הלכות תחנון - הרב אברהם מזרחי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בעזרת השם יתברך, בשיעור שלפנינו נלמד על הלכות של תחנון, נפילת אפיים, וידוי. ולפני שנתחיל את פרטי ההלכות, נאמר כמה דברים חשובים בקשר לתחנון. ידוע שהתפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע שמימה. המיקום של התחנון והמיקום של נפילת, של נפילת אפיים הוא מיקום מאוד גבוה על גבי תפילת שמונה עשרה, תפילת העמידה. עצם האפשרות לומר תחנון, ליפול אפיים, זו הזדמנות של בקשת סליחה על דברים עדינים יותר, דקים יותר של אחרי תפילת השמונה עשרה. אז עצם אמירת תחנון היא מעלה גדולה ועצומה. אמנם על פי ההלכה כל הנושא של תחנונים, של וידוי, נפילת אפיים הוא מונח-- הוא מוגדר כמנהג, לא כחובה מעיקר הדין, אבל בוודאי שהמעלות שלו כל כך גבוהות ונעלות שלא רצוי לזלזל בתחנון או לנסות לחפש ודווקא להשתמט מאמירת התחנון. עצם אמירת התחנון, ההזדמנות לומר את התחנון, זה דברים נפלאים. כדאי להוסיף לכך את האמרה הידועה שהרבי שאל את הרבי הקודם לגבי אמירת תחנון בימים של יארצייט של האדמו"רים, שבחצרות אחרות נוהגים שלא אומרים תחנון ביום של יארצייט, של הילולה, של אדמו"ר. ואז הרבי הריי"צ ענה ל-לרבי שמתי יש הזדמנות יותר טובה מלומר תחנון מאשר בימים כאלו, יום של יארצייט של רבי, שזה יום של עת רצון. זאת אומרת שהעניין של תחנון זה עניין נעלה מאוד. זה עניין של זכות ומעמד גבוה מאוד בתפילה, שלכן צריך להתייחס אליו בכובד ראש. לאידך, באותם ימים שלא אומרים תחנונים, באותן נסיבות שלא אומרים תחנונים, כמו שנלמד בעזרת השם בשיעור, אז כבר ידוע מה שהרבי אומר בשיחותיו הקדושות, שאין הפירוש שבאותם ימים נמנעת מאיתנו המעלה העצומה של תחנון, אלא הכוונה היא שיש לנו את השלמות ואת המעלה, אלא שהיא

02:34 דובר 2 מגיעה באופן אחר ולא על ידי אמירה שלנו בפועל. יש הלכה מעניינת וזה חוזר לתחילת הדברים שאמרנו, שהתחנון מצד אחד הוא מאוד נעלה, מאוד נשגב, מצד שני הוא לא חובה מעיקר הדין. הוא מנהג, הוא מנהג קדום אמנם, אבל הוא מנהג. לכן יש כמה וכמה קולות בו. עד כדי כך שההלכה אומרת שאם יש מצב ששליח ציבור טעה בגלל כל מיני סיבות שלא יהיו וסיים את חזרת הש"ץ, התחיל להגיד קדיש בטעות, אז ההלכה אומרת שלא-- יש לו לגמור את הקדיש ולא אומר אחר כך את התחנון. ממשיכים הלאה את התפילה כרגיל. ולמה? שוב, כי הבסיס של העניין של התחנון זה מנהג, ואם הוא כבר התחיל את הקדיש אז ממשיכים הלאה את התפילה ללא אמירת תחנון. המיקום הנכון של אמירת, אה, תחנון הוא מיד אחרי תפילת השמונה עשרה. מי שמתפלל ביחיד אז מיד אחרי תפילת הלחש. מי שמתפלל בציבור, אז אחרי שהשליח ציבור סיים את החזרה, מיד אחרי זה אומרים את הת-- את התחנון. הדגש על מיד הוא שלא עושים דברים של היסח הדעת, דיבורים מיותרים בין החזרה לבין התחנון. עד כדי כך שאדמו"ר הזקן כותב שאם בכל זאת אדם כן מדבר אז התחנון פועל, אבל לא בצורה כל כך טובה כמו שהוא היה פועל אם היה רצף בין השמונה עשרה לבין התחנון. כמובן, שיחה קצרה זה לא כל כך נורא, אבל כמובן לא להפליג בדיבורים ולא לעסוק בדברים שלא קשורים לתחנון ונפילת אפיים. לא מחויב לומר נפילת אפיים ספציפית באותו מקום שהוא סיים את השמונה עשרה, הוא יכול גם ללכת למקום אחר, במיוחד כמו שנראה בהמשך, שאם הוא רוצה לשבת ובשביל זה הוא צריך ללכת כמה צעדים אז זה בסדר, כי

04:41 דובר 2 זו הליכה לצורך נפילת אפיים. התנוחה של האדם בשעת הווידוי, אז מופיע בשולחן ערוך בהלכות יום הכיפורים שבשעה שאדם מתוודה צריך לעמוד, קצת לכופף את עצמו כמו במודים, להראות הכנעה, מכה באגרופו בחזה בכל מילה שאומר, אשמנו, בגדנו וכדומה. אחרי אמירת הווידוי מגיע השלב של סדר אמירת י"ג מידות הרחמים, שאותן אנחנו אומרים רק בציבור. ביחיד יש נוהגים שכן אפשר לומר אותן בטעמי המקרא, יש נוהגים לא לומר אותן בכלל, וכשאומרים את שלוש עשרה מידות הרחמים בציבור, אז ראוי ונכון קודם כול, כשאומרים את הפסוק "ויקרא בשם ה'", אז עושים הפסקה קטנה בין "בשם" לה'. "ויקרא בשם", "ויעבור ה' על פניו ויקרא", וגם בין ה' ה' הראשון לשני יש הפסקה קטנה, ואומרים את כל שלוש עשרה מידות הרחמים. אחרי שאומרים את הווידוי וי"ג מידות הרחמים עוברים לנפילת אפיים, ולפי מנהגנו בנפילת אפיים אומרים את המזמור "לדוד אליך ה' נפשי אשא". חשוב לדעת שבשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הוא מביא שני מנהגים בעניין. יש נוהגים לא לומר את המזמור הזה, אלא מזמור אחר, "רחום וחנון חטאתי לפניך" וכו', והסיבה היא כי בזוהר הקדוש נאמרים דברים מאוד מאוד נעלים על אמירת המזמור "לדוד אליך ה' נפשי אשא", שזה מעמד מאוד נעלה של התבטלות, של מסירות נפש לקדוש ברוך הוא ברמה אפילו יותר גבוהה מאשר בשמונה עשרה, אבל בשביל זה צריך שהאמירה תהיה בכל כוונת הלב. ואם חלילה וחס הדברים נאמרים לא בכוונת הלב, ובלשונו של אדמו"ר הזקן, אם האדם אומר את המזמור הזה וליבו רחוק ממנו, אז כתובים פה דברים חמורים. אז יש כאלה שנמנעו מלומר את המזמור הזה, אבל בסידור שלנו כן מופיע המזמור הזה, במיוחד שלמעשה אנחנו רק יושבים ומרכינים

07:04 דובר 2 את הראש. זה לא ממש נפילת אפיים המקורית שהייתה פעם, אז זה לא כל כך חמור, אבל בכל זאת כמובן שהכוונה היא מאוד חשובה במזמור הזה. אז יושבים ואומרים את המזמור הזה. כמובן שעל פי הקבלה הנושא של הישיבה תוך כדי נפילת אפיים היא חשובה, אבל כמובן אם לא מתאפשר לו לשבת מכל מיני סיבות, יכול גם כן לומר את "לדוד אליך ה' נפשי אשא" גם כן בעמידה. נוהגים להרכין את הפנים כלפי מטה, מכסים אותם בטלית או בשרוול, לא רק ביד, כי יד לא מסתירה פנים. זה חלק מהגוף של הבן אדם וההטיה היא לכיוון ימין בתפילת השחרית מפני כבוד התפילין שיש לנו בזרוע השמאל, ובתפילת המנחה ההטיה היא על זרוע שמאל. שליח ציבור שעומד מימין ארון הקודש אז טוב שיטה את ראשו מעט לשמאלו, לכיוון ארון הקודש. גם מי שיושב מול ארון הקודש יטה ראשו לכיוון ארון הקודש. אחרי שמסיימים את המזמור הזה יגביה ראשו עדיין בישיבה, אומר את אבינו מלכנו הקצר ואנחנו לא נדע, ונהוג שלפני שאומרים את המילה "מה נעשה", נעמדים לומר את שאר הפסוקים של אחריו. והסיבה שאנחנו אומרים "אנחנו לא נדע מה נעשה", כמו שמופיע בשולחן ערוך, שזה אחרי שהתפללנו בכמה דרכים של, של תנועות הגוף. התפללנו בישיבה בזמן קריאת שמע, התפללנו בעמידה בשמונה עשרה, התפללנו בנפילת אפיים בתחנונים ואנחנו לא נדע מה נעשה. כלומר, ניסינו את כל האפשרויות ואנחנו לא נדע מה עוד נעשה כדי שהתפילה שלנו תתקבל. ואז ממשיכים את נוסח התפילה. אחרי זה חצי קדיש וכולי וכולי. כמובן שבשני וחמישי מיד אחרי נפילת אפיים מוסיפים את והוא רחום, שהוא מאוד חשוב. יש אפילו לשון באדמו"ר הזקן בסי' קל"א סעיף ה', אומר

09:32 דובר 2 שאף על פי שאין אמירתו חובה, והוא רחום הוא מאוד חשוב וממילא בשני וחמישי אומרים את כולו וראוי לומר אותו בעמידה גם כן. כשאנחנו מדברים על פרטי הלכות של נפילת אפיים, אז מתבסס על דברי הנביא בספר יהושע ששמה ראינו את התנוחה הזאת שיהושע, אה, נופל על פניו כאשר הייתה מלחמת העי ונפלו שמה שלושה-- שלושים ושישה מעם ישראל. אז הוא שמע את הבשורה, "ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא". מכאן סמך למנהג הזה שהעניין של נפילת אפיים קשור לארון השם. אז איפה שיש ארון קודש, ספרי תורה, שמה נופלים על פניו, והמנהג הוא שאיפה שאין ספרי תורה אז נוהגים לומר את התחינה הזאת בלי כיסוי פנים. ככה מופיע בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן בסי' קל"א סעיף ג'. לפני ארון השם, ההגדרה היא לא רק האולם של בית הכנסת, אלא גם חצר בית הכנסת שפתוחה בה, פתוחה לכיוון בית הכנסת ובית הכנסת פתוח, זה גם נקרא לפני ארון השם. עזרת נשים, שזה באותו מבנה של בית הכנסת, גם נקרא לפני ארון השם, אפילו שהוא לא פתוח לכיוון בית הכנסת ממש, אבל זה נחשב אותו מתחם של בית הכנסת, זה נקרא ארון השם, לפני ארון השם, לכן כן נופלים אפיים בעזרת נשים. באחרונים מובא שנוהגים להרחיב יותר את המושג הזה של לפני ארון השם, וזה קורה גם כן כאשר אדם מתפלל בחדר שיש בו ספרי קודש, גם זה יכול להיחשב לפני ארון השם. גם יש את המנהג הרווח על פי ההנהגה שאמרו שהרבי בעצמו בשנים המוקדמות, כשהיה חוזר מהאוהל והיה מתקרב שעת שקיעה, אז הוא היה מתפלל באחד מה-- אחד מבתי מלאכה ששייכים לאחד החסידים, ואמרו

11:52 דובר 2 שהרבי מתפלל שמה מנחה ואומר תחנון נפילת אפיים כרגיל. אז ממילא קצת יותר מרחיבים את גבולות ההלכה הזו של נפילת אפיים על יד-- מול ארון הקודש, ולאו דווקא ארון הקודש ממש, אלא גם כן מקום של ספרי קודש וכיוצא בזה. יש חידוש הלכה מעניין באדמו"ר הזקן שיחיד שמתפלל בביתו ואין שם את התנאים שאמרנו קודם, אין ספר תורה, ייתכן ואולי יש ספרי קודש אפילו, אבל אם הוא מתפלל באותה שעה שהציבור מתפללים ונופלים אפיים, גם הוא נופל על פניו בביתו בלי שום קשר לתנאים שלפני ארון השם שלא מתקיימים בביתו. אבל כיוון שזו אותה שעה של בית הכנסת, אז אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים, אז זה בסדר, כי הוא נחשב כאילו טפל לתפילה של המניין באותה שעה והוא יכול ליפול על פניו. מובא בפוסקים שבירושלים נוהגים ליפול בכל מקום, אפילו שאין שם ספרי תורה, כי כל ירושלים נחשבת לפני ארון השם כיוון שהיא בסמיכות למקום המקדש. נעבור עכשיו לרשימה של התאריכים שלא אומרים בהם תחנונים. כלומר יש ימים שזה מעיקר הדין, יש ימים שזה מנהג, מנהג שמופיע בסידור אלטער רבי ויש מנהגים שבמרוצת הימים בתולדות החסידות הצ-הצטרפו עוד כמה וכמה ימים חגיגיים שנהוג בחסידות חב"ד לא לומר בהם תחנון. ולפי הרשימה שאדמו"ר הזקן מביא לנו בסידור זה יוצא כך. לא אומרים תחנונים בכל חודש ניסן. פסח שני, הכוונה היא י"ד באייר. ל"ג בעומר, מראש חודש סיוון עד י"ב לא אומרים תחנונים. חמישה עשר באב, ערב ראש השנה מהשחרית, ערב יום כיפור עד סוף תשרי, חמישה עשר בשבט. אלה הם תאריכים שלפני ל"ג בעומר. אפילו אחרי שנה בתאריכים הללו לא אומרים תחנונים. בעיקרון ה-ה-הימים הללו זה מנהג.

14:22 דובר 2 אין צריך לומר, מוסיף אדמו"ר הזקן בסידור, שתשעה באב, פורים קטן, י"ד וט"ו אדר הראשון, פורים גדול, י"ד וט"ו אדר השני, חנוכה, ראש חודש, זה ימים שלא אומרים תחנונים מעיקר הדין. כל הימים החגיגיים הללו, ברובם החגיגיות מתחילה מהמנחה שלפניו. אז לא אומרים תחנונים מהמנחה שלפני התאריכים הללו, שזה אומר ערב ראש חודש, ערב חנוכה, ערב פורים גדול וקטן, ערב ל"ג בעומר, ערב חמישה עשר באב, ערב חמישה עשר בשבט. יוצא מן הכלל הם שלושה הזדמנויות. מנחה, מנחה שלפני ערב ראש השנה כן אומרים תחנונים. מנחה שלפני ערב יום כיפור כן אומרים תחנונים, ומנחה של ערב פסח שני כן אומרים תחנונים, כיוון שעיקר החגיגיות של פסח שני זה אחרי הצוהריים של י"ד, בזמן אכילת קורבן פסח שני, שזה היה באור לט"ו. על הרשימה הזאת שמופיעה בסידור אדמו"ר הזקן נוסיף גם כן את הרשימה הידועה מספר המנהגים, שיש כמה וכמה ימים חגיגיים שנוהגים שלא לומר בהם תחנונים, שזה י"ט, כ' כסלו, כולל מנחה שלפניו, שזה י' כסלו, כולל מנחה שלפניו, וזה כולל י"ב, י"ג תמוז, שהם ימים של חג הגאולה של האדמו"ר הקודם. כולל מנחה שלפניו נוהגים בכל קהילות חב"ד שלא לומר תחנונים. ישנם תאריכים נוספים שמופיע בספר המנהגים שאי אמירת תחנונים בהם זה לא דבר שהוא נחרץ וקבוע מראש, אלא זה תלוי בהרגש הלב. לגבי ימים שלא אומרים בהם תחנון, מה לגבי הלילה של אחריו? לגבי קריאת שמע שעל המיטה? ידוע שבנוסח שלנו, קריאת שמע שעל המיטה כוללת וידוי. אז מה עם הווידוי במוצאי יום שלא אומרים בו תחנון? אז ככה, לגבי מוצאי שבת, עד חצות יום יש עדיין את ההשראה של שבת, יש את המלווה מלכה, וממילא עד חצות

16:35 דובר 2 היום, עד חצות הלילה של מוצאי שבת לא אומרים תחנונים בקריאת שמע שעל המיטה. אחרי חצות הלילה אומרים. לגבי ימים טובים, אז ברוב הימים טובים השאלה הזאת לא רלוונטית, כיוון שגם למחרת היום טוב גם לא אומרים תחנונים. אם זה פסח, יש לנו את כל החודש ניסן. אם זה שבועות, יש לנו את כל ימי התשלומים. אם זה סוכות, יש לנו את כל תשרי. יום כיפור גם כן, שני ימים שלא אומרים תחנונים אחריו. השאלה תהיה רלוונטית רק לגבי ראש השנה או לגבי ראש חודש בכל השנה כולה. אז התשובה היא שבאותו יום לא אומרים תחנון, אבל ברגע שמגיע הלילה הסתיים היום, אז אין סיבה מספקת לא לומר תחנון, וכן אומרים תחנון בקריאת שמע שעל המיטה במוצאי יום שבו לא אמרו תחנון. יש יוצא אחד, יוצא מן הכלל אחד, שזה בעצם פסח שני. שבפסח שני לא אומרים תחנונים בי"ד באייר, ובעצם נהגו לאכול את קורבן פסח שני בלילה שבין י"ד לבין ט"ו. אז בקריאת שמע שעל המיטה של מוצאי פסח שני, אור לט"ו, יש עדיין סיבה מספקת שלא לומר תחנון, אבל לגבי שאר ימים, כמו שהזכרנו, אז ביום לא אומרים תחנון, אבל כשהסתיים היום אומרים תחנון בלילה. עוד הלכה חשובה לגבי הזמן של אמירת התחנון. אז כמו שמופיע בשולחן ערוך, במשך היום, בימים רגילים כמובן, אומרים תחנונים. מהבוקר, מעלות השחר עד השקיעה ואפילו עד בין השמשות. אבל בלילה זה לא זמן של תחנונים. זה מוסבר בספרי הקבלה שלילה זה זמן של דין, של גבורה, והתחנון בא להחליש את מידת הדין, אז זה גורם סוג של התגברות של כוח הדין, אז לא אומרים תחנונים בלילה. שזה אומר שעד השקיעה, אפילו כולל בין

18:56 דובר 2 השמשות, ספק יום ספק לילה, עדיין אומרים תחנון. אבל מצאת הכוכבים ומעלה לא אומרים תחנונים במשך כל הלילה עד שמתקרב עלות השחר. כמו שמשמע מאדמו"ר הזקן לגבי הסליחות שאומרים באשמורת הבוקר, אז כיוון שזה כבר לקראת סוף הלילה, לקראת תחילת הבוקר אומרים תחנון. לסיכום, זמן אמירת התחנונים זה במשך כל היום, אבל לילה מצאת הכוכבים עד עלות השחר או עד קרוב לעלות השחר, אשמורת הבוקר, זה לא זמן לומר תחנונים. עכשיו נדבר על סיבות שלא לומר תחנון. לא בגלל התאריכים שבהם, אלא בגלל כל מיני מאורעות חגיגיים שקורים בקהילה. שזה אומר ברית מילה, חתן, הכנסת ספר תורה. אלו הם הזדמנויות שבגלל האירוע החגיגי והשמחה שזה משרה על הקהילה, על הנמצאים באזור של בעל השמחה או של השמחה עצמה כמו שנראה, זה גורם וזה משרה אווירה של שמחה שלא מתאים לומר תחנונים באווירה כזו. ונתחיל עם ברית מילה. בבית כנסת שיש בו ברית מילה, אין אומרים בו תחנון בשחרית של אותו היום, מפני שמצוות מילה קיבלו עליהם בשמחה. זאת אומרת, אם במקום הזה, באולם הזה, בבית הכנסת הזה אמורה להיות ברית מילה בהמשך היום, אז בתפילת השחרית שמתפללים בבית הכנסת, ללא קשר עם הנוכחות של בעלי הברית, עצם העניין שבמקום הזה הולך להיות בו ברית זה גורם שמחה למקום ולא אומרים תחנונים בשחרית שלפני ברית המילה. סיבה נוספת: אם לא מתפללים במקום של הברית, כלומר הברית תהיה במקום אחר, לא בבית הכנסת, אבל אחד מבעלי הברית נמצא בבית הכנסת, שזה אבי הבן, הסנדק או המוהל, הציבור לא אומר תחנון. לגבי תפילת המנחה, כמובן שאנחנו מדברים שהברית כבר הייתה. הברית הייתה בשעות הבוקר בבית הכנסת ועכשיו מתפללים בבית הכנסת תפילת המנחה.

21:32 דובר 2 אז כמובן שכן אומרים תחנונים. גם אם אחד מבעלי הברית מתפלל מנחה אחרי שכבר ברית כבר הייתה, הוא לא פוטר את הציבור. הוא בעצמו לא אומר תחנון כיוון שהוא נחשב יום טוב שלו כל היום, אבל הוא לא פוטר את האחרים כאשר הברית כבר הייתה. יוצא מן הכלל הוא שאם מתפללים מנחה אצל התינוק. כלומר, היה ברית המילה לפני המנחה והציבור ממשיך את הסעודה אחרי הברית, והגיע זמן מנחה והם מתפללים מנחה בנוכחות התינוק של ברית המילה, לא אומרים תחנונים גם במנחה, כי עצם זה שזה בסמיכות אצל התינוק, אז השמחה ממשיכה והיא כוללת גם את תפילת המנחה של אחרי ברית המילה, שלא אומרים בה תחנון. לגבי חתן. בבית הכנסת שיש בו חתן בתוך שבעת ימי המשתה, עצם הנוכחות של החתן שם זה גורם לשמחה לציבור, לא אומרים בו תחנון כיוון ששבעת ימי המשתה הם נחשבים כיום טוב. אנחנו מדברים על חתן שזה נישואים ראשונים שלו, שבעה ימים. אם זה נישואים שניים שלו ושלה, אז זה רק שלושה ימים חגיגיים שלא אומרים בהם תחנון. יום החופה עצמו, אז כאשר החופה היא מבעוד יום, אז לא אומרים תחנונים בתפילה שלפני החופה. לגבי מה שקורה הרבה שהחופה היא בערב, בלילה, ובכל זאת יש סוג של מנהג שהחתן ביום חופתו, אפילו שזה ביום והחופה היא בלילה, יש מנהג שרווח שלא אומרים תחנונים. אז יש מי שממליץ ואומר שזה בגלל שמנהגנו חותמים את הכתובה מבעוד יום, אז גם נקרא סוג של שמחה של אותו יום של החופה וממילא לא אומרים תחנונים באותו יום. דבר מעניין יש לגבי שבעת ימי המשתה, ששבעת ימי המשתה נספרים שבעה ימים מעת לעת. דוגמה, אם החופה הייתה בשעות הצוהריים

24:08 דובר 2 המאוחרות, אז סופרים עשרים וארבע שעות כפול שבע. עד שמגיעה אותה שעה שבה הייתה החופה לא אומרים תחנונים. אז אם יוצא שתתפללו מנחה אפילו ביום השמיני, אבל זה תוך העשרים וארבע שעות של היום השביעי מאז החופה, עדיין לא אומרים תחנונים. כלומר לא סופרים ימים, אלא סופרים יממות. לא עלינו, במקרה של אבל לא אומרים תחנונים בבית האבלים, גם אם לא עלינו מדובר במצב שהאבל בעצמו הוא קטן. הוא לא מחויב בתפילה, אבל עצם הנוכחות של האבל פוטרת מלומר את התחנונים בבית האבל, גם אם הוא לא מתפלל איתם באותה שעה. יותר מזה, גם אם לא עלינו היה מקרה שנפטר בן אדם ולא השאיר אבלים שיתאבלו עליו, ובכל זאת מתפללים, כמו שנהוג וראוי לעשות, להתפלל בביתו במשך שבעה ימים, לא אומרים תחנונים כל השבעה ימים הללו, גם אם אין בפועל אבלים. לגבי אבל שמגיע לבית הכנסת להתפלל שם, אבל הכוונה היא בתוך שבעה. אז מה שנהוג הוא שהציבור כן אומר תחנונים, אבל האבל בעצמו לא אומר תחנון, כי בית הכנסת לא נחשב בית אבלים, אלא בית הכנסת יש לו דין בפני עצמו, רק האבל שנמצא שם הוא לא אומר תחנונים. ביום של תענית ציבור, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת וכיוצא בזה, ואין אומרים בו תחנון בגלל ברית, בגלל החתן, אז המנהג מתחלק לשניים: הציבור אומר את הסליחות ומדלג את התחנונים, ובעלי השמחה בעצמם לא אומרים את הסליחות בכלל. כמובן, הזכרנו את זה כבר תוך כדי הדברים שלפי מנהגינו, מנהג חב"ד, בימים של יארצייט, חודש אלול, כ"ד בטבת, יום ההילולה של בעל התניא, אצלנו כן נוהגים לומר תחנונים בימים של הילולה. מה שאנחנו לא אומרים את התחנונים בימים של חגי הגאולה. אבל יום הילולה

26:38 דובר 2 כן אומרים בו תחנון. וכמו שהבאנו בתחילת השיעור את הפתגם של הרבי הקודם, שוכי יש יום יותר טוב מלומר תחנונים כמו יום של יארצייט של רבי? זה יום של סגולה, יום של התעוררות רחמים, וממילא זה יום שראוי ורצוי לומר בו תחנונים. הזכרנו את העניין של הכנסת ספר תורה ונתייחס לזה בקצרה, שציבור, קהל שזוכים להכניס ספר תורה באותו יום, אז מופיע במכתב של הרבי הריי"צ שנהגו לא לומר תחנון באותו יום בגלל השמחה הגדולה, שהקהל היה כל כך שמח על ההזדמנות הזאת שמכניסים ספר תורה. זה יצר שמחה גדולה ונהגו שלא לומר תחנון ביום שמכניסים בו ספר תורה. לסיום הייתי מוסיף סיפור קצר ששמעתי מחסידים על הזדמנות שהרבי הריי"צ ביקר בתומכי תמימים באחת המחלקות בפולין, ואז הייתה שמחה מאוד גדולה והתרגשות גדולה שהרבי הגיע לביקור בתומכי תמימים. אז התפללו מנחה, והשליח ציבור מייד אחרי חזרת הש"ץ התחיל לומר קדיש, דילג על תחנון, והרבי הריי"צ הביע את פליאתו: למה לא אומרים תחנון? אז התגובה הייתה: הרבי נמצא פה, זה יום חגיגי ולא אומרים תחנון. אז הרבי הגיב ואמר: כשהרבי נמצא זו סיבה לא לחטוא, לא סיבה לא לומר תחנון.