הוצאת ספר תורה - הרב אייל פלד שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה לכל הצופים היקרים של מכון הלכה. אנחנו בשיעור היום, אנחנו נדבר על הלכות קריאת התורה. הלכות חשובות שמאוד מאוד, אה, מסתעפות להרבה פרטים, להרבה מצבים, הרבה מקרים. אה, ננסה לגעת בכל מה שנוכל להגיע. אה, נתחיל בעצם מה-- אולי מהדברים היותר, אה, ההקדמות לעצם קריאת התורה. גם כשאנחנו ניגשים למהלך התפילה, אנחנו, אנחנו מסיימים תפילת שמונה עשרה, אנחנו מתכוננים אחרי התחנון, מתכוננים לקריאת התורה, ולפני הקריאה עצמה יש כמה עניינים שאנחנו, אה, פועלים אותם. אם זה פתיחת הארון, האמירה של בריך שמיה, הוצאת ספר התורה וכולי, גלילה של ספר התורה. יש כאלה שגוללים את ספר התורה עוד לפני ה-- את ההגבה הם עושים עוד לפני הקריאה. אמ, על כל פנים, השלב שאנחנו עושים את ה-- אחרי שאנחנו עושים את ההגבה, אז קודם כול אנחנו מוציאים את ספר התורה מהארון, אנחנו אומרים את הבריך שמיה. אז אמירת בריך שמיה, אולי נתחיל מאמירת בריך שמיה. האמירה הזאתי היא בעצם, אה, בזוהר כתוב שזה עת רצון גדול, ולכן אנחנו מבקשים את הבקשות האלה שבעצם נמצאות בתוך הנוסח הזה של הבריך שמיה. אמ, יש איזשהו פרט שאולי לא כל כך ידוע בנוגע לנוסח הזה של הבריך שמיה. יש ברוב הסידורים, או נגיד ברוב הנוסחים, אז זה מופיע שהמשפט שאנחנו אומרים "בכל עידן ועידן, דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה בכל עידן ועידן". זה מופיע בצורה כזאתי שזה כביכול המשך אחד. "דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה בכל עידן ועידן", נקודה, ואחרי זה "לא על אינש רחיצנא, לא על בר אלהין סמיכנא" וכולי. שהבר אלהין פה זה הבר אלהין, זה בעצם מדבר, מתכוון למלאכים. הכוונה שאנחנו כביכול לא מתפללים

02:43 דובר 2 למלאכים וכולי. אה, אבל הניקוד הזה הוא לא כפי שגורס אדמו"ר הזקן. אני ראיתי בהרבה מקומות ששמים את הבריך שמיה על ארון הקודש, ושמים את הנוסח שהוא לא מדויק לפי שיטתנו. לפי שיטת אדמו"ר הזקן, אז זה צריך להיות באופן של-- הנקודה צריכה לבוא אחרי "ולא על בר אלהין-- ולא על אינש רחיצנא, ולא על בר אלהין סמיכנא", נקודה. לא, סליחה. "דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה", נקודה, ואז אנחנו אומרים, "בכל עידן ועידן לא על בר אלהין סמיכנא, לא על אינש רחיצנא, בר אלהין סמיכנא". זה הולך על מה שנאמר אחרי זה. "בכל עידן ועידן" זה הולך על מה שנאמר אחרי זה, על "לא על אינש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא". אז, אה, חשוב לשים לב לפרט הזה וככה באמת גורס אדמו"ר הזקן. אני חושב שבסידורים החב"דיים זה כן מנוקד בצורה נכונה וכדאי לשים לב לזה. על כל פנים, האמירה הזאתי של הבריך שמיה, למרות שלכתחילה אנחנו אומרים אותה בפתיחת הארון, אבל זה לאו דווקא. זאת אומרת שאם מישהו לא הספיק לומר אותה בפתיחת הארון, אפשר לומר אותה גם אחרי זה, כל עוד שספר התורה לא נפתח. עד שפותחים את ספר התורה כדי לקרוא, ועד אז אפשר להגיד את הבריך שמיה. אז האמירה הזאתי יכולה להתבצע גם אחרי הוצאת ספר התורה עד השלב שפותחים את ספר התורה כדי לקרוא בתורה. גם אחרי זה, אבל האמת שגם אחר כך, גם אם מישהו לא הספיק את האמירה הזאת עד אז, אז אההה הפוסקים כותבים, ככה מופיע גם בפתחי שערים, שאפשר להגיד את זה בזמן ההגבה, גם בזמן ההגבה אפשר להגיד את הבריך שמיה.

04:41 דובר 2 אם אני מתחיל את זה בזמן שעושים את ההגבה, השולחן ערוך אומר שאדרבה, זה עיקר האמירה. בזמן שמגביהים את ספר התורה, אז אני יכול כבר להתחיל את האמירה של הבריך שמיה ולסיים את זה, להמשיך את זה כבר גם אחר כך. אז זה בנוגע לעניין של האמירה הזאת של הבריך שמיה. יש דבר נוסף שמתבצע אחרי קריאת התורה, שאנחנו עושים את הגלילה. אז אההה קודם כול בהגבה, בהגבה עצמה יש עוד איזושהי אמירה שאנחנו אומרים. אנחנו עושים את ההגבה, אנחנו אומרים את האמירה הזאת, את הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" וכולי. עכשיו הפסוק הזה, אז המשנה ברורה כבר כותב שצריך לומר אותו ברגע שאתה רואה את הכתב של ספר התורה, שהרבה טועים ומתחילים ישר ברגע שהמגביה מגביה את ספר התורה, ישר הם מתחילים "וזאת התורה" וכולי. אז זה לא נכון, זה אפילו סוג של, אה, סוג של שקר כאילו, כי מה זה "וזאת התורה"? אתה לא רואה בכלל את הכתב. אז לכן צריך לחכות עד שאתה רואה את הכתב של ספר התורה ואז מתחילים להגיד "וזאת התורה" וכולי. נשים שהן מסתכלות מעזרת נשים, אם הן בזמן ראייתן, עוד פעם, בזמן שהן רואות דם, לא יסתכלו אפילו על ספר התורה. ככה כותב הרמ"א. עוד פעם, הכוונה שם בזמן ראייתן, לא בזמן ליבונן, לא בזמן ימי הליבון. אה, אז הרמ"א כותב שלא, שלא יסתכלו בספר התורה כשפותחים את ספר התורה ועושים את ההגבה. הגלילה, אז בעיקרון הגלילה לא חייבת להיות דווקא במקום הקריאה. הגלילה יכולה להיות, הגלילה במקום ואפילו במקומות אחרים. זה יכול להיות נפקא מינה, ככה באמת כותב השערי אפרים. זה יכול להיות נפקא מינה שאם ספר תורה

06:38 דובר 2 מאוד כבד, ונגיד שהוא כבר, אנחנו נמצאים בסוף הספר, ואז כל הכובד, נכון, נשען על יד שמאל, שזה בדרך כלל מאוד קשה. אז מכוח ההלכה אפשר לגלול אותו לאו דווקא שמה. אפשר לגלול אותו באמצע, לגלול אותו לאמצע, שאז כל אחד יוכל לבצע את ההגבהה של הספר, שלא יהיה כבד מדי. ככה כותב באמת השערי אפרים, אבל בכל זאת יש כן חשיבות לגלול את זה במקום הקריאה, ככה כותב השולחן הטהור שכן. זאת אומרת, במצבי צורך אפשר גם לגלול לאו דווקא במקום הקריאה, אבל לכתחילה כן יש עניין לגלול את זה במקום הקריאה, כמו שהוא כותב השולחן הטהור. מה שכן, אנחנו כשאנחנו מדברים על קריאת התורה ואנחנו מדברים על מצב שכמו שהתחלנו, שיש לנו פה סדר מסוים של תפילה, אחרי זה תחנון, אחרי זה יש לנו את פתיחת הארון, את קריאת התורה וכולי, מוסף וכולי. אז מהמדרש משמע שהסדר הזה, יש לו שורש, יש לו מקום. המדרש לומד מהפסוק "שמעה ה' צדק, האזינה תפילתי, הקשיבה רנתי" וכולי. המדרש שוחר טוב לומד את הסדר הזה של התפילה. המדרש לומד כך: "שמעה ה' צדק" זה קריאת שמע. "האזינה תפילתי" זה תפילת שמונה עשרה. "הקשיבה רנתי" זה רננה של תורה, זה בעצם קריאת התורה, וכאן אנחנו לומדים שיש חשיבות גם לא רק לשמוע קריאת התורה, אלא לשמוע אותה על הסדר. זה חשוב. זה צריך לכתחילה להתבצע דווקא בצורה כזאתי, שבן אדם, קריאת שמע, תפילת שמונה עשרה, אחרי זה קריאת התורה. זה לא טוב לעשות דילוגים. זה לא נכון לעשות את הדילוגים, לשמוע קריאת התורה לפני ואחרי זה להתפלל, או להתפלל ואחרי זה להפסיק ולשמוע קריאת התורה אחר כך. הדבר הזה הוא לא

08:42 דובר 2 תקין לכתחילה. צריך לשמוע על הסדר. עד כדי כך שפוסקים כותבים, אנחנו נראה אולי גם בהמשך, שאם, אה, יש, אה, יש שישה אנשים שלא שמעו קריאה, אם אנחנו מחפשים שיש כמה אנשים שלא שמעו קריאה והם רוצים להתארגן ולשמוע קריאה, ואנחנו עכשיו מתחילים מניין והגענו לקריאת התורה ואנחנו רואים שבעצם אין לנו עשרה שלא שמעו או שישה שלא שמעו. יש לנו, אה, כ-כמה, חלק מהשישה הם לא שמעו בכלל קריאת התורה, ויכול להיות איזה אחד או שניים ששמעו קריאת התורה, אבל הם שמעו את זה לפני התפילה. אז הפוסקים כותבים שהם מצטרפים, כי זה אומדנא שהבן אדם רוצה לקיים את הקריאת התורה כפי שהוא, כפי שצריך להיות לכתחילה על פי ההלכה. אז לכן, היות והוא שמע קריאת התורה לפני התפילה, שזה לא כפי הסדר, אז מסתמא הוא לא רצה לצאת בזה ידי חובה אם הוא היה יודע שהוא יכול לשמוע את קריאת התורה לפי הסדר. לכן גם בן אדם ששמע קריאת התורה לפני התפילה, אז הוא יכול להצטרף לשישה שלא שמעו קריאת התורה ואפשר לעשות קריאת התורה, אה, גם בצירוף של האנשים האלה. אז לכן חשוב הסדר, להקפיד על הסדר של הקריאה. בנוגע לזמן קריאת התורה, אז, אה, תחילה, כמו שאמרנו, צריך לעשות את זה אחרי התפילה, אבל עצם הזמן שאפשר לקרוא בו בתורה זה כל היום כשר לקריאת התורה. אם לא, מה, לא התאפשר בתפילת שחרית, אפשר לעשות את זה בצהריים, אפשר לעשות את זה עד השקיעה, אפשר לבצע את קריאת התורה. יותר מזה, כותבים הפוסקים שגם מניין שקם, אה, מוקדם ו... אז, ויכול להיווצר מצב שמתפללים וזה מניין של עובדים שהם חייבים לרוץ לעבודה, לא יכולים להכניס

10:51 דובר 2 בתוך הזמן הקצר שיש להם, לא יכולים להכניס גם קריאת התורה. אז הם רוצים לעשות קריאת התורה לפני עמוד השחר. הם רוצים לעשות את קריאת התורה לפני עמוד השחר, לפני עלות השחר, כדי שיהיה להם את האפשרות איכשהו להתפלל אחרי זה ולא לחכות לקריאת התורה. אז כותבים הפוסקים שבשעת השח-, בשעת הדחק גדולה, אז אפשרי לעשות קריאת התורה אפילו לפני עלות השחר. כך כותב שו"ת מהרש"ם, והוא מדייק שזמנה כל היום זה כולל גם כן את ה... לפני עמוד השחר. זה גם כולל את זה. אז אם נקלעים למצב כזה בשעת הדחק גדולה, אפשר גם לבצע את קריאת התורה לפני עמוד השחר. שלום וברכה. אנחנו, אה, נדבר כעת על הצורך במניין, במניין לעניין קריאת התורה. אה, כמובן שקריאת התורה כמו כל דבר שבקדושה, אז צריך דווקא עשרה, ולכן אנחנו צריכים לדאוג שיהיה עשרה כשאנחנו רוצים לקרוא בתורה. אבל, אבל בכך, ברגע שיש חלק מהעשרה ששמעו קריאת התורה, עדיין אפשר להוציא ספר תורה ולקרוא. רק מה? כמו בתפילה וכדומה, צריך שיהיה שישה שלא שמעו. ברגע שיש שישה שלא שמעו קריאת התורה, אז אפשר להוציא ספר תורה ולקרוא. יש כאלה שאומרים שאפילו שלושה שלא שמעו גם כן יכולים להוציא ספר תורה ולקרוא, אבל אפשר, אפשר לומר שזה הוראה רק ליחידי סגולה, לאנשים שהם מדקדקים מאוד במצוות, מקפידים על קלה כבחמורה וכולי, יכולים אולי להרשות לעצמם כזה דבר, אבל בלי, בלי, בלי שישה שלא שמעו אז אי אפשר להוציא ספר תורה. צריך שיהיה שישה שלא שמעו קריאת התורה. אנחנו דיברנו על כך שאפשר להכניס בשישה אלה גם בן אדם ששמע קריאת התורה, אבל הוא שמע את קריאת התורה לפני התפילה וכדומה, אז יש

13:01 דובר 2 לנו איזה סוג של אומדנה שהוא לא רוצה, הוא רוצה לצאת לכתחילה, אבל לכתחילה דיברנו על כך שצריך לפי הסדר, קודם תפילה, קודם קריאת שמע, אחרי זה תפילה, אחרי זה קריאת התורה, אחרי זה מוסף. אז ממילא אנחנו יכולים לצרף אותו גם כן למניין. אם הוא באמת מעוניין עכשיו לשמוע קריאת התורה, אנחנו יכולים לצרף אותו גם כן לשישה שלא שמעו כדי לקרוא ולהוציא ספר ולקרוא. פרט מאוד חשוב, המשנה ברורה מדבר על זה ומציין את זה. היות וקריאת התורה היא חובת הציבור, שהקדמנו ואמר שקריאת התורה היא חובת הציבור. אז למרות הקולות שנספחות לזה, אבל יש בזה גם כן איזשהו סוג של חומרא, שברגע שאני בא ואני אומר שזה חובת הציבור, במילים פשוטות אני צריך שיהיה ציבור כדי לקרוא בתורה. ציבור זה עשרה, לא פחות מעשרה. לכן גם אם יש לי שישה שלא שמעו קריאת התורה זה לא מספיק. אני צריך גדר של עשרה. זה נקרא עשרה דצייתא. אני צריך עשרה אנשים שמאזינים לקריאת התורה, כי אחרת זה לא ציבור ולא חל פה חיוב. זה פרט מאוד חשוב ואני לא ראיתי שמישהו חולק על זה, אבל זה גם הגיוני וזה מסתבר. זה כמו חזרת הש"ץ שצריך שישה שומעים ועונים. הדרך זה גם כאן. אנחנו, היות וזה נתקן בציבור, אנחנו צריכים עשרה דצייתא. אנחנו צריכים שכל העשרה יטו אוזנם לשמוע את הקריאה. ממילא זה קורה בהרבה הרבה מצבים שעושים הרבה קריאות לקראת י' שבט וכולי וכדומה, אז מחפשים שישה שלא שמעו. צריך לדעת, זה לא מספיק. אם אתה לוקח עכשיו שישה שלא שמעו ועוד ארבע שהם עוש-- הם בכלל עוסקים בעניין אחר, הם עכשיו באמצע הלימוד, הם לומדים חסידות וכולי. אי

15:09 דובר 2 אפשר ככה לעשות קריאה בתורה. חייבים שכל העשרה יאזינו לקריאת התורה. אז אוקיי, זה פרט אחד. מצד שני, מה קורה במצב שהתחילו את קריאת התורה בעשרה וחלק מהם יצאו החוצה? חלק מהם יצאו ועכשיו כרגע אין לנו עשרה. אז ההלכה אומרת ברגע שהתחלנו בעשרה, זה בעיקר לפי שיטת החזון איש אשכנז, התחלנו בעשרה אנחנו מסיימים את כל העניין. אם התחלנו קריאת התורה בעשרה מסיימים את הכל. זאת אומרת, אפילו ש-- מה זה נקרא התחלה? אומר המשנה ברורה, ברכו זה לא נקרא התחלה. אם עלה עולה לתורה, אמר ברכו ויצאו חלק מהציבור שנמצא בתפילה, חלק מהעשרה, אי אפשר להמשיך. אבל אם הוא כבר אמר ברוך אתה ה', כבר בירך ברכת התורה, זה נחשב התחלה. במצב כזה מסיימים את כל הקריאה, אפילו שאין עשרה, ובתנאי שנשאר רוב מניין, שנשאר שישה. אז מסיימים את כל הקריאה יחד עם ברכות ויחד עם הקדיש שאחרי זה, זה הכל נחשב יחידה אחת. התחלנו, אנחנו מסיימים אפילו שאין כרגע עשרה, אבל מה שכן, מפטיר אנחנו לא נוכל להגיד. המפטיר זה כבר עניין חדש. את המפטיר לא נוכל להגיד אם מדובר בשבת וכדומה. אז את המפטיר אנחנו לא נוכל לומר, וזה אותו דבר גם כן במפטיר. אם התחלנו את ההפטרה בעשרה אנחנו מסיימים יחד עם הברכות שבסוף ההפטרה. אבל מפטיר זה עניין בפני עצמו. הקריאה זה עניין בפני עצמו. מזה אנחנו יכולים גם כן לקחת איזושהי קולא בעצם, שמה ש-- שגם כשאמרנו שצריך עשרה דצייתא אז זה לכתחילה זה, וצריך שלפחות בהתחלת הקריאה יהיה עשרה שמאזינים לקריאה. אבל לכאורה, אם אפילו אחרי הברכה הראשונה מה שנקרא אז באים, אז חלק מהעשרה הם עוסקים בעניין אחר. אז זה לא יותר

17:37 דובר 2 גרוע מזה שהם הלכו בכלל מבית הכנסת. אז אם אנחנו אומרים שאם הלכו מבית הכנסת חלק מהעשרה אז אפשר להמשיך ולהשלים את הקריאה, אז גם אם הם נמצאים פה, אבל הם לא מאזינים לקריאה, אז גם כן אפשר להמשיך את הקריאה. אז כמובן שלכתחילה צריך שעל כל פנים בהתחלה יקשיבו לקריאת התורה, ויותר מזה גם צריך לשמוע את כל הקריאה. זה ההלכה. זה זה המצווה לכתחילה שישמעו את כל הקריאה, גם אלה שיוצאים באמצע. זה לא זה לא דבר כשר לצאת באמצע, רק מה, שזה לא מעכב. אפשר להמשיך את הקריאה, אבל כמובן שצריך להשתדל לא לצאת וגם להאזין לקריאה. לכתחילה זה זה המצווה של קריאת התורה. יש לפעמים מקומות, יכול להיווצר מצב אצל שליחים וכדומה, שאין עשרה, אין מניין, אין עשרה. מה עושים במצב כזה? מוציאים ספר תורה, קוראים, לא קוראים. אז ההלכה אומרת שכשאין לך עשרה מוציאים ספר תורה וקוראים בלי ברכות. לא צריך להעלות שבעה עולים. בא הבעל קורא וקורא את כל הפרשה ככה ברצף, וזהו. ככה מקיימים את החובה הזאת של קריאת התורה. בנוגע לקריאת התורה, המשך להלכות החשובות של קריאת התורה, אנחנו נדבר היום על העניין של טלטול ספר תורה. האם אפשר לטלטל את הספר תורה מהבית כנסת למקומות אחרים? מבית כנסת כזה לבית כנסת אחר? באיזה מצבים אפשר? באיזה מצבים אי אפשר? צריך לדעת שבנוגע לטלטול ספר התורה יש בזה שני מהלכים. יש את המהלך על פי הנגלה, על פי הפשט, על פי הגמרא, ויש את המהלך שהוא על פי הזוהר, על פי הקבלה. על פי הנגלה יש מצבי היתר שאפשר לטלטל ספר תורה. בעצם העניין מתחיל מכך שהגמרא יומא, הגמרא לומדת, שואלת את

19:57 דובר 2 השאלה זה בעצם גם בירושלמי, שאנחנו יודעים שכהן גדול, אז אנחנו מביאים אליו ספר תורה כדי שיקרא ביום הכיפורים. הגמרא שואלת: כל מקום אנחנו אומרים שצריכים ללכת לספר תורה, ופה אתה אומר אנחנו מביאים את הספר תורה אליו. זאת אומרת, המצב הנכון הוא שאנשים הולכים לספר תורה, ולא שאתה מביא את הספר תורה לאנשים. זה גם אחד מהסיבות שכשההלכות ה-- גם כן שפחות ידועות, שכשאדם מוליך את הספר תורה אחרי שמוציאים אותו מהארון, אז זה לא נכון ללכת ולהביא אותו לאנשים שינשקו. יש הרבה כאלה שמביאים את זה לאנשים שינשקו וכולי, וזה דבר שהוא אסור. אנחנו צריכים להגיע לספר תורה ולא להוליך את הספר תורה לאנשים. אז אם כן, אז כבר אנחנו מבינים שאי אפשר לטלטל ספר תורה, כי אני רוצה לקרוא בתורה ולא מסתדר לי לבוא לבית הכנסת, אז אני עכשיו אביא את הספר תורה אליי ואני אקרא. הדבר הזה הוא לא תקין, הוא לא כשר על פי ההלכה. מצד שני, יש מצבים שהפוסקים דיברו ואמרו שכן אפשר יהיה לטלטל ספר תורה. אז קודם כול דיברו על מצב של אנוסים, אנשים שנמצאים בבית האסורים, חולים, לא יכולים לזוז, מרותקים למיטה וכולי. במצב כזה, אז נגיד שהפוסקים המרכזיים סוברים שאם יש לך עשרה אנשים שהם אנוסים והם צריכים לשמוע קריאת התורה והם לא יכולים להגיע לבית הכנסת כי הם אנוסים, אז אפשר להביא את הספר תורה אליהם. זה היתר אחד שמתיר לנו להביא ספר תורה ולטלטל אותו מהבית כנסת. היתר נוסף זה ההיתר של אדם חשוב, וגם ההיתר הזה נלמד מהכהן הגדול. זה התשובה בעצם לשאלה איך אנחנו מוליכים את הספר תורה לכהן. אז אמרה הגמרא שדווקא שעל

22:07 דובר 2 ידי אנשים גדולים התורה מתעלה, שזה גם עצם, גם זה עצמו הכבוד של הספר תורה בזה שמביאים אותו לאנשים חשובים, לאנשים גדולים. יש שאלה גם מה נקרא אדם חשוב, כי אז בוודאי שתלמיד חכם גדול וצדיק גדול הוא נקרא אדם חשוב. אפשר להביא אליו את הספר תורה אפילו אם הוא לא אנוס, גם כן, מצד עיקר ההלכה אפשר להביא אליו את הספר תורה. לפחות לחלק מהדעות הוא לא צריך להיות במצב של אונס. אבל יש כאלה שאומרים שגם אדם עשיר מאוד, אדם מכובד, אדם עשיר גם כן בכלל אדם חשוב. ככה גם משמע קצת מהגמרא שמדברת על הריש גלותא שהיו מביאים אליו ספר תורה. למרות שריש גלותא לא היה דווקא תלמיד חכם גדול, אבל היה אדם חשוב. אז יש כאלה שמתירים גם כן לאנשים חשובים מהסוג הזה, של ציבור וכדומה וכולי. אז זה היתר שהוא על פי ההלכה. בכל זאת, אנחנו צריכים להתחשב בשיטה, בדעה של הזוהר. הזוהר כותב דברים מאוד חמורים על טלטול הספר תורה. לפי הזוהר, יש את הבעיה לטלטל ספר תורה סתם ככה. זה אפילו לצורך, אפילו לצורך אדם חשוב וכדומה וכולי, ולצורך אנוסים. בכל זאת, מהזוהר משמע שזה נקרא גלות לספר תורה, שהוא גולה ממקומו וכולי, וזה דבר שהוא מאוד לא רצוי, לכן צריך להשתדל להימנע מזה. רק במצבים מסוימים אפשר להקל. מצבים של אונס גמור ועל ידי הכנת מקום אז אפשר להקל גם לפי הזוהר. אנחנו נראה עכשיו שמה זה נקרא הכנת מקום. אז ככה. יש-- כל המקרים האלה שדיברנו, אז על פי ההלכה, על פי ההלכה הנגלית מותר להביא לשם ספר תורה גם בלי הכנת מקום, אבל בכל זאת הפוסקים דורשים שיהיה הכנת מקום.

24:35 דובר 2 וזה יותר קל. זאת אומרת, במקרים שיש הכנת מקום זה יהיה יותר קל. אז לכן אנחנו, כשאנחנו מביאים ספר תורה לאנוסים או לאדם חשוב, אנחנו צריכים לדאוג שיהיה גם כן הכנת מקום. על ידי הכנת מקום זה יותר מתאפשר, כי בסוף כל סוף גם בהיתרים האלה הם לא לגמרי חלקים. אז לכן דורשים מאיתנו שגם יהיה מה שנקרא הכנת מקום. מה זה נקרא הכנת מקום? הכנת מקום בפשט זה שאנחנו מביאים את הספר תורה יום או יומיים לפני. עדיף לכתחילה יומיים, אבל בדיעבד אפשר גם יום לפני, או שאנחנו משאירים אותו אחרי התפילה, יום יומיים אחרי התפילה. בכל מקרה לא מביאים אותו ישר לתפילה, אלא מביאים אותו איזשהו כמה זמן לפני התפילה ומשאירים אותו שם יום או יומיים, או כמו שאמרנו מביאים אותו יום יומיים לפני, ואחרי זה, אחרי התפילה, אז גם כן לא מיד מחזירים אותו, משאירים אותו קצת ואז מחזירים אותו לבית הכנסת. אבל עוד פעם, אז קוראים בו, לא מיד אחרי הקריאה מחזירים אותו לבית כנסת, אלא משאירים אותו שם קצת ואז מחזירים אותו. אחת הפעמים מסופר שהרבי, אה, ביקש אחרי הפטירה של הרבנית, הרבי ביקש שיסדרו את המניינים באופן כזה שב-770 יצטרכו את הספר תורה. שיהיה מניין שיגיע בדיוק לקריאת התורה ואז יצטרכו את הספר תורה ואז יביאו את הספר תורה מהבית של האבלים לבית כנסת. לא כל כך ברור, אבל כנראה שזה גם הוסיף, כי בעצם אחרי שהספר תורה כבר נמצא כאן ואם אנחנו גם הבאנו אותו בצורה של קביעות, אז פה נוצרת בעיה גם כן כנראה להחזיר אותו. אז זה גם כן סוג של טלטול. למה

26:48 דובר 2 נפשך? אם אתה, אם פה הוא סתם נמצא בו באופן אקראי, אז אין לך היתר לעשות את זה. אלא מה, אתה מביא אותו לבית האבל בגלל שאתה מכין לו מקום. אז זה כבר סוג של קביעות. אה, ולכן אם אתה רוצה להחזיר אותו אז צריך גם כן איזושהי סיבה. אז כרגע, כשאנחנו מסדרים מניין שצריך את הספר תורה, אז נוצר צורך ואז מחזירים. כנראה ככה נראה לי מהסברה, לכן הרבי הצריך את העניין הזה. על כל פנים, הכנת מקום דורשת לא רק שאנחנו נביא את הספר תורה יום או יומיים לפני, או שנשאיר אותו יום, יומיים אחרי, אלא אנחנו נכין לו מקום. נכין לו מקום, בפשט זה למצוא איזשהו ארון נקי, לא חייב להיות ארון קודש, אפילו ארון בגדים, אבל לפנות אותו ולשים את הספר תורה שמה בתוך הארון בזמן הזה של היום יומיים הזה. אבל לא להסתפק בלשים אותו על שולחן ולכסות אותו בטלית, זה לא נחשב קביעות. צריך לשים אותו בארון. אז ברגע שעושים הכנת מקום אז יותר קל. אז באמת במקרים כאלה אפשר להביא אפילו, הם אומרים, יש כאלה שאומרים אפילו ליחיד אנוס או לאדם חשוב, אה, אפילו שהוא לא אנוס. אמ, בכלל האדם חשוב. בעצם המושג הזה של אדם חשוב זה יכול גם כן להתרחב. אנחנו מכלילים בכלל אדם חשוב, אנחנו מכלילים גם כן ציבור. הציבור גם יש לזה, יש לו חשיבות. אם ציבור צריך ספר תורה, אפילו שהם לא אנוסים, זה נקרא בכלל אדם חשוב. אם מדובר על ציבור, נגיד שמתפלל בבית הכנסת וגילו שספר תורה פסול, עכשיו הם צריכים ספר תורה חדש. אז בתור ציבור הם נחשבים כאדם חשוב ויהיה אפשר להביא אליהם

28:47 דובר 2 את הספר תורה. אבל כמו שאמרנו, יתחילו לעשות את זה באופן קביעות עם הכנת מקום, יום, יומיים וכולי. אה, גם החתן נחשב אדם חשוב. אם מארגנים מניינים למשל לחתנים שרוצים להתפלל המשפחה במניין נפרד, זה גם כן נכלל בהגדרה של אדם חשוב שאפשר להביא אליו את הספר. אז ההכנת מקום היא מתירה פרטים מסוימים. גם בית האבל. האבל גם כן נכלל בכלל אדם חשוב ולכן אפשר להביא אליו את הספר. אבל גם כמו שאמרנו, גם כשמביאים לבית האבל, אז כותבים הפוסקים להשתדל לעשות את זה על ידי הכנת מקום כמו שאמרנו, לשים אותו בארון ושהארון יהיה בחדר שלא ישנים שם, לפחות לא איש ואישה. ודבר נוסף, יש כאלה שגם כן, אה, מתירים את הטלטול של הספר תורה אם אנחנו קוראים בו ג' קריאות. ג' קריאות. בעצם ההלכה הזאת, ההיתר הזה הוא מופיע בערוך השולחן. גם האגרות משה מזכיר את זה, שכשהם מביאים כבר, אם כבר מטלטלים ספר תורה לבית האבל או לחתן וכולי, אז שיקראו בו ג' קריאות. מה זה ג' קריאות? אז יש פעם אחת, אה, התייחסות של הרבי שהוא כתב שהג' קריאות צריכות להיות בג' ימי קריאה. אז שני, חמישי, שבת וכולי. אבל אם אני קראתי בו נגיד בשבת בשחרית ובמנחה זה לא נחשב ג' קריאות. קראתי בו נגיד ביום חמישי ואחרי זה בשבת בשחרית, במנחה, זה לא נחשב ג' קריאות. אבל מצד שני יש גם כן משמעות אחרת שמשמע שזה כן נחשב ג' קריאות. על כל פנים, צריך שיהיה ג' קריאות. זה גם כן איזשהו סוג של קביעות. אז, אז זה פחות או יותר הכיוון. או שאנחנו מכינים מקום לספר ועושים את זה בצורה מכובדת או ג'

30:55 דובר 2 קריאות גם בבית האבל וכולי. צריך לדאוג שזה יהיה בצורה כזאת. כל זה כמו שאמרנו זה על פי תורת הנגלה. אבל סוף כל סוף, אה, יש את הזוהר. הזוהר, כמו שאמרנו, מאוד מחמיר בהוצאה של ספר תורה ובטלטול של ספר תורה. לכן לשיטת הזוהר, בעצם המצבים שכן יהיה מותר לטלטל ספר תורה זה רק במצבים של אונס. אונס גמור שבן אדם ממש לא יכול להגיע אליו לספר תורה. הוא אנוס לגמרי. הוא לא יכול להגיע לספר תורה, וגם על ידי הכנת מקום, וגם אז צריך גם כן הכנת מקום. ברגע שיש לי את התנאים האלה, אז יהיה אפשר לפי דעת הזוהר להביא ספר תורה. אז כל המקרים האלה של אבל או של חתן וכלה וכולי זה לא מצבי אונס ממש. אז לדעת הזוהר יהיה פה איזשהו סוג של בעייתיות. אף על פי כן, כותבים הפוסקים שגם לפי הזוהר, גם לפי הזוהר יש כמה היתרים. זאת אומרת, אה, יש כמה היתרים. למשל, יש כאלה שמתירים אם אנחנו לוקחים את הספר תורה בליווי של עשרה. כך כותב הכף החיים, שברגע שאנחנו לוקחים את הספר תורה עם ליווי של עשרה, אז הזוהר לא דיבר על מצב כזה. יש כאלה אומרים הפוך, שדווקא אם אני לוקח את הספר בצנעה, כך היה אומר היביע אומר, אם אני לוקח את הספר בצנעה, הכוונה נגיד אני מכניס אותו לרכב ומהרכב לבית הכנסת, ככה בצורה כזאת שלא רואים ולא כזה, אז דווקא זה יהיה מותר גם לפי הזוהר. הזוהר דיבר על, על מצב שעושים את זה בפרהסיה, אבל ברגע שעושים את זה בצנעה, אז גם לדעת הזוהר זה יהיה מותר. כמו שאמרנו יש כאלה אומרים שלא,

33:01 דובר 2 דווקא על ידי עשרה זה יהיה מותר לפי הזוהר. יש כאלה אומרים שגם אם אני שם אותו בארון קודש אז גם לפי הזוהר זה יהיה מותר. מצד שני יש מי שכותב שארון קודש לא עוזר, ארון קודש לא מעלה ולא מוריד, אבל יש מי שכותב, יש מי שכותב שאם אני מטלטל אותו בתוך ארון אז זה יהיה יותר קל, גם לפי הזוהר גם זה יהיה יותר קל. אז במצבים כאלה של לבית האבל וכדומה, אז צריך לדאוג לכל האופציות שמתירות: גם הכנת מקום, גם שיהיו ג' קריאות, גם שיהיה או בליווי עשרה או בצנעה, כמו שאנחנו אומרים, ואז זה יכול להסתדר. כל זה, זה כשאנחנו דיברנו על ספר תורה של ציבור, ספר תורה שהוא ציבורי, אז כמובן שיש את ההגבלות האלה. אבל ספר תורה של יחיד, בן אדם שיש לו ספר תורה, ספר תורה שלו, שהוא לא מונח בבית הכנסת, הוא נמצא בבית הפרטי שלו, בזה כותבים הפוסקים שאין בעיה של טלטול. אדרבה, הרי כתוב שבגמרא כתוב, מסופר שביום כיפור כל אחד היה מביא את הספר תורה שלו מהבית, והיה מראה אותו, את היופי שלו לציבור. משמע שהיו מטלטלים את הספר תורה, זה היה ספר תורה של יחידים. אז לכן ספר תורה של יחיד, הכף החיים רק מצריך שהוא יהיה נכתב על תנאי כזה, על תנאי שאפשר להוציא אותו ממקום למקום. אבל ספר תורה של יחיד, מעיקר ההלכה, אה, אם הוא לא נמצא בקביעות בבית הכנסת או נמצא בבית הפרטי של הבן אדם, אפשר ל... יש פה פחות בעיה של טלטול. אפשר לטלטל אותו ממקום למקום. כל שכן מבית פרטי לבית ציבורי, זה אפילו ספר תורה של ציבור, מבית פרטי

34:58 דובר 2 לטלטל אותו לציבור, ושל ציבור, של מקום שיש שם ציבור, בית כנסת שיש ציבור שיוכל לקרוא, זה גם כן יותר קל. גם לפי הזוהר יש כאלה אומרים שזה יהיה מותר. על כל פנים זה בנוגע לטלטול של הספר תורה. יש אבל דבר מוסף שאנחנו נתקלים בו הרבה בחג השבועות. האם אנחנו יכולים להוציא ספר תורה למקום מרכזי שאפשר שם לאסוף הרבה הרבה ילדים והרבה ציבור שישמעו את הספר תורה באיזשהו גן נדנדות, פארק מרכזי או משהו כזה? אז התשובה היא שזה אי אפשר לעשות את זה בשום אופן. כי כמו שאמרנו, זה לא אחד מההיתרים להוציא ספר תורה לרחוב כדי לזכות אנשים בקריאת התורה. אין כזה דבר. זה דבר שהוא לא שייך. בפרט שיש חוסר צניעות במקומות האלה בדרך כלל, ולפעמים יכול להיות גם כן טינוף וכולי. אז בטח שאין לעשות כדבר הזה, אלא להביא את הילדים וכולי, את הציבור לבית הכנסת שישמעו את הקריאה של עשרת הדיברות. מה שכן, ברגע ש... בדרך כלל התקנה, מה שהרבי ביקש, שיהיה מניין שפשוט לא שמע קריאת התורה, ואז יוציאו את הספר תורה ויקראו גם לילדים את עשרת הדיברות. אבל אם אין כזה מניין, אז כן אפשר להוציא ספר תורה, אה, מתוך בית הכנסת כמובן, ולקרוא רק את עשרת הדיברות בפני הילדים בלי ברכה ובלי שום דבר. לקרוא להם רק את עשרת הדיברות זה כן אפשר. עכשיו במקרה ש... כמו שאמרנו, שהוצאת ספר תורה בתוך בית הכנסת יכול להיווצר עוד מצב. לפעמים יש נערים בר מצווה שהמורה שלהם מכין איתם את הקריאה, והוא רוצה להראות להם איך זה נראה על אמת. זאת אומרת, הנער כבר יודע את הקריאה. זה לא

37:03 דובר 2 לצורך לימוד. אם אני מוציא ספר תורה מארון הקודש כדי ללמד את הנער את הקריאה זה בסדר, זה עוד אפשרי. אבל ברגע שמדובר על נער שיודע את הקריאה, רק אני רוצה לתת לו את התרגול בזמן אמת, להראות לו איך זה ממש נראה ככה בספר תורה, ובשביל זה אני מוציא ספר תורה, זה אסור. אז זה אי אפשר לעשות. אז כל זה, זה כש... בנוגע לטלטול של הספר תורה. דבר נוסף, יש הרבה פעמים מצבים שצריך, אה, להוביל ספר תורה מארץ לארץ בטיסה או בדואר וכדומה. אז גם כן נשאלת השאלה אם זה אפשרי. אז קודם כול צריך להשתדל לקחת את זה במזוודה. אני לא מדבר כרגע על מטוס ומט... אתה צריך להשתדל שזה יהיה איתך, אם זה במטוס, אם זה באוטובוס. אז אפשר, אפשר במצבים מסוימים לשים ספר תורה במזוודה. הפוסקים כותבים שיהיה גלול, שהצד של התחלת הקריאה, זה פרשת בראשית, יהיה לצד הלמעלה של המזוודה, ולא לשים את המזוודה על הרצפה. לשים אותה לידך על המושב, או אפשר לשים אותה למעלה אם יש איזשהו מקום למעלה, גם אפשר לשים את זה, אבל, אה, לא לשים את זה כמובן על הרצפה. זה אפשרי לטלטל ספר תורה שהוא לא גמור, שהוא עדיין לא... זה לטלטל אותו באופן כזה. אבל, אה, כשרוצים לשלוח אותו בדואר, לא, שלא, שלא בן אדם שמלווה אותו עם מזוודה, אלא ממש לשים ולשלוח אותו בדואר או בטיסה, לשים אותו בתא המטען של המטוס. במקרה כזה צריך דברים נוספים. קודם כול, אז צריך לשים אותו כלי בתוך כלי. לא רק מזוודה, אלא לשים אותו באיזושהי שקית, אה, רצינית, ובזה בתוך המזוודה. לדאוג שזה יהיה

39:01 דובר 2 עטיפה ועוד עטיפה מעליו, כלי בתוך כלי. דבר נוסף, דורשים הפוסקים להתיר את התפירות שבין חומש לחומש, וככה יש לו פחות קדושה. אז זה, החפץ חיים כותב, "להתיר את התפירות שבין חומש לחומש, ולכתוב עליו שביר, לא לזרוק". ככה לעשות, לכתוב על המזוודה וכו', לכתוב שביר, לא לזרוק. ברגע שזה שביר אז הם מתנהגים עם זה בעדינות. אה, אנחנו סומכים עליהם שהיות וזה המקצוע שלהם, מקבלים על זה כסף או משהו, אז אומן לא מרע אומנותיה, אז הם, אנחנו סומכים על זה שהם לא יזרקו את זה ככה בצורה גסה. הם יתנהגו בזה כמו בדבר שהוא באמת, אה, שביר. אז זה בנוגע להעברה וטלטול של ספר תורה במזוודה, בדואר, במטוס וכדומה. עכשיו בנוגע לעצם החיוב של קריאת התורה. אז מאיפה בעצם בא החיוב הזה? אנחנו יודעים את הגמרא שמספרת לנו שהלכו שלושה ימים ולא היה מים, לא היה מים לעדה לשתות, ומכאן אנחנו לומדים שאין מים אלא תורה. לכן תיקנו חכמים שלא יעברו שלושה ימים בלי קריאת התורה. אז מ-מ-מהמהלך הדברים אנחנו שומעים שהתקנה של קריאת התורה היא תקנה בעצם של חכמים, זה לא משהו שהוא מדאורייתא, ובאמת ככה סוברים רוב רובם של הפוסקים. אף על פי כן, כדאי לדעת שיש פוסק חשוב שסובר שקריאת התורה היא מהתורה. ככה סובר הב"ח. הב"ח כותב שהחיוב של קריאת התורה זה חיוב מהתורה, כך הוא לומד. אז על כל פנים, זה הדעה של הב"ח, זה רק יכול לתת לנו גם את החשיבות של העניין, למרות שאנחנו לא פוסקים ככה, אבל עצם זה שאנחנו יודעים שיש פוסק חשוב שכן סובר ככה, זה מראה לנו כמה הדבר הזה הוא חשוב, כמה חשוב להקפיד ולשמוע את קריאת

41:08 דובר 2 התורה. השאלה היא מה סוג החובה של קריאת התורה? האם החובה הזאת היא חובה על כל יחיד? זאת אומרת, יש חובה על בן אדם בתור יחיד לשמוע קריאת התורה או שזה חובה שחלה על הציבור. באמת נחלקו בזה הפוסקים. אפשר לומר שרוב רובם של הפוסקים, ביניהם זה הצמח צדק ושו"ת אמרי יושר שהיה תלמיד של הצמח צדק ועוד הרבה פוסקים אחרים שסוברים שהחובה היא חובת הציבור. יש פוסקים שסוברים שזה חובת יחיד. הבריסקר סובר ככה, אבל רוב הפוסקים סוברים שזה חובה, החובה היא חובת הציבור, לכן אין חיוב שחל על היחיד על קריאת התורה. החיוב הוא ברגע שאנחנו ציבור, אנחנו מתפללים בבית הכנסת בתור ציבור, חלה עלינו חובה של קריאת התורה. התאספנו פה עשרה אנשים בימי הקריאה, חל על הציבור הזה חובה לשמוע קריאת התורה. הבריסקר מוסיף ואומר שאפילו אם נגיד שזה חובת ציבור, אבל יש איזשהו סוג של חיוב על היחיד להכניס את עצמו לחובת הציבור הזה. זאת אומרת, הוא צריך להביא את עצמו למצב שהוא יהיה בציבור כדי שיחול עליו החיוב הזה של קריאת התורה. ובאמת אנחנו יודעים מהרבה אנשים, יראי שמיים, אנשים גדולים שעד כמה הם השתדלו ואפילו עד כדי מסירות נפש שלא לפספס קריאת התורה ולשמוע את הקריאה. אבל על כל פנים, מצד ההלכה החובה היא חובת ציבור, ויש בזה כמה נפקא מינות. זאת אומרת, אם אנחנו סוברים ואנחנו טוענים שהחובה של קריאת התורה היא חובת הציבור, אז זה מלווה בכמה נפקא מינות. דבר ראשון, למשל, אם בן אדם יש לו את הברירה או להתפלל תפילה בזמנה או לשמוע קריאת התורה, או על דרך זה להתפלל בציבור או לשמוע קריאת התורה, אז הוא יעדיף תפילה בציבור על

43:09 דובר 2 קריאת התורה. הוא יעדיף תפילה בזמנה על קריאת התורה, כי תפילה בזמנה זה חובת יחיד וקריאת התורה זה כמו שאמרנו, זה לא חובה שחלה על היחיד, אז לכן הוא יעדיף תפילה בזמנה או תפילה בציבור. יותר מזה כותב הביאור הלכה, שאם יש לך את ה-- הזמנה להתפלל בבית האבל, ויש מקומות שבבית האבל אין ספר תורה, ואתה יודע שאם אתה תתפלל בבית האבל אתה תפספס את קריאת התורה, אז הוא כותב, יש פה מצווה של גמילות חסדים, לגמול חסד עם האבלים, זה יכול להיות אפילו דאורייתא, וזה עדיף על קריאת התורה. כמובן שכל זה זה במצבים שאין אפשרויות אחרות, אבל בטח שבן אדם צריך לתכנן את הזמן שלו, שהוא גם מתפלל בציבור וגם מתפלל תפילה בזמנה, והוא גם ישמע קריאת התורה כמובן ולא יוותר על זה. נפקא מינה שנייה זה בנוגע לכוונת שומע ומשמיע. זה כמובן שקריאת התורה לא צריכה כוונת שומע ומשמיע. לא צריך שבעל קורא יתכוון להוציא ידי חובה ושאני אתכוון לצאת ידי חובה. זה חובה של הציבור, וברגע שבעל קורא הוא קורא בתורה והציבור שומע, זה יוצאים ידי חובה. עוד-- על דרך זה גם כן, אם בן אדם החסיר תיבות קצת בקריאת התורה, אה, ובמצבים שלא כל כך מתרכזים, לא כל כך זה, מפספסים תיבה פה, תיבה שם, כמובן רק אם זה במצב של חוסר ברירה, לא במצב כמובן שיש איסור חמור. אנחנו נראה בהמשך, אמ, להסיח את הדעת מהקריאה וכל שכן שלא לדבר באמצע הקריאה, שזה מאוד חמור וש-אה יש איגרת שלמה של הרבי הרש"ב שמדבר על זה. על כל פנים, אם קרה ובן אדם החסיר כמה תיבות, אז אין, אין לו איזשהו חיוב ללכת ולהשלים את

45:09 דובר 2 ה-, את החסרון, להשלים את התיבות שהוא החסיר. אף על פי כן, השל"ה כן כותב שנכון, אומנם אין את החיוב, עצם ה... עצם זה שהיית בציבור ו-ו-הייתה קריאת התורה בציבור, זה מה שבעצם... זה בעצם המצווה. ואף על פי שאתה בתור יחיד אולי פספסת כמה תיבות, אבל אנחנו לא מסתכלים עליך בתור יחיד. מסתכלים על הציבור, שהציבור הזה ביצע את חובתו, הוא ביצע את קריאת התורה. על כל פנים, יש כן עניין של להשלים את התורה במשך השנה, ולכן יש כן חשיבות. והשל"ה, זה השל"ה הקדוש, כותב ומדבר על זה ככה בצורה מאוד מאוד חשובה, על החשיבות של העניין שכן לשמוע את קריאת התורה בשלמות ולא להחסיר תיבות של קריאת התורה. ויש אפילו לשיטתו כן עניין, אם החסרתי, אז להשלים את זה, לשמוע במניין אחר את קריאת התורה כדי להשלים את התיבות שאנחנו החסרנו. אבל מעיקר ההלכה, כמו שאמרנו, זה לא מהווה בעיה. אה, אותו דבר גם יש הפוסקים דנים בנוגע לשמיעת התורה על ידי רמקול. אז זה גם כן חלק מהעניין. אם לא צריך כוונת שומע וכוונת משמיע וכולי, אז אפשר גם לשמוע קריאת התורה, בעיקרון אפשר לשמוע אותה גם על ידי רמקול מצד עיקר ההלכה. השו"ת תשובות והנהגות מדבר על זה. אז הוא כותב שלכתחילה כמובן לא להגיע למצב כזה, אבל מעיקר ההלכה גם על ידי רמקול אפשר לצאת ידי חובת קריאת התורה. אנחנו לא עושים את זה ולא... אבל בכל זאת, לפעמים יכול להיות במצבים, למשל כמו בקורונה, שאנשים לא יכלו לשמוע קריאת התורה. אז אם היה מצב כזה שבן אדם היה שם רמקול וככה היו שומעים הרבה אנשים את קריאת התורה, מעיקר ההלכה זה אפשרי.

47:02 דובר 2 על דרך זה החובה של אישה או קטן. אישה לא שייך ציבור, אותו דבר בקטן לא שייך ציבור, אז לכן אין בהם גם לא מצוות, מצוות חינוך, גם כן אין בנוגע לקריאת התורה. אז כמובן שיש בכל זאת עניין ש-שהקטן ישתתף בקריאה, בשמיעת הקריאה, אבל זה לא בתור חיוב. לא חל חיוב על האבא גם, אבל כי הקטן הוא אין, אין בו גדר של ציבור. אותו דבר אישה. אז במצבים שזה לא מתאפשר, במיוחד כשיש מצבים שהקטנים יכולים לגרום הפרעה לגדולים שהם מחויבים, שהם לא יצליחו לשמוע את הקריאה כמו שצריך, אז לא צריך יותר מדי לעשות עניין מזה. בסוף כל סוף אין חיוב. גם לאישה לא צריך לעשות מזה כל כך בכל מסירות נפש, כי מעיקר, מעיקר ההלכה אין חיוב על אישה לשמוע קריאת התורה ולא על קטן. יש דבר שיכול לקרות בנוגע לקריאה, למצבים שאנחנו נתקלנו בהם המון, מצבים שנתקלנו בהם בתקופת הקורונה, שאנשים פספסו קריאת התורה. האם צריך להשלים את הקריאה? אז ההלכה אומרת שצריך להשלים. פספסנו קריאה בשבת, צריכים להשלים אותה. מתי משלימים את הקריאה? אז היא, אז, אז כמובן בשבת הבאה כמובן אנחנו צריכים להשלים. אנחנו קוראים את הקריאה של הפרשה הקודמת ואז אנחנו קוראים את הקריאה של הפרשה הנוכחית. זה צורת ההשלמה. קוראים את הפרשה של השבוע הקודם. אה, יש כאלה שסוברים שאנחנו עושים את זה כמו פרשיות מחוברות, ששלושה עולים בפרשה הקודמת, והרביעי מחבר את הפרשה הקודמת לפרשה הנוכחית, וככה קוראים. יש כאלה שטוענים שלא, שיעלה הראשון ויקרא את כל הפרשה הקודמת יחד עם הראשון של הפרשה הנוכחית, ואחרי זה יעלו כל שאר העולים. אז זה האופציות שאפשר להשלים את הפרשיות. בנוגע למצב

49:19 דובר 2 שחיסרנו שתי פרשיות ואנחנו עכשיו בשבת הבאה נצטרך עכשיו לקרוא שלוש פרשיות, יש בזה מחלוקת האם משלימים שלוש פרשיות או לא. קצות השולחן מכריע להלכה שלו שמה שמשלימים רק שתי פרשיות אם החסרנו, אבל אם בן אדם החסיר שלוש פרשיות, ארבע פרשיות הוא לא משלים, משלימים רק שניים. עכשיו מה קורה במצב שלפעמים זה לא דווקא שחיסרנו פרשה? האמת היא שאפילו אם החסרנו תיבה אפילו או אות, צריך לחזור ולקרוא, צריך לחזור ולקרוא. החסרנו תיבה, מדובר על הקריאה של שבת, לא על הקריאה של שני וחמישי. קריאה של שבת היא משמעותית, הקריאה של שני וחמישי היא, היות וקוראים במילא את הפסוקים האלה בשבת, זה לא כזה קריטי, לכן אין עניין להשלים, אבל הקריאה של שבת, החסרנו פסוק, החסרנו תיבה, אפילו צריך להשלים אותה. אדמו"ר הזקן אומר, תלוי מתי נזכרו. אם נזכרו בין העליות, אז השלימו את זה בין העליות, יחזרו לפסוק הזה שפספסו, יקראו אותו נכון ומיד אפשר להמשיך בפסוקים האחרים. אבל במקרה שכבר סיימנו את קריאת התורה, אפילו אחרי התפילה נזכרנו שקראנו בצורה לא נכונה, קראנו טעות, פספסנו פסוק או משהו כזה, אז אנחנו נוציא את הספר תורה ונקרא בברכה את הפסוק שטעינו בו יחד עם עוד שני פסוקים, כי אסור לקרוא פחות משלושה פסוקים, וככה נשלים את הקריאה שפספסנו, באותו ציבור שפספס. נשאלת השאלה אם הגענו כבר למנחה, האם גם אז אנחנו יכולים להשלים את הקריאה? אם זה פרשה שלמה, אם זה פסוק, אם זה תיבה, האם גם אז אנחנו יכולים להשלים את הקריאה? יש בזה מחלוקת. מחלוקת גם ספרדים, אשכנזים. החיד"א כותב שלא משלימים במנחה. זהו. עבר זמנו בטל קרבנו, לא משלימים יותר במנחה. מהדברים שלו

51:34 דובר 2 משמע שלא משלימים בכלל. אם במנחה אני לא משלים, אני גם לא אשלים גם אחרי זה, אבל זה קצת צריך עיון, כי אם פספסתי פרשה שלמה אני כן משלים בשבת הבאה. אבל ככה משמע מדבריו שאם פספסתי פסוק אני לא אשלים. זה צריך עיון. לכאורה מסתבר שאנחנו כן משלימים בשבת הבאה על כל פנים את הפסוק שטעינו בו, אבל במנחה הוא טוען שלא. מצד שני, הפוסקים האחרים אומרים שכן אפשר להשלים גם במנחה, במנחה, רק מה? צריך לעשות את זה לפני אשרי ובא לציון. קודם להשלים את הקריאה שפספסנו, אם זה פרשה שלמה, אם זה פסוק, אם זה תיבה, להשלים אותה עם עוד שני פסוקים וכדומה, עם ברכה בהתחלה ובסוף, ואחרי זה להתחיל אשרי ובא לציון ולהתפלל מנחה. אם אבל לא הגענו, אנחנו כבר התחלנו אשרי, כבר התחלנו מנחה, אז, אז פה באמת לכולי עלמא לא משלימים יותר את הקריאה, מחכים לשבת הבאה. זה במקרה שטעינו גם בשבת, זה גם לא— אם לא קראנו כלל את כל הפרשה, גם אם טעינו בפסוק או אפילו בתיבה, כמו שאמרנו. אבל בשני וחמישי, העיקרון של שני וחמישי זה שצריך לקרוא עשרה פסוקים. זה מה שצריך לעשות. צריך לקרוא עשרה פסוקים. לכן, גם אם דילגנו פסוק או טעינו וכולי, כל עוד שקראנו עשרה פסוקים ולכל עולה מינימום של שלושה פסוקים, אז לא צריך לחזור על הקריאה. אין צורך לחזור על הקריאה. זה הדין בנוגע לשני וחמישי. ברגע שקראנו עשרה פסוקים, לכל אחד שלושה פסוקים, לא צריך לחזור. כך זה שולחן ערוך מפורש, סימן קל"ז. יש אבל מצב של, אה, זה יכול לקרות הרבה פעמים בנער בר מצווה שהוא לא קורא את ההפטרה הנכונה.

53:38 דובר 2 דיברנו שיש בפרשה טעינו וכולי, אבל מה קורה אם לא קראנו את ההפטרה הנכונה? זה יכול לקרות בנער בר מצווה, בדרך כלל בהפטרות של... אז ההלכה, ההלכה אומרת ככה: אם יש איזושהי דעה שההפטרה שקראנו היא הנכונה, אז לא צריך לחזור ולקרוא. אה, יכול לקרות הרבה בשבת ראש חודש, שבת שלפני ראש חודש, אה, יש חילוקי דעות בהפטרות וכולי. אז אם ההפטרה שהוא קרא לפי אחת הדעות זה ההפטרה הנכונה, לא צריך לחזור ולקרוא את ההפטרה. אבל אם לא, אם אין אף דעה שסוברת שזו ההפטרה שצריך לקרוא, אז צריך לחזור ולקרוא את ההפטרה. כך צריך לעשות. יש מצבים שאתה, שבלכתחילה אתה, אתה יודע שהנער לא הכין את ההפטרה הנכונה, אז יש, אה, אפשרות במצב כזה לכאורה שהנער יברך את הברכות של ההפטרה ויעלה אדם שיקרא את ההפטרה הנכונה. אחרי שהוא קורא את ההפטרה הנכונה, הנער יקרא את ההפטרה שהוא הכין כדי לא לאכזב אותו או לבייש אותו, ואז הוא יברך את הברכה האחרונה של ההפטרה. זה גם כן לכאורה עצה, פתרון שיכול לעזור במצב כזה.