חנוך לנער על פי דרכו - הרב יוסף אברהם פיזם שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט למען ישמעו של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בשיעורים אלו בהם נעסוק עתה, נעסוק קודם כל בכללי החינוך, כפי שהם נראים מתוך תורת קדושת האדמו"ר מלך המשיח שליט"א. ונשתדל להתעמק בדברים מצד אחד, אבל לומר אותם בצורה פשוטה ומעשית. כאשר הדברים מכוונים לכל מי שעוסק בחינוך: מורים, מורות, אבות ואימהות, יועצים, יועצות. הגישה של הרבי, כללים בחינוך. ונתחיל. מצוות החינוך מן התורה היא לספר לבן את סיפור יציאת מצרים, "והגדת לבנך". במצווה הזאת קבעו חכמינו ז"ל כלל שמופיע במשנה מסכת פסחים פרק י' משנה ד': "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". כלומר שצריך להתבונן במהלך הנפש של המחונך ולחפש את הדרכים איך לקרבו בהתאם למהלך נפשו של המחונך. וציווי חכמים לחינוך. אמר החכם מכל אדם שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלומר, חינוך הוא מקצוע שצריך להיעשות לפי דרכו, כלומר ביכולותיו וכליו של המתחנך. מובן שאף על פי שהכתוב מזכיר חנוך לנער, אין הכוונה רק לנער, אלא הכוונה גם לנערות וילדות, כפי שזה בכמה פסוקים בתורה. ההוראה הכללית הזאת בחינוך, אותה ביאר הרמב"ם באריכות בנושא של חנוך לנער על פי דרכו, הובאה בספרי חסידות כדרך חינוכית מעולה ומשובחת. כאשר ילד נולד הוא לא מסוגל עדיין ללכת, ועל אחת כמה וכמה שאינו בגדר של ריצה וקפיצה, אך במשך הזמן הוא מתחיל לצעוד וללכת. מאוחר יותר הוא מסוגל גם לרוץ ולאחר מכן גם אפילו לקפוץ. טבע זה בגשמיות מלמד על רוחניות. החינוך של ילד צריך להיות צעד אחר צעד, הן בלימוד, הן בקיום המצוות והן בשלילת עניינים בלתי רצויים. בחינוך ללימוד, כפסק דין המשנה וההלכה, מא"ב למקרא, אחר כך למשנה וכולי. בקיום המצוות וההנהגה הטובה הוא מתקדם כל העת באופן של הליכה.

03:42 דובר 2 רק אחר כך הוא נעשה כבר בשל להיות רץ לדבר מצווה. בשלילת עניינים בלתי רצויים יש ללכת בקו של "מעט מעט אגרשנו". כלומר לאט לאט, משימה משימה, פרט פרט. דעתו ותכונת נפשו של המתחנך. דעתו של ילד חלשה היא, מלשון הרמב"ם, ולכן יש לדבר בשפתו ולהתאים אליו את ענייני החינוך, וזאת הן בצורת ההסברה של התורה ומצוותיה והן בדרכי העידוד לקיים מצוות וללמוד תורה וכדלקמן. צורת ההסברה: עם רצון כן ובהתבוננות מתאימה, אפשר למצוא את המילים והאותיות כיצד להסביר למחונכים בהסברה מתאימה לגילם ולהבנתם ענייני אמונה. מה שנקרא דיבור בגובה העיניים מבחינת לתת להם דברים שהם מסוגלים לקבל, להבין, להפנים, להרגיש, להזדהות. מתוך אמונה ורגש, אבל בכלים שלהם. דרכי העידוד, דרכי העידוד להנהגה ישרה בדרך התורה והמצוות, ובמיוחד כפי שהם מוארים באור תורת החסידות. הרמב"ם בהלכות תשובה מאריך להסביר כי סיבת קיום המצוות והעסק בחוכמת התורה צריך להיות באמת אך ורק לשמה ולא למטרה אחרת. אבל בכל זאת, בנוגע לחינוך ילדים הוא מסביר ופוסק כי על יסוד מה שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו", דרכו של הנער או הנערה, הרי שיש לזרז את הילד ללימוד בדברים שהם אהובים אצלו לפי גילו ולא בשביל עצם הקריאה עצמה. גם זה נובע מתהליך צמיחתו הנפשית של הילד. בימי הקטנות והילדות הילד הוא בבחינת מקבל בלבד מבלי כל הוספה מצידו עצמו, אבל לאחר מכן הוא מתעלה בשביל להתפתח, מתגבר על טבעו ועד לכך שהוא כבר עוסק בשכל אלוקי. ומתוך דברים אלו אומר הרבי בשיחות קודשו ובאגרות קודשו יש לנו ללמוד כמה יסודות בדרכי החינוך ללימוד התורה וקיום המצוות. מטרת החינוך היא למשוך את הילד לתורה ולמצוות, ולא רק להביא אותו למצב שילמד ויקיים מצוות.

07:04 דובר 2 ולכן יש לעשות זאת לא כל כך על ידי ציוויים ועל אחת כמה וכמה לא בכוח, אלא על ידי שנותנים לו ממתקים וכולי, המחבבים אצלו את התורה ומצוותיה. מהניסיון ומהפרקטיקה, בתכנון נכון ובארגון נכון של אותם דברים שמשמחים את הילדים ומושכים את ליבם, אנחנו יכולים להביא אותם לפעילות ולהפעלה שבלתי ניתן לשער עד כמה, עד כמה הם יהיו מגויסים. אבל באמת צריך להתכוונן לעניינים האמיתיים והקדושים מחד, יחד עם זה דברים הנוגעים לנפשם. תמיד אני אומר, לא יזיק גם להתייעץ עם ילדים ולשאול אותם מה באמת הדברים האהובים עליהם, מה לדעתם הדברים שימשכו אותם ואת חבריהם. לאור זאת, מובן כי משיכת הילד צריכה להיות דווקא על ידי עניינים כאלו שיש לחוש בהם במצב בו נמצא הילד אז ולא על שם העתיד, אלא איפה שהוא עכשיו. מה שנקרא באשר הוא שם. עוד דוגמה על פי יסוד דברי הרמב"ם. בשנים הראשונות הדברים המושכים את הילדים הם מיני מתיקה וכדומה. אה, אפשר כבר להוסיף מכיתה א' ואילך. הילדים נמשכים למשל לאלבומים מיוחדים, מדבקות, אוסף של מדבקות בנושא של שמיטה או בנושא של צבאות השם, המבצעים, הרבי וכדומה. בגיל בוגר יותר, הדברים המושכים ומאתגרים אותם הם פרסים, חידונים, תחרויות וכדומה, היוצרים מצב של קנאת סופרים תרבה חכמה. בגיל בוגר יותר ראוי שהפרסים וכו' יהיו רוחניים יותר, כגון ספרי קודש וכל כיוצא בזה. בגילאים מבוגרים יותר אנחנו מגיעים לכרטיס לרבי, חצי כרטיס לרבי וכן הלאה. באופן כללי, בכל דור ותקופה ישנם עניינים אחרים המושכים את הילד. אינה דומה למשל תקופת המשנה עליה נאמר שהראשונים כמלאכים, שאז משיכת הילד הייתה בעניינים נעלים יותר, לתקופות עליהן נאמר הרי אנו כחמורים. על פי הנ"ל, הרבי מוסיף

09:56 דובר 2 כאשר מאיזושהי סיבה אנחנו צריכים להזיז את הילד מעניינים מסוימים, אנחנו צריכים גם את זה לעשות ולחפש אזהרות כאלו שהן על פי דרכו של הילד. כלומר, שהילד יהיה כלי לזה ושזה אכן יפעל תוצאות טובות ולא שבירת הכלים. גם כי יזקין, היות שהציווי לחנך על פי דרכו הוא ציווי של תורת אמת, ועד שדווקא על ידי זה יקיים שאם באמת נחנך אותו על פי דרכו באופן המתקבל אצלו, אז נגיע ל"גם כי יזקין לא יסור ממנה". הרי ברור שאין בכך, ולו במשהו, עניין של שקר חס ושלום או פשרה. אדרבה, דווקא באופן חינוך כזה המתאים לתכונות הילד, ניתן להיות בטוח שהילד יתקדם צעד אחר צעד עד שסוף כל סוף יגיע לשלמות ולתכלית של העבודה, ואז יגיע לעבודה של קפיצה. כלומר, שהוא ילך מחיל אל חיל בהחלטות טובות ובקיומן המעשי, כך שאת כל העניינים של תורה ועבודה וגמילות חסדים, כשהוא יגדל הוא יעשה אותם בשלמות ובזריזות הגדולה ביותר. לגבי הנושא של קבלת עול ואהבת השם. למרות כל האמור עד כה, יש לדעת שבטבעו של ילד טבועה מוכנות להישמע גם בקבלת עול ואפילו לכפייה, מה שנקרא מיראת הרצועה וכדומה. וכיום, שאנחנו כבר מתנזרים מעניינים של יראת הרצועה, מפני שכפי שהורו רבותינו נשיאינו, שמצד מצב הדור זה כבר לא מביא תועלת ורק נזק, ולכן אנחנו משתמשים בכלים אחרים. ועדיין, עדיין הילד מחפש מסגרת ומחפש, מחפש גבולות. ומחפש ענייני קדושה. הוא רוצה את זה מטבעו, ואם אנחנו נתכנן גישה נכונה, הילד יהיה כלי להכול. ולכן למרות-- כלומר בעקבות זה שהילד יש בו מוכנות לקבלת עול, ואפילו לזה שמה שנקרא יהיו קווים אדומים והוא לא י-- ולא יעבור עליהם מפני שאלו הן הדרישות. כמו גם, כמו

12:50 דובר 2 גם יש לילד משיכה לענייני קדושה. וכידוע הסיפור על בכייתו של כבוד קדושת אדמו"ר הרש"ב בהיותו ילד. למה אין השם נגלה, נגלה אליי? והוראה נלמדת מזה, שהרבי אומר שבדורנו, במיוחד מאז שהרבי הרש"ב פתח את הצינור, צינור לעניין הזה, שהוא בכה בתור ילד: למה אין השם נגלה אליי? אנחנו מסוגלים על ידי חינוך כדבעי, יכולים לפרוץ את גדרי הטבע של ילדים יהודים ולהרגיל אותם לרצות רוחניות, ועד להביא אותם לתשוקה נפלאה שתתגלה אצלם, שהם ירצו עד כדי בכייה שהקדוש ברוך הוא יתגלה אליהם, מה שיקרה בגאולה האמיתית והשלמה. ההתגלות של הקדוש ברוך הוא. בקיצור, לרצות גאולה, לרצות את גילוי השם בעולם באופן אמיתי. אפשר? גם אפשר. בניית קשר. תוך כדי שאנחנו לומדים כאן כללי חינוך שמופיעים בשיחות קודשו של הרבי, באגרות קודשו של הרבי, והם נקבצו בספר הנפלא "אגרת החינוך: הדרכה מעשית להורים ולמחנכים" בהוצאת ממש, כאשר העורך הוא הרב שמעון וייצנזלר[?]. עשו כאן עבודה טובה מאוד עם ציון מפורט של מראי המקומות, ואני מבסס את הדברים על הדברים שנכתבו כאן ומשתדל להוסיף קצת סיפורים מהחיים או מניסיון החיים שזכיתי להתנסות בו בארבעים שנות עבודה בחינוך על טהרת הקודש. בניית קשר. איך הורה או מחנך יבנה קשר עם המחונך? הרי ברור שללא קשר אז הדברים יכולים להישמע כמשהו רחוק שלא מתקרב מאוד לאוזניו וללבו של המתחנך, אבל זה יהיה אחרת לגמרי, בעוצמה אחרת לגמרי ובהפנמה אחרת לגמרי, אם יהיה כאן קשר. התלמיד אז יזדהה ויפנים, ובעיקר ייתן אמון. אז כך מדבריו של הרבי: מתוך הכרת דרכו ותכונת ומהלך נפשו של הילד, יכולים ללמוד את הדרך הנכונה לבניית הקשר עמו, ובעקבות זאת את אופן ההשפעה. א', כי עיקר העיקרים בשביל להשפיע

15:51 דובר 2 צריכה להיות קרבה, יחס מיוחד והתקשרות בין הילד למחנך. ב', כדי לבנות את האמון עם הילד יש להתרחק בתכלית מדבר שקר. שקר זה הדבר הכי נורא. זה הדבר שמערער את אמון הילד למחנכו. ולא רק שקר בדיבור, אלא אפילו שקר בכתיבה. וכחלק מבניית האמון של התלמיד במורה או בהורה, יש לתת את הדעת על הדוגמה האישית של המחנך וההורה. רבותיי, הדוגמה האישית, אי אפשר לעקוף את זה. אין קיצורי דרך. זה המחיר שאנחנו משלמים. כשאנחנו רוצים לחנך ילדים או תלמידים, אנחנו צריכים להתעלות בעצמנו. בעצם זה רק יעזור לנו בשליחות של חיינו. כאשר ילד מבחין שהוריו או מחנך לא מבצעים את מה שהם דורשים ממנו, זה מערער בתוכו את האמון כלפיהם. כאשר הוא רואה שהם כן מבצעים את מה שהם דורשים ממנו, הדבר מתקבל אצלו בצורה טובה ביותר. מתוך כך ניתן להסיק מסקנה נוספת שהיא ניכרת במוחש אצל ילדים ואף אצל נערים ונערות: כשמכניסים צעיר לעניינים חדשים ואחר כך מנסים לפרוך אותם או חלקם בפניו, בטוח שהם יקלטו את העניין החדש מצד האמון במחנך, אבל ספק גדול אם הם יקבלו את הפירכה החלקית או את ההסתייגות שהמחנך מנסה לעשות זאת. הרבי כאן מדבר על כך שלפעמים יש מצב שאנשים אוהבים לשמוע את מה שהם אוהבים לשמוע, אבל את החלק הקשה הם אומרים זה-- את זה לא, את החלק הקל נקבל. את החלק הקשה לא נתמודד עכשיו, ואז יצא שכרנו בהפסדנו. צריך לקחת את זה בחשבון, מה אומרים ואיך אומרים וכמה אומרים, ולהתקדם צעד אחר צעד, מעט מעט אגרשנו. צריך גם לציין שמתוך הניסיון, אמון וקרבה, אז אמרנו אמון זה דוגמה אישית. אמון, אמון זה לעשות דברים, את ההנהגות

18:39 דובר 2 הקדושות של תורה ומצוות והנהגות חסידיות מתוך, מתוך חום ורגש. דוגמה אישית. ו-- כאשר אתה משתדל שבשבילך זה יהיה חוויה ובשביל התלמיד זה יהיה חוויה. בשביל הבן זה יהיה חוויה, בשביל הבת זה יהיה חוויה. אבל לפעמים צריך עוד יותר להתחבר לעולם שלהם לפי גילם. אז יש משחקים שהם אוהבים. תשתדל להיות שותף בזה כמשתתף ממש, משתתף פעיל, כשופט. תראה להם שאתה שייך לעניינים שלהם, אז הם יכניסו אותך לעולם שלהם ולמושגים שלהם. שיחות נפש, שיחות בין המחנך למחונך מסייעות לבניית והעמקת הקשר והאמון ביניהם. והנה כמה עקרונות בסיס בסגנון השיחות המסייעות לבניית והעמקת הקשר והאמון בין המחנך למחונך. א', זה הדבר החשוב ביותר, שיחות פרטיות מלב אל לב, שיחות בגובה העיניים, שיחות אנושיות של מחנך ומחונך. השיחות האלה, השיחות הפרטיות, זה מביא תועלת חשובה עד מאוד, במיוחד כאשר השיחה מתנהלת בצורה לא רשמית. וכאשר השיחה מתנהלת על ידי אדם הקרוב למחונך אשר בפניו הוא יכול לגלות את כל לבו ולסמוך על אותו אדם, הרי שהתועלת היא לאין שיעור ואנחנו צריכים לנצל לטובה את המצב הזה ולהדריך את התלמיד או את הבן, את הילד, להתעלות בדרך הנכונה. שלב אחר שלב, מעט מעט אגרשנו. והנה עוד דבר נפלא שהרבי כל כך מאמין בו: התוועדויות ומפגשים. התוועדויות ידידותיות הן שעת כושר לשיחות בנושאים המעסיקים ומעניינים את המחונכים. שיחות כאלה יש בהן תועלת רבה למחונכים, להרמת רוח, לחיזוק הדרך, לשיפור המידות וכדומה. מניסיוני אומר שפעמים רבות, לא כל פעם, אבל פעמים רבות, הן בכיתות גבוהות של תלמוד תורה, הן בכיתות של ישיבה לצעירים, אני שואל קודם תלמידים הקרובים אליי: מה אתם אומרים? על מה כדאי לדבר היום? מה כדאי שהכיתה תשמע? היו פעמים

21:54 דובר 2 שאפילו נכנסתי להתוועדות והייתי שואל: על מה אתם רוצים שנדבר היום? אז היו לי כמה רעיונות ובהם טיפלנו וזה היה מצוין. אתה מתחבר למה שבאמת מעניין אותם, אז הם יותר צועדים איתך באותה הדרך. מוסיף הרבי: כדי למשוך מחונכים יש לשים דגש שפגישות אלו יהיו בעלות תוכן המושך את הלב. או בואו נזכיר משהו אחר. אתם יודעים, בוא, בוא נדבר כדבר איש אל רעהו. אם אתה הולך על פי, על פי הצורך האמיתי, מבחינת שיש את תורתו של הרבי, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ואתה רוצה לשתף את הקהל בתורת הרבי, הרי פותחים בדבר מלכות. תנסה לדבר ולהתוועד ולהסביר שיחה יסודית של הרבי ועוד שיחה יסודית של הרבי ועוד שיחה יסודית של הרבי. הרי יש לנו עשרות שיחות מפורטות ונפלאות מכל חלקי התורה, לכל שיחה ושיחה, לכל פרשה, לכל מועד. הכל נטו רבי. תנסה, תראה שזה קולע לחלק מהאנשים ומרומם אותם, ואם אתה תחזור, חמש שיחות, התוועדויות, שש שיחות, התוועדויות, שבע שיחות, התוועדויות, הם יתפעלו, הם ייהנו, הם יפנימו, אבל הם לא יהיו הרוב. הרוב זה אנשים שהולכים עם הלב. הם רוצים משהו שקודם כל תופס את הלב. ואז מסתבר שהשיטה הנכונה היא כמו שהרבי אמר לחסיד, אחד החסידים, חסיד שקראו לו ר' אבא. הרבי אמר לו שיצא להתוועד במקום מסוים. שאל את הרבי: אבל איך מתוועדים? אמר לו הרבי: איך מתוועדים? פותחים בסיפור, בסיפור חסידי. אמר סיפור חסידי, מעשה מחסיד. סיפור חסידי. ואחר כך אומרים דבר תורה. זה המתכון הפלא. תתחיל עם משהו שתופס את הלב, "אַ מעשה פון אַ חסיד", מעשה מחסיד, שאז אתה אומר: זה לא משהו מקדוש עליון, זה משהו מאנשים כמותנו שאנחנו יכולים ללמוד מהם ולפחות לחקות

24:27 דובר 2 אותם. אז יש הזדהות על הלב והסיפור עצמו תופס את הלב. אחר כך תגיד משהו, קצת מה שנקרא יותר כבד, שקשור מן הסתם לסיפור הזה ושהסיפור הזה קשור מן הסתם לאותו דבר תורה, שיחת קודש. וחוזר חלילה. אז ניגון טוב. שוב עוד פעם, בדרך הזאת של סיפור תחילה ואחר כך עוד, עוד עניין משיחה, עוד נקודה משיחה וכן הלאה וכן הלאה. זה השילוב המנצח. דרכו של עולם לא באריכות, אף על פי שרבים הם המתוועדים שאוהבים לפרט ורוצים לרדת לפרטים ולהם זה תענוג אלוקי נפלא וגם לחלק מהשומעים שהם איתם. אבל הרוב הם לא, לא ברמה הזאת, לא ביכולות האלו. וכדי שאנחנו נעבוד עם כולם ונחיה עם כולם ונתוועד עם כולם ונחווה עם כולם, צריך לדעת לתבל את שיחות הקודש של הרבי בסיפורים חסידיים ובקטעים לא ארוכים, וככה לעבור קטע אחרי קטע, עניין אחר עניין, ובניגונים המושכים את הלב ומרעננים את הנשמה. כדאי לנצל שיחות כאלו לנושאים חשובים כמו: בואו נדבר על חיזוק קביעות עיתים לתורה גם בתקופת הקיץ. בואו נדבר על הידור בתפילה בציבור, למה זה חשוב? וכך חיזוק, חיזוק רגש האחריות כדי לשמש דוגמה לאחרים. רגש האחריות. אני יכול לזכור ולהזכיר שאבי מורי הרב יגאל בן רבי שמעון יהודה, שזכה להשיב רבים מאוד מעוון וקירב אותם, להעלות אותם דרגה אחר דרגה. אחד הדברים היסודיים ביותר שהוא כל ימיו י-י-י-התאמץ מאוד להחדיר בקרב שומעיו בכל גיל שהוא זה רגש האחריות. אחריות, אחריות, אחריות. להדביק, להדביק בשומעים את רגש האחריות. תיקח אחריות על עוד מישהו. קח אחריות שהעניין של הרבי יתבצע. לא להיות ראש קטן, לקחת אחריות. ומי שכבר החיידק הזה נדבק בו, זה יביא אותו רחוק להרגשה אישית. לקחת

26:59 דובר 2 אישית כל עניין של הרבי. בפגישות מסוג זה יש מעלות גם בעצם הפגישה עצמה והאחדות שבה, ובעיקר בכך שהיא מהדקת את הקשר בין המחנך למחונך, דבר שהוא תריס בפני השפעה בלתי רצויה, שלילת פריקת עול וכולי וכולי. גם את זה נזכיר. פעם היו-- שבו חסידים גדולים והרבי הריי"צ ביקש שיעשו התוועדות. הם עשו התוועדות ודיווחו לרבי שההתוועדות הייתה נעימה מאוד. היו ניגונים חסידיים וקצת, אה, אולי סיפורים חסידיים, אבל באופן כללי לא, לא, לא דובר הרבה, בטח שלא דברי תורה, רק שהייתה פגישה לבבית ונעימה ותו לא. אמר הרבי הריי"צ, התגובה שלו הייתה שזה חשוב מאוד. גם כמו שזה נעשה, שזה לא היה נעים לו לדבר, והוא חשב שאם הוא ידבר אז יחשבו שהוא גאוותן. והשלישי חשב שאין לו עם מי לדבר. לא משנה, הרבי אומר. הרבי הריי"צ אמר: עצם זה שחסידים ישבו ביחד באחדות, דבר מלכד אותם לחבורה קדושה אחת, מחזק את אהבת ישראל בינם, וזה עצמו כבר דבר שאפילו מלאך מיכאל לא יכול לפעול, מה שהתוועדות כזאת והלחיים בהתוועדות כזאת יכולים לפעול. פעולה נוספת יש לפגישות מסוג זה כאשר הן נעשות במסגרת של התוועדות, הקשורה ב"גדולה לגימה שמקרבת". והרי זה תוכן העניין שלעולם תהא ימין מקרבת, בפרט אצל ילדים וילדות. גדולה לגימה שמקרבת. נכון, כיבוד קל. גדולה לגימה שמקרבת זה גם אמירת לחיים. אז תלוי. היום החוק מגביל משהו לגבי גילאים מסוימים. באיזה גיל מותר להגיד לחיים ממש על, על משקה? אז זה כבר אישור הרבי עוד משנות הישיבה בלוד. שנות דור ממש, כן. משנות התחיל-- תש"י הראשונות. כן, תש"י, י"א, י"ב. הרבי כותב לתת להם גזוז, ככה מלין הרבי. מה לתת לילדים? הם לא

29:18 דובר 2 יכולים לשתות משקה. אז שישתו גזוז. אז שישתו מיץ ענבים. הרבי כותב להם גזוז. לא כל כך משנה על מה אומרים את המשקה, העיקר שיהיה מ-משקה ואומרים עליו את הברכה של שהכול ומברכים אחד את השני מכל הלב, ולחיים, מכל הדברים הטובים, וזה פועל ישועות. אספר שדיברתי עם ידיד שהוא ר"מ בישיבה תיכונית וסיפרתי לו, אה, בתום לב שאצלנו בחב"ד יש איזה נוסחת פלא. כשרוצים, אה-- מתוועדים, מתוועדים, מתוועדים בחורים או מתוועדים, מתוועדים בעלי בתים, לא משנה, שהתוועדות זה מכל הלב וחיות ובאהבת ישראל. ולא פעם ולא פעמיים, ובכל ישיבה זה קורה, שבחור מגיע להתוועדות בכלל לא בעניינים. לא מעניין אותו רוחניות, אבל בהתוועדות מקרבים אותו, אומרים איתו לחיים, שרים איתו ניגונים והוא מדבר דברים היוצאים מן הלב ומדברים איתו דברים היוצאים מן הלב. ולא פעם ולא פעמיים קורה שבחור נכנס להתוועדות כך ובשעה מסוימת של לפנות בוקר הוא התהפך כולו, החליט החלטות טובות ופתח דף חדש. זכורני שאותו ר"מ התחיל לשאול אותי איך בדיוק התפריט של דבר כזה, איך זה עובד. אז אני קצת ניסיתי לתאר לו. אז הוא אומר לי: נו, הרי אז זה הרי טיש. אז הבנתי שזר לא יבין זאת. בשביל לראות את זה הוא היה צריך להגיע לתומכי תמימים, לראות פעם התוועדות כזאת אמיתית ולהיות חלק מהעניין. אז אולי הוא יבין איך זה עובד. אין פה איזה מפרט טכני או מפרט תוכני. זה גדר ההכלות של התוועדות חסידית. וכל האמור לעיל הרי כאשר מדובר על תלמידים במוסד, אם זה ישיבת תומכי תמימים, אם זה בית רבקה, בית חנה, בית חיה. הרי לטובת העניין צריך לסדר שהתלמידים יבואו לפגישות כאלו מרצונם הטוב, להתוועדויות כאלה מרצונם הטוב.

31:35 דובר 2 ואף אם בתחילה בגלל זה יהיה מועט מספר המשתתפים, אבל אם יקפידו, יכינו וישקיעו שזה יהיה מוצלח ברוחניות ובגשמיות, אחר כך יגדל מספר המשתתפים ואדרבה זה יקרב ויחזק ויחמם את הלבבות ויביא להזדהות עמוקה עם דרך התורה והמצוות כפי שהיא מוארת באור תורת החסידות. הורים רוצים להתייעץ, מורים רוצים להתייעץ. עם מי נתייעץ? נאמר, ואומר הרבי במכתביו: "ברוב יועץ". אם הדברים אמורים בכלל, כל שכן שזוהי הוראה בחינוך. הדרישות המתבקשות בבחירת יועץ חינוכי הן אדם היודע פרק בחינוך, כמובן, בעת מחנך הנושא בעצמו, לא שהגיע ישר מהאקדמיה ורוצה לתת רעיונות. צריך להיות בן אדם שהוא בעצמו מורה, בעצמו לימד או אפילו ממשיך ללמד, חי את השטח. כלומר, בחירת אנשים המכירים ומבינים וחיים וגם חווים את פרטי הבעיה ופתרונה. העדיפות קיימת לאדם שמכיר גם את המחונך וכל שכן לאדם המכיר את מהלך ותכונות נפשו. לאור זאת, עדיפות ראשונה קיימת למורים ומחנכים הנפגשים עם הילד מדי יום ביומו ורואים אותו בעת לימודו ובעת שהותו ביחד עם החברים, ואם יימצא משם איש חינוך משכמו ומעלה או יועץ חינוכי שזה עניינו להיות יועץ, אז הרי זה משובח. טיפול אישי. ידוע שכשביקר אצל הרבי איש חינוך מאוד גדול וראה הרבי שהוא כתב כללים בחינוך, אמר לו הרבי שכל מה שהוא כתב זה מאוד יפה, רק הוא שכח כלל אחד, שהכלל הראשון בחינוך זה שבחינוך אין כללים. מה המשמעות בלי כללים? כשאנחנו מדברים על טיפול אישי, אז אחת המשמעויות במושג חנוך לנער על פי דרכו היא שהחינוך צריך להיות פרטני ומותאם לדרכו הפרטית של מחונך מסוים זה. לאור זאת מובן כי קשה להציב כללים חד-משמעיים לכל ס-סוגי המחונכים, וזאת מכמה סיבות. בהקדמה, כן כמובן שאי

34:31 דובר 2 אפשר לעשות איזושהי טבלה, להכניס כל אחד לאיזושהי משבצת. יש אחד שמתאים בכמה משבצות ויש אחד שמתאים, אה, להיות לגמרי מחוץ למשבצת, וכולם יהודים וכולם צריכים לעבוד. אז א', בכלל על אנשים נאמר שאין דעותיהם שוות, כל שכן שאין תכונות נפשם שוות, בפרט אצל כל-- אצל ילדים שכל אחד מהם הוא עולם מלא. כך אומר הרבי בשיחות שלו ובכמה וכמה אגרות שלו. זאת ועוד, כל מחנך שונה מרעיו לפי סביבת המקום בה גדל והתחנך המחנך בעצמו. במיוחד שתכונות נפש של אנשים מושפעים גם ממקום מגוריהם וחייהם, לכן יש הבדל בין מדינה למדינה. אם כן, מחנך יוצא ארץ זו או מחנך יוצא ארץ אחרת בכל זאת תהיה, אה, יהיה שונה בגישה. ג', גם כאשר יש סוג מסוים זהה של מחונכים, כולם גדלו בכפר חב"ד, כולם גדלו בארץ הקודש, עדיין אין להשיג-- להסיק מאחד לחברו. סיבה נוספת שבגינה אין להכליל את הטיפול בבעיה, משום שייתכן ואותה בעיה התפתחה אצל כל אחד מהמחו-- מהמחונכים באופן ושלב אחר כפשוט. אז כאן הדברים זה גם מחונכים, גם חונכים, גם מתחנכים, כולם אותו דבר, כל אחד מה-- עם המנטליות שלו שנובעת מסיבות שונות. לאור זאת, מובן כי בבואנו לדון בנושא חינוכי יש לקחת בחשבון שיש לדון בכל מקרה לגופו ואין לקבוע מסמרות. כל אחד לפי מה שהעניין בנפשו שלו, של אותו, של אותו, של אותו מתבגר. זאת ועוד, גם בבעיה חינוכית זהה לכאורה ששותפים לה כמה מחונכים ביחד לא בטוח שאם נציב קו הנהגה אחד ביחס לכולם זה יעזור לכולם, אלא יש להתייחס בטיפול לכל אחד בפני עצמו. הגענו לרמה של שיחות אישיות של טיפול אישי, אז כל אחד ואחד הוא עולם בפני עצמו. והכללים

37:14 דובר 2 הכלליים בנושא הזה. למרות כל האמור, ישנם כמה עניינים שבהם אין הבדל כלל בין מחונך למחונך והם שווים ואף הוכיחו את עצמם בקשר לכולם. בכל מצב, יהיה אשר יהיה, פעולה נעשית בדרכי נועם מצליחה ברוב המכריע של המקרים, הרבה יותר מאשר בשיטה ובדרך ההפוכה שהיא בעצם מלחיצה ומרחיקה את המתחנך. בכלל, אומר הרבי בכל בעיה שלילית השיטה היא מעט מעט אגרשנו. בואו נתחיל להתקדם. בואו נתחיל לצאת מבעיה בשלבים צעד אחרי צעד. לא הכל בבת אחת. ג', לצד השווי בנקודה הכללית לעבוד ללא לאות ושוב בדרכי נועם. כלומר אתה ממוקד מטרה, אנחנו נעזור לתלמיד להשתנות, אנחנו ממוקדים, יש לנו שיטה, דרך, יש לנו יעדים, יש לנו אפילו תאריכים, אבל לאט לאט בדרכי נועם, שלב אחרי שלב. אלו הם הכללים בנושא של טיפול אישי, כאשר אנחנו צריכים להתמקד באישיותו ובהתנהגותו של תלמיד זה או אחר, אה, לעשות שם עבודה יסודית לרומם אותו ולהביא אותו אל הדרך הטובה והנכונה. אה, אנחנו, אנחנו נמשיך ונתקדם פה בנושא של גישות חינוכיות. גישות חינוכיות נכונות ויעילות לטובת נפשו של המחונך או המתחנכת. קירוב ותוכחה. מה מביניהם? השילוב שלהם. נראה מה, מה הם דבריו, דברי קודשו של הרבי. ונשתדל לשלב דברים שוב, מה, מה שהניסיון, מה שהחוויה הפרטית זימן לנו, בעזרת השם. אז ככה ידועים דבריו של הרמב"ם, רופא הגוף והנפש אשר כשם שלגוף יש בריאות וחולי, כך יש לנפש בריאות וחולי. תורת החינוך היא תורת רפואת הנפש, מדע הנפש, רוחניות. מפני שברפואת הגוף מקובל שישנם שני דרכי רפואה. רפואה על ידי סממנים מרים ורפואה על ידי סממנים מתוקים. כך גם ברפואת הנפש שהיא החינוך. קיימות שתי גישות, דרך המוסר ודרך החסידות. גישת שיטת המוסר היא

40:40 דובר 2 שימת דגש על העניינים והמידות הלא טובים. מה שאין כן דרך החסידות מורה לשים דגש על רום ויוקר הנפש. בלשון החסידות, לשים לב אל האיתן שבנשמה, כמו גם על העניינים המעודדים או מרוממים אותה. מרומם את האדם. אחד ההבדלים הנובעים משתי הגישות בגישת המוסר מתקנים את המצב מכאן ולהבא. בגישת החסידות עוקרים את הבעיה מעיקרה כך שלא נשאר גם רושם מהמצב הבלתי מתאים והנפש פשוט חוזרת לאיתנה מבחינה רוחנית. בלשון החסידות מתגלה האיתן שבנשמה והשפעתו מורגשת בהנהגה היומיומית. גילוי יוקר הנפש. שימת הדגש על רום ויוקר הנפש כפי גישת החינוך החסידי, מתבטאת בכמה דרכים. לכל לראש בעצם ההבטה וההתבוננות של המחנך על המחונך. אך ההבטה כשלעצמה אינה מספיקה. גישת ההבטה הזו צריכה להמשיך לבוא לידי ביטוי בכל דרכי ושיטות ההשפעה של ההורה והמחנך על המחונך, הן בסגנון בצורת הדיבור והשיחה עם הילד, עם הנער, עם הנערה והן בתוכן הדברים, גם בדרכי הפעולה המעשיים. אך לכל לראש צריכה גישה זו להתבטא בהכשרת ה-המחנך עצמו. אז בואו ונבין למה זה כל כך חשוב שלמחנך או להורה תהיה עין טובה לראות את הטוב שבילד, להעצים את הטוב שבו, לראות אותו, לגלות אותו, להעריך אותו, לשבח, לעודד, להחמיא בטוב שמצאנו. אומר הרבי א', עצם ההבטה על הילד בעין יפה וטובה נותנת חיזוק לחשיפת מעלותיו וממילא מתמעטים העניינים שאינם טובים. נוסיף משהו. אם אנחנו באים כשבוודאי ילד מחפש תשומת לב, כנ"ל גם נער, כנ"ל גם נערה. גם כשמחפש תשומת לב פתאום הוא שם לב שהוא מקבל הרבה תשומת לב בנועם וברוך ובאהבה על הדברים הטובים שבו. אז לפחות המנגנון הזה של משיכת תשומת לב יי-יי-ייקח אותו לעשות יותר דברים טובים כדי שעליהם הוא יקבל את התשומת

44:06 דובר 2 לב שכל כך חשובה לו. בתוכן הבטתו ושימת הדגש צריכה להיות אשר בכל אחד ואחד מישראל יש נפש הנקראת נפש אלוקית, והיא חלק אלוקה ממעל ממש. והדגשת רבנו הזקן בהוספה על לשון הכתוב היא התיבה ממש. בכתוב נאמר חלק אלוקה ממעל. הוסיף אדמו"ר הזקן את המילה ממש. זאת אומרת שיש לכל אחד ואחת מבני ישראל כוחות אינסופיים אם רק רוצים לנצל אותם כדבעי בסדר חיים ראויים לשמם. ג', הבטה בסגנון זה לראות שכל אחד הוא בעצם אוצר יקר, אוצר בלום של כוחות אינסופיים. אנחנו רק צריכים להדליק אותו. והוא בעצמו יתעורר לפעול עם הכוחות האינסופיים שיש לו בתור יהודי שבו נפש אלוקית אינסופית. והבטה בסגנון הזה, אומר הרבי, היא גם על כאלה שלא ניכרים בהם שום מעלות, אלא רק זה שהם בריותיו של הקדוש ברוך הוא. וכפי שמתבארת גישה זו בתורת החסידות. תניא פרק ל"ב, דרך מצוותיך, מצוות אהבת ישראל, שם זה מפורש. גם הבטה זו ותוצאותיה נכללות בפתגם רבותינו נשיאינו, חשוב טוב יהיה טוב. יש אחד מהאגרות קודש של הרבי, הרבי שם עונה להורים שהם כותבים שהם מודאגים מה יהיה עם הילד שלהם מבחינה רוחנית, כי נראה להם שהוא בירידה ומי יודע לאן זה יגיע. הוא כותב להם הרבי: תחשבו טוב על הילד שלכם, תחשבו עליו טוב. עצם המחשבה הטובה עליו כטוב וכטוב שיהיה עוד יותר טוב, זה יגרום לו שהוא יהיה יותר טוב. פשוט מה זה מחשבה של יהודי על יהודי אחר? מחשבה טובה. הקדוש ברוך הוא יעזור שככה זה יתקיים. ככה אנחנו צריכים להסתכל על תלמידים שאנחנו צופים להם טובות. בעזרת השם הם לא יאכזבו. חשבתי שה-- מה שהרבי אומר כאן, שגם כאלה שלא ניכרים בהם מעלות,

46:53 דובר 2 גם להסתכל עליהם שהם הרי חלק אלוקה ממעל. אז באמת אני יכול להגיד את זה היום, אחרי ארבעים שנה בחינוך, כל כך הרבה תלמידים יצאו כל כך הרבה יותר טוב ממה שחשבנו אותם. אחד לא דיבר. חשבנו שהוא אף פעם לא ידבר. כשהוא כבר פתח את פיו כבר אמרנו אם היה אפשר לרסן קצת את כוח הדיבור שלו, מעין קצת ממה שהיה קודם, קצת זה היה טוב, כי כשהוא דיבר כבר לא הפסיק לדבר. אני אומר את זה למעליותא. היה אחד שחשבנו שהוא מאוד מאוד חלש בכשרונות. בסופו של דבר גדל ופתח ארגונים ופעילויות של חינוך והפצת יהדות, הפצת המעיינות. הוא מצליח ונושא חן וחסד בעיני כל רואיו. והדברים קורים אפילו מהר לפעמים. לפעמים אתה אומר נו טוב, כשהוא יהיה בגיל ארבעים יתיישב על דעתו. אז לא, הוא כבר בגיל עשרים ושלוש ואז מתיישב על דעתו ומצוין, הכל נהדר. לפעמים גם הרבה קודם. זאת אומרת לא לקטלג, זה האסון הכי גדול. אל תקטלג. תדע שיש לו נפש אלוקית והנפש האלוקית שלו תמיד באיזשהו שלב תפרוץ ותפרוץ קדימה. אנחנו צריכים להיות אלה שנותנים את המעטפת שיהיה נעים ונוח לילד הזה באיזשהו שלב לגלות את מה שיש בתוכו ושנאמין בו, שנאמין בו, שנשדר לו את זה. שלא נתבייש להגיד לו שיש לנו רבי גדול והרבי אומר ככה, אז לכן זה גם יהיה ככה. הכשרת המחנך עצמו. הורו ופסקו חכמינו ז"ל והבטיחונו: דברים היוצאים מן הלב הם אלו שנכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם. היינו מלבד הצורך שהדברים עצמם יהיו דיבורים לבביים, הארציקייט ורגשיים, חשוב שהם יבואו מתוך ליבו של האומר. אז הנשמה מעירה נשמה. פשוטו שבלב עצמו יש כמה דרגות חיצוניות ופנימיות

49:15 דובר 2 ועצם הפנימיות. על כל פנים, שהדברים יהיו מונחים אצל המדבר בפשטות. נשמה תעורר נשמה. ככל שהנשמה תהיה מונחת בדברי ההתעוררות האלו כך זה יעורר את הנשמה של הזולת. זה שפת נשמות. זה יותר עמוק משכל ומרגש ומהיגיון. שפת נשמות. סגנון הדברים כלל יסוד. אמרו חז"ל: דברי חכמים בנחת, ואז ורק אז נשמעים. אם הדברים אמורים בכלל, כל שכן בקל וחומר בנוגע לדברים הנאמרים לילדים ונערים. נחלק את הדברים. לפעמים יש דברים שאומרים אותו בכיתה בסגנון של תוקף. ייתכן שזה מועיל, ייתכן שלא בדיוק. תלוי לפי המצב, לפי העניין, אבל זה בשביל להשיג כרגע משמעת כיתתית. כדי לשלוט במהלך השיעור. אז זה ניתן לעשות בדרכים שונות. כאן מדברים על השיחה האישית, על השיחה האישית בארבע עיניים או בשש עיניים או בשמונה עיניים. כאן מדובר שאתה רוצה באמת לפעול אצלו תזוזה התנהגותית אמיתית. לא, איך עכשיו תאלף אותו אילוף שהוא רבע שעה עשרים דקות לא יפריע בשיעור. אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו רוצים לפעול לשינוי בהתנהגות. עבודה על המידות. איפה התלמיד יניח את עצמו, מה יהיה אכפת לו, מה הוא יחיה, לאיזה מטרות בלימודים ובהתנהגות הוא יחתור. זה הדבר. וכאן תזוזה כזאת יכולה להיות לא בכוח. ממש לא. דברי חכמים בנחת נשמעים. שהוא ישתכנע, שהוא ידע שמאמינים בו והוא ידע שהוא יוכל והוא ידע שהוא יקבל קומפלימנטים וחיזוקים כאלה ואחרים כאשר הוא באמת יתחיל להזיז את עצמו. דברי חכמים בנחת נשמעים. תוכן הדברים. שימת דגש על דברי עידוד, הרמת הרוח של התלמיד ודברי קירוב. נראה במוחש שעצם העניין שנותנים אמון במחונכים מוסיפה בהם מרץ להתמדה ושקידה ומחזקת את הקשר בפנימיות. רבותינו הורו לנו כי יש אופן דיבור של הגבהה, כלומר אשר

52:05 דובר 2 בסגנון ותוכן הדברים בין המחנך למחונך חש התלמיד את ייחודיותו ואת התנשאותו, ובאופן כזה מבין שלא מתאים לו עניינים נחותים. לא ככה הצוות רואה אותו. הצוות רואה אותו כאיכותי וכבעל נפש אלוקית, כאדם שיכול להגיע רחוק ושבאמת לא מתאים, שבאמת לא מתאים לו להתנהג אחרת. הדברים האלה הרבי מביא-- מביא, כותב את הדברים האלה באגרות קודש בכמה מקומות, והרבי גם מביא שם סיפור. סיפור שגם מוזכר בשיחות של הרבי. ידוע סיפור חסידים על אחד מגדולי חסידי רבנו הזקן, שהוא גר בעיר הבירה פטרבורג, ושאלו אותו: איך אתה עומד בניסיונות שמה בין כל הגויים? עשיר גדול, והוא צריך להיות חלק מהחברה שם, לפחות בפרטים מסוימים. איך אתה מחזיק מעמד ונשאר חסיד גדול של אדמו"ר הזקן? אמרו עליו שהוא מחזיק את עצמו ושקשה לו לעבור איזו עבירה שתהיה מפני מידת הגאווה שלו. ויאמר לנפשו: וכי אני, שאני אחד מגדולי חסידי רבי גדול כל כך, אתפתה לשטות היצר הרע, שעל ידי זה עלול אני לאבד, לאבד את מצבי בתוככי ישראל, ובפרט בתוככי עדת החסידים? וזה מחזיק אותו. כך גם אותו תלמיד שאנחנו מקטלגים אותו באופן חיובי כאוצר של יראת שמיים, כאוצר של טבע חסידי, ואומרים לו: יש לך נשמה אלוקית, יש לך רקע חסידי, אתה תלך קדימה. הדברים האלה פשוט נחותים בשבילך. לא, לא מתאימים לך. אתה לא כזה. זה ירומם אותו, זה ימשוך אותו קדימה, שהוא ירגיש שלא מתאים לו ליפול בשטויות. דרכי הפעולה. וראוי לנו לבחור את דרכי הפעולה. יש לכל לראש לזכור ולא לשנות כלל מזה את פסק דין תורתנו הקדושה, שהיא תורת חיים, אשר דרכיה, כל דרכיה, כל דרכיה הם דרכי נועם, ויתירה מזו גם נתיבותיה שלום. העניין האמור, מלבד

54:37 דובר 2 היותו פסק דין ברור, הרי ראו, ראו ראינו במוחש שכאשר פועלים בדרכי נועם מצליחים יותר מאשר בקו הופכי, ועוד זאת שההצלחה יותר מהירה. ואם נציין את שיטתו של הרבי, שיטתו של הרבי היא כך גם בנוגע להשתנות, גם בנוגע לקירוב יהודים. לא רק בחינוך, בכל דבר. בדרכי נועם, באהבת ישראל אמיתית, עקביות. תהיה ממוקד מטרה, אל תוותר, אבל בדרכי נועם מצליחים יותר. דווקא בדרכי נועם ובדרכי שלום. תוכחה ואמירת מוסר. הנפש הבהמית. אמרה התורה: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". כלומר, מלבד הנשמה היקרה שיש בכל ילד ונער, נפש אלוקית, קיימים בתוכו עניינים שהם מעכבים והם פועלים למנוע את גילוי רוממות הנפש. דבר זה נובע בעיקר מהעובדה שהנפש השכלית של הילד אינה מפותחת דיה והיא נמשכת והיא נגררת אחרי נפשו הבהמית, וכפי שהדבר מתבטא במיוחד ברגש של אנוכיות, שהוא מקור לכל מיני התפרצויות והפרעות, ועל ידי חטא ועוון בפועל, ובקטנות המידות בכלל. זאת מלבד השפעות חיצוניות של כל מיני מזיקים, הרחוב, חברים בלתי הגונים וכולי. תופעות הגורמות לילד להיגרר אחריהן. ולכן גם לפי גישת החסידות, שהעיקר הוא לשים דגש על רום ויוקר הנפש, מוצאים אנו, כותב הרבי בכמה וכמה אגרות וגם בליקוטי שיחות חלק ל"ו, מאתיים שישים ושבע. אבל אנחנו מוצאים שמפעם לפעם אומרים דברי התעוררות, מוסר ותוכחה, גם בביטויים שאינם מוסיפים תענוג. זאת כדי להסיר את המניעות המפריעות להתגלות רום ויוקר הנפש. מצד אחד נפש אלוקית. יש בך את זה ואף אחד לא יכול לקחת לך את זה. אבל מצד שני אתה צריך להבין מי נלחם בנפש האלוקית שלך, הנפש הבהמית שמרמה את האדם ומכשילה את הבן אדם, וצריך לדעת להיזהר ממנה. מה שנקרא דע את האויב. תנאי יסוד

57:27 דובר 2 לתוכחה. התוכחה ואופנה מבוארת בהרחבה בשולחן ערוך, אורח חיים וחושן משפט, ולכן מובן שהתוכחה, דהיינו התוכחה, צריכה להיות אך ורק על פי תורה, וגם על זה נצטווינו: לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. אם האדם יסמוך על תחושותיו ורצונותיו, עלול לטעות בקלות ועד כדי לעשות את ההפך ממה שהוא צריך לעשות. ב', התוכחה צריכה להיות מתוך מוח שליט על הלב, דבר שהוא ביכולתו של אדם מצד טבע תולדתו, כאמור בתניא, שהמוח שליט על הלב. לכן לא לתת לרגשות שלנו, בבואנו לטהר את הרע ואת הרוע, אה, לא לתת לרגשות שלנו להשתולל. וכאשר מתקשים לעשות זאת, צריכים לפי שעה להבליג על רגשות הלב ומוכרחים להתאפק אפילו מתוכחה שעל פי תורה. והרי רואים במוחש שדיבורים כאלו הנאמרים מתוך התרגשות ויציאה מהכלים, ממי שהאדם שולט ברוחו, אינם פועלים כדרכם, שפועלים זעזוע, הם פועלים הבהלה. נדיר שזה יפעל את, את ההתעוררות שמי יודע, אולי באיזו יחידה פרטית אותו פלוני צריך לראות עד כמה, עד כמה, עד כמה זה נורא ואיום. אבל הרבי אומר: זה לא דרך הישר. זה לא דרך הישר. דרך הישר: תדבר בצורה שכלית, עדינה, נוגעת ללב, ומענה רך ישיב חמה. תן לבן אדם שהוא יעשה את התשובה. ושוב, זה דברים של הרבי באגרות מלך חלק א', עמוד רמ"ז ואילך, ועוד באגרות קודש. חוקי התוכחה. התוכחה של-- התוכחה למחונך, כאשר צריך את זה ובמינון המתאים לזה, נקראת גם בלשון חז"ל דחייה. דחייה של מה? לא דחייה של התלמיד, חס ושלום. היינו דחיית חלק הרע שבו. בבואנו לעסוק בהוכח-בהוכחת המחונך והעיסוק בדחיית הרע, יש להדגיש את הדרך והשיטה לעשות זאת. וכל ראש באיכותו כדברי הנחמה בסגנונם, בתוכנם ובצורת ביצועם כדלקמן. מה

1:00:07 דובר 2 שברור, אם אתה רוצה שהתוכחה תפעל, זה לא לפני אחרים. אם אתה כאילו משפיל את אותו מחונך, אתה משפיל אותו, אתה פוגע בו, אתה עושה נזק, וייקח זמן לתקן את זה. לכן חבל ללכת אחורה כשאפשר ללכת קדימה. אז תלך קדימה, תוכיח אותו, אבל בארבע עיניים, רק במסגרת מי שיכול וצריך לשמוע את הדברים הללו. תוקף התוכחה. תנו רבנן: לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת. והטעם, כדברי רש"י, שלא לדחותן מן העולם. מאמר חכמינו ז"ל זה הובא להלכה כפסק דין, ומשמעותו שהעיסוק בדחיית הרע ואמירת המוסר והתוכחה צריך להיות בחולשה מסוימת. יד כהה, יד כהה. אתה דוחה? אז לא עם יד ימין. אתה דוחה עם היד החלשה, יד שמאל. דחייה, אבל בפרופורציה. אבל בצד של הקירוב, כשאתה מקרב זה ביד ימין, עם כל הקירוב. וזה אומר שיהא נרגש הן אצל המחנך והן אצל המחונך שהדחייה אינה העיקר, היא בשמאל. העיקר זה הקירוב שנעשה בימין. כל זה שוב על פי אגרות מלך חלק ב', עמוד קמ"ג וקמ"ד, ובעוד אגרות קודש. סגנון ודיני התוכחה. אין לפתוח את התוכחה ברעש, אין לאומרה ברבים, בביזיונות. תחילה היא צריכה להיות, לשון ההלכה, בינו לבין עצמו, בנחת ובלשון רכה, בצנעה ובארבע עיניים. כלומר, גם דברי התוכחה והמחאה הנמרצת צריכים ויכולים להיות באופן כזה שלא יהוו סתירה לדרכי נועם. הדברים יהיו אכן בתוקף המתאים והדרוש, אבל יתלבשו בדרכי נועם. ולהעיר, בכל כיוצא בזה יש למצוא את הדרך שלא ייגרם למחונך מיעוט דמותו חס ושלום. פגעת בו, מיעטת את דמותו, איבדת אותו. לאידך, ביטויי התנגדות נמרצים מביאים תגובה הפכית, במיוחד בגיל הנערות, כמו כן סגנון של נזיפות עם הנהגה מופרכת. זה לא מה שיגרום

1:02:52 דובר 2 לבן אדם להתחזק. הוא רק ירגיש שזה לא המקום שלו, אולי הוא צריך ללכת באמת למקום אחר שהוא יהיה יותר ירוד. אז לא הצלת אותו. גם אלה הדברים הללו הם על פי אגרות מלך חלק א', עמוד רמ"ז ואילך, ובעוד כמה אגרות קודש. עכשיו נדבר על הורים עם ילדים. אהבה עצמית. כל רצון וחפץ ההורים, אומר הרבי באגרותיו ובשיחותיו, הוא טובת בניהם באמת, ולא רק טובתם בהווה, אלא טובתם לאורך ימים. רצון וחפץ זה נובע מאהבת הורים את בניהם. אהבה עצמית שאינה נובעת מסיבה חיצונית, אלא מכך שהבנים הם חלק ממהות ועצמות ההורים. אהבה זו היא הן מצד האב, או כלשוננו בתפילותינו, כרחם אב על בנים. כמבואר בחסידות שהאב הרי הוא עצם אחד עם הבן. והן במיוחד מצידה של האם שניחנה ברגישות מיוחדת ובזיקה אימהית לילד. אז אנחנו יוצאים מתוך הנחה שבטוח שההורים אוהבים מאוד את הילד בצורה שחזקה יותר מהם. ובכן, מכאן נעבור לנושא של חינוך וקבלת החלטות טובות. כשם שההורים הם אלו שעליהם מוטל החיוב לגדל את ילדיהם בגשמיות, כך הטילה התורה את חובת החינוך והצמיחה הרוחנית על ההורים. ובד בבד נתנה התורה נתינת כוח מיוחדת להורים לחינוכם של ילדיהם. חינוכם של ההורים יש לו השפעה מכרעת על הילדים, גם ביחס לחינוכם במוסדות החינוך. אולם במצבים מסוימים הדורשים שיקול דעת וכדומה, הרי שדווקא להורים יש קושי מסוים להחליט לגמרי ביחס לבניהם, וזאת הן מצד יחסם לילדיהם והן מצד התייחסותם לבעיה והן בדרך שבה הם מטפלים בבעיה. כלומר, זה דבר מסובך ומורכב מאוד, כאשר אתה מה שנקרא כל כך נוגע בדבר. הילד הוא החיים שלך, חשוב לך יותר ממה שאתה חשוב לעצמך. האם שיקול הדעת שלך יהיה חף

1:05:51 דובר 2 מהשפעה, משיכה פנימית שלך על מסקנות כאלו או אחרות? זאת בעיה. מכאן נעבור לדברים הבאים. כל אלו הם דברים של הרבי. דווקא בגלל אהבת וקרבת ההורים לילדיהם הם אינם אמונים להעריך נכוחה את ילדיהם. קשה להם להביט עליהם בצורה אובייקטיבית, ללא כל נטייה. פעמים ההורים ממעטים בדמותם של הילדים שלהם, מחמירים איתם מדי, פעמים להפך לטובתם. על דרך מאמר חז"ל: אין אדם משים עצמו צדיק, אבל גם אין אדם משים עצמו רשע. ולהעיר, פעמים רואים אצל הורים אהבה גדולה יותר לבנים שאינם מצטיינים כל כך במעלות מיוחדות. ופעמים ההורים חשודים שלא לראות את הבעיה כמו שהיא באמת, וזו דווקא מחמת אהבתם לילדיהם. בעיה נוספת היא בדרך שבה ההורים מגיבים לבעיות. פעמים רבות הדבר נעשה מתוך התרגשות ואיבוד שליטה ברוחם, דבר הגורם לבניהם שלא לקבל את הדברים. כל הדברים האמורים נכונים במיוחד ביכולת ההשפעה של הורים על ילדיהם בגיל ההתבגרות, כי אז טבעו של הנער הוא לחפש עצמאות ולחוש מבוגר. כאשר ההורים כן מבקשים ממנו בקשות או נותנים לו הנחיות והדרכות, הוא חש שבעיניהם הוא עדיין קטן, והתחושה הזאת גורמת לו למרוד ואפילו לעשות את ההפך. ולכן מן הראוי שבכל קושי ובעיה חינוכית יתייעצו ההורים עם אנשי חינוך המתאימים, שהם כנראה פחות נוגעים בדבר. להמשיך ולהשפיע. אולם בד בבד יש לזכור: לעולם אין להתייאש מחינוך הילדים שלנו, הבנים והבנות, בכל גיל שהוא. כי אומר הרבי, בהשתדלות נכונה, בלבביות ובנועם, בהתמדה ובדבקות, הורים מסוגלים ויש להם נתינת כוח מהקדוש ברוך הוא על כך להשפיע עמוקות על בניהם לאורך ימים ושנים טובות. אך הדברים צריכים להיעשות במידה ובמשורה, תוך אהבה גדולה, כפי שהרבי אומר. נכון, בגיל ההתבגרות יכול להיות מאוד שכבר צריך שה--

1:08:56 דובר 2 את ה-- הנער או הנערה ישמעו את זה מאנשים אחרים, לאו דווקא מההורים, יותר מאנשים אחרים המקובלים עליהם. מתוך התסכול הזה שהילד, כשהורים מעירים לו והוא בגיל של התמרדות, אז הוא לא ישמע. כשישמע את זה מבני גילו או מבנות גילה, הדברים יותר יתקבלו ויחלחלו. ותוכן התוכחה: בדברי התוכחה והמוסר צריך להיות ניכר שהם דברים של פועל. היינו שעל ידי אמירת הדברים משתנה המצב, ואתה אומר לו את הדברים כי אתה רוצה ממנו שינוי בפועל ש-ש-שיכול, שיכול להתקיים. מכיוון שהעיקר הוא הבאת העניינים לידי פועל, פעמים שהמחאה על מעשה מסוים היא לא רק על ידי אמירת דברי תוכחה וכדומה, אלא על ידי הכוונה מעשית לכיוונים חיוביים. העיקר לחלץ אותו מהסיבוך. אז אם אתה יכול להוציא אותו על ידי זה שכן יעשה פעולות טובות, שכן יתחבר לבחורים הטובים, ואחר כך נטפל בשאר העניינים, גם זה חשוב. תפעיל אותו בטוב. שביל הזהב. לאור האמור מובן שאפשר לקיים את דברי חז"ל, זרוק מרה בתלמידים, ביחד עם ימין מקרבת, ויש מקום בו זמנית, בין זה ובין זה אחר זה, לשתי ההדרכות הללו. שניהם הם דברי אותם חכמינו ז"ל. שיטה זו היא דרך המיצוע בין השיטות השונות בחינוך, והיא שביל הזהב של המורה הגדול הרמב"ם בהלכות דעות. אז אנחנו צריכים לדעת לתת את המחמאות והחיזוקים. מצד שני, עד כמה גרוע ולא טוב הצד השלילי, ולכוון לצד הטוב. עוד בנושא של תוכחה ואמירת, ואמירת מוסר באופן מתקן. יש התייחסות מהרבי באגרות קודש חלק י"ט עמוד רס"ח לנושא של שיטת המתי-- המתירנות. איך אנחנו מתמודדים עם ילדים ומשפחות שאולי חדורים בעקבות הדרך הזאת? בדור האחרון התפתחה שיטה של רופאי נפש ופסיכולוגים בנוגע לילדים, שהם מייעצים דווקא

1:11:43 דובר 2 ללכת עם רצון הילד עד הקצה. ויש בדרך הזאת שינויים והתפתחויות. בכל אופן, אה, יש פה סוג של יותר מדי מתירים לילד. אמנם ישנם מצבים וכו' שמצד סיבות מסוימות זקוקים אנחנו לעצת הרופאים ולהתחשב בדעתם. אנחנו מדברים פה על מקרים קיצוניים כמובן, נכון? מקודם להסביר גם לרופאים שהשיטה שלנו בחב"ד, ששביל הזהב זה דרך המיצוע, ואחרי זה לעשות כהוראת הרופאים, אבל לא להדר כל כך. אנחנו צריכים למשוך לכיוון של דרך המיצוע. לא הכול מותר, לא הכול מוכרח להיות אסור בשלב הראשון. זה יכול להיות בשלבים, אבל, אה, דרך המיצוע. דחיית הרע. לאור האמור לעיל, שחלק בלתי נפרד מהחינוך זה לא רק לעסוק בעשה טוב, אלא יש לנו, ויש לנו גם את סור מרע, גם את התוכחות ואת דחיית הרע, מן הראוי לציין נקודות שהן בעיקר מעיבות על רום ויוקר נפש הילד, ואותן במיוחד יש לדחות על ידי אמירת מוסר, על ידי תוכחות ועוד, כדלקמן. למשל, פריקת עול. אנחנו נשבח עד כמה חשובה קבלת עול מלכות שמיים, עד כמה קבלה, קבלת עול מלכות הרבי, עד כמה חשובה קבלת עול מלכות הנהלת המוסד על פי ההוראות של הרבי. אנחנו נשבח כמה זה חשוב, כמה שזה עושה את הבחור למצטיין, להולך ישר. קבלת עול היא ערך עליון בחינוך. המושג הזה מקובל לא רק בספרי מוסר וחסידות, אלא להבדיל אפילו אצל אומות העולם בבחינות שלהם. נער שחסר לו את היסוד הבסיסי של ציות לסמכות, היעדר סמכות, ימשיך כל חייו להתנהג כמו עיר פרא ויימשך אחרי נופת שפתי זרה שאחריתה מרה כלענה. פריקת עול היא תכונת נפש מסוכנת שתוצאותיה הרות אסון-- הרות אסון. את הדברים האלה הרבי מפרט כאן בכמה אגרות קודש. כן.

1:14:12 דובר 2 אני זוכר את עצמי עם כל כך הרבה שיחות אישיות עם תלמידים שהייתה להם הבעיה הזאת של לקבל סמכות. וקבלת סמכות, אף פעם לא הגעתי לזה דרך זה שנשבור ילד, שנכריח אותו ונראה לו שהמערכת יותר חזקה. לא, זה אף פעם לא הצליח. אני בוודאי אף פעם לא הייתי בעד גישה כזאת. מה שכן הצליח, שהייתי מסביר לילד ואומר לו, "תקשיב, אתה עכשיו עדיין קטן. קטן, טעויות קטנות. תהיה גדול וטעויות גדולות. עכשיו כל הסיפור שלך פה זה להסתדר עם כמה חברים, להסתדר עם כמה מורים, להסתדר עם ההורים. אבל כשאתה תגדל ולא תסתדר עם הנהלת הישיבה שלך, אז בסוף מה יהיה? לא תהיה בישיבה. וכשתגיע אחר כך לצבא ולא תסתדר עם המפקדים שלך, אז גם לא תהיה בצבא. לאן אתה רוצה להגיע? בסוף תגיע לכלא. כשאתה סוף סוף תתיישב בדעתך ותתחיל לעבוד באיזשהו מקום, באיזשהו מפעל, יהיו לך החוקים שלך. לבוס אסור להגיד לך מה לעשות. תגיד, מי יהיה מוכן להעסיק או-- אותך ככה? נראה לך שכל אחד יכול לעשות בחיים מה שבא לו? צריך להסתדר עם הסביבה, והדבר הראשון זה קבלת הסמכות." כשאתה מסביר לו את זה ומספר לו דוגמאות מהחיים, הוא מקבל את זה. הוא מקבל את זה. האסימון נופל אצלו. זה לא מדברים איתו ככה מן השפה ולחוץ. עוד דוגמה ועוד מקרה ועוד סיפור כמה זה לא טוב וכמה כן טוב באופן האחר. לאט לאט הוא קולט את הדברים, ורק זאת הדרך. אולי היא ארוכה יותר, אבל היא מצליחה. זאת הדרך שמצליחה, ואנחנו צריכים לחנך לקבלת עול. יראת שמיים היא יסוד עיקר העיקרים בכל ענייני החינוך במשך שנות הילדות. קשה לשער מראש את התוצאות מכל תנועה ושינוי

1:16:09 דובר 2 בענייני יראת שמיים, אפילו קל ואפילו ספק וספק ספיקא על משך חיי האדם במכלולו, ולכן אינו מוותר כלל בדברים הנוגעים ביראת שמיים וכיוצא בזה. כל שכן וקל וחומר בעניינים הקשורים בחילול השם, וגם על זה אגרות של הרבי. ניקח לדוגמה היום את מכת הסמארטפונים. צריך לדעת להסביר לתלמיד מה לא טוב בזה, מה כן טוב בזה. מהם כללי המוסד, למה לא טוב, למה אסור להביא את זה לבית הספר? מהם הכללים הנהוגים ומה השימוש הנכון במדיה? וכמה זמן זה גוזל? מכונה לגזילת זמן, שזה גוזל לך הרבה זמן, גורם לך לא לקיים הרבה מהדברים שאתה רוצה לקיים ולעשות ולהספיק, ואתה פשוט לא מספיק. זה סוג אחד. כמובן שיחות וחינוך ודוגמה אישית של ההורים, איך כל אדם יודע להגביל את עצמו, שזה יהיה מסונן ושזה יהיה בשעות מסוימות ולא חלילה להיות עבד לדבר הזה. אז זה עניין של יראת שמיים. נושא, למשל נושא נוסף: כיפה. יש הרבה ילדים... זה לא בא מחב"ד. ילדים שגדלו בבית חב"די זה אף פעם לא קרה אצלם. אבל אנחנו רואים משנה לשנה את זה במוסדות שיש בהם גם ילדים שלא באים מבתים חב"דיים, יש אצלם דבר כזה שהם תוך כדי משחק מורידים את הכיפה כדי שהיא לא תיפול, כדי שזה לא יפריע להם. אותו דבר כשהם רצים, אותו דבר מפעם לפעם מורידים את הכיפה לכמה עשרות צעדים ושמים אותה בחזרה. זו תופעה שקיימת בחוגים לא חב"דיים, בחוגים חב"דיים זה לא קיים והילדים שלנו לומדים מהם. ואני פיתחתי כל מיני פתגמים שבמקרים חריפים הייתי אומר לתלמיד, "מתוק, נפל לך הראש מהכיפה", והוא היה מזדעזע, שם את הכיפה בחיוך. אחר כך מצאתי גם פתגמים יותר עדינים

1:18:16 דובר 2 כמו, "מלך, נפל לך הכתר". אז הם מגיבים הרבה יותר טוב. "נסיך יהודי, הראש שלך דורש כיפה". הדברים האלה יותר יעילים, אבל לא לוותר, לא לוותר. וגם כאן ההערות האלה, הערות תוך כדי הליכה בפרוזדור, הערות תוך כדי משחק, הן לא מספיקות. הנכון הוא ילד שעשה כך, פשוט לקרוא לו הצידה, לשוחח איתו ולהחזיר אותו למשחק. אף ילד לא רוצה להפסיד דקה או שתיים במשחק והוא ישתף פעולה. יותר מזה, צריך גם לעשות פעילות עומק של שיחה אישית, של איזושהי עבודה על הסיפור של המדפיסים מסלאוויטא, איך שהם קיבלו מכות רצח, מכות שסיכנו את נפשם. הם הסכימו להסתכן בפגיעה בנפש רק כדי לא ללכת צעד אחד בלי כיפה. צריך וצריך לגעת בנפש של הילדים בעניינים האלה, וכל אלו הם סימנים של יראת שמיים. ילד מקפיד על כיפה, בוודאי שיראת השמיים שלו תהיה עוד יותר חזקה. השפעה רחובית. אחת המטלות והחובות העיקריות והפנימיות של מחנך או מחנכת בתקופתנו היא לחסן את הילד בפני הרוחות הבלתי רצויות ובלתי מצויות המנשבות בעולם. בנקודה זו מתייחדת מטלת החינוך בדורנו על פני הדורות הקודמים, ולכן השמירה על הילד מהשפעות חיצוניות אלו היא גם על ידי הטפת מוסר וכיוצא בזה. גם זה כתוב באגרות קודש. צריך להגיד לילד מה טוב ומה רע, מה חיים ומה מוות, ובחרת בחיים. לדבר דברים מפורשים. יש דברים שלא עושים. יש בגדים שלא לובשים, יש דברים שכן עושים ויש בגדים שדווקא כך לובשים. מחאה. כאשר הורים מבחינים בהנהגה בלתי רצויה אצל הנער מוטלת עליהם חובת מחאה, ולו גם בשביל ששתיקתם לא תתפרש כהסכמה על הנהגה זו. והרבי אפילו מוסיף, זה מכתב של הרבי אגב, באגרות קודש חלק י"ז עמוד מ"ח וגם

1:20:27 דובר 2 בעמוד ו'. והרבי כותב גם בכתב יד קודשו: בפרט שצריך לשלול כפי התלוי בו את השפעת הנהגתו על שאר הילדים שיחיו. מצד אחד אתה מרומם אותו ומשבח אותו ואתה חושב עליו טוב ועושה את כל הדברים הנפלאים. כמובן מתפלל עליו. ברפאנו, בשמע קולנו תזכיר אותו, בטח תגיד תהילים לזכותו. את הפרק שלו בוודאי בוודאי תן צדקה לזכותו, אבל מצד שני אתה אומר לו חביבי, אם אתה עשית כך וכך אנחנו כהורים אומרים לך זה אסור על פי תורה. זה לא מתאים. הקדוש ברוך הוא לא מרוצה כשאתה מתנהג ככה, ואת כל הדברים האלה צריך לדבר ברחל בתך הקטנה והקטנטונת. יחד עם זה שאנחנו אוהבים אותך ואוהבים אותך באמת. אבל איך אומרים? הדברים צריכים להיות ברורים ובדברים האלה כן, לא, שחור לבן. מה עם הדברים? איך נטפל בזה? איך נפעל? איך נקרב? איך נציל? אז הדרכים מורכבות, אבל הדברים צריכים להיות ברורים ומחאה צריכה להיעשות שלא יחשוב הנער: בתלמוד תורה לא לוחצים עליי, בישיבה לא לוחצים עליי, אצל ההורים שלי זה בסדר. לא. ההורים שלך אוהבים אותך ואתה תמיד תהיה אהוב עליהם, אבל זה לא אומר שההנהגה הזאת רצויה. אדרבה, אתה מכאיב להם, מכאיב לקדוש ברוך הוא וזה לא, זה לא מזרז את הגאולה ככה. משמעת וגבולות. המשמעת והצבת גבולות היא יסוד בהצלחת החינוך. גם על טיפול בבעיות מסוג זה נאמר במשלי: חוסך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, אלא בעניינים של משמעת. פעמים יש לבחון דרך הנהגה שלא להגיב ובאופן כזה ייפסק הדבר. ניתן דוגמה. סיפר לי באמת הורה שהוא איש חינוך ותיק, סיפר לי על עניין מסוים שהוא ידע על אחד מילדיו שהוא

1:22:28 דובר 2 מעשן סיגריות בגיל שזה מוק-מוקדם הרבה יותר מדי. הוא החליט שהוא לא יגלה אף פעם לילד שלו שהוא יודע שהוא מעשן. הוא עשה פעולות בדרכים עקיפות כדי שהילד שלו יושפע, ובמשך הזמן הבן שלו הפסיק לעשן. ושעד עצם היום הזה הבן שלו בכלל לא יודע שאבא שלו ידע שהוא כבר עישן מגיל ארבע עשרה, אבל אבא שלו פעל שתוך שנה הוא הפסיק לעשן. אבל האבא לא רצה שהבן יגיד: אבא יודע שאני כבר מעשן, אז אני יכול כבר, מבחינת היכולת, הסיבולת של אבא, להידרדר עוד קצת. הנה דבר אחד הוא התרגל. בוא נרגיל אותו עוד בעוד ירידה. אז הוא לא, לא רצה שהילד ירגיש מושפל בעיניו, שאבא יודע את הדבר הזה, ונהג בחוכמה. אבל להיות צמוד לתוכנית, איך בסופו של דבר אתה מציל אותו מהמצב הזה? חוקי מוסדות החינוך. במוסדות החינוך קיימים כללים וחוקים נוספים בענייני עונשים, אפילו הטלת קנסות במקומות מסוימים וכדומה. גם על היעדר התמדה בלימודים, התרשלות וזלזול בלוח הזמנים וכדומה. כותב הרבי בעקבות, אה, הרבי, הרביים הקודמים, בעקבות הנהגות שהיו במוסדות החינוך בחב"ד, כולל תומכי תמימים, אפילו בליובאוויטש עצמה, שצריך להתחשב עם מנהגי המקום. מה המנטליות של אותן משפחות, של אותו יישוב, שבאותו זמן, לפני מאה שנה, לפני מאה עשרים שנה, לפני חמישים שנה, מה היום? כמו גם להתחשב ברושם שהדבר עושה ומה, מה תהיה התועלת בזה? ולפי נתונים אלו להחליט. ואם קיימות כמה דעות בהנהלת המוסד, יחליטו לפי רוב דעות, כי החיים משתנים, התגובות משתנות. ייתכן מאוד שהיום התגובות צריכות להיות שונות, מגוונות יותר, מפולפלות יותר, אבל מסגרת וגבולות, ויש דברים שהם אסורים ויש דברים שהם כן נוהגים בתוקף. זה חייב להסתדר. ראית פעם תמונה בלי

1:24:41 דובר 2 מסגרת? אנחנו חייבים מסגרת, אבל ליצוק לתוכ- לתוכה את התמונה הנפלאה המשותפת המשולבת, רתימת התלמיד לעשייה, לדוגמה אישית שלו, להפעלה שלו, תלמידים אחרים וההתוועדות. אינטראקציה של אהבת ישראל אמיתית, אכפתיות אמיתית, וזה פועל את השינוי האמיתי, הפנימי המיוחל.