתאום שומעים עוד בום. מתי שאנחנו יוצאים מהעיר, הבניין של הקג"ב, הבניין של ראש העיר, ממש הכל מתחיל להתפוצץ. אנחנו יוצאים ומתחילים לקבל גם טלפונים: מה? אתם עזבו-- עזבתם? איך אתם יכולים לעזוב אותנו? אז אמרתי, בעלי אומר: תראי למה אנחנו עזבנו. אמרתי: אוקיי, צריכים פוקוס, אנחנו בדרך לדנייפרו.

1:09:55 דובר 6 זה כביש הקאה לשתיים.

1:09:56 דובר 1 לשתיים ממש. ו-ואני מנסה ל-ל-להחזיק את הילדים שאנחנו עושים את הדברים הטובים, הנכון, אבל אני לא מרגישה טוב עם ההחלטה. ואומרים את תפילת הדרך, אני, אני דווקא אמרתי לקיון[?]: תחזור אחריי, יהי רצון. אני ממש באמת עם דמעות אמרתי את ה"ותחזירנו לשלום", שזה יהיה נסיעה קצרה. מגיעים לדנייפרו והלאה. אנחנו יכולים באמת לעשות הרבה, אבל אנחנו הגענו לדנייפרו, הבנו שאנחנו-

1:10:25 דובר 6 אפשר לדבר חמישים שעות כי זה היה.

1:10:28 דובר 1 היה והגענו לארץ וברוך השם-

1:10:31 דובר 6 אחרי כמה ימים.

1:10:32 דובר 1 אחרי כמה ימים, אחרי ש-- יום, אני זוכרת יום שישי בלילה בקישינב, הגענו לקישינב, אנחנו ממש היינו כמו פליטים ממש. ו-וזה היה כמה שעות לפני שבת. היה, היה דווקא קופסה של-

1:10:50 דובר 6 צ'ולנט?

1:10:50 דובר 1 לא, לא צ'ולנט. היה-

1:10:53 דובר 6 חשבתי שאולי סגירת מעגל.

1:10:54 דובר 1 כן. אני ככה בקושי אוכלת עכשיו, אולי זה טראומה שאני לא אוכלת צ'ולנט, אבל היה גביעים, גביעים וכל מיני דברים. אני מתחילה לראות, לראות את הקופסה, אולי יש משהו שאנחנו צריכים, והבת שלי אומרת לי: אמא, אנחנו לא פליטים. אני לא יודעת איך להגיד לה.

1:11:12 דובר 6 חמודה את, כן.

1:11:14 דובר 1 כן. הגענו ליום שישי בלילה, אז מסכנים השליחים שם. היה-- אנחנו היינו פתאום נופלים כמה דקות לפני שבת, מאה פליטים מאוקראינה, ואנחנו היינו חמש משפחות של שליחים. השליח מסומי, לויט-- לויטנסקי, רייצס, לויט-- כמה ש-ש-שליחים הגיעו עם מזרונים.

1:11:34 דובר 6 לויטנסקי היו איתכם מדנייפרו?

1:11:36 דובר 1 לא, לא, לא, הם מסומי.

1:11:36 דובר 6 ממחוז אחר.

1:11:37 דובר 1 הם מסומי לבד ברכב ישר לקישינב, הגיעו חמש דקות לפני שבת.

1:11:42 דובר 6 סיפור בפני עצמו.

1:11:43 דובר 1 סיפור בפני עצמו. אנחנו מגיעים בלילה וה-- לא היה להם מקום בבית כנסת, אז הם בונים בית כנסת גדול, אבל היה קיץ-- חורף, ממש פברואר, ממש חורף, קר מאוד, בניין ריק וענק שהם בונים. ואז בעלי מתחיל להגיד קי-קידוש, הוא בוכה בקידוש, אבל אחרי זה שהוא בוכה-- אחרי נוטלים ידיים, אז בעלי קם והוא מתחיל לרקוד עם כולם, "ושמחת בחגך", והיו עיתונאים מהג'רוזלם פוסט, אני זוכרת אותו. הוא מגיע לבעלי אחרי הריקוד הזה שבאמת כולם אה-

1:12:21 דובר 6 הצטרפו.

1:12:22 דובר 1 הצטרפו, וזה, זה הרגעים שרוצים שגם בשבת יש מי שיצלם.

1:12:27 דובר 6 חבל שאין מי שיצלם.

1:12:29 דובר 1 לצלם. ו-- רוקדים שמה, והוא אומר לבעלי: "אתם בסדר? איך אתם רוקדים? איזה חג היום שאתם רוקדים 'ושמחת בחגך'? אתם בלי, בלי קהילה, בלי בית, בלי עתיד, בלי-- לא יודעים לאן ומה." אז בעלי אומר את הסיפור של ה-הרבי שהילד שלו רצה לאכול. אני לא יודעת אם זה היה סוכרייה או תפוח והוא לא רצה לתת לו. אז הוא מתחיל להגיד את הברכה. אז האבא חייב לתת לו את זה שלא תהיה ברכה לבטלה. אז אנחנו רוקדים "ושמחת בחגך" והוא חייב לתת לנו.

1:13:06 דובר 6 איזשהו חג.

1:13:07 דובר 1 משהו, חג. אז בקושי, זה באמת לא היה פשוט בארץ. אנחנו היינו ביחד עם הרבה אנשים מהקהילה שלנו, השלוחים. אנחנו היינו-- חיינו ביחד עשרות שנים ביחד, הילדים ביחד, ופתאום אנחנו כולם מפוזרים.

1:13:26 דובר 6 בכל העולם.

1:13:26 דובר 1 בכל העולם, והעוגן היחיד שאיפה שאנחנו, אנחנו ממשיכים את השליחות שלנו. זה היה שבוע לפני פורים. ו-- א-אגיד דוגרי שבאמת בלי מצב רוח, כל הזמן אנחנו עדיין עם טלפונים.

1:13:43 דובר 6 אנחנו עדיין עם הדפים, עם הדפים בפלאפון של ה-- איזה פורים? רצינו לעשות פורים בירושלים.

1:13:49 דובר 1 פורים בירושלים. כן, אז פתאום זה פורים בישראל, אבל זה לא מה שאנחנו קיווינו לעשות את הנושא הזה. אבל פורים בחרקוב זה תמיד היה פורים בקרקס. אלפיים אנשים. גם, גם עם הקורונה אנחנו ניסינו איכשהו לעשות פורים משהו. תמיד זה היה משהו ענק בחרקוב, ועכשיו אנחנו לא יודעים מה יהיה. באמת בסוף אנחנו עשינו בכפר חב"ד שלוש מאות פליטים ביחד. זה היה פורים לא פשוט. היה דמעות-

1:14:19 דובר 6 כן.

1:14:20 דובר 1 דמעות, חיבוקים. גם כולם שהגיעו, זה לא היה עלייה שהם התכוננו לזה. זה פתאום אנחנו לבד, לא יודעים איפה אנחנו נפלנו, והם ראו, ראו אותנו. מי שהיה, עשה עלייה קודם, אמרו לנו, "אוי, רב מוישה, כל כך שמח לראות אתכם. אבל לא... לא פה, לא עכשיו." הם רוצים אותנו-

1:14:39 דובר 6 לא בנסיבות-

1:14:39 דובר 1 לא בנסיבות האלו. אבל ברוך השם, בשבועות בעלי חזר לחרקוב עם שני הילדים הגדולים. זה באמת היה, אולי לא נשמע נורמלי לקחת ילדים לשם, אבל הבן שלי, הוא, הוא, הוא מאוד... הוא היה אז בן עשרים ושתיים. הוא אמר לי, "רוצה לחזור מיד. מתי שאנחנו נחזור, הוא צריך להיות שמה." והבת, שיינה, שהיא באמת אמרה שהיא רק... היא נסעה לשליחות לווינה לעזור לפליטים שהגיעו לשם. "אם אתם חוזרים לחרקוב, אני שמה." אז אני אמרתי, אני לא אסביר לאף אחד, אבל בשבילה זה היה מאוד חשוב.

1:15:19 דובר 6 שיינה, את שומעת?

1:15:23 דובר 1 ובאמת אנחנו גם היינו צריכים לנסוע לשם. אז אני אמרתי לילדים, אני... בעלי אמר שהוא יצא לשם, ואחרי... הוא יום ראשון נסע, ויום ראשון אחרי זה אני הייתי צריכה לנסוע עם הילדים הקטנים. הוא יראה את ה... באמת היה שבועיים של שקט, כי קצת עזבו את חרקוב, את הממש, קצת גירשו אותם כמה קילומטרים יותר מהעיר. אז יום חמישי בבוקר, אני זוכרת, אני אמרתי לילדים הקטנים, "יש לי חדשות טובות. אנחנו יום ראשון חוזרים לחרקוב לשבועות." אז הם היו, אמרו לכולם בחדר שם בכוכבה וגם בבית ספר שלה. וביום חמישי בשתיים וחצי התחילו טילים חזקים. תשעה אנשים נהרגו שמה והיה ארבע שעות של התקפות בלתי פוסקות. בעלי מתקשר לי ואומר לי, "לא, אי אפשר להביא את הילדים לפה." אז אמרתי לילדים מתי שחזרו, ואני כבר קניתי. בעלי אמר מתי שהוא הגיע שבחרקוב עכשיו אין מלח.

1:16:23 דובר 6 וואי.

1:16:24 דובר 1 המפעל של המלח-

1:16:25 דובר 6 הם הלכו אלינו הביתה ולקחו את המלח שהיה לנו במזווה.

1:16:28 דובר 1 כן. מה שהיה, שבמפעל של מלח באוקראינה התפוצץ, ואין מלח. אז באמת הם הלכו לבית שלכם למצוא את המלח. אז אני קניתי באושר עד, היה לי-

1:16:40 דובר 6 מארז.

1:16:41 דובר 1 שלושים קילו של מלח לקחת לחרקוב. זהו.

1:16:44 דובר 6 אני חייבת לדעת מה עשית עם זה בסוף.

1:16:47 דובר 1 אז אני, אז אני אמרתי לילדים, אז אני עשיתי בשבילם איזושהי פשרה. אנחנו... זה נשמע מאוד יפה, שבוע בירושלים, אבל בשבילי, שהילדים שלי, זה באמת היה לא, לא פשוט. אני לקחתי אותם לירושלים, והפעם הבאה בעלי בתמוז הוא חזר עם הבן הגדול, וראש השנה בעלי אמר, "שנת הקהל, מתחילים שנה חדשה. אני חייב, חייב להיות שמה בתשרי בחרקוב, אבל אני לא רוצה להיות שמה לבד." אז זה עוד פעם התלבטות. אני חושבת שכל השליחות שעזבו את אוקראינה בגלל המלחמה, הכי קשה זה עכשיו, זה ההחלטות והאי ודאות מה לעשות הלאה. לחזור, לא לחזור, לעשות את זה, להתחיל משהו חדש. אבל אולי, אולי, אולי. וזה יכול להיות משוגע מההחלטות האלו.

1:17:45 דובר 6 והילדים.

1:17:46 דובר 1 והילדים.

1:17:46 דובר 6 אוקיי, אני, אבל הילדים.

1:17:48 דובר 1 כן, אבל הילדים. אז זה מה שאני חשבתי. אני יכולה, אבל מה יהיה אם אני אהיה שמה ראש השנה ופתאום מתחילים טילים? אז, אבל, ואיזשהו נס היה שבועיים לפני ראש השנה. היה איזשהו, מי שעוקב קצת על החדשות, היה תוך כמה ימים גירשו את כל המחוז של חרקוב, גירשו את הרוסים. אז היה יחסית שקט ואמרנו להורים להרגיע אותם, אבל אני לא יודעת אם זה באמת הרגיע אותם. אבל אנחנו גם, גם ככה עם כל השנים שלנו שם הם מבינים שאנחנו משוגעים, מה לעשות איתנו. אז שאם משהו יקרה, אז אנחנו נקפוץ לדנייפרופטרובסק. דנייפרופטרובסק היה יחסית שקט אז, אז נסענו, וזה באמת היה איזושהי הרגשה, איזה מרגש, איזה מרגש. הגענו ל... ישר לבית כנסת. זה היה אחרי... אוקיי, בחזרה זה לא, זה ככה נוסעים ל... נוסעים לקישינב, טסים לקישינב, ואחרי זה זה היה שש עשרה, שבע עשרה שעות ברכב לחרקוב. אבל עכשיו הכיוון הפוך. אנחנו לא בורחים, אנחנו מגיעים לשמה, וכל הזמן עוצרים לנו ב-

1:19:00 דובר 6 מחסומים.

1:19:00 דובר 1 מחסומים ושואלים, "לאן? חרקוב? חרקוב? עם הילדים?"

1:19:04 דובר 6 אתם בטוחים?

1:19:05 דובר 1 עם המשפחה? למה? אז אנחנו גרים שמה. אהה, אוקיי. מגיעים לחרקוב וזה באמת היה מאוד מרגש להגיע לבית כנסת. כולם חיבקו אותי. ירדתי למטה, לאולה הזאתי שאמרה, "אני ידעתי שאתם תחזרו. אני ידעתי שאתם תחזרו." לבית, ללודה שלי, לכל ה... לכולם.

1:19:24 דובר 6 זה היה בערך שבעה חודשים.

1:19:26 דובר 1 כן, כן, אבל שבעה חודשים שלא ידעתי שזה, שיקרה.

1:19:30 דובר 6 כן.

1:19:31 דובר 1 שאני אחזור. לא ידעתי שאני אראה את הבית הזה. גם מתי שבעלי חזר כל פעם, זה לא, לא, לא ידענו אם הוא יחזור, אם נוכל לחזור עוד פעם.

1:19:40 דובר 6 כן.

1:19:42 דובר 1 אז זה באמת היה מרגש. וראש, ראש השנה היה שלוש מאות אנשים בבית כנסת. עוד, עוד היה חבל שאי אפשר להסריט את זה, אבל זה היה ממש, שמענו, שומעים את האזעקות, שומעים גם מפעם לפעם יש בום כזה מרחוק, אבל ההרגשה שאנחנו ביחד ממלאת את הכל. אנשים שהיה, אנשים שהצטרפו לשיעור שלי בזום ולא ראיתי אותם. הן חדשות. הגיעו לקבל חבילת מזון ואחרי זה הם לקחו את חבילת המזון... מכירות כאילו. ואמרו שמה, "אפשר? אפשר להצטרף לכולל? מרים בארץ אבל היא עושה זום כל יום בשבע?" בסדר. אז פתאום את שומעת המילה הזאתי ופתאום אני רואה אותה, אוי, מהמסך חי. אז בתוך החושך, וזה באמת חושך, אי אפשר להגיד שזה... באמת לא נעים מתי שיש טילים, והיו כמה ימים שבלי, בלי חשמל בחורף, ממש בארבע אחרי הצהריים חושך מוחלט. הולכים עם, עם פנסים. פנסים בחוץ. היו כמה ימים גם אנשים בלי חשמל, שולחים לאנשים כל מיני דברים שיהיה להם חם, שיהיה להם טוב ושיהיה להם אוכל. אבל המצב לא מובן מאליו. אבל מצד שני בתוך החושך רואים את האור. רואים אנשים יהודים חדשים, שעכשיו יהודי אחד, סשה, שהוא הגיע באוגוסט בפעם הראשונה, חודש לפני ראש השנה. אחרי כמה חודשים, עם ברית מילה, אלכסנדר עכשיו השם שלו, עם ציצית, כיפה, תפילין כל יום. כאילו הילוך גבוה. כן, כן, הוא עשה הכל זבנג. אדרנלין של מלחמה. אדרנלין של מלחמה. כן. אז נראה באמת שאנשים מחפשים יותר משמעות ועוגן, כי הכל מסביב קורס. הכל מסביב קורס ויודעים שצריכים את המשפחה ושהיהדות זה הבית. וואו. ושגם האנשים היהודים שעזבו גם טוב להם שאנחנו שמה, כי זה

1:21:55 דובר 1 עוגן שגם אולי יש עתיד או אולי את הבית שמה. זו הרגשה אחרת לגמרי. כל פעם שאתם שם זה מדאיג. זה מדאיג. אבל הרגשה כזאת של יש, יש דופק לך הכל. אנחנו עכשיו מדברים בארץ, אנחנו רק נסענו לשבועיים, אבל לפני שאני יצאתי, אוליה הזאת התווכחה, היא מגיעה אליי, "מרים, אתם רק לכמה שבועות? אני לא שכחתי" — ביקשה לראות את הכרטיס — "לא שכחתי את הראשון של מרץ מתי שאתם עזבתם, אז אל תעשי לנו שטיקים". אני אומרת לה, "לא, לא, לא, לא, אנחנו חוזרים, רק לשבועיים". טוב, מחר בלילה אתם... כן, נוסעים, נוסעים חזרה. גם צריכים... אנחנו נוחתים בקישינב באחת וחצי בלילה, ובחמש בבוקר אנחנו צריכים לחכות לעבור את הגבול. רק בחמש בבוקר מפסיקים את העוצר, וצריכים להגיע ככה לפני העוצר, העוצר מגיע לשם לשש בערב. כן, לא, עכשיו זה, עכשיו זזו זה, עכשיו זה אחת עשרה. אה, אז אפשר להספיק. עכשיו אפשר להספיק. אז בחמש עוזבים וממשיכים הלאה לחרקוב. אז באמת זמנים לא פשוטים. אני הייתי אומרת לכולם, גם לשליחות, שלכל אחד אנחנו אומרים זה כמו שידוך. אבל מה שאני ראיתי, שלא, לא, לא משנים את הבעל, אבל משנים את ה... לא את המקום, אבל השליחות יכולה להשתנות. אנחנו היינו בשליחות בעיר גדולה עם הרבה שלוחים, עם שלושים ארבעים ילדי השלוחים. היה לנו מוסדות והכל, ופתאום השליחות שלי עכשיו יותר... גם לעזור ליהודים, גם עם היהדות, יהדות, ולעשות עוד מצווה ועוד מצווה, לשים עוד מזוזה בבית של מישהו, לתת למישהו נרות, להניח תפילין. אבל זה גם לעזור ליהודי לחיות, שיהיה לו אוכל, שיהיה לו כסף בשביל ניתוח, שחס ושלום

1:23:53 דובר 1 צריכים לקבור מישהו. אז באמת, אז, אז, אז אנחנו למדנו מהסיפור הזה שאנחנו כמו... והילדים שלי עכשיו היו בחדר בבית ספר גדול, עכשיו בית ספר נט. אז הבת שמונה והבן שתים עשרה יושבים מול מסך, ואנחנו לא שולחים ש... יש הרבה שליחים שזה החיים שלהם, שכל הזמן הם ככה. מגיל צעיר, כן. מההתחלה. זו עיר קט... אה, עיר קטנה. אף פעם לא היו עוד שליחים. אין אפשרות לעשות מוסד, אה, מוסד גדול, ופתאום הם תמיד היו בבית ספר נט, שזה ממש משהו ממש משובח, שיש אפשרות ללמוד ולהמשיך את הלימודים. אבל בשבילנו זה באמת אחרת לגמרי. זה כמו... כן. כן. אני, אני עדיין יושבת בבית הכנסת בשבת בבוקר, והבת, הבת שלי רצה, היא עושה איזשהו משחק כמו, "או, עוד מעט אנחנו נזמין את מוסי אל הבית שלנו, אולי אני אשחק אצל יהודית", או משהו כזה. היא ממש לבד בעצם. לבד. יש לה את סוני[?] אחת וזהו. לא, לא. כן, לא. לבד, וגם הבן. אבל הם ממשיכים את ה... הם מאוד גאים בשליחות ושהם בחרקוב. ואנחנו גם עושים מכל הסיפור, לא עושים את ה... הם רואים יותר את ההצלחות ואנחנו אומרים להם את ההצלחות. "אתם יודעים, מישהו הגיע לאבא היום והוא שם את התפילין פעם ראשונה. אתם ידעתם שיש איזה חייל שאבא הניח תפילין איתו ופתאום הוא הגיע לבית כנסת להגיד תודה? ויש איזשהו בחור מהישיבה הקטנה שהוא הגיע נפגע מה, מה... כן, אבל עכשיו הוא..." אז שהם יודעים בשביל מה הם. כן. בשביל מה הם בחרקוב. יש משמעות לכל זה. יש משמעות לכל זה ואנחנו מתפללים. מתפללים שיהיה

1:25:33 דובר 1 סוף לזה, ושכל אחד ואחד, לא גם מי שיש את ה... רשמי, שליחה. כן, תג. התג הזה, אבל שכמו ש... איך אומרים את ה... החיים? שליחות כדרך חיים. שליחות כדרך חיים. לקחת כל דקה, כל הזדמנות לעשות שליחות בחיים. אני גם אומרת לכולם שעבודה עצמית, להתפלל יותר טוב ולעבוד על המידות, זה באמת מאוד חשוב, אבל מאוד קשה. לעבוד עם הזולת, לעזור לעוד מישהו, לעשות טובה למישהו, אהבת ישראל, זה נטו הצלחה. בשביל חב"דניק זה נקרא התקשרות, גם התקשרות, לעשות נחת לרבי אם אנחנו גם עוזרים למישהו, אבל גם כל אחד ואחד, מתי שאנחנו עוזרים למישהו זה עוזר לנו גם, אבל אתה, אתה עוזר למישהו אחר. אתה יכול לנסות להתפלל יותר טוב, לא תמיד אתה תצליח, אבל אם אתה תעשה טובה למישהו, אז בטח זה יהיה טוב. זה רק, אה... זה רק, זה רק כך. אני חושבת גם שהמצב הזה לימד אותך בכלל שאת יכולה יום אחד לפתוח בית ספר ויום אחר באמת להביא פרוסת לחם למישהו, וזאת השליחות שלך עכשיו. באמת לזכור גם כל אחד שכן, לא יצא לשליחות, או גם המעשים הקטנים הם אלה ש... הם אלה שאולי בשבילם הנשמה ירדה לעולם. אי אפשר, אף פעם אי אפשר למדוד ולדעת. כן, אני גם, אני גם מבינה שחבילת מזון זה לא... זה נשמע קטן, אבל לא יודעת. אז אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים את ה... אין לנו את המידה איך למדוד. למדוד את הדברים האלה, רק הוא יודע. אין לנו את החסדומטר שיסביר מה... כן. איזה מעשה הוא... כן, אז צריכים לעשות. זה מה שהרבי תמיד אומר, לעשות, לעשות, למלא את

1:27:21 דובר 1 היום עם עשייה. וככה בסוף אנחנו נראה את זה. אנחנו בחיים שלנו, זה כמו בגלות, כל מצווה, כל דבר טוב שאנחנו עושים זה כמו לסחוב יהלום בחדר חשוך. לא רואים את האפקט, לא רואים כל כך את ה... האור של זה. האור של זה, אבל מתי המשיח יבוא, מישהו יפתח את ה... האור ואנחנו נאמר, "וואו, עשיתי את כל זה? וואו". זה מדהים... אבל טוב תמיד נמשך. הדברים הלא טובים בחיים, עושים תשובה, אומרים הלאה, אבל הדברים הטובים נשארים לנצח. אז זה, זה... אמן שיקרה כבר, שידליקו לנו את האור של כל ה... שזה יהיה. תודה רבה. בבקשה. ונסיעה טובה. אולי נעשה... אולי אחרי שתיסעו ותחזרו יהיה עוד, את יודעת, פרק ב'. פרק ב'. את ההמשכים על, על החיים במרתף. סיפורי מרתפים. במרתף עם השוויגער. ממש. תודה רבה.