מבוא להלכות שבת - הרב אברהם מזרחי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בעזרת השם יתברך נלמד שיעור חשוב מאוד. הכותרת שלו: יסודות הלכות שבת. ונתחיל בהקדמה קצרה. ההקדמה תעסוק בנחיצות ובחשיבות של ללמוד הלכות שבת. אנחנו בעזרת השם נצטט מהספר התניא, סוף הספר התניא, כמה אדמו"ר הזקן, אה, מדגיש את הצורך ואת הנחיצות ואת החשיבות של לימוד הלכות שבת, וזה לשונו הקדוש של אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון, ממש בעמוד האחרון של התניא, וזה לשונו: "ולהיות מחמת חלישות הדור אין כוח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו. לזאת, עצה יעוצה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו. כהלכתו דיקא, לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא". זה ציטוט אחד. ציטוט נוסף זה באגרת הקודש של אדמו"ר הזקן, סימן כ"ג, וזה לשון קודשו: "בשבת קודש בעלות המנחה יעסקו בהלכות שבת, כי הלכתא רבתא לשבתא, ובקל יכול האדם להיכשל בה חס ושלום אפילו באיסור כרת וסקילה מחסרון ידיעה, ושגגת תלמוד עולה זדון חס ושלום. ואין צריך לומר באיסורי דברי סופרים שרבו כמו רבו למעלה, ובפרט באיסורי מוקצה דשכיחי טובא, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה". עד כאן הציטוטים של אדמו"ר הזקן. ישנם עוד מקומות בתניא שמדברים על החומרה של חילול שבת, וזה מספיק לנו כדי להבין כמה חשוב ללמוד הלכות שבת. באגרות הקודש של הרבי גם יש כמה וכמה מכתבים שהרבי ממש דורש נחיצות ללמוד הלכה למעשה, והרבי מציין את הלכות שבת. בשיעור שלנו בעזרת השם אנחנו נעמוד על הלכות שבת, אבל כל אחד מבין שהלכות שבת הן רבות, חמורות, קשות להבנה גם כן. קשה בשיעור אחד או שניים לעבור על כל הלכות שבת. בשביל זה אנחנו לומדים את היסודות, את הכללים של הלכות שבת.

02:59 דובר 2 כשאדם יודע מהו הכלל, הרבה יותר קל לו לשפוט ולדון בפרטים ולדמות אותם לכלל. זו המטרה של השיעור שלנו, לתת את הכללים, את היסודות, את המושגים של הלכות שבת, כדי להקל עלינו להבין מהי השאלה, מה בעצם התשובה שקיבלנו, וכך בעצם שתהיה לנו התמצאות במושגים של הלכות שבת. לפני שנעבור לשיעור עצמו, עוד כמה נקודות חשובות כהקדמה לשיעור. לימוד הלכות שבת זה לא רק פרט של הלכות מסוימות כמו כל מקצועות התורה, אלא יש גם מצוות עשה מן התורה ללמוד הלכות שבת. זה נשמע אולי מפתיע, אבל הרמב"ן, כשבא להסביר את המצווה של "זכור את יום השבת לקדשו", אומר לנו שנזכור תמיד. יש מקור קדום יותר בדברי חז"ל שהמצווה הזו של "זכור את יום השבת לקדשו" כוללת חיוב לימוד הלכות שבת. כמו שאמרו רבותינו בתורת כהנים: "זכור את יום השבת לקדשו", מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך. והראב"ד מסביר שתהא שונה בפיך פירוש הלכות שבת. הרי לנו מקור מאוד מאוד קדום בעשרת הדיברות, שזכור את יום השבת משמעותו ללמוד את הלכות שבת. יש עוד מקור מעניין בחז"ל, מקור קדום מאוד. בילקוט שמעוני זה מופיע בדברים. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת. זו הפרשה היחידה שנאמר עליה "ויקהל משה את כל עדת ישראל" ואז הוא אומר להם את הלכות שבת, כי כך הוא הצטווה על ידי הקדוש ברוך הוא להקהיל את עם ישראל ולומר להם הלכות שבת. מוסיף המדרש ואומר כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולהיכנס לבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה וכולי וכולי. אם כן, ראינו גם מקורות מהתניא הקדוש, גם מקורות קדומים מרבותינו הראשונים ואת רבותינו

05:34 דובר 2 התנאים הקדושים, כמה חשיבות ללמוד הלכות שבת. לסיום החלק הזה חשוב לצטט את ספר יערות דבש של רבנו יונתן אייבשיץ, שכותב דברים ממש ברורים וחד משמעיים, שמי שלא בקיא בצורה ברורה בהלכות שבת לא יימלט שחלילה לא ייכשל באיסורי שבת. אז הברירה היחידה היא פשוט ללמוד, לשנן, לחזור וגם מוסיף להתייעץ עם רב שילמד אותו טוב הלכות שבת וכך בעזרת השם מובטח לנו שנשמור את השבת כהלכתה. וכמו שאדמו"ר הזקן אומר בשם חז"ל שכל השומר את השבת כהלכתו מוחלים לו על כל עוונותיו. זה החלק הראשון של ההקדמה שבו הסברנו את הנחיצות והחשיבות של ללמוד הלכות שבת. בדרכו של שיעור שעוסק בכללים ובמושגי יסוד, כמובן שנשתמש בכלל הידוע שבכל כלל יש יוצא מן הכלל. אנחנו לא נוכל להיכנס במסגרת הזו לכל הפרטים ופרטי פרטים. אז כמובן כל מה שאנחנו לומדים לקחת את זה כמובן ככלל, אבל לא נופתע אם באמת במשך הלימוד ניתקל במצבים של יוצאים מן הכלל. כמובן שהדבר הזה ממש צפוי, אבל כמובן הכלל בהחלט יש לו מקום ויש לו בסיס ויש לו חשיבות מסוימת לדעת אותו ולהבין אותו היטב. כשאנחנו ניגשים להלכות שבת ואנחנו בשיעור הזה בעיקר עוסקים בלא תעשה של השבת, ביסודות של איסורי שבת. אנחנו כמעט ולא נעסוק בזכור את יום השבת במובן החיובי, זה לא יהיה מענייני שיעורינו. אנחנו יותר בעיקר נעסוק ביסודות של איסורי שבת. אנחנו צריכים לדעת שהתורה לא פירטה לגמרי מה הן המלאכות של שבת. התורה דיברה במושגים כלליים וכך אומרת התורה: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם. מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה" וכולי. "ששת ימים ייעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון"

08:04 דובר 2 קודש לה'. כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת" וכולי. התורה כן מגדירה במובן של מלאכה, אבל מה היא מלאכה היא לא פירטה. כמו שאדמו"ר הזקן בסימן ש-שנא מתייחס לנקודה הזו, שהתורה אמרה לנו מהם מלאכות. התורה אמרה מלאכות. אבל מהי ההגדרה המיוחדת של מלאכות? התורה לא נכנסה לפרטים. יש אמנם מלאכות מסוימות שכן התורה כתבה אותן. דוגמה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", "בחריש ובקציר תשבות", ועוד מלאכות בודדות שהתורה כן כתבה אותן בצורה מפורטת. אבל ככלל, התורה התייחסה בהגדרה של מלאכה. מהי אותה מלאכה שהיא אסורה? אז זה אנחנו זקוקים להלכה למשה מסיני, שהוא קיבל את הפירוט של המלאכות האסורות. למשה מסיני נאמר שהמלאכות שאסורות בשבת הן המלאכות שקשורות לבניין המשכן, וזה גם רמז בתורה שבכתב. באותה פרשה שמשה רבנו מצטווה על מלאכת המשכן, נאמר גם את שמירת השבת. וזה לא סתם, כי הקדוש ברוך הוא רומז למשה רבנו בסמיכות של שבת ומשכן, לומר שאומנם מלאכת המשכן היא חשובה מאוד, אבל היא לא תדחה את השבת. מה זה אומר שהיא לא תדחה את השבת? שמלאכות המשכן פירושו חילול שבת. מכאן אנחנו מבינים שמלאכות המשכן הן אלו המלאכות שלא תיעשנה בשבת. אז אם כן, יש לנו פה פתח להבנה מה הן המלאכות שהתורה התכוונה שלא נעשה אותן בשבת, דהיינו מלאכות שנעשו לצורך בניית המשכן וכל המרכיבים של המשכן. לשם כך אנחנו גם נעזרים בדברי התרגום אונקלוס, שממנו אנו מבינים שלא רק אנחנו לומדים מה הן המלאכות האסורות, אלא גם איכות העשייה של המלאכה, באיזה אופן היא אסורה מן התורה בשבת. והתרגום אונקלוס אומר: מלאכת מחשבת, מלאכת אומנון. אומנון פירושו אומנים. במשכן הייתה מלאכת מחשבת. זה המלאכת של אומנות.

10:42 דובר 2 עשו שמה מלאכות עם המון מחשבה, עם תכלית, עם כוונה, עם דרך מסוימת, ואת כל זה אנחנו למדים מהמשכן בענייני שבת. כלומר, אם אנחנו רוצים להבין מה הן המלאכות שהתכוונה התורה שלא נעשה אותן בשבת, אנחנו נתרכז בהבנת המלאכות של המשכן, מהות המלאכה ואיכות המלאכה. את שניהם אנחנו לומדים מהמשכן. ידוע לנו שלמשכן נדרשו כשלושים ותשע אבות מלאכות. מה זה אב מלאכה? אב מלאכה זו פעולה שהיא נקראת אב טיפוס, אבל יש לה גם פעולות שהן דומות לאותה פעולה וגם הן אסורות, ואסורות מן התורה. גם אב המלאכה שהוא היה במקורו במשכן, גם פעולה שהיא דומה לה, ולאו דווקא שהיא הייתה במשכן, אבל היא בגלל היותה דומה לאב מלאכה, חומרתה במידה שווה לאב המלאכה והיא אסורה באותה רמת איסור. שלושים ותשע אבות המלאכות מתחלקות לכמה קבוצות, ואנחנו עכשיו נפרט את השלושים ותשע אבות מלאכות ונחלק אותן לקבוצות שונות, תוך כדי שגם נזכיר לעצמנו איפה הן היו במשכן. כמובן באופן כללי. הקבוצה הראשונה קשורה בגידולי הקרקע. לצורך המשכן היו צריכים להשתמש בסממני צביעה והסממנים הללו מקורם מהצומח. כדי להצמיח את אותם סממנים צריכים לעשות כמה וכמה פעולות שקשורות לגידולי קרקע, וזה מתחיל מהשלבים הראשונים ואלו הם אבות המלאכות של הקבוצה הראשונה. זריעה, חרישה, קצירה, עימור, דישה, זורה, סוג של ברירה על ידי הרוח, ברירה בכלי המיוחד לברירה, טחינה, הרקדה, גם אופן מסוים של ברירה, לישה ואפייה. בסך הכול ראינו קבוצה של אחת עשרה מלאכות שקשורות לגידולי הקרקע. בנוסף לכך ישנן עוד שלוש עשרה אבות מלאכות שהן קשורות לצורך האריגה, שהיו צריכים לארוג יריעות במשכן, ופה אנחנו כביכול עוברים מפעולות שקשורות לגידולי קרקע ליותר יצירת בגדים, אריגים, ושם אנחנו ניפגש עם שלושה

13:48 דובר 2 עשר אבות מלאכות. ואלו הם גזיזה, לגזוז את הצמר מהבעל חי, הליבון, הניפוץ, הצביעה, הטוויה, עשיית בתי נירין, מתיחת המסכת, אריגה, פציעה, קשירה, התרה, תפירה וקריעה. אלו הם שלוש עשרה אבות מלאכות שקשורות לאריגת היריעות של המשכן, וזה קשור לעשיית בגדים וכיוצא בזה. קבוצה נוספת, עוד שבע מלאכות שקשורות לעורות שהשתמשו בהם במשכן ככיסוי על המשכן. כדי להשתמש בעורות הללו צריכים להקדים כמה וכמה מלאכות. מלאכת הצידה, שחיטה, הפשטת העור, עיבוד העור, ממחק העור, שרטוט וחיתוך. יש לנו עוד שמונה מלאכות, זה הקבוצה השלישית, שקשור לכתיבה, מחיקה, בנייה, סתירה, הבערה וכיבוי, הכאה בפטיש והוצאה מרשות לרשות. אלו הן הכותרות של שלושים ותשע אבות מלאכות שהשתמשו בהם במשכן ואלו שנאסרו במלאכות שבת. הקבוצות האחרונות שדיברנו עליהן, הן היו במשכן: כדי לסמן את הקרשים השתמשו בכתיבה, במחיקה. כשהשתמשו במתכות במשכן השתמשו בהבערה וכיבוי, מכה בפטיש. כשתרמו את התרומות למשכן גם השתמשו במלאכת הוצאה מרשות לרשות וכן הלאה. בכל המלאכות שהזכרנו בקבוצות האחרונות כולן היו במשכן. ישנן עוד מלאכות שאסורות מן התורה, והן לא בדיוק בתוך השלושים ותשע אבות מלאכות. אנחנו לא ניכנס אליהן בשיעור שלנו, רק כדי להזכיר. למשל, "למען ינוח עבדך ואמתך ושורך וחמורך", איסור מלאכה על ידי העבד, על ידי הבהמה, גם אלה אסורים מן התורה. אבל אנחנו בעיקר נתמקד בשלושים ותשע אבות מלאכות שהן קשורות למלאכות המשכן. בחלק הזה של השיעור אנחנו נבין את החומרה של חילול שבת. כמובן, יש כמה וכמה קטגוריות באיסורי שבת, דאורייתא, דרבנן, בזדון, בשוגג, אבל כחלק מהיסודות, ההבנה של הלכות שבת, אנחנו נבין את החומרה של חלילה העובר על איסורי שבת. התורה אמרה, וציטטנו את זה בשיעור קודם: "מחלליה מות יומת כי כל העושה"

16:57 דובר 2 בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הפסוקים הללו עוסקים בחילול שבת בזדון, והתורה אומרת שחילול שבת בזדון הוא חמור מאוד. בין ארבע מיתות בית דין החמור ביניהם הוא סקילה, וזה מה שהתורה אומרת: המחלל שבת, ״מחלליה מות יומת״, שפירושו עונש סקילה. העונש החמור ביותר בין ארבעה העונשים של מיתות בית דין. התורה גם אמרה ״ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״, שפירושו כרת. מה ההבדל? מתי יש חיוב סקילה ומתי יש חיוב כרת? אז הכלל הוא כך. העובר בזדון. ישנם שישה תנאים כדי להגיע חלילה לעונש סקילה על חילול שבת. תנאי ראשון, כמו שהזכרנו, בזדון. זדון זה אומר שאדם מודע למה שהוא עושה. שניים, עדים כשרים שיראו יחדיו את פעולת חילול השבת. שלוש, שהעדים יתרו בבן אדם בטרם עשיית אותו מעשה, שהמעשה שהוא הולך, הולך לעשות הוא אסור ועונשו כך וכך. ארבע, תוך כדי דיבור להתראה עובר האדם ועושה את מעשה האיסור. צריך להיות בסמיכות בין ההתראה לבין העשייה. חמישי, התנאי החמישי, צריך לקבל את ההתראה ולומר: שומע דבריכם ואף על פי כן אני עושה. שש, בית דין מוסמך שיחייב את העובר בזדון איסור עונש סקילה. אז יש לנו שישה תנאים כדי להגיע חלילה לעונש סקילה על עבירה של חילול שבת בזדון. אם אין לנו את כל התנאים האלה, אמנם זה בזדון, אבל לא יהיה עונש סקילה על ידי בית דין של מטה, אבל כן יש עונש כרת, לא עלינו. שמשמעותו שהנפש נכרתת ולא זוכה לחיי עולם הבא וכולי. כל זה מדובר על מחלל שבת בזדון. האופן השני הוא מחלל שבת בשוגג. מה זה שוגג? ופה שימו לב להגדרה המדויקת של שגגה. שגגה פירושו שאדם עושה פעולה מסוימת בשבת והוא יודע במאת האחוזים

19:42 דובר 2 מהי הפעולה שהוא הולך לעשות, אלא שהוא לא יודע את חומרת המעשה. ולכן אין לו עונש סקילה. גם לא עונש כרת. אבל המחלל שבת בשוגג במלאכות דאורייתא, כמובן אבות מלאכות או תולדות, עונשו קורבן חטאת. כשבית המקדש היה קיים היה צריך להביא קורבן חטאת ככפרה על חטאו בשגגה. מה עם הדוגמאות האפשריות של שגגה? יש לנו שלוש אפשרויות. אפשרות אחת, הוא לא מודע להלכה. אמנם יודע שהוא עכשיו משקה את הגינה, אבל הוא לא יודע שאסור להשקות גינה בשבת. הוא לא יודע שפעולת ההשקיה קשורה עם מלאכת זורע, שבעצם מעודדת את הצמיחה של אותם צמחים. הוא לא יודע את ההלכה. זה סוג שגגה אחד, שהוא לא יודע את ההלכה. שתיים, חוסר ידיעה שהיום שבת. הוא למד את הלכות שבת ויודע את הפעולה שהוא הולך לעשות, אבל לא שם לב שהשבת כבר נכנסה. ייתכן מאוד בחילופי שעון חורף, שעון קיץ. ייתכן שהוא לא היה מעודכן והוא חשב ששבת נכנסת עוד שעה, והוא פשוט עשה כמה וכמה מלאכות בעיצומה של השבת והוא לא ידע שהיום שבת. זה נקרא שוגג. אופן שלישי, הוא לא יודע את חומרת הענישה על מלאכת שבת, שזה בעצם מה שאמרנו קודם. הוא לא יודע את חומרת העונש על איסורי שבת, שגם זה נכלל בשגגה. החלק הבא הוא להבדיל בין שוגג לבין מה שנקרא בשפת ההלכה מתעסק. מתעסק אינו חייב קורבן חטאת. המתעסק הוא פטור. לסיכום, ראינו חייב עונש סקילה או כרת בזדון. ראינו חייב קורבן חטאת בשוגג. ועכשיו החלק האחרון של השיעור הזה אנחנו נראה מה נקרא מתעסק, שאין עליו אפילו חיוב קורבן חטאת. המילה מתעסק פירושו של דבר שהוא עשה את הפעולה תוך כדי התעסקות

22:10 דובר 2 בלי שימת לב למה שהוא באמת עושה בידיו. זה יכול להיות בכמה וכמה וריאציות. אופן אחד זה יכול להיות למשל, התכוון לחתוך עשב תלוש. דוגמה, יש איזשהו אגרטל עם פרחים בבית, והוא היה בטוח שהפרחים הללו הם נמצאים לא מחוברים, תלושים, והוא רצה לקטוף עלה מהפרח. בעצם אין איזשהו איסור. אם הפרח כבר תלוש מערב שבת, הוא לא קוצר, אבל כשהוא בא לקצור, הוא בעצם, אחרי שהוא קצר, הוא שם לב שבעצם הפרחים הללו מחוברים לאדמה. הם עדיין יונקים, הם חיים. הוא עשה את פעולת הקצירה בלי לשים לב שהוא קוצר. זה כבר הגדרה אחרת. זה נקרא מתעסק ועל המתעסק אין אפילו חיוב קורבן חטאת, כי הוא אפילו לא נקרא שוגג. דוגמה נוספת, אדם מתכוון לעשות פעולה אסורה, אבל בפועל עשה פעולה אחרת שגם היא אסורה, שהוא לא תכנן אותה. דוגמה. אדם רצה לזרוק אבן על יצור מסוים כדי להרוג אותו. כמובן שזה אסור בשבת להרוג יצור, להרוג פרפר, בוא נאמר כדי לצוד אותו למשל. ותוך כדי שהוא זורק את האבן, האבן פוגעת באיזשהו פרי שמחובר ותולשת את הפרי, שזה בעצם מלאכת הקצירה. התכוון לעשות פעולת ההריגה, שוחט, ולמעשה הוא עשה פעולת הקצירה. זה נקרא מתעסק. כיוון שהוא לא מודע לפעולה שהוא עושה, הוא מתכנן לעשות פעולה אחת ויוצאת לו פעולה אחרת. אמנם שתיהן אסורות, אבל אין כאן כוונה לפעולה שבפועל הוא עשה. דוגמה נוספת עוד יותר חדה, שבעצם הוא יודע מה הפעולה שהוא עומד לעשות, אבל החפץ שבו הוא התכוון לעשות את הפעולה פשוט השתנה. השתנה. דוגמה, הוא התכוון להדליק נר בשבת. נר בשבת זה מלאכת הבערה. אסור להבעיר בשבת, אבל הוא בא להדליק את הנר הימני ובטעות נדלק

24:47 דובר 2 לו הנר השמאלי. אנחנו נמצאים בחנוכה. כולנו יכולים לחוש את התחושה הזאת שלפעמים אדם מתקרב לכיוון מסוים של הנר, והנה השלהבת תפסה פתילה אחרת והדליקה אותה. אז אמנם הייתה כוונה להבערה וגם בפועל הייתה הבערה, אבל החפץ שאותו הוא התכוון להבעיר, הנר הימני, לא זה מה שהובער, אלא הנר השמאלי. גם זה נקרא מתעסק. הוא פחות משוגג ואין עליו אפילו חיוב קורבן חטאת. דוגמה נוספת: מתעסק בסדר המלאכות. נחזור לדוגמת הנרות. היה נר דלוק ונר כבוי, והוא התכוון קודם לכבות את הנר הדלוק ואחרי זה להדליק את הנר הכבוי. בפועל, כשהוא בא להתעסק במלאכות הללו, יצא לו הפוך, שהוא קודם כול הדליק ואחרי זה כיבה. הפוך ממה שהוא התכוון לעשות. גם זה נקרא מתעסק, כי בפועל העשייה לא הייתה תואמת למה שהוא תכנן לעשות. זה נקרא מתעסק. עוד דוגמה למתעסק: אדם רצה לעשות מלאכה ברמה גבוהה ויצאה לו מלאכה ברמה יותר גרועה. זה מצוי במלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת, שאדם מתכוון להוציא את החפץ לפניו, שככה הוא שומר ומשגיח עליו תוך כדי היציאה, ולמעשה החפץ הסתובב ובא לו לאחריו, אז הוא הוציא אותו בצורה פחות מושגחת. זה נקרא שהוא עשה את המלאכה גרועה ממה שהוא תכנן. גם זה נקרא מתעסק. מה הדין של מתעסק? פטור לגמרי מכל עונש. אי אפשר לדון על מתעסק האם הדבר הזה מותר או אסור. כל אחד מבין שדבר שקורה לגמרי ללא כוונה, אי אפשר לשאול עליו מראש האם מותר לעשות אותו או לא, אבל כן אפשר להתייחס בדיעבד, כשהדבר נעשה: האם חומרת העונש קיימת או לא? והתשובה תהיה לא, כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומתעסק אין פה כלל מחשבה והוא פטור לחלוטין. נסכם את החלק

26:56 דובר 2 הזה של השיעור. ראינו חומרת איסורי שבת בדירוג מלמעלה למטה. איסורי שבת שהעונש שלהם עונש חמור מאוד, סקילה בזדון עם כל התנאים של הזדון. ראינו מלאכות שנעשו בשגגה וגם הן אסורות מן התורה ועליהן חיוב קורבן חטאת. ראינו למטה מזה אדם שעשה, אמנם בפועל יצא חילול שבת, אבל זה היה בהתעסקות לגמרי. יש עוד דוגמה, תוך כדי דיבור אני נתקל בזה, שדוגמה לצערנו קלאסית. אדם נשען על הקיר ובטעות הדליק את ה... הזיז את המתג, הדליק את האור, כיבה את האור. זו דוגמה קלאסית של מתעסק שלצערנו היא מצויה, שאי אפשר אפילו לומר שהיה פה חילול שבת בשגגה, כיוון שלא הייתה מודעות למעשה כלל ועיקר. אז אם כן, סיימנו בזאת את החלק הנוסף של השיעור וקיבלנו הגדרות ברורות בחומרת איסור שבת. בחלק הבא של השיעור אנחנו נבין את ההגדרות חייב, אסור ומותר. אלו הגדרות שחוזרות על עצמן המון בהלכות שבת. בדרך כלל הביטוי חייב משמעותו מלאכה שאסורה מן התורה. הביטוי אסור בדרך כלל משמעותו שהפעולה הזאת מן התורה מותרת, אבל חז"ל ראו לנכון לאסור אותה, או בהגדרה דומה פטור. פטור משמעותו שאין עליו עונש מן התורה, אבל עדיין אסורה הפעולה הזאת מדרבנן. כאשר נשמע הביטוי מותר פירושו של דבר שאין עליו שמץ של איסור, לא דאורייתא ולא דרבנן, והדבר הזה מותר לחלוטין. כדי שנבין את מקומם של חז"ל באיסורי שבת, נקדים ונאמר: התורה ציוותה את עם ישראל להקשיב בקול החכמים. "לא תסור מן הדבר שיגידו לך ימין ושמאל, ועשית ככל אשר יורוך. שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". יתרה מכך, התורה ציוותה על חז"ל לעשות סייגים לתורה, ועשו סייג לתורה, והדבר הזה נלמד מהתורה, כמו שאומר הפסוק: "ושמרתם את משמרתי,

29:31 דובר 2 עשו משמרת למשמרת". כלומר, חז"ל ראו שאמנם יש איסור מן התורה על פעולה מסוימת, אבל הם הסתכלו קדימה ואמרו שאם אנחנו נצמד לכללים של התורה, עלול להיות מצבים שבטעות, בשוגג, אדם חלילה וחס יפרוץ את הגדר של התורה. באו והרחיקו את הגדר, באו ועשו סייג לאיסורה של התורה, כדי שגם אם חלילה עוברים על הסייג מדרבנן, עדיין האיסור של התורה נשמר. מהם העקרונות שעמדו לחז"ל כשבאו לאסור את האיסורים מדרבנן? יש כמה וכמה כללים שעמדו בעיני חז"ל כשבאו לגזור גזירה על איסורי שבת. כמה עקרונות היו לחז"ל כשבאו לגזור גזירה? העיקרון הראשון: פעולות מסוימות שהן דומות לפעולות שאסרה התורה. עיקרון שני: פעולות שעשויות להביא את האדם בטעות להיגרר לאיסור תורה. ישנן פעולות שקשורות לעצם צביונה של השבת, קדושתה של השבת, שאמנם פעולה מסוימת מדין תורה היא מותרת, אבל חכמים ראו שראוי לאסור אותה כדי לשמור על הייחודיות של השבת, על הקדושה של השבת, על הצביון של השבת ועל המנוחה של השבת, גם אם התורה התירה אותה. וניתן דוגמאות. הפעולה הראשונה שעליה אנחנו נדבר זה דוגמה של פעולה שאסורה מן התורה, ופעולה שאיננה אסורה מן התורה, אבל חכמים ראו לאסור אותה בגלל הדמיון שלה לאיסור תורה. לדוגמה, טחינה. לטחון בשבת אסור. מה המהות של הטחינה? לקחת גרגיר חיטה ולרסק אותו, לטחון אותו, לחלק אותו לחלקים, חלקים קטנטנים, להפוך אותו בעצם לקמח. זה בעצם פעולת הטחינה שאסורה מן התורה. לקחת דבר שהוא כרגע לא ראוי לשימוש. אני אקח דוגמה נוספת שיותר קשורה לחיי המטבח שלנו. אני לוקח למשל חציל. חציל לא נאכל כמו שהוא חי. לוקח אותו וחותך אותו לקוביות קטנטנות כדי אחר כך לבשל אותו ולעשות ממנו אוכל שראוי לאכילה. הפעולות

32:15 דובר 2 הללו אסורות מן התורה, כי אני לוקח דבר שהוא גוש אחד ומפרק אותו לחלקים קטנטנים. עדיין הוא לא ראוי לאכילה. זה האיסור מן התורה. רבנן התקדמו ואמרו צעד נוסף קדימה לאיסור. למשל, יש מה שנקרא שחת. שחת זה מאכל בהמה. השחת הוא ראוי לאכילה, איכשהו. אם בא אדם ומרסק אותו כדי להקל על אכילה של הבהמה, הפעולה הזאת איננה אסורה מן התורה. כי כמו שאמרנו, מן התורה אסור לטחון, לרסק דבר שהוא עדיין לא ראוי לאכילה, וגם אחרי ריסוק עדיין לא יהיה ראוי לאכילה. חכמים ראו ואמרו: יש דבר שהוא דומה לאיסור של התורה, דבר שהוא כן ראוי כרגע לשימוש. כמו שאמרתי, דוגמה: מאכל בהמה, שחת, שהוא כבר איכשהו ראוי כן לשימוש ולאכילת הבהמה, אבל אדם רוצה לרסק אותו כדי להקל על האכילה של הבהמה. אסור מדרבנן, כי רבנן ראו שיש פה דמיון מסוים, שההבדל עשוי להיות מטושטש, ובאו חכמים וגדרו גדר ואמרו שגם זה אסור. על אף שכרגע הוא כבר ראוי לאכילה, חכמים אסרו גם את זה. דוגמה נוספת לעיקרון השני: פעולות מסוימות שמותרות מן התורה, אבל אדם עשוי תוך כדי עשייתם להיגרר לאיסור מן התורה. דוגמה: כתיבה אסורה מן התורה. הזכרנו שזה אחת משלושים ותשע עבודות, מלאכות הכותב, שבמשכן כתבו על הקרשים לצורך בניית המשכן. כתיבה אסורה מן התורה. חכמים אמרו: אנחנו נאסור גם פעולות אחרות שהן לא ממש כתיבה, אבל אדם בטעות עלול תוך כדי פעולה להיסחף ולכתוב. למשל, חכמים אסרו את כל נושא המסחר, המשא ומתן בשבת. אדם תוך כדי משא ומתן, יהיה חשוב לו לזכור פרטים: מה הוא מכר, בכמה הוא מכר, קיבל תשלום, לא קיבל תשלום, והוא עשוי בטעות לבוא ומיד לרשום את

34:35 דובר 2 הדברים, ואז הוא יעבור על איסור תורה. חכמים קידמו את מקדם הביטחון ואמרו: בשבת גם לא עושים משא ומתן, לא עושים הלוואות בשבת, לא שופטים בדיני ממונות בין אדם לחברו, שמא יבואו ויכתבו את פסקי הדינים. הרי לנו דוגמה מהעיקרון השני, שחכמים אסרו פעולות מסוימות כיוון שאדם עשוי תוך כדי עשייתם להיגרר לפעולה שאסורה מן התורה. העיקרון השלישי לסיום החלק הזה של השיעור. העיקרון השלישי הוא שמירת ייחודיות השבת וצביון השבת. אומר הנביא: ״אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי״ וכולי וכולי, ״וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר״. אמנם פעולות שלגמרי לא אסורות מן התורה, אבל לא ראוי שאדם יתעסק בהם בשבת. זה יפגום בייחודיותה של השבת. דוגמה: אדם רוצה לבקר את השטח החקלאי שלו בשבת, לראות מה המצב, להוסיף השקיה, להוסיף ריסוסים. לא שחלילה הוא יעשה את זה בשבת, אבל רוצה להיות מעודכן מה מצב החקלאות שלו בשבת, כדי שאחר כך, מוצאי שבת, יום ראשון, הוא יעשה מה שצריך לעשות. ההליכה הזו היא אסורה מדרבנן, מ״מצוא חפצך ודבר דבר״. דוגמה נוספת ואחרונה, למשל ״מעשות דרכיך״, ״אם תשיב משבת רגלך״. ישנה הליכה מסוימת שגם היא לא ראויה בשבת. אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת. אדם הולך בשבת בנחת, לא במרוצה, לא בפסיעה גסה. אם הוא כן יעשה את זה, הוא לא יעבור על איסור דאורייתא, גם לא על איסור דרבנן במובן הקודם של איסורים דרבנן, אלא פשוט הדבר הזה מפריע לייחודיותה ולמנוחתה של השבת, וגם זה ראו חכמים לנכון לגזור על כך. הרי לנו, בחלק הזה של השיעור למדנו את העקרונות של חז״ל לגזור את גזרותיהם בשבת, וממש לסיום צריך לדעת שחכמים בנושא שבת הפליגו מאוד

37:01 דובר 2 בגזרותיהם, יותר מאשר כל שאר איסורי התורה. וזאת כיוון שחכמים ראו כמה התורה בעצמה מזהירה על השבת, כמה היא מענישה על השבת, כמה התנ״ך מלא מלא בפסוקים שמדרבנים את שמירת השבת ומזהירים על חילולה של השבת. ראו חכמים שהנושא הזה מאוד יסודי ביהדות וחשוב מאוד, והפליגו מאוד בגזרותיהם. בחלק הזה של השיעור נלמד בעזרת השם על ההבדלים בין איסורי תורה לאיסורים מדרבנן. הבדלים קודם כול ברמת הענישה, ואחר כך גם בעזרת השם נלמד הבדלים בהתייחסות ההלכה לאיסורים שרמתם דאורייתא, לאיסורים שהרמה שלהם מדרבנן. מתחילה נדבר על חומרת העונש, על איסור מן התורה לעומת איסור מדרבנן. על איסור דאורייתא כבר למדנו שבזדון יש עונש סקילה, יש עונש כרת, בשגגה קורבן חטאת. מה קורה באיסור דרבנן? אדם שעובר על איסור דרבנן בשבת, האם עונשו חמור כמו מן התורה? האם אין לו עונש בכלל? האם עונש קל יותר? בואו ונראה מה כתוב במקורות. מופיע בחז״ל שעובר על איסור דרבנן, עונשו מכת מרדות. מה זה מכת מרדות? אנחנו יודעים שמלקות על איסור דאורייתא זה שלושים ותשע מלקיות, בדרך כלל. לפעמים יכול להיות מצבים שנקל עליו פחות משלושים ותשע מלקיות בהתאם ליכולות הסיבולת שלו. במכת מרדות דרבנן, ההגדרה היא בכלל לא מקילה, היא הגדרה די מחמירה. לוקה כפי מה שיראו בית הדין נכון להלקותו. אין פה גבולות של שלושים ותשע. באיסורי תורה אין מצב שעל איסור אחד אדם יקבל יותר משלושים ותשע מלקיות. במכת מרדות יש אפשרות שכן, הכול תלוי לפי ראות עיני בית הדין. אם בית הדין יראו שהמעשה חמור מאוד, והאופן שהוא זלזל ברבנן מאוד מאוד מזעזע, יכולים אפילו לקבוע יותר משלושים ותשע מלקיות. תלוי בשיפוטם. אם אדם שמתעקש במרדו, מכים אותו עד

39:42 דובר 2 שתצא נפשו, זה הביטוי של חז"ל. זה דבר אחד. דבר שני, העובר על דברי חכמים ראוי לנידוי. השם ישמור. מה זה נידוי? נידוי פירושו של דבר שאדם שזלזל בדברי סופרים מטילים עליו נידוי עד שיחזור בו ויבקש התרה על נידויו. אדם שנמצא בנידוי, לא עלינו, הוא לא מצטרף למניין, לא מצטרף לזימון, אסור לו להסתפר, אסור לו לכבס את בגדיו. מצב בקיצור מאוד לא נעים על זה שהוא עבר על איסור דרבנן בשאט נפש, בזלזול. זה חומרת העונש מדרבנן. על חומרת עונש מדאורייתא כבר דיברנו בשיעורים קודמים. לא ברמת הענישה, אלא ברמת ההתייחסות של ההלכה להבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. ולמה יש הבדל בכלל? ההבדל תלוי בדברי חז"ל עצמם. התורה נתנה את הסמכות לחז"ל לגזור גזירות וחז"ל בעיני רוחם ידעו להחליט על מצבים מסוימים ששם הם כן מחילים את הגזירה, ובו זמנית ידעו לומר שבמצבים מסוימים הם לא גוזרים את הגזירה. כלשון חז"ל, הם אמרו והם אמרו. הם אמרו שעקרונית ככלל הפעולה הזאת אסורה, אבל גם הם אמרו שישנם יוצאים מן הכלל ועל המצבים הללו לא נאמרה הגזירה. שוב, אנחנו נכנסים פה לנושא מאוד רחב עם המון פרטים וכמובן בשיעור שלנו לא ניכנס לפרטים, אלא שנדע את הכלל שכשאנחנו עוברים ממצב של איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אנחנו נכנסים פה למצב שאותם חכמים שאסרו את האיסור הזה בדרך כלל יש להם גם את הסמכות לבוא ולומר שיש יוצא מן הכלל שלא חלה בו אותה גזירה. ככלל, באיסור דאורייתא ספק דאורייתא לחומרה. באיסור דרבנן, ספק דרבנן לקולא. דוגמה מאוד פשוטה וקלאסית. קידוש. אומנם אמרנו שבשיעור הזה אנחנו בדרך כלל מדברים על איסורים ולא על הפעולות החיוביות, אבל לצורך הקלת המושג הזה

42:10 דובר 2 נביא דוגמה דווקא מהפעולות החיוביות שנעשות בשבת. קידוש. ידוע ההבדל בין הקידוש של ליל שבת לקידוש של יום שבת. הקידוש של ליל שבת בעיקרון הוא מן התורה. זכור את יום השבת לקדשו. אנחנו מקדשים את השבת בדברים בכניסתה של השבת. השבת נכנסת, כידוע, ביום שישי לפנות ערב. אז הקידוש של ליל שבת הוא מעוגן בתורה בזכור את יום השבת. לעומת זאת, הקידוש של יום השבת זה קידוש דרבנן שחכמים תיקנו אותו. כאשר אדם יהיה בספק אם הוא קידש או לא קידש, אז פה אנחנו נחיל את הכלל. בקידוש של הלילה נאמר ספק דאורייתא לחומרה ויקדש. בקידוש של היום ספק דרבנן לקולא ולא יצטרך לחזור ולקדש. הרי דוגמה פשוטה בין ספק דאורייתא לחומרה לספק דרבנן לקולא. עוד הבדל עקרוני בין איסורים דאורייתא בשבת לאיסורים דרבנן, וההבדל הוא לגבי לדחות את האיסור וכן לעבור עליו במצבים מסוימים. אם הפעולה אסורה מן התורה, כדי לדחות אותה וכן לעשות אותה בשבת זה לא בכל מקרה, אלא במקרים די נדירים ודי לא מצויים. לדוגמה, הכי פופולרי, פיקוח נפש. כשהמצב הוא חשש לסכנת נפשות גם איסור דאורייתא הופך להיות מותר, כי התורה לא אסרה אפילו את איסורי השבת כאשר המחיר הוא סכנת נפשות. ישנן מצוות מסוימות בודדות, לא הרבה, שהתורה חידשה ואמרה שמותר לעשות את המצווה המסוימת בשבת על אף שהיא גוררת פעולות שאסורות לעשות אותן בשבת. הדוגמה הכי פופולרית מצוות מילה. מילה בעיקרון זו פעולה שאסור לעשות אותה בשבת אם לא לשם מצווה. אבל התורה אמרה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ביום השמיני, אפילו בשבת. זאת אומרת, כדי לדחות פעולה שאסורה מן התורה בשבת, אנחנו צריכים סיבה מאוד, מאוד גדולה, כמו פיקוח נפש, כמו ציווי

44:35 דובר 2 מפורש מן התורה שמתיר לעשות פעולה כזו בשבת. אבל פחות מהמצבים הללו האיסור יעמוד בתוקפו ולא נחלל את השבת. מה שאין כן כשעוברים לאיסור דרבנן, האפשרויות לדחות את האיסור דרבנן וכן לעשות את הפעולה הן הרבה יותר רחבות. דוגמה. ושוב, צריכים פה להיות זהירים בכללים הללו, כי בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, בכל פרט יש המון תנאים ואני אומר רק את הכללים שבדברים, והלכה למעשה צריכים באמת להידרש לכל פרט ופרט לפי עניינו. אבל ככלל, ישנם איסורים מדרבנן שנדחים ולאו דווקא באותם התנאים שאמרנו קודם באיסור דאורייתא, כגון בהפסד מרובה. יש דברים שהתירו מדרבנן בהפסד מרובה, פעולות שאסורות מדרבנן אם שמירתם תביא לידי הפסד ממוני גדול, חכמים במצבים מסוימים לא אסרו את הפעולה הזאת. צער בעלי חיים. יש איסורים מסוימים שהחכמים דחו אותם אם זה קשור לצער בעלי חיים, כמו איסורי מוקצה מסוימים. במקום חולי של אדם, אדם שלא עלינו במצב של חולי, אז ישנן פעולות מסוימות שאסורות מדרבנן שמותרות כאשר חלילה זה עלול לפגוע במצבים של חולי ולא דווקא סכנת נפשות. פירטנו בשיעור הזה בפניכם את ההבדלים היסודיים בין איסורים דאורייתא לאיסורים דרבנן, גם ברמת הענישה. ראינו איסורים דרבנן שצורת הענישה שונה מהאיסור דאורייתא, גם ברמת ההתייחסות ההלכה לדחיית איסור דאורייתא במצבים מאוד מסוימים לבין דחיית איסור מדרבנן שחכמים פתחו יותר אפשרויות. הם אמרו והם אמרו, וגם כמובן מצב של ספיקות. בספק דאורייתא נחמיר, בספק דרבנן נקל. ציינו מלאכות שאסורות מן התורה, מלאכות שאסורות מדרבנן. ראינו את ההבדל ביניהם. הארכנו בהגדרות של איסורים דרבנן והטעמים מדוע רבנן אסרו פעולות מסוימות בשבת. היום אנחנו חוזרים למלאכות שאסורות מן התורה. אנחנו נלמד שכדי שהמלאכות הללו יהיו אסורות מן התורה, ויתרה

47:12 דובר 2 מכך, יהיה חיוב עונש מדאורייתא על הפעולות הללו, ישנם כמה וכמה תנאים, ורק כשכל התנאים יתקיימו בפעולה הזו יהא בה איסור ואפילו חיוב מן התורה. ברגע שיחסר תנאי מתוך התנאים שאנחנו נלמד, אז זה ירד החומרה של הפעולה. זה יכול לרדת למצב של אסור מן התורה, אבל אין עונש. זה יכול להיות מצב שאפילו מותר מן התורה ורק מדרבנן זה אסור. ואנחנו נציין בשיעור הזה כמה וכמה תנאים שבסך הכול יהיה לנו בשלב הראשון של השיעור חמישה תנאים כדי להגיע לאיסור וחיוב מן התורה על פעולה שאסורה לעשות בשבת. למדנו בשיעור קודם שמלאכת מחשבת אסרה התורה. למדנו את הלכות שבת ואת מלאכות שבת מן התורה, כאשר התורה עושה השוואה בין פעולות המשכן לבין מלאכת שבת, והוספנו שלגבי מלאכת המשכן התורה אומרת מלאכת מחשבת. כלומר, שזו מלאכה מחושבת, מתוכננת, אמנותית, ומתוך ההגדרה של מלאכת מחשבת נגזרים מכך כמה וכמה תנאים שרק כאשר הם מתקיימים המלאכה אסורה מן התורה. ונתחיל מהכלל הראשון: כדרכה. המלאכה צריכה להיעשות כדרך עשייתה במשכן. ההפוך מ"כדרכה" זה נקרא בשפת ההלכה "בשינוי". ברגע שהפעולה נעשית בשבת, אבל בצורה משונה, בצורה שלא הדרך המקובלת לעשות אותה, אין כאן איסור מן התורה. דוגמה לכך, אדם שגוזז ציפורניים בשבת. גזיזת הציפורניים זה קשור למלאכת גוזז, כיוון שהוא מנתק דבר ממקור חיותו. אם הוא גוזז את הציפורניים בצורה המקובלת, כלומר במכשיר, בכלי שעשוי לכך, יש פה חיוב מן התורה. אם הגזיזה תיעשה בצורה משונה, למשל בשיניים או בציפורן השנייה, כבר הפעולה הזאת תרד מרמת חיוב מן התורה, וזה יקרה שהפעולה הזאת פטור, אבל אסור. פטור מן התורה ואסור מדרבנן. דוגמה נוספת, כתיבה. מלאכת כתיבה אסורה מן התורה בשבת. כל זה מדובר כשאדם

50:10 דובר 2 כותב בדרכו, כדרך המקובלת לכתוב. אדם רגיל כותב ביד ימין. אדם רגיל לא כותב ביד שמאל. אז אם יבוא אדם בשבת ויכתוב ביד שמאל, איננו עובר על איסור תורה. מן התורה הוא פטור, אבל כמובן חכמים אסרו גם את המלאכה בצורה משונה. תנאי נוסף, בכוונה. מלאכת מחשבת, מחשבה, בלשון תכנון. אדם צריך להיות מתוכנן למה שהוא עושה. צריך שהפעולה והתוצאה שנעשית כתוצאה מהפעולה שהוא עושה תהיה מתוכננת מראש. הוא ירצה אותה, הוא יתכוון לעשות אותה, אבל אם הוא עושה במגמתו פעולה מסוימת ולפועל קרתה פעולה שהוא בכלל לא תכנן לעשות אותה, זה קרה תוך כדי התעסקות, זה קרה בלא כוונה כלל ועיקר, אין כאן חיוב מן התורה כלל. זה נקרא "מתעסק". הארכנו בגדר מתעסק בשיעורים קודמים. לצורך הנושא שלנו נזכיר את זה בקצרה שוב. דוגמה, אדם שתכנן לחתוך ירק מסוים או פרי מסוים במחשבתו שהירק הזה תלוש. למשל, הוא רוצה לתלוש פרח מעציץ והוא חושב שהעציץ הזה זה אגרטל עם מים או אפילו ריק. בסופו של דבר מתברר שהעציץ הזה הוא מלא באדמה ואפילו מנוקב, שהוא יונק מהאדמה. אז ברגע שהוא תולש פרח מתוך אותו עציץ, נוצרת פה מלאכה, מלאכת קוצר, אבל הוא בכלל לא התכוון לקצירה. מבחינתו הוא תולש דבר שהוא כבר תלוש. הוא היה בטוח שהפרחים הללו תלושים. אז ברגע שהוא עשה את הפעולה הזו יש לנו חיסרון במחשבה. זה לא מתכוון ואין כאן איסור מן התורה. דוגמה נוספת, דבר שאינו מתכוון. אדם הולך על הדשא, עשבים, ובלי כוונה הוא תולש את העשבים הללו. אבל כל כוונתו זה להליכה. אין כוונתו לתלישה של העשבים הללו. ברגע שאין כוונה על תלישת העשבים, דבר שאינו מתכוון, במקרה הזה לא רק

52:49 דובר 2 שהוא לא אסור, אלא אפילו מותר, וגם מדרבנן מותר לחלוטין. דבר שלישי, מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. מה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה? בשונה מההגדרה הקודמת, שאדם עושה פעולה מסוימת ובפועל קרתה פעולה שהוא לא תכנן אותה. פה אנחנו מדברים על הגדרה שונה. אדם עושה פעולה והוא מתכנן לה פעולה, ואכן הפעולה קורית בדיוק לפי התוכנית שלו. אבל היעד של הפעולה נעשתה בצורה שהיא לא המקובלת. לא כך, לא למטרה זו עשו את המלאכה במשכן. אבל ניתן דוגמה. מלאכת הוצאה. אסור מן התורה להוציא חפץ מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות הרבים אסור וחייב מן התורה. המגמה של ההוצאה במשכן שממנו למדנו את כל המלאכות של שבת, הייתה שאדם מעוניין שהחפץ יימצא ברשות השנייה, שלשמה הוא לוקח את אותו חפץ. מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים. מגמת הוצאה היא כי הוא מעוניין שהחפץ יימצא ברשות השנייה שלשמה הוא מוציא או מכניס את החפץ. אבל אם אדם אומנם עושה פעולת הוצאה, אבל כל מטרתו הוא שהחפץ לא יהיה ברשות שכרגע הוא נמצא בה. דוגמה, אדם מפנה אשפה, אדם מפנה זבל, לכלוך, מפריע לו בבית הלכלוך. הוא מוציא אותו מהבית ומניח אותו ברשות הרבים. מה מטרת ההוצאה? אין לי שום עניין שהדבר הזה יימצא ברשות הרבים. יש לי כן עניין שהדבר לא יימצא ברשות שכרגע הוא נמצא. זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהלכה פטור עליה. ניתן עוד דוגמה. חליבה בשבת. חליבה בשבת זו פעולה שאסורה מדין תורה, כיוון שזה קשור למלאכת דישה, שדישה פירושו לפרק דבר ממקור גידולו. כשאנחנו מפרקים את החלב מהבהמה זה נחשב למלאכת דישה. אבל כל זה מדובר כשהחליבה היא לצורך החלב. אני צריך את

55:26 דובר 2 התוצר שאותו אני מפרק ממקור גידולו. אבל אם הסיבה שאני רוצה לחלוב זה בגלל שאם לא נחלוב את הפרה, הפרה תהיה בצער. צער בעלי חיים. אז המטרה שאני בא לחלוב את הפרה זה להקל על הצער של הבהמה, לא כי אני צריך את התוצר, שזה החלב. אנחנו נכנסים להגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה. כמובן פטור, אבל אסור מדרבנן. ופה אנחנו עוברים לתנאי הרביעי. הפעולה צריכה לעשות לשם תיקון ולא לשם קלקול. כלשון ההלכה, כל המקלקלים פטורים. דוגמה: אחת המלאכות של שבת, מלאכת מחתך. אדם לוקח, לוקח עור למשל וחותך אותו לפי מידות מדויקות שאותן הוא צריך. כאשר הוא יחתוך את העור לשם המטרה שהוא צריך את העור לפי מידה מסוימת, שטיח, מפה, אז הפעולה שהוא עשה היא לשם תיקון. הוא חותך את העור כדי שהעור יהיה תקין למלאכתו שהוא צריך לעשות אותה. אבל אם הוא ייקח את העור ויחתוך אותו לגזרים דקים, לחתיכות קטנות, שהוא כבר לא יצלח למלאכה, מה בעצם הוא עשה? אמנם חתך, אבל חתך באופן שהוא קלקל את העור. כל המקלקלים פטורים. אין כאן איסור מן התורה. כמובן יש כן איסור דרבנן. הגדרה חמישית ואחרונה בחלק הזה של השיעור: לשם קיום. ישנן כמה מלאכות שכדי להתחייב עליהן מן התורה צריך שהמלאכה תהיה בת קיימא, שיהיה לה המשכיות, שיהיה לה קיום ולא דבר ארעי שחולף מאליו. דוגמה: כותב. כדי להתחייב על כתיבה בשבת צריך שהחומר שבו אנחנו משתמשים לכתוב, החומר שעליו אנו כותבים, יהיו, יקבלו את הדיו. הכתיבה תהיה כתיבה שמתמשכת, שמתקיימת. למעט כתיבה על דבר שמתנדף. אדם שכותב על חול. אדם שכותב על אבק. אין לו קיום לכתב הזה, וברוח קלה הכתב מיטשטש

58:13 דובר 2 ונעלם. אז במלאכת הכתיבה למשל, משמעותי מאוד הנושא של קיום. ברגע שהפעולה היא פעולה שלא מתקיימת, אין כאן איסור מן התורה. יש כן איסור מדרבנן. אם כן, לסיכום החלק הזה של השיעור, ראינו שגם המלאכות שאסורות מן התורה, כדי שאכן תהיינה אסורות ואפילו חייב מן התורה, צריך לקיים את התנאי של מלאכת מחשבת, והוא מתפצל לחמישה סעיפים. אמרנו שצריך לעשות את המלאכה כדרכה, לעשות את המלאכה בכוונה, לעשות את המלאכה שהיא תהיה צריכה לגופה, למטרה שלשמה עושים את המלאכה. הפעולה צריכה לעשות לשם תיקון ולא לשם קלקול, והפעולה צריכה להיות לשם קיום ולא דבר ארעי שחולף מאליו. עד כאן החלק הזה של השיעור. תודה רבה, ואנחנו בשיעור הבא נמשיך לעוד כמה תנאים כדי להגיע לאיסור תורה. בחלק הזה של השיעור נרחיב את המושג שנגענו בו בשיעורים קודמים שקוראים לו דבר שאינו מתכוון מותר. נרחיב יותר פרטים והגדרות ודוגמאות, מה נחשב דבר שלא מתכוון. וכשאנחנו נצמדים להגדרה של דבר שלא מתכוון אז מותר, אבל ייתכן שיחסר לנו תנאי מסוים ואז נעבור ממצב של מותר למצב של אסור מדרבנן. ההגדרה הייתה מאוד ברורה. דבר שלא מתכוון זה אומר שאדם מתכוון לעשות פעולה מסוימת, ותוך כדי הפעולה הזאת קורית פעולה אחרת שלא מתכוון אליה. ייתכן שתיעשה הפעולה, אבל אין לו כוונה בה. והכוונה, והפעולה השנייה היא פעולה שאסורה, אבל כיוון שהוא לא התכוון אליה מותר לעשות זאת. הדוגמה שכבר הבאנו קודם זה אדם שהולך על גבי עשבים, על גבי דשא, ותוך כדי הליכה נתלשים העשבים. ההליכה היא מותרת. תלישת עשבים, דבר שאסור משום קוצר. אבל כיוון שהוא מתכוון להליכה ואין לו שום כוונה בתלישה, על אף שייתכן שהתלישה תיעשה, דבר שאינו מתכוון מותר. דוגמה נוספת

1:00:55 דובר 2 שמובאת בהלכה: גרירת ספסל בגינה. תוך כדי גרירת הספסל נוצר חריץ בקרקע. עשיית חריץ בקרקע בגינה אסורה משום חורש. אבל במקרה שלפנינו כל כוונת האדם זה לגרור את הספסל ממקום למקום בגינה. אין לו שום עניין בחריץ הזה. ייתכן שהחריץ יקרה, ועשייתו אסורה משום חורש, כמו שהזכרנו, אבל כיוון שאין לו כוונה בחריץ מותר לו לגרור את הספסל. דבר שאינו מתכוון מותר. אבל כדי להגדיר דבר שאינו מתכוון, אנחנו צריכים להיזהר ולומר שהדבר האסור שקורה תוך כדי הוא לא בוודאות ייעשה. אם בוודאות תיעשה הפעולה האסורה תוך כדי פעולה מותרת, כבר זה לא נקרא דבר שאינו מתכוון. זה נקרא בשפת ההלכה פסיק רישא ולא ימות. כלומר, נטילת נשמה של בעל חי אסורה בשבת משום שוחט. יבוא אדם ויאמר: יש לי תרנגול ואני רוצה לקחת את ראש התרנגול, לתלוש אותו מהתרנגול כדי שהילד ישתעשע בשבת עם ראש התרנגול. הוא בא וכורת את הראש של התרנגול, ותוך כדי קורית פעולה נוספת שקוראים לה נטילת נשמתו של הבעל חי. אבל הוא כלל לא מתכוון. כל כוונתו זה רק שתהיה לו אפשרות לשעשע את ילדו עם ראש התרנגול. הדבר הזה לא ייקרא דבר שאינו מתכוון, כיוון שנטילת הנשמה היא בוודאות תקרה כתוצאה מניתוק הראש מהגוף. אז הפעולה הזאת תיקרא פסיק רישא ולא ימות. כלומר, אין פה את ההיתר של דבר שאינו מתכוון, כיוון שבוודאות קורית פעולת ה... פעולה אסורה, ולכן זה נקרא פסיק רישא שהוא אסור. בדוגמאות הקודמות שהבאנו: גרירת הספסל. כדי שיהיה מותר לגרור את הספסל על אף שקורה חריץ, זה במידה שלא בוודאות יקרה החריץ. אבל אם הספסל הוא כבד ואדמה רכה ובוודאות הגרירה תיצור חריץ, אנחנו נכנסים להגדרה של פסיק רישא

1:03:46 דובר 2 ולא ימות, ואסור אכן לגרור את הספסל. בתוך המושג של פסיק רישא אנחנו צריכים להוסיף רכיב נוסף, והרכיב הנוסף הוא שיש לו תועלת מהפעולה האסורה. גם הוא בוודאות ייצור את הפעולה האסורה וגם טוב לו ונוח לו שתקרה הפעולה האסורה. במצב כזה נגיע למצב של חיוב מן התורה. לדוגמה, אדם נוטל ידיים על גבי צמחים בגינתו בשבת. הצמחים הללו זקוקים להשקיה. ברגע שהוא נוטל את הידיים, אז הוא יכול להיתמם ולומר: כל כוונתי זה ליטול את הידיים, אבל נטילת הידיים הזו מלווה, מלווה אליה שפיכת מים על צמחים בגינה שלך. בוודאות תהיה פה השבחה של הצמחים הללו. להשביח את הצמחים על ידי השקיה זה מלאכת זורע. אז נכון שכוונתו ליטול ידיים בלבד, אבל כיוון שבמאה אחוז תיווצר פה השבחה של הצמחים הללו, אי אפשר לומר שהוא לא מתכוון לכך, ובמילא זה נקרא בשפת ההלכה פסיק רישא דניחא ליה. כלומר, יש פה גם תוצאה שמחויבת וגם יש לו תועלת מכך. טוב לו מתוך אותה תוצאה שמתלווה לנטילת הידיים, ואז הוא יגיע למצב של חיוב מן התורה. כלומר עברנו מדבר שלא מתכוון מותר למצב שבוודאות תקרה התוצאה האסורה, ובנוסף לכך טוב לו ומועיל לו הדבר האסור, אז אנחנו עוברים למצב של חיוב מן התורה. במצב קצת יותר קל, כאשר אדם נוטל ידיים על גבי צמחים, אבל לא בגינתו, אלא בגינת חברו. אין לו אינטרס בהשקיה של הצמחים של חברו. אמנם בוודאות תהיה פה השקיה, אז יש פה פסיק רישא, אבל זה לא נקרא פסיק רישא דניחא ליה, אלא זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, ולכן הדבר הזה יהיה אסור מדרבנן. יש אמנם פוסקים, דעת הערוך הסוברת שברגע שזה פסיק רישא דלא

1:06:43 דובר 2 ניחא ליה הופך להיות מותר, אבל הלכה היא לא כמותו, אלא אם כן מצרפים את דעתו לעוד צדדים להתיר. אם כן, לסיכום של החלק הזה של השיעור הרחבנו את המושג דבר שלא מתכוון. כדי שהפעולה תיקרא דבר שלא מתכוון, אנחנו צריכים שלא בוודאות תיווצר הפעולה האסורה, כגון אדם גורר ספסל לא כבד מדי, האדמה לא רכה מדי, לא בוודאות שייווצר חריץ. אזי אנחנו נגדיר את זה כדבר שלא מתכוון ומותר. מה שאין כן כאשר הפעולה בוודאות היא תקרה, אסור. אם בנוסף לכך הוא גם מעוניין ויש לו תועלת בדבר, אז זה כבר הגיע למצב של חיוב מן התורה. בזה סיכמנו את ההרחבה של המושג דבר שלא מתכוון. עד כאן החלק האחרון של השיעור, ואפשר לומר שהקפנו פחות או יותר, כמובן אי אפשר, כמו שאמרנו בשיעור הראשון, להקיף את כל כללי הלכות שבת במסגרת שלנו, אבל אכן קיבלנו יסודות חשובים מאוד מהלכות שבת, וכמו שהזכרנו בשיעור הראשון, אנחנו בעצם מקיימים את הציווי של התורה „זכור את יום השבת לקדשו” בעצם העובדה שאנחנו לומדים ומשננים את הלכות שבת. אנחנו ממשיכים את החלק הנוסף של השיעור שבו אנחנו נכיר מרכיבים נוספים במלאכה כדי להגיע לחיוב מן התורה. וזה לא מרכיבים שקשורים לחלק הקודם שבו עסקנו ב„מלאכת מחשבת אסרה תורה”. אנחנו עכשיו מדברים על מרכיבים נוספים שהתורה בפסוקים אחרים הדגישה שכדי להגיע לחיוב תורה, עונש מן התורה, צריך את התנאים הבאים. אנחנו נלמד בעזרת השם ארבעה תנאים נוספים. התנאי הראשון: התורה השתמשה בלשון „לא תעשה כל מלאכה”. הדגש ב„תעשה” הוא שהמלאכה נעשית בצורה ישירה ולא באופן עקיף, לא באופן של גרמא, אלא התוצאה נעשית ישירות מפעולתו של האדם. אז הוא עובר על איסור

1:09:22 דובר 2 תורה „לא תעשה מלאכה”. כמובן שמדרבנן גם גרמא אסור. אבל כשאנחנו עוברים ממצב של פעולה ישירה למצב של גרמא, אנחנו עוברים מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן. וכמו שלמדנו בשיעורים קודמים, שכאשר האיסור הוא איסור דרבנן, ישנם מצבים שרבנן בעצמם התירו את הפעולות שבדרך כלל אסורות מדרבנן. לדוגמה, לכבות אש. כיבוי אש אסור משום מכבה. זה מדובר כאשר אדם מכבה בצורה ישירה, אבל אם אדם גורם לכיבוי איננו עובר על איסור תורה, הוא עובר על איסור מדרבנן. ישנם מצבים שחכמים יתירו גרם כיבוי. למשל, כאשר יש סכנה גדולה לרכוש. מותר לעשות פעולה מסוימת שתגרום לכיבוי. למשל, להעמיד בפני השריפה כלים מלאים במים, והכלים עשויים חומרים כאלו שלא עמידים בפני האש. ברגע שהאש והחום יתקרבו לכלים הללו, המים יתפרצו מתוכם ויכבו את האש. אז עצם העמדת הכלים הללו בפני האש זה לא כיבוי ישיר, זה גורם לכיבוי, וגרם כיבוי אסור בדרך כלל מדרבנן. במצבים של סיכון לרכוש חכמים יתירו זאת. כמובן שכדי להיכנס למושג גרמא, זה מושג רחב מאוד, עמוק מאוד. צריך להבין טוב את ההגדרות ההלכתיות בדבר הזה וגם את המציאות. מה נחשב ישיר? מה נחשב גרמא? מה נחשב בהשהיה מסוימת? מה נקרא שאני מפעיל דבר שאותו דבר מפעיל דבר נוסף ואז נוצרת המלאכה. זה נושא מאוד רחב שבמסגרת השיעור שלנו, שאנחנו לומדים את הכללים, נסתפק בכך. תנאי מספר שתיים, הפסוק אומר כך: „ואם נפש אחת תחטא בשגגה” וכולי, „בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם והביא קרבנו”. הביטוי „בעשותה”, חכמים למדו מהמילה „בעשותה”: בעשותה כולה ולא מקצתה. אם אדם עושה רק שלב מסוים במלאכה, אין כאן איסור תורה ורק איסור מדרבנן. דוגמה: מלאכת הוצאה. מבחינת התורה, מלאכת הוצאה מורכבת משלושה

1:12:09 דובר 2 שלבים. השלב הראשון לעקור, לנתק את החפץ ממקום שבו הוא מונח, להעביר את החפץ לרשות השנייה ולהניח אותו ברשות השנייה. במידה שאדם יעשה רק שלב אחד או אפילו שניים בלי שלושת השלבים, אין כאן חיוב מן התורה. דוגמה, לקראת צאת שבת, רבע שעה לפני יציאת השבת, אדם לקח חפץ מרשות היחיד ויצא לדרך, והוא הולך והולך והולך והולך בלי לעצור, ויצאה שבת. ורק אחרי שיצאה שבת הניח את החפץ ברשות הרבים. יש פה עקירה, יש פה העברה מרשות לרשות, אבל אין כאן הנחה, ולכן במצב הזה אין איסור מן התורה, וכן יש איסור דרבנן. וכל זה נלמד מהמילה "בעשותה בשלמותה". תנאי נוסף, "ואם נפש אחת תחטא בשגגה" הזכרנו בפסוק דלעיל, וכאן למדו חכמים שנפש אחת היא עושה את כל המלאכה, אז יש חיוב מן התורה. אבל אם המלאכה נעשתה בשותפות של כמה נפשות, שניהם פטורים מן התורה. שניים שעשאוה פטורים. דוגמה לדבר, מלאכה שאפשר לעשות אותה לבד, כמו כתיבה למשל. אדם לוקח עט, מכשיר כתיבה וכותב בו. ברגע ששניים יחדיו יחזיקו את המכשיר כתיבה ויכתבו, זה נקרא שניים שעשאוה ואין כאן חיוב מן התורה. כמובן מדובר על מלאכות כאלו שניתן לעשות אותן לבד. מובן מתוך כך שאם המלאכה מלכתחילה לא ניתנת לעשות לבד וצריך לשם כך שניים, בוודאי שיחויבו מן התורה כאשר שניים עושים את המלאכה, כי לא ניתן לעשות אותה לבד. למשל, להרים חפץ כבד מאוד ולהעביר אותו מרשות לרשות כאשר אדם אחד לא יכול, אבל שניים יכולים. בוודאי שכששניים יחדיו יעקרו את החפץ הכבד, יעבירו אותו ויניחו אותו, שניהם יהיו חייבים, כיוון שהמלאכה לא יכלה להיעשות בלעדי שניהם. תנאי רביעי, שיעור. כדי להתחייב מן התורה אדם נדרש לעשות

1:14:52 דובר 2 מלאכה בכמות מסוימת, מינימלית, שאם הוא לא עובר את הכמות הזאת, שוב, אין כאן חיוב מן התורה, ופה אנחנו מבחינים הבחנה חשובה. במקרה הזה, כשאדם יעשה מלאכה פחות מכשיעור, אמנם אין כאן חיוב עונש מן התורה, אבל יש איסור דאורייתא. להלכה נפסק שחצי שיעור אסור מן התורה. בשונה מהדברים שאמרנו קודם, שברגע שאין כאן חיוב מן התורה אז גם מותר מן התורה ורק רבנן אסרו זאת, במקרה של התמעטות בשיעור, הדבר הופך להיות אסור מן התורה, אבל ללא עונש. דוגמה, שיעור המלאכה. במלאכת כתיבה השיעור המינימלי להתחייב בכתיבה זה שתי אותיות. אדם שכתב אות אחת פטור. אדם שמוציא אוכלין מרשות לרשות צריך שבאוכלין יהיה כמות מינימלית של גרוגרת, זה נפח של תאנה יבשה. אם הוא מוציא פחות מכשיעור, אין כאן איסור מן התורה. סליחה, אין כאן חיוב מן התורה. יש פה איסור, אבל אין חיוב. חצי שיעור אסרה התורה, אבל אין עונש. לא קורבן חטאת בשגגה, לא כרת בזדון וגם לא סקילה בעדים והתראה. נסכם את החלק הזה של השיעור בצורה, אה, מעניינת שמצאנו בחלק הזה של השיעור ארבעה סוגים של פטור. יש את הפטור מן התורה, אבל גם אסור מן התורה. זה הדוגמה האחרונה שהבאנו. חצי שיעור. אדם לא עשה את המלאכה בשיעורה המלא, אז הוא לא רק שהוא פטור מן התורה, אבל הוא אסור מן התורה. יש פטור שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן. זה רוב הדוגמאות שהבאנו קודם. למשל מלאכה שאינה צריכה לגופה, שינוי. יש מלאכות שפטור מן התורה וגם מותר מדרבנן. למשל דבר שאינו מתכוון. דבר שאינו מתכוון מותר, זה אותה דוגמה שהבאנו שאדם הולך על גבי עשבים ולא מתכוון לתלוש אותם בכלל, והדבר הזה

1:17:40 דובר 2 מותר גם מדרבנן. יש גם פטור מן התורה, אבל אי אפשר לומר לכתחילה שמותר לעשות זאת, כי זה דבר שקורה באקראי. זה דבר שקורה לגמרי ללא שימת לב, שזה המתעסק. המתעסק הוא בכלל לא מודע למה שהוא עשה. הוא התכוון לעשות פעולה מסוימת וקרתה לו פעולה שהוא כלל לא התכוון אליה, אז כמובן שהוא פטור ואין לו עליו איסור, אבל אי אפשר להגיד מותר כי אי אפשר לתת הנחיה מלכתחילה לעשות זאת, כי זה דבר שקורה באקראי ללא שימת לב. עד כאן החלק הנוסף של השיעור שבו הכרנו עוד כמה תנאים כדי להגיע לחיוב מן התורה.