טעמי המנהגים לימי בין המצרים - הרב שמואל מקמל שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 ימי בין המצרים. אמרו חכמים חמישה דברים קרו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז: השתברו הלוחות ו-ו-בטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. המאורע הראשון של, אה, אה, בעצם שהשתברו הלוחות, זה קרה אחרי שעם ישראל קיבל את התורה ואחרי שמשה רבנו עלה להר להביא את התורה לעם ישראל. אה, עם ישראל, אה, טעה בחשבון ועשו את העגל, וכשהשם אומר לו, "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", הוא יורד וכשהוא רואה את זה הוא שובר את הלוחות. היום הזה היה יום שבעה עשר בתמוז וכבר מאז הוא נקבע, אה, כיום של, אה, פורענות. כתוב שאהרן הכהן רצה למנוע את זה. הוא אמר ל-לעם ישראל, "חג לה' מחר". ומובא בכתבי האר"י ז"ל שיש כוונה גם פנימית למה שאמר אהרן הכהן "חג לה' מחר", שהחג לה', ה-ה-היום הזה, אה, יום י"ז בתמוז, הוא עוד עתיד להיהפך ליום טו-- ימים טובים, ואם היו זוכים היו כבר אז זוכים לראות איך שהיום הזה נהפך לששון ולשמחה. יום שבעה עשר בתמוז כבר מאז, אה, חטא העגל, אה, נהפך ליום של פורענות כמו שאנחנו יודעים שכתוב, "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ואומרים חז"ל שאין פורענות שבאה לישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל. ו, אה, כעבור שנים באמת, אה, קרו עוד כמה דברים קשים לעם ישראל. ביום הזה בטל התמיד. הקרבן החשוב שהקדוש ברוך הוא אומר, "קרבני-- את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו", ועם ישראל שמר אותו באדיקות ובמסירות נפש על העניין הזה של הקרבת קרבן התמיד. היו מקריבים אותו פעמיים ביום, בכל, אה, בכל יום בבית המקדש, אחד בבוקר ואחד ב-בערב. ואנחנו יודעים שבזמן, אה, גם בעת המצור שהרומאים

02:12 דובר 2 צרו, אה, סביב-סביב לירושלים, היו מספקים להם, אה, אה, קרבנות שהם יוכלו להקריב קרבן התמיד עד יום ט"ז בתמוז. יום י"ז בתמוז היה היום האחרון, ה-היום הראשון שבו פסקו מלהקריב את הקרבן. היה עוד דבר שאירע, דבר קשה. יום, אה, של שריפת התורה על ידי אפוסטמוס. אנחנו יודעים עד כמה חמור העניין הזה של שריפת התורה. אגב, אה, ביום ט' בתמוז, שזה גם יום שקשור ביום ט' זה-- בי"ז בתמוז, אנחנו מתענים גם על מה שקרה ב-בבית ראשון ביום ט' בתמוז, אבל גם אנחנו יודעים שיום ט' בתמוז זה יום שישי של פרשת חוקת, ה' אלפים ב', לפי חלק מהדעות, אה, אבל ודאי זה קרה ביום שישי של פרשת חוקת, אה, נשרף-- נשרפה התורה אחרי ויכוח פריז, אה, על ידי הלשנתו של המומר ניקולס דונין, שם רשעים ירקב, שהוא הביא את, אה, אה, גדול ישראל רבי יחיאל מפריז, אה, לוויכוח, ויכוח גדול שכמובן נחל הצלחה רבה, אבל, אה, כמובן המטרה של הוויכוח היה לה-להוביל לשריפת התלמוד. הוויכוח כמובן שנחל הצלחה רבה ובגלל זה נדחתה קצת הגזירה של שריפת התלמוד, אבל, אה, בסופו של דבר ביום שישי של פ-פרשת חוקת, אה, קרה הדבר הנורא של שריפת התלמוד, וביום הזה קבעו, ככה כתוב בספר התניא, הכוונה לספר, אה, ספרי הראשונים, תניא רבתי, ומובא גם בשיבולי הלקט, שקבעו להתענות ביום השישי של פרשת חוקת על פי מה שראו שיש בדבר סימן מ-מן השמיים. כתוב, "דא גזירת", אה, פרשת חוקת כתוב, אה, "זאת חוקת התורה", ומתרגם אונקלוס, "דא גזירת אורייתא", אבל היה כתוב שמה, "ודא גזירת אורייתא", הכוונה התווספה האות ו', ומזה אנחנו מבינים שהייתה פה גזירה שמימית וקבעו היחידים להתענות ביום הזה על

04:13 דובר 2 שריפת התורה. הנה לנו כאן, אה, אה, עוד, אה, מקרה עצוב מאוד שאנחנו לא כל כך יודעים את הפרטים עליו, אבל ש-ש-שרף אפוסטמוס את התורה, יש כמה דעות מה בדיוק היה הסיפור סביב שריפת התורה של אפוסטמוס, אבל זה אחד מהדברים שמזכירים אותם ומציינים אותם ביום שבעה עשר בתמוז, אה, מתענים בגללם ומזכירים את זה כמובן בעת אמירת הסליחות של שבעה עשר בתמוז. כמו כן, יש עוד כמה דברים שקרו. אה, למשל, אה, הועמד צלם בהיכל בבית המקדש. יש אומרים שזה היה בבית ראשון, הצלם שהועמד על ידי מנשה. יש אומרים שזה היה בבית שני על ידי אותו אפוסטמוס הרשע. מאורע נוסף זה הבקעת חומת העיר ירושלים, אחרי שצרו האויבים סביב לחומת ירושלים משך זמן ולא יכלו לה, בסופו של דבר בגלל שנאת חינם, בגלל המלחמות של היהודים איש ברעהו, אה, כל המלחמות שהתחוללו בין הפלגים השונים בעם ישראל, אה, נחלשו המגינים היהודים והרומאים, אה, התגברו עד שביום י"ז בתמוז הצליחו להבקיע את חומת העיר ולחדור פנימה, ובכך, אה, הוכרע למעשה הגורל של המערכה, אה, וכבר היה ברור שירושלים תיפול בידי הצוררים. במשך שלושה י-- אה, שבועות נוספים נמשכו הקרבות בתוך ירושלים עצמה, אבל ב-- לבסוף ב-ביום תשעה באב נכבש הר הבית, נשרף בית המקדש והחלה הגלות הנוראה. אה, למעשה שריפת ב-בית אלוקינו והחורבן של ירושלים והעיר התחתונה נמשך עוד כמה, עוד כמה שבועות, עוד כמה שבועות. יום ח' ב-ב-אלול, עד אז היה ה-המלחמה, המאבקים ואז הוכרעה לבסוף, אה, המלחמה לגמרי. וכאן למעשה מתחילים שלושה ימים, שלושה, ש-לוש-שלושה שבועות של פורענות. החל מליל שבעה עשר בתמוז, היום בו הובקעה העיר ירושלים ועד תשעה באב בו חרב בית המקדש.

06:22 דובר 2 הימים הללו נקראים ימי בין המצרים על שם הכתוב, "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", בגלל האופי הקשה של הימים האלה. ותיקנו חכמים לקרוא הפטרות שמדברות על עניין הפורענות. למרות כל המאורעות הקשים שאנחנו יודעים מהפסוקים ומדרשי חז"ל שקרו בימים הללו, בגמרא לא תיקנו עניינים של אבלות כתוצאה מהצרות שפקדו את אבותינו בימים האלה. אה, מנהגי האבלות למעשה התחילו בשלב מאוחר יותר, אבל יש כאלה שכותבים שאפילו דניאל, שהוא היה בגלות בבל, אז כתוב, "אני הייתי מתאבל, לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאת שלושת שבועות ימים". הוא בעצם מעיד על עצמו שהוא התאבל שלושה שבועות. יש כאלה שאומרים שהם שלושת השבועות שמשבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב, ככה שיש מקור קדום למנהג של שלושת השבועות. אבל, כאמור, בגמרא לא מוזכרים כל דיני האבלות ורק יותר מאוחר הגיעו לידינו המנהגים של האבלות החל משבעה עשר בתמוז. מה כן מוזכר בגמרא, אה, או במשנה? כבר כתוב במסכת תענית שכשנכנס אב ממעטים בשמחה, לא עושים עניינים של שמחה, עניינים של בניין של שמחה. כל הדינים של האבלות מוזכרים בגמרא לגבי שבוע שחל בו תשעה באב. למעשה אנחנו נוהגים שכל שלושת השבועות לא להסתפר, לא לישא אישה, לא לעשות ריקודים ומחולות ולא לברך שהחיינו בימים האלה. לא מתאים לומר שהחיינו וקיימנו לזמן הזה. אבל הרבי בדור שלנו עורר שהימים האלה צריכים להביא אותנו למצב של, אה, הפיכת החורבן לבניין. ואנחנו יודעים, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, אה, כשהוא שאל למה הוא לא עסק, למה לא עוסקים בתורת הבית, אז הוא אומר שהבית חרב. איך הוא יכול להודיע לבני ישראל את הבית?

08:23 דובר 2 אז השם אומר שכאשר עוסקים בתורת הבית מעלה אני עליכם כאילו אתם עוסקים בבניינו. וגדול קריאתה בתורה כבניינה. לך אמור להם לקרוא צורת הבית בתורה ובשכר קריאתה אני מעלה עליכם כאילו אתם, כאילו הם עוסקים, אה, בבניין הבית. כמובן שבימים אלה זה הזמן המתאים, אה, להוסיף בנתינת צדקה ובכלל באהבת ישראל, הוספה בלימוד התורה, בפרט בעניינים שקשורים עם בניין בית המקדש והגאולה. והחל מראש חודש מנחם אב עד תשעה באב, הרבי עורר על סיומי, עריכת סיומי מסכת, שזה בעצם הזדמנות לקיים את הימים האלה, להפוך את הימים האלה לימי שמחה. יום של מעמד של סיום מסכת הוא מעמד של שמחה על פי תורה וכמובן זה באופן המותר, ובכך אנחנו מרבים בשמחה המותרת על פי תורה. אמרו חכמים משנכנס אב ממעטים בשמחה. ובאמת, אה, חכמים אסרו בשבוע שחל בו תשעה באב להסתפר, לכבס בגדים וגם למעשה לא לובשים בגדים מכובסים. אפילו בגדים שכיבסנו אותם לפני תשעה באב, אנחנו לא לובשים אותם כשהם מכובסים, אלא, אה, נוהגים ללבוש אותם, אה, לפני כן, לפני תשעת הימים, אה, כדי לא ללבוש בגד חדש שיש בו את הרעננות ואת השמחה שבלבישת בגד חדש. אה, בתשעה באב אמרו חכמים לא לרחוץ, אבל למעשה הראשונים הרחיבו את איסור הרחיצה גם לשבוע שחל בו תשעה באב, ויש כאלה שסוברים שכבר מראש חודש מנחם אב, אה, לא רוחצים. למעשה, כיוון שהדבר, אה, מאוד קשה, אה, כשנמצאים במדינות החמות, כל האיסור הוא ברחיצה של תענוג. למשל לא הולכים לבריכות ולספא וכל מיני מקומות של רחיצה של תענוג, שם באמת נמנעים מזה בגלל איסור הרחיצה של תענוג, אבל רחיצה שהיא לצורך ניקיון, וכמובן שבדרך הטבע לא שייך, אה,

10:32 דובר 2 לא להתנקות בימים האלה. לא כל רחיצה שהיא, היא רחיצה לשם תענוג. הרי בימים האלה, אה, החום כבד מאוד וכולם מזיעים בימים האלה ולכן אפשר להתרחץ. רק מה, שהרחיצה תהיה באמת המינימום ההכרחי לצורך ניקיון, אבל לא מעבר לזה. אין שום היתר להתענג במקלחת ולהרבות ברחיצה, אלא רק את הצורך ההכרחי. מתרחצים ויוצאים. לגבי אכילת בשר ושתיית יין, אנחנו יודעים שחז"ל דיברו על זה לגבי סעודה מפסקת, שאסור להעלות בשר ויין על סעודה מפסקת של ערב תשעה באב כי הם משמחים. וגם אנחנו יודעים שאי אכילת בשר ואי שתיית יין מסמלים את ביטול הזבחים וניסוך היין שהיה בבית המקדש על גבי המזבח, ומן הדין היה ראוי לאסור מיום שחרב בית המקדש את אכילת בשר ושתיית יין עד שייבנה בית המקדש, אלא שאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ולכן רק בערב תשעה באב אסרו זאת. אבל למעשה אנחנו נוהגים להחמיר שבכל תשעת הימים עד חצות יום י' באב, אה, לא לאכול בשר ולא לשתות יין, כמובן חוץ משבת קודש. כיוון שהשבת אין בה אבלות נהוג לרחוץ במים חמים לפני השבת. נוהגים ללבוש בגדי שבת וללבוש בגדים מכובסים. השבת הזאת נקראת שבת חזון על שם ההפטרה, חזון ישעיהו. אבל אנחנו יודעים מה שאמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהשבת הזאת מראים, חזון מלשון ראייה, ומראים לכל אחד ואחד את בית המקדש השלישי, כמו שיש אבא שרוצה להראות לילדים שלו, אה, בגד שהוא קנה להם אחרי שבפעם הראשונה הם לא שמרו על הבגד, בפעם השנייה הם לא שמרו על הבגד, הפעם השלישית שהוא קנה בגד אז הוא רוצה הפעם שיהיה לו קיום, ולכן פעם ב... הוא מראה לילדים כדי לעורר אותם ולחזק אותם

12:34 דובר 2 על העניין הזה. אז לכן, אה, בשבת הזאת, שבת חזון, מגיעה ההזדמנות שהאבא מראה לכל אחד ואחד מישראל את בית המקדש. השבת הזאת, כיוון שאין אבלות בה, אז אדרבה, יש עניין להראות כאילו אנחנו, אה, להראות את השמחה שלנו בשבת ולאכול בה בשר ובשר שמן ויין, אפילו יותר משבת רגילה כדי לשלול את העניין של, אה, אבלות בשבת. ערב תשעה באב. אנחנו יודעים שאת, אה, דברי תורה נאמר עליהם שיש תכונה שהם משמחים. כתוב, "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", ולכן אחרי חצות היום של ערב תשעה באב, זה היום שבו כבר מתחילים להרגיש את הצער על חורבן בית המקדש. אז לכן כבר לא מתעסקים בתורה, בלימוד התורה, בדברים המשמחים, אלא לומדים רק דברים שהם מעניינו של יום תשעה באב, שמדברים על דברי הפורענות, או לומדים, אה, דברים, אה, כמו שאנחנו יודעים שיש את פרק הניזקין במסכת גיטין, פרק אלו מגלחין במועד קטן שמדבר על ענייני אבלות. אפשר לקרוא את ספר איוב, אבל לא עניינים של שמחה. ופנימיות התורה אפשר ללמוד, ועדיף שזה יהיה בעניינים ששייכים לבית המקדש. החל ממנחה של ערב תשעה באב ועד צאת הצום, בכל התפילות לא אומרים תחנון, כיוון שאנחנו יודעים שכתוב שתשעה באב איקרי מועד. "קרא עלי מועד לשבור בחורי", זה הפסוק באיכה. תשעה באב נקרא מועד, ולכן אנחנו בטוחים שהקדוש ברוך הוא יהפוך לנו את היום הזה לימים טובים לששון ולשמחה. סעודה מפסקת. אומרים, אמרו חכמים שבסעודה מפסקת לא יאכל אדם שני תבשילים, כי אנחנו בעצם רוצים לבטא את האבלות שבסעודה הזאת ולא את החגיגיות, ואנחנו צריכים לזכור את חורבן בית המקדש ולהצטער עליו. אבל בתבשיל אחד אין, אין חגיגיות, אין

14:49 דובר 2 עינוג מיוחד, ולכן אין בעיה לאכול תבשיל אחד. אבל כל האיסור הזה הוא מוגבל רק לסעודה האחרונה שלפני כניסת הצום. אבל, אה, אה, סעודה שלפני כן, אז אין בזה את ההגבלה של שני תבשילים, ולכן המנהג הרווח שאוכלים בצהריים סעודה שהיא קודם תפילת מנחה, אה, סעודה קבועה שאפשר, אה, אה, לאכול בה כמה שצריך כדי שהתענית לא תזיק לנו. ויש כאלה שהוסיפו טעם נוסף למנהג הזה, שזה זכר לסעודת תשעה באב בזמן שבית המקדש היה קיים. כי אנחנו יודעים שבזמן שבית המקדש היה קיים לא צמו ביום תשעה באב, אלא אדרבה, היום הזה נהפך לששון ולשמחה והרבו בו באכילה ושמחה. ואנחנו גם כן, אה, מתחזקים ומתעודדים ביום הזה, אה, כמו שלא אומרים בו תחנון מתוך תקווה שהקדוש ברוך הוא יהפוך לנו את היום הזה לששון ולשמחה, אז גם כן מרבים בו קצת בסעודה. אה, הגמרא מספרת שרבי יהודה ברבי אילעאי היה אוכל פת חרבה במלח ושותה קיתון של מים ללא שום תבשיל בערב תשעה באב. הוא היה יושב במקום בזוי בין התנור לכיריים, ולמעשה אנחנו נוהגים בסעודה מפסקת לאכול רק תבשיל אחד שהוא הביצה. אה, כמובן אחרי תפילת מנחה, אה, אוכלים את הסעודה המפסקת. כשאנו נוטלים ידיים צריך ליטול ידיים כי זו סעודה, אבל אוכלים אותה, אה, רק עם תבשיל אחד שזו הביצה. ואה, אה, נהוג לאכול פת עגולה, בייגל, אה, שזה מאכל של אבלים, וטובלים פת באפר, על שם שנאמר "ויגרס בחצץ שיני". נוהגים גם לשבת על הארץ, אה, כדי לבטא את האבלות בעת הסעודה. גם יושב כל אחד בפינה, יושב בדד וידום, ולכן אין זימון. כיוון שלא אוכלים ביחד אז אין זימון ב, אה,

16:57 דובר 2 סעודה מפסקת. וכמובן כל האמור הוא לגבי סעודה מפסקת בשנה הרגילה, אבל כאשר, אה, חל תשעה באב בשבת או ערב תשעה באב חל בשבת, אז סעודה מפסקת היא צריכה להיות מתוך שמחה. אה, אוכלים בשר ושותים יין, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. ובשביל, בשביל לשלול את האבלות בשבת הזאת. חמישה דברים קרו לאבותינו בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, שזה היה אחרי חטא העגל. אה, בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ותשע לבריאת העולם, כאשר המרגלים שנשלחו על ידי משה רבנו לתור את הארץ, הם הוציאו דיבת הארץ רעה, ואז, אה, כשהם שבו עם ישראל התחיל לבכות, ואז נקבע, אמר הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות. ואז נקבע שעם ישראל יישארו במדבר ארבעים שנה וירצו את עונשם. כל הדור ההוא מתו ורק בניהם, כל אלה שהיו פחות מגיל עשרים, הם ייכנסו לארץ. מאז נקבע יום תשעה באב כיום, אה, יום בכייה לדורות, ובאמת קרו בו עוד כמה דברים מאוד קשים. אנחנו יודעים שחרב הבית בראשונה ובשנייה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר. כל אלה קרו אחרי המאורע הראשון הקשה של, אה, אה, חטא, של חטא המרגלים. בית המקדש הראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, נחרב בימי צדקיהו בידי נבוכדנצר מלך בבל. זה היה בתשעה באב בשנת שלוש אלפים שלוש מאות שלושים ושמונה שנים לבריאה. אחרי שחרב בית ראשון גלו היהודים לבבל, ואחרי גלות בת שבעים שנה הכריז כורש מלך פרס ש, אה, הוא נותן את הרשות לבנות שוב את בית שני. ויהודים רבים התחילו להתקבץ בירושלים והתחילו במלאכה של בניית בית המקדש, בית שני. וכעבור עשרים ושתיים שנה הוקם

19:05 דובר 2 בית המקדש, והוא עמד על תילו משך ארבע מאות עשרים שנה. בימי רבן יוחנן בן זכאי, הוא היה, אה, המנהיג בזמן החורבן, אה, עלו הגייסות הרומאים והחריבו את בית המקדש השני, הרגו יהודים רבים והעלו באש את בית המקדש, וזה היה בשנת שלוש אלפים שמונה מאות עשרים ושמונה שנים לבריאת העולם. אחרי חורבן בית המקדש השני התבצר בעיר ביתר כוח יהודי גדול, שהיו שמה רבים מישראל, אנשים, נשים וטף, וזה היה ב-- אה, אה, בימי מרד בר כוכבא. והעיר המבוצרת שאיחדה בתוכה את מספר היהודים הגדול ביותר, זה היה העיר ביתר. היא הייתה העיר ביתר. וביום תשעה באב, בשנת חמישים ושתיים שנה לאחר חורבן הבית השני, חרבה העיר ביתר באכזריות נוראה, וכתוב בחז"ל תיאורים זוועתיים על החורבן של ביתר, על כיבוש העיר. עשרות שנים אחרי חורבן בית שני עדיין נמשכה המלחמה, ואחר שדוכא המרד של בר כוכבא, הרומאים ביקשו ממש לעקור כל זכר לסממן יהודי. הם, אה, שינו את שמה של ארץ ישראל, שינו את שם העיר ירושלים, ולא נחה דעתם עד שהם חרשו את אדמתה לאורכה ולרוחבה, ובכך הם קיימו את הפסוק, את ייעוד החורבן שאומר: לכן ציון שדה תחרש. וגם זה קרה ביום תשעה באב ונוסף לרשימת האירועים שפקדו את עמנו. ואחרי חורבן בית ראשון תיקנו באמת שיום תשעה באב יהיה יום החמור מארבעה צומות, מכל הצומות שנתקנו על, אה, על, אה, צרות החורבן. ואחרי שנבנה בית שני, אה, היום הזה נהפך לששון ולשמחה. אבל כאשר חרב בית המקדש השני שוב חזר הצום, וחזרו כל הדברים, כל הייסורים שהיו שנקבעו, כל ענייני האבלות שנקבעו ביום תשעה באב חזרו גם כן לאחר חורבן בית שני. למעשה, כל הצומות הם

21:37 דובר 2 נוהגים רק מעלות השחר עד הלילה, ואילו תשעה באב הוא החמור מכולם, והוא נשאר בחומרתו כמו יום הכיפורים, שהוא מערב עד ערב, והוא אסור בכל חמשת העינויים. מעבר לחמשת העינויים שתיקנו בתשעה באב כמו יום הכיפורים, יש עוד דברים נוספים שאסור כחלק מדיני האבלות. יש מנהגי אבלות שנוהגים ביום תשעה באב, ולכן כמו שהאבל אסור בלימוד התורה, ככה גם אסור ללמוד תורה בתשעה באב כי זה משמח את הלב. וכן כמו שהאבל אסור בשאלת שלום, ככה גם אין שאלת שלום בתשעה באב, וגם אסור לעשות דברים שמסיחים את הדעת מהאבלות. ולכן אסור לטייל בתשעה באב ואסור ללכת בחבורה גדולה כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, וגם אסור לדבר, אה, לעשות שיח רעים כדי שלא להגיע לצחוק וקלות ראש, ואסור לעשות מלאכה. ואמרו חכמים: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם. והסיבה העיקרית, כמובן, כדי לא להסיח את הדעת מהאבלות. היו כאלה שהיו נוהגים ללכת לבית החיים אחרי הקינות כדי לעורר את האבלות ולהכניע את היצר לשוב בתשובה ולזכור את יום המיתה. אבל הרבי אומר שבפועל לא נוהגים כך, והסיבה לכך, שלפני, שהרי אנחנו נוהגים שלפני הליכה לבית החיים טובלים, ובתשעה באב לא טובלים, ואפילו הבטה מבחוץ על הקברים זה לא דבר רצוי, כי עדיין יש כאן איזשהו קשר, ולכן, אה, נמנעים לגמרי מללכת לבית החיים בתשעה באב. במשך כל ליל תשעה באב, מכניסת יום תשעה באב, יושבים על הארץ כמו אבלים עד חצות היום, ובעצם כך אנחנו מבטאים את מנהגי האבלות בנוסף על חמשת העינויים שמתענים בתשעה באב. בבית הכנסת נוהגים שלא להדליק את האורות שאינם נחוצים, רק את התאורה הנחוצה מדליקים, ולומדים את זה מהפסוק

23:49 דובר 2 במחשכים הושיבני. וכמו שאנחנו יודעים ש-ש-אה, כתוב שהקדוש ברוך הוא אמר למלאכי השרת: מלך בשר ודם כשהוא אבל מה הוא עושה? אמרו לו: מכבה את הפנסים. אמר להם: אף אני אעשה כן, שנאמר: שמש וירח קדרו. ובעצם היה כיבוי האורות בעת החורבן, וזכר לזה אנחנו גם, אה, מכבים את האורות, את התאורה. כמו כן, לפני תפילת ערבית אנחנו מסירים את הפרוכת מפני ארון הקודש, כמו שנאמר: עשה ה' אשר זמם, ביצע אמרתו. וכמו שהמלך, אה, בעת אבלו הוא קורע את בגדי מלכותו, אמר ה': כך אני אעשה. ו-- אה, זכר לזה אנחנו גם כן מסירים את הפרוכת המפארת את ההיכל. בליל תשעה באב קוראים בציבור את מגילת איכה אחרי תפילת ערבית, ונוהגים לקרוא את התפילה הזאת מתוך החומש. אנחנו לא נוהגים לקרוא אותה מתוך מגילה שכתובה על קלף. אנחנו לא רוצים שיהיה קיום למגילה הזאת, ולכן לא כותבים אותה באופן, אה, קבוע אלא רק באופן ארעי. לכן יש כאלה שאפילו, אה, לא שומרים את הקינות ומייד גונזים אותם כדי שלא יהיה קיום למועד הזה. אנחנו רוצים מייד שהוא יהפוך לששון ולשמחה. את קריאת המגילה קוראים בקול נמוך כמו אבלים, ובכל קטע שאומרים איכה אז מגביה שליח הציבור את קולו, וכשמגיע החזן לפסוק השיבנו אז הקהל אומרים, אה, כדרך תפילה. אומרים אותו בקול רם, ואחר כך חוזר הקהל ואומר את הפסוק, ושוב הוא אומר: כי אם מאוס מאסתנו. וחוזרים הקהל ואומרים בשנית השיבנו. וכן החזן חוזר ואומר: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. אחרי קריאת איכה אומרים את הקינות, ואחריהם אומרים את ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. אה, אבל אם תשעה באב חל במוצאי שבת אז לא אומרים ויהי נועם, אומרים

26:04 דובר 2 רק אה, רק ואתה קדוש. למעשה בעצם תמיד אומרים ואתה קדוש אחרי הקינות. אה, במוצאי שבת, אפילו שבדרך כלל רגילים להגיד ויהי נועם, אז אה מדלגים על ויהי נועם, אומרים רק ואתה קדוש. אה, ואומרים קדיש בלי תתקבל. כאשר חל תשעה באב במוצאי שבת, אז אה לא מבדילים כמובן, רק אה מדליקים את ה-- את הנר, מברכים בורא מאורי האש על הנר ולא מריחים בשמים, וגם אה לא מבדילים, רק במוצאי תשעה באב מבדילים. בין העינויים של-של תשעה באב, בין חמשת העינויים, זה איסור רחיצה, ולכן לא רוחצים ידיים גם כן אחרי נטילה-- אחרי שנכנסים מבית הכיסא או שקמים בבוקר או לפני תפילה. מה שאנחנו רגילים לעשות כל יום, אה, בתשעה באב אנחנו נמנעים מכל הדברים האלה, ולכן רוחצים את הידיים רק עד המקום ההכרחי, שזה עד קשרי האצבעות. הסיבה לכך, אנחנו רואים שגם ביום כיפור עושים את זה, אבל מסיבה הפוכה. ביום הכיפורים כתוב מפני קדושת היום. אז ה-- אז לכוחות הטומאה אין יכולת, אין רשות להגיע מעבר לקשרי האצבעות, ממילא אין צורך אה אה ליטול את הידיים, כיוון שה-- אה כוחות הטומאה לא נאחזים יותר מעבר לשמה. לכן מה שאין צורך אסור לרחוץ. ואילו בתשעה באב הדבר הפוך, בגלל ה-- בגלל המעמד-- היום הזה, ה-- כוחות הטומאה לא מתאווים אפילו לשרות על היהודי, ולכן המקסימום שמגיעים זה עד קשרי אצבעות. ולכן אה אה בסופו של דבר אנחנו אה נוטלים ידיים רק עד קשרי האצבעות ולא מעבר לכך, כי אם אין צורך אז אסור לרחוץ הידיים. זה נכלל באיסור הרחיצה. בברכות השחר בתשעה באב לא מברכים ברכת שעשה לי כל צרכי. הברכה הזאת למעשה אנחנו מודים אה על אה כל הברכות.

28:15 דובר 2 אנחנו מודים בעצם על הסדר התארגנות שלנו, על סדר הקימה שלנו ולפי הסדר. ובין הדברים שאנחנו מודים עליהם זה על זה שיש לנו, אה, את הנעליים לנעול, והברכה הזאתי, כיוון שביום הזה הוא אסור בנעילת הסנדל, אז לא מברכים ברכת שעשה לי כל צרכי עד למחרת. זאת אומרת, אפילו במוצאי יום כיפור-- במוצאי תשעה באב, כשלא נועלים את ה-- ש-ש-כבר נועלים את נעלי העור. כמו שאנחנו יודעים שלפני קידוש לבנה יש עניין לנעול נעלי עור, אבל כיוון ש, אה, אה, היום הזה הוא אסור בנעילת הסנדל, אז מדלגים על הברכה ולא משלימים את זה אפילו בצאת, אה, אה, תשעה באב. רק למחרת חוזרים ואומרים, אה, רק למחרת בעצם בברכות השחר אומרים את ברכת שעשה לי כל צרכי על פי הסדר, וממילא יש יומיים בשנה שלא אומרים את ברכת שעשה לי כל צרכי בכלל: יום תשעה באב ויום הכיפורים. כתוב בפסוק "עשה ה' אשר זמם, ביצע אמרתו", וכמו שהמלך בעת, אה, אה, אבלותו אז הוא קורע, הוא בוצע את בגדי מלכותו. אמר ה' כך אני עושה, ולכן אנחנו נמנעים מלהתעטף בטלית, שזה בגדי מלכות. זה בגד שאנחנו מתעטרים בו בכל יום בעת התפילה, ואנחנו נמנעים מלהתעטף בטלית גדול בתשעה באב. וגם אנחנו לא מתעטרים בתפילין בתשעה באב, כמו שכתוב "השליך משמיים ארץ תפארת ישראל", והתפילין הם נקראים תפארת, הם נקראים פאר. אבל כיוון שלדעת רוב הראשונים כן מניחים תפילין וכן מתעטפים בטלית, לכן בשעת המנחה אחרי חצות היום, כשכבר אין את ה, את ענייני האבלות, אז כן, אה, אה, מתעטרים בטלית ותפילין. בתפילת שחרית של תשעה באב אומרים מזמור לתודה, והסיבה היא שמזמור לתודה נאמר בכל יום שבבית המקדש היו

30:13 דובר 2 מקריבים בו את קורבן התודה. וכיוון שבזמן בית המקדש היו מקריבים קורבן תודה בתשעה באב, לכן גם בתשעה באב אומרים, אה, מזמור לתודה. בתשעה באב הכוהנים לא נושאים כפיהם, ולמדו זאת מהפסוק "ובפרשכם כפי-- כפיכם, אעלים עיניי מכם". כמו שהאבל לא נושא כפיים כי הוא לא שרוי בשמחה. נשיאת כפיים צריכה להיות דווקא מתוך שמחה, ולכן בחוץ לארץ שאין השמחה שורה אז תיקנו להגיד-- לעשות נשיאת כפיים רק ב-ב-בחגים, שאז שרויים בשמחה. כך שנשיאת כפיים היא קשורה בקשר מהותי עם השמחה. מתנאי שלה להיות בשמחה, ויום שהוא לא יום שמחה כמו תשעה באב הוא לא יום שצריך לעשות בו נשיאת כפיים, ולכן אפילו השליח ציבור ב-בתפילת שחרית לא אומר אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת. אחרי חזרת הש"ץ ב-- קוראים בתורה בפרשת ואתחנן, שזה בדיוק הפרשה של תשעה באב בדרך כלל. אה, בפסוק כי תוליד בנים שעוסק, שעוסק בחורבן הארץ שהוא מעניינו של יום תשעה באב, ואחר כך מפטירים ב-ב-ירמיה את ההפטרה של אסוף אסיפם. הסיבה שתיקנו הפטרה בתשעה באב זה בגלל ש-- אה, אה, בשונה משאר התעניות שתיקנו הפטרה רק במנחה, כי בתפילת מנחה אנשים לא עובדים ואילו בשאר התעניות אנשים עובדים בתפילת השחרית ולא רוצים לבטל את העם ממלאכתם. אבל בתשעה באב שאנשים לא עובדים כי לא עושים מלאכה בתשעה באב, אז לכן תיקנו הפטרה גם, אה, בשחרית. וההפטרה היא בעניין אסוף אסיפם, שמדבר ב-ב-ירמיה מעניינים שקשורים לפורענות והחורבן. אחר כך יושבים על הארץ ואומרים את הקינות, אה, בצורה, אה, ב-ב-- כאבלים. ה-היושבים על הארץ כמי שמתו, מתו לפניו, ואחר כך אומרים אשרי ובא לציון, אבל מדלגים על הפסוק ואני זאת בריתי. ואחר כך אומרים

32:22 דובר 2 קדיש שלם בלי תתקבל, ומסיימים את התפילה בעלינו לשבח בלי לומר שיר של יום ובלי לומר את הקטורת. אה, ואותם משלימים רק בתפילת מנחה יחד עם כל השיעורים שהחסרנו. בתפילת המנחה, כמו שאמרנו, מתעטפים בטלית ומתעטרים בתפילין ומשלימים את כל השיעורים. אומרים כמובן, אה, קריאת שמע עם התפילין, ואחר כך אומרים שיר של יום וקווה אל ה' שהחסרנו בתפילת השחרית, ואומרים את השיעורים של התהילים וכל השיעורים ששייכים לבוקר שלא אמרנו אותם. כל השיעורים הקבועים חוץ משיעור הרמב"ם. את שיעור הרמב"ם למעשה לא לומדים בתשעה באב. את השיעור של ערב תשעה באב מסיימים עד חצות היום של ערב תשעה באב, ואת השיעור של תשעה באב בעצמו אומרים אותו, לומדים אותו רק במוצאי תשעה באב. ניגשים לתפילת מנחה, אומרים את הקורבנות של תפילת מנחה, אה, כשעטורים בטלית ותפילין. בתפילת מנחה של תשעה באב אנחנו מזכירים מעין המאורע ואומרים נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון, וכותבים הפוסקים שצריך להגיד את זה בברכת בונה ירושלים. ולמדו את זה מזה שבסוף כל ברכה אפשר להוסיף מעין הברכה. למרות שנחלקו הפוסקים אם אומרים את תפילת נחם גם בשחרית וערבית של תשעה באב או רק במנחה, למעשה נהוג לומר את זה רק בזמן, אה, אה, מנחה של תשעה באב, והסיבה היא בגלל לעת ערב הציתו את האש במקדש, ולמעשה האש בערה בהיכל עד יום י' במנחם אב, ולכן נשארים מנהגי אבלות עד חצות היום של י' באב. ולכן, כיוון שלעת ערב הציתו את ההיכל, אז לכן, אה, באותה שעה מזכירים את שפלותה של העיר ירושלים ומתחננים לה' שיבנה לנו כבר את בית המקדש. וסיבה נוספת: כל היום אנחנו נוהגים באבלות ולא שייך לקבל תנחומים.

34:31 דובר 2 לא שייך להגיד נחם. לכן רק במנחה אנחנו אומרים נחם. ועל פי פנימיות העניינים אנחנו יודעים שהסיבה שאומרים נחם דווקא בתפילת מנחה, כי אז הייתה לידה של משיחן של ישראל, נולד משיחן של ישראל, ואנחנו מתעודדים ומתנחמים ולכן אומרים את תפילת נחם. אמרו חכמים: אין מברכים על הירח אלא כשהוא מבושם ובכלים נאים. זאת אומרת, קידוש הלבנה, אה, צריך לעשות אותה בצורה מכובדת, כי אנחנו יודעים שזמן הקידוש, מעמד קידוש הלבנה, הוא מעמד הקבלת פני שכינה. אלמלא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמיים אפילו פעם אחת בחודש, דים, ולכן אביי למד מזה הלכות. כיוון שהמעמד של קידוש לבנה זה הקבלת, דומה להקבלת פני שכינה, ולכן עושים את זה בצורה מכובדת. ולכן, אה, אה, ישנה שאלה בפוסקים האם אפשר לעשות קידוש לבנה בתחילת חודש מנחם אב, אה, ולמעשה אמרו שכדאי לדחות את זה עד תשעה באב, עד אחרי תשעה באב. היו כאלה ששאלו: אפילו הרי במוצאי תשעה באב עדיין נוהגים מנהגי אבלות עד חצות היום של, אה, אה, י' באב, ולכן יש שאלה האם אפשר באמת עדיין לעשות את הקידוש לבנה במוצאי תשעה באב. אבל למעשה נהוג שכן עושים קידוש לבנה במוצאי תשעה באב. כיוון שיש נחמה מלידתו של מושיען של ישראל, אנחנו מתנחמים כבר החל מחצות היום של תשעה באב, כבר מתחילים להתנחם. כמובן לא עושים את זה ברוב שירה וזמרה, כיוון שעדיין הדבר אסור עד אחרי חצות היום של י' באב. אבל מה שכן עושים, אה, מחליפים, אה, נעליים לנעלי עור ועושים את הקידוש לבנה ברוב עם, וגם משתדלים לטעום לפני כן כדי שיהיה כמו שצריך, שנוכל להקביל פני שכינה כמו שצריך. י' באב. אמרו

36:33 דובר 2 חכמים שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום תשעה באב, ורובו חרב ביום י' באב. היו כאלה שרצו אפילו לקבוע את התענית ביום י' באב, והיו כאלה שהחמירו שצריך לצום גם לא רק בתשעה באב אלא גם בי' באב. אבל ההלכה נקבעה שהתענית היא רק בתשעה באב, שאז התחילה הפורענות והתחלת הפורענות הזו קשה יותר. אבל כיוון שרובו של ההיכל נשרף ביום י' באב, לכן קבעו שימשיכו עם מנהגי האבלות. לא אוכלים בשר ולא שותים יין גם בעשירי באב. ולמעשה, אה, אה, יש שאלה גדולה בפוסקים עד מתי, אה, נוהג האיסור הזה, אבל למעשה, אה, מה שנהוג שאחרי, החל מחצות היום של י' באב כבר אפשר לאכול, אה, אה, בשר ולשתות יין ולכבס ולעשות, אה, את כל שאר הדברים אחרי חצות היום. בזמן שגזרה המלכות הרשעה שלא יקראו בתורה, תקנו שיקראו במקום בתורה, יקראו בהפטרה. תקנו חכמים שתהא ההפטרה בנביא מעין הפרשה, ובאמת סידרו שיש הפטרה לכל פרשה ופרשה מפרשיות השבוע. אבל אף על פי כן, בזמן הגאונים תקנו שבעשר השבתות האחרונות של השנה, שהן פרשיות מטות, מסעי ודברים, וכן הפרשיות שמואתחנן עד פרשת ניצבים או ניצבים וילך, אה, הם מדברים מעניינו של יום. שלוש הפרשיות הראשונות הן שנקראות ג' דפורענותא, קוראים בהן ענייני הפורענות. זה שלושת השבועות עד לתשעה באב, ואחרי, אה, ואחרי תשעה באב מתחילים לקרוא שבע דנחמתא, אה, שבע הפטרות של נחמה, שבעצם יש כאן דו־שיח שמתנהל בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, שהקדוש ברוך הוא אומר, אה, נחמו נחמו עמי, זה בעצם ההפטרה שקוראים בשבת הראשונה, שבת נחמו. אומר לנביאים: תנחמו עמי, ואז משיבה כנסת ישראל ואומרת: ותאמר ציון עזבני ה'.

38:52 דובר 2 אני לא מתפייסת מנחמת הנביאים. הם באים ואומרים: "ענייה סוערה לא נוחמה", אנחנו לא מתנחמים. וככה אומרים הנביאים, מחזירים הנביאים ואומרים לקדוש ברוך הוא שעם ישראל לא יתנחמו בנחמה של הנביאים. ולכן חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר בהפטרה הבאה: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". ועוד הוא אומר: "רוני עקרה לא ילדה". ואומר: "קומי אורי כי בא אורך". ואז משיבה כנסת ישראל ואומרת: "שוש אשיש בה'", כלומר, עכשיו יש לי לשמוח, תגל נפשי באלוקיי כי הלבשני בגדי ישע. אז זה בעצם ההפטרות של הנחמה. למעשה הימים האלה, הרבי אומר להמשיך בכל העניינים של שמחה, אה, עד לחמישה עשר במנחם אב, שאז לא היו ימים טובים לישראל, אה, כחמישה עשר באב, שאז בעצם יש את התיקון של כל העניינים של הפורענות שקרו בזמן החורבן. אה, יש פה בעצם השלמה, והרבי אומר לקחת את היום הזה של חמישה עשר באב ולהרבות בו בשמחה, לקבוע בו התוועדויות של שמחה ולסיומי מסכת. ולמעשה, מאז מתחילים לאחל איש לרעהו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. אה, זה כתוב בספרים שחמישה עשר במנחם אב זה בגימטריה כתיבה וחתימה טובה. ממילא, אה, מתחילים להרבות בשמחה בימים אלה ומוסיפים בלימוד התורה, כיוון שהלימוד-- הלילות מתחילים להתארך וצריך, צריך לנצל, לא איברי לילה אלא למדרש, ללמוד תורה. אה, כמובן שאנחנו מוסיפים בכל הימים האלה וכל-- מתוך שמחה וטוב לב, והקדוש ברוך הוא יהפוך לנו את הימים האלה לימים של שמחה, ששון ושמחה. יראה לנו בנחמת, בנחמת ציון וירושלים ונזכה שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, ונזכה לראות בבניין בית המקדש בגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש.