הלכות השבת אבידה - הרב יהושוע ליפש שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 נדבר קצת על הדינים של השבת אבידה, שלמעשה הדינים האלה מאוד דומים למעשה. נדבר קצת מה בזמננו עם הפרקטיקה של האבידות בזמננו. אה אבל אולי חשוב קצת להקדים שהשבת אבידה פירושו של דבר להציל את הממון של חבר שלו. זה הכוונה של השבת אבידה. אה בכלל העניין הזה של השבת אבידה, אם אדם רואה שעלול להיגרם נזק לחברו, לממון של חברו, בלשון של הגמרא, אם אדם רואה שמגיע פתאום אה מים לשטוף את אה את הקרקע של חברו וכדומה, או בזמננו, אם בן אדם רואה פתאום שאני יודע יש גשם חזק שנכנס לחנות של חבר שלו, מוטלת עליו החובה להציל את הממון של חבר שלו. בדרך כלל כשאנחנו אומרים השבת אבידה אנחנו מיד אה חושבים על איזה כדור שמצאנו ברחוב. זה נכון, אבל השבת אבידה זה גם אה להציל את הממון של חבר שלו. זה בעצם המהות של המצווה של השבת אבידה. אז נדבר דבר ראשון מהו באמת החיוב של השבת אבידה, מתי יש חיוב להשיב, איך משיבים ומה קורה באמת במקרה שלא מוצאים את האדם שאיבד את האבידה. אז אדם שראה אבידה של יהודי, הדין הוא שהוא חייב לטפל באבידה, לראות שהאבידה היא תשתמר ולהשיבה לבעליה. ואם אדם עבר שמה ולא הרים את האבידה שהוא מצא, הוא עבר גם על "השב תשיבם" וגם על "לא תוכל להתעלם". כלומר יש לנו הן מצוות עשה שעל האדם מוטלת חובה להשיב את האבידה והן מצוות לא תעשה שעל האדם נאסר להתעלם מן האבידה. אגב, אישה גם חייבת במצוות השבת אבידה. אז דבר ראשון אישה חייבת בכל הלאוין, אבל גם מצד עניין של העשה זה עשה שלא הזמן גרמא. על כל פנים,

02:09 דובר 2 גם אישה חייבת במצוות השבת אבידה. למרות שאדם חייב בהשבת אבידה, אם אדם חלילה לא השיב את האבידה, אז ודאי שהוא לא חייב ב-- זה מוסכם על האחרונים שהוא לא חייב בתשלומים לבעל האבידה, אבל בכל אופן הוא עבר על העבירה שלא תוכל להתעלם והוא ביטל את המצווה של השב תשיבם. וכפי שאמרנו לפני זה, חובת ההשבה היא לא רק על משהו שמצאתי, היא גם על כל חובה של הצלה של ממון חברו, ולכן מופיע בגמרא שאם אדם ראה מים שבאים לשטוף את השדה של חברו, אז הוא חייב לגדור בפניהם כדי להציל את הקרקע של חברו. המוצא חייב להשיב את האבידה רק אם ידוע, תכף נדבר איך ידוע, אבל רק אם ברור שהבעלים לא התייאשו. אבל אם יודעים שהבעלים התייאשו או שסביר כבר יש להניח שמן הסתם הבעלים התייאשו, במקרה כזה על האדם לא מוטלת החובה להשיב את האבידה, ולכן אם אדם מוצא אבידה שאין בה סימן, אין שום סימן באבידה, הוא לא חייב להחזיר אותה והוא לא חייב גם להרים אותה. מדוע הוא לא חייב? מכיוון שהבעלים מן הסתם התייאשו. בעזרת השם תכף נדבר על כך שלמרות שאין על האדם במקרה כזה חובה להשיב את האבידה אם הוא יודע של מי האבידה, אז על כל פנים, לפנים משורת הדין בוודאי הוא חייב להשיב את האבידה. אה או אדם שמצא אבידה במקום כזה שישנם אה רוב העוברים ושבים הם גויים, או לחילופין בזמננו, אם אדם עבר אפילו במקום שהם יהודים, אבל לצערנו הם לא משיבים את האבידה. אם אדם עבר ומצא אבידה במקום שרוב העוברים ושבים הם אנשים כאלה שאינם משיבים אבידה, לא שומרים מצוות וכדומה, במקרה כזה אה

04:09 דובר 2 גם לא מוטלת על האדם חובת ההשבה. למה לא מוטלת עליו חובת ההשבה? כי אני מניח שהבעלים התייאשו. למה הם התייאשו? הם חשבו אם זה נאבד ברחוב פלוני שרוב העוברים ושבים שם הם לא יהודים, או שהם כאלה שהם לא עושים השבת אבידה, מן הסתם זה כבר לא יחזור אליי. אם ברור שהאדם-- אם ברור או יש להניח שהאדם התייאש, אז אין חובה הלכתית להשיב את האבידה. אה על דרך זה מופיע בהלכה, מופיע כבר במשנה שהחובה להשיב את האבידה זה בתנאי שזה לא מתנגש בעניין אחר. מביא אדמו"ר הזקן, אם אדם מצא לדוגמה מוקצה בשבת שהוא לא יכול להרים אותו, אם הוא מצא כסף בשבת, אין על זה חובת השבת אבידה, אפילו אם יש בזה סימנים וכולי. למה אין בזה חובת השבת אבידה? כי לא מבטלים אפילו איסור דרבנן לצורך המצוות עשה של השבת אבידה. אה על דרך זה מופיע במשנה אם אדם היה כהן והאבידה בבית הקברות וכדומה, אז האדם לא צריך, אה או אסור לו לעשות את האיסור הזה על מנת להשיב אבידה. אותו דבר איסור דרבנן. לא ניכנס כעת להלכות מוקצה, רק נזכיר שבשבת מותר לטלטל כלאחר יד. אז אם יש אופן לטלטל כלאחר יד אז לכאורה הוא מחויב לעשות זאת. אבידה שאין בה שווה פרוטה, כלומר היא לא שווה אה יותר משווה פרוטה, אז ההלכה היא שהוא לא חייב להשיב אותה. חייבים להשיב רק אבידה שהיא שווה פרוטה, אבל אבידה שמעל שווה פרוטה אז יש חובה להשיב אותה. אבל בזמנינו, אה העניין הזה הוא קצת השתנה. מדוע? אה ראשית כל נזכיר את זה רק, שיש דעות ששווי הפרוטה, לא נפסק כך להלכה,

06:02 דובר 2 אבל יש דעות כאלה ששווי הפרוטה הוא בכל זמן לפי אותו זמן. כלומר שווי הפרוטה, הכוונה שאפשר לקנות בזה איזשהו סכום מסוים. בזמן חז"ל עם פרוטת כסף, עם פרוטה שזה משקל קטן מאוד של כסף, היה אפשר לקנות משהו. היום אי אפשר לקנות עם זה כלום. זה משתנה בין עשר אגורות לעשרים אגורות. זה לא, לא, אין לזה שום שווי. אז יש דעות שגם כיום, כשאומרים שווי של פרוטה, הכוונה שווי של דבר חשוב. כך יש, אה... הסמ"ע באיזשהו מקום מביא דעה כזאת. על כל פנים, בנוגע לעניין אחר. על כל פנים, בנוגע להשבת אבידה בזמנינו, כאשר ישנו חפץ, אם ניקח מפתח פשוט. אה, הבעלים, אם המפתח הזה לא שווה שום דבר, אולי מפתח לפעמים זה דוגמה לא ממש מדויקת, כי לפעמים המפתח שווה הרבה לאדם כי הוא צריך אותו לפתוח משהו מסוים. אבל אם ניקח כל חפץ אחר שלא שווה יותר מדי, אה, האדם שאיבד את החפץ הוא התייאש מראש. זה לא דבר שהוא חשוב בעיניו. כלומר, אם זה היה באמת דבר יקר אז זה היה חשוב בעיני המאבד, אבל אם זה לא דבר שחשוב בעיני המאבד, לכאורה אין על המוצא חובה להשיב את האבידה. אדם מצא גרב ברחוב, יכול להיות שזה שווה יותר מעשר אגורות, אבל זה דבר כמעט ברור או ברור שהאדם שאיבד את זה הוא לא מחפש שמישהו ישיב לו את זה. הוא התייאש מזה. הוא לא, הוא לא חושב אף פעם שהוא ייקח את זה. הוא לא הולך לחפש את זה, זה לא מעניין אותו. אז ממילא יוצא שבזמנינו, אם אדם מצא משהו, אפילו אם זה קצת מעל שווה פרוטה, אדם מצא תפוז נניח, לא

07:37 דובר 2 משנה, בתפוז אין סימן, אבל נניח שזה תפוז עם סימן. אין לזה משמעות. האדם לא חייב להשיב את זה כי הבעלים התייאשו בוודאי ברגע שזה נפל מהם. הם לא, לא רוצים ללכת לחפש את זה וזה לא מעניין אותם שזה יבוא לידיהם. אה, אבידה של גוי. אדם מצא אבידה שהוא יודע שזה של גוי, הוא לא מצווה בהשבה שלה. אדם מצא ארנק ש... הוא רואה שהארנק שייך לגוי. מן הדין כתוב, אה, אבידת אחיך. האבידה הזאת היא לא אבידת אחיך, ואם זה לא אבידת אחיך מדין תורה הוא לא חייב להשיב את האבידה. אבל מופיע בפוסקים וגם בגמרא כבר מופיע שבמקום שהוא יודע שיתקדש שם שמיים על ידי זה שהוא מחזיר, הוא יודע שאם הוא יחזיר את האבידה יהיה קידוש השם. יראו שאדם ששומר מצוות יש לו ערכים של השבת אבידה וכולי, אז הרי זה משובח. אם מצאת, אה, ארנק או כל חפץ, גם של אדם ש... גם של אדם שהוא לא יהודי, ברור שברגע שתחזיר את זה יתקדש שם שמיים. יראו שאדם שהוא שומר תורה ומצוות הוא משיב אבידה למרות שהוא יכל לקחת ולהרוויח מזה המון. וככה נהגו גדולי ישראל והתנאים כמו שמופיע בגמרא. סיפורים מפורסמים בזה. יתרה מזו, במקום שיש חילול השם הוא חייב להחזיר. אם הגיע איזה עובד בניין לא יהודי לישיבה ונאבד לו בישיבה ארנק, הוא מבין שזה... הוא זוכר שהוא שכח את זה בישיבה. הוא זוכר שזה נאבד לו שם או באיזה בית כנסת. ברגע שזה לא יוחזר לו זה חילול השם. מה הוא יאמר? הוא יאמר, "הנה יש אנשים שהם לא שומרים מצוות, שהם שומרים מצוות והם מצאו את זה מן הסתם ככה

09:19 דובר 2 ברור לו והם לא החזירו את זה". זה נקרא מקום שיש חילול השם. במקום שיש חילול השם יש חובה להשיב אפילו אבידה של אינו יהודי. אבל כהקדמה לזה נדבר קצת על הדין של ייאוש בעלים. אז ההלכה היא שברגע שהבעלים התייאשו אז החפץ שייך למוצא. אבל זה בתנאי אחד חשוב, שהבעלים התייאשו עוד לפני שהמוצא מצא את האבידה. כלומר, אם אדם נניח איבד ארנק, אז ברור שכעבור שנה הוא התייאש. אם אני מצאתי את זה רגע אחד אחרי והרמתי, אז חלה עליי חובת ההשבה. אז לא משנה אם עברה שנה או שנתיים, זה לא משנה. יש עליי חובת ההשבה ולנצח חובת ההשבה מוטלת עליי. אבל אם אדם משום מה מצא את זה אחרי שנה וברור לו שהאבידה כבר נאבדה לפני זמן רב, ואם זה נאבד לפני זמן רב מן הסתם הבעלים התייאשו. אדם הלך לאיזה יער, מצא איזה ארנק עם אבק כבר, עם, אה, שיש עליו שכבה כבר של חול, ברור לו שאם הוא מוצא זה נאבד מזמן רב. במקרה כזה ודאי שהבעלים התייאשו. אפילו אם יש סימן, ודאי שהבעלים התייאשו והוא יכול לקחת את האבידה לעצמו. אבל אם לא ברור לו מתי הבעלים התייאשו, אז הוא חייב להשיב את האבידה. בהלכה נאמר כמה מקרים שברור שהבעלים התייאשו. באופן כללי, כל דבר שאין בו סימן והוא נאבד, אז מן הסתם הבעלים התייאשו. כל דבר שאין בו סימן וזה דבר יקר, האדם מן הסתם שם לב מיד שזה נאבד לו. נניח אדם נפל לו שטר של מאה דולר. אין בשטר הזה שום סימן. אין לו איך להוכיח שזה היה שייך לו. אז אנחנו מניחים שהוא התייאש. לכן אם אדם מצא שטר

11:03 דובר 2 של מאה דולר זה שייך לו, כי מן הסתם המאבד התייאש ולכן הוא לא חייב להח-- הוא לא חייב להחזיר. יותר מזה, מופיע בהלכה שאם אדם ראה שנפל מחברו דבר שאין בו סימן, בתוך החול, אדם רואה על חוף הים שנאבד לו איזה משהו, דבר שאין בו סימן והוא מחפש אותו. אפילו מביא איזה מסננת לחפש את החפץ שנאבד. כתוב בהלכה שזה לא נקרא שהאדם לא התייאש. האדם הזה התייאש. בלשון של ההלכה, הוא מחפש כדרך הרבה אנשים. יש הרבה אנשים שמגיעים לחוף הים ומנסים למצוא, אולי ימצאו במסננת איזה משהו, אבל למעשה האדם הזה התייאש, ולכן מכיוון שהוא התייאש אז אם אדם ימצא את החפץ הזה למרות שהבעלים עדיין מחפשים אחריו, מכיוון שזה דבר כזה שברור שהבעלים התייאשו, אז זה שייך למוצא. אה, על דרך זה, אם אדם שמע במפורש מהמאבד שאומר, אמ, "אני איבדתי חפץ, חבל שאיבדתי. אוי, ווי לחסרון כיס", זה בלשון של הפוסקים. במקרה כזה החפץ שייך למוצא. למה החפץ שייך למוצא? כי הוא יודע בוודאות שהמאבד התייאש מזה. על כל פנים, צריך לדעת שכל זה, אומר אדמו"ר הזקן, זה מעיקר הדין, אבל במקום שיש תקנות בית דין או הסכמת הציבור או דינא דמלכותא להחזיר אבדה לאחר ייאוש חייב להחזיר. כיום, מביא אדמו"ר הזקן, הש"ך מביא שיש דינא דמלכותא להחזיר כל אבדה לבעלים, גם אם המאבד התייאש. אה, לא ניכנס כעת לדין של דינא דמלכותא בארץ ישראל כיום, אם שייך העניין הזה או לא שייך או באיזה אופנים או בנוגע למה. אבל לכאורה במדינות אחרות, מדינות מתוקנות, אמ, יכול להיות לפי הרבה פוסקים יש גדר של דינא דמלכותא דינא, ומכיוון שכן, אם

12:55 דובר 2 באמת החוק מחייב שאדם יחזיר את האבדה, אז לא משנה אם הוא התייאש או לא התייאש, הוא חייב להחזיר את האבדה. יותר מזה אומר אדמו"ר הזקן, שכל מה שאנחנו מדברים שהוא לא תמיד חייב להחזיר את האבדה זה רק משורת הדין. אבל לפנים משורת הדין, הלשון של אדמו"ר הזקן, אפילו אם הרוב, אם הרוב העוברים ושבים הם אינם יהודים, הוא צריך להחזיר את האבדה למי שייתן סימן. הוא לא צריך לחפש כי אדם מתייאש, אבל אם באו הבעלים ותבעו את החפץ הוא צריך לתת להם את זה. ואם הוא יודע מעצמו למי זה שייך, נניח אדם בדוגמה שהבאנו לפני זה, אדם מצא ארנק באיזה יער שמכוסה עם שכבה של עפר ובוץ, אז יכול להיות שהבעלים כבר התייאשו ומן הדין הוא לא חייב להחזיר את זה. אבל לפנים משורת הדין מוטלת עליו החובה להחזיר את החפץ כי הוא יודע מי הבעלים. ו... הוא כותב, אדמו"ר הזקן, וכן בדבר שאין בו סימן, אם יודע בבירור של מי הוא יחזירנו לו אף על פי שכבר התייאשו. למה? כי הייאוש הוא לא הפקר גמור. זה לא אדם הפקיר את זה. הוא התייאש כי הוא חשב שהוא לא מוצא את זה. לכן לכתחילה צריך להחזיר את זה ויש פוסקים שכותבים שכופים עליו לפנים משורת הדין, ולכן בכל מקרה שהוא, אם אדם מצא חפץ והוא יודע מי הבעלים, גם אם הבעלים התייאשו לכתחילה צריך ללכת ולהחזיר את זה לבעלים. למעשה אז אמרנו כבר אדם שמוצא חפץ חייב להרים אותו ואז הוא צריך להכריז עליו. אז איך מכריזים עליו באמת? אז אם הוא לא יודע מי בעל האבדה אז הוא חייב להכריז עד שהוא ימצא את

14:33 דובר 2 בעל האבדה וייתן סימנים. אה, מה הגדר של ההכרזה? אז כתוב שבבית המקדש היו מכריזים עליו בין שלושת הרגלים. למעשה כיום נפסק בהלכה שהוא מכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. בגמרא כתוב שבזמן של הגזירה שהיו גוזרים שכל אדם שמצא ממון ייתן אותו למלך, אז מספיק שהוא מודיע על זה לשכניו ולמיודעיו. כלומר העיקר הוא שהאדם יפרסם במקום שבו הוא מצא את האבדה שבאמת נמצאה אבדה, ולכן במקרה רגיל שאדם מצא אבדה הוא צריך לשים מודעות באותו מקום, במקומות הציבוריים של אותו מקום, בבית כנסת, בבית מדרש, בחנות וכדומה, אה, כדי באמת שהדבר הזה יגיע לידיעת בעל האבדה. אה, למעשה אם הכריז ועבר זמן רב ועדיין לא הגיעו הבעלים, אז ההלכה, בהלכה נפסק: יהא מונח עד שיבוא אליהו. יש אנשים שחושבים בטעות שאם אדם הכריז כך וכך זמן והבעלים של האבדה לא הגיעו, אז זה נהפך להיות שייך לו. לא. בהלכה כתוב שאם אדם הרים אבדה וחלה עליו חובת ההשבה, במקרה הזה יהא מונח עד שיבוא אליהו. כלומר תחכה עם החפץ עד שיבוא אליהו, עד שאליהו הנביא בביאת משיח צדקנו יתגלה ויאמר למי החפץ שייך. זה פשטות הפירוש עד שיבוא אליהו. אמ, ההלכה היא שמותר להכריז על אבדה אפילו בשבת, אפילו אם האבדה אסורה בטלטול גם מותר להכריז עליה על מנת שהמאבד באמת יוכל לתת את הסימנים, אה, ולבוא ולקחת אותה לאחר, אה, לאחר השבת. הפוסקים מביאים שאם עבר זמן רב מאוד, אדם מצא אבדה, אחרי חמישים שנה לא נמצא, לא, לא, עדיין לא, לא נמצא, לא, לא נמצא בעל האבדה. במקרה כזה, אם יכול להיות או סביר שכבר הבעלים של האבדה נפטרו

16:34 דובר 2 עד כדי כך, אז זה ודאי שייך לו. הרעיון ההלכתי שיש פוסקים שכתבו שאם זה ממון כזה שאין לו תובעים, כלומר שהיורשים לא יודעים עליו אפילו, אז ממילא הוא לא עובר בירושה לבניו, כך יש דעה. אבל תכף באמת נדבר על עוד כמה, אה, סיבות מה אפשר לעשות עם האבידה כיום כאשר לא נמצאים הבעלים. עכשיו מה באמת השאלה הנשאלת, ופה השאלה עוברת לשטח המעשי. מה קורה כשאדם מוצא אבידה? הוא מצא, לא יודע מה, כדור. מצא עט פארקר בישיבה או בבית כנסת וכדומה, וזה מה, שאל את העוברים והשבים, תלה איזו מודעה ואף אחד לא בא לקחת את זה. עובר חצי שנה, עובר שנה. אז אמרנו מן הדין, אם נלך לדין של הגמרא, כתוב שחובת ההשבה חלה עליו עד שיבוא אליהו. ברגע שהגיע החפץ לידו זה לא, הוא לא נפקע ממנו חובת ההשבה. אמרנו שאם ברור לו שהבעלים מתו אז כבר אין עליו חובת השבה. בסדר, אבל למי ברור שהבעלים מתו? זה עט פארקר. יכול להיות שזה, שהאדם שמצא את זה ילך מולו, ילך ל..., ילך לעולם האמת לפני המאבד. למעשה יש רמב"ם שאומר שברגע שאין אפשרות למצוא מי המאבד, אז כבר אין פה חובת השבה. הפוסקים, יש בזה מחלוקת אם לקבל או לא. אדמו"ר הזקן עצמו גם לא קיבל את הרמב"ם. הוא כותב יש להחמיר בעניינים של תורה לא כמו שיטת הרמב"ם, ולכן חובת ההשבה חלה עליו אפילו אם הוא לא יכול למצוא מי איבד את החפץ. כך אדמו"ר הזקן פוסק. אז לכאורה לפי זה, גם אם כבר עבר חמש שנים מאז שמצאת את העט, אין שום סיכוי שתמצא מי איבד את העט. גם

18:16 דובר 2 במקרה כזה יש עליך חובת השבה, אבל בכל זאת יש עוד הלכה בהלכות השבת אבידה שלפי ההלכה הזאת בעצם יש לנו פתרון לעניין הזה. כתוב שאדם מצא תפילין. אם אדם מצא תפילין אז ההלכה היא ששם דמיהם, כלומר הוא מעריך כמה דמים התפילין שווים. באיזה אופן מעריך יש בזה מחלוקת, אבל באופן כללי מעריכים כמה התפילין שוות ואז הוא יכול לקחת את התפילין לעצמו וכאשר המאבד יבוא הוא ייתן לו את העלות של התפילין. יש כמה סיבות למה. אז אחד הסיבות שמובאות בהלכה, הרא"ש מביא מהו הטעם? מכיוון שתפילין זה דבר שהוא מצוי, לא חשוב לאדם, אה, אם תביא לו את הכסף הוא ילך יקנה תפילין חדשות, זה דבר שמצוי כמותו בשוק. האמת צריך לומר שכיום המצב השתנה. בזמננו התפילין זה לא דבר, כל אדם יש לו את התפילין שלו עם הסופר שלו, עם ההידורים שלו. זה לא פשוט. אבל אם ניקח חפץ אחר, נניח עט פארקר שבינינו, האדם מצידו לא אכפת לו שתביא לו את העלות של העט והוא ילך לחנות ויקנה. על דרך זה כדור. על דרך זה גם חפצים יותר יקרים. אדם מצא מצלמת וידאו. אז אם אתה מעריך שהמצלמה, תשאל מישהו כמה עולה המצלמה הזאת בדיוק, יעשו איזושהי הערכה כמה עולה בדיוק המצלמה, ותכתוב לעצמך בצד שאתה חייב עלות של מצלמה שאלו ואלו סימניה, ואם אתה רואה שאתה כבר לא יכול להשיב את זה ואין לך למי להשיב את זה, אז אפשר להשתמש עם הפתרון הזה. אה, ושוב, אם אדם מצא חפץ, חפץ כזה שהבעלים לא אכפת להם שייתנו להם את התשלום על זה, במקרה כזה באמת הוא יכול לעשות הערכה כספית של החפץ,

20:03 דובר 2 לרשום את זה אצלו. הוא יכול לרשום במקום שיישמר תמיד. אני יודע מה, במייל או במקום אחר שיישמר תמיד העלות של המציאה הזאת, יישמר הערך שלה, כלומר יישמר מה בדיוק הוא מצא ואיך זה היה נראה וכמה זה שווה, ואז הוא יכול להשתמש בזה. אבל ישנם חפצים שהאדם לא יסכים לשום הון שבעולם. פעם אחת התקשרה אישה ושאלה, היא מצאה שרשרת עם מטבע של הרבי. היא מצאה את זה לפני שנתיים, היא שכחה, לא עשתה השבת אבידה, עבר זמן. מן הסתם הבעלים כבר התייאשו, אבל במקרה כזה בוודאי שהאדם לא יאמר, "טוב, תן לי את העלות של זה ובסדר, אני אלך אקנה חדש", זה דבר שאין כמותו בשוק. אתה לא יכול עכשיו להוציא את הערך הזה ולקנות מיד דוגמתו בשוק. זה מטבע שהיא קיבלה מהרבי, שבעלה קיבל מהרבי, שזה דבר שהוא חשוב לאדם. במקרה כזה באמת עדיין חובת ההשבה נשארת וצריך לעשות את כל המאמצים להשיב את האבידה. אבל ברוב המציאות שאנחנו מוצאים היום, שאנשים מגיעים ושואלים, זה בדרך כלל מציאות כאלו שאפשר למצוא דוגמתן בשוק. זה לא מציאות שאי אפשר, אה, למצוא דוגמתן בשוק, ולכן אפשר במקרה שלא מוצאים את המאבד, עובר זמן ולא מוצאים את המאבד, לסמוך על השיטה הזאת שאומרת שאפשר לעשות הערכה כמה החפץ שווה. זה בצירוף לדעה הזאת שאומרת בכלל שברגע שאי אפשר למצוא את המאבד, אז אין חובת השבה. בהמשך לדיני השבת אבידה נדבר כמה הלכות שאדמו"ר הזקן מביא בהלכות מציאה, בהלכות השבת אבידה, שאדמו"ר הזקן מביא בנוגע לשימוש בממון של חבר שלו. באופן כללי אמרנו כבר, השבת אבידה פירושה שהאדם צריך לדאוג לממון של החבר שלו, ולכן אם הוא רואה כאשר נזק

21:55 דובר 2 בממון של החבר שלו, הוא צריך לדאוג לכך שהממון של החבר שלו יישמר. פשוט שאסור לו לעשות שימוש בממון של חבר שלו באופן כזה שיזיק לממון של חבר שלו. יותר מזה מביא האדמו"ר הזקן: אם אדם מצא מציאה של חבר שלו, אני אקרא את הלשון של האדמו"ר הזקן בהלכות מציאה ופיקדון. כותב האדמו"ר הזקן: "אפילו ברור לו שכאשר יוודע לבעליו שהוא נטלה, אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו". ברור לו, הוא מצא, אני יודע מה, איזה חפץ, הוא אומר: ברור שהבעלים, הוא מכיר אותם, אין להם שום בעיה, הם ישמחו שהוא ישתמש בזה. למרות זאת אסור לו ליהנות מזה בלי דעת הבעלים. לכן, אומר האדמו"ר הזקן, הוא מביא דוגמה שהייתה נכונה בזמנם, גם בזמננו זה נכון, שאם אדם נכנס לפרדס של חבר שלו אסור לו לקטוף תפוזים או לקטוף תפוחים כי הוא אומר: ברור שהחבר שלי יסכים. אין כזה דבר. אפילו אם באמת ברור שהחבר שלך יסכים, עדיין זה אסור בשימוש. מדוע? כי מכיוון שעכשיו החבר שלך לא יודע שאתה לוקח את התפוז. נניח אתה נכנסת וקטפת תפוז מהעץ. בעל הבית לא יודע. ברור שאם היית שואל אותו הוא היה מסכים. נכון, אבל כעת הוא לא יודע, אז אתה בעצם נהנה מהאיסור. כלומר, אתה לוקח ממון חברך שלא ברשות. נכון שאם היית מבקש הוא היה מסכים, אבל לפועל, מכיוון שלא ביקשת, אז זה נקרא שהשתמשת—זה לא רק נקרא, אתה השתמשת בלי רשות של חבר שלך. בעצם השתמשת בממון חברך שלא כדין. זה מצוי מאוד במקומות שיש נניח פנימייה של בחורים, ובן אדם רוצה להשתמש באיזה חפץ של חבר שלו. ברור שהחבר היה מסכים, הוא חבר חדר איתו

23:43 דובר 2 ביחד. מה, הוא ייקח שני וופלים מהארון, החבר שלו יסרב? עדיין אסור לקחת. אם אין לו רשות אסור לו לקחת כי זה נקרא שימוש בממון חברו שלא כדין. אלא אם כן מדובר על כזה מצב שהבעלים יודעים שכולם ישתמשו בזה. זאת אומרת, הבעלים יודעים שכאשר נניח בן אדם משאיר ספר בבית הכנסת או טלית או תפילין, הוא יודע שיכולים להשתמש בזה. יש הלכה שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו. אז אם אדם נכנס לבית הכנסת ורואה טלית ותפילין, מותר לו להשתמש בטלית, ובלבד שהוא יקפל אותה ויחזיר אותה למקומה, ובתפילין ובלבד שזה יהיה באותו מקום, שלא ילך עם התפילין למקום אחר, לבית כנסת אחר, יישאר באותו מקום. מותר לו להשתמש בטלית ותפילין של חבר שלו. אפילו בנוגע לספר של חבר שלו מותר לו להשתמש. אמנם בהלכה פסק האדמו"ר הזקן שאסור לו להשתמש בספר של חבר שלו, אבל למעשה קצת השתנו הזמנים. צריך לזכור שבזמן, בזמן של האדמו"ר הזקן ספר, כל ספר, היה דבר שהוא יקר ערך, יקר מציאות. אנחנו יודעים שלא לכל אחד הייתה גמרא בבית או את ה—היה איזה סט בבית הכנסת. הספר היה הרבה הרבה יותר יקר ערך מהיום, אנחנו רואים את זה גם בגמרא. אז היה ספרים של קלף, בוודאי שזה היה הרבה יותר יקר מהיום. כיום העלות של ספר היא זולה מאוד ואדם לא מקפיד בדרך כלל שישתמשו בספר שלו, והפוך, ניחא ליה לאיניש למיעבד מצווה בממוניה. כלומר, נוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו, ולכן אם אדם נכנס לבית כנסת או נכנס לבית מדרש ורואה ספר של חבר שלו, אז מותר לו להשתמש. מדוע? חבר שלו העלה בדעתו שישתמשו בזה, אז זה לא

25:29 דובר 2 נקרא שהוא משתמש בממון חברו שלא ברשות. ואותו דבר מביא האדמו"ר הזקן, ברגע שבן אדם נכנס לפרדס, אם הוא רואה פירות נופלים ודרך העולם בדרך כלל לקחת את זה, אז הבעלים יודעים שלוקחים את זה והם אוכלים, לכן אין בזה שום בעיה. דבר מעניין מביא האדמו"ר הזקן, שאם יש דבר שיש בו כיליון, כלומר דבר שאם הרבה אנשים ישתמשו אז הדבר הזה ייגמר, אומר האדמו"ר הזקן, בכזה דבר מידת חסידות שלא להשתמש. ישנו ירושלמי שאומר שאם יש גדר של עצים, לבעל הגדר לא אכפת שמישהו יקטום איזשהו קיסם קטן מהגדר וינקה את השיניים שלו, וגם בעל הבית מעלה על דעתו שכך יעשו. אבל אם כל העולם יעשה ככה, אם כל השכונה, כולם יעברו שמה ויקטפו קיסמים כדי לחצוץ את השיניים, אז תיגמר הגדר, לא יהיה לו גדר. אז נכון שהוא לא מקפיד אם אחד יעשה את זה, אבל מכיוון שיש פה איזושהי קפידה, כותב האדמו"ר הזקן, בכל דבר שיש בו כיליון, דבר שאם הרבה ישתמשו בו הוא יכלה, מידת חסידות שלא להשתמש בזה בלי רשות מפורשת של בעל הממון, של בעל החפץ. למעשה ראוי ונכון שכל אדם לא ישתמש בשום חפץ של חבר שלו בלי רשות מפורשת, ואז לא נכנסים לשאלה האם חבר שלו מקפיד בזה או לא מקפיד בזה, האם היה על דעתו שישתמשו בזה או לא היה על דעתו שישתמשו בזה. ברגע שמבקשים רשות מפורשת אז באמת יוצאים ידי חובה, בוודאי שלא חלילה להשתמש בממון חברו שלא כדין.