הלכות סת"ם - הרב משה ויינר שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 היום אנחנו נדבר על נושא מאוד כללי בהלכות צורת האותיות, הלכות סת"ם, וחידוש שאנחנו רואים בשיטת אדמו"ר הזקן להלכה למעשה. זה נוגע ל... הרבה אותיות, הרבה מצבים של האותיות בסת"ם. הדין הראשון שחשוב לנו להבין זה שיש הלכה שנקראת כתיבה תמה. כתיבה תמה, פירוש שיש דרישה מיוחדת מבחינת כשרות האותיות, והתמות הזאת והדרישה הזאת יכול להופיע בכמה נושאים. מתחיל בציור האות עצמו, כלומר איך נראית האות והיא צריכה להיות במצב של תמה. יש עוד הלכות של תמה, אבל אנחנו נדבר כעת על ציור האות בגדר תמה. כתיבה תמה. מפורסם בעולם שכתיבה תמה דורשת הבחנה ברורה בין צורות של האותיות, שלא יתחלפו האותיות זה בזה ולא יידמו זה לזה, כמו למשל שלא יעשה בי"תים כפ"ים, כפ"ים בי"תים, המופיע בגמרא, לא גימלים נונים, לא גימלים צדים, לא וי"וין יודי"ן וכדומה. כלומר, הכתיבה צריכה להיות כל כך ברורה שלא יהיה מקום לטעות בקריאה, שלמשל במקום שצריך להיות במילה בי"ת ייראה לקורא כ"ף, וזה יהיה פסול כי זה לא כתיבה תמה. או לא יהיה הוי"ו קצר מדי, הוא ייראה כיו"ד, או היו"ד ארוכה מדי והיא תיראה כוי"ו. הדין הזה הוא ידוע, מפורסם, זה דין בגמרא ואחר כך הוא עבר להלכה בכל הפוסקים שצריך להקפיד על דיוק בצורת האותיות, והדרישת, הדי-- דרישת הדיוק הזאת נקראת בצורה כללית בעולם ההלכה כתיבה תמה. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מחודשת שלא מוכרת כל כך בעולם, ואנחנו רואים את זה בשיטת הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים סימן ל"ב ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן. הגמרא דנה מה קורה עם אות קצרה. למשל ה"א, בגלל איזו סיבה הרגל ימין קצרה מהשיעור. היא נתקצרה או בגלל שהיא נפסקה או נחתכה או שניקב בה נקב,

02:42 דובר 2 ובפועל רגל ימין היא לא בשיעור המלא הרגיל לה"א. אומרת הגמרא: אם נשתייר בירך של הה"א בצד ימין מלוא אות קטנה, אז הה"א עדיין כשרה. אם לא נשתייר בירך ימין של הה"א מלוא אות קטנה, כבר בטלה צורת הה"א והה"א הזאת פסולה. פירוש הדברים האלו, מה זה שיעור מלוא אות קטנה, נחלקו בזה הרבנים הראשונים כפי שמופיע בספר הבית יוסף, והמחלוקת בעצם תלויה בהבנה נוספת. מה הדין בירך שמאל של הה"א שהיא קצרה? דעת הרא"ש, כפי שמופיע בטור ובשולחן ערוך, שבעצם בירך שמאל אין לו שיעור. הוא לא צריך להיות מלוא אות קטנה, אלא כל שניכרת צורת הה"א מספיק. זאת אומרת, אם הנקודה הפנימית של הה"א היא קטנה אבל עדיין ניכרת לכל שיש כאן אות ה"א, הרי זו צורת האות ה"א. כלומר, הצורה מוכיחה שהה"א קיימת. לפי זה, מה שאמרנו מקודם שמשתייר שיעור ירך מלוא אות קטנה בירך הימין זה סך הכול שיעור בציור. זה לא שיעור למדידה, אלא שיישאר ברגל ימין מספיק שהוא נראה לנו ברור כמו ה"א, ואם נשאר לנו שיעור ברור לעיניים שלנו שהוא נראה כמו ה"א, אז אם כן הה"א הזאת כשרה. יכול להיות שאנחנו נדרוש מדידה מסוימת ל-- להביא לידי איזשהו מצב שהשיעור תהיה מקובלת על כולם, אבל בעיקרון לפי דעת הרא"ש, ה-- מלוא אות קטנה שהוזכר בגמרא ברגל ימין והיא לא נדרשת ברגל הפנימי, זה בעצם אומר לנו שהקובע באות ה' שהיא נתקצרה משיעורה, מה שקובע הוא הציור הנראה לעיניים. אם היא עדיין נראית כה' זה ה'. אם אבדה צורה הנראית לעין כה' היא כבר לא ה' ולכן היא פסולה, ומזה נקיש לכל האותיות. למשל אות ד'. אין לה רגל פנימית, אבל יש לה רגל ימנית. אם הרגל

05:00 דובר 2 של הדל"ת התקצרה, אם נשתייר בה מספיק שהיא כמלוא אות קטנה, כלומר היא נראית לעין עדיין כאות ד', היא תהיה כשרה בדיעבד, אבל היא תהיה כשרה. אבל אם היא כל כך קצרה עד שאבדה צורת הדל"ת כי אין לה רגל, אף על פי שיש לה איזו רגל מאוד קטנה, אבל היא לא ניכרת לעין כרגל כי לא כמלוא אות קטנה, היא תהיה פסולה. זו שיטה אחת. ישנה שיטה נוספת שאני רוצה לעמוד עליה בעיקר היום, זו שיטת המרדכי ובעל התרומה. הם אומרים שגם ברגל הפנימית של הה"א צריך להיות שיעור מלוא אות קטנה, ולא מספיק שהם אומרים שצריך שיעור, הם גם אומרים מהו השיעור, כמלוא האות. כלומר נדרש שיעור הנמדד שברגל הפנימית של הה"א תהיה שיעור של י'. י' היא האות הכי קטנה וצריך להיות בגובה הרגל הפנימי של הה"א שיעור. זאת אומרת, לדעתם לא מספיק מה שנראה לעיניים שלנו שזה ה'. לא, זה לא מספיק. לא מספיק צורה הנראית לעיניים, גם צריך צורה עם שיעור. והשיעור, המרדכי אומר השיעור הוא כמלוא י'. אם אין מלוא י', אז הה"א הזאת פסולה. אף על פי שכל העולם כולו אומר שזה ה', וגם נראה לעיניים שלנו ברור שזה ה', אבל היות שחסר שיעור הה"א פסולה. והרמ"א אומר שכן ההלכה וכן פוסק אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך בסימן ל"ב שכן ההלכה. כלומר איננו מקילים כפי השיטה הראשונה שאומר שדינו בצורה של האות הנראית לעיניים, אלא אנו דורשים שיעור. כאשר נתבונן בשיטה השנייה, אנחנו נראה שיש כאן התפתחות וחידוש עצום בשטח של כתיבה תמה. לפי השיטה הראשונה, כתיבה תמה היא סך הכול שהאותיות יהיו ברורות וכשהאות תהיה ברורה לעיניים אז זה בסדר. לא בעצם צריך. איננו צריכים בעצם

07:07 דובר 2 שיעור למדוד את האות. לא צריך. אלא אם עדיין אנחנו רואים אותה כה' היא ה'. והדברים האלו די ברורים ומפורשים בכמה ראשונים, שזו כוונת מלוא אות קטנה. זה לא מלוא אות קטנה במדידה, זה מלוא אות קטנה נראה לעיניים. אם נשאר משהו ברגל ימין שאפשר לקרוא לו רגל, זה בסדר. מה שאין כן לשיטה של בעל התרומה והמרדכי. וכן פסק הרמ"א ואדמו"ר הזקן. בנוסף למה שצריך להיות כתיבה תמה וברורה, שהרי זה ברור מהגמרא שאות שאיבדה את צורתה ולא נראית לעיניים היא פסולה. זה ברור, כולם מסכימים על זה. יש עוד דין מיוחד שמדיני כתיבה תמה צריך להיות פרופורציות שוות בין האותיות, ואם חסרה בה פרופורציה של האות, הגם שנראית לנו לעיניים, היא כבר פסולה. לא בגלל שהיא לא האות ה' במקרה שלנו, אלא בגלל שחסר לה שיעור. זה פסול מיוחד מדיני כתיבה תמה. השלכה ישירה של הביאור הזה והפסק הזה היא על מאמר הגמרא: שייזהר שלא יעשה ווים יודים, יודים ווים. רוב העולם רגיל לפרש, וזה גדולי הרבנים בדורות האחרונים, שלא יעשה את הוואו שתיראה כ-י'. למשל, הוא קיצר את הרגל של הוואו והיא נראית כמו י', ולא יאריך, לא יעשה את היוד ואו. כלומר, לא יאריך את רגל היוד שהיא תיראה כמו מין ו', כי אז בעצם היוד יתחלף ל-ו' וה-ו' יתחלף ל-י'. ומה קורה אם הרגל של היוד קצת ארוכה אבל היא נטויה פנימה? כותב בשו"ת מהרש"ג שמכיוון שברור לכל שזו יוד, בגלל כפיפת הירך פנימה והיא לא דומה ל-ו' שרגלה ישרה, לא אכפת לי מה שרגלה ארוכה. הוא מתכוון לומר שאורך הרגל יותר מעובי הראש. אז בעצם היוד הזאת היא בגובה של שני קולמוסים וחצי בערך, אולי טיפה

09:15 דובר 2 פחות, אבל הרגל הוא באורך החלק הדומיננטי, אבל בציור נראה ברור שיש כאן גוף יוד, אז זה כשר כי היוד לא מתחלף ב-ו' וה-ו' לא מתחלף ב-י'. כי מה שברור לנו ועיקר לנו זה צורת האותיות הנראית לעיניים. ומכיוון שצורת הוואו היא ברורה וצורת היוד בשונה מהוואו היא גם ברורה, לא יתחלפו הוואים ביודים ולא היודים בוואים ולכן היוד הזאת היא כשרה. מה שאין כן לפי הפירוש שהסברנו בדעת הרמ"א בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן על פי שיטת התרומה והמרדכי, לא מספיק מה שה-ו' נראה ו' וה-י' נראה י'. חייב להיות שיעור מוגדר ברגלי הוואו ורגלי היוד שיגדיר אותם כיודים וּוים. אבל אם השיעור לא עומד, אז אף על פי שהצורה נראית לעיניים זה פסול, כי הוא לא כתיבה תמה כי חסר שיעור. נתחיל ב-ו'. ייתכן שה-ו' עומדת בשורה כמו כל האותיות בגובה כללי והיא נראית ו', אבל בגלל עובי הראש של הוואו, וזה קורה הרבה פעמים, הרגל אינה ארוכה יותר מהראש, היא פחות או יותר שווה לעובי הראש. הראש התעבה מאיזו סיבה, זה קורה, והרגל עומדת ישרה, וכשאנחנו נמדוד את זה נראה שאורך הרגל של הוואו הזה ועובי הראש הם שווים. כלומר, הרגל לא ארוכה יותר מהראש. מה אנחנו פוסקים למעשה לפי דעת אדמו"ר הזקן במקרה הזה? לפי שיטת בעל התרומה, כפי שהסברתי שחייב להיות שיעור מיוחד באותיות, והרבי כותב כאן בהמשך של הדין הזה שהזכרנו מקודם, מלוא אות קטנה ב-ה', שה-ו' לא מספיק לו מלוא אות קטנה, כי מלוא אות קטנה של ו' אוטומטית שם אותו בקריטריון בהגדרה של שיעור היוד. הרבי גם היה מודע שאפשר לצייר את היוד בצורה כזאת שהיא לא תיראה כ-ו' עם רגל קצרה. לא,

11:24 דובר 2 זה לא עוזר כלום. היות שאם הרגל של הוואו לא ארוכה מספיק, כשיעור הנדרש, זה מיד נהיה שיעור יוד והוא פסול ולא יעזור כאן שום דבר. אותו דבר אומר הרבי בנוגע לאות ז'. אף על פי שבדרך כלל אפשר להבחין היטב את ההבדל בין ז' ל-י', כי הזין הראש שלה עובר לשני הצדדים, לא כמו הוואו והיוד שבליטת הראש היא רק לצד שמאל, וממילא ז' שרגלה קצרה היא לא מתחלפת ב-י' כפי ששואל הפרי מגדים, ונשאר באמת בצריך עיון כאן, כי לכאורה מה הבעיה? זה בכלל לא דומה ליוד, אבל לפי הביאור שלנו שהסברנו בדעת הרבי הכל ברור. אם הרגל של הז' עומדת רק על שיעור עובי הראש או אפילו פחות ממנה, זה בוודאי פסול, כי אין לו שיעור אות ארוכה שצריכה להיות ו' או ז' עם רגל ארוכה כמו הראש ויותר, אלא היא קצרה או רק שווה לראש. זה שיעור י', היא פסולה. היא לא פסולה בגלל שהצורה של התמונה התחלפה, היא פסולה כי חסר לה בשיעור. מזה יוצא לנו עוד שני, שני חידושים חשובים מאוד, חשובים מאוד שנוגעים לנו היום בהלכה. הרבה פרשיות ותפילין וספרי תורה שהסופרים לא הכי דקדקנים ולא בקיאים במלאכתן כל כך, ולא מבינים כל כך את ההבדלים ואת הגדרים ההלכתיים, מציירים י' בשתי פסולים מאוד מאוד רגילים. הפסול הראשון, כפי שהזכרנו קודם, זה שאומנם גוף היו"ד הוא שווה בערך לעובי הקולמוס, אבל הרגל ארוכה יותר מהראש, והם סומכים על שיטת המהרש"ג שהזכרנו קודם, שבעצם מכיוון שציור היו"ד ברור אז זה לא מתחלף ב-ו'. אבל לפי דעת אדמו"ר הזקן, היו"ד הזאת היא בעצם נהפכה לשיעור ו'. ייתכן מאוד שגם ב-ו' היא הייתה

13:22 דובר 2 פסולה, כי תינוק יתבלבל ויגיד לווי"ו הזה שיו"ד. אבל הרבי סובר בעצם, היות שהרגל ארוך מהראש, זה וי"ו, זה פסול. זה שהוא פסול לווי"ו זה לא מכשיר אותו ליו"ד, הוא בעצם מין וי"ו. חייב להיות שיעור רגל היו"ד לא יותר מעובי הראש, כי ברגע שהוא עובר את שיעור עובי הראש, החלק הדומיננטי שבאות הזה הוא לא הראש אלא הרגל. וזה ההבדל בין וי"ו ליו"ד לפי שיטת האדמו"ר הזקן על פי בעל התרומה והמרדכי. היו"ד עיקרו גוף הראש והרגל טפל לו. הרגל שיורד למטה הוא טפל. הוא עד קולמוס ולא עד בכלל, אלא עד ולא עד בכלל או פחות. ואם הוא עובר את האורך הזה אז הרגל נהיה עיקר באורך, בגובה של האות, וזה וי"ו והוא פסול. אותו דבר הפוך כפי שאמרנו בווי"ו, אם הרגל משום מה רק כעובי הראש זה מין יו"ד והוא פסול ולא יעזור כאן קריאת התינוק. אותו דבר ביו"ד כמו שאמרנו מקודם, אם העובי של הראש איננו עיקר באות והוא עיקר השיעור, אז זה מין וי"ו ולא מין יו"ד והוא פסול. חידוש נוסף שאנחנו למדים מהדין הזה הוא מכיוון שלפי הסברה השנייה שהיא בעל התרומה ודעת המרדכי שפסק הרמ"א והאדמו"ר הזקן, שהמדידה של האותיות הוא במדידה סרגלית, כלומר מדידה שמודדים, לא משהו, ציור כללי שנראה לעין, והמדידה באות יו"ד. זה מכריח אותי שהיו"ד עצמו יש לו שיעור וכשאין לו שיעור הוא פסול. זאת אומרת גוף היו"ד חייב להיות כשיעור סטנדרטי של יו"ד, מה שנקרא לפי הסופרים עובי הקולמוס. עובי הקולמוס שהסופר כותב בו הוא היחידת המדידה הראשונה, ואם היו"ד היא תהיה צרה, לא ברוחב, בעובי, וזה קורה הרבה בתפילין ומזוזות פשוטות שהסופרים לא מודעים, ויצא שעובי היו"ד

15:32 דובר 2 היא כחצי הקולמוס, וברור שהיו"ד שקטנה יותר מיו"ד רגיל, הרי אין לה למה להתחלף, אז אין לה בעיה שנראה בעיניים כאילו זה לא יו"ד. ברור שזה נראה כיו"ד, ואף על פי כן היא תהיה פסולה כי אין לה שיעור אות. וכי מדיני כתיבה תמה, כפי שהזכרנו. לפי השיטה הזאת נדרש שתי דרישות הלכתיות. דרישה ראשונה צורה נכונה המבדיל אותה מאותיות אחרות. זה נשאר לכל הדעות, וגם שיעור אות. יו"ד שאין בעובי הראש שלה שיעור יו"ד ולא אות קטנה, אז היא פסולה. לא יעלה על הדעת שאנחנו פוסלים ה"א שאין בה עובי יו"ד כשליו"ד עצמה לא צריך עובי יו"ד. זה לא יעלה על הדעת, אלא ברור שעובי הקולמוס הנדרש היא בעצם מידה כללית שכשאנחנו כותבים צריך להיות סטנדרט שכל הגגות של האותיות וכל הרגליים יהיה להם שיעור מינימום ולא שיעור מינימום, לא בגלל שהם איבדו את צורתם והם התחלפו לאות אחרת הן פסולות, אלא בגלל שאין להם שיעור אות. זה חידוש בדין כתיבה תמה. אני אתן עוד דוגמה שראיתי כמה פעמים. ידוע לכולם שהאותיות זי"ן ונו"ן הן בעצם אותו צורה, ההבדל ביניהן הוא רק אורך הרגל. הנו"ן פשוטה היא ארוכה בערך כשלוש קולמוסים, כלומר שתי קולמוסים בעובי השורה ועוד קולמוס אחד לפחות, אולי קצת יותר, שיורד מתחת השיטה. הנו"ן פשוטה היא אות ארוכה, ואילו הזי"ן עומד בדיוק בשורה והוא בגובה של שלוש קולמוסים. קולמוס אחד בעובי הראש, שתי קולמוסים בעובי הרגל, בגובה הרגל. הרבה פעמים קורה מכל מיני סיבות שהנו"ן הפשוטה למשל נדבקים התגים בראש ואז פתאום התמלא הראש ומוסיפים תגים עוד יותר גבוה למעלה וכעת העובי של ראש הנו"ן הזה הוא כבר לא קולמוס אלא שתי קולמוסים. אף אחד לא

17:33 דובר 2 שם לב לבעיה שנוצרה כאן, כי בעצם כולם מיד מזהים את זה כנו"ן פשוטה בגלל שהיא יורדת למטה מהשורה וכולם יודעים. הרגל שיורדת למטה בשורה זה אוטומטית נו"ן פשוטה, אבל אם היא הייתה עומדת בשורה זה זי"ן. אז בהסתכלות בצורה עדיין ניכר כאן צורה של נו"ן פשוטה בגלל הגובה הכללי של האות, אבל בעצם מבחינת השיעור הנו"ן פשוטה חרגה משיעורה והיא בעצם נהפכה להיות מין זי"ן, כי כעת היחס בין הרגל לראש היא לא יחס של נו"ן פשוטה שצריכה להיות בערך פי שלוש ברגל כלפי הראש, אלא סך הכל פי שתיים או הרבה פעמים אפילו פחות. ומה שטועים להסתכל על הממדים הכלליים ביחס לאותיות מסביב ולגובה בשורה זה טעות. זה לא מספיק, כי כמו שאמרנו מדיני כתיבה תמה נדרש גם ציור נכון של האות וגם שיעור של האות. בקיצור, למדנו היום דין שאצל חלק מהסופרים לא ידוע כל כך, לפחות מבחינת סופרי אנ"ש, שאנחנו פוסקים פסקי הלכה בנוגע לסת"ם על פי שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הדברים די ברורים, סימן ל"ב סעיף י"ט ובעוד כמה מקומות, אבל שמה זה המרכז. ברור שמעבר לצורה של האות שנדרשת, שהיו"ד לא תידמה לווי"ו והיו"ד לא תידמה לשום אות אחרת, שזו דרישה ידועה ומוכרת, את זה כל הסופרים לומדים, שזה כתוב בעוד ספרים רבים, יש עוד דרישה מיוחדת. יש דרישה על הקפדת שיעורי חלקי האותיות, לא רק שיעורים שנדרשים במינימום. למשל, ברגל הווי"ו צריך להיות יותר מעובי הקולמוס, בדל"ת צריך להיות לפחות קולמוס, אלא גם כן שהיחסים בין חלקי האותיות יהיו תואמים. הרבה פעמים הגג נהיה עבה והוא נהיה חצי מהאות או רוב האות ואז בעצם אנחנו מאבדים את הפרופורציה הנכונה

19:29 דובר 2 באות. יש כאן שאלה של היפך הידור או היעדר כתיבה תמה, שבפשטות בדעת אדמו"ר הזקן זה פסול בכל הסת"ם. אם זה פסול מן התורה או מדרבנן זה נושא שצריך לדון-- להתדיין בזה, אבל לפי ההלכה הברורה זה פסול. בעיה נוספת שקיימת בסת"ם ובמיוחד בתפילין ומזוזה, הבעיה היא קשה מאוד, כפי שידוע לכל העולם שמתעסק בהלכות סת"ם: יש הקפדה בתפילין ומזוזות שכל האותיות ייכתבו כסדרן. אם האותיות כתובות שלא כסדרן, כלומר אם הייתי צריך לתקן אות בתפילין לאחר שכבר כתבתי הלאה, כל מה שכתוב אחרי התיקון פסול, כי האותיות בתפילין ועל דרך זה במזוזה חייבות להיות כתובות כולן כסדרן זו אחר זו. אם אות נמחקה, בטלה, הייתה צריכה להיתקן באופן כזה שהייתה פסולה מקודם, נמצא שכל מה שכתוב אחריו הוא כתוב שלא כסדרן. זה דין מפורסם וידוע שנקרא כתיבה שלא כסדרן. הדין הזה קיים בתפילין ומזוזה ולא בספר תורה. ספר תורה, אם אות בטלה, נמחקה, הסופר דילג אותה, יכול להשלים אחר כך. אין דרישה של כתיבה כסדרן בספר תורה. בשעה שבתפילין ומזוזה יש דרישה של כתיבה כסדרן, ולכן אם אות נפסלת, היא בעצם גורמת לפסול כל מה שכתוב אחרי זה, והרבה פעמים לגניזת הפרשיות של התפילין או המזוזה. ישנו חידוש עצום בהלכה של מהר"ם, שמהר"ם מובא ברמ"א ואחר כך בבית יוסף, וכך פסק בשולחן ערוך, ואין חולק על הפסק הזה. כולם קיבלו את הפסק של מהר"ם, שמהר"ם לימד שאומנם יש פסולים קטנים, זה לא הלשון שלו, אבל אנחנו נשתמש בזה כעת. פסולים זוטרים שהם פוסלים את האות ואף על פי כן מותר לתקן אותם שלא כסדרן. ככה המהר"ם לימד, והדוגמה שמהר"ם דיבר עליהם היה שתי דוגמאות. האות י' צריכה להיות

21:36 דובר 2 קוץ שמאל של רבנו תם. אם חסר הקוץ שמאל הזה, לימד מהר"ם שמכיוון שצורת האות בכללותה נראית, חסר בה דין של כתיבה תמה, ניתן לתקן ולהשלים את זה אפילו שלא כסדרן. הדין הזה מועתק ממהר"ם בשולחן ערוך, שאף על פי שחסר קוצו של י' של רבנו תם בי', זה מעכב, לפחות לדעת הרמ"א וכל הפוסקים האשכנזים, וכך נוהגים היום, אבל מותר להוסיף אותה שלא כסדרן ואין בזה חיסרון של כתיבה שלא כסדרן. על דרך זה לימד מהר"ם שאם יש הפסקים באותיות, למשל י' העליונה של א' פסוקה מגוף הי'-- מגוף הא', או י' השי"ן או העי"ן פסוקים והם לא מחוברים לגוף השי"ן או גוף העי"ן, מהר"ם לימד שכל האות צריכה להיות גוף אחד, זה נקרא גולם אחד. למעט שתי אותיות שיוצאים מן הכלל, שזה ה' וק', אבל חוץ מזה כל האותיות חייבים להיות גוף אחד של רצף אחיד של הדיו ולא יהיה בהם שום הפסק. אם יש הפסק, האות פסולה. הדין הזה גם נפסק בשולחן ערוך שכל האותיות חוץ מה' וק' חייבים להיות גוף אחד, גולם אחד, ואם לא הם פסולים. ואף על פי כן אומר מהר"ם שאם הפיסוקים האלו הם קטנים, כלומר עיקר האות נראית, אז מותר לתקן את הפיסוק הזה בהוספת דיו בכתיבה שלא כסדרה כי זו כתיבה מועטת. דוגמה הקלאסית שמופיעה בהלכה, שי' העליונה של א', שהיא י' ומחוברת לגג של א', ואם היא לא הייתה מחוברת לגג של א' ויש הפסק בין הי' לא', אז מכיוון שברור לנו שזה א', אין כאן שאלה על איזה אות זה, מותר לחברה אף על פי שהייתה פסולה, ואף על פי שבתפילין ומזוזה כתוב אחרי זה הרבה אותיות, ואיננו אומרים

23:35 דובר 2 שהתיקון היה כתיבה שתיקנה את האות וגרמה לכל האותיות שאחריה שהן כתובות שלא כסדרן. זו היא חידושו של מהר"ם, וזה חידוש שיש להתבונן בזה, ויש בזה גם כן כמה וכמה רעיונות מה הבסיס וההבנה של החידוש הזה, אבל אין כאן המקום בשיעור הזה להסביר את זה. אבל בקיצור, אנחנו לומדים על פי השולחן ערוך ועל פי מהר"ם שאות שיש בה הפסק והיא עדיין שומרת את צורתה כי ההפסק הוא קטן, זוטר, זה נקרא תיקון מועט, מותר לתקנה בכתיבה שלא כסדרה. הדין הזה מופיע גם בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן בסימן ל"ב. הדין הזה יחסית אין על זה חולקים. המחלוקת נוצרה בפרשנות בפרטים של ההפסק הזה. הדבר שעורר את הבעיה היה פסק דין של מהרי"ל, שהוא אומר שהרי האות ח' מורכבת משתי זיי"נים בכתב בית יוסף, או בכתב האריז"ל זה ו' וז', אבל כאן לענייננו זה לא משנה, והם מחוברים. הווי"ו והזי"ן או הזי"ן והזי"ן בחטוטרת. יש גג דק שנקרא חטוטרת שמחבר את שני צידי האות להיות גוף אחד. מה הדין אם יש הפסק בחטוטרת הזאת? זו שאלה שנשאלה לפני מהרי"ל, ומהרי"ל ענה שיש לי כאן בעיה. בדרך כלל אם היה קורה לי הפסק כזה באות אחרת הייתי שואל תינוק, ואם התינוק היה אומר שהאות המקורית קיימת מותר לתקנה. אם התינוק היה אומר שהאות המקורית לא קיימת, כלומר בטלה צורת האות, סימן שהתיקון כעת יהיה תיקון שבעצם מייצר מחדש את האות, אז הכתיבה היא שלא כסדרה. לדוגמה אם הצד"י שמחוברת מיו"ד ונו"ן, היו"ד הייתה נפרדת כל כך שלעיני הקורא או בספק לעין התינוק היה לא אומר שזה צד"י, היה אומר שזה יו"ד ונו"ן. אם כן הצד"י הזאת בגלל ההפסק שנוצר בין החלק

25:41 דובר 2 הימני לחלק השמאלי שבה נהפכה להיות יו"ד ונו"ן, אז היא כבר לא צדי. אז אם אני אתקן אותה אז בעצם אני מייצר צדי חדשה, וזה כתיבה שלא כסדרה. אבל אם התינוק מכיר את זה שזה עדיין צדי, כי ההפסק הוא קטן מאוד. אם ההפסק קטן והתינוק מכיר את זה, אז בעצם זה צדי ולא אומרים שזה יו"ד נו"ן, זה צדי ומותר לתקנה. אומר מהרי"ל, זה נכון בצדי ויו"ד ונו"ן, כי שלושת האותיות האלו ידועות ומוכרות לתינוק. המהרי"ל נתקע בבעיה שבזמנו כל התינוקות לא מכירים ח' שכותבים בסת"ם. הם מכירים ח' שבסידורים, מה שנקרא ח' ספרדי או ח' של רש"י, שהגג הוא חלק ופשוט ולא שבור עם חטוטרת, אלא כמו שאנחנו רואים בסידורים ובחומשים, שגג של ח' וה"א זה גג פשוט. אז כשהיו מראים לתינוק ח' מתפילין או מזוזה הוא היה מיד קורא לזה שני זיינים, כי הוא לא מכיר כזה ח'. אומר מהרי"ל, אני בבעיה, מה אני אעשה כאן? מי יקבע לי האם הח' הזאתי היא עדיין ח', כי ההפסק הוא קטן, או הח' בטלה צורתה והפכה לשתי זיינים ואי אפשר לתקן אותה? ולכן מהרי"ל החליט ככה וכך הוא פסק, שאם לעין שלנו, לרבנים או לסופרים, נראה ברור שבעצם היא ח'. כלומר ההפסק הוא דק מאוד, וברור שאם תינוק היה מכיר ח' כזה היה מיד מזהה את זה כח', אז אנחנו עומדים במקום התינוק ואנחנו אומרים שזה בעצם ח' ומותר לתקנה. אם ההפסק גדול מזה, שלעיניים שלנו ברור שתינוק יקרא את זה שני זיינים, או אנחנו מסתפקים או התינוק היה מסתפק, אז אין לנו בבהירות להגיד שזה ח'. עלינו להחמיר ולומר שזה שתי זיינים ואסור לנו לתקן את זה, כי

27:28 דובר 2 התיקון יהיה כתיבה שלא כסדרה. גם הדין הזה של מהרי"ל מועתק בשולחן ערוך וממנו לכל האחרונים. בהסבר של דברי המהרי"ל נולד כאן חידוש עצום. מה שקורה שמה, מה הייתה הבעיה שהתינוק לא היה מזהה את האות ח'? הבעיה הייתה שהח' נהפכה לשתי זיינים. טוב. מה קורה עכשיו הפוך? אם באמת כתוב בתפילין או בספר תורה שתי זיינים סמוכות, למשל במילה מזוזות, יש מזוזות אחת שהיא שתי זיינים כי חסר ו' ראשונה, או במילה מזוזות שמלא ו', אז הווא"ו והזי"ן כל כך סמוכות זו לזו כי לווא"ו יש עוקץ בכתב האר"י ז"ל ולזי"ן יש תג, או שתי זיינים יש להם תגים, ואומנם הם לא נוגעים זה בזה, אבל הן כל כך סמוכות שאנחנו מכירים את זה כח'. ואם היה צריך להיות ח' היינו מתירים לתקן את זה. בעצם זה ח'. בעצם זה ח', כי הרי מותר לתקן את זה. אז לא כתוב בתורה כעת או בתפילין מזוזות, כתוב מחזות או מזוכות. לא יודע, אבל כתוב כאן בעצם ח'. אם ההלכה נותנת לי רשות שני זיינים או ח' שנפסקה חטוטרתה לזהות אותה כח' ולומר זה ח', ואם אני אתקן את זה אני לא עשיתי אות חדשה, אני רק עושה תיקון מועט והחזרתי את הצורה המקורית האורגינלית שבאמת קיימת. רק השלמתי את ההפרדה, אבל זה היה ברור שזה ח'. אם כן, גם כששני זיינים נסמכו אני חייב לומר שזה בעצם ח'. אם כן, בתפילין ומזוזות ששני זיינים כתובות סמוכות זו לזו מאוד, וזה קורה הרבה כי יש לכל אחד מהם תגים והכתב צפוף בתפילין מזוזה. אם התגים סמוכים זה לזה, שאם היה צריך להיות ח' הייתי מתיר לתקן את זה כח'. בעצם זה ח'

29:28 דובר 2 וזה פסול. וכמובן הפרדה כאן לא יעזור, כי הפרדה היא חק תוכות. אני לא אסביר כעת מה זה חק תוכות, אבל בעצם השתי זיינים האלו הם איבדו את הצורה שלהם ונהפכו לח' בגלל הסמיכות יתר שלהם, או ו' ז' נהפך להיות ח' של האר"י ז"ל, ובעצם כל מה שכתוב אחרי זה הוא פסול כי אי אפשר לתקנו משום כתיבה שלא כסדרן. הדבר הזה לצערנו הרב קורה הרבה. אני אתן עוד שתי דוגמאות וזה קורה הרבה ואנשים לא מודעים לזה. ויש הרבה רבנים ברוך השם שגם מכשירים את זה. אבל אני צריך לעמוד על שלי ולומר את האמת שברור בהיגיון שאיננו יכולים לפסוח על סעיף אחד ולבטל סעיף שני. לא להיות פוסחים על שתי הסעיפים. אם אני קורא לקומבינה הזאת ששתי אותיות סמוכות זו לזו באות מסוימת, עד כדי כך שאני מקל לתקן שלא כסדרן, בוודאי ובוודאי עליי להחמיר ולומר ששתי האותיות הללו נהפכו לאות השנייה והיא נפסלה. בוודאי ששתי זיינים אלו יצאו מכלל ז' ונהיו ח'. אני אתן עוד דוגמה. לדוגמה במילה בכור, הרי מ"ם, מ' פתוחה היא בעצם הרכבה של כ' ו-ו'. ורק שהכ' וה-ו' נוגעים זה לזה, יש להם חיבור דק שמחבר את קצה שמאל הכ' בראשו לצד ימין של הו'. מה קורה אם יש הפסק דק בין הכ' ל-ו'? במילה, במ"ם, אז ברור שיחול הדין של מהרי"ל. ואם אנחנו מסתפקים אנחנו נצטרך לשאול תינוק. ואם התינוק יאמר שזה מ' מותר לתקן. אם התינוק יגיד לא, זה לא מ', זה כ' ו', אז יהיה אסור לתקן את זה בתפילין ומזוזות שלא כסדרן. ממילא מה יהיה הדין הפוך? למשל במילה בכור, אם הכ' סמוכה כל כך ל-ו' שתינוק

31:27 דובר 2 יגיד שזה מ', זה מ', אז ממילא התפילין פסולים. הצורה הזאת יכול לחול בהרבה מקרים, ועלינו מאוד להיזהר שהאותיות שנסמכות זו לזו לא תהפוכנה את האותיות לאות אחרת. הגם שלא נוגעים. לא לטעות מה שהעולם אומר, בגלל שהם לא נוגעים ויש היקף גוויל ביניהם אז הם כשרות. לא נכון. כי מכיוון שלעיניים שלנו נראה ברור כאן צורת אות אחרת, בעצם יש כאן צורת אות אחרת עד כדי כך שמותר לתקנה לאותה אות, ואם מותר לתקנה לאותה אות אז יש עליה שם האות השנייה, אז הכ' ו' שהיינו צריכים הם כבר נהפכו למ"ם. הז' ז' שהיינו צריכים נהפכו לח' וכהנה רבות