שבת במקדש - ירון יצחק לדרמן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שבת במקדש. מהו שבת במקדש? שבת במקדש זה יום לא מאוד עמוס. זה יום יחסית פשוט. אם נסקור את זה באופן כללי, עושים בבוקר תמיד של שחר, עושים את המוסף, שזה בעצם פעמיים תמיד של שחר, כי זה שני כבשים. מביאים את לחם הפנים, מה-- מחליפים את לחם הפנים בתוך ההיכל ומביאים תמיד שבין הערביים. זה כל הקורבנות שיש בבית המקדש ביום שבת קודש. ובכל זאת יש בזה הרבה פרטים יפים ומדוקדקים, נלמד אותם. נגדיר, שבת נאמר עליה שכל מעשיה של שבת כפולים הם. יש לנו שני כבשים, כל אחד מהלחם הפנים, מהלחמים עצמם, הוא מורכב משני עשרונים, יש לנו שני בזיכים, יש לנו שני סדרים. שבת מעשיה כפולים. כפילה הוא כלי שאנחנו אומרים בשיר. כפילה זה עניין של כפול. מערת המכפלה אומרים חז"ל שהייתה כפולה בזוגות, כפולה בקומות. הרעיון של שבת היא מעין עולם הבא. אז בעצם כל מה שקורה בשבת זה כל מי שטרח בערב שבת, אז הוא אוכל בשבת, אז הוא-- היא מתארת בעצם את המצב שלנו בעולם הבא. זה עניין של שבת קודש. שבת קודש היא עניין של לגלות איך אני בעצם לוקח את כל המציאות שלי ומ-מגלה אותה במציאות של מעין עולם הבא. זה עוד לא עולם הבא, יש עניינים, הילדים רבים קצת, בסדר גמור. אבל ה-הרעיון הוא שאנחנו יכולים להגיע למצב של, של הכפול הזה, וזה מתבטא בעצם בכל מעשיה של שבת בבית המקדש. ההיכל-- הדברים הרלוונטיים לעניין של הכלים של שבת, אז נבאר אותם. יש לנו אולם, באולם יש לנו שני שולחנות: שולחן אחד של שיש או של כסף, שיש כל כך בוהק שהוא כמו כסף, ושיש של זהב. סליחה, שולחן של זהב.

02:29 דובר 2 שני שולחנות באולם בתוך ההיכל, שהוא המקביל של, אה, מה שנקרא בית המקדש וב-או במשכן וב-ב-באוהל מועד. אז שמה יש לנו שלושה כלים: יש לנו את המנורה, יש לנו את מזבח הזהב ויש לנו את השולחן, שולחן לחם הפנים. שלושה כתרים הם: כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות. כתר כהונה זה הזר סביב ה-, אה, סביב מזבח הזהב. כתר תורה זה הזר סביב ארון הקודש וכתר מלכות זה הזר שהוא כנגד השולחן. שבת, שבת זה אותיות תשב, זה עניין של המלכות. זה עניין של גילוי עצמי, והמלכות עניינה זה להראות שסוף כל סוף שהיא תצליח לעשות שמה שיהיה למעלה יהיה גם למטה. כן? בינתיים היא מתאמצת, היא סובלת את מה ש-- היא לא מצליחה לגלות למטה, אבל לעתיד לבוא יהיה את הגילוי בשלמות. זה עניין של שבת. שבת זה גילוי של הכפילה, שכמו שזה פה, כל מי שקבור במערת המכפלה, החיים שלו פה והחיים שלו בעולם הבא זה אותם החיים בדיוק. כלומר, כאן עומד ומשמש וגם שם עומד ומשמש. יש דעה אפילו שאומרת שאפילו משה רבנו וציפורה נמצאים קבורים במערת המכפלה, לא רק אדם הראשון. החיד"א מביא את זה. יש כמובן חולקים על זה. מה פתאום? הוא קבור בחוץ לארץ. טוב, יש מחילה על הפתיחה, יש כל מיני תירוצים, אבל העניין של הכפילות יש לו כוח שמרמז על העניין של הכמו שזה פה ככה זה שם. איזה כ-- אז אמרנו יש לנו שני שולחנות ויש לנו את השולחן לחם הפנים. זה הכלים שמשמשים אותנו. מה אנחנו עושים בשביל לעבוד ב-בשבת קודש בכלים? אנחנו צריכים לעשות הכנות מתאימות. לחם הפנים יש לו שלושה שמות, שלושה. השם אחד זה לחם הפנים בגלל

04:41 דובר 2 שיש לו פנים, הלחם עצמו הוא בנוי כתיבה ויש לו תיבה משני צידיה, יש לו פנים, משני הצדדים כפשוטו, פנים. יש לו, הוא נקרא לחם התמיד ולחם של המערכה, לחם המערכות. זה שלושה שמות שיש לו. הם מייצגים בעצם איזשהו עניין ולחם הפנים צריך לגלות לנו משהו. מה הוא מגלה לנו? את הכפילות של שבת, ששבת עניין של מלך. מה עושה מלך? גומל חסדים. מלך, לחם זה מלשון הלחמה וחיבור. לחם הוא מחבר את הנשמה עם הגוף, ככה המלך מחבר או הלב של ישראל שמחבר את החיות של העולמות עם עם ישראל. אז זה עניין של לחם הפנים. בערב שבת אנחנו צריכים לעשות מספר פעולות. דבר ראשון לנוח כמו שצריך, אבל לאחר מכן אנחנו צריכים, לפני כן אנחנו צריכים להכין את לחם הפנים. לחם הפנים, כמו שאמרנו, היה משקל שני עשרונים, שזה בסביבות הארבע, ארבע וחצי תלוי לפי השיטות מה זה עשרון. ארבע וחצי אה קילו קמח. זה כל חלה ויש לנו שש כאלה בכל סדר, סך הכל שניים עשר אה לחמים מחולקים שש שש. על השולחן זה היה עומד באופן הבא, היה את השולחן, השולחן האורך שלו היה שניים עשרה אה טפחים, זה מטר עשרים ורוחב שישים. השולחן עמד באופן כזה שהוא עמד לאורך ממזרח למערב. על השולחן היה לנו שני סדרים ואנחנו צריכים לשים את השני סדרים האלה על השולחן. הלחם האורך שלו היה עשרה טפחים על חמישה, שזה מטר על חמישים סנטימטר, על חצי מטר. יש לנו בלוק של לחם כזה של לחם. איך אנחנו נארגן את הלחם? אז היו אופים אותו בדפוס. דפוסים, היו שלושה דפוסים. היה דפוס אחד לשים את הלחם בבצק, כבצק, לחבר אותו.

06:59 דובר 2 זה היה ממתכת. אחרי זה היה דפוס נוסף, שלוקח את הבצק אחרי שהוא תפח קצת ושמים אותו בדפוס השני, הוא גם כן ממתכת. עם הדפוס הזה אנחנו אופים אותו. שימו לב, אנחנו שוב, שוב פעם אופים תמיד שני לחמים בבת אחת. תמיד שניים. אחד מפה ואחד מפה, אחד משני הצדדים. בונים את העולם הזה ואת העולם הבא ביחד. אז אנחנו לוקחים את ה-- בדפוס השני של המתכת, לוקחים את הלחם ושמים אותו בתנור. איפה נמצא התנור? בלשכת עושי לחם הפנים, שנמצאת בבית המוקד. שם הייתה לנו לשכה מול לשכת הטלאים, ושמה בלשכה הזאת הכינו בתנור גדול את שני לחמי הפנים כל פעם בזוגות. אז זה הדפוס השני. הדפוס השלישי היה דפוס של זהב, שהורידו, הורידו, ניתקו את הלחם מהדפוס מתכת אחרי שהוא נאפה לגמרי, ואז שמים אותו בתוך הדפוס של הזהב בשביל שהוא יתקרר. אחרי שייצרנו בערב שבת שנים עשר לחמים כאלה, כל סדר כזה שוקל ארבע כפול שש, מאה עשרים וארבע קילו ומעלה לפי השיטות, אבל זה משקל. אז אנחנו לוקחים בזהירות את הלחמים האלה ושמים אותם על שולחן השיש באולם. שמה הם יחכו עד שאנחנו מחר בשבת נגיע ונחליף אותם. אז אנחנו, עכשיו יש לנו באולם, מי שנכנס הוא לוקח עכשיו את הלחמים האלה ורואה את הלחמים האלה מונחים שני סדרים, שש ושש לחמים. על שולחן לחם הפנים יש לנו לחם הפנים משבוע שעבר. מה שאנחנו עושים בערב שבת, אנחנו דואגים שנוכל בשבת להחליף אותו. בין הלחמים היו קנים, חצאי קנים, וחצאי הקנים האלה דאגו לאוורר בין כל לחם ולחם. אנחנו בערב שבת מוציאים את כל הקנים האלה ושמים אותם בזהירות על הרצפה. לא מתברר

09:16 דובר 2 בדיוק איך לעשות את זה. יש בזה צעקות די מוצדקות בראשונים ש-- מה זה? איך זה, איך זה נראה לעבוד מול מלך? לפרק את השולחן ולהניח את החלקים? זה נראה כמו איזה מוסך. אני באמת מזדהה עם הראשונים, ובצדק, ואנחנו לצערי לא מתברר לנו איך בדיוק, מה עושים עם שולחן לחם הפנים, מתי מפרקים אותו, איפה שמים את הקנים? יש איזה מקום מסודר? מסתמא יש. לא, לא מסתבר שהם מניחים את זה פשוט. יכול להיות שזה מראה את העבודה, אנחנו לא יודעים, אבל בכל מקרה השולחן הוא בנוי באופן כזה שכשאנחנו מגיעים לשבת עם שני סדרים, עם שני סטים של שש לחמים, נוכל לדחוף באמצעות הסט הראשון את הסט המתחלף. היה נס מיוחד בלחם הזה, נדבר עליו בהמשך. כמה ניסים נעשו בזה כל הזמן? והלחמים האלה עכשיו, אז יש לנו לחמים בכניסה, חדשים שנאפו עכשיו בערב שבת, ויש לנו את הלחמים על שולחן לחם הפנים באולם, בהיכל צד ימין בצפון, שולחן בצפון, והוצאנו את הקנים, ארבעה עשר קנים, והוצאנו גם את הדברים שיאפשרו להעביר את הלחמים מלהוריד אותם מהשולחן. כעת אנחנו מגיעים לשבת קודש. הכוהנים ודאי טובלים במקווה, כולם מתארגנים, מכינים את הכול, מכינים כמובן כבשים בשביל העולה של הבוקר ומתחילים את עבודת היום. עבודת היום תיעשה כמו בכל יום, יהיה פיס כמו שעשו בכל יום, כמובן בלי אש. האש הזאת קבועה כבר מערב שבת, ויקבעו מי יעשה את העבודות של תמיד של שחר, ואותם כוהנים שעשו את העבודות של שחר, הם אלה שעשו את העבודות גם על הקורבנות של שבת קודש. ואז אחרי שסיימו את התמיד של שחר יביאו שני כבשים, שני כבשים, יביאו אותם באופן מאוד מאוד דומה, כמעט

11:21 דובר 2 זהה לאופן שבו הביאו את הקורבן של תמיד של שחר. מביאים עולה, בודקים אותה, מביאים אותה לטבעות, שוחטים אותם הכוהנים, שתיים שם ארבע כי זה קורבן עולה, לוקחים, מנתחים את הראש שלה, מניחים אותה, זה במקום אחר, לא אומנם לפני השם, אבל מכיוון שיש לנו את התמיד ורוצים לעשות היכר אז שמים את זה בצד המזרחי, בצד היותר רחוק קצת מהכבש, ושם מניחים את שני הכבשים של המוסף, מניחים אותם על הכבש ואז בסוף המוסף באים ומקטירים אותם על גבי המערכה הגדולה, וזה המוסף. כמובן שאת העבודה הזאת אנחנו עושים באותה זהירות, באותה יראת שמיים שאנחנו עושים את כל העבודות, והכוהנים, אה, מקטירים עכשיו את שני הכבשים. אז יש לנו בעצם שלושה כבשים, אה, נתחי כבשים מ-מ-מונחים על המערכה הגדולה, אחד של תמיד של שחר ושניים של המוסף, ובעצם את המוסף ואז, אה, עושים את הניסוך של היין. יש אומרים שעושים אותו אחרי הלחם, אבל אז מגיעים בעצם לשלב של לחם הפנים, של ההחלפה שלו. מה עושים? ניגשים שמונה כוהנים, מגיעים לאזור ה... האזור האולם שמונה כוהנים. יש מחלוקת מי זה הכוהנים היוצאים ומי הכוהנים הנכנסים. בשבת משמשים שני משמרות, בית אב משני משמרות, בית אב מהמשמר היוצא ובית אב מהמשמר הנכנס. בשבת זה היה זמן ההחלפה של המשמרות. זאת אומרת שהמשמרות, המשמרות נכנסו שמחים, נפגשים, ה-א-הכוהנים, הכוהן הגדול היו מברכים, היו מברכים בסוף התפילה של ש-ש-שחר, היו מברכים את התפילה ומתפללים את התפילה של שחרית, ואז היו מוסיפים ברכה מיוחדת לכוהנים. מה הברכה המיוחדת? "יהי רצון מי שישכן שמו בבית הזה הוא ישכן ביניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות". אנחנו צריכים לברך את הכוהנים שנכון, הגעתם לעבוד בבית,

13:44 דובר 2 אבל שיהיה שלום. אנחנו מברכים עכשיו את המשמר הנכנס, לא המשמר היוצא. כבר מה שהם עשו השבוע זה מה שהם עשו, אבל המשמר הנכנס, צריך לברך אותו בברכה הזאת, כי בבית המקדש יש לחץ, יש עבודה, באים אנשים, יש הלכות, שכחנו קצת, חצי שעה לא עבדנו, יש כל מיני דברים שקורים. אז הדבר הזה מראה לנו כמה שחמורה העבודה בבית המקדש וכמה היא מיוחדת. אז מגיעים השמונה כוהנים, ארבע מהמשמר הנכנס. בפשטות נראה שאלה שמביאים את הסדרים החדשים זה המשמר הנכנס, ואלה שמוציאים זה המשמר היוצא, אבל יש בזה שיטות. אז בכל מקרה יש לנו ארבעה כוהנים שהם באים עם ידיים ריקות, וארבעה כוהנים שהם באים, כל אחד, שניים מהם באים, כל אחד מחזיק סדר אחד של לחמים, דהיינו שש לחמים, אמרנו זה בין עשרים וארבע לשלושים קילו, אפילו יותר, ושניים מהם מחזיקים שני בזיכים. חלוקת עבודה, הנה כבר סיבה למה חלוקת עבודה יכולה להיות לא כל כך הוגנת. אני לא לוקח את הסדר, זה כבד. מה קרה לך? אז יכולים להגיד טענה כזו או אחרת. בכל מקרה, שניים מחזיקים שני סדרים של שלושים קילו, ושניים מחזיקים שני בזיכים, כל אחד מחזיק בזיך, בזיך לבונה אחד ששוקל בערך ארבע מאות גרם. אז זה מה שיש לנו פה, ארבעה כוהנים. מה עושים הכוהנים? הכוהנים עם הסדרים המלאים, עם שיש להם את לחם הפנים, הכוהנים האלה עומדים בצפון, והכוהנים עומדים מולם בדרום בידיים ריקות. הכוהנים עם הסדרים המלאים מסמנים לכוהנים עם הידיים הריקות להתחיל למשוך בזהירות את לחם הפנים של הסדר שלהם, והם מושכים בזהירות. עכשיו יש לנו סדר שלהם על השולחן שעמד במשך שבוע, ובדרך כלל

15:54 דובר 2 הלחם הזה נשאר חם, כאילו עכשיו יצא מהתנור. אותו חום, אותה טריות, אותה פריכות, גם צריך זהירות. אז בזהירות מאוד גדולה הם לוקחים, והשניים שהביאו את הלחם, את הסדר החדש, מתחילים לדחוף באמצעות הסדר החדש לאט לאט את הסדר השני, כך שלא יישאר רווח על השולחן יותר מטפח שבו אין לחם הפנים, כי זה נקרא לחם תמיד, לפני תמיד. אז דואגים שבעצם כל הזמן יהיה לחם על השולחן. אז יש לנו בעצם שני סדרי, סדרי לחם, שני... ארבעה סדרים. זה קורה במקביל. יש לנו שני כוהנים שמקבלים בצד הדרומי של השולחן ושני כוהנים שדוחפים עם סדרים שלמים חדשים בצד הצפוני של השולחן, ולאט לאט אלה שבאו עם ידיים ריקות עכשיו מורידים את כל הסדרים לידיהם, ואלה שבאו עם הסדרים החדשים שהביאו אותם מהשולחן באולם, שולחן השיש, הם, אה, משחררים בעצם את ידיהם על ידי הסדרים החדשים שהם שמים, ואז בעצם יש לנו על השולחן את הלחם החדש שיהיה שם במשך שבוע שלם. את הדבר הזה היינו עושים בשעה, שעת אחר הצוהריים המוקדמת, שעה אחת וחצי מיד אחרי המוסף. זה לקח, ארך את הזמן שלו, ואז בעצם אלה שנכנסו עם בזיכים הניחו את הבזיכים החדשים על השולחן, ואלה שבאו עם ידיים ריקות יצאו שניים עם שני סדרים של לחם ושניים עם בזיכים. כעת יש בקודשים משהו שאולי הזכרנו אותו כבר פעם, יש מושג שקוראים לו מתיר. בקורבן יש דבר, אי אפשר ליהנות משום קורבן או לקרוא לקורבן שהוא הוקרב או כיפר אם לא קרב המתיר שלו. המתיר שלו מתיר את שאר חלקי הקורבן. זה יותר רלוונטי בקורבנות שנאכלים. לדוגמה חטאת, אז היא צריכה ארבע מתנות כנגד ארבע קרנות. אנחנו

18:06 דובר 2 צריכים, עד שאנחנו לא נותנים את הדם אז לא קרב המתיר של, אה, של הקורבן, אז הקורבן עדיין לא כיפר. אחרי שנתנו את הארבע מתנות התירו לנתח את קורבן החטאת, להוציא את האימורים שלו, להקטיר אותם, זה המתיר השני, והם מתירים את בשר החטאת שנותר לאכילה לכוהנים בתוך העזרה. כך גם המתיר של לחם הפנים זה בזיכי לבונה. עד שלא הקטירו אותם על המזבח אי אפשר לאכול את הלחם. אפילו אסור לאכול את הלחם, ואם הלחם קרה לו משהו, הוא נשבר לפני, לפני שהמתיר הוקרב, זה בעיה. יש בזה הרבה מאוד מצבים והרבה הלכות דנות בזה. אז שני בזיכי הלבונה האלה, איפה מקטירים אותם? מקטירים אותם על גבי המערכה השנייה במזבח. יש לנו מערכה שנייה של קטורת שבבוקר לקחנו ממנה גחלים בשביל להניח אותם על מזבח הזהב ולהקטיר קטורת. מה שנשאר, הגחלים שנשארו במערכה הזאת, כי לא לקחנו את הכול, לקחנו רק ארבעה קבים, שזה סך הכול לא כל כך הרבה, אה, איזה ארבע ליטר בערך, ושמנו הרבה יותר, שמנו... אז אנחנו בעצם לוקחים ו-, אה, מקטירים את בזיכי הלבונה על גבי המערכה השנייה של קטורת, וזה מתיר את הלחם לאכילה, ואז אנחנו מחלקים את לחם הפנים בין שני המשמרות. היה והכוהן הגדול רוצה גם כן לאכול מלחם הפנים, אז הוא יכול לקבל עד שישה מהלחמים האלה, שלושה מכל צד, מכל משמר. באופן עקרוני לכל משמר מגיע שלושה, שישה לחמים לכל אחד מהסדרים, ואז, אה, ואז שלוש ושלוש, ואז בעצם הכוהן הגדול הוא זה שיכול להחליט שהוא רוצה לקחת שישה לחמים, שלושה מכל משמר, ואז כל המשמרות נשארים בעצם עם שלושה לחמים כל

20:26 דובר 2 אחד, שלושה לחמי פנים כל אחד, שכל לחם, כמו שאמרנו, הוא בערך ארבעה קילו. כשיש לנו משמר גדול, נעשית עכשיו החלוקה של לחם הפנים בעזרה. איפה היא נעשית? למשמר הנכנס, שהוא החשוב יותר, היא נעשית בצפון; למשמר היוצא היא נעשית בדרום. זה עניין של בילגה, שהיא לעולם חולקת בדרום, זה מה שכתוב שם בגמרא. אז בכל מקרה, החלוקה הזאת, עליה אמרו חז"ל דברים מיוחדים מאוד: איך נעשית החלוקה בתוך משמרת של שלושה או שישה לחמים שנותרו, לחם הפנים. אבל לחם הפנים הזה צריך להיאכל בתוך העזרה. זאת אומרת, כל אחד מקבל לפחות כזית או אפילו פחות, וזה הנס הנוסף שנאמר בזה, שאפילו אם בן אדם לקח כמה פירורים בודדים מהלחם, אבל הוא טעם אותם, נתברך במעיו והיה לו שובע גדול מהדבר הזה, והוא לא היה צריך לאכול שום דבר נוסף באותו יום. אז הדבר הזה מראה כמה הדבר הזה מופלא. ובנוסף לזה, הייתה פה דינמיקה בין הכהנים. הגמרא אומרת: צנועים מושכים את ידיהם. מי זה הצנועים? מסתבר שכמו, כמו שהזכרנו כבר קודם, כמו שהזכרנו במקומות אחרים, האווירה בבית המקדש לא הייתה פשוטה. כולם רוצים לזכות בקודש, כולם רוצים להיות קרובים למקדש, כולם רוצים להקטיר קטורת בשביל להתעשר. כולם, כולם רוצים להיות קדושים ונעלים, אבל הצנועים, אלה שלא אהבו את הדחיפות ואת ה"תביא" או "זה, לא קיבלתי", אז הם פשוט משכו את ידיהם והם לא אכלו לחם הפנים. הם אכלו שאר הדברים ששייכים לכהנים לאכול במקדש, אבל הם לא אכלו שום דבר, והגמרא משבחת אותם. וכאן אנחנו בעצם לומדים כמה, כמה עקרוני וחשוב הוא לעשות את החלוקה, את החלוקה האמיתית בצורה

22:40 דובר 2 של אהבת ישראל, לעשות את החלוקה האמיתית של לחם הפנים, שזה החיבור עם המלך, כן השירים, המציאות האמיתית. לדעת שמהשם יוצא כל דבר. מה יעזרו לנו כל הוויכוחים? מה יעזרו כל המריבות? הרי השם הוא זה שקובע את החלוקה הזאת. ואותו לחם הפנים, חורבן נוב. כתוב: "ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים מאשה וכו', ויתן לו הכהן קודש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו". זה מה שמסופר בשמואל, שדוד המלך ברח, מההפטרה המפורסמת שדוד המלך ברח משאול, ויונתן שאל אותו מה הוא עשה וישר הוא התרגז גם על זה, ויונתן, ואז יונתן ידע שדוד צריך לברוח. ואומרים חז"ל שיונתן היה צריך לשלוח עם דוד כמה סנדוויצ'ים בשביל שלא תהיה שפיכות דמים, ומה שקרה זה שהוא באמת הגיע עם בולמוס מסוכן. דוד המלך הגיע מסוכן לנוב לכהנים, והוא הגיע למקדש ואמר להם: זה המצב, אני במצב סכנת נפשות. ואז לא היה להם לחם לתת לו. תחשבו איזה עוני היה שם, לא היה להם סתם לתת, סתם לתת לו פת או ירק, אפילו משהו. צריך לתת לבן אדם עם בולמוס, לתת לו משהו לאכול, כמה ירקות, לא צריך אפילו לחם. חוץ מלחם הפנים לא היה להם שום דבר מה לתת, אז הם נתנו לו את לחם הפנים. ומזה כבר יצאה המלשינות של, של, מה שאמר דואג האדומי, והחריבו את, החריבו את, את כל נוב בגלל הדבר הזה, בגלל המלשינות הזאת. ואנחנו צריכים לדעת שהמציאות הזאת של קבלת, וזה מראה לנו,

24:38 דובר 2 חז"ל מלמדים אותנו פה על עניין של הכנסת אורחים וקבלת פנים, וצריך להשתדל בדבר הזה מאוד מאוד. נו, ויהי רצון שאנחנו נראה את כל הדברים הנפלאים עם בית המקדש במהרה בימינו, אמן.