הלכות הלוואה - הרב יהושוע ליפש שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בשיעור נדבר בעזרת השם על הלכות הלוואה, כאשר החלק הראשון יעסוק באמת בחובה להלוות, במצוות ההלוואה. אחר כך נדבר בעזרת השם על מה החובות של הלווה להחזיר את ההלוואה. יש לנו בתורה את הפסוק בפרשת משפטים: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך". אנחנו יודעים שבתורה, כשכתוב "אם", זה לא תמיד אומר שאם אתה רוצה תלווה, אם אתה לא רוצה אל תלווה. חכמים למדו שהמילה "אם" פה, "אם כסף תלוה את עמי", פירושו של דבר כאשר אתה מלווה, כי ישנה מצווה להלוות. כאשר יהודי צריך או זקוק להלוואה, יש מצווה להלוות לו כסף. המצווה הזאת היא, לדעת אדמו"ר הזקן — מי שיסתכל בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן בתחילת הלכות הלוואה, אדמו"ר הזקן לומד שהמצווה של ההלוואה היא חלק ממצוות הצדקה. כמו שישנה מצווה לתת צדקה ליהודי כאשר היהודי צריך, צריך לצדקה, אותו דבר יש מצווה להלוות ליהודי כאשר היהודי זקוק להלוואה. ולמעשה אנחנו יודעים מה שהרמב"ם, כאשר הרמב"ם מונה את המעלות שבצדקה, יש כמה מעלות זו למעלה מזו, אז מביא הרמב"ם שהמעלה העיקרית זה באמת להחזיק את הידיים של מי שזקוק להלוואה, לתת לו את הכסף עוד לפני שהוא נזקק לבריות. למעשה, כאשר נותנים ליהודי הלוואה ונותנים לו את האפשרות לא להגיע לידי צדקה, אז זו המעלה הכי גבוהה במצוות הצדקה. ומהסיבה הזאת גם ראוי לייסד בכל מקום, יש הוראה מרבותינו נשיאינו, שיהיה קופת גמ"ח ציבורית. הרבי דיבר פעם על הוצאות שבת ויום טוב, שבעצם המטרה של קופה כזאת היא שהאדם אפילו לא מתבייש לבקש הלוואה, מכיוון שיש קופה שמטרתה היא לספק הלוואות לכל מי שצריך. הייסוד של הקופה הזאת זה דבר מאוד חשוב, אנחנו יודעים שכמה פעמים

02:11 דובר 2 הרבי השתתף, הרבי בדינר שנערך לצורך העניין הזה, אז הרבי כמה פעמים שלח מכתבים וכולי, כדי לעודד באמת את העניין הזה של קופת גמ"ח ציבורית. למעשה, על קופת גמ"ח צריכים להיות מופקדים אנשים נאמנים וידועים. והפוסקים הביאו כמה דינים בנוגע לכסף שבקופת גמ"ח. באופן כללי, צריך לשמור שבאמת הכספים האלה לא יכלו, ואם הגמ"ח מתפרק מכל סיבה שהיא, אז הכספים האלה שבתוך הגמ"ח צריכים לעבור לגמ"ח אחר שמשמש לאותה מטרה. וראוי מאוד, למרות שלמעשה אנחנו יודעים שבדרך כלל יש פיחות בערך של הכסף, בכל זאת ראוי מאוד לא להלוות לאנשים באופן של ריבית והצמדה, למרות שיש היתרים לעשות את זה. אבל באמת קופות הגמילות חסדים מיועדות להלוואה באופן שלא דורשים כלום מהלווה. מה שכן, יש לפעמים הוצאות של צ'קים וכדומה, שהוצאות כאלה כן אפשר לקחת מהלווה שמשתמש בכסף של הקופה. למעשה, מי שנמנע מלהלוות, מי שאדם מבקש ממנו הלוואה והוא לא רוצה להלוות לו, יש בכך איסור. אנחנו יודעים שישנו איסור תורה בנוגע לשנת השמיטה, כתוב: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון". מה הפסוק אומר? שאדם עלול לחשוב שכאשר יגיע שנת השמיטה הוא יאבד את הכסף של ההלוואה, ולכן הוא לא ירצה להלוות. אז אדם שלא מלווה מכיוון שהוא חושש שהוא יאבד את כסף ההלוואה בגלל השמיטה, הוא עובר איסור תורה. כך בפשטות. ככה הפסוק אומר. גם מי שעוסק בלימוד התורה וכיוצא בזה, בגלל שחובת ההלוואה היא מצווה גדולה וזו מצווה שלפעמים אי אפשר לעשות על ידי אחרים, ראוי שיעצור באמצע העיסוק בתורה על מנת

04:11 דובר 2 להלוות. מוכר הסיפור המפורסם על הצמח צדק, שיהודי ביקש ממנו הלוואה והוא אמר לו שיבוא לאחר התפילה, ולאחר מכן הוא נתן לו את הכסף. עצר באמצע ההכנות לתפילה ונתן לו את הכסף, ובזכות זה הוא זכה, לאחר תקופה שהוא לא זכה לראות את אדמו"ר הזקן — זה היה לאחר פטירת אדמו"ר הזקן — הוא זכה לראות את אדמו"ר הזקן. על כל פנים, רואים את החיוב ואת הזכות הגדולה בהשתדלות להלוות ליהודי כסף. אדם שמלווה בהיתר עסקה, כלומר הוא מלווה בריבית שמותרת. ריבית היא אסורה, אבל באופן כזה שהוא מרוויח מההלוואה באופנים שחז"ל תיארו על היתר עסקה. בשיעור אנחנו לא נעסוק בהלכות ריבית, אבל יש אופנים מסוימים שצריך לדעת שהם מותרים ויש אופנים שהם אסורים. זה נושא, זה עניין בפני עצמו. על כל פנים, אדם שיש לו רווח כספי מההלוואה, אז לדעות רבות הוא לא קיים בכלל את מצוות גמילות חסדים של הלוואה, כי המצווה של הלוואה היא כאשר האדם אינו מרוויח. ויתרה מזו, אפילו אם הוא רוצה להרוויח עם הכסף ויש אדם אחר שזקוק לכסף לפרנסתו, הכוונה לאכול או להתלבש וכדומה, אז המצווה היא להקדים את ההלוואה לשני מאשר את העסקים שלו. ואפילו לעשיר, בשונה ממצוות הצדקה שהיא לעני, מצוות ההלוואה היא אפילו לעשיר. גם עשיר כזה שצריך... מאדמו"ר הזקן משמע שגם עשיר כזה שהוא זקוק לצרכים שאנשים רגילים לא צריכים אליהם. על דרך מה שאנחנו מכירים במה שכתוב שדי מחסורו אשר יחסר לו, אפילו אם הוא רגיל שיש לו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, גם צריך לתת לעשיר. אז אותו דבר צריך לתת לעשיר את ההלוואה שהוא יוכל להשתמש בה לצרכיו שהוא רגיל אליהם. למעשה מצוות

05:59 דובר 2 ההלוואה זה בין אם האדם נותן משכון ובין אם הוא לא נותן משכון. יש טעות שהעולם חושבים שהסיבה שישנו משכון זה כדי שנהיה בטוח שהכסף יחזור אליי. זה נכון, אבל כאשר מסתכלים בגמרא ואיך שאדמו"ר הזקן מסביר את זה, יש חידוש נפלא. אדמו"ר הזקן אומר שכאשר הגמרא מביאה, איך שאדמו"ר הזקן מסביר אותה, שהמצווה היא לתת לו צדקה. רק מה? ישנם הרבה יהודים שהתביישו לתת צדקה, שהתביישו לקבל צדקה. אז אתה אומר ליהודי: תיקח משכון. זה לא צדקה, זה הלוואה. תביא לי משכון, אני אקח משכון. ככה אני בטוח שהכסף יחזור אליי. וכאשר האדם נותן משכון הוא פחות מתבייש, אומרת הגמרא, הוא פחות נכלם. יוצא שמטרת המשכון היא כדי להקל על הלווה לקחת את ההלוואה. זה דבר נפלא שבעצם כל הסיבה שאני לוקח משכון זה כדי שהיהודי השני יהיה לו יותר קל לקחת את ההלוואה, ולכן מצוות ההלוואה היא הן אם הוא נותן משכון והן אם הוא לא נותן משכון. אבל כתבו הפוסקים, אם אדם כזה שהוא יודע בו שהוא לא מקפיד על ממון של אחרים והוא לא יחזיר לו את ההלוואה, אז הוא לא חייב להלוות לו. אם הוא רוצה הוא ילווה לו רק במשכון, אבל בכל אופן עוד אפשרות לעשות, אם זה באמת אדם שזקוק לזה, אפשר להלוות לו כסף על החשבון שהוא ינכה לו מהצדקה. זאת אומרת, אה, אתה נותן הלוואה אלף שקל ליהודי, ואתה לוקח בחשבון שאם היהודי לא יחזיר לך, אתה תיקח את ההחזר מכספי מעשרות וכדומה. זה מותר. אה, בספר פלא יועץ הוא כותב שראוי אבל כאשר מתנהגים באופן הזה להגיד מראש לבן אדם: קח הלוואה אלף שקל, אם לא תחזיר לי אז זה

07:48 דובר 2 יהיה מתנה. כי אם אתה לוקח, אם הוא לוקח ממך הלוואה והוא לא מחזיר, אז יש פה בעיה. תכף נלמד על העניין של לווה רשע ולא ישלם, על העניינים הללו, ולכן כדי שהאדם השני לא יעבור על זה, אתה יכול לומר לו במפורש: אני מצפה שתחזיר לי את זה, אבל גם אם לא תחזיר לי אז זה מחול לך הכסף, ואז כאשר הוא לוקח את זה מצדקה הוא יכול לקחת מכספי צדקה את ההלוואה שהוא נתן, באם היהודי השני באמת זקוק לצדקה. יש דבר מעניין בספר חסידים של רבי יהודה החסיד. הוא כותב שאם אתה לא רוצה להלוות לשני בגלל שאתה לא בטוח שהוא יחזיר לך, אז אסור לך לשקר ולהגיד אין לי כסף, אלא תיקח משכון. נכון שאתה מעדיף להגיד אין לי כסף? לא, אבל העדיפות ההלכתית היא לקחת משכון מהיהודי, ובכל אופן, אם באמת אתה תגיד לו שאני לא סומך עליך זה עלול לפגוע בו. אז מותר לשנות ולומר אין לי כדי לא לפגוע באמת ביהודי אחר. יש עוד נושא שלא כולם כל כך מקפידים על זה, אבל זה דין מפורש בגמרא וגם נפסק בהלכה וגם בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, שאדם שנותן הלוואה לחברו הוא חייב להלוות לו את זה או על ידי עדים או על ידי שטר. יש כמה טעמים שנאמרו בגמרא, בפוסקים. אה, אבל הטעם הפשוט הוא שהאדם ישכח שהוא לווה את הכסף ועל ידי כך יכול לבוא לידי מכשול שהוא לא יחזיר, או שהוא יתבע ואתה תחשוב שלא, או שהמלווה יתבע והלווה יחשוב שהמלווה בא אליו סתם בעלילה ובאמת הוא לא חייב לו כלום. לכן לכתחילה נפסק בהלכה שאסור להלוות ללא עדים

09:36 דובר 2 וללא שטר, ללא עדים או ללא שטר, אלא אם כן מלווים על המשכון. והלשון של אדמו"ר הזקן שהמלווה בשטר משובח יותר. למה? במשכון יכול להיות שאדם ישכח בדיוק מה היה סכום ההלוואה, אבל כאשר כותבים שטר מסודר אז זוכרים כמה היה סכום ההלוואה. אלא אם כן מדובר בסכום כל כך קטן שדרך בני אדם למחול. לדוגמה, אם אתה מבקש, נתקעת בלי חמש שקל, אתה רוצה חמישה שקלים לקחת מחבר, אז לא חייבים לעשות שטר. למעשה יותר פשוט לומר שאני מלווה לך חמישה שקלים ואם תזכור תחזיר לי, ואם לא זה נתון לך במתנה. ואז לא נכשלים בעניין הזה של לתת כסף ללא שטר, שכתוב על זה שהאדם שמלווה ללא שטר עובר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול. למה הוא עובר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול? כי יכול להיות שכאשר הוא יתבע את הכסף, הלווה יכפור כי הוא לא יזכור, או מסיבות אחרות. למעשה בזמננו אפשר להקל גם על ידי שליחת מייל או שליחת מסרון של טקסט שכתוב שהלווה שולח למלווה: לקחתי כך וכך כסף בהלוואה ממך, כי בעצם התוכן של השטר הוא לא כל כך דווקא שלא יוכלו לזייף וכדומה. עיקר העניין של השטר זה שהלווה והמלווה יזכרו, שהלווה בעיקר יזכור את החוב ולא יכפור בו. לא מדובר באדם כזה שרוצה לכפור בדרך כלל, ולכן בזה אפשר להסתפק שלפחות ישלח הודעה בטלפון שהוא קיבל כך וכך סכום כהלוואה. למעשה הגדרים של הלוואה. אז אם יש לך כסף אז יש לך, עליך מצווה להלוות. אדם שאין לו כסף, אין עליו מצווה להלוות. למרות זאת, אנחנו רואים אצל רבותינו נשיאינו בסיפורים של הרבי הקודם ועוד שגם אדם שאין לו

11:31 דובר 2 כסף להלוות והוא לוקח ממישהו אחר על מנת להלוות לאדם אחר, גם הוא קיים את המצווה ואת העניין הגדול של גמילות חסדים. אדם שהבטיח לחברו הלוואה, כלומר הוא אמר לחבר שלו: אני בעזרת השם אתן לך הלוואה, כך וכך כסף, אסור לו לחזור בו. למה אסור לו לחזור בו? כי יש פה עניין של כמו צדקה. אנחנו אמרנו כבר שההלוואה זה כמו עניין, זה חלק מהמצווה של צדקה. וכמו בצדקה, שאדם שנדר או התחייב לצדקה אז הוא לא יכול לחזור בו, כך גם פה: אדם שהתחייב לחברו, אני מתחייב לתת לך הלוואה, שאפילו לא אמר את המילה מתחייב, או אמר לחברו אני אתן לך הלוואה וכדומה, אסור לו לחזור בו. כל שכן אם הוא הפריש כבר את הכסף בצד וכדומה, שהאיסור פה הוא יותר גדול, שוודאי אסור לו לחזור. אותו דבר אם הוא הפריש כסף מסוים עבור קופת גמ"ח וכדומה, אז הוא לא יכול לחזור בו. עוד נקודה שישנה זה האיסור אחרי שהלווית. כתוב בתורה, ההמשך של הפסוק "אם כסף תלווה את עמי", ההמשך של הפסוק זה "לא תהיה לו כנושה". אסור לאדם להיות כנושה. מה פירוש כנושה? אז הגמרא מביאה שאפילו להיראות לפניו אסור. מסביר אדמו"ר הזקן: אפילו שהוא לא נושה, הוא רק כנושה. כלומר הוא לא מתכוון לבקש ממנו את הכסף, הוא רק עובר לפניו. למרות זאת, אם אתה יודע שלשני אין כסף לשלם ואתה עובר לידו, אז הוא מתבייש, הוא נכלם כשהוא רואה אותך. אז האדם עבר על האיסור, שזה איסור תורה: "לא תהיה לו כנושה". אני רק רוצה לסייג את זה, שבאמת בזמנינו פחות שייך האיסור של "לא תהיה לו כנושה". אדמו"ר הזקן מביא שאם יש

13:18 דובר 2 לשני כסף, או אפילו אם אין לו כסף, אם יש לו מטלטלין, יש פוסקים שכתבו אפילו שיש לו קרקע, אתה לא נחשב כנושה. יותר מזה אומר אדמו"ר הזקן: אפילו שכאשר ההלכה היא שכאשר באים לגבות את החוב, אפשר לגבות ממנו רק דברים מסוימים, אבל יש דברים שלא גובים, שמשאירים לו לחיות. מה זה? מזון לשלושים יום וכדומה. אבל למרות זאת, אם יש לו מזון לשלושים יום, למרות שהלווה לא יכול, המלווה לא יכול לגבות את זה מהלווה, למרות זאת אין פה את האיסור של "לא תהיה לו כנושה". למה? מכיוון שהלווה יכול לתת את המזון הזה למלווה. ממילא יוצא שעל האיסור הזה עוברים רק אם אין שום כסף ללווה, אם אין לו שום כסף ושום מטלטלין שהוא יכול למכור ושום דירה. למעשה, אם לאדם יש תפילין של רש"י, של רבינו תם בטח, אז על פי דין הוא יכול למכור אותם ולפרוע את ההלוואה, ולכן לא עוברים על "לא תהיה לו כנושה". לכן אדם שמסתפק אם יש, גם אדם שמסתפק אם יש לחברו כסף והוא תובע ממנו את ההלוואה, הוא גם לא עובר על "לא תהיה לו כנושה". ה"לא תהיה לו כנושה" פירושו של דבר שאתה יודע שאין לו ולמרות זאת אתה מבקש את הכסף. אם אתה לא יודע, אתה לא עובר על "לא תהיה לו כנושה", כך כתבו הפוסקים. בטח בזמנינו, שרחוק הדבר שאין לאדם שום דבר, לא דירה ולא מטלטלין ולא כלי חשמל ולא דברים אחרים שהוא יכול למכור אותם ולהרוויח כסף ולהחזיר את החוב, שבמקרה כזה האדם לא עובר על "לא תהיה לו כנושה". עוד נקודה צריך לזכור: יש כל מיני דינים ששייכים לתביעה

14:48 דובר 2 לבית הדין, ושייך כמובן לעניין של דין תורה, אבל למעשה מצד הדין, אם יש לאדם כסף של חברו וחברו חייב לו כסף, הוא יכול לעכב את זה אצלו, כי הרי חברו חייב לו כסף. למרות זאת ישנו זוהר שמדבר מאוד בחריפות, שהאדם שקיבל פיקדון מחברו שלא יעכב את זה עבור שום דבר. אם חבר שלך נתן לך לשמור משהו, אל תעכב את זה אצלך. הזוהר מדבר במילים מאוד חריפות, שזה הנשמה של האדם וכולי. בכל אופן, הדבר הזה מובא להלכה גם בספרי נגלה, בחושן ועוד. וכאשר יש לאדם פיקדון אצל חברו אז הוא צריך לדאוג. כעת נדבר קצת על חובת הלווה. יש אנשים שמרגישים שלהחזיר את ההלוואה זה איזושהי המלצה. פגשתי פעם יהודי שסיפר שהוא היה חייב לאיזה מישהו עשרת אלפים דולר ולא היה לו להחזיר, אז הוא לא החזיר הרבה זמן, לא החזיר את ההלוואה. יום אחד הייתה חתונה לבן של אותו יהודי שהלווה את הכסף, כלומר שנתן את הכסף, ומרוב שמחה הוא אמר ללווה: תראה, אני מוחל לך על החוב. אותו לווה אומר: אוי, מאיפה אני משיג עכשיו אלף דולר מעשר? אז כמובן, כפשוטו, שהרבה יותר מחובת צדקה יש חובה להחזיר הלוואה. זה דין, וכתוב בחז"ל דברים חריפים על זה. אז האדם צריך לדעת שהוא צריך לעשות מאמצים, שאם הוא לקח הלוואה, להחזיר את ההלוואה. וודאי שיש עליו חובה יותר גדולה להחזיר את ההלוואה מאשר החובה לתת צדקה. אז אם הסיפור שסיפרתי לא הפריע לאדם העשרת אלפים דולר, אז אני לא מבין למה מפריע לו האלף דולר של המעשר. בכל אופן, אמרו חז"ל שפריעת בעל חוב מצווה. כלומר יש מצווה על הלווה לפרוע את החוב, את ההלוואה.

16:51 דובר 2 ואסור לבן אדם לדחות את החבר שלו ב"לך ושוב". כתוב במשלי: "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך". אם יש לך כסף, אסור לך לדחות את הבן אדם, ואם אתה יודע שלהוא אין לו דרך לגבות את הכסף כי אין לו שום אמצעים כלפיך, אז אתה עובר. אם אדם לא מחזיר את ההלוואה, הוא גם עובר על איסור בתורה, "לא תעשוק". ועד כדי כך כתוב על זה דבר חריף בתהילים, שהוא בא גם בפוסקים: "לווה רשע ולא ישלם". האדם הזה נקרא רשע, אדם שאינו מחזיר את ההלוואות שאותן הוא נוטל. יש חידוש גדול מאוד באדמו"ר הזקן, שאדמו"ר הזקן מבין שאפילו אם אין לך כסף להחזיר את ההלוואה, אדם יכול לעבוד, הוא לא רוצה לעבוד. תיכף נלמד שאין חובה על האדם לעבוד כדי להחזיר הלוואה. אם יש לך כסף אתה חייב להחזיר. אתה לא חייב לעבוד, אומר אדמו"ר הזקן. למרות זאת, אם אתה לא הולך ומחזיר את הכסף למרות שאין לך כלום, עדיין אתה נקרא לווה רשע. כלומר יש עליך שם רשע אם אתה לא מחזיר את ההלוואה למרות שאין לך את הכסף להחזיר. כך כותב אדמו"ר הזקן. למעשה, אם יש ללווה לפרוע והוא לא רוצה, הדין הוא שבית דין כופין אותו, והלשון בהלכה זה מכין אותו עד שתצא נפשו. זה מצווה. אתה לא יכול להתחמק מהמצווה הזאת. זה מצווה ככל המצוות. אתה צריך להחזיר את ההלוואה. ללווה אסור להוציא את המעות ואת הכסף שהוא לווה אם הוא יודע שיכול להיות שהוא מבזבז את זה ואחר כך לא יהיה לו מאיפה להחזיר. אם זה לצורך מזון אז זה עניין אחד, אבל לפעמים

18:27 דובר 2 אדם מתחשק לו לנסוע לחו"ל או אפילו לעניינים קדושים. אני לא מדבר כעת רק על ענייני חול, אבל עניינים שהוא לא מחויב בהם, והוא לוקח הלוואה והוא לא יודע מאיפה הוא יחזיר. אם אתה לוקח הלוואה ואתה לא יודע מאיפה, מאיפה תחזיר, אסור לך לקחת הלוואה. מעיקר הדין, ברגע שהמלווה כבר נתן את הכסף הוא לא יכול להגיד ללווה: לא, לא, אני לא רוצה שתשתמש בזה למטרה כזאת או אחרת. אבל אם הוא רואה שהלווה מבזבז את הכסף ואחר כך לא יהיה לו מאיפה להחזיר, הוא יכול לגשת לבית הדין לבקש מבית הדין שיגבו ממנו כעת את הכסף, כי אחרת הוא לא יוכל להחזיר את התשלום. בהלכה מופיע שאם יש לבן אדם חובות, אז שלא ירבה לצדקה עד שיפרע חובותיו. כך הלשון בהלכה. כלומר, שבן אדם לא יהיה צדיק ויתחיל לתת הרבה צדקה כאשר הוא לא פרע עדיין את החובות שלו. לפני העניין של מעשרות כספים וכולי, לפני העניינים הללו יש חובה על האדם להחזיר את ההלוואות. כמובן שבמקרה שהמלווה, בן אדם הלווה לך עשרת אלפים שקל וזמן התשלום עוד הרבה זמן, או שהוא פרס את זה לתשלומים קטנים מאוד, אז ודאי שהאדם צריך לתת מעשרות כמו שמנהג. אבל אם הגיע זמן הפירעון ואין לך כסף לשלם, על פי ההלכה זה קודם למעשרות. מעשרות זה מנהג. אה, החובה להחזיר את ההלוואה היא חובה מן התורה. אסור לך לתת כסף לצדקה כאשר אתה חייב עדיין את ההלוואה להחזיר ליהודי אחר. אם, כמו שדיברנו לפני זה, אם אין לך באמת מה לפרוע, אם לאדם אין כסף לפרוע את ההלוואה, אז כתוב שאי אפשר לחייב אותו לעבוד.

20:11 דובר 2 כלומר, החובה לפרוע את ההלוואה, אז אם יש לך כסף תפרע את ההלוואה, אבל אי אפשר לחייב אדם לעבוד. כך בהלכה מופיע. יש בזה מחלוקת ראשונים בתוספות. על כל פנים, כך פוסקים הפוסקים. כך אדמו"ר הזקן גם כן פוסק שאי אפשר לחייב אדם. אבל אומר אדמו"ר הזקן: כן, למרות זאת, אם הוא לא מחזיר את ההלוואה, כמו שאמרנו קודם לכן, הוא נקרא "לווה רשע ולא ישלם". למעשה, האדם, לא משנה מה יש לו, הוא צריך למכור את חפציו ולהחזיר את ההלוואה. יש מה שנאמר בפוסקים עניין של סידור. סידור הכוונה שמסדרים ללווה. מה הכוונה מסדרים ללווה? לא לוקחים לו את כל, כל, כל מה שיש לו, הרי הוא צריך להישאר עם קצת מזון, עם קצת לבושים. אז בהלכה יתבאר בדיוק מה אפשר להשאיר ללווה. למעשה, יש פוסקים שכתבו שכיום נותנים ללווה, המציאות, הדין השתנה, ומצד התקנה נותנים ללווה עוד כמה דברים כדי מחייתו. אבל למעשה, מעיקר הדין ודאי שעל הלווה מוטלת החובה להשתדל להחזיר את ההלוואה, אפילו אם בשביל זה הוא צריך למכור את נכסיו. אפילו בהלכה מופיע שאם יש לו דירה הוא צריך למכור את הדירה כדי להחזיר הלוואות. כך כתוב. אם נתנו לאדם ממון על מנת שישתמש בזה לעצמו, לא כדי שיחזיר את החוב. זה גם מצוי לצערנו, אנשים עם חובות. אני מדבר כעת על חובות לאנשים, ומגיע מישהו, אומר לו: תראה, אני רואה שאתה צריך דחוף לנסוע לאיזשהו צורך מסוים. אני רוצה שאתה תיסע. תיסע לרבי. אני נותן לך את הכסף בשביל שתקנה כרטיס טיסה. למעשה, במקרה כזה אתה לא יכול לקחת את הכסף הזה, לתת אותו למלווה. אתה יכול להשתמש בכסף הזה לצורך

21:52 דובר 2 שאותו אדם נתן, כי הוא נתן מראש למטרה מוגדרת. אותו דבר הורים שעוזרים לילדים שלהם בכספים בשביל מחיית הבית וכדומה. אז אם הם אומרים במפורש שזה נועד לקניית מזון ולבושים לילדים וכולי, אז הכסף הזה לא צריך להחזיר אותו לבעל חוב. צריך ללכת ולעשות עם הכסף מה שההורים נתנו. אם הם נתנו את זה לצורך בגדים או משחקים או לבושים לילדים, זה מה שצריך לעשות עם הכסף. אפילו אם עברו כמה שנים והמלווה לא תבע את החוב שלו, עדיין הלווה לא נפטר מהחוב. לא אומרים הוא התייאש. לקחתי ממנו הלוואה לפני חמש שנים, הוא לא אמר מילה. אפילו יש דעות שאפילו אם הוא שמע שהמלווה התייאש, עדיין החוב לא נמחל. אלא אם כן המלווה יאמר במפורש שהוא מוחל את החוב. כל עוד הוא לא יאמר במפורש שהוא מוחל את החוב, החוב קיים. ודבר נוסף שכתוב בהלכה, שהלווה אסור לו, בלשון של ההלכה, אסור לו לבקש צדדים להשתמט מבעל חובו. יש אדם שלפעמים אומר: אם אני אחזיר את... נניח הוא חייב עשרת אלפים דולר, הוא אומר: אם אני אבוא למלווה, אני אגיד לו, שמע, אין לי עשרת אלפים דולר, אתה רוצה שבעת אלפים דולר? קח ותמחל לי על השאר. מה המלווה, מה המלווה יעשה? אין לו מה לעשות, מן הסתם הוא יגיד בסדר. אסור לאדם לעשות כזה דבר. אסור לך להשתמט ולהכריח את המלווה שיוותר לך על החוב. יש מקרים מסוימים, לא ניכנס כעת, שיכול להיות אפילו שהמלווה יכול להגיד: זה מקח טעות. לא התכוונתי למחול על החוב. התכוונתי לראות רק שבעת אלפים דולר. לא התכוונתי לוותר על כל, על כל השלושת אלפים דולר הנוספים. אבל על כל פנים, המלווה, הלווה

23:35 דובר 2 האדם שלקח את הכסף מצד עצמו, אסור לו להשתמט ולחפש תואנות ולחפש תירוצים למה לא לשלם, אלא מוטל עליו באמת לעשות את כל המאמצים כדי לשלם ולהחזיר את הכסף בזמנו. אם חלילה קרה מצב שהלווה לא החזיר את הכסף והמלווה תבע אותו לדין תורה וכיוצא בזה, אז הוא לא צריך לשלם את ההוצאות. כך נפסק להלכה. אבל אם הוא תבע אותו לבית משפט מכיוון שהוא לא רצה ללכת לדין תורה והוא היה צריך לשלם כסף לעורך דין או להוצאה לפועל וכדומה, אז יש מקום לומר, לא ניכנס כעת, יש בזה קצת דיון בפוסקים, אבל הרבה פוסקים כותבים שהלווה חייב לשלם גם את ההוצאות. למה הדבר נוגע? יש לפעמים קופות גמ"ח או אדם שעושה שטרי הלוואה. ראוי שיכתבו במפורש בשטר, בטח קופת גמ"ח שמלווה כל הזמן לאנשים ולפעמים לצערנו יש אנשים שזה מגיע גם בסופו של דבר לבית דין. אז ראוי שיכתבו במפורש בשטר ההלוואה שאם המלווה או קופת הגמ"ח יצטרכו להוציא הוצאות, יצטרכו ללכת לבית משפט, להוציא שכר טרחה של עורך דין או כל הוצאות שהן של גבייה, הלווה יישא בהוצאות. וברגע שהיה כזה שטר בין המלווה והלווה והלווה חתם על כך, אז הלווה חייב לעמוד בזה. יש לפעמים בהלכה דברים שנקראים אסמכתא, כלומר דבר שהאדם לא התכוון באמת לשלם. אבל פה במקרה הזה מוסכם על הפוסקים שלא אומרים שיש איזה גדר של אסמכתא שהוא לא מחויב לשלם, אלא הוא ודאי מחויב לשלם אם הוא חתם על זה, שאם המלווה יוציא הוצאות הלווה יצטרך לשלם, אז באמת הלווה צריך לשלם את כל מה שהמלווה מבקש ממנו. נדבר כעת על דינים שקשורים עם שנת השמיטה בהקשר להלוואה. בעזרת השם השנה הבאה

25:27 דובר 2 עלינו לטובה, שנת תשפ"ב היא שנת שמיטה, ועיקר ההלכות והעניינים שמדברים עליהם בדרך כלל זה שמיטת קרקע. אבל למעשה צריך לזכור שיש לנו שני דינים בשמיטה. יש לנו את הדין של שמיטת קרקע ואת הדין של שמיטת כספים. מה פירושו של דבר שמיטת כספים? כאשר מגיעה שנת השמיטה, תכף נראה את הדעות השונות, אז החובות של האדם הם נמחקים. זה כתוב בתורה במפורש. יש לנו פסוק, "מקץ שבע שנים", כתוב בספר דברים, "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך." כלומר מה שיהודי חייב לחברו מצד הלוואה, אז החובות הללו נמחקים בשנת השמיטה. בגמרא מופיע שהדין הזה של שמיטת כספים נוהג רק כאשר היובל נוהג. בלשון של הגמרא, בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים. כלומר בזמן שהיובל היה נוהג אז בשנת היובל הקרקעות היו חוזרות לבעליהן. גם אם אדם מכר קרקע, יש בזה כמה סוגים של קרקעות, אבל על כל פנים, בחלק מן המקרים הקרקע הייתה חוזרת לבעליה. אז אדם שמכר קרקע וזה חוזר אליו, זה נקרא שמיטת, זה נקרא בלשון הגמרא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. כלומר בזמן הזה שבו היובל נוהג אז גם שמיטת כספים נוהגת, אבל בזמן הזה לרוב רובם של הפוסקים וכך נפסק בשולחן ערוך, מצוות שמיטת כספים אינה נוהגת מן התורה, אבל מכל מקום מדברי סופרים מצוות שמיטה נוהגת. ובשונה משמיטת קרקע שזה נוהג דווקא בארץ ישראל, שמיטת כספים זה לא קשור לארץ ישראל. שמיטת כספים זה נוהג בין בארץ ובין מחוץ לארץ. אז

27:27 דובר 2 למעשה כיום המנהג הוא שההלכה היא שאדם שהיה חייב לחברו כסף, כאשר מגיעה שנת השמיטה אז החוב הזה נמחל. תכף נדבר בדיוק על השיטות השונות מתי בשנת השמיטה החוב נמחל. למעשה בשולחן ערוך, ועוד לפני זה יש תשובה, תשובת הרא"ש, שהרא"ש מביא, הרא"ש. כידוע הוא היה גר בתחילת ימיו באשכנז, ואחרי הרדיפות תפסו את המהר"ם מרוטנבורג, והמהר"ם מרוטנבורג נפטר בבית הכלא. וכאשר נפטר המהר"ם מרוטנבורג אז רצו לתפוס את הרא"ש, והרא"ש ברח לספרד. והרא"ש כותב בתשובה שלו: "מיום בואי לארץ ראיתי שנוהגים לגבות כספים גם אחרי השמיטה." הלשון של הרא"ש: "וצווחתי ככרוכיא לבטל את המנהג". הוא-- הרא"ש ניסה בתוקף לבטל את המנהג, אבל לא שמעו לו. זה היה המנהג שגם אחרי שמיטה החובות לא נמחקים, ממשיכים לגבות. אם אדם היה מלווה לחברו קודם השמיטה, המנהג שם היה שגובים את זה אחרי השמיטה. הפוסקים, הרא"ש עצמו ואחר כך הפוסקים בעקבותיו, נתנו טעם לדבר, וגם אדמו"ר הזקן מביא את הטעם. למה בכל זאת נהגו כיום שלא נוהגים את ה-- את הדינים של שמיטת כספים? אז, אה, נאמר את זה בלשון של אדמו"ר הזקן, שבמקום שיש מנהג שגובים כספים גם אחרי שנת השמיטה, אז זה נחשב כאילו כאשר לוו את הכסף, אז לוו את זה על תנאי שהלווה מתחייב שגם כשתעבור השמיטה הוא ייתן את הכסף. יש הלכה בנוגע לשמיטה, שמיטת כספים, שאם אדם התנה עם חבר שלו בהלוואה, בשעת הלוואה: אני מתנה איתך שהחוב לא יימחק בשמיטה. החוב נמחק. למה? כתוב בגמרא, זה מתנה על מה שכתוב בגמרא-- זה מתנה על מה שכתוב בתורה. כך אומרת המשנה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. אבל אם בן אדם לא

29:33 דובר 2 אומר שהחוב לא יימחק בשמיטה, הוא אומר: אני מתחייב גם אחרי השמיטה להמשיך לשלם את החוב. במקרה כזה זה כמו כל תנאי בין שני אנשים, תנאי שבממון, וזה קיים. ממילא במקומות כאלה שהמנהג היה לגבות את החוב גם אחרי השמיטה, אז בעצם יצא שכאשר אדם נתן לחברו הלוואה היה פה סוג של תנאי לא כתוב, שהלווה מתחייב בעצמו לשלם את זה גם אחרי שתעבור שנת השמיטה. אה, למעשה, אה, אדמו"ר הזקן ועוד פוסקים לא רצו לסמוך על זה. מה כן אפשר לעשות? אז למעשה ישנו כבר מה שכתוב במשנה. כתוב במשנה במסכת שביעית שבזמן הלל, הלל הזקן, שהוא ראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה". בקיצור, הוא ראה שאנשים בפועל כן נמנעים מלהלוות. אנשים נמנעים מלהלוות למרות הציווי בתורה והאיסור של התורה שאנשים לא יימנעו מלהלוות, למרות זאת אנשים נמנעו מלהלוות. אמר הלל: בוא נמצא פתרון, והפתרון שהוא תיקן זה נקרא פרוזבול. מה הרעיון של פרוזבול? שהאדם לפני השמיטה מגיע לבית הדין ואומר להם: אני, אה, מוסר לכם את החוב שלי שאגבנו כל זמן שתרצו-- כל זמן שאני ארצה. הלשון של אדמו"ר הזקן, יש פה חידוש של אדמו"ר הזקן בעניין הזה, שכאשר אדם עושה פרוזבול זה בעצם כאילו הוא העביר את החוב לבית הדין. יש מושג של מוסר שטרותיו לבית הדין. אדם שמסר את השטרות בפועל לבית הדין. אדם שמסר בפועל את השטרות לבית הדין, אז החוב לא יימחק בשמיטה, כי החוב הוא כבר לא לאדם פרטי, החוב הוא של בית הדין. אה, למעשה פרוזבול זה כעין מוסר שטרותיו לבית הדין. על כל

31:38 דובר 2 פנים, אז הלל והחכמים שלאחריו, אחר כך בזמנו, אה, בזמן האמוראים, תיקנו את המנהג הזה וקיימו את המנהג הזה של פרוזבול. מה זה אומר פרוזבול? שלפני שנת השמיטה אדם נותן את חובותיו לבית הדין והוא מוסר להם את חובותיו שהוא יגבה אותם כל זמן שהוא ירצה. למעשה, אומר אדמו"ר הזקן, למרות שקודם אמרנו שישנם פוסקים שאומרים שכיום, אה, השמיטה לא נוהג-- ה-ה-החובה הזאת להשמיט את הכספים לא נוהגת בגלל שזה כמו, כמו תנאי שעשו. למרות זאת, אומר אדמו"ר הזקן, כל ירא שמיים יחמיר לעצמו. כלומר, כל אדם יחמיר כן לעשות פרוזבול ולא לסמוך על מה שכתבו ראשונים וגם אחר כך בעקבותיהם אחרונים, שהמנהג הוא שלא, לא להשמיט את החובות. ולמעשה כותב אדמו"ר הזקן: כל ירא שמיים יחמיר לעצמו לעשות פרוזבול, שזה דבר שאין בו הפסד וקל לתקן. למעשה בפוסקים ישנן הרבה שיטות, אה, איך אפשר לעשות פרוזבול. באופן כללי יש דעות שאומרות שפרוזבול אפשר לעשות רק בבית דין חשוב, כלומר לא בכל בית דין. בבית דין חשוב, בית דין מרכזי. לא כל אדם יכול לעשות פרוזבול. הרבה פוסקים כך פסקו. ולמעשה יש הרבה יהודים שבאמת נזהרים לעשות פרוזבול דווקא בבית דין חשוב. יש בזה עצמו שאלה מה נחשב בית דין חשוב? האם הכוונה לבית דין הכי חשוב שבאותו מקום? יש בזה כמה שיטות גם כן, אבל אדמו"ר הזקן לא החמיר כמו אותן שיטות, למרות שזה שיטות ראשונים שהרבה יהודים גם כיום נוהגים בזה. ואדמו"ר הזקן כותב שלמעשה אפשר לקבץ שלושה אנשים כשרים שהם בית דין ולומר להם: הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה. למעשה אנחנו יודעים בדיני, אה, דיינים, בהלכות דיינים מבואר שכאשר ישנם

33:51 דובר 2 שלושה אנשים שהם כשרים לדון, שלושה אנשים שהם לא פסולים, לא, לא עשו עבירות וכדומה. השלושה אנשים הללו, שהם שומרי תורה ומצוות, הם כשרים לדון. מדוע הם כשרים לדון? זה הדין הוא שכל שלושה אנשים, כך לומדים מן הפסוק, כל שלושה אנשים כשרים לדון, ולכן לשלושה אנשים הללו, ברגע שהוא יושב לפניהם יש להם גדר של בית דין, של בית דין, והוא יוכל לומר להם שאני ממנה אתכם. הוא לא אומר אני ממנה אתכם, הוא אומר אני מוסר לכם. הם לבד כבר בית דין. הוא מוסר להם את כל החובות שיש לו. נזכיר גם בזה שישנן שיטות שאומרות שצריך שזה יהיה דווקא בשטר, אבל לשיטת אדמו"ר הזקן זה לא צריך להיות בשטר. אפשר גם לומר בעל פה. אדמו"ר הזקן פסק כאותן שיטות שאפשר לומר בעל פה: הריני מוסר לכם את כל החובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה. הרבי דיבר על זה שה-- שהכי נוח לעשות את זה בסוף, אחרי התרת נדרים בערב ראש השנה, שאז כבר נמצאים הבית דין שמה וככה הוא לא ישכח ויאמר להם: הריני מוסר לכם, בזמן של התרת נדרים, את כל החובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה. הרבי דיבר ועורר על כך שישנם אנשים שהם לא נמצאים בבית הכנסת בהתרת נדרים, ואפשר לפעול גם שהם, אם אפשר לפעול שגם הם יעשו פרוזבול. איך הם יכולים לעשות פרוזבול? על ידי זה שישנו בית דין שכותב שטר פרוזבול ואותו יהודי מצטרף. בעצם הוא חותם שהוא מוסר את החובות שלו לאותו בית דין שבמקום פלוני, הוא מוסר לו את החובות שיש לו. והרבי דיבר שלמעשה ככה גם יש עוד פרטים בהלכה שבאופן הזה אפשר להבטיח

35:37 דובר 2 שהפרוזבול כמו שצריך, כמו שתיכף נדבר על עוד פרטים שצריך לזכור בהלכות של פרוזבול. אה, מהו הזמן באמת שבו השמיטה מוחקת את החובות? אז יש בזה מחלוקת גדולה מאוד בראשונים בין הרא"ש לבין הרמב"ם. הרא"ש, שאדמו"ר הזקן באמת פסק כמו הרא"ש, בשונה מהרמב"ם ועוד ראשונים, ובשונה ממה שנפסק להלכה. הרא"ש אומר שהזמן שבו בעצם נמחקים החובות זה הסיום של השנה השישית, מיד שמתחילה השנה השביעית. כלומר, אה, למעשה יותר מדויק לומר שבסיום השנה השישית כבר אסור למלווה לבקש את החוב שלו מהלווה. אה, ובסיום השנה השביעית החוב נמחק לגמרי. הרא"ש למד את זה מהפסוקים ואדמו"ר הזקן מביא את זה. אם אנחנו נסתכל בפסוקים כתוב... הלשון של הפסוקים הוא, אמ, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". כלומר, ברגע שהתחילה שנת השמיטה ישנו איסור לנגוש את רעהו. ישנו איסור לבקש את הכסף שהוא חייב לו. נכון שהחוב בפועל יימחק בסיום השנה השביעית, ולכן אם הלווה מעצמו יחזיר את הכסף בשנה השישית אז-- בשנה השביעית אז זה בסדר, אבל את הפרוזבול חייבים לעשות לפי דברי הרא"ש בסיום השנה השישית, לא בסיום השנה השביעית. מדוע? כי את הפרוזבול אתה עושה בשעה שאתה עדיין יכול לגבות את החוב, ובשנה השביעית לדעת הרא"ש כבר אי אפשר לגבות את החוב. למעשה הרמב"ם פסק שבשנה השביעית עדיין אפשר לגבות את החוב, רק בסיום השנה השביעית אז חלים הדינים של שמיטת כספים, ולכן אפשר לעשות פרוזבול עד ערב ראש השנה של מוצאי שביעית. למעשה המחלוקת של הרא"ש והרמב"ם תלויה באיזושהי גרסה בתוספתא. לא ניכנס לזה כעת, אבל אדמו"ר הזקן פסק בפשטות כהרא"ש שזמן הפרוזבול הוא בסיום השנה השישית, שזה אומר בסיום-- בשנה שלנו בסיום שנת תשפ"א

37:52 דובר 2 צריך לעשות פרוזבול. למעשה אדמו"ר הזקן מביא בסיום ההלכה שבדיעבד אם אדם לא עשה פרוזבול בסוף שישית, יעשה בשביעית עד ראש השנה של מוצאי שביעית. כלומר, אם באמת בן אדם לא עשה משום מה פרוזבול בשישית, אז בדיעבד אפשר לסמוך על דברי הרמב"ם ולעשות את הפרוזבול בסיום השנה השביעית. נזכיר שאצל הרבי עצמו היו שנים שהרבי עשה פרוזבול גם בסיום השנה השישית וגם בסיום השנה השביעית. הרבי הסביר שלדעות מסוימות החובות, אם בן אדם לקח הלוואה בשנה השביעית עצמה, אז יש שאלה. הרי הפרוזבול של סיום השנה השישית לא יועיל לחובות שהוא ייקח אחרי הפרוזבול, אה, ולכן עושים פרוזבול נוסף. כך הרבי עשה חלק מהשנים בסיום השנה השביעית. אה, כדי, בשביל כנראה אותם חובות, אותן הלוואות שהלוו אותם בשנה השביעית. עוד דין מיוחד על פרוזבול: כתוב שפרוזבול אפשר לעשות רק אם ללווה יש קרקע. יש כמה טעמים שנאמרו בראשונים למה, אבל על כל פנים זוהי ההלכה שאם ללווה יש קרקע אפשר לעשות פרוזבול. נזכיר את הטעם ש-- הטעם שרש"י מביא ועוד ראשונים, שתקנו פרוזבול, אה, רק על רוב החובות, על החובות הרגילים. בדרך כלל חובות רגילים אפשר לגבות מהקרקע. אם אין קרקע אז החוב פחות מצוי, על זה לא תקנו פרוזבול. כך השיטה של רש"י, ובפשטות לא ניכנס כעת מדוע. כך גם אדמו"ר הזקן סובר. לכן למעשה אם אדם לווה כסף ואין לו קרקע, המלווה לא יכול לעשות פרוזבול. אה, ניקח דוגמה שאולי מצויה לפי חלק מכם. יש אדם, בחור שסמוך על שולחן אביו, שאין לו קרקע ואין לו שום חדר, לא בשכירות ולא בקנייה. אדם כזה, אם הבחור הזה לווה כסף מבחור אחר או מאדם אחר, אה, לא בטוח

40:01 דובר 2 שאפשר לעשות פרוזבול באופן רגיל. למה אי אפשר לעשות פרוזבול? מכיוון שללווה אין קרקע. ומה הפתרון בכל זאת לעשות? אז הפתרון מופיע ב-- מופיע בפוסקים כבר שהמלווה מקנה ללווה קרקע כלשהי. כלומר, נניח שלמלווה יש קרקע, אז המלווה אומר אני מלווה-- אני מקנה ללווה ד' אמות בקרקע שלי לפי שעה. כלומר אני לצורך העניין של הפרוזבול אני מקנה לו חלק מהקרקע שלי לזמן מסוים ובכוח זה אפשר לעשות פרוזבול על אותו קרקע שהוא יקנה לו. אה, כאשר עושים פרוזבול באמת, אם יש מישהו שיודע שיש לו לווה, שהלווה הזה אין לו קרקע ויש שם סכום של הלוואה שהוא רוצה את זה בחזרה אחרי השביעית, אז שידאג באמת לעשות באופן כזה שהוא מקנה קרקע. אפילו בדיבור הוא יכול להקנות קרקע. לא ניכנס כעת באיזה אופנים, אבל הוא יכול להקנות קרקע ללווה. למעשה, כאשר הרבי דיבר על שטר שעשו רבנים, שטר פרוזבול גם לאנשים שהם לא עומדים בפני בית הדין, הרבי אמר שאז גם אפשר לדאוג להקנאה של קרקע ללווה, ולכן אם אדם יש לו הלוואה שהוא לקח מאדם שא-- אדם שיש לו הלוואה שהוא נתן לאדם שאין לו קרקע, אז ראוי מראש באמת שידאג לראות איך ללווה מקנים קרקע, והוא יכול פשוט לחתום על השטר הזה שבוודאי התפרסם של רבני חב"ד, שבשטר הזה באמת יהיה ברור שבשטר או באופן אחר הרבנים ידאגו לכך שהלווה קונה קרקע כלשהי שעל זה יחול הפרוזבול. עוד דבר, כאשר אדם מלווה ויש תאריך זמן לפירעון ההלוואה. נניח אדם לקח הלוואה של חמשת אלפים דולר לשנתיים. הוא לקח את ההלוואה כיום בשנת תשפ"א והוא מתכוון, והם סיכמו ביניהם שהלווה יצטרך להחזיר את ההלוואה בתשפ"ג, באמצע שנת תשפ"ג

42:20 דובר 2 אחרי השמיטה. במקרה כזה השמיטה לא מוחקת את החוב הזה. מדוע? השמיטה מוחקת רק חובות שאפשר לגבות אותם בשנה השביעית. אך אם זה חוב כזה שאי אפשר לגבות אותו בשנה השביעית, אז השביעית-- השמיטה לא יכולה למחוק אותו. השמיטה לא מוחקת אותו, ולכן כאשר קובעים תאריך זמן לפירעון שהוא מאוחר משנת השמיטה, במקרה כזה החוב לא נמחק.