חינוך הילדים לימי בין המיצרים ותשעת הימים - הרב יוסף אברהם פיזם שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אם רוצים, אה, לשתף את הבית באווירה, מה אפשר ללמוד? אז אנו מוצאים כבר-- קודם כל, יש ספר בסיסי עממי שלרבי היה חלק, חלק ב-ב-בתמיכה ועידוד להוצאתו לאור. זה ספר התודעה של רבי אליהו קיטוב. הספר הזה מביא בצורה מאירה ובהירה את המנהגים ואת המקורות, וכל הנושאים שקשורים לכל תאריך בימי החודש למשך השנה. זה ספר התודעה. מומלץ לכל אחד שיהיה לו את זה בבית. מומלץ ללמד את זה בתלמודי תורה, לפחות פרקים מזה, חלקים מזה. מומלץ ללמוד עם זה בבתים וחברותות. לכל תאריך יש שם את הידע הבסיסי שהוא מהווה הכנה בשביל ללמוד את השיחות של הרבי. רוצים להבין היטב את השיחות של הרבי כשהרבי מתייחס לתאריכים ולאירועים, שם זה-- שם הכל נמצא, שם הבסיס. הרבי בא, נותן את העומק ואת העומק בפנים מעומק, אבל שם זה הבסיס. דבר שני, ממליץ בחום. יש ספר-- סדרה נהדרת הלכה למעשה, בהוצאת מכון ההלכה, מדריך הלכתי לפסקי רבותינו נשיאינו מנהיגי חב"ד, ויש שמה לכל, אה, סדרת פרקים יש פתיחה. כל, כל נושא יש פתיחה. הפתיחה זה דברי, דברי פתיחה, אה, שנותנים מבוא הלכתי, אבל בעיקר מה שנקרא עם נשמה, עם חיות, עם משמעות רוחנית של טעמי המצווה, של הוראות והנחיות של הרבי שקשורות עם פנימיות המצוות הללו, ואת זה כתב תלמידי, ה... הרב הגאון, הרב התמים, רבי שמואל מקמל, שיחיה. אז עכשיו אני מסתכל ונעזר בפתיחה שכתב הרב שמואל מקמל על שבעה עשר בתמוז. אז אני מציין שוב להקדמות, הפתיחות שבספרי סדרת הלכה למעשה. חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז. נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. האירוע הראשון שקרה זה שנשתברו

03:08 דובר 2 הלוחות, זה כששהה משה רבינו בהר במשך ארבעים יום כדי לקבל את התורה מהשם ואת לוחות העדות הכתובות באצבע אלוקים. עם תום שלושים ותשעה יום מעת עלות משה להר סיני, ציפו בני ישראל כי על משה לשוב באותו יום, וכששקעה החמה והוא לא הופיע, חשבו בני ישראל שמשה רבנו הסתלק מן העולם. אחר כך היה-- נוצר עגל הזהב. למחרת היום שבו עבדו את העגל, ירד משה רבנו מן ההר ובידו הלוחות. כשהבחין משה רבינו ב-ב-בעגל, בירידתו מן ההר שבר את הלוחות. שבירת הלוחות הייתה ביום שבעה עשר בתמוז. אז מהיום-- מאז היום הזה נהיה היום שיש בו קצת תמיד איזה משהו מ-מהפורענות של עוון העגל. וישנם חמישה דברים שאירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז. האירוע הקשה ביותר שבגינו נקבע יום י"ז בתמוז ליום צום, הוא הבקעת חומת העיר ירושלים, לאחר שצרו אויבים סביב לחומות ירושלים משך זמן רב ולא יכלו לה. בסופו של דבר, בשנאת חינם, מלחמות אחים, נחלשו המגינים היהודים והרומאים התגברו עד אשר ביום י"ז בתמוז הצליחו לבקוע את חומת ירושלים ולחדור פנימה. בהבקעת העיר הוכרע למעשה גורל המערכה. למשך שלושה שבועות נוספים נמשכו הקרבות בתוך ירושלים, אבל בסוף, ביום המר והנמהר לעת עתה, תשעה באב נכבש הר הבית ונשרף בית המקדש השני והחלה הגלות הנוראה עד עצם הרגע הזה. ימי בין המצרים גרמו לנו שממש לדורות הנהיגו רבותינו מנהגי אבלות. לא להסתפר בשלושת השבועות, לא להתחתן בשלושת השבועות, לא לערוך ריקודים ומחולות בשלושת השבועות. וכן מצינו שחסידים הראשונים נהגו שלא לאכול פרי חדש ולא לרכוש בגד חדש בשלושת השבועות, כדי שלא לברך עליהם שהחיינו. כי איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה בזמן של פורענות? וכך למעשה

06:14 דובר 2 פשט המנהג שלא לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וההלכות האלו צריכות להיות ידועות כמובן גם לבנינו ולבנותינו. זה לא רק למבוגרים וזה לא רק אחרי בר מצווה. מגיל חינוך צריך לדעת את זה וצריך לקיים את זה. אבל הרבי, בדור שלנו הוא בא ואומר ונתגלו עניינים טובים מאוד, ענייני גאולה התגלו בתמוז. י"ב בתמוז, חג הגאולה של הרבי הריי"צ. חג גאולה בחודש של ימי חורבן סימן שעכשיו אור הגאולה כבר מאיר בעולם. ועכשיו הדגש אומר הרבי בשיחות דבר מלכות, הדגש עכשיו צריך להיות לא של עצבות ומרירות על ההיעדר, אלא אלא של שמחה על זה שעכשיו תכף ומיד ממש הגאולה מגיעה. אנחנו מרגישים כבר שמחה על זה שהגאולה בפתח. ראוי לציין בליקוטי תורה אדמו"ר הזקן אומר הבחנה מעניינת. הוא אומר כך, כאשר אתה זוכה להגיע לדבר שאליו חיכית, ציפית, התגעגעת, עכשיו אתה זוכה להגיע אליו, אתה מרגיש עונג. אבל גם כאשר אתה עוד לא הגעת אל הדבר הזה, רק אתה בטוח ויודע שזה עוד מעט מגיע. עונג אתה לא תרגיש. שמחה אתה כן תרגיש. אם אתה בטוח שזה הולך להגיע, שמחה אתה תרגיש. אותו דבר כאן אומר הרבי אתה יודע שכבר תהיה הגאולה. אתה צריך כבר עכשיו לשמוח. ולכן כשאנחנו לומדים בימי בין המצרים שבהם נחרב הבית על מנת להיבנות, ושהוא נחרב מפני שהוא היה בניין דבר נש, כמו שאומר הזוהר הקדוש, והוא ייבנה על ידי הקדוש ברוך הוא כדי שהוא יהיה בניין עדי עד, כדי שהוא יהיה בניין דקודשא בריך הוא, בניין של הקדוש ברוך הוא שלעולם לא ייחרב. אז רק לטובה. כמו מי שהורס בית על מנת לבנות אותו. אז כשאתה הורס את הבית הישן אתה שמח כי אתה

08:59 דובר 2 כבר יודע. הנה כל התקציב נמצא, הכל בסדר, אנחנו כבר בונים אותו מחדש, שיהיה בכמה וכמה אולי ארוך יותר, יפה יותר, חזק יותר, מפואר יותר. לכן היום, כשאנחנו לומדים את הלכות גאולה ומשיח והלכות בית המקדש והקרבת הקורבנות, הרי ללמוד את כל הדברים האלה לא בתור משהו שהיה פעם ושעוד יהיה פעם, אלא בתור משהו שהוא הלכה לרגע, לא הלכה לדבר שיהיה אולי עוד כך וכך וכך וכך שנים, אלא בתור משהו שאני הרגע צריך לדעת אותו. מה ייראה בית המקדש היום, איך ייבנה בית המקדש. אני צריך לדעת להיות, לדעת בעניינים. איך נכנסים לבית המקדש, מה עושים בכל חלק של בית המקדש, איזה סוג, איזה סוג מביאים קורבנות וכולי וכולי וכולי. לכן ללמוד היום בוודאי את מסכתות תמיד ומידות וספר יחזקאל והלכות בית הבחירה וכולי וכולי וכולי. לכן הרבי אומר, היום כשאתה לומד את זה, ואנחנו צריכים כולנו ללמוד את זה, אנשים, נשים וטף, זה מחיה בנו את רגש השמחה של הגאולה. ויתרה מזו, אומר הרבי, שכאשר אדם לומד את תורת הבית, אז כתוב במדרש שהקדוש ברוך הוא אמר לישראל, הקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל, סליחה. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: ״ובשביל שבניי נתונים בגולה יהא בניין ביתי בטל? גדול קריאתה בתורה כבניינה״. שאתם תקראו את הלכות התורה, איך בונים את בית המקדש? זה בונה אותו. ואיך אמר להם לקרוא את צורת הבית בתורה? ״ובשכר קריאתה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית״. אומר הרבי, מכאן רואים שאם אדם לא עוסק בצורת הבית, זה נקרא אצל הקדוש ברוך הוא ״בניין ביתי בטל״. אבל אם האדם לומד את צורת הבית, אז זה נקרא אצל הקדוש ברוך הוא שאין בניין

11:07 דובר 2 ביתי בטל. זאת אומרת שבלימוד הזה אנחנו בעצם בונים את בית המקדש. במילים אחרות, כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו, בעזרת השם היום, אז אנחנו נראה שהלימוד שלנו בתורת הבית, לימוד של אנשים, לימוד של נשים, לימוד של טף, זה בנה את בית המקדש. ואנחנו צריכים להוסיף גם בימים האלה שבין המצרים, גם לתת צדקה וגם להוסיף בלימוד התורה בכלל, בכל חלקי התורה, בנגלה ובנסתר. וכל זה כדי להחיש את הייעוד: ״ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה״, ולעבוד בשמחה באופן המותר בימים האלו. מהו האופן המותר? על ידי תורה: ״פקודי ה' ישרים משמחי לב״. והחל מראש חודש מנחם אב עד תשעה במנחם אב עורר הרבי על עריכת סיומים על מסכתות בש״ס, כדי להרבות בשמחה על פי התורה. עכשיו אני רוצה לצטט משהו מדברי הרבי בט״ו תמוז תשל״ג. זה נמצא בליקוטי שיחות חלק י״ג, עמוד מאתיים שישים ושמונה ואילך, ואפשר לראות את זה גם בליקוט הנהדר של הרב שמעון וייצנזונר[?], איגרת החינוך, הכל מדברי הרבי. רצוני להדגיש נקודה בקשר עם ימי בין המצרים הממשמשים ובאים, שבוודאי ידוע לכם פרשת ותוכן הימים האלה. הנקודה היא: תתנו דעתכם על הזכות המיוחד— המיוחדה שיש לילדי ישראל. הרבי מדבר פה על ילדים, חינוך הילדים, זכות מיוחדה שיש לילדי ישראל, זכות הנוגעת לכל בני ישראל. בדברי דוד המלך עליו השלום, וזה מתבטא במילים ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם״. להשבית גם את אותו אויב שהביא אותנו לבין המצרים ועודנו מתנקם בעמנו עד היום הזה. שהדרך לנצח אותו ולהשבית אותו היא על ידי עוז, הוא על ידי עוז. מה זה עוז? העוז היא תורתנו הקדושה הנקראת עוז, הנלמדת מפי עוללים וגומר. ועד כדי כך גדול

13:46 דובר 2 כוחה, כהודעת חכמינו זכרונם לברכה: ״אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן״, הבל שאין בו חטא. כלומר, על ידי זה שילדי ישראל שלא הגיעו עדיין לגיל מצוות אומרים פסוקים, אומרים משניות, לומדים משהו. ובהמשך לאמור צריך לשים לב במיוחד לדברי נביאינו: ״חזון ישעיהו בן אמוץ״, ״ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה״. אחד הפירושים של משפט בזה הוא התורה. זאת אומרת שעל ידי ש... נלמד תורה, על ידי שנקיים את מצוותיה ובפרט את מצוות הצדקה, מקרבים את הגאולה. כיוון שאז רצוני ותענוג גדול יהיה להיות שותף עמכם בזה, בקשתי היא לתת לכל אחד ואחד מכם, ילדי ישראל, מטבע במטבע המדינה שאתם נמצאים בה. זה השתתפותי במעשי הצדקה הנ״ל. תשעת הימים. אמרו חכמים: ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״. הרבי הביא את זה מאדמו״ר ממונקאטש: ממעטין את האבילות על ידי שמחה של תורה. אירועים משמחים סתם כך אנחנו לא עושים. ואסרו חכמים, בשבוע שחל בו תשעה באב אנחנו לא מסתפרים ולא מכבסים בגדים ולא לובשים בגדים מכובסים, אלא אם כן לבשנו אותם קודם. אבל יחד עם זה אנחנו שמחים בשמחה של מצווה שהיא ממעטת את העצבות הזאת. השמחה של מצווה זה על ידי סיום מסכתות. הרבי אומר מראש חודש מנחם אב ועד חמישה עשר במנחם אב לעשות כל יום סיום מסכת, לעשות כל יום סיום מסכת. ובסיום המסכת הזה אנחנו מזכים גם את הילדים הקטנים. הרבי אפילו עושה הקבלה בין הסיום של ערב תשעה באב לסיום של ערב פסח. סיומים של ערב פסח מביאים את הקטנים גם כן, כי אם הם בכורים אז הם יתחייבו גם הם לצום, ועל ידי זה שהם יהיו שמחים בשמחת סיום מסכת הם

16:25 דובר 2 יהיו פטורים מלצום. אבל זה היה לקראת הגאולה, פסח לקראת פסח, חג הגאולה ממצרים. ולקראת תשעה באב, שיהפך לששון ולשמחה והוא יהיה חג הגאולה מהגלות הנוכחית, גם אז אנחנו מביאים את הקטנים לשמוע סיום מסכת, בדיוק כמו שהיה בנוגע לסיום מסכת שקשור עם היציאה ממצרים. אז כך גם עם הסיום שקשור עם היציאה מהגלות, שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות גם בפרט הזה. אנחנו לא מתרחצים בתשעת הימים, אבל הרחיצה שאנחנו כן רוחצים את עצמנו זה לא רחיצה לתענוג. וכאן כל אדם צריך להיות ירא שמיים. רחיצה של תענוג בתשעת הימים לא, רחיצה של בריאות כן. באזור שאנחנו גרים, של אזור הקריות, הלחות מאוד גבוהה. אני זוכר שלמדתי בכפר חב"ד, שם הלחות פחות גבוהה, אבל גם חם מאוד. והרב הגאון, החסיד הרב ר' מלך קפלן, שהיה הרב של שכונת הרכבת, הרב של שכונת חב"ד בלוד וראש הישיבה, אמר. אמר שפה בארץ ישראל, פה במצב שלנו של החום, הרחיצה היא לא תענוג. הרחיצה היא עניין של בריאות והיא מותרת, וזו ההגדרה. ככל שאתה מתרחץ בשביל בריאות, תתרחץ. ברגע שאתה רואה שזה כבר פינוק או עוד איזשהו שמפו מעניין, עוד איזה שהם משכי זמן מיותרים, אז זה כבר מוגזם. צריך להיות בשביל הבריאות. אדם חייב להתרחץ פעם ואפילו פעמיים ביום, גם בתשעת הימים, אבל לא מעבר לזה. אותו דבר כמובן נוגע לילדים. אנחנו אומרים להם את אותו העיקרון. בשר ויין אנחנו לא אוכלים בתשעת הימים, וזה נמשך עד חצות יום העשירי באב. שבת חזון. העולם הליטאי, למשל, נוהג ללבוש כך הבגדים שהם לא בדיוק שבתאיים, לבחור איזה בגד מסוים של חול וכו'. רמז לאבילות. אבל חסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט מרחיקים כל

19:11 דובר 2 עניין של עצבות, של אבילות מיום השבת קודש, והם מתחזקים בו באמונה וציפייה ובשמחה לגאולה שבפתח. בשבת חזון, ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים. ידוע מה שאמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וביארו ר' הלל מפאריטש, וזה מובא בתורת הרבי הצמח צדק. שבת חזון לא רק על שם זה שההפטרה ככה מתחילה, חזון ישעיהו, אלא בגלל שזה שבת שבו מראים לכל יהודי בבחינה של חזון, מראים לו את בית המקדש השלישי. זאת אומרת שכפי ביאוריו של הרבי מלך המשיח שליט"א, מהרגע הראשון של השבת בעצם השבת כל הזמן מראים לנשמה למעלה, כמו שהיא למעלה. לא רק בזמן השינה. כל הזמן מראים לנשמה, שהיא כמו שהיא למעלה, בית המקדש השלישי. והמטרה היא לתת חיזוק לחלק הנשמה הנמצא בגוף להיות בהתעוררות גדולה. והמשל, המשל המיוחד, זה משל לאבא. אבא שהכין לבנו בגד יקר, הבגד. הבן לא שמר על הבגד היקר. אבא נתן לו עוד בגד. גם עליו הוא לא שמר. לבגד השלישי, האבא כבר את הבגד השלישי, אבא לא נותן לו כבר כל כך מהר. והאבא מראה לו אותו מפעם לפעם לפרקים. למה? כדי שיכין את עצמו, כדי שיתרגל, כדי שייקח על עצמו שעכשיו, כשהוא יקבל סוף סוף את הבגד השלישי, אז הבגד השלישי הזה יהיה אצלו כמו שצריך, שמור ומשומר. כך בית המקדש נמשל לבגד, והקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מראה לנו אחרי חורבן בית שני בשבת חזון לכל נשמה ונשמה את בית המקדש השלישי, כדי לתת בנו התעוררות של אש פנימית, שנכסוף אל הגאולה, שנרצה את הגאולה בפועל ממש. שנגיע לדרגה ולבחינה של כל ימי חייך להביא את ימות המשיח. שכל המעשה שנעשה יהיה לתכלית של הדבר

21:34 דובר 2 הזה, של גילוי המלך המשיח מנחם שמו שיתגלה ויגאל אותנו ויבנה את בית המקדש השלישי. וזה העניין של שבת חזון. אנחנו צריכים לשתף בזה את הילדים, לספר להם את המשל הנפלא הזה, להוציא מזה את הלקח, להוציא מזה החלטות טובות. אנחנו יודעים שבתשעה באב אסור ללמוד. למה? כי התורה היא המשמחת, שמחה אמיתית. פקודי ה' ישרים משמחי לב. לכן אנחנו לא לומדים בערב תשעה באב אחר חצות היום רק דברים שאינם משמחים, כגון עניינים השייכים לתשעה באב וצרותיהם של ישראל, וכן את דיני האבלות. ומסיבה זו מקפידים לסיים את כל השיעורים היומיים של חומש תהילים תניא רמב"ם של ערב תשעה באב עד חצות היום. החל מליל תשעה באב עד לצאת הצום בכל התפילות אנחנו לא אומרים תחנון. תשעה באב נקרא מועד, ויש במנהג הזה גם אמונה וביטחון בה', שיהפוך לנו את הימים האלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. מה לגבי ילדים בדברים האלה? אותו דבר כמו המבוגרים. ולכן למשל שואלים, נו, איזה דברים שמותר ללמוד? בסדר, ללמוד מאמר חסידות שקשור לתשעה באב על פי חסידות, מגילת איכה על פי חסידות, מותר ומותר. ומשובח. אבל עוד פעם ברמה של ילדים. אז אנחנו יודעים, יש את הגמרא בגיטין נ"ה ואילך, כמה דפים על סוגיית החורבן. ולומדים את הסוגיה הזאת שאפשר ללמוד אותה לפני תשעה באב, בתשעה באב, בליל תשעה באב ויום תשעה באב. זו סוגיה מרתקת, מעניינת וכואבת, כואבת מאוד, מאוד מאוד. איזה צרות, איזה אסונות. אוי מה היה לנו. ומי שרוצה עבודה יותר קלה, לוקחים את ספר התודעה, מקריאים אותו לילדים או נותנים להם לקרוא ולהקריא, ואתה נמצא ישר בתוך אגדות החורבן באופן שמספרים לך בדיוק מה קרה, למה אנחנו מציינים

24:04 דובר 2 את הכאב הזה? וכשאנחנו יודעים שכל זה הוא כדי שיתגלה המנחם. הרבי מביא את המדרש הזה שעלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה את אריאל. אריאל זה בית המקדש. אז הרבי אומר, מכאן רואים שיום תשעה באב זה היום של התגלות המנחם. יליד בו מלכא משיחא, נולד בו מלך המשיח, כמו שהמדרש מספר וחז"ל מדברים על זה, רש"י מביא את זה. סליחה. והמהרש"א מביא את זה בפירושו לסנהדרין צ"ח, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. זה משיח שנולד בתשעה באב ונגנז בגן עדן, אומר המהרש"א. כן. אז הרבי אומר, מסביר בכלל. שואלים, אנחנו מחכים בכל רגע שיבוא, היום שיבוא. נו אז, אז למה? למה להגיד שמשיח יבוא בתשעה באב אם צריך לחכות כמה חודשים לתשעה באב? התשובה היא כל יום ויום אכן הוא זמן הגאולה. יש פתק מהרבי: בדורנו זה כל רגע ורגע, זמן הגאולה הוא. וכתוב "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". אבל כל תאריך שכתוב בו שבו תבוא הגאולה, כמו שבניסן עתידים להיגאל וכיוצא בזה, הפירוש שאומר הרבי שבגאולה גופא, הגאולה תהיה היום, אבל בגאולה גופא יהיו עילוי-עילויים חדשים, חידושים מיוחדים, קפיצת מדרגה עילאית בתוך הגאולה, ענייני גאולה בתוך הגאולה עצמה, עצמה. וזה מה שיקרה גם בתשעה באב. אם חלילה נגיע לתשעה באב ועוד לא נגאלנו, אז הגאולה תהיה אז בפועל ממש. אם נגיע לתשעה באב לאחר שכבר נגאלנו, אז בגאולה יהיה חידוש מיוחד חדש של תשעה באב, בתשעה באב גופו. עילוי חדש בגאולה. לגבי סעודה מפסקת, הסעודה המפסקת בערב תשעה באב, אנחנו אוכלים, אוכלים בה פחות משני תבשילים כדי להרבות אבלות בשעה זו. לזכור את חורבן

26:34 דובר 2 הבית ולצטער עליו, וזה האיסור זה רק בסעודה האחרונה לפני כניסת הצום. בכדי לבטא את שפלותנו בעקבות החורבן אנחנו נוהגים לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, אבל אין צורך להסיר את הנעליים, כיוון שישיבה זו בסעודה המפסקת אינה מטעם האבלות, אלא כדי להמחיש את שפלותנו. כן נהוג שישב כל אחד לבדו בפינתו לאכול סעודה מפסקת משום שנאמר "ישב בדד וידום". וכך צריכים כמובן להסביר לילדים שלנו ולוודא שגם הם נוהגים כך בפועל ממש. בתשעה באב גם כן חכמים אמרו שקרו שם חמישה דברים קשים ורעים, אבל הדבר הקשה ביותר, יום בכייה לדורות, זה העניין של שריפת בית מקדשנו בפועל ביום תשעה באב. וזה קרה גם בבית הראשון וגם בבית השני. בתשעה באב נחרב בית המקדש. בתשעה באב יש חמישה עינויים. אכילה או שתייה לא. סיכה, לסוך את הגוף בשמן לא. רחיצה לא. נעילת הסנדל לא. אנחנו נועלים רק נעל שהיא מגומי או מבד וכיוצא בזה, לא מעור. לא מקיימים חיי אישות. מצום תשעה באב רק חולים ממש פטורים. בצומות הקלים גם מעוברות ומניקות פטורות. אנחנו לא לומדים תורה בתשעה באב, מה שאמרנו, חוץ מהדברים המותרים שהם לימוד על תשעה באב עצמו. זה כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות ומהציפייה לגאולה. עד חצות היום יושבים כאבלים. אחרי חצות היום אפשר כבר לשבת על כיסא רגיל. אנחנו קוראים את מגילת איכה בלילה בציבור. ביום כל אחד קורא לעצמו. אנחנו אומרים את הקינות. חשוב להסביר לילדים המתוקים, אלה שראו ושמעו את המנהג, שאכן נוהג דורות רבים ונוהג מאות שנים, שהילדים זורקים כל מיני בובקעס או ברלעך, כל מקום לפי השם שמכנים אותו. זה כדי בעיקר אנחנו אומרים שיש כאלה שמתענגים מהבכייה

29:18 דובר 2 קצת, אז לא רוצים שהם יתבכיינו ויתענגו על ההתבכיינות. אז עושים להם קצת שיצבוט להם פה, יצבוט להם שם, ויבכו על מה שצריך לבכות. ולא רק בגלל שהמנגינה מרגשת. וגם ובעיקר כי רוצים להראות, כמו שאמר הרב הקדוש הרב ישראל מרוז'ין: ריבונו של עולם, אתה רואה שבני ישראל לא רוצים את החג הזה שלך? קח אותו מהם, תביא להם את הגאולה ובית המקדש, שלא יציינו את זה כיום כזה של צער וחג כזה של צער. אבל צריך לדעת. ילד צריך להגיד את הקינות כמו כל אחד שאומר. ילד צריך להתפלל את תפילת מעריב או את תפילת שחרית, או לשמוע את מגילת איכה, או לקרוא לעצמו שידע את הטעמים. אף אחד לא אמר שהילדים פטורים מזה ושהם זורקים פה ושם בובקעס. בסדר, אמרנו זה מנהג ישראל, לא ביטלנו אותו, אבל בכל אופן לשמור על פרופורציות, והמבחן הוא האם הילד שמסוגל כן לשבת ולהתפלל בדרך כלל ולהגיד את הקינות בלילה, לפחות בשלמותן, כיוון שהן לא ארוכות, וביום צריך לחשוב אם לתת לו הנחה או לא לתת לו הנחה. זה המון קינות. אבל כאמור עוד פעם, כשמבינים את הקינות זה יותר מעניין. אולי זה גם יותר קל אז להמשיך להגיד אותן, אבל שילד יגיד אני לא אומר כלום, אני רק זורק בובקעס. זה לא מה שהרבי רוצה. כל דבר צריך להיות בפרופורציות. מאמץ צריך להיות שמסוגלים להגיד כמו מבוגרים. לזרוק בובקעס מהצד, שיזרקו, אבל לא להגזים, לא להגיע לסיכונים. לא להתחיל להגיע לזה שמרגיזים מישהו שאוהב להתעצבן ואז יהיה בלגן בכל בית הכנסת. לא, לא זו הכוונה. לא זו הכוונה, לא זו הכוונה. ואפשר להוסיף עוד פן. כשאתה עושה את זה

31:20 דובר 2 במקום שיש גם אורחים מבחוץ שעוד לא חב"דניקים, לא כולם מבינים את זה. אז אם זה בפרופורציות, לא כל כך יבינו ואנחנו נסביר להם. אבל אם זה פשוט נהיה בלגן וחילול כבוד בית הכנסת, אף אחד לא קונה את ההסבר הזה. אז לכן כל דבר באמת בפרופורציה שלו, במינון שלו, והמבחן לזה הוא אם הילדים באמת אומרים את מה שצריך להגיד. התפקיד של ההורים גם להכין אותם לזה, לשמור עליהם, לא להגזים, לא להגזים. כל דבר בגבול הטעם הטוב. אני זוכר את זה כילד. הייתי ילד בכיתה ו'. דומני שזו כיתה ו'. תשל"ג. הרבי דיבר. ציינו את זה בדברים הקודמים. הרבי דיבר על כך שבילדים גם כינוס התורה של בית היו מתנקים. צריך לעשות פעולות עם הילדים בקיץ, צריך לעשות איתם כינוסים. צריך לעשות קייטנות לילדים, צריך להביא אותם לכותל המערבי, למקומות הקדושים, כדי שיתפללו ויאמרו פסוקי תורה, תהילים, והם ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם״, שגם עכשיו הוא מתנקם. הייתי ילד, שמעתי את זה. אבא שלי היה, עליו השלום, הרב יגאל בן רבי שמעון יהודה, היה אצל הרבי בתשרי תשל"ג. שמע את השיחות, היה ער לזה לאורך כל השנה, והוא יחד עם ר' זושא וילימובסקי והרב ראובן דונין החליטו שעושים קייטנה בקריות. בקריות היו גם הרבה עולים חדשים. נעשתה קייטנה. הרבי שלח את הרב דוד רסקין כאורח שלו, כנציג שלו, אה, לבוא ולראות את הקייטנות שהיו בארץ, בודדות ממש, ובעיקר הקייטנה הזאת מקריית מוצקין התקיימה בחורשת קריית מוצקין, ואני הייתי חניך בקייטנה. אני ואחי. והנה אני שומע את אבא רוכש עם כל המדריכים. אבא ניהל את הקייטנה, ואני שומע מכל המדריכים ומכל ההלוך ילך בבית ובזה שחייבים

33:38 דובר 2 לנסוע וחייבים לנסוע. והרבי אומר שיקחו את הילדים לכותל. והנה ערב תשעה באב כל הקייטנה נוסעת עם המשאיות של פעם לכותל. חבר'ה, שום מזגנים. תשכחו מהדברים האלה, עוד לא המציאו אותם בארץ. היה חם ונסענו. ואתם מבינים, המשאיות של פעם. והגענו סוף סוף לכותל וירדנו לאיזה חצי שעה. תהילים. היה איזה חב"דניק עם זקן ארוך. נראה לי זה היה רבי צבי גרינבוים עליו השלום. אמר כמה מילים וסיפר משהו. כמה הכרזות. כולם צעקו ביחד מה שאמרו לנו לצעוק, וחזרה שתינו מים, הלכנו לשירותים ועלינו למשאית, ויאללה לנסוע, ואנחנו צריכים למהר! להגיע לפני תחילת הצום. חלק מאיתנו צמים. יש את הקטנטנים. לקחנו גם ילדים מכיתה א', אבל הגדולים צריכים לצום. הצלחנו איכשהו להגיע בדקות האחרונות. הספקנו לאכול קצת, הכל בזריזות בעמידה, נכנסנו לצום. אף אחד מאיתנו לא הבין מי מאיים עלינו עכשיו. עם ישראל היה אז במצב של אחרי ניצחון מלחמת ששת הימים שהיה בתשכ"ז. אז הייתי בכיתה א', מי חלם שיש בכלל בעיה עוד כזאת קריטית. אבל כשביום כיפור באו וגייסו את אבא שלי בעיצומו של יום כיפור, לכולנו נפל האסימון. פרצה מלחמת יום כיפור עם כל האסונות שהיו בה. למרות, למרות הניצחונות הגדולים שהיו בסוף. אבל הבנו מה הרבי ראה. והרבי בעצמו אמר על זה שכל מה שדחפו, דחפו אותי משמיים לדבר על ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״, חינוך ילדי ישראל, תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא. הרבי אמר, זה היה אצלי באופן של ״ניבא ולא ידע מה ניבא״. ניבא ולא ידע מה ניבא. ככה הרבי אמר. אז זה מחזק אותנו גם בעניין שתתקיים הנבואה של הרבי, שהנה זה משיח בא. הגיע זמן גאולתכם. הרבי ראה, הרבי

35:53 דובר 2 רואה, ומה שהרבי רואה זה מה שהרבי אומר לנו. הרבי אומר לנו: הנה זה משיח בא. הגיע זמן גאולתכם. בימינו יום כמו תשעה באב זה יום מבחינת זה יום של גילוי משיח. לידת משיח, אומרים חכמינו זכרונם לברכה. יום חמישה עשר במנחם אב זה יום שמחה. לא היו ימים טובים לעם ישראל יותר מחמישה עשר באב ויותר מיום הכיפורים. חמישה עשר באב זה יום של שמחה, יום נפלא, יום של קדושה, יום של ניסים גלויים, יום של התגלות. איך, איך, איך נשייך את זה לחינוך הילדים? לילדים שלנו? הרבי אומר ככה. בוא נראה מה היה בתשעה באב הראשון. לפני כן, כאילו, כאילו מה היה בתשעה באב, בתשעה באב הראשון. באו המרגלים, חזרו מארץ ישראל, הוציאו דיבת הארץ רעה. ואז העם בוכה למשפחותיו. ואחר כך במשך כל השנה-- ארבעים שנה, עד שבני ישראל זכו לעלות לארץ ישראל, לארץ הקודש, לארץ המובטחת. בכל שנה היו מתים אלפי יהודים, כמו שהשם אמר שהדור הזה שיצא ממצרים מגיל זה עד גיל זה הם ימותו. דור המדבר. כך עברו שנים רבות. שנה אחרונה, שנת ביטול הגזירה, עשו בני ישראל כמנהגם בכל שנה. הגברים בגילאים המוזכרים בתורה היו כורים לעצמם את קבריהם ונכנסים לישון שם. למחרת, מי שהצליח לצאת, מי שקם סימן שהוא חי. מי שלא הצליח להתעורר סימן שהשם לקח אותו. אבל בשנה האחרונה כולם מתעוררים בבוקר. אף אחד לא מת. אמרו אה, טעינו ביום. אולי לא היה תשעה באב. מחכים עוד יום. נו, אולי טעינו ביום. מחכים עוד יום. נו, אולי טעינו ביום. בסופו של דבר הם רואים את הלבנה במלואה. קיימא סיהרא באשלמותא, הם רואים את הלבנה במלואה ואז הם אומרים לעצמם אהה

38:42 דובר 2 זה לא יכול להיות שלא עבר תשעה באב. הלבנה במלואה. אם כן, זה סימן שכבר בטלה הגזירה. אם כן, אומר הרבי, בוא ניקח את זה במילים פשוטות עכשוויות. יום ט"ו במנחם אב זה יום שמגלה את מה שכבר היה בתשעה באב. הרי בתשעה באב של אותה שנה זה היה יום ביטול הגזירה. מתי זה התגלה לכל עם ישראל? ביום חמישה עשר במנחם אב. גם היום, אומר הרבי, יום תשעה באב זה היום שבו אתיליד מלכא משיחא. ידוע מנהג אחינו הספרדים שבחצות היום של יום תשעה באב מתחילים לנקות את הבית. למה מתחילים לנקות את הבית? כי אתיליד מלכא משיחא, לכבוד משיח. היום יבוא משיח. אבל מתי רואים את זה בהתגלות, שמשיח באמת בא בפועל ממש, ובונה את בית המקדש השלישי, וכל עם ישראל וארו עם ענני שמיא, טסים, עפים עם ענני השמיים לבית המקדש השלישי והמשולש. מתי זה? אז אם זה לא קרה בתשעה באב בגלוי, אז זה יקרה בחמישה עשר באב בגלוי. ולכן הרבי אומר להמשיך את המנהגים של לעשות סיום מסכת, שזה מעורר את סיום הגלות. ולא יזיק לילד שהוא י' וכ' גם לעשות סיום מסכת. על כל פנים, אלה שהם בר מצווה שיעשו סיומי מסכת ויזכו בזה את הרבים. ובקהילות מסודרות אפשר לסדר שכל יום אברך זה או בחור זה מגיל שלוש עשרה ומעלה יעשה סיום מסכת, על המסכתות הקלות והקצרות כמו מסכת תמיד וכולי וכולי. וצריך לזכור שני דברים כשאנחנו מדברים על חמישה עשר באב. אחד, שיום חמישה עשר באב זה יום שבו מתארכים הלילות וצריך להוסיף בלימוד התורה בכל חלקי התורה. שתיים, אומר הרבי, חמישה עשר באב זה בגימטריה כתיבה וחתימה טובה. והרבי מזכיר את

40:46 דובר 2 זה בשם האדמו"ר ממונקאטש, והרבי מורה לנו להתחיל לברך ולהרבות בלברך יהודים בברכה הזאת, שתהיה לכל אחד ואחת מאיתנו כתיבה וחתימה טובה. לאחל לשלנו כתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומתוקה.