כללי מלאכות השבת - הרב דרור כהן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו בסייעתא דשמיא, אה, נתחיל היום, אה, אה, סדרה של שיעורים שקשורים לל"ט מלאכות השבת. אה, השיעור הראשון יתמקד ב... הקדמה על ל"ט מלאכות ואולי ביסודות בכלל בהלכות שבת, כללים, שהכללים האלה יחזרו על עצמם, אה, לאורך כל ההלכות שאנחנו נלמד במלאכת חורש, זורע, אה, דש וכולי וכולי וכולי, אה, שהן מאוד מאוד חשובות להבנת ההלכה. אה, אדמו"ר הזקן, הייחודיות שלו בכתיבת ההלכה, שהוא שם דגש על ההלכה בטעמה. זאת אומרת שאדם לא ידע רק את ההלכה, אלא הוא ידע גם את מבואותיה. הוא ידע גם את היסודות להלכה, כיצד, אה, ההלכה, מהם הכללים הבסיסיים שההלכה מתמקדת בהם, ואז הוא יראה איך ה-איך הכללים האלה חוזרים על גבי עצמם פעם אחר פעם, וכך הוא יבין היטב מה השורש ומה המקור. אנחנו נשתדל בעזרת השם, אה, גם ללמד את ל"ט המלאכות וגם להסביר כל מלאכה ומלאכה, מה מקורה, מה שורש האיסור, כיצד היא מופיעה בתורה, כיצד אחר כך היא מופיעה במשנה, בגמרא, מה הספקות והדיונים, המחלוקות בראשי פרקים לגבי המלאכה, ובשורה האחרונה, באחרונים, בפוסקים האחרונים, מה פסקו, אה, הפוסקים ולמה הם הגיעו למסקנה שלהם או למה, למה ישנם חילוקי דעות ביניהם. אז התורה אמרה בשבת לגבי עשיית, אה, ל"ט מלאכות, כן? והיא ציוותה, יש מצוות במלאכות השבת שהן מצוות עשה, שאנחנו מצווים במשהו אקטיבי, ויש מצוות לא תעשה. ו-ולכן ה-- אה, במצוות השבת כתוב מצד אחד, "וביום השביעי תשבות", ככה התורה בספר שמות כתבה, ומצד שני כתוב, "יום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה". זאת אומרת ששבת, אה, מורכבת גם ממצוות עשה. יש לנו גם-- יש עלינו גם מצוות עשה לשמור את מצוות השבת באופן אקטיבי, ויש לנו גם

02:15 דובר 2 מצווה למנוע את עצמנו מעשיית מלאכות, אה, אה, אסורות. עכשיו, אם נסתכל היטב נראה שבתורה, אם נקרא את הפסוקים בתורה בספר שמות, אנחנו נראה שבתורה מוזכרים רק ארבע, רק ארבע, אה, אבות מלאכות, שהם חרישה, קצירה, אה, הבערת אש והוצאה מרשות לרשות. כן? האבות האחרים הם לא מפורשים, הם לא כתובים בצורה, בתורה בצורה מפורשת, ו, אה, אה, הם כתובים בצורה כוללנית. התורה כתבה, "לא תעשה כל מלאכה", וחכמים קיבלו הלכה למשה מסיני. זה מושג מאוד מאוד נפוץ, הלכה למשה מסיני, ש, אה, מהם המלאכות, מהם שאר המלאכות הנגזרות, הנלמדות, שהתורה, אה, אה, אסרה עליהן. עכשיו, מסמיכות פרשת המשכן לשמירת השבת, אנחנו למדנו שכל המלאכות, "לא תעשה כל מלאכה", כל דבר שנאסר, שעשו אותו במשכן, אז הוא נאסר בשבת, ולכן, אה, נוצרו לנו, אה, ל"ט מלאכות. זה הפרט הראשון. הפרט השני, אנחנו נשים לב, כיוון שמלאכות השבת נלמדות ממלאכות המשכן, לכן הן מקבלות אופי, הן מקבלות תצורה ייחודית, והן לא מלאכה סתמית. מלאכה, כל עשייה הופכת להיות מלאכת שבת ולכן אתה תהיה אסור בה, אלא כאן אנחנו נכנסים למושג מאוד מאוד חשוב, שהוא מוטיב מרכזי בהלכות שבת, שנקרא בשם מלאכת מחשבת. מה זאת אומרת מלאכת מחשבת? אדם השקיע מחשבה, אומנות. זה לא מלאכה סתמית, ולכן אנחנו אומרים שרק מלאכה שהייתה בה חשיבה, פירוש גם כוונה, האדם התכוון לעשות את המלאכה הזאתי, אז, אה, רק עליה הוא יתחייב בשבת. אבל מלאכה שנעשית מאליה, ללא מחשבה, כפי שנראה שהרבה ממלאכות השבת לפעמים נעשות מאליהן ולכן הן לא נחשבות בגדר איסור, לפחות לא מדאורייתא. הוא לא נכנס לגדר עשיית מלאכה מהתורה. כן, אמנם הרבה פעמים מדרבנן זה יהיה אסור, אבל מהתורה אני לא

04:27 דובר 2 נכנס לגדר של איסור. הרבה אנשים טועים וחושבים שמלאכה מוגדרת כדבר שתלוי בעמל וטרחה או יגיעה מסוימת, וזה לאו דווקא נכון. כן, כמו למשל אם אדם יזיז אבנים בכוח, עכשיו התאמץ. כן, זה דווקא נקרא מלאכה. אבל אם אדם ידליק גפרור קל, ייקח גפרור קל וידליק אותו, אז לא, מה הוא התאמץ בכך? או אדם ילחץ על מתג החשמל אז אין בכך בעיה. אז האמת שזה לא נכון. זה הפוך. כי גם אם אדם ייקח עכשיו מחט והוא יוציא את המחט הזאת מרשות היחיד לרשות הרבים, למרות שהמלאכה הזאת אינה כרוכה בעמל, ובסך הכל האדם לקח מחט קטנה שהייתה מטולטלת בכיסו והוציא אותה מרשות היחיד לרשות הרבים. כמובן, כמו שדיברנו קודם, שהוא עשה זאת במזיד, התכוון, ידע בכך שהוא עושה זאת, הוא עבר איסור דאורייתא. לעומת זאת, אדם שגרר ספסלים גדולים בבית מצד לצד, או ארון גדול ענק, או פתח איזה שער ברזל כבד משקל, לאו דווקא שהוא עבר איסור, כי אין קשר בין היגיעה שהאדם עושה לבין איסור המלאכה. חז"ל אסרו שאדם לא ייצור מציאות חדשה. במקרה שלנו, הוצאת המחט והעברתה מרשות היחיד לרשות הרבים יצרה מציאות חדשה. המחט הייתה בתחילה ברשות היחיד ועכשיו המחט עברה לרשות הרבים. יוצא לנו שהמחט עברה סטטוס. היא עברה מ... נוצרה מציאות חדשה שהמחט מונחת במקום כזה שהיא לא הייתה קודם. לכן, ובהגדרות התורה זו נקראת מלאכת מחשבת. המשנה בפרק כלל גדול במסכת שבת, שם היא אומרת שיש שלושים ותשע אבות מלאכות. או ליתר דיוק הלשון של המשנה שם: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ולמה כתבו ארבעים חסר אחת? נתנו בזה הרבה טעמים. הטעם, אחד הטעמים הפשוטים לכך שיותר קל לאדם לזכור שאומרים

06:41 דובר 2 לו ארבעים חסר אחת, מאשר שיגידו שלושים ותשע מלאכות, ולכן השתמשו בלשון ייחודית כדי שהאדם יזכור את המלאכות הללו. נאמר לסיכום מה שעד כה דיברנו. אב מלאכה זה מלאכה שהייתה במשכן קודם כול בפועל, כן, והיא התולדה שלה. זאת אומרת, הדברים שיוצאים מהמלאכה זה דברים שדומים לאב. כל דבר שדומה לאב מלאכה שנעשה במשכן הוא נקרא תולדה. גם כדי לקבוע מה זה אב ומה זה תולדה זה נתון לשיקולם, לשיקול דעתם של החכמים ולא לשיקול דעתו של כל אדם, ולכן צריך להבין את כל המכלול: מהו האב ומהן התולדות שלו. כפי שהגמרא מאריכה ומדברת על זה באריכות גדולה ביותר בקשר לכל אב ואב. וכותב הרמב"ם שלא יקל אדם ראשו ויגיד שאם הוא עבר על תולדה יש בכך איזושהי קלות דעת ואולי איזשהו פחיתות הערך בערך העבירה. אדם עבר על תולדה או אדם עבר על אב, זה היינו הך. שניהם, שניהם הוא. או אם הוא עובר את זה במזיד זה איסור כרת, ואם הוא עובר בשוגג הוא צריך להביא קורבן חטאת. מה בכל זאת ההבדל? כן, כפי שהגמרא בבבא קמא גם כן מסבירה שמה בפרק ארבע אבות, מסבירה באריכות מה ההבדל בין אב לתולדה, שאם אדם עבר על עשר אבות שונים, הוא יהיה חייב על כל אב ואב להביא קורבן חטאת, במידה וזה היה למשל בשוגג. אבל אם אדם עבר על אב והתולדה שלו הוא יצטרך להביא רק קורבן אחד, ולכן גם אם הוא עבר, לצורך העניין, הוא עבר על אב אחד ועוד חמש עשרה תולדות שלו בבת אחת, במקרה אחד, ברצף אחד, אז הוא יתחייב להביא רק קורבן אחד. אבל זה לא אומר שלתולדה יש איזשהו

08:40 דובר 2 ערך פחות מאשר לשאר האבות. עד כאן למעשה סיכמנו, אה, מה ההגדרה בתורה של אבות המלאכה, מאיפה הן נגזרות, ממלאכות המשכן, כן? ובאופן כללי, איך אנחנו מגדירים אב ואיך אנחנו מגדירים, אה, תולדה שזה דבר דומה לו, ומהי מלאכת מחשבת, שלמעשה מהסמיכות של מלאכות המשכן לאיסור השבת אנחנו לומדים שזה לא סתם מלאכה ארעית, אלא זאת צריכה להיות מלאכה שהיא, אה, מלאכה שכרוכה במחשבה, בכוונה. זה עיקר הפירוש של הדבר. כן. עכשיו אנחנו נסביר איך אנחנו מחלקים את מלאכות השבת לקבוצות. אז יש לנו ל"ט מלאכות, ל"ט מלאכות, שמתחלקות באופן כללי לארבע קבוצות עיקריות, כן? וכל אחד יש לו עיקרון שמנחה אותו. הקבוצה הראשונה יש בה אחת עשרה אבות מלאכות, שהם למעשה הכותרת שלהם זה הכנת הסממנים. בבית המקדש היו סממנים שהיו משתמשים בהם, צבעים שהיו משתמשים בהם לצבוע את היריעות, כן? וכולי וכולי. והצבעים הללו, אה, הסדר שלהם, סדר המלאכות הללו זה זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש ואופה. אופה זה מבשל למעשה. זה, אה, קבוצה ראשונה שהם נמנות על אחת עשר אבות מלאכה. קבוצה שנייה יש בה שלוש עשרה, אה, אה, מלאכות שהן נעשו ביריעות עצמן, לא בצביעת היריעות אלא ביריעות עצמן, שזה הגוזז. כן, אדם גוזז את הצמר, מלבן, מנפץ, צובע, טווה, מיסך, העושה בתי נירין, שני, שתי בתי נירין. אורג, פוצע, קושר. כן, מתיר, תופר וקורע. לא צריך לזכור את כולם, אבל צריך לזכור שהכותרת שלהם הם שהן נעשו בהכנת היריעות עצמן. יש לנו קבוצה שלישית, לפני האחרונה, שיש בה שבע אבות. כן, שהם לצורך כיסוי העורות אילים המאודמים והעורות תחשים. שהם מה? צד, שוחט, מפשיט, מעבד, ממחק, משרטט ומחתך. אלה, כל

10:59 דובר 2 אלה, הכותרת שלהם, הם מכינים את הכיסוי של המשכן. הקבוצה הרביעית יש בה שמונה אבות מלאכה והם לצורך הקמת המשכן עצמו. שזה כותב, מוחק. כן, בונה, סותר. היו כותבים על הקרשים של המשכן, היו כותבים מה הזכר ומה הנקבה כדי לחבר את הקרשים בצורה נכונה. מכבה, מבעיר, מכה בפטיש ומוציא מרשות לרשות. שהן למעשה אבות המלאכה שאותם נלמד ביסודי, ביסודיות, אה, אה, אחת לאחת. אז נמצאנו שלמדים שישנם, ישנה חלוקה לארבע, ארבע קבוצות. כן. קבוצה ראשונה זה הכנת הסממנים. קבוצה שנייה זה הכנת היריעות עצמן. כן. קבוצה שלישית היא הכיסוי. כיסוי עורות אילים מאודמים שכיסו את המשכן, והקבוצה הרביעית היא הקמת המשכן בעצמו. מכאן אנחנו עוברים לנושא הבא, שהוא למעשה העונש של אדם שמחלל שבת. אז אדם שחילל שבת במזיד, כפי שהזכרנו, עובר באחת מל"ט. אדם שעבר אחת מל"ט אבות המלאכה או מתולדותיה, כפי שהזכרנו שהתולדה והאב הם חמורות מבחינת העונש אותו דבר. ואם היו לנו עדים והתראה, באו שני עדים ואמרו לאדם הזה: אסור לך. אתה עובר כרגע על איסור שבת. זה מלמד אותנו אולי לפעמים שאם רואים אדם ש... אם נעיר לו על איסור שבת הוא לא ישמע לנו וחס ושלום יכול להיות שאנחנו מכניסים אותו לאיסור תורה ועוון כרת, אז אולי רצוי שלא להעיר לו כדי לא להכניס אותו לאדם שאנחנו יודעים שבאופן ברור לא ישמע בעצתינו. והתורה כותבת: "ביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת". כן, ואומנם צורת המיתה, אגב, התורה לא כותבת את צורת המיתה, אבל חז"ל למדו את זה מדין של, בסיפור המפורסם של מקושש העצים, שהוא חילל שבת במזיד, שהיה עדים והתראה והוא נענש בסקילה. "מות

13:17 דובר 2 יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה, וירגמו אותו באבנים וימת". כן, אז כל זה עד כאן לגבי מה קורה כשאדם עבר על איסור שבת במזיד. מה קורה אם אדם עשה? לא היו עדים והתראה, כן, והוא בכל זאת עבר על זה במזיד. אז מדאורייתא הוא אמנם חייב כרת, כי כתוב "כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש ההיא", כפי שהתורה מביאה בספר שמות, אבל ולכן הוא חייב מיתה בידי שמיים, כי אין פה עדים והתראה. אם הוא עבר על זה בשוגג, הוא לא ידע. למשל, או שאדם לא ידע שהמלאכה הזאת אסורה בשבת, או שהוא ידע שהמלאכה אסורה, אבל הוא לא זכר שיש שבת. היום התעורר בבוקר ושכח ששבת ופתאום עשה מלאכה ופתאום נזכר, רגע, רגע, היום יום שבת, אז הוא צריך להביא, כמו שהזכרנו, קורבן חטאת. כן, כי יש לנו כלל שהרמב"ם מביא בהלכות שגגות, שכל מי שחייב על זדונו כרת, אז בשגגתו מביא חטאת. זאת אומרת, אם הוא עבר, אם במזיד הוא חייב כרת, אז על שוגג הוא יצטרך להביא קורבן חטאת. עכשיו איך עושים תשובה? איך עושים תשובה? אדם שחס ושלום עבר איסורי שבת, אז בזמן שבית המקדש היה קיים, אז אדם חילל שבת בשוגג והיה צריך להביא קורבן. אנחנו בעוונותינו הרבים, בית המקדש חרב וטרם נבנה, ייבנה ויכונן במהרה בימינו. אז הדרך העיקרית היא תשובה. יש מי שאומר על פי דרך החסידות, שאולי דרך התשובה יש בה משהו אפילו יותר נעלה מהבאת הקורבן. ונזכור באופן כללי מהי התשובה. התשובה מתחלקת לארבעה חלקים. החלק הראשון של התשובה, כפי שאדמו"ר הזקן מבאר את זה באריכות יתרה באיגרת התשובה, זה עזיבת החטא. אחר כך חרטה

15:11 דובר 2 על העבר. הצד השלישי של התשובה זה וידוי בפה. צריך להודות ולהתוודות, לומר בפה שהוא עבר עבירה, וקבלה לעתיד. החלק הרביעי הוא מכאן ואילך לא יחטא. לא מספיק שהוא עד כה לא חטא, הוא צריך להחליט שמכאן ואילך הוא יותר לא יחטא. והרבה הרבה מהפוסקים כתבו, בפרט אחרוני דורנו כתבו, שירבה בללמוד הלכות שבת. למה? כי מעלתה של השבת גדולה מאוד, והיא שקולה, כמו שחז"ל אומרים בגמרא בירושלמי מסכת ברכות, שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה. כן, וכמו שחז"ל אמרו גם כן במסכת שבת, "אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד הם נגאלים". זאת אומרת ששמירת השבת היא משהו שיש לו יסוד מאוד מאוד גדול, ולכן ממילא כיוון שאדם שלא ילמד הלכות שבת כראוי, כמעט בהכרח שהוא יחלל את השבת בשוגג. לכן תיקונו והידורו הוא שילמד הלכות שבת על בוריין. כיום, בימינו, ש-ש מכשירי מולטימדיה נפוצים בכל מקום ובלחיצת כפתור אחד, אחת אדם יכול ללמוד הלכות שבת מטובי הרבנים, אה כאלה שמתחברים ל-ל באופן פדגוגי ל-ל-לשכלו, כאלה שמתחברים באופן אמוציונלי לנפשו. אז ודאי וודאי שהז-זכות והחובה הם עוד גדולים יותר, הרבה יותר ממה שהיה אולי בדורות קודמים, שהספר לא היה מצוי והיה אולי קושי יותר באיתורו. אז עד כאן סקרנו גם את חלוקת המלאכות לקבוצות, מלאכות השבת לקבוצות, וגם הסברנו באופן כללי על עונש אדם שמחלל שבת ועל הדרך לתיקון העניין. אנחנו בסייעתא דשמיא מתחילים עכשיו אה כללים והגדרות בהלכות שבת. כן, ועכשיו אנחנו ניתן הגדרות בסיסיות, נעבור הגדרה, הגדרה, ולכל הגדרה נשתדל לבאר אותה ולהסביר כל צורכה מה היא אומרת ואיך אחר כך אנחנו שוזרים אותה יחדיו ביחד עם אה ההלכות שנלמד אה בהמשך. הכלל הראשון הוא דבר שנעשה

17:33 דובר 2 בשינוי גדול. זאת אומרת, כל מלאכה שאני עשיתי אותה בשינוי גדול, או כפי שמבואר בהלכה, שאני עשיתי שני שינויים מדרך עשייתה באופן רגיל. זאת אומרת שלא עשיתי אותה בדרך רגילה, אלא שיניתי מהרגילות שאני בדרך כלל עושה בה. למשל, אמ יהיה מותר לאדם לטחון פלפלים, לקחת פלפל ולקחת את הקת, את הגב של הסכין, כן? ולתת בקת של הסכין על גבי השולחן. למה? כיוון שיש פה שתי פעולות. קודם כול הוא לא עשה ב-ב-עלי, עלי או מכתש. הוא לא כתש את זה בכלי המיוחד לכך. זה דבר ראשון. דבר נוסף, גם לא היה פה מכתש, גם לא עלי ולא מכתש. הוא גם כתש על גבי השולחן והוא גם כתש בלי כלי המיועד לכך, ולכן מכיוון שנעשו פה שני, שני שינויים מדרך העשייה הרגילה, לכן אני אבוא ולהגיד שאפילו לכתחילה, כמו שהשולחן ערוך מביא בסימן שכ"א, בסעיף ז', שם הוא מביא שהדבר הזה יהיה מותר. אותו דבר השולחן ערוך מביא, אדם רוצה למצוץ ענבים. הוא לוקח ענבים, הוא שם אותם בפה והוא שולק אותם. אז אין, אז-- השולחן-- הוא עושה את זה בדרך של יניקה, כיוון שאין זה דרך סחיטה, למרות שבפועל הוא סוחט את הענבים והוא שותה את המיץ ומשאיר את הפרי. אף על פי כן, כן, כפי ש-א-א-השולחן ערוך מביא וגם הדעה הראשונה ברמ"א גם כן כותבת כך, כן, הדבר הזה יהיה מותר. אמנם אי אפשר ללמוד מזה לכל המלאכות, כי כל מלאכה יש לה דינים שלה, ולכן לא בכל דבר, למרות שאנחנו לומדים את הכללים, כיוון שהם מרובים, יש להם הרבה תיחומים והגבלות, לכן אנחנו צריכים לדעת איך לעשות היקש מדבר אחד למשנהו, אבל באופן כללי אנחנו

19:24 דובר 2 נראה את הקו המנחה שמנחה לנו את ההיתרים או את האיסורים באיסורי השבת. ולכן, ניתן עוד דוגמה לדבר שנעשה בשינוי גדול. אמרנו או שינוי גדול או שישנם שני שינויים ברצף. אסור למשל לאדם לחלוב את, לחלוב את הבהמה שלו בשבת, אפילו על ידי שינוי גדול. זאת אומרת, אם הוא עשה את זה ביד שמאל, בדרך כלל בני אדם עושים מלאכתם ביד ימין, הוא עשה שינוי והוא עשה בידו השמאלית, כן? למה, כן? כי הדין הוא שבכל המלאכות האסורות, בין אם אדם יעשה אותן בימינו, בין אם אדם יעשה אותן בשמאלו, הוא יהיה חייב. חוץ מלמשל מלאכת כתיבה. כתיבה היא נקראת, צריכה להיות כתיבה תמה, שלמה. מה זה כתיבה שלמה? כתיבה שלמה נעשית דווקא ביד ימין, ולכן אדם כתב בשמאלו. זו אינה כתיבה תמה והוא פטור. ניתן דוגמה. אדם הלך לבית רפואה ולא מוכנים לקבל אותו. הוא צריך להתאשפז עכשיו או מקרה חירום, והיום בימינו כבר אין בעיה כזאת, כי גם עולם הרפואה מבין שיש אנשים שומרי תורה ומצוות, ברוך השם וכן ירבו, ולכן הם מאפשרים לחתום במוצאי שבת. אבל בואו נניח שהלך למקום של גויים שמסרבים לקבל אותו באם הוא לא יחתום. אז מה הוא עושה? הוא יכול לחתום בשמאלו בשעת הדחק. למה? כיוון שאם הוא כתב בשמאלו אז הוא עבר איסור דרבנן, אבל לא עבר איסור דאורייתא. עוד הפעם, לכתוב לכתחילה בשמאלו ודאי וודאי שאסור. אבל יש לנו עניין לצמצם את האיסור. אם אני יכול, אם יש באפשרותי לעבור איסור תורה ואיסור דרבנן, ודאי וודאי שאני אעדיף לעבור איסור דרבנן ולא איסור תורה. אמר לי פעם איזה יהודי, אבל חמורים דברי סופרים יותר

21:17 דובר 2 מדברי תורה. בדיוק דוגמה קלאסית להסביר למה שיקול דעת של אדם שלא בקיא בכל רובד ההלכה לא יכול להסיק מסקנה באמת על בורייה בצורה ישרה ואמינה שמכוונת לאמיתתה של תורה. למה? כיוון שמה שחכמים באו ואמרו, חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, זה כדי לא לגרום זילותא בדברי החכמים. יבואו אנשים ויגידו, אוקיי, אני לא אחלל שבת מדאורייתא, אבל אני אחלל שבת דרבנן. חכמים לא רצו שבני אדם יזלזלו, כיוון ששורש דבריהם של חכמים הוא בעולמות עליונים. לכן באו חכמים ואמרו שאוי לו לאדם שיזלזל בדבריהם, ואם הוא יזלזל, משמיים אולי יקבל עונש חמור יותר מאשר אדם שמזלזל בדברי תורה. אבל גם חכמים עצמם נוחה דעתם שאדם ירא שמיים שרוצה לקיים את מצוות התורה כהלכתן. הם עצמם מורים לך שאם יש לך אפשרות כרגע, וזה לא בא מתוך זילותא בדברי חכמים, אלא מתוך בחירה בין לעבור איסור דאורייתא לבין לעבור איסור דרבנן, ודאי וודאי שהחכם איננו בראשו שהוא יעבור איסור דרבנן ולא יעבור איסור דאורייתא. עד כאן דיברנו לגבי דבר שנעשה בשינוי גדול. הכלל הבא שנלמד נקרא בשם מתעסק. מה זה מתעסק? מתעסק זה כמו מסיח לפי תומו. אדם שעולה עושה פעולה בלא כוונה, כן? כתוצאה מאי שימת לב, הוא לא שם לב כרגע, או מפעולה לא זהירה. הוא כרגע לא נזהר, לא שם לב למעשיו, ולא הייתה לו שום כוונה בעשיית המלאכה. דיברנו קודם שביסוד מלאכות השבת צריך מלאכת מחשבת. זאת אומרת, צריך שהמלאכה תהיה עם כוונה לעשותה. פה, כן, הוא לא התכוון. ולמרות שהוא לא עבר על עשיית איסור, אדם שעשה דבר כזה הוא לא עבר איסור. ולכן אדם שלמשל נשען על מתג, על

23:26 דובר 2 מתג החשמל בשבת ובטעות הדליקו, הוא לא עבר איסור. אף על פי כן כתבו חכמים שצריך לעשות חשבון עם נפשו. למה נתגלגלה לידו תקלה זו? למה עלה בידו לעשות? ולכן צריך לעשות תשובה על כך. למה צריך לעשות תשובה? כיוון שמגלגלים זכות על ידי זכאי ומגלגלים חובה על ידי חייב, ולכן אין מקרה ואין תקלה, אלא צריך לפשפש במעשיו, כמו שחז"ל מביאים דוגמה לאדם. ההלכה מביאה דוגמה לאדם שהתבלבל ואמר בשבת אתה חונן לאדם דעת. אז למרות שלפועל גם היה ראוי לכתחילה אפילו בשבת לקבוע את סדר הברכות בשמונה עשרה, כמו בימות החול, אז מה כל כך הבעיה אם אדם יגיד אתה חונן לאדם דעת? מה שגם ההלכה אומרת שצריך לסיים את הברכה ואז להמשיך בתפילת השבת כרגיל. אז מה כל כך הבעיה עם זה? אלא באים ואומרים, אם אדם התחיל אתה חונן לאדם דעת, זה סימן ששבתו אולי חולית קצת, ולכן צריך לפשפש ולחשוב איך מתקן את מעשיו ואיך קדושת השבת יותר חודרת בו. כך גם בענייננו, אדם בטעות התעסק עם משהו ובטעות חילל שבת, או ליתר דיוק לא חילל שבת, אלא בטעות עבר דבר שאף על פי שהוא מותר אבל הוא במזיד אסור, צריך לחשוב בעצמו. אז הגמרא בשבת שמה בדף ע"ב מביאה דוגמה לאדם שנפלה לו סכין בין הערוגות ותוך כדי קצר שם משהו. כן, הוא התכוון בכלל לעשות מלאכה מותרת. בכלל, סתם התכוון לחתוך עם הסכין עגבנייה ולאכול אותה, ובטעות הוא תלש משהו מן המחובר. הרי זה מתעסק ופטור. אדם התעסק, הוא לא התכוון עכשיו לחתוך עכשיו את הירק הזה שנפל עליו הסכין. אותו דבר אם אדם יצא לרשות הרבים עם חפץ בכיסו

25:22 דובר 2 והוא לא התכוון לצאת עם החפץ הזה, אז הוא יהיה פטור. הוא לא יהיה חייב כי הוא לא התכוון. אין פה מלאכת מחשבת. אף על פי כן, הוא צריך לחשוב למה קרה שאירעה תקלה על ידו, והוא היה צריך לעשות מלאכה כזאת שהיא אסורה במזיד בשבת. עכשיו, מה ההבדל בין מתעסק לשוגג? כן, שוגג מוגדר כאדם שלא רצה לעשות את המלאכה הזאת. כן, הוא לא רצה לעשות, אבל הוא לא ידע שאסור לעשות אותה או הוא לא ידע ששבת. מה זה שוגג? הוא לא ידע שהמלאכה אסורה או שהוא לא ידע איזה יום היום. מתעסק, הוא בכלל לא רצה לעשות. הוא לא רצה לעשות את המלאכה הזו בכלל, אלא היא נעשתה בטעות גמורה. זאת אומרת, המלאכה עצמה נעשתה בטעות. בשוגג הוא עשה את המלאכה, רק לא ידע שהיא אסורה. זאת אומרת, הייתה לו כוונה בעשיית ה-- הייתה לו טובת הנאה בעשיית המלאכה. הייתה לו כוונה פה. הוא חתך למשל את הירק, אבל הוא חתך את המחובר, אבל הוא לא ידע שאסור בשבת לחתוך מחובר או שלא ידע ששבת היום, אבל הוא מתכוון לחתוך את הירק. לעומת זאת, מתעסק, הוא בכלל לא התכוון לחתוך את הירק, כמו שלמדנו עכשיו, שהסכין פשוט נפלה מידו וקצרה איזה משהו בדרך אגב, בדרך של מתעסק. אז עד כאן סיכמנו מה ההגדרה בכלל, מה ההגדרה במתעסק. מה זה אדם שמתעסק? שעושה מעשה לפי תומו. הוא לא התכוון לעשות את המלאכה הזאת. הפרט הבא שבו נעסוק היום הוא דבר שאינו מתכוון. אדם עשה דבר שאינו מתכוון. זאת אומרת, אדם מתכוון לעשות מעשה שמותר, ותוך כדי העשייה שלו יכול להיות שפתאום הוא עשה מלאכה אסורה.

27:12 דובר 2 אז אין בכך איסור. כן. ולמרות, דרך אגב, שיכול להיות שידוע מראש שייתכן שתיעשה מלאכה אסורה. זאת אומרת, הוא לקח בחשבון אפילו בתת מודע שלו, שכשהוא עושה מלאכה כזאת יכול להיות שיקרה משהו, אבל הכוונה המרכזית שלו הייתה מה? לעשות מלאכה מותרת. כדרך אגב, כן, יצא דבר שאינו מתכוון, כן, ואגב פרט חשוב בדבר שאינו מתכוון, חשוב שלא הייתה ודאות שהדבר ייעשה. זאת אומרת, אם באופן ודאי הוא יודע שעל ידי המלאכה המותרת אז תיעשה מלאכה אסורה, אז הדבר אסור. דוגמה, אדם גרר, דוגמה קלאסית שמובאת בהלכה, גרר ספסל, מיטה או שולחן. הוא גרר אותם ותוך כדי כך נעשה חריץ באדמה. הוא גרר את הספסל, יש לו דירת גן והוא גרר את הספסל. הוא רוצה להכניס אותו פנימה הביתה כי באו לו אורחים. אז אין ודאות שתיעשה מלאכה אסורה. כן, יש אפשרות שיהיה פה חריץ שיהיה אפשר לזרוע בו זרעים ואז הוא יעבור על מלאכת חורש. יש אפשרות כזאת. אבל זה לא ודאי. וכאן זה מכניס אותנו למושג שכרוך במושג הזה שנקרא פסיק רישיה. פסיק רישיה, הכוונה קטע את ראשו. המושג הזה נגזר ממושג יסודי שמגדיר שאדם לקח סכין, ערף את ראש התרנגולת ואמר: אני לא התכוונתי שהיא תמות. אסור להרוג בעל חי בשבת. והוא אמר: אני לא התכוונתי, אני לא התכוונתי שהתרנגולת תמות, אני רק התכוונתי להוריד לה את הראש. הרי כמובן שהדבר הוא אפילו מצחיק, ואי אפשר להגיד שאדם יוריד ראש לתרנגול ותרנגול לא ימות, ולכן זה נקרא פסיק רישיה ולא ימות. יערוף את ראשו, יפסיק את ראשו והתרנגול לא ימות. המושג הזה הוא מושג יסודי בהגדרה של כל מלאכה שכשאני אעשה אותה באופן ודאי

29:26 דובר 2 היא תגרור אחריה מלאכה אסורה, ולכן דבר שאינו מתכוון זה דבר שאני עושה דבר המותר. וכדרך אגב, ישנה הסתברות חלקית שתיגרם מלאכה אחרת, אבל לא הסתברות מלאה, לא מאה אחוז סיכוי, אלא סיכוי חמישים חמישים, נאמר. לעומת זאת, בפסיק רישיה ולא ימות, זה אומר שבאופן ודאי כמעט או קרוב מאוד לוודאי הדבר הזה יגרור אחריו מלאכה אסורה. לסיכום, כן, דבר שאינו מתכוון אני יכול לעשות אותו בשבת, לפעמים אפילו לכתחילה, למרות שייתכן שתהיה עשיית מלאכה אסורה בשבת, אבל צריך שני תנאים. כדי לגרור ספסל על גבי העפר צריכים להיות שני תנאים. אל"ף, אני לא מתכוון. אין פה מלאכת מחשבת. אני לא מתכוון לעשות את המלאכה שעכשיו אני עושה אותה. אני לא רוצה, אני לא, אין לי, אין לי, אני לא. אני לא מתכוון עכשיו לחרוש, כמובן. ודבר נוסף, אין לי ודאות שכשאני אגרור את הספסל, מיטה או שולחן, ייעשה באמת חריץ כזה שהוא אסור על פי התורה. כן, אז עד כאן דיברנו על דבר שאינו מתכוון. הכותרת הבאה שעליה נדון היום היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כן. מה זאת אומרת? הוא לא מתכוון בעשייה שלה לתכלית. אין לו צורך, אין לו תכלית בעשייה עצמה. כן, בטח שלא תכלית כזאת שנעשתה במשכן, או שבכלל אין לו תכלית או שהיא תכלית כזאת שהיא לא נעשית כמו שנעשתה במשכן. והגמרא מביאה דוגמה למלאכות שאינן צריכות לגופן, כגון החופר גומה והוא לא צריך את העפר. הוא חפר גומה, הוא לא צריך את העפר של הגומה. במשכן, כשחפרו את הבורות השתמשו בבור עצמו, לא בעפר. כן, הוא במקרה שלנו הוא צריך. נסביר היטב. במקרה שלנו הוא צריך את העפר והוא לא צריך את הבור. במקרה

31:38 דובר 2 של המשכן היה צריך את הבור ולא היה צריך את העפר. אדם כיבה את הנר, נר דולק. למה? כי חס על השמן? כי חס על הפתילה. במשכן, למה כיבו? הכיבוי מה נעשה? בשביל הפחמים. היו צריכים פחמים. לא חסכו בפתילות. יוצא שאדם שחס על הפתילה אז הוא יהיה פטור מדאורייתא, כיוון שהוא היה צריך את ה... הוא לא היה צריך עכשיו ליצור פחמים, אלא הוא חס על הנר שלא יתכלה לו. והמשנה בשבת שם בדף צ"ג, המשנה שם נחלקו בדין מה קורה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה, האם הוא יהיה חייב או פטור? וזו מחלוקת מאוד מאוד מפורסמת בין רבי יהודה לבין רבי שמעון. רבי יהודה בא ואומר שאם אדם התכוון לעשות את המלאכה הוא יהיה חייב, אפילו אם הוא לא התכוון לתכלית. זאת אומרת, רבי יהודה מחמיר. רבי יהודה אומר: לא משנה, אתה התכוונת עכשיו לחפור גומה, אתה חייב. מתי תהיה פטור? רק אם בכלל לא התכוונת לחפור גומה או הזזת בטעות משהו ונחפרה גומה, אז אתה תהיה פטור. אבל... אז זאת אומרת, לא צריך שיהיה תכלית הכוונה בדבר, אלא צריך את הפעולה עצמה. רבי שמעון, כן? חולק על רבי יהודה, והוא סובר שמדאורייתא הוא יהיה פטור. מדרבנן זה יהיה אסור. זאת אומרת, לפי רבי יהודה עברת איסור דאורייתא, לפי רבי שמעון אתה עברת איסור דרבנן. למה? כי הוא אומר: אני לא צריך את גוף המלאכה שעשה. זאת אומרת, הוא לא התכוון לתכלית כמו שהגדרנו קודם. הוא לא התכוון לתכלית אלא לתכלית אחרת, ולכן הוא יהיה פטור מהתורה. להלכה רוב הפוסקים נשענים על דעתו של רבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא תהיה אסורה רק

33:35 דובר 2 מדרבנן. כך כתב השולחן ערוך בסימן שצ"ז שם בסעיף ח', וגם המשנה ברורה ביאר את דבריו ופסק כמוהו. ואומנם למרות שגם להלכה נפסק כרבי שמעון שזה איסור דרבנן, אבל תדעו לכם שבאיסור זה החמירו יותר משאר איסורי דרבנן, כי יש לה צד של חיוב מן התורה, ולכן החמירו בה רבות, ולכן ראוי לכל אדם להיזהר בפרט באיסור זה דרבנן, ואפילו בנסיבות מקילות לא לצרף היתרים ולא להקל במלאכה זו. אז עד כאן סיכמתי כלל נוסף שנקרא בשם מלאכה שאינה צריכה לגופה. הכלל הבא שאנחנו נדבר עליו נקרא בשם מקלקל. מה זה מקלקל? מקלקל, ישנו עוד תנאי נוסף שמלאכה תהיה אסורה מהתורה, והיא שהמלאכה צריכה להיעשות לשם תיקון, לא לשם קלקול. אני בא לתקן משהו, אבל כל אדם שעושה דבר דרך קלקול יהיה פטור. כמו שהרמב"ם כותב, ככה הרמב"ם מביא בהלכות שבת בפרק א': "כל המקלקלים פטורים". זה הכלל. כל אדם שעשה וקלקל הוא יהיה פטור. דוגמה: אדם שהורס בניין, סותר שלא על מנת לבנות, סתם רוצה להרוס את הבניין, אין לו שום כוונה להקים שם כלום על הבניין הזה, אז הוא יהיה פטור. ולכן הוא יהיה פטור אבל אסור. זה אומנם אסור, חכמים גזרו שאסור, אבל הוא יהיה פטור מהתורה. אבל אם אני מקלקל לשם תיקון, כמו שאני קורע הבגד כדי ל... אני מרחיב את הקרע כדי שהתפירה תהיה קלה יותר, יוצא שהקריעה שלי הייתה לצורך תיקון, וכיוון שהקריעה הייתה לצורך תיקון, לכן אני עברתי על זה. הקריעה, הקלקול הוא חלק מגוף התיקון ולכן זה יהיה אסור. זה נקרא קורע על מנת לתפור. אבל אדם ש... או מוחק על מנת

35:55 דובר 2 לכתוב. אדם שמחק משהו בשביל שהוא צריך את הדף לכתוב, אז המחיקה אומנם היא, היא מקלקל, אבל אני מחקתי בשביל לכתוב ולכן זה יהיה אסור. הפרט הבא שעליו נעמוד היום זה עשייה, עשייה, עשיית מלאכה לקיום. כן? מה זה עשיית מלאכה לקיום? כדי שהתנאי הנוסף שהמלאכה תהיה אסורה מהתורה היא שיהיה קיום ממושך, לא רק קיום. זה לא יהיה ארעי, זה לא יהיה זמני. זה לא מה שעשיתי אותו, אני עושה אותו רק נקודתי, כן? כי במשכן כל המלאכות נעשו לזמן ממושך. זאת אומרת, אם אדם כתב בדיו על קלף או בעט, הדבר אסור. לעומת זאת, אם כתב על גבי אדים של חלון, מדאורייתא הוא לא עבר איסור. למה מדאורייתא הוא לא עבר איסור? כיוון שזה לא מתקיים. אז חכמים אומנם אסרו לכתוב על אדים של חלון, אבל מהתורה אני לא עברתי איסור, ולכן זו אינה מלאכה המתקיימת. ולכן כמו שהזכרתי בהגדרות הקודמות, שאם אדם הולך לבית רפואה וצריך לכתוב או לחתום, אז רצוי שהוא יחתום למשל בעט שנמחק. יש עטים שנמחקים אחרי זמן מה. כן? בעט שנמחק. למה? כיוון שזה דבר שאינו מתקיים. או בעיפרון שניתן להימחק ולא בדבר ש... ככל שהוא כותב בדבר שהוא לא מתקיים, כך הוא מצמצם את האיסור ולמעשה הוא עובר על איסורים קלים דרבנן ולא על איסור דאורייתא. עד כאן הכלל הזה של עשיית מלאכה לקיום. הכלל הבא שאנחנו נעמוד עליו היום נקרא בשם גרמא. מה זה גרמא? הגמרא במסכת שבת אומרת, היא דורשת על הפסוק "לא תעשה כל מלאכה". אומרת הגמרא: מה זה "לא תעשה"? דווקא עשייה היא אסורה. אבל אם נגרמת על ידך המלאכה

37:53 דובר 2 אז זה מותר. זאת אומרת שמהדיוק במילים "תעשה" אני לומד שרק אם יש עשייה אקטיבית ישירה אז אני אהיה חייב. אבל אם אני רק גורם, גרמא, אני רק גורם לדבר, הדבר נגרם כתוצאה מהמעשה שלי, אז זה יהיה מותר. ולכן, כן, באופן כללי גרמא יהיה פטור מדאורייתא. חז"ל בכל מקרה אסרו גם פעולת גרמא. ישנם ריבוי פעמים, כפי שנלמד, שאנחנו משתמשים בעניין של גרמא כדי להקל במקומות הצורך, כן? אבל כל מקרה לגופו דורש דיון. כל מקרה לגופו דורש דיון האם ניתן לצרף כמה דברים והאם בגרמא ניתן להקל או לא. למשל, הקדמה. אני רוצה להקדים את ה, אה, אה, פעולה של ההדלקה או הכיבוי, במקרה הזה הכיבוי אפילו אפשר לומר, בשעון שבת. מה אני עושה? אני גרמתי שהאור יימשך. אני לא הדלקתי את האור, אני רק סובבתי את השעון. בפעולת השעון עצמה לא נעשה שום דבר, רק לאחר זמן נגרם שהאור בשבת או יכבה מוקדם יותר או יידלק יותר. אז למרות שאני לא עושה פעולה שהיא בידיי, למרות שאני לא עושה פעולה שהיא בידיי, למרות שכך זה יהיה איסור, אה, לעשות זאת לכתחילה, ולכן אנחנו נלמד שבהרבה מקרים לא עושים את המלאכה הזאתי. ישנו חילוק בין כיבוי לבין, אה, הדלקה, כיוון שהתורה, כמו שלמדנו, היא אוסרת: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". זאת אומרת התורה אסרה הדלקה, היא לא אסרה כיבוי, ולכן הרבה הקלו בגרמא בכיבוי. כשיש צורך, צורך גדול, צורך מצווה, אז הם התירו בגרמא בכיבוי, אבל הם לא התירו בגרמא בהדלקה. ולכן אם אני, אה, אה, מאריך את השעון או מכבה את השעון כמו שלמדנו, אז מעיקר הדין מדאורייתא אין בזה איסור כי זה, אה, גרמא.

40:14 דובר 2 אבל אנחנו נלמד בהרחבה בהמשך באיזה מקרים הדבר יהיה מותר ובאיזה מקרים הדבר יהיה אסור. כלל הבא שאותו נלמד נקרא בשם שניים שעשאוה. שני אנשים שעשו מלאכה. התורה כותבת: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם והביא קרבנו". מה חז"ל דרשו מ"נפש אחת"? חז"ל דרשו מהמקרא שהאדם לא חייב מהתורה, אלא אם כן הוא עשה את המלאכה בעצמו. הוא עשה את המלאכה בעצמו לבדו. אבל אם זו מלאכה שראויה להיעשות על ידי אדם אחד ואף על פי כן עשו אותה שניים ללא צורך, אדם אחד יכול להסתפק ולעשות את המלאכה הזאת, אז הוא יהיה פטור כי כתוב "נפש אחת". חז"ל מדרבנן אסרו לעשות מלאכה גם באופן הזה, גם באופן של שניים. אבל צריך לזכור שזו מלאכה שמהתורה היא מותרת ורק חז"ל אסרו לנו אותה. דוגמה, שניים כתבו בעט, אחזו בעט וכתבו כמו הדוגמה שנתתי קודם לגבי חתימה, אה, אה, או אישור אצל, בבית רפואה של גוי שאני חייב לחתום להם. אז אני יכול, אם באנו שניים, שנינו להחזיק את העט ולחתום יחדיו, ואז יוצא ששניים שעשאוה, שעברתי פה רק איסור דרבנן ולא עברתי פה איסור מדאורייתא. אה, או שניים, אה, דוגמה נוספת, כן? שהיא אסורה גם מדאורייתא. שניים שניסרו גזע עץ עבה. גזע עץ עבה הוא בעייתי כי הוא לכתחילה, אה, קשה מאוד לנסר אותו בבודד, ביחיד, ולכן מכיוון שמלאכה זו חייבת ורגילה להיעשות על ידי שני בני אדם, אז שם הוא חייב מהתורה לכתחילה. הדבר הנוסף שנדבר עליו עכשיו, שהזכרתי אותו כבר קודם, זה הביטוי פסיק רישא. יערוף את ראשו. פעולה ודאית אסורה בשבת שנעשית כאילו כדרך ממילא. כן?

42:23 דובר 2 אז כמו שאמרתי, הביטוי הזה נלמד מאדם שרצה לערוף ראשו של תרנגול או ערף ראשו של תרנגול ואמר שהוא לא התכוון בכך שימות. וכמובן וכמובן שהדבר יהיה אסור. ועכשיו נלמד על סוגים, סוגים שונים של פסיק רישא. סוגים שונים. הסוג הראשון שההלכה עומדת עליו זה פסיק רישא דניחא ליה. זאת אומרת, יש פה פסיק, אדם עשה פעולה ונוח לו עם התוצאה. הוא נטל ידיים על גבי הצמחים ונוח לו שהמלפפון יגדל. אם נוח לו שהמלפפון יגדל, אז יש פה פסיק רישא. ודאי וודאי, הרי כשהוא נטל ידיים על גבי המלפפון, המלפפון ינק, ינק מ, אה, מהמים הללו ויגדל. אגב, אנחנו נלמד בהמשך בהלכות הנדרשות שלמשל, אה, יש מקום בצירוף של כמה וכמה נסיבות, לפעמים לשפוך מים, בזמן החורף, לשפוך מים במקום שהאדמה גם ככה מלאה ורוויה במים, כי אז המלפפון לא יגדל. זאת אומרת המים האלה לא יהיו לו לתועלת. אין שום שינוי אם אתה שפכת את המים או לא שפכת את המים, אבל הפסיק רישא הראשון הוא פסיק רישא דניחא ליה, שנוח לו שעכשיו הפעולה הזאת התבצעה. הוא גרר את הספסל, מיטה ושולחן. הוא יצר חריץ ונוח לו עכשיו שהחריץ הזה נוצר כי במוצאי שבת הוא יבוא וישתול שם זרעים. הפסיק רישא השני, ישנם שלושה. הפסיק רישא השני הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה. לא נוח לו מהתוצאה, לא נוח לו מהתוצאה. אדם למשל פתח את המים החמים בברז. יש לו דוד שמש, לא דוד חשמל. הוא פתח את המים החמים ו, אה, אה, יצאו המים החמים ונכנסו מים קרים לדוד. עכשיו לא נוח לו עם זה, לא נוח לו עם זה שעכשיו, אה, נכנסו מים קרים.

44:36 דובר 2 לדוד, אבל מצד שני הוא גם בישל את המים, כי המים הקרים עכשיו נשפכים על גבי המים הרותחים שבדוד. אז זה פסיק רישא. אמנם ודאי וודאי כשהוא יפתח את הברז, מה יקרה? זה באופן ודאי. המים הקרים מהברז יישפכו לתוך הדוד ויתחממו על ידו. אף על פי כן זה לא נוח לו. הוא לא רוצה בכך. ואנחנו נראה שרבו למשל הפוסקים שהקלו בכך, לפתוח מים חמים בשבת בברז בדוד שמש. למה? כיוון שדוד שמש עשוי מ-- זה איסור דרבנן, כי זה תולדות חמה. אין פה חימום, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". יש פה דבר שמתחמם על ידי השמש, ולא היה קיים דבר כזה במשכן. זה רק גזרה של חכמים, שתולדות חמה יהיו כתולדות האור, שנגזור אותן משום תולדות האור. אבל מכיוון שיש פה גם פסיק רישא וגם דרבנן, וגם זה לא נוח לו כי הוא לא-- זה מקרר לו את המים. לא נוח לו. עדיף לו שהמים בדוד יישארו חמים בלי התערבות של מים חדשים. לכן יש כאלה שהקלו בדבר הזה. הפסיק רישא השלישי, כן? הוא ספק פסיק רישא. הוא לא יודע. התוצאה לא בהכרח תיעשה. יש לה סבירות גבוהה, אבל היא לא בהכרח תיעשה. ואנחנו מבדילים בין שלושת האיסורים הללו של עשיית פסיק רישא. יש לנו פסיק רישא במלאכה דאורייתא. הוספנו עוד פרט. תשימו לב שמלאכות השבת מורכבות מהמון פרטים; בחיבורם אנחנו נדע כיצד לפסוק ואיך לאזן את ההלכה. אז פסיק רישא במלאכה דאורייתא, כן? יש פה מ-- הוא עובר איסור דאורייתא וזה נוח לו. זה אסור לגמרי. למה? כי זה גם נוח-- זה גם פסיק רישא, ודאי זה

46:29 דובר 2 יקרה. זה גם נוח לו וזה גם איסור תורה, זה לא איסור דרבנן, ולכן זה נחשב כאילו עשה מלאכה בכוונה, והדבר חמור, כמו שנתנו דוגמה: אדם שייטול ידיים על גבי הצמחים בגינה, הוא לא מתכוון לשתות, הוא רוצה לשת-- ל-ל-להשקות את הצמחים, אלא הוא מתכוון ליטול את ידיו, כן? הרי השקיית הצמחים היא ודאית והיא אסורה. נוח לו בכך, כן? והחיוב שלו מהתורה. לעומת זאת, אם אדם עשה פסיק רישא, הוא עשה מלאכה שהיא באופן ודאי תקרה, במלאכה דאורייתא, אבל זה לא נוח לו, שם הגמרא נתונה במחלוקת, כן? וגם הפוסקים האחרונים. אז יש מי שאומר שזה מותר, אבל רוב הראשונים כתבו שזה אסור, כן? שזה אסור, ואמרו שאומנם הוא פטור מהתורה, אבל זה יהיה אסור מחכמים, וגם השולחן ערוך ככה פסוק. גם-- פסק ככה. גם השולחן ערוך פסק ככה, שזה דבר אסור. ודוגמה, אם אני אתן דוגמה כמו שנתתי דוגמה: אדם פתח ברז מים חמים שהם הוחמו בבוילר חשמלי, כן? וודאי וודאי שמה יקרה עכשיו? שהמים הקרים ייכנסו לתוך הדוד והם יתבשלו מכוח המים החמים שבדוד, ואז בישול הרי זה מדאורייתא. אין פה תולדות חמה כמו שהסברתי קודם, אלא זה תולדות האור. זה אש לגמרי, ולכן מכיוון שכך זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, לא נוח לו שהמים הרי יתערבבו, שיתקררו לו המים שבדוד. אף על פי כן אסור לעשות זאת, כן? אסור לעשות זאת כפי שפסק השולחן ערוך, כיוון ש-- פה מלאכה דאורייתא. אז לא מספיק לנו הפרט שלא נוח לו. פרט נוסף, שלישי: פסיק רישא במלאכה דרבנן דניחא ליה. מה קורה אם אדם עשה מלאכה? פסיק רישא, זה ודאי יקרה. מה שהוא עושה זה

48:31 דובר 2 ייגרם. הפעולה הזאת תיגרם באופן ודאי. כן, יש לנו פה אבל מלאכה דרבנן, אבל מצד שני זה נוח לו. זאת אומרת, יש לנו שני פרטים לטובתו להתיר לו, כיוון שזה פסיק רישא, זה, זה הוא עשה. הוא לא התכוון ישירות לעשות את המלאכה הזאת, אך כתוצאה זה ודאי ייגרם. ויש פה מלאכה דרבנן, ונוח לו, נוח לו שזה יקרה. הנוח לו זה קצת לרעתו. אז אנחנו פוסקים להלכה שבמקרים כאלה לכתחילה אנחנו מחמירים, כן, ואוסרים את זה. דוגמה: אדם יש לו זבוב, כן, שמציק לו ונכנס לו לתוך הבקבוק. עכשיו בתוך הבקבוק שלי כאן יש זבוב מרצד לו בפנים. אני רוצה לסגור את הפקק של הבקבוק. כן, זה פסיק רישא מדרבנן. למה? כיוון שזבוב הוא לא-- יש לנו פה מלאכת צד. קודם כול נזכיר מלאכת צד. אני אמור, כשאני סוגר את הפקק אני צד את הזבוב, אבל הזבוב הוא לא צידה דאורייתא. למה? כי הוא לא מין הניצוד. בני אדם לא צדים זבובים, אין ציד שצדו במלאכות המשכן, לא צדו זבובים, וזה סוג של בעל חי שהוא לא בגדר דבר הניצוד. הוא לא מוגדר כדבר הניצוד, ולכן זה מלאכה דרבנן. אבל מצד שני זה ניחא ליה, כי הזבוב מציק לו. הזבוב מציק לו והוא רוצה עכשיו להיפטר מהצקתו של הזבוב. אף על פי כן, גם בזה ישנה מחלוקת: האם הצידה מוגדרת כשאני צד את הזבוב, האם אני, כשאני צריך לזבוב, לדבר הניצוד או לא? במקרה הזה אני לא צריך את הזבוב. אין לי צורך בזבוב עצמו. אני רק רוצה שהזבוב לא יציק לי, אבל אני לא לוקח את הזבוב ומאכיל בו את בעלי החיים. ולכן אם הוא צריך

50:27 דובר 2 את הזבוב עצמו, אז זה ודאי אסור גם בדיעבד. אבל כל השיטות זה יהיה אסור. אבל אם זה זבוב שהוא לא צריך לו, וגם שהוא סוגר, אז אם הוא סגר את הפקק, יש ומצער אותו הרבה. יש צדדים שיגידו שבדיעבד הוא פטור על כך. אז למדנו עכשיו מה זה פסיק רישא במקרים דרבנן. הסברנו למה ציד הזבוב היא דרבנן ושנוח לו בדבר הזה. אמרנו, לכתחילה אנחנו לא עושים דבר כזה. הפסיק רישא הרביעי שנדון בו עכשיו זה פסיק רישא במלאכות דרבנן שלא נוח לו. הוא לא נוח לו עכשיו מהדבר הזה. באופן כללי, רוב הפוסקים מתירים, ובמיוחד כשיש צורך. אנחנו נוסיף פרט במלאכות השבת. איזה צורך? יש צורך מצווה. יש צורך גדול. דוגמה: אדם שמצטער מאוד והזבוב מטרידו עד מאוד. כן, אז זה נקרא צורך. זה צער. אם אנחנו לפעמים, לפעמים, ושוב פעם אמרתי, רק חכמים ואנשי הלכה רשאים לפסוק האם הדבר מותר או אסור. אבל כשיש צער גדול לאדם, או שיש צורך רבים או שיש צורך מצווה, אז מתווסף לשיקול הדעת שלנו עוד פרטים שמגבירים את הסיבות לפעמים לצדד, להקל. למשל, אם יש צורך. למשל, דוד שמש, כמו שהזכרתי קודם, שהוא לא חשמלי, ויש לנו פסיק רישא מדרבנן ולא נוח לו, כן, בגלל שכמו שאמרנו, בישול בתולדות חמה זה דרבנן, וגם לא נוח לו מזה שנכנסים עכשיו מים בדוד ומקררים לו את... מקררים לו את המים בדוד. לכן הרבה הקלו בדבר. אבל הסתייגות יש: קודם כול, רבים שהחמירו בזה, וגם בכך השתמשו רק במים קרים. גם מי שנוהג להקל בזה, חז"ל הגדירו שאסור לעשות זאת לרחיצת כל גופו. זאת אומרת, רק כדי לרחוץ ידיים, רגליו, פניו בצורה נפרדת

52:43 דובר 2 באופן שכל איבר נרחץ בפני עצמו, אז יהיה מותר לו לעשות כן. אבל אסור, אסור לו לעשות כן במידה והוא עשה כן לכל גופו. פרט חמישי ואחרון בפסיק רישא, שאנחנו מגדירים פסיק רישא: אז יש ספק פסיק רישא, ספק. אני לא יודע. אז הט"ז כותב ש... הוא כתב לחדש שספק פסיק רישא זה כמו דבר שאינו מתכוון ויהיה מותר. כמו תיבה למשל. ניתן דוגמה: יש לי עכשיו פה תיבה ו... סתם תיבה שאני משתמש בה לאחסון, ויש בפנים כמה זבובים. כשאני אסגור את התיבה עכשיו, הזבובים יילכדו באופן ממילא. השאלה היא מה מותר לי. יש ספק עכשיו. יכול להיות שכשאני אסגור הם יעופו החוצה, ויכול להיות שאני אסגור ועדיין יישאר איזה אחד בפנים ולא ראיתי אותו. כתב הט"ז במקרה כזה, שיש פה ספק לגבי פסיק רישא, אז יהיה מותר לעשות את המלאכה הזאת. האחרונים חלקו בדעתו של הט"ז. האם הדבר מותר גם בדאורייתא או בדרבנן רק? ולכן, כמו זבובים שהם לא ממין הניצוד שהזכרנו קודם, שהם לא דבר שבדרך כלל ניצוד, יש מקום להקל כדברי הט"ז. אבל האם בדבר דאורייתא אני גם יכול להקל או לא? אז אני לא אצטט את כל הפוסקים, אבל בואו נעבור ברעיון הכללי על, על מגוון השיטות. יש מי שאומר שגם בדאורייתא אפשר להתיר. כן? ככה גם בשמירת שבת כהלכתה הביא להלכה. אה, אה, בדברי המשנה ברורה ישנה, ישנה סתירה. כן. אה, הוא מביא גם במשנה ברורה וגם בביאור הלכה, כן? שמצד אחד למד להתיר ומצד שני המשנה ברורה אומרת שרק בדרבנן. זאת אומרת, מצד אנחנו לומדים, לומדים בביאור הלכה שזה אסור ושזה מותר, ומצד שני הט"ז, המשנה ברורה אומר שזה מותר, כך שאין פה,

54:54 דובר 2 אה, אה, סברה ברורה ואחידה, אה, ולכן ראוי לאדם, לאור האמור ראוי לאדם בדברים דאורייתא בספק פסיק רישא, ראוי להחמיר ולא לעשות את המלאכה הזאת. בדרבנן יש מקום להקל. בשעת הצורך יש מקום להקל ולהסתמך על דבריו של הט"ז. נזכיר שבמידת הצורך ניתן להיעזר בגוי במקרים הללו, כן? על מנת שיסייע לנו בלעשות את המלאכה. אני אתן עוד דוגמה. אדם הסתפק לו עכשיו האם האור במקרר דולק או לא דולק. מי שאין לו מקרר שבת, פעם היו מכבים. לא יודע כמה היום מכירים את התופעה הזאת, אבל פעם היו מבריגים את המנורה החוצה על מנת שהיא לא תידלק בשבת. היום המקררים כבר אלקטרוניים. אנחנו קונים מקרר שבת. לכתחילה כך ראוי לעשות מכל מיני סיבות של טעם. עכשיו אין לנו את הזמן לברר אותן, אולי בהמשך. אה, ומה קורה עם אדם שעכשיו רוצה לפתוח את המקרר והוא לא יודע, נכנסה השבת והוא לא יודע אם השבת עכשיו היא, אם האור במקרר יהיה פתוח. אז השמירת שבת כהלכתה מביא שכשמתעורר הספק אז אנחנו מעמידים את המנורה על חזקתה הראשונה שהיא דלוקה, ולכן יהיה אסור, אה, אה, יהיה אסור לפתוח את ה... אה, יהיה אסור לפתוח את המקרר. ויש כאלה שמקלים. בכל אופן, יש כאלה שלמשל הקלו לעשות את הדבר הזה במידה וילד, אה, אה, קטן, אה, אה, יכול לעשות זאת. זאת אומרת לקחת ילד קטן. השאלה שאמרנו קודם, האם אני מעמיד את המקרר על חזקתו הראשונה כמו שכתב בספר, אה, שמירת שבת כהלכתה, או כפי שמנוחת אהבה כותב שניתן לפתוח את ה... אה, מקרר מבעוד יום. יהיה מותר לפתוח, לקחת כל, אה, אה, לקחת את כל המצרכים שלו, אה, או להשאיר

57:06 דובר 2 את המקרר פתוח או על ידי נוכרי אחר כך, אה, לסגור. והשמירת שבת מחמיר בזה ואומר שגם בדבר הזה אנחנו, אה, אה, נחמיר ולא נפתח את המקרר. השאלה הנוספת, כמו שהגדרתי קודם, האם אני מעמיד את חזקתו של המקרר על חזקתו הראשונה שהמנורה דולקת, או האם אני אומר לא, יש לי פה ספק. יש לי פה ספק פסיק רישא, ובמקרה הזה אני יכול, אה, להקל. מה גם שצריך לזכור שהדלקת מנורה בשבת היא עצמה כרוכה בשאלה גדולה: האם איסור דאורייתא או איסור דרבנן. אה, זה נכנס לעוד שאלה: האם המנורה היא מנורת חוט להט, מה שהיה פעם יותר נפוץ, או האם היא מנורת לד או פלורסנט. אז במנורת לד ופלורסנט, אה, אפשר להקל עוד יותר. למה? כיוון שהם, אה, בכלל ספק. יש בכלל בהדלקת חשמל שאלה האם הדלקת חשמל בשבת היא בכלל מהתורה, ואם היא מהתורה אנחנו שואלים האם היא מלאכת בונה או מלאכת, אה, מבעיר. כן. לגבי לדים אז, אה, רוב הפוסקים סוברים שזו אינה מלאכת מבעיר. נשארנו בספק מלאכת בונה, אבל כיוון שמלאכות השבת הן חמורות וצריך, אה, להיזהר בהן, לכן ראוי לכל אדם להחמיר, אה, בדבר זה ולהביא גוי על מנת שיפתח לו את המקרר. עד כאן אני מס-- סיכמנו, אה, את כל סוגי הפסיק רישא. אמרנו שיש פסיק רישא דלא ניחא ליה, שלא נוח לו במלאכה. אמרנו יש פסיק רישא, אה, אה, דניחא ליה. אמרנו יש, אה, אה, פסיק רישא שספק, ספק אם יקרה. אחרי שהגדרנו שלוש סוגים של פסיק רישא, הגדרנו, כן, הבחנה הלכתית בין הסוגים. אמרנו שיש פסיק רישא במלאכה דאורייתא שנוח לו בזה. אמרנו שיש פסיק רישא במלאכה דאורייתא

59:03 דובר 2 שלא נוח לו. עוד פעם, מלאכה דאורייתא שנוח לו עם מה שקרה. מלאכה דאורייתא שלא נוח לו. אמרנו יש פסיק רישא במל-מלאכה דרבנן שנוח לו, ופסיק רישא במלאכה דרבנן שלא נוח לו. ואחרון החביב שהגדרנו, החמישי, זה ספק, אה, אה, ספק פסיק רישא. כן. עד כאן סיכום של כל סוגי הספקות באדם שעושה מלאכה שבאופן די ודאי היא, אה, תקרה. כלל הבא שאותו נלמד, והוא הכלל האחרון בכללים יסודיים בהלכות השבת: שיעור בעשיית מלאכה. כמה, כמה, כמה צריך לעשות. באיסור והיתר יש לנו שיעורים. כמה אדם אכל כדי להתחייב מהתורה. מה-- רוב מצוות התורה יש להן שיעורים לחיוב. כן, אכילת חלב, אכילה ביום הכיפורים, ישנם שיעורים ועוד המון המון דברים שיש להם שיעור. עכשיו, לרוב מלאכות השבת יש, אה, אה, נמסרו להן שיעורים, כן, שפחות מהם הוא לא יהיה חייב, אה, כמו למשל, אה, אה, אה, חיובים כגון קורבן חטאת, כרת, סקילה, כן? ולמרות שישנם שיעורים כפי שנלמד בהמשך, אדם שעשה פחות מהשיעור הוא גם כן עשה איסור והוא צריך לעשות תשובה. זאת אומרת, זה שעשית פחות מהאיסור זה אולי פוטר אותך מהבאת קורבן, אבל עדיין עברת איסור שבת. אה, דוגמה, אדם שכתב בשבת, ואנחנו נלמד בהלכות כותב שהכותב חייב רק אם כתב שתי אותיות, לא אם כתב אות אחת, כי במשנה היו-- במשכן היו כותבים שתי אותיות על גבי הקרשים. היו כותבים על הקרש של הזכר והקרש של הנקבה, והחיבור של שתי האותיות ביחד הוא היווה את האיסור. כאן הוא כתב רק אות אחת, אבל עדיין הוא, עדיין הוא צריך להביא כפרה, תשובה. אז קורבן הוא לא צריך להביא, אבל תשובה הוא צריך לעשות. הפוסקים נחלקו,

1:01:12 דובר 2 אה, אה, מה קורה אם אדם עשה חצי שיעור כמו באיסור והיתר. חצי, חצי שיעור הוא אסור מהתורה או איסור מדרבנן. אז המגן אברהם מביא, כן? וכן המשנה ברורה, שזה איסור מדאורייתא. לעומת זאת רוב הפוסקים סוברים בדעת הרמב"ם עצמו שזה, אה, אה, איסור דרבנן, ונשארים במחלוקת מה קורה עם חצי איסור. כמובן וכמובן שימשוך האדם ידיו מכך, ולא ראוי לאדם בכלל להיכנס לספקות בעניינים אלו, ובוודאי ובוודאי שלכתחילה לא לעבור אפילו על חצי איסור, אה, של דאורייתא, או אפילו אם יש פוסקים שסוברים שזה, אה, איסור דרבנן. אני עושה כרגע סיכום של הכללים וההגדרות בהלכות שבת. דיברנו על דבר שנעשה בשינוי גדול או שני שינויים שנעשים, אה, יחדיו. נתנו דוגמה מקת הסכין, שאני כותש משהו ואה, אני גם כותש בקת, בקת הסכין, ואני גם לא כותש בכלי, לא בעלי ולא במכתש. דיברנו על מתעסק, כן? שזו פעולה שאדם עושה כדרך אגב ולא מתכוון כלל וכלל, בלי שימת לב היא נעשית. אמרנו שגם בזה צריכה להיזהר נפשו, ולא-- ואם אדם אפילו חטא בטעות צריך לפשפש במעשיו, למרות שזה דבר המותר ואין בזה איסור דאורייתא. דיברנו על דבר שאינו מתכוון, כן? אה, הוא לא התכוון בכלל לעשות את המלאכה הזאת, כן? אלא תוך כדי עשייה אחת נעשתה גם עשייה אחרת. והסברנו שגם הוא צריך שלא להתכוון שתיעשה המלאכה וגם שלא תהיה ודאות בעשיית המלאכה שלו. הסברנו לגבי פסיק רישא, הגדרנו את המושג עצמו, אה, הבאנו את הדוגמה של התרנגול שאדם הוריד את ראשו ואמר שהוא לא התכוון שהתרנגולת תמות, שזה לא מסתבר בשכל לומר דבר כזה, וזה גם לא תופס על פי ההלכה. וגם כאן הוא עשה, אה, פעולה, אה, מותרת

1:03:17 דובר 2 שגוררת בעקבותיה פעולה אסורה באופן די ודאי. הגדרנו סוגים של פסיק רישא, פסיק רישא שנוח לו, פסיק רישא שלא נוח לו, כן? וספק שיהיה כאן פסיק רישא. אה, הבדלנו בין סוגי האיסורים בעשיית פסיק רישא. אמרנו יש פסיק רישא במלאכה דאורייתא שנוח לו. אמרנו שיש פסיק רישא במלאכה דאורייתא שלא נוח לו שתיעשה המלאכה. הגדרנו פסיק רישא בדרבנן שנוח לו ובדרבנן שלא נוח לו, והגדרנו ספק פסיק רישא. כן, עד כאן סיכמנו את פסיק רישא. המשכנו אחר כך למלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא לא מתכוון לשם התכלית, והבאנו את מחלוקת הפוסקים, כן? הגדרנו באופן כללי שנוטים יותר לפסוק שזה פטור מהתורה, כן? אם הוא לא התכוון לתכלית העשייה. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. הוא לא התכוון לתכלית ה-- אה, אה, הממוקדת במשכן, ולכן מהתורה הוא-- אבל בכל זאת יהיה לזה איסור מדרבנן. אחר כך הגדרנו את מלאכת מקלקל, שהיא תנאי נוסף שהוא התכוון לעשות משהו חיובי, משהו בונה ולא רק להרוס, שאין לזה איזשהו-- הגדרנו שגם דבר שהוא, היא הריסה לשם בנייה היא גם מוגדרת בנייה. הגדרנו שהמלאכה צריכה להיות מתקיימת לאורך זמן ולא מלאכה זמנית, כמו למשל כתיבה על גבי דבר הנמחק או, או כמו אדים בחלון שאדם כותב, להבדיל מכתיבה בעט על דף שזה דבר המתקיים. הגדרנו כלל בגרמא שאני רק גורם מלאכה. התורה אסרה מלאכה שיש בה עשייה ממש, אבל לא מלאכה שנגרמת כדרך אגב, ולכן כל דבר שנגרם כדרך אגב הוא יהיה פטור מהתורה. אני מדגיש, מהתורה, לא מחכמים. לפני אחרון הגדרנו שניים שעשאוה שצריך שיהיה, אה, אדם אחד שיעשה את המלאכה ולא שניים, ואם עשו שניים אז פטור מהתורה.

1:05:19 דובר 2 בכל מלאכה שיכולה להתבצע רק על ידי אדם אחד ובכל זאת עשו אותה שניים אז הוא יהיה פטור מדאורייתא, אסור מדרבנן. והגדרנו שלרוב מלאכות השבת ישנם שיעורים שבפחות מהם, פחות מהם הוא לא חייב אם הוא עשה פחות מהמלאכות הללו. אבל מכל מקום, גם אם עבר אפילו חצי שיעור הוא עבר איסור. יש מחלוקת האם האיסור שלו מדאורייתא או מדרבנן, ובכל אופן צריך לעשות תשובה, אה, על חטא שבא לידו. כן? אה, סיימנו בסייעתא דשמיא את ההקדמה לל"ט המלאכות, ומכאן ואילך אנחנו נתקדם לכיוון, אה, אה, כל אחת מהמלאכות ונשתדל להסביר אותן על בוריין, תוך כדי שנשתמש בכללים הרבים שאיגדנו היום והסברנו, השתדלנו להסביר אותם בצורה מובנת לכל, אה, אה, נפש. ברוכים תהיו.