מנהגי התפילה - הרב טוביה זילברשטרום שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 ב-ו' תשרי זה היארצייט של הילולא של האמא הרבנית חנה עליה השלום. תשכ"ה, שבת. וכל שנה הרבי היה נוסע לציון של הרבנית חנה, ואחרי זה מתוועד באותו לילה. תשל"ה, שהיה עשר שנים, הרבי גם נסע, אבל לכבוד עשר שנים הרבי עשה דבר נדיר. עשה התוועדות עם נטילת ידיים ועם כוס של ברכה, ומאז הוא לא היה נוסע ב-ו' תשרי יותר. כשהוא היה נוסע לאוהל והיה אחרי זה, אה, אומר איזה פרק אצל-- מבקר גם אצל הציון של האמא. אבל ב-ו' תשרי עשר שנים הוא נסע, אחרי זה הוא יותר לא נסע ב-ו' תשרי. ב-ו' תשרי תמיד הוא עשה סיום. בתפילות שהרבי עמד לעמוד אז עד תשמ"ח, אחרי הרבנית, אחרי הרבנית חיה מושקא עליה השלום ראו את הרבי כל השנה, אבל אז היה מאוד נדיר, אה, לראות את הרבי עם תפילין חוץ מערב ראש השנה וערב יום כיפור. במשך השנה זה היה בימים שהיה מתפלל לפני העמוד. זה אומר לנו ב-ו' תשרי על האמא, כ' אב על אבא, וי' שבט על הרבי הריי"צ. אז תמיד ליקטו כל מיני דברים והנהגות. אמ, עוד פעם אחת שהיו רואים את הרבי עם טלית ותפילין זה היה בתשעה באב. אה, תשעה באב למנחה הרבי ירד עם הטלית והתפילין. תשעה באב בוקר, אז הרבי היה יורד לתפילה עם הקהל. הרבי לא היה מתפלל עם הקהל, הרבי היה אבל נמצא בתפילה כי הרבי הניח תפילין גם בשחרית כמו מנהג המקובלים, אבל הוא היה נמצא בתפילה, החזיק את הסידור והתיישב לאמירת הקינות והיה יוצא-- יושב עם הקהל מעשר עד, עד סוף אמירת הקינות. כשהרבי התפלל לפני התיבה עקבו אחרי המנהגים של הרבי, מה שראינו רק כמה פעמים בשנה. קודם

02:41 דובר 2 כל בתשעה באב, כשהרבי היה יורד היה דיון בין התמימים עם איזה תפילין הרבי ירד כי ידעו-- ראו שהרבי לא מתפלל שחרית עם הקהל, אז הבינו-- וידעו שהרבי מניח תפילין ב-ב-- אז, אז כנראה הוא יורד עם רבנו תם למנחה. אז גם עקבתי בימים שראיתי את הרבי עם התפילין לראות שזה התפילין של רש"י, ועשיתי לי סימנים שזה אותם התפילין איתם הוא יורד לתשעה באב למנחה, הוא ירד עם תפילין של רש"י. בתפילה בחזרת הש"ץ, אמ, ממקומך הרבי לא שר אף פעם, והוא אלוקינו הרבי היה שר גם בשנים שאני הייתי לא תמיד שרו הוא אלוקינו, רק שהרבי עשה עם היד אז היו שרים. אבל בממקומך ודאי לא. אז בסידור כתוב ממקומך, והרבי גם אמר פעם ממקומך מלכנו היה פעם כך ופעם כך. לא, לא היה דבר קבוע. שאלתי פעם את הרבי שאלה לגבי סליחות. כתוב, אה, עשה למ-- עשה למען אמיתך, עשה למען סודך, וכשהרבי היה אומר סליחות יש הקלטה ש-- סודך, אמיתך. אם לעשות הכרעה גם בסידור, אבל כיוון שהרבי לא ענה לי על זה אז נשאר בסידור שבפעם כתוב כך, בהושענות כתוב כך, ובסליחות כתוב כך. יש הבדל בסידור. הרבי לא נתן לשנות ולא קיבלתי רשות על זה, אז הדבר הזה נשאר כך. לגבי כן, כשהרבי עושה עושה שלום, אז גם כשהוא בסוף הג' פסיעות אז הוא נתן הגבהה של שני הרגליים ביחד ואותו הדבר כשהוא ניגש והוא חזר במקום שלו, אז גם אחרי השלוש פסיעות אז הוא הרים את הרגליים ביחד כדי שתהיה עמידה אחת. עוד דבר אחד ראיתי אצל הרבי במיוחד בקדושה אז אנחנו אומרים קדוש קדוש קדוש, כמו שאמרתי אז בקדוש קדוש קדוש מגביהים

04:52 דובר 2 את הרגליים שלוש פעמים, בברוך כבוד פעם אחת ובימלוך פעם אחת. כשהרבי עמד לפני התיבה הוא לא הגביה את עצמו בשלוש מקומות האלו בגלל שכשהוא עומד בעמוד לפני העמוד אז לא, לא עושים שום תנועה, אז הרבי לא הגביה את עצמו. כשהוא עמד בפני עצמו אז כמובן שכך הוא עשה. באמירת מודים אנחנו לך אז הנהגה של הרבי שמתפלל לפני העמוד אז במודים אנחנו לך הוא מתרומם אחרי מודים אנחנו לך, אבל ביחיד כשהרבי התפלל לא, לא בתור שליח ציבור אז במודים דרבנן, אז ההנהגה היא שכל המודים נאמר בכריעה אחת ממודים עד ברוך א-ל ההודאות, כשכל הזמן הוא מוסיף בכריעה עוד. הוא לא בצורה בתנועה כל הזמן של עוד ועוד ממודים אנחנו לך עד ברוך א-ל ההודאות. לגבי אמירת הקדיש, אמירת הקדיש אז כתוב מתי לכרוע בסוף החצי קדיש הראשון יש לנו כמה כריעות ובתתקבל לכרוע קצת ואחר כך אין כריעות רק עושה שלום. אז ככה כתוב לכרוע בסוף כל פסקה. אז הרבי הוא אף פעם הוא כרע תמיד לפני סוף הפסקה, זה נקרא וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה, היה כורע, כשהוא אמר ויקרב משיחיה הוא כבר היה אומר את זה בזקיפה, ככה תמיד. זה כתוב ככה לעשות בדרכי משה על הטור, וכך הרבי היה נוהג לעצמו. בקדיש תתקבל, באמצע הקדיש תתקבל אז הרבי כרע קצת לא בהתחלה ולא בסוף, באמצע האמירה הוא עשה כריעה של קצת. בעושה שלום אז במנהגים הוא כותב לעשות עושה שלום במרומיו לשמאלו, הוא יעשה שלום עלינו לימינו ועל כל ישראל ואמרו אמן לאמצע, ואמרו אמן בעמידה. אותו קדיש בצורה הפוכה, עושה שלום במרומיו לימין ויעשה שלום לשמאל. הרבי

07:04 דובר 2 אמנם שואל שאלה שהמקור זה הרשב"א, והרשב"א אומר: למה עושים לשמאל, שלימין השכינה? אז מה ההבדל בין תפילת עמידה לבין קדיש? וכך הרבי כותב בשם הרבי הריי"צ, והוא שואל את השאלה, אבל יחד עם השאלה, שהמקור הרשב"א, צריך להיות בכל העולם כולו נוהג בשניהם אותו הדבר, אבל את ההנהגה של הרבי ראינו כמו שהרבי כותב על הרבי הריי"צ, עם כל השאלה. אבל ככה, גם אם יש שאלה, אבל נוהגים כמו שהרבי לימד אותנו, אבל הרבי עצמו נהג אחרת. הוא עשה, אם זה בשמונה עשרה, אז הוא עשה עושה שלום במרומיו, ואם זה בקדיש, עושה שלום במרומיו. הוא לא עשה את כל החלוקה של עושה שלום במרומיו כמו שאנחנו אמרנו. כשהרבי היה יוצא לפני תפילת עמידה או אחרי, שהוא ניגש כמה פסיעות לעשות קדימה ואחורה, האם הרי צריך לעשות שלוש פסיעות? האם שלוש פסיעות בלבד זה נקרא שלוש פעמים לעקור את הרגל? או יש כאלו עושים שש פסיעות כדי שיהיו שלוש עקירות. אז למעשה הרבי תמיד עשה שלוש עקירות, שזה יצא ארבע תנועות. היה עושה, אה, מ-- אם זה הרגליים, אז זה עושה שלום במרומיו, ואז מצמיד. זה נקרא ארבע תנועות של הרגליים. אותו הדבר גם בהק-- בקדימה, כשהוא חוזר מהשמונה עשרה או שהוא ניגש לפני זה, אז היה גם את השלוש פסיעות ואז מצמיד את ה-- או בהלוך את הימין לשמאל או בחזור את השמאל לימין. אז יש לנו שלוש עקירות עם ארבע תנועות ברגליים. לגבי הקדיש וגם אותו הדבר בשמונה עשרה. לגבי אם הוא היה עוקר לפני תפילת עמידה כדי לגש-- הרי ב-ב-בסוף שמונה עשרה עושים עושה שלום במרומיו ומחכים, מחכים כדי לחזור.

09:11 דובר 2 זו תנועה מיוחדת כדי לחזור. למשל, כשהרבי התפלל לעצמו בציבור, אז הוא היה מחכה ל-לחזור. מתי הוא היה חוזר? אם זה בחזור, אז הש"ץ, הוא היה חוזר ל-לקדושה. אם זה באמירת קדיש, אז בהלכה כתוב לחזור לתחילת אמירת קדיש, אבל הרבי לתחילת אמירת קדיש לא יכול. למה? כי כשהוא היה עושה שלום, אז החזן כבר היה מתחיל את ה-- את, את מודים או את, את הקדיש או כל דבר. אז אם זה שחרית ומנחה, אז הוא חוזר לקדושה, אבל אם זה לא שחרית, אין קדושה, אז מתי הוא יחזור? אה, בהלכה כתוב לתחילת הקדיש, אז הרבי היה חוזר תמיד לדבר שבקדושה. כשהיו אומרים יהא שמיה רבא, אז הרבי היה חוזר. איפה זה היה מאוד בולט? כשהרבי היה עושה בליל שבת את העושה שלום במרומיו, ואז כשהרבי עושה עושה שלום, כל הקהל מתחיל ויכולו, אז הוא לא היה חוזר, כי הוא אמר את הוויכולו במקום שהוא עמד בסוף תפילת העמידה. אז החזן אומר את הברכה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, קונה שמים וארץ. כשהיו מתחילים מגן אבות בדברו, שוב דבר שבקדושה, אז הרבי היה חוזר. יש עוד חידוש גדול אצל הרבי שלא מצאתי מי שעוד עושה-- אומר את זה: כשהרבי היה אומר את החז-- אם הרבי עמד בליל ב-ב-- אם היוצא היה בשבת את ברכת מגן אבות, אה, האל-- אה, האל הגדול, הגיבור והנורא, אלוקינו, שמים וארץ. אז כשהחזן אומר את ברכת מגן אבות, אז כשהרבי היה אומר ברוך אתה ה', הוא היה כורע ומשתחווה כמו תחילת תפילת עמידה. לא ראיתי את זה במקום אחר. ראיתי ככה הרבי נוהג, וככה אנחנו נוהגים כמו שהרבי נהג.

11:08 דובר 2 לא ראיתי עדיין מקור לזה. אמ, על כל פנים זה, זה בליל שבת. בתשמ"ט, בשנת האבל לרבנית, אז כשהרבי התפלל לפני העמוד היה דבר חדש בליובאוויטש. באותו יום זה הרי בעשרת ימי תשובה, ובאותו יום היה שמחה. אני לא זוכר אם זה היה חתן או ברית, נדמה לי ברית מילה. והסדר היה ביום שיש ברית מילה או, או בעל החתן או בעל-- או החתן או בעל הברית, אז זו הסיבה שלא יגידו תחנון. אז הוא היה עומד, אה, הוא היה עומד ליד הרבי, מעמידים אותו סמוך לחזן שהרבי יראה את, כאילו, את הסיבה למה לא אומרים תחנון. וכאן הרבי עומד לפני התפילה לפני העמוד, ואז ה-- ליד ארון הקודש אז העמידו מישהו, ואחרי התפילה הרבי לא אומר, לא יאמר תחנון, אבל זה עשרת ימי תשובה, הוא יאמר אבינו מלכנו. ו... אז הרבי ראה את החתן ולא אמרו תחנון. אז הרבי התחיל קדיש, וניסו להגיד אבינו מלכנו ולפתוח את ה-- ניגשו לפתוח את ארון הקודש וחשבו אולי להגיד אבינו מלכנו אחרי הקדיש. אולי שגגה יצאה מלפני השליט. הרבי לא אמר אבינו מלכנו. אחרי התפילה הרבי מאוד ביקש תמיד שאם יש למישהו איזה הערה, אז שיכתוב. זה לא נקרא ביקורת, זה נקרא תורה היא וללמוד אנו צריכים. זרמו לרבי מכתבים: הייתכן שהרבי לא אמר אבינו מלכנו? הן נכון שהיה חתן ולא אומרים תחנון ביום שיש חתן או ברית מילה, כמו שכתוב בהלכה וגם בסידור. אבל כתוב מפורש בשולחן ערוך שבעשרת ימי תשובה, אם יש שמחה בבית הכנסת, אז לא יגידו תחנון, אבל יגידו אבינו מלכנו. כמה וכמה שאלו את הרבי באותו יום. בהתוועדות במוצאי ו' תשרי, הרבי התייחס אל השאלה שנשאלה. הרבי

13:40 דובר 2 אמר יפה מאוד ששאלו, וכך כתוב בשולחן ערוך, אבל צריכים ללמוד גם את הספרים שנכתבו על השולחן ערוך, וכמו קצות השולחן. הרבי הזכיר את חיים נאה שכתב ספרים בשער הכולל, והרבי אמר כך: נכון שבשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אומר שצריך לומר אבינו מלכנו, אבל הרי בסידור כתוב, ושמה כתוב בשולחן ערוך שבעשרת ימי תשובה יגידו אבינו מלכנו ולמנצח. אבל כיוון שבסידור הוא כותב שכל יום שלא אומרים תחנון, לא אומרים למנצח, אחרת מהשולחן ערוך, מן הסידור. אז ממילא, כיוון שלא אומרים למנצח, אז גם לא יגידו אבינו מלכנו. אמ, וזה לגבי אבינו מלכנו. אבל הרבי התייחס בשיחה לא רק לאבינו מלכנו. הרבי התייחס גם לא-ל ארך אפים בשיחה, שלא יגידו לא אבינו מלכנו ולא א-ל ארך אפים שלפני קריאת התורה. מכאן, אחרי ההתוועדות, נהיו שוב שאלות לרבי. למה שאלות לרבי? כיוון שנכון שבשולחן ערוך כתוב להגיד אבינו מלכנו ולמנצח, וביום שלא אומרים למנצח לא להגיד אבינו מלכנו, אבל בסידור כתוב מפורש לפני קריאת התורה, באמירת א-ל ארך אפים, ושמה כתוב אלו הימים שלא אומרים א-ל ארך אפים, פורים גדול, פורים קטן, אבל לא מוזכר את הדבר. אז הוא מבדיל בסידור עצמו בין למנצח לבין א-ל ארך אפים. ושאלו את הרבי. הרבה שאלו את הרבי. היו דיונים לכאן ולכאן, היו שמועות לכאן ולכאן, יש שאמרו שקיבלו תשובה מהרבי. הדברים לא היו ברורים. היו כאלה שטענו שהרבי אמר משנה לא זזה ממקומה, שום דבר לא השתנה. על כל פנים, כעבור כמה שנים יצא לי להשתתף בעריכה מחדש של הסידור תהילת ה', שיצא בשנת תשל"ח. ואחד הדברים ששאלתי את הרבי, ש-- האם לציין בסידור את ההוראה שנאמרה בשיחה שבכל יום שלא נאמר תחנון לא יגידו לא

16:15 דובר 2 את אבינו מלכנו ולא א-ל ארך אפים, והרבי כתב לי מפורש שככה להכניס את ההוראה בשולי הגיליון של הסידור, אה, את ההוראה של הרבי שלא אומרים, ומאז מתי שיש, אה, שמחה אז לא נ-- למנצח כבר קבע אדמו"ר הזקן בסידור, אבל לפי השיחה של הרבי מתשמ"ה לא יגידו לא א-ל ארך אפים ולא אבינו מלכנו. שמעתי, לא ראיתי, שבתשמ"ח בחודש ניסן, שזה יום שלא אומרים תחנון, והרבי התפלל לפני העמוד, היו פעמים שהוא כן אמר א-ל ארך אפים, אבל אנו אין לנו אלא מה שהרבי קבע וכתב לי, וככה הכניסו בסידור, וכך אנחנו נוהגים כפי ההוראה של השיחה ושוב בכתב, אה, ב-- שלא לומר ביום שלא נאמר תחנון. כשהרבי עמד לפני העמוד אז הוא אמר תהילים בציבור, את היום של אמירת תהילים. אם זה ו' תשרי אז הוסיף את שלושה פרקי התהילים אחרי השיר של יום. יש הרי עוד תהילים שאנחנו אומרים, תהילים המתאים למספר שנותיו. אה, לפני העמוד כמובן כל החסידים אומרים את הפרק של הרבי. הרבי כמובן לא אמר את זה ברבים, אבל כשהרבי היה נכנס לעלייה לתורה של שני וחמישי, אז הוא היה שומע את קריאת התורה מתוך חומש, ואחר כך היו שמים גם תהילים, ובזמן אמירת אשרי ובא לציון הרבי אמר את התהילים. איזה תהילים? לא את התהילים של יום, כי התהילים של יום כותב הרבי שאומרים את זה אחרי התפילה, אבל את התהילים המתאים למספר שנותיו, אז זה הרבי אמר בזמן ההמתנה עד קדיש תתקבל. הרבי היה אומר את שני הפרקים, את הפרק של הרבי ואת הפרק של הרבנית. הסדר היה קודם הפרק של הרבי, אחרי זה הרבנית. היה פעם דיון מדוע. או קודם אומרים

18:24 דובר 2 את הפרק של עצמו ואחרי זה של האחרים, או חסידים היו אומרים שתהילים אומרים לפי הסדר, ומה נפקא מינה באדם, ברוך השם, שיש לו כמה וכמה ילדים. אז איך הסדר אמירת התהילים? אז גם קיבלתי מפי חסידים שככה נוסח התפילה של אדמו"ר הזקן בשבת מאוד מתאים לפי סדר אמירת התהילים. אז זה יוצא שהילד בן שנה שאומרים עליו פרק א' לפני גיל שנה, אחרי זה זה פרק ב', משם מתחילים, וככה בתהילים המתאים למספר שנותיהם אומרים לפי סדר אמירת התהילים. בכל אופן זה לא קשור לציבור. אז אם בן אדם מתפלל לבד לעצמו, אומר קודם את התהילים המתאים למספר שנותיו לפני השיעור של תהילים. כשאדם מתפלל עם הציבור אז לפני העמוד הוא אומר קודם את התהילים של אותו יום, ולעצמו הוא אומר את הסדר אמירת התהילים, שזה סגולה מאוד גדולה שהילדים יצאו יראי שמיים, כמו שכותב הרבי הריי"צ במכתב שלו. מתשמ"ט והלאה אז זכינו לראות את הרבי כל יום, תשמ"ח, תשמ"ט והלאה, להתפלל גם שחרית כל יום בטלית ותפילין. לפני זה מנחה וערבית התפללנו עם הרבי כל יום, שחרית בשבת. כל יום שחרית הרבי לא היה מתפלל איתנו ביחד, אבל קריאת התורה הרבי היה יוצא מיוחד לקריאת התורה. לקראת קריאת התורה הוא היה יוצא, אמ, כמה דקות, זה נקרא כשהתחילו תפילת העמידה, המזכיר היה יוצא להביא את הרבי, וככה סוף חזרת הש"ץ והתחנון הרבי הגיע. כעבור כמה דקות הרבי יצא לקריאת התורה, היה לובש בתוך ה-, בתוך הזאל את הגרטל, והבחורים היו שמים לרבי על סטנדר מיוחד, אמ, את החומש שקוראים באותו יום לפי הגרלה. בזמן שאני הייתי, מי שהיה שם ראשון את החומש הוא זכה בזה, ואותו הדבר היו

20:40 דובר 2 שמים לרבי גם ספר תהילים שזה הרבי היה משתמש. אז לחומש הוא היה משתמש ב-- את הבריך שמיה אז הרבי אמר בעל פה כי סידור לא היה, ואת ה, את קריאת התורה היה שומר בחומש שתי עליות הראשונות, כי עלייה שלישית תמיד הרבי עלה לתורה, ואח-אח-אחר קריאת התורה ואמירת הקדיש והגבהה הרבי היה חוזר למקומו, ממתין עד קדיש תתקבל שאחרי ובא לציון, בזמן שהקהל אמר אשרי ובא לציון הרבי השתמש באמירת התהילים, הוא היה אומר אז שני פרקים, היה אומר את הפרק של הרבי ואת הפרק של הרבנית. אם הם היו ארוכים אז הוא היה אומר אותם, כשהם היו קצרים הרבי היה מתחיל עוד הפעם, היה אומר פרק של הרבי ופרק של הרבנית. של הרבי זה שנה לפני, הרבנית הייתה בשנה יותר מבוגרת, ואם הוא גמר את זה הוא התחיל את אותו פרק עוד הפעם. אז כמו שאמרתי, בחורים היו שמים. בזמן קריאת התורה הרבי היה, אמ, מעיין גם וזה נקרא בין גברא לגברא, היה מעיין גם ברש"י וחדי העין ראו איפה שהרבי, אמ, שם את העין, בחר, היה נראה שאז הוא בחר איזה רש"י הוא ידבר בשבת הבאה, ככה זה היה נראה מי שעמד מאוד קרוב. אמ, ב-- ככה זה היה בקריאת התורה היומיומית, ב-בראש חודש אז אין, אין, אין לנו את ה-- בראש חודש, אז יש לנו את קריאת התורה, אבל אין לנו את הקדיש, אז בסוף ובא לציון הרבי היה חוזר לחדר שלו. אמ, בראש חודש או אותו הדבר בתפילה רגילה בתפילת חזרת הש"ץ בראש חודש כשהתחילו הלל אז הרבי היה-- הוא היה עוד נוסע להביא את הרבי וכך הרבי היה מגיע. אז אני נזכר וכדאי לספר,

22:51 דובר 2 פעם אחת ראש חודש שהחזן היה חזן שהיה מתפלל, אמ, בדבקות ובאריכות וכשהרבי חוזר עוד אפילו היה לפני סיום אמירת הלל, וכשהרבי חזר זה היה מראה מיוחד. מה המראה-- מה היה אז? אז היה מקרה בכפר חב"ד, מקרה, אה, היה אחד מתושבי כפר חב"ד ששכב זמן רב, אה, איבד את ההכרה שלו ושכב כצמח והייתה אסיפה בכפר חב"ד, הרב עם כל תושבי כפר חב"ד באו לבית הכנסת ליום סליחות, ליום תענית, לאמירת תהילים, ובסוף כל אחד מתושבי הכפר נתן מטבע של דולר, ומכל התושבים יחד לקחו שליח שייסע לרבי, כולם חתמו על פ"נ לרבי לבריאות של אותו, אה, אותו בחור שהיה בכפר חב"ד רתוק ל-למיטתו, היה כמו צמח. השליח שנבחר זה היה הרב החסיד ר' בערקע חן, והוא הגיע אל הרבי, ידענו כבר, שמתי אפילו הבחורים שמגיע שליח מיוחד מכפר חב"ד ל-להביא לרבי את הפ"נים עבור אותו בחור. אה, ר' בערקע חן הגיע אל הרבי וכשהרבי יוצא לתפילת מנחה או כשהרבי עבר בפרוזדור הוא ניגש אל הרבי עם כל הפ"נים בשליחות תושבי כפר חב"ד עבור ה... עבור האטומים הזה. הרבי אמר לו לקחת חזרה את כל הפ"נים, לנסוע איתם לאוהל, אחרי שהוא יהיה שם ויתפלל אז שיחזור ויביא לו אותם וככה הוא עשה. למחרת היה ראש חודש, אז גם מי שמתפלל כחיוב, הרי ביום שיש מוסף לא מתפללים לפני העמוד. אז מי שניגש לפני העמוד זה היה ר' בערקע חן. ר' בערקע חן היה מתפלל לאט ובדבקות, והעיקר עם, עם קול מעורר הכוונה מאוד, מאוד גדול. ואז הוא-- אז כשהתחילו את ההלל אז הוא נסע להביא את הרבי. יש לנו הלל, שיר של יום, ברכי נפשי, ואז הרבי נכנס. לפעמים

25:13 דובר 2 דקה, שתיים מחכים. אבל ר' בערקע כשהוא אמר את ההלל עם כל הרגש, עם כל ההתלהבות, כשהוא חזר אז היה-- אז הוא החזיק אחרי הודו בקטע של מן המצר לפני אנא ה', ואז הרבי נכנס. היה מראה שקשה ל-- אי אפשר, נשאר לכל החיים. הרבי היה נכנס בדרך שהרבי היה נכנס הוא כבר היה מכין את המפתח כדי שהוא מגיע אל הדלת, רק תוקע את המפתח בדלת ופותח. כל שנייה הייתה מחושבת, בדרך במדרגות הוא כבר הכין את המפתח. ואז הרבי נעמד בגן עדן התחתון, והמפתח תקע לתוך המנעול ושומעים את בערקע חן עם ההתלהבות שלו, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", עם כל ההתלהבות, שמעו את זה עד, עד ה-- עד הפתח של החדר של הרבי. אז הרבי נשאר לעמוד, נשאר לעמוד ואומר יחד עם הקהל, מופיע בפוסקים, אבל הרי את הפוזה הזו. בערקע אומר בכל רעש גדול מהז"ל אנא ה' הושיעה נא ארבע פעמים, פעמיים אנא ה' הושיעה נא, אחר כך אנא ה' הצליחה נא, ואז הרבי נכנס לחדר. המראה הזה וההוראה מכאן שנשארה חקוקה לכל החיים. הרבי עומד בגן עדן התכ-- עם המפתח להיכנס לגן עדן העליון, והנה המפתח ואיך הוא נכנס, אבל הוא שומע שחסידים צועקים אנא ה' הושיעה נא. הרבי נשאר לעמוד איתם ועמו אנוכי בתפילתם, זה מראה שתמיד עומד לפני העיניים. טוב, אחר כך הרבי יצא לקריאת התורה. אז כמו שאמרנו בשני וחמישי הוא מקבל שלישי, בראש חודש הוא מקבל רביעי. אז כמה דברים במה שהיה סביב קריאת התורה של הרבי בזל מלמעלה. כמובן מפורסם שהיה מנשק תחילה, סוף ותחילה, וב-- אחרי קריאת התורה הוא מנשק את הסוף, תחילה ועוד פעם סוף, ואחר כך הוא סוגר את

27:27 דובר 2 הספר תורה, מפנה את פניו קצת לימין ומרים את הספר תורה בכמה פעמים. מה שכתוב ב-- מה ש-- כן, היה ב-- איפה שמוזכר שם השם, הרבי מגביה, ״ברכו את השם המבורך״, ועוד הפעם ״ברוך השם המבורך לעולם ועד״. אחר כך ״ברוך אתה השם״, ועוד הפעם ״ברוך אתה השם נותן התורה״. זה התוספת שהרבי נוהג כך, וכמובן גם מה שכתוב בהלכה כשאומרים ״תורתו״ בברכה הראשונה, ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו״, ובברכה השנייה ״אשר נתן לנו את תורת אמת״. זה כל המקומות שהרבי היה מגביה. אז ראינו את הנשיקה ואת ההגבהה של הספר תורה. בימים שהרבי היה נכנס וגם אומר קדיש, למשל ביום היארצייט של האח שלו בי"ג באייר או כל מיני כאלה דברים, אז הרבי אז נכנס גם עם הסידור. למה? שאחרי קריאת התורה הרבי אמר קדיש בסידור, או כשהוא היה מכניס את הסידור, אם היו ימים מיוחדים שהוא אמר קדיש, אז לפעמים אם זה היה יום של יארצייט, אז ככה את הקדיש בקריאת התורה הוא אמר, ואת הקדישים האחרונים אז הוא היה נשאר ואומר גם. ככה הדלת הייתה פתוחה בקריאת התורה. אבל כשהיה יום של יארצייט היו שמים סטנדר, סוגרים את הדלת, כי הרבי היה נשאר להגיד את הקדישים גם אחרי שיר של יום וגם עלינו, תהילים ומשניות. אמ, יש אמ, אמ במקומות אחרים אשר הרבי לא היה אומר בבוקר, כשהוא היה נכנס לתפילת מנחה, עוד לפני אשרי, הוא היה מסיים את הקדיש על משניות של הבוקר, ואחר כך הייתה מתחילה תפילת מנחה, כמו שאצל כולנו נוהגים בתשעה באב: משלימים קודם את של הבוקר, אחר כך מתחילים תפילת מנחה.

29:38 דובר 2 אז הרבי היה אומר קדישים לפני תפילת מנחה, השלמה של הבוקר. כמה מאורעות קטנים שהיו בקריאת התורה של בוקר. אז פעם אחת הרבי נכנס. לא ידענו למה הרבי נכנס עם הסידור. ראו שהיום יהיה משהו, ואז הרבי אמר קדיש אחרי קריאת התורה. ואז הרבי ביקש, פעם יחידה שאני ראיתי כזה דבר, הרבי ביקש שיגידו קל מלא רחמים. זה היה עבור הדוד של הרבנית בארץ ישראל שהסתלק אז. אז הרבי אמר רק פעם אחת קדיש, והוא ביקש לעשות קל מלא רחמים שנמצא בסוף הסידור, ואחר כך הוא קרא לאחד מהחסידים שהוא יגיד אחריו את הקדיש כל השנה. הדוד של הרבנית שגר בארץ ישראל. היה פעם דבר מאוד מעניין, נחקק מאוד חזק. הרבי גמר את קריאת התורה והרבי הצביע על משהו שמופיע בתוך הספר תורה, היה משהו שכיסה אות אחת. הדיו של האות לא היה ברור. אז הרבי, הרבי הצביע על מקום מסוים שמשהו יש שאלה על האות. אז טוב, הבעל קורא הסתכל, ומה הוא יכול לומר? אז כל אחד ניגש לראות. גם אני דחפתי את האף וגם הסתכלתי. לא ראיתי בדיוק את השאלה, אבל היה שם אחד מהחסידים והוא ניגש והוא אומר לרבי ביידיש: ״ס'איז גורנישט, ס'איז אַ ביסל שמוץ״. בתרגום לעברית זה כלום, קצת לכלוך. לראות את הרבי באותו רגע. הרבי נהיה כל כולו חיוור ואדום, והוא עושה עם הידיים ככה: אין לכלוך בספר תורה! כזה רעד. ניט קיין שמוץ אין ספר תורה. ההוא נבהל. אז הוא מבקש סליחה מהרבי והוא אומר: לא התכוונתי כלום, פשוט זה קצת לכלוך בספר. אז הרבי עוד יותר הזדעזע. אין לכלוך בספר תורה. היה מראה ככה. מה הוא התכוון להגיד? קצת איזה אבק מונח. טוב, אז אמרו לרבי: לא,

31:56 דובר 2 זה בסדר. אז הרבי אמר: אני לא רב. נא לקרוא לסופר או לרב. הרבי נשאר לעמוד וחיפשו מישהו והלכו למטה לבית מדרש. היה, אם אני לא טועה, זה היה רב מטלין [?] הסופר, והוא עלה למעלה והוא הסתכל ואמר: הכל בסדר. רק אז חזרה השלווה והספר תורה חזר למקומו. בשעת הגבהה עשו הגבהה ליד הרבי. אמ, בדרך כלל יש דעות איך לעשות. כתוב לפתוח בימין, עם הכוונה להסתובב לימין. כמובן שאצל הרבי תמיד קודם כל הראו את הספר לרבי, אחר כך עשו סיבוב שלם בצורה איך שאנחנו נוהגים בזמן של ההגבהה. הניחו חזרה את הספר תורה, קשרו בשליש התחתון ואחר כך את המעיל. אמ, כשהרבי תמיד הסתכל על ה, על ה, על זה שעשה את הגלילה, כי ככה כתוב בהלכה לעשות תמיד שיהיה התפר באמצע, וכתוב בפוסקים שהיום לאו דווקא. למה? כי התפר באמצע זה היה שאם ייקרע, אז שייקרע בתפר ולא ייקרע בקלף. כתוב שהיום התפרים חזקים ואם יעשו על הקלף לא יודעים מה יותר חזק, מה יותר קל. אבל זה בפוסקים. אצל הרבי תמיד אם מישהו לא שם את התפר באמצע הרבי היה-- ככה הרבי לא כמעט, כמעט לגמרי הרבי מדבר על זה וכותב על זה שהוא לא מתערב מה נעשה בבית הכנסת. לגבי הספר תורה הרבי כן היה מעיר שהתפר יהיה תמיד באמצע. זה דבר אחד שהרבי היה מעיר, וגם כששמים את המעיל הרבי העיר, כי הרבי מאוד הקפיד שהפנים של הקלף יהיו כלפי חוץ. אז כשאדם עושה הגבהה הרי הפנים של הספר תורה אליו. אז כשגומרים את ה-- את ההגבהה והוא מחזיק את זה, אז הרבי הקפיד והוא עשה סימן עם היד שיסובבו את ה, את

34:05 דובר 2 הפנים של הספר תורה כלפי הציבור, שככה הרבי נהג כשהוא הוביל את הספר תורה הלוך או חזור או בשמחת תורה. אז גם הרבי העיר שה-- להחזיק את הספר תורה בצורה, אה, בצורה כזו. הספר תורה תמיד היה עם הכתר, והכתר היו מוציאים אותו ממש סמוך לקריאת התורה. הרבי דיבר שיחה שלמה על הכתר תורה שילווה את הכתר. אז אם זה היה ספר תורה קטן היו משכיבים אותו ורק אז מורידים את הכתר. עם הספר תורה הגדול, רק כשהיה מגיע לבימה בשבת למטה, להוריד את הכתר ולא להוריד אותו לפני הסיבוב. גם בשמחת תורה, שיש דוחק רב, כשהולכים עם הספר תורה של משיח, זה עוד יותר דוחק. כולם רוצים לנשק, בטח עם הכתר-- ספר תורה הקטן של הרבי. אז הרבי מאוד דיבר על זה שהכתר יישאר צמוד, וגם בהלוך וגם בחזור כל הספר תורה יהיה עם הכתר. הרבי לא היה מנשק את הספר תורה. כשהוא גמר את העלייה הוא היה רק נוגע, כמו שהוא נגע תמיד בפרוכת, ככה הוא נגע תמיד בספר תורה. כשהיה בשבת עם הטלית, עם הטלית הוא היה נוגע בספר תורה ומנשק את הטלית. אבל באמצע השבוע היה כמו שהוא נגע בפרוכת תמיד, אף פעם לא נישק את היד, וגם בספר תורה היה נוגע בספר תורה, לא מנשק את היד. מנשק את היד ראינו את הרבי רק ב-ב-בתפילין בזמן התפילה, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", אז ראינו את הרבי מנשק ביד. במזוזה כשהרבי נגע אף פעם הוא לא נישק את היד, וגם לא בספר תורה. ב-- אם מדברים על זה, אז עקבתי מאוד הרבה אחרי הרבי בנושא הזה, ויש דעות בהלכה אם לנשק את

36:12 דובר 2 היד או לא. יש כאלה אומרים: נגעת בספר תורה, תנשק. אחרים כותבים: לא. מה אתה מנשק את האצבעות שלך? אם אתה שם טלית אתה יכול לנשק את הטלית. אחרים לוקחים את הרצועה, נוגעים בתפילין ואז הם מנשקים. אצל הרבי אין לי את הכלל למה, אבל מה שאני מדבר, מה שאני ראיתי ועקבתי הרבה זמן. אה, אם היד הוא נישק, אבל רק את התפילין, אז הוא כן נישק את היד. במזוזה הוא שם את היד אבל הוא לא נישק. אותו הדבר גם ב-ב-בפרוכת, הוא תמיד שם את היד, אבל הוא לא נישק. עכשיו דבר נדיר, שבת אחר הצהריים, כשהיה נוגע בספר תורה הוא היה מנשק את היד. אין לי הסבר, אבל זה המציאות שעקבתי הרבה זמן. שבת אחר הצהריים, אם הרבי קיבל עלייה, לא תמיד הוא קיבל, אבל אם הוא קיבל עלייה הוא היה נוגע בספר תורה ומנשק, רק שבת אחר הצהריים. במזוזה, אז ההבדל. יש מקומות שהוא נגע, יש מקומות שהוא גם לא נגע. מה ההבדל? גם כשעקבתי אחרי הרבי, יש מקומות שחייבים מזוזה מן התורה. מתי שיש שתי מזוזות ומשקוף מלמעלה ויש פ-- זה פתח. אחר כך כשיש פתח אז צריך גם דלת. כשיש משקוף בלי דלת יש מחלוקת הראשונים אם חייב במזוזה או לא. להלכה אנחנו שמים מזוזה בכל משקוף, אבל לא מברכים על המזוזה רק אם יש דלת. בשאר המקומות תלוי מה ומי. אבל על כל פנים, בכל בית שיש לו משקוף ושתי מזוזות כולם שמים מזוזה. אבל לברך זה רק במקרה שיש דלת, כיוון שיש דעה בין הרמב"ם והרא"ש אם חייבים במזוזה או לא. אצל הרבי ב-- מה שעקבתי, במקום שהיה דלת, זה נקרא חיוב המזוזה,

38:02 דובר 2 הוא היה שם את היד. במקום שהמזוזה היא לא ממש חיוב, הוא היה מסתכל על המזוזה אבל לא נוגע בה. אבל לנשק את היד עם מזוזה לא. אז כמו שאני מסכם, בתפילין תמיד הוא נישק את היד. בספר תורה אף פעם לא נישק את היד חוץ משבת אחר הצהריים. אם היה לו טלית הוא היה נוגע בטלית בספר תורה ומנשק. את הפרוכת תמיד הוא נגע ביד, אבל אף פעם לא נישק את היד.