ענייני כשרות כלליים - הרב בנימין כהן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בהלכה מובא העניין של מכירת חמץ. כלומר, שאם אדם נשאר לו חמץ, אז הוא עושה את המכירה והוא מוכר את זה לגוי וסוגר את זה במקום סגור כל הפסח. בחב"ד עושים את המכירה עם סוג של, אה, ערב קבלן, שזה נותן יותר תוקף למכירה, ולכן אין בעיה להשאיר דברים שהם חמץ גמור אם אנחנו עושים את המכירה כמו שצריך. וכמובן שהדברים, אה, צריכים להיות במקום סגור שלא יהיה גישה לילדים, שלא יפתחו בטעות את אותם המקומות. אדם שאין לו מקום סגור או מקום איפה לשים את זה והוא חושש שילדים ייגעו בזה, אז אם זה מדובר בכמויות קטנות, עדיף באמת שלא ישאיר ויגמור את זה לפני פסח. אף על פי שמעיקר הדין מותר להשאיר חמץ, אם אנחנו מוכרים אותו לגוי אז זה נמכר, וההלכה היא שזה בסדר גמור מבחינת ההלכה. דבר שנמכר לגוי, הוא היה של הגוי במשך הפסח, ואין בעיה להשתמש בזה. דבר שצריך לשים לב בימים או בשבועות הראשונים שאחרי פסח, כשקונים דברים, אז או שיקנו במקום שיודעים שעשה את המכירה כמו שצריך, או לראות שבאמת מדובר בדברים שהם, אה, שמדובר בדברים של חמץ שזה נאפה לאחר הפסח. זאת אומרת שלא יהיה מצב שבפסח זה היה אצל ה... אצל החנות, אצל המוכר והוא לא עשה מכירה, ואז זה בעיה של חמץ שעבר עליו הפסח. אבל, אה, אם יודעים שהמכירה הייתה כמו שצריך, אז אין בעיה להשתמש בזה. חשוב באמת, אה, לשים לב לנקודה הזאת, כי הרבה אנשים חושבים העיקר אחרי פסח ללכת, אה, לקנות דברים של חמץ, העיקר שאצלי בבית זה לא היה, אבל זה לא, זה לא נכון הכיוון הזה, מכיוון שזה שאצלך בבית זה לא

02:25 דובר 2 היה, זה לא אומר שזה לא היה אצל יהודי אחר שלא עשה מכירת חמץ. ואם אותה מכולת, במיוחד כשמדובר במכולות קטנות או חנויות קטנות, שיכול להיות שהם לא עשו את המכירה כמו שצריך, אז זה באמת בעיה להשתמש אחר כך במוצרי החמץ, כי זה נקרא חמץ שעבר עליו הפסח. אז עדיף שאדם ישאיר אצלו בבית חמץ גמור ויעשה עם זה את המכירה כדת וכדין, וישתמש בחמץ הזה במוצאי הפסח. חמץ שהוא יודע שהוא נמכר ושהוא בעצם היה ברשות הגוי במשך חג הפסח, מאשר להיכנס לספיקות שאני קונה דבר בחנות שאני לא יודע האם זה באמת, אה, לא משהו של חמץ, גדר של חמץ שעבר עליו הפסח, שלא נמכר לגוי או לא נמכר כראוי, ויהיה עם זה בעיה של חמץ שעבר עליו הפסח. אף על פי שבשר רגיל אנחנו מכשירים אותו על ידי הדחה, מליחה והדחה, יש חלק שלא מועיל לו מליחה וזה הכבד. הכבד, מכיוון שיש בו ריבוי דם, אז כתוב בשולחן ערוך שלא מועילה לו מליחה. כמה שנמלח את הכבד, הוא לא יוציא את הדם, ולכן הפתרון לכבד זה רק צלייה. על ידי שצולים את הכבד, זה אופן ההיתר של אכילת כבד. יש חלק נוסף של... חלקים נוספים כמו הטחול שהוא גם נראה אדום, אבל שם זה דינו כמו בשר. שמה מועילה מליחה כי זה לא דם אלא זה בשר אדום. בשונה מהכבד ששם הוא מלא בדם והאפשרות להתיר אותו באכילה זה רק על ידי צלייה. לפני שצולים אותו צריכים לחתוך את הכבד שתי וערב או לנקב אותו בחורים, לעשות חורים בתוך הכבד או לחתוך אותו שתי וערב. מעיקר הדין מדובר רק על כבד של בהמה, אבל

04:58 דובר 2 יש מחמירים גם בכבד של עוף לעשות, אה, נקבים. למרות שמצד הדין כבד של עוף לא חייבים לנקב אותו. אם רוצים אחרי הצלייה לבשל את הכבד, פה אנחנו צריכים שיתקיימו כמה תנאים. א', שהצלייה הייתה בתוך שלושה ימים מהשחיטה. זאת אומרת, אם הכבד שהה שלושה ימים לפני שצלו אותו, אז צלייה מועילה לו, אבל אי אפשר יהיה לבשל אותו אחרי הצלייה. יש מקלים שאומרים שאם הכבד היה קפוא במשך הזמן הזה, אז מתייחסים לשלושה ימים מרגע ההפשרה, אבל זה קולא שלא כולם מקבלים אותה. זה קולא של דיעבד. לכתחילה כבד צריך לצלות אותו בתוך שלושה ימים. בהכשרים המהודרים כמו הבד"צים למיניהם, הרב לנדא וכדומה, מצוין על הכבד, אם מוכרים כבד שאינו צלוי, מצוין עליו תאריך השחיטה כדי שידעו מתי או עד מתי יש שלושה ימים שאפשר לצלות את הכבד. הבד"צ של העדה החרדית לכתחילה לא מוכרים כבד שאינו צלוי. חשש שאנשים לא יקפידו, לא ישימו לב ויצלו אותו לאחר שלושה ימים ואחר כך עלולים לבשל אותו. לכן בהנחיות של הבד"צ של העדה החרדית זה למכור אך ורק כבד צלוי. אבל גם מי שמוכר כבד שאינו צלוי אז בדרך כלל כתוב על זה את תאריך השחיטה כדי שנדע שאם צלינו אותו בתוך שלושה ימים אז אפשר יהיה לבשל אותו לאחר הצלייה. לדוגמה אדם רוצה לעשות סלט כבד עם ביצים, בצל וכדומה. אם הכבד נצלה בתוך שלושה ימים לשחיטה, אפשר אחרי הצלייה לבשל את הכבד. אם הוא לא נצלה בתוך שלושה ימים אז רק צלייה ואי אפשר לבשל אותו. אפשר לערב אותו עם ביצים, אבל בלי שנבשל אותו אחרי הצלייה. יש עוד תנאי שמביא הרמ"א, שאם רוצים לבשל את הכבד

07:22 דובר 2 צריך לפני הצלייה, אה, לשטוף אותו. לשטוף את הכבד לפני הצלייה. זו חומרה שהרמ"א מביא אותה. לא כולם נוהגים בזה, אבל לכתחילה ככה עושים ושוטפים את הכבד לפני הצלייה. ההבדל בין כבד של עוף לכבד של בהמה: אמרנו שכבד של בהמה חייבים לחתוך אותו שתי וערב או לנקב אותו מכיוון שהוא גוש גדול, והחיתוך מוציא דם בעין שנמצא בו. כבד של עוף הוא קטן יחסית והוא גם כן עשוי בצורה של חתיכות ולא גוש אחד, ולכן שם מעיקר הדין לא חייבים לחתוך אותו לפני כן. אבל אף על פי כן יש שנהגו לפחות לנקב אותו עם גפרור או עם איזשהו כלי, כדי שבכל זאת יצא, אם יש שם דם בעין, שייצא על ידי הניקוב במהלך הצלייה. ישנה עוד הלכה שנקראת כבוש. כבוש כמבושל. כלומר, לא חייב להיות דווקא ששני דברים התבשלו יחד, לדוגמה בשר וחלב כדי לאסור אותם, או דבר איסור עם דבר היתר, אלא אפילו אם הם היו בתוך מים במשך עשרים וארבע שעות, אפילו אם המים היו קרים, זה נקרא שהם נכבשו יחד וכבוש כמבושל. ולכן אם בשר קר, אפילו שהוא לא מבושל, בשר קר היה בתוך מים יחד עם מאכל חלבי במשך עשרים וארבע שעות, זה נקרא שהם התבשלו ביחד, כאילו שהם התבשלו ביחד, וזה אסור באכילה, בהנאה וכולי, כי זה נקרא, אה, כבוש כמבושל. אבל הדין הזה של כבוש כמבושל זה רק אם זה היה לפחות עשרים וארבע שעות ביחד. אם זה היה פחות מעשרים וארבע שעות זה לא נקרא כבוש. לכן אם למשל לקחנו חתיכת עוף שהיא עדיין לא, לא הוכשרה, לא מלחו אותה, לא הכשירו אותה עדיין, והיא הייתה במים במשך עשרים וארבע

09:58 דובר 2 שעות, הבשר הזה דינו כמבושל וכבר לא יועיל למלוח אותו ולהכשיר אותו כמו שמולחים בשר רגיל. בדרך כלל אנחנו שמים את הבשר חצי שעה במים, אחר כך שעה במלח ואחר כך שוטפים את זה שלוש פעמים. אבל אם שכחו מאיזו סיבה שהיא, הבשר שהה במים במשך עשרים וארבע שעות, זה נקרא שהבשר הזה התבשל לפני המליחה ואסור לבשל אותו. מליחה לא תועיל לו אלא רק צלייה, כי זה נקרא שהוא נכבש בתוך מים. אבל אם מדובר בירקות. לדוגמה, אדם שיש לו שכן גוי שמכין ירקות חמוצים, למשל מכין מלפפון חמוץ, כובש אותו בתוך מים. כמובן שזה יותר מעשרים וארבע שעות, ומביא את זה לחבר או לשכן שלו היהודי ואומר לו: הנה תראה, הכנתי מלפפון חמוץ מעשה ביתי טעים מאוד, אני רוצה לכבד אותך. לכאורה ירק אין בו בעיה. האם אנחנו צריכים לחשוש שכיוון שכבוש כמבושל ואותו מלפפון שהגוי שם אותו במים, לכאורה זה כמו שהוא בישל אותו, ואז יש פה אולי שאלה של בישולי נוכרים. בישולי נוכרים, דבר שגוי בישל אסור ליהודי לאכול את זה. ואם כבוש כמבושל אז אולי זה נקרא גם כן שהגוי בישל את זה ויהיה אסור ליהודי לאכול את זה. אז התשובה היא שלא, שזה לא כך, ומותר ליהודי לאכול את אותם, את אותו מלפפון שהגוי כבש בתוך מים. וכתוב בפירוש בסימן קי"ג, מביא את זה הרמ"א ביורה דעה, שאף על פי שאנחנו אומרים כבוש כמבושל, זה לא נאמר לגבי ירקות שגוי כבש אותם, ועל זה אנחנו לא אומרים שזה כמו בישולי גויים וכבוש כמבושל, אלא מותר ליהודי לאכול את אותם הירקות שנכבשו על ידי גוי, כי בזה לא אומרים כבוש כמבושל וזה

12:27 דובר 2 לא נחשב שהגוי בישל את זה. יש מושג בהלכה כלי ראשון וכלי שני. כלי ראשון מבשל, כלי שני אינו, אינו מבשל. או כמו הלשון שאומרים בתוספות במסכת שבת בפרק כירה: כלי ראשון דפנותיו מחממות, כלי שני דפנותיו מצננות. לדוגמה, אם ניקח סיר שהיה מונח על האש, הורדנו אותו מהאש, נעביר חצי מהכמות שהייתה בו, נניח סיר עם מרק או סיר עם מים, נעביר חצי מהכמות שהייתה בו לסיר אחר. המרק שיהיה בסיר השני יתקרר הרבה יותר מהר מאשר המרק שיישאר בסיר הראשון. מדוע? מכיוון שהסיר הראשון שהיה על האש, הדפנות שלו הם שומרות על החום. מה שאין כן הסיר השני, שהוא היה סיר קר, סיר רגיל, לא עמד על האש, אז למרות שהתכולה, המרק שנשפך לתוכו הוא רותח, אבל הוא בא במגע עם דפנות קרות. דפנות הסיר קרות ולכן הוא יתקרר הרבה יותר מהר מאשר הסיר הראשון. זה ההבדל בין כלי ראשון לכלי שני. יש בזה הרבה דינים, גם לגבי בשר וחלב וגם לגבי הלכות שבת, כפי שנראה בהמשך. אם לדוגמה נשפך חלב רותח על השיש, החלב הוא רותח, אבל השיש הוא כלי שני. השיש הוא לא חם, השיש הוא קר, שנשפך עליו חלב רותח והניחו בטעות סיר חם עם בשר על אותו חלק בשיש שעליו נשפך החלב הרותח. כלומר, סיר חם נגע בחלב חם. הבשר מותר באכילה. מדוע? כי זה כלי שני. השיש נחשב ככלי שני, השיש לא היה חם מצד עצמו למרות שהחלב שנשפך על השיש הוא חלב רותח, אבל הוא בא במגע עם שיש קר והשיש הקר דינו כמו כלי שני, כמו סיר קר, ולכן הבשר שבסיר יהיה מותר באכילה. אבל הסיר עצמו, שהוא סיר חם

15:14 דובר 2 רותח ונגע בחלב החם, הסיר עצמו יצטרך הגעלה, אבל הבשר עצמו שבושל מותר לכתחילה לאכול את אותו בשר. שוב, מצד הכלל שכלי שני אינו מבשל, כלי שני דפנותיו מקררות ולכן הבשר מותר. ניקח דוגמה נוספת בהלכות שבת. אם אנחנו לוקחים סיר מרק שהיה מונח על האש, על הפלטה, ומוזגים לתוך צלחות. פה יהיה הבדל איך תהיה צורת המזיגה. אם אנחנו נשפוך מתוך הסיר ישר לצלחת, נניח שזה סיר קטן ולא משתמשים במצקת ושופכים מתוך הסיר לצלחת. הצלחת היא כלי שני. אם אנחנו ניקח מצקת ונעביר מהמצקת לצלחת, הסיר הוא כלי ראשון, המצקת היא כלי שני והצלחת תהיה כלי שלישי. כל זה בתנאי שהכנסנו את המצקת ומיד הוצאנו אותה עם המרק, לא השארנו את המצקת בתוך הסיר. אם השארנו את המצקת בתוך הסיר, אז המצקת מקבלת את הדין של הסיר והיא הופכת לכלי ראשון ואז הצלחת תהיה כלי שני ולא כלי שלישי. מה זה נוגע אם הצלחת היא כלי שני או כלי שלישי? הרי אמרנו שכלי שני לא מבשל. אלא יש לנו עוד שאלה בהלכה: האם יש בישול אחר בישול? כלומר, דבר שהוא כבר היה מבושל, האם הוא יכול להתבשל פעם נוספת ומבחינת ההלכה זה נקרא שהוא מתבשל בשבת, או שאין בישול אחר בישול? אז הכלל בהלכה הוא שאין בישול אחר בישול. אבל ישנה מחלוקת בין הבית יוסף, מחבר השולחן ערוך, לבין הרמ"א, האם אין בישול אחר בישול זה כולל את כל אופני הבישול? כלומר, כמו שאנחנו אומרים, אין בישול אחר בישול, אז גם אין בישול אחר צלייה, אין בישול אחר אפייה, אין בישול אחר טיגון וכדומה, או שזה מצטמצם להגדרה של בישול בלבד, שאין בישול אחר בישול, אבל יש בישול

17:55 דובר 2 אחר אפייה, יש בישול אחר צלייה ויש בישול אחר טיגון. מה זה נוגע למעשה? אם אנחנו לוקחים שקדי מרק ורוצים לשים אותם בתוך הצלחת. אם אנחנו אומרים שיש בישול אחר אפייה ויש בישול אחר טיגון, השקדי מרק הם נקראים דברים שהם מתבשלים מהר ולכן גם אם הם יהיו בכלי שני יהיה אסור לשפוך אותם לתוך הכלי שני. אם ניקח את זה עם מצקת והמצקת היא כלי שני, אנחנו לא נשאיר אותה בסיר אלא ניקח את המצקת ונעביר מיד לצלחת, הצלחת תהיה כלי שלישי כי המצקת היא כלי שני ולכן לפי הדעה שאין בישול אחר בישול אז אה, אה, שקדי מרק הם מבושלים, אז אין בעיה שהם יהיו ב-ב-בצלחת החמה עם המרק החם. אבל אם יש בישול אחר אפייה או יש בישול אחר טיגון ויש בישול אחר צלייה, תהיה בעיה לשים את אותם שקדי מרק בצלחת שדינה כלי שני, אלא רק בצלחת שדינה כלי שלישי. לכן צריך לשים לב אם רוצים לשים שקדי מרק בצלחת, לקחת עם מצקת ולא להשאיר את המצקת בתוך הסיר, אלא מיד שמוציאים מהמצקת ומוזגים לצלחות, להוציא את הצלחת-- את המצקת מהסיר. אז המצקת היא נחשבת ככלי שני והסיר נחשב וה-- אז כלי ראשון והצלחת היא כלי שלישי ואין בעיה לשים בה את אותם שקדי מרק. בשקדי מרק שהם בכשרות של הרב לנדא דואגים שהשקדי מרק יעברו הליך מסוים של בישול ואז אין בעיה לשים אותם בתוך הצלחת גם אם היא כלי שני. לא בכל ההכשרים מקפידים על הדבר הזה ולכן אם יש ספק אם אותם שקדי מרק עברו את התהליך הזה, אז צריך כמו שאמרנו לשים את השקדי מרק רק אחרי שלקחנו את המרק עם

20:25 דובר 2 מצקת מתוך הסיר והשארנו, לא השארנו את המצקת בתוך הסיר אלא מיד הוצאנו אותה מהסיר ואז הסיר הוא כלי ראשון, המצקת היא כלי שני והצלחת היא כלי שלישי. גם כשאנחנו אומרים שכלי שני לא מבשל, אם מדובר בדבר שהוא גוש, אז פה גוש יכול לבשל גם בכלי שני. ניקח לדוגמה אם לוקחים ביצה קשה שהיא חמה, שהייתה בחמין לדוגמה, רוצים לקרר אותה, להכניס אותה לתוך כלי עם מים קרים. היות והביצה היא דבר גוש אז היא עלולה לבשל, היא, היא תבשל את המים שיבואו במגע ראשון עם הביצה ולכן אסור יהיה להכניס את הביצה הרותחת מתוך סיר החמין לתוך כלי עם מים קרים. מה שכן אפשר לשים את זה תחת זרם מים של הברז, לפתוח את הברז ולשים את ה-- לקלף את הביצה תוך כדי שהברז, אה, נשפכים ממנו מים על הביצה ואז המים הם זורמים כל הזמן והם לא נשארים ב-במגע של זמן עם הביצה והם לא מספיקים להתבשל. לכן אף על פי שהביצה היא דבר גוש, יהיה מותר לשטוף את הביצה ולקלף אותה מתחת לזרם של מים קרים. אבל להניח בתוך כלי עם מים קרים יהיה אסור מכיוון שזה דבר גוש ודבר גוש גם בכלי שני מבשל מצד ש-- מצד שהוא גוש, אז יש לו את החום שלו שהוא שומר על החום שלו וגם כלי שני שהדפנות שלו לא מ- לא מחממות, אבל מצד הדבר גוש הוא מחמם ולכן יהיה אסור לשים את הביצה במים קרים. מאוד חשוב להקפיד על כל דיני הכשרות, על כל הדברים. אנחנו נספר מעשה שמזה רואים עד כמה שאדם מקפיד אז משמיים עוזרים לו. הגמרא אומרת, "הבא לטהר מסייעין אותו". כלומר אדם שבא

22:50 דובר 2 ומשתדל אז עוזרים לו. היה מעשה פעם עם שני סוחרים שהפליגו בספינה. נסעו לענייני המסחר שלהם. במהלך ההפלגה הספינה טבעה וכמובן חלק גדול מהנוסעים מתו, טבעו בים. הם איכשהו הצליחו לשחות ולהגיע לחוף עם הבגדים שלהם. כמובן שכל הרכוש, הכל נפל למצולות ים, אבל הם עם הבגדים שעל עורם הצליחו איכשהו להגיע לחוף. הם לא ידעו לאן הם הגיעו, לאיזה מדינה, לאיזה מקום, ואנשים שעברו ראו אותם. בכל זאת, אדם שכמעט טבע. עזרו להם, הביאו להם בגדים והם ביררו איפה אנחנו נמצאים, איפה המקום שאנחנו נמצאים. התברר שזו מדינה, מקום ששמה שונאי ישראל. ניקח לדוגמה היום נגיד כמו איראן למשל, מקום ששמה סכנה ליהודים להיות. אז הם כמובן הסתירו את העובדה שהם יהודים. לא אמרו שהם יהודים כדי לא לסכן את החיים שלהם, וכל אחד לקח אותו אחד מהתושבים לבית שלו ואירח אותו בינתיים עד שיתארגן ותבוא ספינה אחרת ותוכל להחזיר אותו למקום שממנו הוא בא. כמובן שהם לא יכלו לשאול על כשרות. הם אכלו כל מה שהביאו להם כדי שלא לעורר חשד שהם יהודים. זה היה פיקוח נפש. אם ידעו שהם יהודים עלולים להרוג אותם. אז הם אכלו הכל בלב כבד, מתוך הנחה שזה פיקוח נפש ואין להם ברירה. וככה עברו עליהם כמה ימים או כמה שבועיים שלושה, עד שהגיעה האונייה שנוסעת מאותו מקום ונתנו להם קצת כסף וליוו אותם לאונייה שתיקח אותם למקום שלהם. אחד מהם, המלווה שלו, לפני שהוא נפרד ממנו, התחיל לדבר אליו בעברית. הוא היה המום. בהתחלה הוא ידע שפה אין יהודים, פה שונאים יהודים. אז הוא אמר לו: תדע לך שאני יהודי כמוך. אני ראיתי עליך שאתה יהודי. כל מה שאכלת אצלי

25:32 דובר 2 הכל כשר למהדרין. גם אני כמוך צריך להסתיר את היהדות שלי. השכנים שלי לא יודעים שאני יהודי, אבל אצלי בבית הכל כשר וכל מה שאכלת פה לא נכשלת בשום דבר של איסור. כמובן הוא שמח שמחה גדולה. הודה לה' שזימן אותו למקום כזה, לבית כזה של יהודים. מה שאין כן הסוחר השני. הוא היה בבית של גויים ובאמת אכל הכל בלית ברירה. וכשהם דיברו ביניהם בדרך אז הוא סיפר לו שהוא הגיע לבית של יהודי והוא אמר לו שהכל היה כשר. הוא אמר לו, "איזה יופי לך", הוא אומר, "אני לצערי הייתי בבית שראיתי שם שהם... ראיתי שזה מאכלות טרפות. ראיתי שהכל שמה לא כשר, אבל לא הייתה לי ברירה. פיקוח נפש. רק חסר שאני אתן רמז הכי קטן שאני יהודי ואני בסכנת נפשות". והיה לו מין תרעומת כלפי מעלה. למה הקדוש ברוך הוא לא זימן אותו גם כן לבית כזה כמו שזימן את החבר שלו? כאשר הם הגיעו לעיר שלהם, אותם שני סוחרים, אז הסוחר שהיה בבית של הגוי פנה לרב של המקום ואמר לו, "אני לא מבין מה זה האפליה הזאת. למה הקדוש ברוך הוא לא יכול היה לדאוג לי כמו שדאג לחבר שלי? כמו שהחבר שלי, הקדוש ברוך הוא זימן אותו לבית של יהודי והוא אכל שם רק מאכלים כשרים. הקדוש ברוך הוא יכול היה גם לדאוג לי להגיע לבית כזה. אני הייתי בבית של גויים. ברור לי שאכלתי מאכלים לא כשרים. אמנם זה היה פיקוח נפש. אסור היה שידעו שאני יהודי, אבל בכל זאת אפשר היה להביא אותי גם לבית כמו של החבר". שאל אותו הרב, "תגיד לי, האם אתה מקפיד על כשרות?" "בוודאי שאני מקפיד".

27:32 דובר 2 "מה אתה עושה?" שואל אותו הרב, "כאשר אתה סוגר עסקה עם סוחר גוי וצריכים להרים כוסית יין לסגירת העסקה. זה יין של גוי, יין נסך. מה אתה עושה?" אומר אותו סוחר, "אין ברירה. זה, זה העסקים שלי, זה העבודה שלי. אני לוגם טיפה יין, ממש קצת וזהו". אומר לו הרב, "אבל זה יין נסך". "נכון, אין ברירה, אני... אחרת לא, לא, לא, לא יעשו איתי מסחר". אומר לו הרב, "טוב, בוא נשמע מה החבר שלך עושה". ואז קראו לסוחר השני, לחבר שלו. שואל אותו הרב, "האם אתה מקפיד על כשרות?" "כן, בוודאי אני מקפיד". ואז הוא שוב שואל אותו את אותה שאלה: "מה אתה עושה כאשר אתה צריך לסגור עסקה עם גוי ומביאים לך כוסית יין להרים כוסית לרגל סגירת העסקה?" אומר הסוחר, "אני לא יכול להגיד לגוי שאני לא שותה כי זה יין נסך כי הוא ייפגע, אבל אני אומר לו משהו אחר. אני אומר לו שמטעמי בריאות אסור לי לשתות יין. הרופא אסר עליי לשתות משקאות חריפים, אסור לי לשתות אלכוהול ולכן שישתה הוא יין ולי שיביא מים או מיץ פירות, מיץ תפוזים. פשוט אסור לי לשתות יין". אומר לו הרב לסוחר הראשון, "אתה רואה, זה ההבדל בינך לבין החבר שלך. החבר שלך נזהר ומקפיד גם במצבים לא נעימים, לא נעימים גם כאשר הוא צריך לסגור עסקה עם גוי. אז הוא אומר שאסור לו מטעמי בריאות, מטעמי רפואה אסור לו לשתות יין ולכן גם כשהוא הגיע למצב כזה שבאמת זה היה פיקוח נפש והיה מותר לו לאכול הכל, הקדוש ברוך הוא זימן אותו לבית כשר, לבית של יהודים. אתה לעומת זאת אומר בעצמך שאתה לא מקפיד כאשר אתה

29:31 דובר 2 סוגר עסקה עם גוי, אז הקדוש ברוך הוא הציל אותך. תגיד תודה רבה שהציל אותך, שנשארת בחיים, שלא טבעת בים. אתה רוצה גם את הלוקסוס הזה שיביאו אותך לבית של יהודי? אם היית משתדל יותר כמו החבר שלך, אולי גם לך היו עושים את זה. זאת אומרת, פה רואים את הכלל שחז"ל אמרו: הבא לטהר מסייעין אותו. כאשר אדם עושה את המאמצים מצידו, אז משמיים גם באים לקראתו, גם עוזרים לו. אבל כאשר אדם לא עושה מאה אחוז, אז מה הוא בא? איזה טענות יש לו כלפי שמיא? למה לא עזרו לו כמו שעזרו לשני? תשתדל כמו השני, נעזור לך. הדברים אמורים לא רק לגבי כשרות, גם לגבי כל דבר. אם אנחנו רוצים לדאוג שהילדים יגדלו כמו שצריך בצורה של יראת שמיים, של חסידות, הם צריכים לראות דוגמה מההנהגה של ההורים, לראות שאבא מברך על כל דבר בקול רם, שהאמא מברכת על כל דבר בקול רם, שברכת המזון נאמרת מתוך הסידור, שבזמן התפילה אבא מתפלל כמו שצריך, לא מדבר דברים בטלים חלילה. והדוגמה האישית שהילד או הילדה רואים זה דבר שנחקק אצלם. כך אמר שלמה המלך: חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. כאשר הילד או הילדה רואים דוגמה אישית אצל ההורים זה יותר טוב מאלף ואחד הרצאות או הסברים שיגידו להם. הם ראו פה דוגמה אישית. הדוגמה האישית זה ההרצאה הטובה ביותר שאפשר להנחיל לילדים. ולכן מאוד חשוב כל הדברים האלה. אם זה בכשרות, אם זה בתפילה, בכל דבר. לתת את הדוגמה האישית שיראו איך צריך להתנהג חסיד, איך מתנהג אדם ירא שמיים, אדם שאכפת לו מהשולחן ערוך והוא לא מחפש קולות, שהוא

31:42 דובר 2 לא מחפש היתרים של דיעבד, למרות שאולי אפשר להסתמך על זה בדיעבד ובקולא כזאת או אחרת, אבל הוא רוצה לכתחילה לקחת את הלכתחילה של בלכתחילה. כמו שאדם הולך לקנות מוצר אז הוא לא מחפש את הסוג ב' אלא את הסוג א'. ככה גם בעניינים של יהדות הוא מחפש רק את הדברים המובחרים ביותר, את הדברים הטובים ביותר. היום בימינו יש הרבה מוצרים שהם דומים אחד לשני במראה החיצוני, אבל בהכשר שלהם הם שונים. אז אם מדובר בחנויות במקום שיש משגיח, אז זה תפקיד המשגיח לדאוג שלא ייכנסו מוצרים לא בכשרות מהודרת. אבל אם זה במקום שזה חנות גדולה בעיר ואין שם משגיח שבודק מה נכנס, העיקר שזה כשר, לא חלילה טרף, יכולים להיות מוצרים שהם ממש דומים במראה החיצוני, אחד מהם הוא יהיה כשר למהדרין והשני הוא יהיה כשר בדיעבד או בגלל אבקת חלב נוכרי או בגלל כל מיני חששות אחרים שהוא לא מקבל כשרות למהדרין, ולכן כשקונים בכאלה מקומות צריך מאוד לשים לב ולבדוק ולראות שבאמת מה המוצר שאנחנו קונים ולא להסתמך שאתמול קנינו כזה דבר ובוודאי שזה אותו הדבר, כי יש, כמו שאמרתי, הרבה מוצרים שהם ממש דומים אחד לשני במראה החיצוני, הם נראים אותו דבר ממש, אבל אחד הוא בכשרות מהדרין והשני הוא בכשרות רגילה או בכשרות בסיסית, ולכן מאוד חשוב לשים לב לזה. וברגע שאדם עושה את ההשתדלות שלו אז גם משמיים מסייעים לו שהוא יגיע רק לדברים טובים ויוכל גם כן, אה, לחנך את בניו ובנותיו בדרך התורה ובדרך שהוא רוצה שהם ילכו בה, ושבעזרת השם נזכה כולנו לגאולה השלמה, לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.