הלכות אבלות - הרב דוד מאיר דרוקמן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנשים בדרך כלל נכנסים לפחדים בשעה שבקריאת התורה מגיעים לפרשת התוכחה. פרשת בחוקותיי יש תוכחה. פרשת כי תבוא. מפחדים לעלות לתורה אז, לא רוצים לעמוד מול בעל הקורא. אבל אמר אחד מגדולי ישראל כך: הפסוק אומר "ונשלמה פרים שפתינו". כלומר, התמורה להקרבת קורבנות בבית המקדש כיום, בזמן החורבן, זה אמירת פסוקים של קורבנות, לימוד קורבנות. אז הוא אמר ככה, שאם רחמנא ליצלן נגזר משהו שכתוב בתוכחה, יוצאים ידי חובה על ידי, על ידי אמירת פסוקי התוכחה. ממילא אומרים את התוכחה, יצאו ידי חובה, ומעתה רק ברכות יהיו לעם ישראל ולכל ישראל. הנושא שאותו אני רוצה למסור היום הוא נושא, איך נגיד בשפה עדינה, לא סימפתי, לא נעים. זה נושא שקשור לאבלות, ללוויות, למנהגים בבית האבל. יהי רצון שמה שנלמד הערב בזה נצא ידי חובה, ותכף ומיד ממש יתקיים בתוככי כלל ישראל "בלע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". אבל תורה היא ולימוד היא צריכה. ואני בהחלט לא מתכוון להקיף את כל הנושא. אני רוצה לגעת בכמה נקודות שלמיטב הכרתי הן לא מספיק ידועות. ועם, עם מתן דגש למנהגי אנ"ש בנידון. ובמיוחד נוכח העובדה שבשעה שקורה משהו, מישהו נעדר, נפטר, בדרך הטבע נכנסים לסערת רגשות ובלבול ולא יודעים איך להתנהג. שוב אני מדגיש שיהי רצון שכל זה יהיה רק לדרשה ולא למעשה חלילה. כשהסתלק אדמו"ר הריי"צ, הרבי הקודם, אחד מזקני הרבנים, אחד מזקני הרבנים עורר שצריך לשלוח טלגרמה, לשלוח מברק לרוסטוב, כלומר על הציון של הרבי נ"ע, אבא של הריי"צ. אז גם במקרה כזה, אז קודם כל צריכים להודיע לרבי. הנשמה עולה למעלה, הרבי צריך לטפל באותו חסיד גם, גם במצב של עכשיו. עכשיו, לא

03:53 דובר 2 פעם קורה שנפטר מישהו בחוץ לארץ. הוא נפטר בשעה שאצלנו למשל זה יום ושם זה עוד לילה. בחוץ לארץ, בקרבת מקום לאירוע הפטירה, אז כמובן שהשבעה מתחילה לאחר סתימת הגולל, לאחר הקבורה. מה עושים בארץ? האם צריכים לחכות לקבורה שתתבצע בחוץ לארץ? התשובה היא לא. ברגע שבארץ שומעים על פטירה, על פטירה של מישהו, של קרוב משפחה שחייבים לשבת עליו שבעה, באותו רגע מתחילים. עושים את הקריעה ומברכים בעמידה, ברוך דיין האמת בשם ומלכות, ומתחילים את תהליך האבלות בארץ. כך שלא פעם יוצא לפי זה שהאבלות בארץ תיגמר לפני תום האבלות בחוץ לארץ. אבל כזה המנהג של חב"ד. יש בכתבים מפורש מהרבי בנקודה הזו. עכשיו, בשעה שמישהו נפטר, אפילו עוד לפני הלוויה, צריכים לכסות את כל המראות בבית. ועד כדי כך שהרבי ביקש בשעה שנפטרה הרבנית חיה מושקא, הוא ביקש שגם את המראה, את הראי שבתוך הארון שבחדר שינה, גם את זה יכסו. כי אם יש מראות, יש אפילו במזנון של כלי כסף, יש גם ראי. בוויטרינה, בהרבה בתים. אז רצוי גם את זה לכסות. כתוב בהלכה שראוי גם לכסות את הציורים שבבית. תמונות וציורים. הכוונה לא לציורי נוף, אלא לציורים של דמויות של אנשים. כאן לא ברור האם המנהג הוא בכל הבית, אבל כתוב לפחות בחדר שבו מתפללים לכסות ציורי אנשים. ולו עקב הטעם שלא להתפלל מול ציור. אסור להתפלל מול ציור. זה גם הלכה כל השנה. אם אדם מתפלל יחיד בסלון שלו, צריכים להקפיד לא להתפלל מול, מול דמות. גם לא מול ראי, שלא יהיה כאילו הוא משתחווה, מתפלל לדמות של עצמו. אז כמו שאמרתי קודם, יש כאלה שנוהגים שבכל הבית מכסים ציורים. לא, שוב לא

07:08 דובר 2 ציורי נוף אלא ציורים של דמויות. מאידך גיסא, ציורים של צדיקים לא מכסים. מה הטעם? אבל שוב, הנושא ארוך מ-מ-מ ולכן אי אפשר להתייחס לכל הטעמים ו-ו-ולכל הפרטים שבדבר. עכשיו כידוע, שבשעה שמישהו נפטר, אז הקרובים שחייבים באבלות, עד לאחר הלוויה הם נקראים בשם אוננים, ובגדול הם לא מקיימים מצוות. יתרה מזו, אסור להם לקיים מצוות. אסור להם להתפלל, אסור להם להניח תפילין. אלא אם כן יש מצב חריג שכל הטיפול בהלוויה כבר עובר לחברה קדישא ולאבל אין יותר דאגות ושום ושום טרדות בנושא הזה. אז זה מקרה אחר, אבל ברוב המקרים יש לבן, לבת וכולי וכולי טרדות שקשורות להלוויה וסידורי הלוויה וכולי וכולי. במקרה כזה, בגלל כבודו של המת אסור להתפלל, אסור לברך. לדוגמה, אדם יוצא מהשירותים, אסור לו לברך אשר יצר. אז מה יהיה לגבי, לגבי, לגבי אמירת קדיש? אמרנו שאסור לו להתפלל, אבל הוא רוצה להיכנס לבית הכנסת ולומר קדיש. לדעת חלק גדול מהפוסקים, היות שהאדם הוא אונן אז הוא לא אומר קדיש, אבל לדעת אדמו"ר הזקן גם אונן, אני לא יודע אם הוא חייב, אבל הוא יכול להגיד קדיש. כלומר הוא יכול לבוא לבית הכנסת ולומר קדיש. או למשל אם הפטירה הייתה בשבת, ובשבת אין אנינות, כלומר שעדיין עד מוצאי שבת אדם מתפלל בבית הכנסת, האם הוא יכול להגיד קדיש כבר עכשיו עוד לפני הלוויה על קרובו? התשובה היא חיובית. כן, הוא יכול להגיד קדיש עוד לפני הלוויה. זהו. כדעת אדמו"ר הזקן. אמרנו קודם שעד הקבורה יש דין של אונן ואז לא מקיימים מצוות ואז בדרך כלל גם אסור להניח תפילין. אבל אחרי סתימת הגולל אז צריכים להניח. אז צריכים לכאורה להניח תפילין, אבל לא.

10:03 דובר 2 בהלכה כתוב שביום הראשון לא מניחים תפילין. זו הלכה. אבל כאן מגיע האבל הגדול: על פי קבלה מניחים תפילין גם של רש"י וגם רבנו תם בחשאי גם ביום הראשון. לכן למשל אם בית הקברות, בית העלמין, נמצא במקום מסוים, עד שהוא יגיע הביתה כבר תהיה שקיעה. אז צריכים לזכור שהחברים יזכרו לקחת תפילין להלוויה, באופן כזה שאחרי סתימת הגולל יספיקו האבלים להניח תפילין, אבל שוב בחשאי. לא עושים את זה לעיני כל ישראל, כלומר שוב, כי על פי הנגלה לא מניחים תפילין. ואל תתפלאו אם ישנם אנשים שלא מניחים תפילין. זה ככה, זה על פי ההלכה, על פי הנגלה. על פי הנסתר כן מניחים תפילין. לא נגענו בכל הנושא. האם צריכים להשלים את התפילה? האם צריכים להגיד ברכות השחר? זה נושא ארוך ולא אתייחס לזה כרגע, כי זה לא דבר שהוא ספציפי דווקא למנהגי חב"ד, ואנחנו משתדלים יותר להתייחס לכל הנושא הזה בהיבט של מנהגי אנ"ש. אנשים בדרך כלל נכנסים לפחדים. בשעה שבקריאת התורה מגיעים לפרשת התוכחה, פרשת בחוקותיי יש תוכחה, בפרשת כי תבוא, מפחדים לעלות לתורה, אז לא רוצים לעמוד מול בעל הקורא. אבל אמר אחד מגדולי ישראל כך: הפסוק אומר "ונשלמה פרים שפתינו". כלומר התמורה להקרבת קורבנות בבית המקדש כיום, מזמן החורבן, זה אמירת פסוקים של קורבנות, לימוד קורבנות. אז הוא אמר ככה, שאם רחמנא ליצלן נגזר משהו שכתוב בתוכחה, יוצאים ידי חובה על ידי, על ידי אמירת פסוקי התוכחה. הרי אומרים את התוכחה, יצאו ידי חובה, ומעתה רק ברכות יהיו לעם ישראל ולכלל ישראל. הנושא שאותו אני רוצה למסור היום הוא נושא, איך נגיד בשפה עדינה, לא סימפתי, לא נעים. זה נושא שקשור לאבילות,

13:08 דובר 2 ללוויות ומנהגים לבית האבל. יהי רצון שמה שנלמד הערב בזה נצא ידי חובה ותכף ומיד ממש יתקיים בתוככי כלל ישראל ובנו "בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". אבל תורה היא וללמוד היא צריכה, ואני בהחלט לא מתכוון להקיף את כל הנושא. אני רוצה לגעת בכמה נקודות שלמיטב הכרתי הן לא מספיק ידועות, ועם, עם מתן דגש למנהגי אנ"ש בנידון. ובמיוחד נוכח העובדה שבשעה שקורה משהו, מישהו נעדר, נפטר, בדרך הטבע נכנסים לסערת רגשות ובלבול ולא יודעים איך להתנהג. שוב אני מדגיש שיהי רצון שכל זה יהיה רק לדרשה ולא למעשה חלילה. עכשיו, כשהולכים ללוויה, לא רק הקרובים צריכים לזכור שיש לכסות את הציציות. לא רק כשהולכים ללוויה, גם כשנכנסים לבית הקברות. לא פעם אני רואה תמונות שאנשים עולים ליורצייט וניגשים לקבר, ואתה רואה בתמונה אנשים עומדים והציציות בולטות מבעד למעיל העליון. זה לא ראוי. ישנה הלכה שאומרת שאם אדם הולך בבית הקברות עם ציציות בחוץ זה נקרא לועג לרש. מה פירוש לועג לרש? הנפטר כבר לא יכול, לא יכול לקיים מצוות, כך שמההיבט הזה הנפטר הוא עני, הוא רש, ואתה בא עם הציציות בחוץ? אתה לועג לרש, אתה לועג לנפטר שהוא רש. הפוסקים שואלים מה יהא הדין בלוויה של אישה או בקבר של אישה, שהרי פטורה ממצוות ציצית? אז אומרים שגם בלוויה של אישה יש לכסות את הציציות. יש לזכור את זה. אני רואה הרבה פעמים שיהודים הולכים ללוויית המת ומזדרזים לחגור את עצמם עם גארטל במותניהם. אני רוצה לומר לכם שהיו הרי תקופות שהרבי היה יוצא לכל ההלוויות ואני הייתי אז בקבוצה. הרבי לא חגר גארטל בלוויה. בהלוויה של הרבנית חיה מושקא הוא

16:17 דובר 2 כן חגר-- כן חגר גארטל. זה משהו אחר. מכיוון שאחד החיובים של הבעל זה לקבור את אשתו, אז מקיים איזו מצווה. לא הייתי בהלוויה של הרבנית חנה או הרבנית חיה מושקא. מה גם שהרבי הלך עם מעיל עליון, אבל לוויות רגילות הרבי יצא בלי מעיל עליון ומפורש לא חגר גארטל, אלא אם כן אדם מלווה את אביו או את אמו או את אשתו. שוב, חלילה וחס. כן. אז הוא מקיים מצווה של כיבוד אב, כיבוד אם, החיוב של בעל ואשתו, אז הוא חוגר גארטל. אבל סתם לוויות, אני שוב אומר, ראיתי שהרבי לא חגר גארטל בלוויות. בכלל, צריכים לדעת שבכל הנושאים האלה אין מנהג חב"ד טוטאלי, גורף ואולטימטיבי. תמיד צריכים להתחשב במנהגי המקום. אני זוכר ששמעתי מר' לייבל גרונר שהוא הביא את אביו ר' מרדכי גרונר למנוחת עולמים בהר הזיתים, אז הוא שאל את הרבי כיצד לנהוג במנהגים השונים, אז הרבי אמר לו שינהג כמו שהחברא קדישא בירושלים נוהגת, ומכאן בניין אב שבכל מקום להתנהג כפי מנהגי המקום. אדם בא ללוויה של ספרדים, שלא, שלא יפרוש מהציבור, ולהתנהג כמו שנוהגים הספרדים. וכן על דרך זה מיד נתייחס לעוד מנהגים. עכשיו, בזמן לוויה, קודם כל כתוב בספרים שצריכים מאוד להיזהר לא לדבר דברים בטלים בלוויה. זה לא כבוד המת. ובזמן שמלווים את המת, אם מדובר בגבר אומרים "יושב בסתר", מזמור צ"א בתהילים. כמה פעמים? שוב אומר, שוב אומר, שוב אומר, שוב אומר. לא ראיתי את הרבי שבזמן הלוויה, בזמן הליווי של הנפטר, שמחזיק סידור, אלא אם כן אדם לא יודע בעל פה את זה. אבל זה המנהג, שאומרים "יושב בסתר" כמה פעמים, גומרים פעם אחת, אומרים עוד פעם. בלוויה של אישה

18:52 דובר 2 אומרים אשת חיל. עכשיו לגבי מה שנקרא אל מלא רחמים. אצל הספרדים יש נוסח שמה שנקרא השכבה, השכבה לאיש, השכבה לאישה. יש בחברות קדישא שאומרים תפילת אל מלא רחמים. עכשיו, כמו שאמרתי, צריכים להתנהג כמנהגי המקום. עכשיו, לפי ידיעתנו מנהג חב"ד שלא אומרים אל מלא רחמים, למרות שזה מודפס בסידור. וכך מנהג החברות קדישא החרדיות בירושלים. החסידים הפרושים לא אומרים אל מלא רחמים. וכך, אם איני טועה, מנהג החברא קדישא של אגודת חסידי חב"ד בקראון הייטס, בבית העלמין מונטיפיורי, לא אומרים אל מלא רחמים. אבל אם אלה שכן אומרים אל מלא רחמים, יש דעות שונות האם אומרים המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה או המצא מנוחה, מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה. בסדר תפילות השנה מודפס שאומרים על כנפי השכינה, וזה כנראה כדעת השל"ה הקדוש, שהוא יוצא חוצץ בחריפות נגד הנוסח תחת כנפי השכינה. ומצד שני, בשער הכולל של הסבא של הרבי, רבי אברהם דוד לאוואוט, הוא מצדיק את הנוסח של לומר תחת כנפי השכינה, שאנחנו לא באנו להכריע. אני רק מעיר שבסדר תפילות השנה המודפס כתוב על כנפי השכינה. אה, אפרופו תפילת אל מלא רחמים, יש קהילות שאומרים, שאומרות בכל שבת אה, אה, מה ש-- אזכרה לנפטרים ואומרים כל שבת או במנחה, או אחרי קריאת התורה, או אפילו באמצע השבוע ביארצייט של מישהו אומרים אל מלא רחמים. אז זה היה פעם משהו חריג בהנהגת הרבי. זה היה בשנת תשי"ז. ובאותה שנה, באותו זמן נפטר הדוד של הרבי, האח של הרבנית נחמה דינה, רבי מנחם מענדל שניאורסון, נפטר בתל אביב. והרבי אחרי קריאת התורה אמר חצי קדיש עבור הדוד, והוא אמר שיעשו אל מלא רחמים. כן, אבל זה היה משהו חד־פעמי ולא ראינו

21:57 דובר 2 אצל הרבי מקרה נוסף שאמרו אל מלא רחמים. כן, נקודה חשובה. צאצאים לא הולכים, לא הולכים אחרי מיטת הנפטר. אז ככה, בירושלים יש גם מכתב שלם של הרבי בנושא הזה. היו פעם מכריזים בחרם, חלילה וחס, אם בנים הולכים אחרי הנפטר. לכן בירושלים הבנים אפילו לא עולים לבית הקברות. נניח בשמגר או בסנהדריה, כן? הבנים אומרים קדיש וזהו, לא עולים לבית החיים. בחב"ד כן עולים לבית החיים, אבל גם הבנים עומדים ב-- הבנים נוסעים לפני כן. אפילו ברכב לא נוסעים אחרי אמבולנס של חברא קדישא, עומדים בצד וניגשים אחרי הקבורה לקבר כדי לומר קדיש. החידוש בחב"ד הוא שלא רק אחרי-- לא רק הבנים, אלא גם הבנות, ולא רק אחרי אבא כמו שנוהגים בירושלים וגם אצל הספרדים, אלא גם אחרי אמא או סבתא. לא רק הבנים, כל הצאצאים. זה דבר שלמיטב ידיעתי נהוג רק בחב"ד, כי בדרך כלל האבלים מבולבלים, אז מי שיודע הלכה במקום שינחה אותם כדי שהדבר יהיה בדרך הראויה. להעיר שהרבי הרש"ב עצמו הלך בלוויה אחרי מיטת אימו, הרבנית רבקה, אבל מצדיקים אין להביא ראיה ודי למבין ולא ניכנס לפרטים מדוע שצאצא-- צדיקים כן יכולים ללכת אחרי, אה, פטירת אביהם, כמו שמצינו שיעקב אבינו, גם, שגם בפטירת יעקב הבנים ליוו אותו. אחד מהדברים החשובים שצריכים לזכור, שבלוויה יש להקפיד על הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. מבחינה מסוימת זה אפילו יותר חמור מאשר תפילה בבית הכנסת, וכך גם ראיתי באחד היומנים שבלוויה של הרבנית הצדקנית חיה מושקא, זוגתו הטהורה של הרבי, החברא קדישא קבעה שהרבי ילווה את הארון ברחוב פרזידנט עד לקינגסטון, והגברים גם ילוו את הארון של המנוחה במסלול הזה, והנשים תלכנה דרך ברוקלין ומשם לאיסטרן פארקווי. אני

25:11 דובר 2 לא זוכר היכן ראיתי, אבל אם אני-- אם זיכרוני לא מטעה אותי, הייתה פעם לוויה שהנשים היו ככה בתחום הראייה, היו באופק, והרבי העיר על כך. עד כדי כך דברים מגיעים שכתוב בהלכה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן בהלכות שמירת גוף ונפש. הוא מדבר שאסור לעמוד בפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שמלאך המוות מרקד ובא לפניהן ויש לו רשות לחבל, כלומר עקב המפגש בין גברים ונשים, כי עולה ומסטין מלשון שטן ויורד ונוטל נשמה. וכן כשהולכות אחר המת, כלומר לא רק בשעה שחוזרים מה-מהקבורה, מהלוויה, אלא גם כשהולכים אחרי המת לא יפגע אותן, כלומר לא ייפגש עם הנשים פנים אל פנים, כלומר שלא יהיה קשר עין, אלא ילך מאחריהן או מלפניהן. ובחזרתו-- בחזרתו ילך בדרך אחרת שלא יפגע אותן וכולי וכולי. על כל פנים רואים כמה צריכים להיזהר בנקודה הזו שלא תהיה תערובת של גברים ונשים. ואני זוכר שבהלוויה של רבה של בני ברק, יענקל לנדא, אז הכריזו ברמקולים שנשים בכלל לא תלוונה. ודומני שעד כדי כך המנהג הנפוץ הוא לא, שלא תלוונה, אבל צריך לדאוג שהנשים תלכנה במסלול אחר אחרי הגברים, שלא ייווצר קשר עין. ומכאן מובן מאליו שהמנהג הנלוז שנשים מספידות הוא ממש דבר שהוא רחוק ושלילי מבחינת מנהגי ישראל. ודרך הטבע אישה מספידה, מסתכלים עליה. חוץ מההיבט של הליכה בחוקות הגויים. זה לא דבר שהוא מקובל אצל שלומי אמוני ישראל שנשים מספידות. הזכרנו את העניין של ההפרדה המוחלטת בין גברים לנשים. יש קהילות שבכלל נשים לא מלוות, והזכרנו את הלוויה של הרב לנדא. בירושלים, למשל, נשים בכלל לא עולות בלוויה להר הזיתים ולהר המנוחות. אצלנו אין מנהג כזה. מה שכן, כמו שהזכרתי קודם, הנשים צריכות לעמוד בצד

28:22 דובר 2 לגמרי. ואחרי הקבורה, כשהגברים כבר עוזבים את המקום, הנשים יכולות לגשת לקבר. וכאמור, צריכים מאוד מאוד להיזהר בנקודה הזו. קורה לא פעם שמזדמנים להלוויות של ציבור לא שומר מצוות או ציבור מודרני, ששם יש תערובת של גברים ונשים, חלילה. אז באמת יהודי ירא שמיים צריך לתפוס איזו נקודה בהלוויה, באלגנטיות, באופן כזה שלא ילך אחרי הנשים. אני למשל, בהלוויות כאלה, אני מתקדם, אני נושא את המיטה, ואז יוצא שלעולם לא יוצא לי ללכת אחרי נשים בהלוויה. וכל ערום יעשה בדעת ובחוכמה כדי שלא להיתקל במכשול הזה בזמן הקבורה. זה לא קשור דווקא למנהג חב"ד, אבל צריכים לזכור שבזמן הקבורה אסור להעביר, בלשון חז"ל, מרא וחצינא. לא מעבירים את המעדר או את החפירה מיד ליד. כמה מנהגים שיש להם היבט חב"ד בהלוויה: קודם כיסוי הקבר, וראיתי מנהגים שגם אחרי הטהרה או בזמן הטהרה, אני לא זוכר בדיוק, אומרים לנפטר: תתבקש לרבי. אני יודע שבהלוויה של הרב זיסלין למשל, אז פעם אחת הרב לנדא, רבה של בני ברק, אמר את זה. לאחר מכן ביקשו מר' שלום חיים קעסלמן המשפיע, ובדרך כלל, כשמבקשים תתבקש לרבי, אומרים את השם של הנפטר: מוישה יענקל, תתבקש לרבי. אז ביקשו מר' שלום חיים שהוא יגיד לרב זיסלין, קראו לו ר' שאול דובער זיסלין. אז ר' שלום חיים אמר שהוא לא יכול לומר את השם שלו. כלומר, הוא היה, הרב זיסלין היה משפיע של ר' שלום חיים באורשה. ר' שלום חיים אמר: מעולם לא קראתי לו בשם. אז זה גם רואים מה פירוש דרך ארץ שהיו לחסידים לפני הילתא רחוקים. זה חסיד זקן. זה הפוך מהמנהגים של היום. ועוד, קבורה בארון.

31:08 דובר 2 זה בחוץ לארץ, וגם לא ממש בארון. גם בחוץ לארץ מורידים את הנדבך התחתון. בארץ ישראל לא קוברים בארון, אבל לצערנו הרב הרפורמים או הפרו־רפורמים בקיבוצים ובבתי קברות פתוחים קוברים בארון. בארץ ישראל לא קוברים בארון. גם הנחת זרי פרחים על הקבר, אלה חוקות הגויים. שוב, אם אדם בא להלוויה של אנשים שעושים ככה ואי אפשר בנימוס לשכנע אותם שלא יעשו, אז עוצמים עיניים. אבל חלילה וחס, לכתחילה אצל שלומם של ישראל לא עושים את זה. עכשיו דבר מעניין: החסיד המפורסם, המשפיע ר' פרץ מוצ'קין, שהוא היה חבר חברה קדישא לאגודת חסידי חב"ד, הוא מסר שהמנהג הוא שבזמן הקבורה אומרים לנפטר: אנחנו פוטרים אותך מכל אגודה שהיא, גם לטובת החיים, ככה אין קשר לנפטר. ואם מזכירים את ההנחיה של ר' פרץ, הוא אמר עוד דבר, כך הוא אמר, שאומרים לנפטר: תזכור שנפטרת. זאת אומרת, כמו שאומרים, אנחנו רוצים להתנתק ממך, לא רוצים איתך עסק. אנחנו רוצים לחיות לאורך ימים ושנים טובות. לגבי הספד, ידוע שמנהג חב"ד שלא מספידים. משום מה לאחרונה העניין הזה נפרץ. ויש כאן סיבה, סיבה פשוטה. כי לפעמים נפטר אדם ישר והגון, ירא שמיים, ואומרים עליו דברי שבח, דברי שבח שהוא ראוי להם. אבל קורה פעם שנפטר מישהו שאין מה לומר עליו. כמו שאומרים, הדבר היחידי שאפשר לומר עליו שאבא שלו היה יותר גרוע. אז כדי לא להפלות, זורקים כל מיני שבחים שלא היו ולא נבראו על הנפטר הזה גם כן. איך אומרת ההלצה? שפעם עמד מישהו והספיד את המנוח, אז אשתו של המנוח ניגשת למספיד ואומרת: יש כאן טעות. זה לא בעלי. אני לא מכירה אותו בתור שכזה. עכשיו מה קורה? אספר לכם סיפור.

34:01 דובר 2 אני כבר מדלג לפרק אחר. זה קשור למצבה. גם עם מצבות מתחילים לספר דברים שהיו ולא היו וכולי וכולי. בעיר הומיל, העיר החסידית המפורסמת, ששם כן קמה קמה קמרה טאטרה, ר' אייזיק הומילער, היה שם המנהג של"ג בעומר החברה קדישא נכנסים לבית הקברות ועושים סיור ביקורתי כזה לראות, לראות מה צריכים לתקן בקברים וכולי וכולי. מספרים שהרב ר' אייזיק הומילער בל"ג בעומר אמר לשמש שלו: בוא איתי וקח איתך גרזן. השמש לא הבין מה פשר הגרזן. קיצורו של דבר, הרב ניגש למצבה ואמר לשמש שייקח את הגרזן וימחוק את התארים שכתבו על המצבה. נו, הרב אומר, אז עושים מה שהרב אמר. לאחר מכן נענה ר' אייזיק ואמר: עשיתי טובה גדולה לנפטר. וכל כך למה? הוא אמר שבשמיים תובעים, מבקשים מהנפטר לראות האם מה שכתוב על המצבה באמת כך הוא קיים, כך זה היה. באמת רואים במצבות של פעם, אין, אין, אין כל כך הרבה תשפוכת של תארים. אז גם בהספדים זו הסיבה שבחב"ד לא מספידים, כי אז מתחילים להפליג ולהשתפך. אלא אם כן מדובר ששליח מגיע למקום ששם בלאו הכי מספידים, והלוויה זו הזדמנות לומר דברי התעוררות, יראת שמיים, זה משהו אחר. אבל גם אז צריך הדבר להיות במשורה, כי לא בכדי חז"ל אומרים שנפרעים מהספדנים. לפעמים קורה שאתה אומר פחות מדי, וזה גם פגיעה בכבודו של הנפטר. ואם אתה מגזים, אז אתה בוודאי לא עושה טובה לנפטר. אחרי הלוויה נוטלים ידיים. מעיקר הדין אפשר — די בכך ששוטפים את הידיים מהברז, לא צריך ספל. אני אומר שהרבה פעמים קורה שבבתי קברות אין ספל ואנשים חושבים שהעולם התהפך. אז בינתיים רוחצים ידיים ככה. עכשיו אצל הרבי ראינו שאחרי לוויה

36:50 דובר 2 הרבי בדרך כלל לא נסע עד בית החיים. הוא היה הולך עד הקורנר של איסטערן פארקוויי וקינגסטון, ומלווה בעיניו הקדושות את הלוויה, את מסע הלוויה עד שהארון היה, היה מסתלק, נעלם מהאופק. ואז בחוץ על ספסל הכינו לרבי קערה, ספל. הרבי נטל ידיו. גם כאן היו כל מיני מנהגים. נוטלים שש פעמים בסירוגין כמו, כמו, כמו בבוקר. לפעמים הרבי נטל יותר, אני לא יודע מה הסוד שבזה. היו שינויים ממקרה למקרה, אבל כתוב בספרי הלכה שמניחים, שמניחים את הספל הפוך. אני ראיתי שהרבי הניח את הספל על הצד. וגם נוהגים, זה לא ראיתי אצל הרבי, שלא מעבירים את הספל מיד ליד. לאחר מכן, הו, זו נקודה שראיתי בהרבה לוויות. שוב אני אומר מתוך תקווה שמי שלא אמר לעולמו די יאמר לצרותינו די ולא יהיו יותר לוויות ויהיו חיים נצחיים. אבל נצא ידי חובה באמירת ההלכה. אחרי הלוויה, זה כתוב ברמ"א, שלא נכנסים הביתה. אצל הרבי ראינו שהוא נכנס לזאל הקטן למעלה. שוב, נטילת הידיים הייתה בחוץ ממש. הוא נכנס לזאל הקטן למעלה, ואז אומרים שוב את מזמור צ"א בתהילים. אמרתי מזמור צ"א, הוא מתחיל בפסוק יושב בסתר. אבל ספר דרכי חסד, זה ספר של מנהגי חב"ד בהלכות אבלות, שכתב את זה הרב אושפל[?], היה רב חב"די שהיה, כך כתוב, רב דעדת אנשי ליובאוויטש בברוקלין ורב בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש. זה ספר שיצא מטעם חברא קדישא של אגודת חסידי חב"ד. אז הוא כותב שמתחילים עם ויהי נועם. כלומר הפסוק האחרון של מזמור צ', "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו", ואז יושב בסתר. עכשיו אומרים את המזמור הזה שבע פעמים, אבל לא את כל המזמור. במהלך, במהלך המזמור ישנו פסוק שבו שבע תיבות.

39:28 דובר 2 שבע תיבות, שבע מילים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך". אז אומרים את המזמור פעם אחת עד המילה כי. שוב חוזרים, חוזרים ויהי נועם ואומרים את זה פעם שנייה עד המילה מלאכיו. שוב חוזרים פעם שלישית ואומרים עד המילה יצווה. עכשיו ככה, כל פעם אומרים את זה על מקום אחר. כלומר עד המילה כי במקום אחד. פעם שנייה עד המילה מלאכיו במקום שני. פעם שלישית עד המילה יצווה במקום, במקום שני, מקום שלישי וכן על זה שבע מקומות. אצל הרבי ראיתי שהוא אמר את זה על אותו ספסל עצמו. שינה שבע מקומות. פעם היינו יודעים שהיינו עוברים ממש ממקום למקום. הרבי עמד, ישב על ספסל אחד ושבע פעמים. אגב, הרבי אמר את זה במהירות גדולה. אמרנו שהרבי נטל ידיים, נטל ידיים בחוץ. מחוץ ל־770. מעניין לעניין באותו עניין אני רוצה להגיד שהרבי חזר מהאוהל. הוא שוב נטל ידיים, אבל גם לא נכנס לחדר. אבל מצד אחד הוא לא נטל ידיים בחוץ. איפה הוא כן נטל ידיים? מי שמכיר וכולנו מכירים את המפה של 770 בקומה למעלה, בסוף המסדרון בצד ימין יש שמה כיור וברז ושם, סימן לדבר, מול, מול חדר של ר' חיים ברוך הלברשטאם שיחיה, אז מול החדר הזה יש כיור וברז. שם הרבי היה נוטל ידיים. אבל גם כאן, כמו שאחרי לוויה זו הלכה אצל רוב הפוסקים, רוב המנהגים ככה, שלא מנגבים את הידיים אחרי הנטילה. אז גם אחרי שהרבי נטל ידיו אחרי שהוא היה בבית הקברות הוא נוטל ידיים. אני רוצה רק להעיר, זה שנוטלים ידיים אחרי הליכה לציון זה לא בגלל הציון. כשנכנסים לציון של צדיק לא צריכים ליטול ידיים.

41:52 דובר 2 למשל, כשהיו הולכים לציון של רבי שמעון בר יוחאי לא נוטלים ידיים, והסיבה לכך מכיוון שבשעה שמגיעים לציון עוברים גם דרך בית הקברות. לכן נוטלים ידיים, אבל רק בגלל ההשתטחות על הציון עצמו לא צריכים ליטול ידיים, רק הערה קטנה. גם חשוב לדעת שגם ישיבת האבלים צריכה להיות בהפרדה של גברים ונשים, אם יש אפשרות טכנית שבכלל זה יהיה בשני חדרים נפרדים. גם סימוכין בנגלה: "וספדה הארץ משפחות משפחות", שצריכים בהספדים ובאבלות להקפיד על ההפרדה בין גברים ונשים. אני יודע שיש מקרים של משפחות של בעלי תשובה והמשפחה לא רוצה לקבל את זה, אז כל אחד יתייעץ עם ה, עם הרב, עם משפיע כדי לדעת איך להתנהג באופן כזה שלא יעורר ריבים ומחלוקות. צריכים מאוד מאוד להיזהר ממחלוקות שבהן המחלוקת היזקה מרובה מתועלתה. לגבי בגדי אבלות. רציתי רק להעיר שאצל הרבי ראינו חידוש. שבדרך כלל המנהג של העולם שבמוצאי שבת, השבת של האבלות, לפני שמתפללים ערבית, אז האבל יוצא לחדר שני ומחליף את בגדי שבת בבגדים של יום חול, וגם במיוחד בבגד של הקריעה, כי זאת הלכה שלמשל בן שהוא קורע בלוויה על אביו הוא חייב ללכת עם הבגד של הקריעה כל שבעת ימי האבלות. אפילו אם הוא רוצה להחליף את הבגד אז הוא צריך לעשות קריעה נוספת. דווקא על הורים זה נאמר. בדרך כלל מוצאי שבת היה האבל הולך לחדר אחר, מוריד את הסרטוק של משי, כן, או את השטריימל, מי שהולך עם שטריימל בשבת וכו', מחליף בבגדי חול. אבל אצל הרבי ראינו לא. הרבי אחרי ערבית הלך לחדר, החליף רק את נעלי העור בנעלי גומי, אבל ישב עם הסרטוק של שבת וככה ניחמו את הרבי. כמובן לאחר

44:11 דובר 2 מכן אז כבר מחליפים לבגדי חול, אבל מיד, אבל בניחומים שמיד אחרי תפילת ערבית. על כל פנים, הרבי לא החליף את הסרטוק של חול. מתי עושים את המצבה? יש מכתבים של הרבי שהוא כותב לכל מיני יהודים שהם לאו דווקא מאנ"ש. יש, אה, יש מנהגים שרק אחרי שנה, ויש מנהגים שבשלושים, ויש מנהגים שביום השביעי. אבל משנה אחרונה של הרבי, על פי מה שכתוב בספרי הנסתר, את המצבה דווקא ביום השמיני, עם הקפדה לא יום לפני ולא יום אחרי. אני יודע שהדבר הזה מכניס את המשפחות ללחץ. אומרים לי: יוצרים מצבות ביום השמיני, לא לפני ולא אחרי. אנחנו צריכים לכתוב את הנוסח וכולי וכולי. אז מה עושים? אתם צריכים לדעת ככה: מצבה, העיקר זה היציקה של הבטון. השיש, הכיתוב, לא בוער. את היציקה של הבטון ביום השמיני בבוקר, אה, זה ש... אה, מייצר את המצבות עושה את היציקה. לאחר מכן, מתי שהוא מתפנה, אז גם שמים את השיש עם הכיתוב. עכשיו לגבי הנוסח של המצבה. קודם כול, דבר שמובן מאליו: לא כותבים תאריך אזרחי, וחס מלהזכיר, לא מכניסים תמונה של הנפטר. חס מלהזכיר. אני אומר תאריך אזרחי. אני רוצה לעורר שברוסיה ישנם, ישנם מצבות של יהודים מאוד מאוד טובים, שמה לעשות, הילדים כבר לא היו כמו ההורים היו. חלק מהצאצאים היו מהארצות, והם ציינו על המצבה את התאריך האזרחי. אני חושב שנעשה חסד עם הנפטרים אם על אותם מצבות יבוא מישהו, כמו הסיפור שסיפרתי קודם עם רבי איזק הוללר[?], שיבוא, יבוא עם גרזן, לאו דווקא עם גרזן, ויטשטשו את התאריך האזרחי, כי זה לא ניחא לנפטר. עכשיו הרבי מורה לנו, מציע, מורה לנו שעל המצבה לכתוב גם את השייכות

46:53 דובר 2 לרביים, או לפחות את השייכות לחב"ד. לכתוב שהיה חסיד חב"ד או להזכיר שהוא היה מקושר לרבי. אם זה חסידים מהדור הקודם, אז גם את הרבי הקודם. ואז מי שבא למצבה וקורא את המצבה, אז ממילא מעורר את הזכות של הרבי על הנפטר. עכשיו עוד הוראה מעניינת מהרבי: לא לכתוב על המצבה בגוף שלישי, ב-לא, בגוף ראשון. כלומר לא לכתוב עטרת ראשינו, ראש משפחתנו, אבינו, לא. לכתוב בגוף שלישי. הוראה של הרבי. מה כותבים על המצבה? שם אביו או שם אמו? בדרך כלל מקובל לכתוב את השם של האבא, אבל גם זה ראיתי באיזה מקום מכתב מהרבי, שאם מישהו דווקא רוצה, גם השם של האמא. כל שכן במקרים כאלה, נניח שהאמא נספתה בשואה חלילה, או לא, או ברוסיה, שם בסיביר, ולא נודע מקום קבורתה. על כל פנים, מי שמזכיר גם את האבא וגם את האמא איננו מן המתמיהין. הכלל הפשוט: כותבים את שם האבא. נדמה לי שעל המצבה של הרב לנדא כתוב שם אביו וכתוב שם הנולד, הנולד מאמו או משהו, משהו דומה לזה. אני לא זוכר בדיוק. מוזכר גם שם האמא. כן, אצלנו מאוד מקפידים לא לכתוב על המצבה אותיות בולטות. זה כתוב. הגמרא אומרת את זה שמי שקורא כתב בולט על המצבה זה קשה לשכחה. גם כתבו הפוסקים שמי שבדיעבד קרא כתב בולט על המצבה, סגולה שזה לא יזיק לשכחה שלו לומר אהבת עולם. אהבה רבה, אהבת עולם. יש שם את כל הקטע בתפילה ואת כל הקטע עד כמעט הסוף. אני רוצה להעיר שפלא פלאים, זאת עובדה שבהרבה מצבות ובתי עלמין, עלמין עתיקים באירופה, ממש גדולי ישראל, וגם אפילו המצבה של המהר"ל מפראג, יש כתב בולט, אבל לנו אין,

49:13 דובר 2 אין אלא דברי רבותינו. דברי רבנו והרבי שלא עושים כתב בולט על המצבה. עכשיו הרבה שואלים האם ביום השביעי עולים לקבר. אז נכון, וזה ידוע שבקראון הייטס לא עולים, אבל בארץ ישראל אני יודע מכפר חב"ד וגם מירושלים בדרך כלל עולים לקבר ביום השביעי, למרות שזה לא גורף, כי גם בין העדות האשכנזיות יש כאלה שעולים ביום השביעי ויש כאלה שלא עולים. אבל קודם כול, אם אין כאן לא באל"ף רבתי. בכפר חב"ד אני רואה שתמיד היו עולים. כך היה. אני זוכר בפטירתו של רבי חיים קסלמן ועוד יהודים חשובים בכפר חב"ד עלו. אבל כמו שאמרנו, גם המנהגים האלה, מה שהרבי אמר ללייבל גרונר, שזה מאוד קשור למנהג המקום. כלומר מנהג אחד של מקום אחד לא מחייב מנהג אחר. עכשיו כשעולים לקבר גם צריכים לדעת: לא עולים כל שני וחמישי. בכלל, בתי קברות, כתוב שהקליפות שורות, אז לא עולים סתם ככה לבתי קברות. כל מיני סיורים, כל מיני טיולים או כאלה שמתקשים על המת ורצים לבית הקברות כל שני וחמישי. זה לא הדרך. לא מתקשים על המת יותר מדי. בכלל המנהג של האשכנזים בכלל וגם מנהגינו, שבשנה הראשונה בכלל לא עולים על הקבר. רק כמו שאמרנו ביום השביעי, ביום השלושים וביארצייט. מכיוון שהנפטר בשנה הראשונה הוא מאוד מוטרד בדין שלו, דנים אותו, לכן, לכן הצאצאים אומרים קדיש כדי לעזור לנפטר, לזכות אותו, שהדין יהיה יותר, שיהיה במריחותא, אז לא מטרידים אותו עם בקשות. אבל כשכן עולים, מה עושים? מה אומרים? אז קודם כול ישנן חוברות קטנות שמוכרים בכל חנויות של ספרי הקודש, שנקרא נר נשמה, וגם לאחרונה יצא אצלנו ספר שנקרא מנהגי יארצייט. שם יש כל מה שכתוב בחוברות למנהג האשכנזים הכלל

51:38 דובר 2 פונים, וכל מה שכתוב בספר הזה אומרים, את כל, את כל התהילים שכתוב שם לפי הסדר, פשוט אחד אחרי השני. לא מזמורים נבחרים, אלא מה שכתוב שמה. זה התייסד על ידי קדמונים. וגם מזמור קי"ט, את שם הנפטר. נניח קראו לו זלמן, כן? אז כל הפסוקים בקי"ט: ז', ל', מ', ן'. שם האבא לא מזכירים, רק שם פרטי, ולאחר מכן אותיות נשמה, שם מקי"ט. גם זה בחוברות האלה זה מופיע. עכשיו מה שכן, בסוף המזמורים בכל החוברות האלה ישנה תפילה: "אנא ה' מלא רחמים, חמול נא וחוס נא על נשמת זה וזה". במנהגי חב"ד לא אומרים את זה. כן, זה לא סוף העולם אם כן אומרים, אבל אצלנו לא אומרים. יש עוד הלכה שהיא, שהיא קשורה למנהגי חב"ד. בדרך כלל בבתי עלמין בכניסה יש שלט עם תפילה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין והעמיד אתכם בדין". זו תפילה שמי שלא היה שלושים יום בבית הקברות אומר את התפילה הזאת. שאר פוסקים אומרים שאפילו אם היית בבית קברות אחר, נניח שהיית בבית הקברות בהר המנוחות, כן, לפני שבועיים, עכשיו אתה בא להר הזיתים ושלושים יום בהר הזיתים לא היית, על פי שאר פוסקים אומרים את הברכה הזאת. אבל לפי אדמו"ר הזקן זה לא כך. לפי אדמו"ר הזקן, אם היית בחודש האחרון באיזשהו בית קברות בעולם, אז אתה לא אומר את הברכה הזאת. עכשיו מה יהיה אם האבל עצמו, אם האבל עצמו מגיע ללוויית אביו נניח, או אחיו? חלילה וחס. הוא לא היה שלושים יום בשום בית קברות. האם הוא אומר את הברכה? התשובה היא לא, מכיוון שהוא אונן. עכשיו השאלה, הייתה סתימת הגולל ועכשיו הוא רוצה להגיד את הברכה שלא

54:06 דובר 2 אמר קודם. התשובה היא שהוא כבר לא אומר. עכשיו המנהג הנפוץ הוא שיש, ברוך השם, דיברנו על שמחות עד עכשיו. כל דיני האבלות נקראים בחז"ל מסכת שמחות בלשון סגי נהור. יש שמחות בלי מירכאות, יש שמחת חתונה וכולי וכולי. המנהג הוא בדרך כלל באים לקבר של הזקנים, של הסבים, של האבות, ומזמינים אותם לחתונה. וגם לאחרונה ראיתי שאנשים אפילו מניחים את ההזמנה לחתונה, מניחים על הקבר. לא יודע מה המקור, אבל אנחנו, עם ישראל, רגילים באמת לעלות על קברי אבות לפני חתונות צאצאים. הקדוש ברוך הוא יעזור ונחתום מעין הפתיחה, שבאמת יהיה בלע המוות לנצח ויתקיים "והקיצו ורננו שוכני עפר", ורבותינו הקדושים בראשם וכל הקרובים. בביאת מנחם לציון הוא ינחמנו בנחמת ציון וירושלים, ועינינו רואות ושמחות. ושוב, כמו שאמרתי בתחילת הדברים, כל מה שאמרנו שנצא ידי חובה רק בלימוד ההלכות וחלילה וחס לא נזדקק להם, וכולנו נזכה לראות את הבטחת הרבי לחיים נצחיים, נשמות בגופים בפועל ממש.