הטועה בקריאת התורה - הרב אייל פלד שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה לכל הצופים היקרים. אנחנו בהמשך לעניין של קריאת התורה, של הלכות קריאת התורה, אנחנו נדבר על מצבים של טעות, טעויות בקריאת התורה. אנחנו ש... דובר שאנחנו נערכים לקריאת התורה, אז כמובן שבעל קורא, המנהג שהוא צריך להכין את הקריאה ארבע פעמים ולהיות בקיא ולשלוט ב-- על כל פנים, לפחות בניקוד ובקריאה הנכונה, בלשון וכולי, ובטעמים גם. ונשאלת השאלה מה קורה במצבים שיש כשחלה טעות בקריאת התורה? אז קודם כל, יש בהחלט הבדל בין הקריאה של שני וחמישי או קריאת המועדים גם כן קצת, לבין הקריאה של שבת ויום טוב. הקריאה של שני וחמישי היא פחות חמורה. אנחנו בכל זאת, אנחנו קוראים את הפרשיות האלה של שני וחמישי, אנחנו קוראים אותם בשבת, אז גם אם טעינו בהם, אנחנו נקרא אותם בשבת. אה, לכן אנחנו פחות מקפידים עליהם. ממילא זה אומר ככה, זה אומר שאם בשני וחמישי כל טעות שהיא, נגיד הבעל קורא דילג פסוק או טעה, דילג תיבה, דילג אות, קרא בטעות וכדומה, אז באופן כללי, כל עוד שקראנו עשר פסוקים וכל עולה קרא ג' פסוקים, וסך הכול קראנו עשר פסוקים, אנחנו לא מבטלים את הקריאה. אנחנו לא צריכים לחזור על הקריאה, גם אם היה פה איזשהו דילוג של פסוקים, גם אם היו טעויות וכדומה, אבל כל עוד שקראנו עשר פסוקים, שכל עולה לכל הפחות קרא ג' פסוקים, אז אנחנו מקבלים את הקריאה הזאתי. מקבלים את הקריאה הזאתי ואנחנו לא חוזרים וקוראים עוד פעם או משהו כזה. אבל גם אם אנחנו עדיין לא סיימנו לקרוא בתורה, אז אנחנו נתקן. אבל אם סיימנו כבר, העולה השלישי כבר בירך ברכה אחרונה על הקריאה, ואנחנו פתאום שמים לב שדילגנו, שהיו טעויות

02:24 דובר 2 שהיה זה, אנחנו ממשיכים הלאה. יצאנו ידי חובה. כי הרי באמת הקריאה של שני וחמישי, עיקר הסיבה שאנחנו קוראים בשני וחמישי זה כדי שלא ילכו ג' ימים בלא תורה. אז לא הלכנו ג' ימים בלא תורה. והאמת, בסברה הזאתי, אז יש פוסקים שכותבים יותר מזה. יש פוסקים שכותבים שאפילו אם קראנו פרשה אחרת, זה גם יכול לקרות. בכלל קראנו פרשה אחרת, לא קראנו את הפרשה שצריך לקרוא, גם אז אנחנו לא צריכים לחזור. אם סיימנו את הקריאה לא צריכים לחזור על הקריאה. ככה באמת רוב האחרונים ככה כותבים. למרות שמשנה ברורה מביא בשם הפתחי תשובה שיש בזה דעות, ויש בזה דעות לכאן ולכאן, אבל רוב הפוסקים והאחרונים כותבים שזה גם עובר כביכול. גם אם קראנו פרשה אחרת זה גם עובר, זה גם בסדר. רק מה? המצב היחידי שמצריך אותנו לחזור על הקריאה זה אם לא קראנו שלושה פסוקים לאחד העולים. יש לנו שלושה עולים, אם אחד מהם לא קרא שלושה פסוקים, קרא רק שני פסוקים, זה מעכב. במקרה כזה אנחנו נצטרך לחזור על הקריאה. איך נעשה את החזרה על הקריאה? אז קודם כל, אם העולה הוא קרא רק שני פסוקים והוא כבר בירך את הברכה האחרונה, אז אני מחזיר אותו. זאת אומרת, אני לא מוריד אותו מהבימה, אני משאיר אותו על הבימה, את אותו עולה, והוא קורא וקוראים עוד פעם. קוראים את אותם שני פסוקים עם עוד פסוק. וכמובן בברכה. יש ט"ז שקצת לא מסכים, אבל ההלכה היא שקוראים את אותם שני פסוקים עם עוד פסוק בברכה לפניה ואחריה. אז זה בעצם המצב, שהוא אפילו הוא סיים את הקריאה ובירך ברכה אחרונה, אנחנו משאירים אותו שמה ועוד פעם קוראים לו

04:23 דובר 2 בתורה. לכאורה לא צריך להגיד ברכו, אבל הוא מברך ברכה ראשונה וברכה אחרונה. קוראים לו את השני פסוקים האלה עם עוד פסוק כדי שהוא יקרא שלוש פסוקים וממשיכים הלאה. השאלה מה קורה ששמנו לב לזה שכבר עלה עולה אחר וכבר בירך על התורה? בא עולה אחריו וכבר בירך, ואנחנו שמנו לב שקראנו לעולה הקודם רק שני פסוקים. אז במצב כזה אנחנו קוראים עם העולה החדש את אותם שני פסוקים עם עוד פסוק אחד, או עם עוד שלושה פסוקים שבעצם הוא היה צריך לקרוא אותם. אז אנחנו קוראים לו או עוד פסוק אחד או עוד שלושה פסוקים, ואחרי זה יעלה העולה הראשון שוב. אותו עולה שבעצם שמנו אותו בצד כי קראנו איתו שני פסוקים, אז השארנו אותו בינתיים בצד, והעולה שאחריו כבר בירך את הברכה של קריאת התורה. אז עם העולה הזה החדש אנחנו נקרא את שני פסוקים, ה-ה-ה שני פסוקים האלה שקראנו עם העולה הקודם, נוסיף עוד פסוק אחד כדי שיהיה שלושה או עוד שלושה פסוקים, ואחרי שהוא יגמור את הקריאה שלו כביכול השני כביכול, אז אנחנו נחזיר את הראשון, כי הקריאה, הקריאה של הראשון היא כאילו לא תופסת. אנחנו נחזיר אותו ואנחנו נקרא איתו שלושה פסוקים עם ברכה לפניה ואחריה, ואחרי זה נעלה עוד עולה שלישי כדי שיהיה לנו שלושה עולים. עכשיו הסיבה למה אנחנו משאירים את ה, את הראשון דווקא כדי שלא יחשבו שאפשר להעלות יותר משלושה אנשים. אז ברגע שאתה מעלה מישהו חדש, אז בעצם בן אדם שמסתכל מן הצד הוא רואה שעלו, תכלס עלו פה ארבעה אנשים לקריאת התורה. זה מבלבל. אז לכן אנחנו משאירים את העולה הראשון שהיה איתו את הטעות ואנחנו משתמשים, אנחנו

06:17 דובר 2 בעצם מעלים אותו לקריאה הבאה, לקריאה שבאה אחרי זה. אז עוד פעם, אם קראנו עם העולה רק שני פסוקים והוא כבר בירך ברכה אחרונה וכבר עלה עולה חדש ובירך ברכה ראשונה על התורה, אנחנו נקרא עם העולה החדש את אותם שני פסוקים עם עוד פסוק אחד או עוד שלושה פסוקים, ויברך ברכה אחרונה, ואז אנחנו נחזיר את העולה הראשון שאיתו קרתה הטעות, נחזיר אותו והוא יקרא עוד קריאה של שלושה פסוקים עם ברכה לפניה ואחריה, ואז נעלה עולה שלישי. יש התייחסות מעניינת של האגרות משה על המצב הזה. האגרות משה הוא טוען ככה, הוא אומר שאם הטעות הזאת הייתה בפסוק ארוך, כי לפעמים יש פסוקים ארוכים, אז יכול להיות שזה שני פסוקים, אבל אחד הפסוקים הוא פסוק ארוך. אז הוא אומר במקרה הזה אני לא אעלה את אותו אחד שאיתו הייתה הטעות, אלא אני אעלה עולה אחר דווקא. למה? כי הוא אומר דבר מאוד מעניין. הוא אומר הפסוקים שלנו הם בעצם באמת לא מחושבים נכון, כי לפי הגמרא בקידושין אז אנחנו יודעים שבספר תורה צריך להיות ה'תתפ"ח פסוקים, חמשת אלפים שמונה מאות שמונים ושמונה פסוקים צריכים להיות. אנחנו, אם אנחנו נספור את הפסוקים בספרי תורה שלנו, יש לנו רק ה'תתמ"ה, חמשת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמש פסוקים. אז על כורחך שיש פסוקים שהם בעצם שניים ואנחנו קוראים אותם כפסוק אחד ארוך. הוא אומר שבעיקר הבעיה הזאת מצויה אחרי חצי התורה, כי בעצם חצי התורה לפי מה שאנחנו, מה שכתוב במסורת זה נמצא בפרשת תזריע במילים, במילים "והתגלח". זה שמה זה נמצא חצי התורה. אבל כשאנחנו מסתכלים בתורה שאנחנו, מה שיש לפנינו, אנחנו רואים שחצי התורה בפסוקים זה בפרשת צו בכלל. בפסוק "ויאפד לו בו"

08:35 דובר 2 שזה פרשה, פרשה שאחרי, אחרי הפרשה, אחרי פרשת תזריע. אה, פרשת צו. או לפני. אז ממילא מה אנחנו רואים מכאן? אנחנו רואים מכאן שבכל החצי, מחצי התורה ואילך, אז כנראה שיש פסוקים שהם ארוכים, ששילבנו שני פסוקים וזה נהיה פסוק אחד ארוך. לכן במקרה כזה טוען האגרות משה אנחנו לא נעלה את אותו עולה שקראנו איתו שני פסוקים, כי אני חושש שאולי שני הפסוקים האלה הם באמת לא שני פסוקים. אולי הם באמת שלושה פסוקים, ואם הוא כבר קרא שלושה פסוקים אז זה בעיה להעלות אותו שוב פעם. אני לא מעלה את אותו עולה פעמיים. אז לכן הוא טוען, נעלה עולה אחר. אתה יודע, זה בשבת. שבשבת אני יכול להעלות יותר משלושה עולים, יותר משבעה עולים גם כן מן הדין. אז אני גם אעלה עולה אחר כדי לתקן את הטעות הזאת של שני הפסוקים. אותו עולה שקראתי איתו שני פסוקים הוא כאילו לא נחשב בכלל במספר של העולים. כל זה, זה כשאנחנו עדיין לא סיימנו את קריאת התורה. אבל אם נזכרנו בטעות הזאת אחרי שסיימנו את קריאת התורה ופתאום תפסנו את עצמנו שקראנו בעצם לעולה אחד רק שני פסוקים, אז במצבים האלה אנחנו במצב כזה שכבר זה אחרי קריאת התורה, אז אנחנו מעלים בן אדם ואנחנו קוראים איתו את שני הפסוקים עם עוד פסוק, אבל בלי ברכה. ככה כותב השערי אפרים, שכשאנחנו נזכרנו בזה אחרי קריאת התורה, אז אנחנו נעלה עולה, איזשהו עולה, ואנחנו נקרא איתו את שני הפסוקים האלה יחד עם עוד פסוק בלי ברכה לפני ואחרי. ככה פוסק השערי אפרים וככה צריך לעשות. בנוגע לקריאה של שני וחמישי הזכרנו שהטעויות שמה לא כל כך מעכבות כמו

10:39 דובר 2 שדיברנו על זה באריכות, אבל אנחנו עכשיו נדבר על טעויות בקריאה של שבת, של שחרית של שבת. בקריאה של שבת המצב הרבה יותר חמור. אנחנו חייבים שהקריאה תהיה מדויקת, מדוקדקת ויש את החובה הזאת להשלים את הפרשיות, להשלים את הפרשיות, לקרוא את כל התורה כולה במשך השנה, ולכן בקריאה של שבת קודש, אפילו אם יש טעות, אפילו אם היה טעות, חלה טעות באפילו באות אחת שמשתנה המשמעות על ידי זה, על ידי האות, זאת אומרת הבעל קורא קרא ופספס אות אחת מתוך תיבה וזה גרם לשינוי במשמעות של התיבה, אנחנו חייבים לחזור על הקריאה. אנחנו לא יכולים להמשיך הלאה. אחרי זה אנחנו נראה איך אנחנו חוזרים על הקריאה, אבל זה מעכב. אז אפילו אות אחת והשתנה המשמעות, צריכים לחזור על הקריאה. ההלכה הזאת גם מובאת בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן קמ"ב כמדומני, והוא גם מתייחס לזה. עכשיו, כשאנחנו מדברים על לחזור על הקריאה, אז בדרך כלל זה אנחנו חוזרים על הקריאה עם ברכה כמובן, עם ברכות התורה וכדומה. אבל יש טעויות מסוימות שאנחנו לא נחזור על הקריאה. אנחנו אמנם נחזור על הקריאה, אבל לא עם ברכה. אז למשל, אם הבעל קורא הוסיף, הוסיף, הוסיף, הוסיף אותיות, הוסיף תיבות, כן, הוסיף תיבות או שהוא טעה בניקוד, אפילו אם השתנה המשמעות על ידי זה. אבל היות והוא לא החסיר אלא הוא הוסיף או שהוא טעה בניקוד, אבל הוא לא החסיר שום אות, אז אפילו אם השתנה המשמעות, צריכים לחזור על הקריאה. צריכים לתקן את הטעות, אבל אנחנו לא נעשה את זה עם ברכה. זאת אומרת, אם כבר סיימנו את קריאת התורה ועכשיו אנחנו רוצים לתקן את ה, את

12:48 דובר 2 אותו, את אותו פסוק ששמה הבעל קורא הוסיף איזושהי תיבה או שהוא שינה את הניקוד, אז אנחנו לא נעשה את הקריאה הזאת עם ברכה. אנחנו נתקן את הטעות הזאת, אבל בלי ברכה. כך באמת כתוב בחלק מהפוסקים. הביאור הלכה מביא את זה על פי החיי אדם, כך הוא פוסק. אבל כדאי לדעת שההליכות שלמה, הרב שלמה זלמן אוירבך, הוא מסתייג. זאת אומרת, הוא בא ואומר שזה שאנחנו לא נחזור על הקריאה עם ברכה זה רק אם זה שינה את המשמעות של אותה תיבה. אבל אם על ידי זה שהוא שינה את הניקוד או שהוא הוסיף איזושהי תיבה, השתנתה המשמעות של כל העניין וכל המשפט כביכול. למשל, נגיד במקום לא תבשל גדי בַּחֲלֵב אמו, אז הוא קרא לא תבשל גדי בַּחֵלֶב אמו, בַּחֵלֶב אמו. אז זה לא משנה רק את התיבה הספציפית הזאת, שזה במקום חָלָב הוא קרא חֵלֶב. אז זה כל העניין משתנה. אז לכן במקרה כזה אנחנו כן נחזור על הטעות הזאת גם עם ברכה. אנחנו נחזור על זה אחרי קריאת התורה. אם נזכרנו, אז אנחנו נחזור ונתקן את הטעות עם ברכה לפני ואחרי. עוד פעם, כמו שאמרנו, אנחנו נקרא את הפסוק הזה עם עוד שני פסוקים. כן, אפילו אם נזכרנו אחרי מוסף. ההלכה הזו כן מדברת גם במצב שנזכרנו אחרי מוסף שהיה פה איזושהי טעות ולא קראו נכון. אז כמו שאמרנו, אם זה טעות בצורה של הוספה של איזושהי תיבה או אות או טעות בניקוד, שאפילו שהיא משנה את המשמעות, אז אנחנו נחזור על הפסוק הזה עם עוד שני פסוקים בלי ברכה. אבל אנחנו נקבל את מה שכתב ההליכות שלמה, שאם על ידי הטעות השתנתה

14:58 דובר 2 המשמעות של כל העניין, לא רק המשמעות של אותה תיבה, אנחנו כן נקרא את הפסוק הזה עם עוד שני פסוקים עם ברכה לפני ואחרי. אבל אם, אה, כמובן, כל סוג אחר של טעות שהשתנה או פספס, החסיר, טעויות בחסרונות, כמובן, כשאנחנו מדברים על שהוא החסיר תיבה, החסיר אות. במקרים כאלה של חיסרון באותיות או בתיבות, אז אנחנו כן נחזור על הקריאה עם ברכה. השאלה היא איך אנחנו מבצעים את התיקון, מתי אנחנו חוזרים, מתי אנחנו מתקנים את הטעות שקרתה? אז תלוי מתי נזכרנו, מתי שמנו לב לטעות. אם שמנו לב לטעות בין גברא לגברא, בין העולה השלישי לרביעי, בין הרביעי לחמישי וכדומה, אז אנחנו פשוט עם העולה החדש, אנחנו מתחילים מהפסוק שטעינו בו. אנחנו מתחילים את הקריאה מהפסוק שטעינו בו עד סוף העלייה של העולה החדש. אז אם נגיד זה עלייה שישית, אנחנו נתחיל את הקריאה של העולה השישי לא מהעלייה שלו. אנחנו נתחיל להחזיר אותו אחורה לפסוק שטעינו. אנחנו נקרא איתו את הכל מהפסוק שטעינו עד סוף העלייה של העולה השישי ואז אנחנו נמשיך הלאה. זה במקרה שנזכרנו בין גברא לגברא עד שביעי, אבל אם נזכרנו בטעות, שמנו לב אליה אחרי השביעי או שזה היה בקריאה של השביעי לפני המפטיר, אז במקרה כזה אנחנו נקרא עם המפטיר, פשוט נעלה את המפטיר ונקרא עם המפטיר מהפסוק שטעינו בו והלאה. אז על דרך זה, כמו שאמרנו, אנחנו נקרא, נעלה את המפטיר, נקרא איתו מהפסוק שטעינו, אם זה בעלייה של השביעי או ב-- ב-- אז אנחנו נקרא איתו. אם הטעות הייתה בעלייה של העולה השביעי, אנחנו נעלה את המפטיר ונקרא איתו מהטעות והלאה עד סוף הפרשה. זה כל זה, זה כשהטעות

17:20 דובר 2 הייתה בעלייה של השביעי ואנחנו שמנו לב לזה לפני המפטיר. אבל אם הטעות הייתה בעלייה של השישה גברי שלפני כן, עוד פעם, ושמנו לב לטעות לפני העלייה של המפטיר, אחרי שביעי, לפני העלייה של המפטיר, אז במקרה כזה אנחנו פשוט נעלה את המפטיר. אנחנו נקרא איתו את ה-- את המפטיר. עוד פעם, אנחנו לא נחזור לפסוק שטעינו. אנחנו נעלה את המפטיר ונקרא איתו כרגיל את הפסוקים האחרונים של הפרשה, הפסוקים של המפטיר, ואחרי המפטיר אנחנו נעלה עולה נוסף ואנחנו נקרא איתו את הפסוק שטעינו בו עם עוד שני פסוקים בברכה לפניה ואחריה. כך כותבים הפוסקים והם נשענים על התוספות רי"ד שכותב שהקורא למפרע בקריאת התורה יצא ידי חובה. זה לא כמו במגילה שהקורא למפרע לא יצא ידי חובה. בקריאת התורה אז אפשר גם לקרוא למפרע. אז זה בעצם מה שקורה לנו כאן. עוד פעם, אם אחרי העולה השביעי לפני המפטיר נזכרנו בטעות שהבעל קורא קרא פסוק בטעות, והפסוק הזה היה בעלייה של השישה עולים, לא בעלייה של השביעי, אלא בעלייה של השישה עולים שלפני כן. אז אנחנו נעלה את המפטיר, נגמור איתו את הפרשה ואחרי זה נעלה עולה נוסף ונקרא איתו את הפסוק שטעינו בו יחד עם עוד שני פסוקים בברכה לפניה ואחריה. ואין בעיה מצד שאנחנו כאילו קוראים מהסוף להתחלה, כאילו אנחנו קראנו את הפרשה ואנחנו חוזרים עכשיו לאיזשהו פסוק. אז זה אמר התוספות רי"ד שהקורא למפרע יצא במקרה הזה. אחרי הסיפור הזה אז נקרא את ההפטרה כרגיל. אחרי שתיקנו את הטעות אז אנחנו נקרא את ההפטרה וכמובן זה ממילא מובן שאם שמנו לב לטעות אחרי שהמפטיר כבר עלה וכבר בירך וכבר קראנו לו, אז גם הסדר יהיה גם

19:35 דובר 2 כן, באופן כזה. נעלה עולה נוסף, נקרא איתו את הפסוק שטעינו בו יחד עם עוד שני פסוקים, ולאחר מכן נקרא את ההפטרה בברכותיה. מה קורה אם נזכרנו בטעות או שמנו לב לטעות אחרי שהתחלנו את ברכות ההפטרה או אחרי מוסף? זה בעצם אותו דבר. אז במקרים האלה, ככה כותב גם אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, אז גם כן, אנחנו אפילו אחרי מוסף, אפילו שזה כבר אחרי מוסף, כבר החזרנו את הספר תורה וכבר נגמר התפילה והכל, אנחנו נוציא את הספר תורה שוב פעם, נקרא עם עולה חדש, נעלה-- עולה לקריאת התורה, נקרא איתו את הפסוק שטעינו בו יחד עם עוד שני פסוקים בברכה לפניה ואחריה. זה המצב בעצם בעניין הזה. ככה פוסק השולחן ערוך, אדמו"ר הזקן, שאם אנחנו נזכרנו בטעות או ש-, או שיכול להיות גם לפעמים מצב שיש הרבה פעמים בתי כנסיות של אנשים שהם לא יודעים הלכות, הם בקושי זה, ואז פתאום נכנס איזה מישהו שהוא קצת מבין והוא-- אומרים לו שהיה ככה וככה וכבר גמרו, כבר סיימו את התפילה ויושבים בפארברענגען ופתאום מעלים את הטעות וזה, ופתאום אז יקום אחד שהוא יודע, אומר: "אין, זה לא טוב, זה צריך-- צריך לחזור על הקריאה". אז זה מה שעושים. מוציאים את הספר תורה וקוראים עם עולה לתורה, קוראים איתו את הפסוק הזה שטעינו בו יחד עם עוד שני פסוקים עם ברכה לפניה ואחריה. כך כותב השולחן ערוך, אדמו"ר הזקן. השאלה מה יהיה במצב שאנחנו נזכרנו בטעות או שגילינו או שאמרו לנו שאנחנו צריכים לחזור על הקריאה, וזה כבר הגיע הזמן של מנחה. הגיע כבר הזמן של מנחה, של שבת, והשאלה אם גם שם אני אוכל לתקן את הטעות. אז צריך לדעת

21:40 דובר 2 שבאמת לפי שיטת הספרדים, זה בעצם הפוסק המרכזי שמדבר על זה, זה החיד"א. החיד"א אומר: לא, זהו, אבוד, אבוד, אבוד. ברגע שלא-- כבר הגיע מנחה, אי אפשר לתקן. צריך להתפלל מנחה, לקרוא את הקריאה של מנחה וזהו, הלך, אבוד. כך כותב החיד"א. כל שכן אם נזכרנו בזה אחרי שבת, אז לא מתקנים. אבל הילקוט יוסף כותב, למרות שהוא גם כן פוסק ספרדי, אבל הוא כותב שלא. הוא אומר: אם נזכרת לפני מנחה-- אם נזכרת לפני מנחה או אחרי שבת, אז אתה מחכה לשבת הבאה. בשבת הבאה אתה קורא את הפסוק הזה שהיה בו את הטעות ומיד עובר לפרשה הנוכחית, העכשווית. זה הפתרון שלו. הוא אומר: בשבת הבאה אנחנו מוציאים את הספר תורה, אנחנו לא מתחילים את פרשת השבוע, אנחנו קוראים את הפסוק הזה שטעינו בו ומדלגים מיד לפרשת השבוע וממשיכים. כך כותב הילקוט יוסף. ויש פה איזשהו צורך עיון על הפסיקה הזאת של החיד"א ושל עוד פוסקים, ש-- כי אנחנו גם נראה בזה גם כן בהמשך שלכאורה למה לא באמת להשלים במנחה? לפני מנחה יש כן אפשרות להשלים. אנחנו נדבר בהמשך שיש כזו אופציה להשלים את הקריאה לפני מנחה או על כל פנים, אם אנחנו משלימים בשבת הבאה, למה נקרא רק את הפסוק וזהו? למה לא לקרוא את כל הפרשה? כי באמת יש שערי אפרים שמדבר על מצב שאנשים קראו בתורה, ותוך כדי הקריאה אז ההוא התעצבן על הזה ואחד התעצבן על השני, ו"איך אתה קורא?" ו"מה אתה עושה?" והתחילו לריב והתחילה להיווצר קטטה, וכתוצאה מזה הלכו הביתה וזהו, לא רוצים יותר להיות ביחד, נפרדה החבילה וזהו. באמצע, באמצע קריאת התורה הלך. אז באמת השערי אפרים אומר: בשבת הבאה צריך

23:50 דובר 2 פשוט להשלים. צריך לקרוא את הפרשה הזאת שוב פעם. אז נשאלת השאלה למה גם כאן לא נעשה ככה? למה אנחנו נקרא רק את הפסוק הזה ואנחנו זה? אז לכאורה אנחנו גם כאן, אנחנו נקרא את כל הפרשה. לכאורה, אז יש פה איזשהו צורך עיון. באמת הפסקי תשובות מעיר על זה, על ה-- על הפסיקה הזאת שהיא צריכה, צריך עיון למה באמת? אז לכאורה מסתבר שאנחנו כן יכולים לתקן את הטעות. אה, כמו שאנחנו נראה גם בהמשך, אנחנו נתקן את הטעות או במנחה או בשבת הבאה. אולי יש טרחה לציבור. אם מדובר רק על פסוק אחד שהיה בו טעות, עכשיו אנחנו נקרא את כל הפרשה בגלל זה. יש היגיון לומר שזה לא דומה. מה שהשערי אפרים מדבר זה שבכל זאת קראו איזשהו חצי מהפרשה, קראו איזה משהו, קראו איזה נתח. אבל כשמדובר רק על פסוק אחד, אז, אז למה? למה שבאמת נקרא את הפסוק הזה, מקסימום נקרא אותו עם עוד שני פסוקים או משהו כזה ונוכל להמשיך הלאה לפרשה החדשה. לכאורה. על כל פנים, כל זה כשמדובר שהייתה טעות בקריאת התורה. עכשיו אנחנו נדבר על השאלה שהיא פחות מצויה, פחות מצויה, אבל מדובר על מצב, לא שטעינו בקריאת התורה, אלא שלא קראנו בכלל. נוצר מצב שפספסנו קריאת התורה, פספסנו בשבת את הקריאה של שבת, פספסנו את הקריאה של פרשת השבוע בשבת בשחרית. ומה אנחנו עושים במצב כזה? האם אנחנו צריכים להשלים? האם יש תשלומים לקריאה הזאתי או שמה שנקרא עבר זמנו בטל קורבנו? מה בעצם ההלכה אומרת במקרה הזה? אז ככה. ההלכה למעשה זה שצריך להשלים את הפרשה, אבל מדובר במצב ובמקרה שהחיסרון הוא חיסרון של הציבור. זאת אומרת שלא יבוא

25:58 דובר 2 בן אדם אחד שיגיד: אני לא, לא, לא הצלחתי לשמוע פרשת שבוע בשבת, את הקריאה של הפרשה. אז עכשיו אני אעשה מניין בשבת הבאה ואני אשלים את הפרשה. אין כזה דבר. זה לא ניתן ליחיד, התשלומים. זה מדובר על ציבור שהחסיר קריאת התורה. אז ברגע שמדובר על ציבור שהחסיר קריאת התורה, זה חייב להיות לפחות עשרה אנשים שהם לא שמעו קריאת התורה בשבת. די, הפוסקים דורשים יותר מזה, אפילו שמדובר על ציבור של בית כנסת, לא סתם עשרה אנשים שבמקרה כל אחד מהם לא שמע פרשת שבוע. מדובר על ציבור שהם בדרך כלל מתאספים כדי לקרוא את פרשת השבוע של שבת, וקרה מצב שהם לא קראו את פרשת השבוע באותה שבת. אז במקרה כזה יש תשלומים. אנחנו צריכים להשלים את הפרשה הזאת בשבת הבאה. ובאמת שהמצב הזה אנחנו מכירים אותו טוב. אנחנו חווינו את זה בכל המצבים של הקורונה, שאנשים פספסו קריאות, לא רק פרשה אחת, פספסו כמה פרשיות. היו מצבים מסוימים שהיו את כל הסגרים וכל זה. אז היו אנשים שפשוט לא שמעו קריאת התורה כמה שבתות. ופה עולה השאלה האם אפשר להשלים גם כמה פרשות או שלא, שרק פרשה אחת אם פספסנו אפשר להשלים. זה כמו תשלומים של תפילה, של תפילה. פספסתי מנחה, אני יכול להשלים את זה בערבית. פספסתי שחרית, אני אעשה תשלומים במנחה, אבל אם פספסתי גם שחרית וגם מנחה, אבוד. אני משלים רק את ה-, את התפילה האחרונה. לא יכול להשלים את התפילה שהייתה לפני התפילה האחרונה. על דרך זה גם בפרשיות השבוע. אז באמת יש הרבה פוסקים כותבים שכן אפשר, שזה לא דומה. אתה יכול להשלים את כל הפרשיות. מה הבעיה? אפשר להשלים את

27:55 דובר 2 כל הפרשיות, אבל באמת יש פוסקים שכותבים שלא. הגר"א למשל כותב שאי אפשר. אפשר להשלים רק פרשה אחת, לא יותר מפרשה אחת אפשר להשלים. ומסתבר שאפילו קצות השולחן גם כן פוסק ככה למעשה. ובאמת ההלכה הזאת קצת עזרה לנו ב-ב-ב-בתקופה של הקורונה, שאנשים פספסו כמה פרשיות. עכשיו, איך תגיד לבן אדם: צריך לשבת כל היום בבית הכנסת להשלים את כל הפרשיות שהוא החסיר? אז קצות השולחן עשה לנו איזושהי הקלה. רק פרשה אחת תשלים והכל בסדר. אז זה באמת ההלכה. משלימים רק פרשה אחת, אפילו אם זו פרשה מחוברת. כן, נגיד שפספסנו פרשה מחוברת. אני לא, אני לא משלים, אני אשלים רק פרשה אחת. אני לא משלים שתי פרשיות. ככה פוסק קצות השולחן. אז, אז ככה זה למעשה. והשאלה היא איך מתבצעת ההשלמה? איך אנחנו מבצעים את ההשלמה? קודם כל אנחנו נדגיש, כמו שאמרנו ודיברנו, שזה לא רק אם החסרנו פרשה, כן? אנחנו דיברנו ואמרנו שגם אם אפילו אות אחת לא קראנו, כן? תיבה, אות אחת אפילו שלא קראנו אותה, צריכים להשלים את זה. זה מעכב. הקריאה של שבת בשחרית היא מעכבת, אנחנו נצטרך להשלים אותה. אז ממילא על דרך זה גם כן אנחנו נדבר. שאם השלמנו, אם החסרנו פרשה שלמה, אז איך אנחנו נבצע את ההשלמה הזאת? אז יש פוסקים שכותבים שבשבת הבאה אנחנו נקרא את הפרשה שפספסנו ואת הפרשה החדשה. אנחנו נעשה את הקריאה הזאת בצורה של פרשיות מחוברות, כמו שבפרשיות מחוברות אז יש את השלושה עולים שעולים בפרשה הראשונה, שלושה עולים עולים בפרשה השנייה ויש את העולה הרביעי שמחבר ביניהם, בין הפרשיות. אז הם סוברים שככה אנחנו נעשה גם במקרה הזה, שאנחנו משלימים פרשה

30:03 דובר 2 מהשבוע שעבר. אבל פוסקים אחרים סוברים שזה לא ככה. הפוסקים האחרים, שזה כף החיים וגם ה-- לא כמו השאגת אריה, אלא כף החיים ולא כמו השערי אפרים, הוא כותב שלא, שאנחנו נעשה את ההשלמה בצורה כזאתי. אנחנו נקרא, נתחיל, נעלה את הכהן, נקרא איתו את הפרשה הקודמת שפספסנו, נקרא איתו את כל הפרשה הקודמת עד השני של הפרשה החדשה, שזה בעצם סוף עליית הכהן של הפרשה החדשה. אז ככה נעשה. נקרא איתו את כל הפרשה האחרונה ונתחיל את הפרשה החדשה ונגיע עד שני ושמה נעצור, ומשם נעלה את כל, את כל השבעה עולים על הסדר כמו שזה. כי בעצם הטענה שלו זה שעדיף שהעולים יקראו בפרשה העכשווית. למה נעלה עכשיו, נעלה שלוש עולים בפרשה הישנה וגם העולה הרביעי הוא מתחיל בפרשה הישנה. עדיף לנצל את השבעה עולים, לקרוא איתם בפרשה העכשווית, בפרשה שהיא האקטואלית של השבוע. אז באמת ככה פוסק גם קצות השולחן שככה עדיף לעשות. לקרוא את הפרשה הקודמת עם הכהן, את כל הפרשה עד שני של הפרשה החדשה ואז לעלות את ה-- את ההמשך. אז כמו שאמרנו, כל זה זה כשמדובר על הקריאה של שבת. אבל בשני וחמישי, אם פספסנו קריאה בשני וחמישי, אפילו שמדובר על ציבור שלם של בית כנסת שקרה מקרה והם לא יכלו לקרוא בתורה בשני או בחמישי, אין תשלומים ביום המחר. ככה כותב הביאור הלכה. אי אפשר להשלים את זה ביום שלמחרת. זהו, הלך. באותו יום עד השקיעה תוכל לקרוא, אבל היום למחרת כבר אי אפשר להשלים את הקריאה של שני וחמישי. זה גם לא כל כך נורא, כי אנחנו קוראים את זה כבר בשבת, את הפרשה הזאת ממילא. בנוגע לטעויות בקריאה של, של

32:05 דובר 2 המועדים, של המועד, אני לא מדבר על יום טוב, אני מדבר על, על-- יום טוב זה כמו שבת, הקריאה של יום טוב. אני מדבר על קריאה של המועדות, של חול המועד וכולי. אז יש בזה כמה וכמה פרטים וכל זה תלוי גם כל חול המועד מה קוראים, איזה פרשות קוראים וכולי. אבל הכלל אומר, באופן כללי הכלל אומר ככה, שכל עוד שאנחנו קראנו מעניין היום, אפילו שזה לא בדיוק הפרשה שהיינו צריכים לקרוא, כמו בפסח, שיש כל מיני סוגים של פרשיות, אבל כל עוד שהזכרנו מעניין היום יצאנו ידי חובה ולא צריך להשלים. אבל אם בכלל קראנו משהו אחר שלא קשור בכלל לעניין של היום, אז כן צריך לחזור ולקרוא. יש מצבים שמזמינים, קוראים לאדם לעלות לתורה והוא בא לקרוא בתורה והוא בירך. הוא בא לקרוא בתורה ופתאום רואים שזה לא, זה לא המקום של הקריאה. מגלים שבעצם המקום של הקריאה הוא קצת הלאה או קצת לפני. בקיצור, לא הראו לו את המקום, העלייה הנכונה. אז מה עושים במקרה כזה? אז האמת היא שמה שכתוב בפסיקה המקובלת בשולחן ערוך זה שזה תלוי. כך גם פוסק הקצות השולחן, שזה תלוי אם המקום של הקריאה היה גלוי לפניו, כי הרי כרגע שפותחים את הספר תורה פותחים לפחות איזשהו שלוש עמודות. אז נכון, לא הראו לו את המקום הנכון, אבל המקום הנכון היה עמודה לפני, עמודה אחרי. זאת אומרת היה גלוי לפניו, אז הוא לא צריך לחזור ולברך, אלא פשוט יקראו לו מהמקום הנכון וזהו. אבל אם המקום, הקריאה הנכון לא היה גלוי לפניו ולא היה בהמשך, איפה שהספר תורה גלול, או לפני זה, אז באמת במצב כזה אז הברכה שלו,

34:04 דובר 2 היא לא תופסת. הוא צריך לברך שוב את ברכת התורה ואחרי זה יקראו איתו מהמקום הנכון. זו הפסיקה הרגילה שככה פוסק המגן אברהם וככה פוסק גם הקצות השולחן. אבל יש כאלה שטוענים על פי הפרי מגדים, הביאור הלכה מביא את זה, הפרי מגדים והסידור דרך החיים. הם טוענים ככה. הם טוענים שכל המצבים האלה שאנחנו מצריכים את העולה לברך שוב, זה מדובר על מקרים כאלה שבכלל לא ידענו איזה קריאה בכלל צריך לקרוא. זאת אומרת, במצבים, במצבים הרגילים אנחנו יודעים מה פרשת השבוע. אני יודע שהפרשה היא כזאת וכזאת, רק מה, יש פה איזשהו בלבול. לא שמנו לב והראנו לו איזושהי קריאה אחרת, אבל בגדול, בכללי, אנחנו יודעים איזה פרשה צריך לקרוא, אז זה לא נחשב טעות כזאת שמצריכה אותי לברך שוב. אז לכן, אפילו אם המקום הנכון הוא נמצא אחרי, הרבה אחרי, אפילו הרבה לפני, ובכלל הוא לא היה פתוח לפני, לפני העולה, גם אף על פי כן לא צריך לברך, אלא פשוט גוללים למקום הנכון וקוראים את הקריאה כל עוד שהוא לא הסיח את הדעת ולא דיבר דברים שהם לא מעניין הקריאה וכדומה. אנחנו נקרא מהמקום הנכון בלי צורך לברך. זה באמת ככה, מביא הביאור הלכה בשם כמה פוסקים. אבל יש לנו פה בעיה, כי הקצות השולחן, לא, בפשטות הוא ראה את המשנה ברורה, הוא ראה, הוא ראה את הביאור הלכה, הוא ראה את הפסיקה הזאת והוא לא התייחס אליה. הוא פסק את הפסיקה הרגילה כמו המגן אברהם, כמו שאמרנו שצריך לברך שוב. אבל מצד שני יש כף החיים, שכף החיים זה פוסק מאוד חשוב ומקובל, שהוא גם כן מסכים, הוא גם כן מסכים עם הפרי

35:59 דובר 2 מגדים שלא לברך שוב, אלא אם כן לא ידענו בכלל מה הקריאה. מצב כזה שאנחנו לא יודעים בכלל מה הקריאה, הוא יכול לקרות ב-ב-בקריאת התורה של חול המועד של פסח, שיש כל מיני פרשיות שונות שקוראים שמה. יכול להיות מצב שאנחנו נתבלבל באופן כזה שבכלל לא נדע איזה פרשה אנחנו בכלל צריכים לקרוא. אבל, אה, במצבים הרגילים זה לא נמצא במ-במקום הזה, ולפי דעת הפוסקים שהזכרנו לא צריך לברך שוב. אז יש פה איזשהו סוג של לכאורה, אה, דילמה, כי סוף כל סוף הקצות השולחן פוסק שכן נברך שוב. אז הקצות השולחן זה הפסק החב"די שאנחנו אמורים, כל עוד שאין פסיקה אחרת חב"דית, אנחנו מתייחסים לפסיקה שלו כסוף פסוק. אבל ס-- אחרי הכל יש פה גם ספק ברכות. אז, אה, אז צריך באמת לשקול את הדבר הזה, האם לברך שוב או לא לברך שוב? זה כבר תלוי לפי דעתי בשיקול דעתו של הפוסק, אה, אבל ככה הם פני הדברים.