מבוא לתורת הקורבנות - הרב ירון יצחק לדרמן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה. היום אנחנו נדבר על נושא הקורבנות כמבוא. אנחנו נסביר קצת את הנושא של עולם הקורבנות, עולם המקדש. ואיך אנשים לומדים את בית המקדש כביכול כדבר נפרד, את הארכיטקטורה שלו, את המבנה שלו, איפה נמצא כל דבר. הדרך השלמה שמסכת-- שסדר קודשים מלמד אותנו ללמוד את הנושא של בית המקדש, שמסכת מידות היא אחת מהמסכתות של סדר קודשים, זה איך חיים שמה, מה עושים שמה, איך זה עובד. בשביל זה צריך לדעת גם קצת בנושא הקודשים עצמם, הקורבנות. מה מביאים, איך מביאים, מתי ולמי. אז אנחנו נלמד קצת את הנושא של קורבנות של בית המקדש ונבין את הנושא הזה לפי ערך, לפי התחלה. אז נתחיל באמת כן בעולם ה... בעולם המקדש עצמו. אנחנו יודעים שיש מושג כזה שקוראים לכל ה... "וכעשן תכלה", אנחנו אומרים בראש השנה, אז בעש"ן, עש"ן זה עולם שנה נפש, שכל המציאות של גדרים תתבטל. אבל עולם שנה נפש מרמז לנו בעצם עולם, מקום, שנה, זמן ונפש, אנשים וחיות שיש במקום הזה. אז נלמד קצת על העולם. קודם כול העולם, המקומות, המרחב שבו אנחנו נמצאים. אז באמת יש לנו את הר הבית, שזה המקום המיוחד שבו קורים כל הדברים של הקדושה ש-שקשורים לבית המקדש. החתם סופר אומר שבהר הבית יהיה הרבה מאוד מקוואות. לעתיד לבוא הר הבית הולך לגדול פי שלושים ושש ממה שהוא היום בצורה מופלאה מאוד. כן, כמו שכתוב בספר יחזקאל. אז בהר הבית יש לנו רובו פנוי בדרום, הצד הדרומי שלו פנוי, ששם היו מביאים ה... כל עולי הרגלים את הקורבנות שלהם, את השלמים, שעיקר הקורבנות שהיו מביאים זה קודשים קלים, כמו שנלמד בהמשך, ו-ואז לפי ערך המשנה מתארת, משנה במידות מתארת איך

02:13 דובר 2 בנוי בית המקדש בהר הבית, והוא נמצא ב-בצד הימני העליון כביכול, אם אנחנו מסתכלים על המפה, כן, מזרחית צפונית, שמה נמצא בית המקדש. בבית המקדש עצמו, כפי שאנחנו רואים בתמונות, יש לנו עזרות, יש לנו תחומים שבהם ניגשים אנשים, אוכלוסיות מסוימות, כמו שיש לנו... בית הכנסת נקרא בית מקדש מעט, אז ככה גם הר הבית, שהוא המבנה המקורי שממנו ינקו בתי הכנסיות את כל המבנה, ככה הם לקחו את המבנה הזה. אז בהר הבית היה לנו עזרת נשים ב-ב... לפני בית המקדש עצמו, לפני העזרה, לפני מה שמקודש. אז שמה היה אזור של עזרת נשים ושם הייתה פעילות יותר רחבה לכל הציבור. נשים היו למעלה כמו שהם היום בדרך כלל בבתי כנסת גדולים, והגברים למטה. לאחר מכן, כשנכנסים יותר מערבה, כן, כל הקדושה הולכת כל הזמן מערבה לכיוון מערב, ליסוד, אז אנחנו מתחברים ומתעלים, עולים את מ... בית שני זה היה מדרגות ניקנור, בית שלישי זה יהיה קצת אחרת, אבל אנחנו מתעלים ומגיעים לעזרת ישראל. זה המקום שישראל היו מקובצים, מקום שכל ישראל רואים את הנעשה בעזרה, ומעזרת ישראל אנחנו רק שמה היינו חיים. רק שם אנחנו פועלים את כל הפעולות שמותר לנו לעשות בבית המקדש, מביאים את הקורבן, סומכים עליו. אם אנחנו צריכים לשחוט אותו, אם אנחנו יודעים לשחוט ואנחנו רוצים לשחוט, לצורך מותר לנו להתקדם יותר מערבה, אבל עקרונית זה תחום המחיה שלנו. לאחר מכן יש את עזרת הכהנים. עזרת הכהנים זה המקום שכהנים פועלים. למעשה מכאן ואילך, מעזרת ישראל ואילך, זה המקום שכהנים פועלים, זה מרחב הפעולה שלהם, אבל עיקר הפעולה שלהם הייתה בעזרת כהנים. היא הייתה סמוכה לישראל בגלל שהם מקבלים את הקורבנות מישראל ועובדים

04:14 דובר 2 עליהם יחד עם ישראל. חלק מישראל עושים שיתוף בשלמים וכדומה. וכמו שאמרנו, היו שוחטים גם, שוחטים אם ישראל יודע לשחוט, הוא שוחט. קודשים קלים שחיטתם בכל מקום העזרה, קודשי קודשים שחיטתם בצפון. מה זה נקרא צפון? צפון זה נקרא החלק ה-- כל הרצועה הצפונית של העזרה, ששם מותר לשחוט קודשי קודשים. ממשיכים הלאה ומסתכלים על המזבח. אנחנו רואים שהמזבח הוא יציקה שבנויה במדרגות, גושים, גושים שעולים ונהיים צרים יותר. כל פעם זה כונס אמה פנימה מכל הצדדים. בהתחלה זה שלושים ושתיים אמה כולל היסוד, אחרי זה שלושים אמה, אחרי זה עשרים ושמונה אמה, אחרי זה עשרים ושש אמה, כל פעם יורד שתי אמות כי אמה מכל צד, עד שמגיעים למעלה לגג המזבח, ששם יש קרנות והקרנות הן מ-משמשות את ראש המזבח, שזה עשר אמות גובה מהרצפה, כחמש מטר. מבנה מאוד גדול המזבח. בתחתית המזבח יש יסוד שמקיף אותו משני הצדדים שלו, מצד הצפוני שלו ומצד המערבי שלו, קצת מהמזרח, קצת מהדרום, אבל זה העיקר. למזבח, צמוד אליו, היה הכבש. כבש זה, אסור "ולא תעלה במעלות על מזבחי", אז אסור לעלות על המזבח במדרגות. יש בזה משום אה... למרות שכהנים היה עליהם מכנסיים, אבל זה פסיעה לא מכובדת בבית המקדש, אז היו עולים בצורה מכובדת על הכבש, והמזבח היה מחולק לפי אזורים. הכבש של המזבח היה מחולק לפי אזורים כדי לדעת איזה סוג קורבן מקריבים היום. אם זה ראש חודש אז זה בצד העליון של המזבח, בשני הצדדים העליונים, מוספים, תמידים. כל זה היה קובע במזבח מה נעשה. אז זה היה המקומות שיש בבית המקדש. בבית המקדש יש מקומות, זה המקומות. יש לנו את הר הבית שאנחנו מתקבצים לשם. אם

06:33 דובר 2 אנחנו נכנסים פנימה, נכנסים דרך עזרת נשים. לעתיד לבוא עזרת נשים הולכת להקיף את כל הבית כמו שהיא היום בבתי כנסיות, ולהיות גם מלמעלה. שתי המעלות יש בזה: גם את המרחב למטה, גם את המעלות למעלה, שזה כולל, האישה תכלול את שני הצדדים. אשת חיל עטרת בעלה. זה המעלה הגדולה שיש בזה. יש לנו את עזרת ישראל, עזרת כהנים, כל העזרה וכמובן הקודש וקודש הקודשים, אבל הם פחות קשורים היום לנושא של מבוא לקורבנות, כי שם אנחנו פחות עובדים בנושא של קורבנות ובית המקדש, אלא הם יותר דברים של עבודות מיוחדות בימים מיוחדים כמו יום כיפור או בקורבנות הנשרפים. אז אמרנו עולם שנה נפש, אז אנחנו עכשיו עולם נפש שנה. נפש. איזה נפשות, איזה סוג בעלי חיים, איזה דברים אנחנו מביאים לבית המקדש? אז באופן כללי זה מתחלק לחי, שזה כולל בקר וצאן ועופות, וצומח: מנחות, שמן, זיתים, לבונה, כל אלה באים מהצומח. היה גם דומם, שזה המלח. מלח זה עניין מיוחד. יש הרבה מאוד שיחות על הנושא של מלח. עניין של חומר משמר, צריך לשמר כל חוויה טובה, רוצים לשמר. היום אנחנו רוצים לצלם כל דבר, אבל מלח משמר, בעצם עושה פעולה. ההקרבה שנעשית בבית המקדש חייבת להשתמר על ידי המלח, והמלח חומר משמר. זה העניין של היסוד. אז יש לנו בהמות, עופות ומנחות. איזה בהמות יש לנו? איזה בהמות אנחנו מביאים לבית המקדש? ככה, אנחנו לא מדברים על איזה סוג קורבן זה, אלא רק סוג הבהמה. אז סוג הבהמות שיש לנו שמה זה בקר וצאן. בקר, כשמו כן הוא, שוורים, עגלים, פרות. זה מה שאנחנו מביאים לבית המקדש מכל הסוגים. נלמד עוד מעט איך זה

08:39 דובר 2 עובד. לא לפרט, זה רק מבוא. זה מסביר לנו באופן כללי את המהלך. לאחר מכן יש עופות, יש לנו תורים ובני יונה. תורים זה ציפורים יותר גדולים ובני יונה זה ציפורים יותר קטנים. זה לא אותו סוג שהוא קטן נהיה תור, אלא בני יונה זה סוג אחד ותורים כשרים מהם כשהם גדולים. השלב האסור ביניהם זה הצהוב, ואם יש צהוב בצוואר אז אסורים לזה ולזה. לשניהם אסורים, לשניהם אסורים. במצב שאנחנו לוקחים את בני יונה ויש להם צהוב אז הם אסורים. אם יש לנו תורים שעדיין לא עבר להם הצהוב אז גם הם אסורים. אז זה העופות. מה אחרי כן? אנחנו מביאים מנחות. ומה, איזה דברים אנחנו עושים עם המנחות? אז קודם כל יש הרבה מאוד סוגים של מנחות, אבל חומרי הבסיס של כל המנחות זה סולת. זה לא קמח שאנחנו רגילים אליו היום, אלא קמח יותר נעלה ומובחר. הסולת, החיטים בזמן חז"ל, ככה טוענים מומחים היום שמסבירים את הכמויות המועטות של שמן שהשתמשנו במנחות ובכל זאת מוציאים לחם טעים, היו מאוד מאוד שמנים. היו גרגרי חיטים מלאים וטובים והיו גרגרי שעורים גם כן. רוב רוב רובם של המנחות הם חיטים. שני סוגי מנחות הם שעורים. העומר שמביאים אותו מיד אחרי חג הפ-- חול המועד, יום הראשון של חול המועד, חול המועד פסח. והשעורים שמביאה סוטה. כן, איש קינא את אשתו. אנחנו יודעים שכל מעשה הניאוף זה עניין של הרוח שטות שמסיתה אותנו. זה כמובן ש-- שעורים זה מאכל בהמה והחיטים זה מאכל אדם. אז העניין של המנחות זה מרמז על עניין של מוחין. איזה סוג של מוחין אדם אוחז בו. אז הבהמות אמרנו בהמות, צאן ובקר, עופות, בני

10:58 דובר 2 יונה ותורים. מנחות היינו משתמשים בסולת חיטים או סולת שעורים. סולת מנפים אותה. כן, לוקחים וטוחנים את זה, גורסים את ה-את הגרגירים אחרי שמורידים מהם את כל החלקים ומנפים אותם. את המנחת סולת של שעורים, של שעורים שאנחנו מביאים בעומר, אז מנפים אותם בשלוש עשרה נפה. לכן צריך כל כך הרבה, שלוש סאין עם אותו עשרון אחד, שזה יחס מאוד גדול, אחד לשלושים. אז בכל מקרה היו לוקחים ומנפים את זה ואז זה נהיה סולת בלי הקמח. היום הקמח שאנחנו משתמשים הוא אחר, אבל הסולת הייתה במקדש, ממנה היו אופים את המנחות. זה לחם יותר עשיר. היו משתמשים בו בשמן שלוקחים אותו מזיתים. זה לא השמן של המנורה שצריך כתית למאור, שלוקחים אותו רק הראשון מכל הטובים, אלא רוב השמנים כשרים למנחות. כמובן שיהיו עדיין מהודרים ולא יהיו, ולא יהיה בהם דברים מלוכלכים, ומנקים אותם, מסננים אותם כמובן, אבל עדיין זה לא השמן של המנורה. זה השמן של המנחות. ולבונה, לבונה כמו שאתם רואים בתמונות זה החומר ש-שנוטף מהעץ, זה איזשהו משהו שמתגבש ואת החומרים האלה קוראים לזה לבונה, זה תבלין, אמ, רי-ריחני מאוד, ריח טוב מאוד. בסממנים של הקטורת היא מופיעה בתור דבר נפרד ומיוחד והיא באה יחד עם המנחות. אז זה המנחות, זה חומרי הגלם. אז הבנו את המנחות. מנחות יש לנו מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, כמו שרואים. כל אחת מהן מ-מנחה מיוחדת, אבל כולן עשויות מהחומרים שאמרנו. סולת חיטים, שמן או בטיגון או משיחה או בערבוב או באפייה ולבונה. קומצים את רוב המנחות של ישראל, קומצים אותם, כן, קומצים אותם, עושים פעולה של קומץ, קומצים, תופסים את זה ככה, הקומץ תופסים אותו ככה ומנקים

13:13 דובר 2 אותו בביעור צמידות. זה עבודה מאוד קשה במקדש, ואז את הקומץ הזה שמים בתוך כלי שרת ומתקדש, אוספים את הלבונה ואת הקומץ הזה מקטירים, ושירי המנחה נאכלים לכוהנים. בזה דיברנו על ה... על ההתחלה של הקורבנות, אבל מה משמש כל קורבן? דיברנו, אנחנו יודעים שיש לנו צאן ובקר, יודעים שיש לנו תורים. מה אני עושה עם הפרה? מה אני עושה עם העז? לאיפה אני משתמש בהם? אז בזה נתנו לנו גדרים. יש סוגי קורבנות, זה כבר לא סוגי בעלי חיים שמשמשים לקורבנות, אלא סוגי קורבנות עצמם. מה משמשים הקורבנות? הקורבנות משמשים לעבודת השם. יש לנו סך הכול בכללות ארבעה סוגי קורבנות: חטאת, עולה, אשם ושלמים. החטאת, אשם ועולה כולם נקראים קודשי קודשים. דהיינו, הדרגה שלהם יותר נעלית, העבודה שלהם יותר מדויקת. אני מזכיר שוב פעם עולם של הנפש, אז ככל שהדבר הוא יותר מדויק, אז המקומות שעושים בהם את הפעולות בקודשי קודשים יותר מדויקות, האנשים שמשתמשים איתם אם בכלל, כן, בחטאת והאשמות אוכלים אותם הכוהנים, אבל עולה, כולה עולה להשם, אז הם יותר מדויקים, גם הפעולות וגם האנשים. זאת אומרת, כל דבר הוא יותר תחום וגדור כי זה יותר קדוש, יותר מובדל, יותר נעלה. ויש קודשים קלים, זה דבר יותר רחב. המעשר שרוב בני ישראל היו מביאים מעשרות, הבכור שרוב ישראל היו מביאים בכורות. עם ישראל היה רועה צאן, רועי צאן היו עבדיך. כן, אז אנחנו יש לנו הרבה עניין עם צאן, כי אנחנו רוצים, מחפשים את הבהמה הטהורה השקטה, להתבונן בה שם באחו. נו, מי יודע? 770 זה לא בדיוק אחו, אבל מי שמסתכל קצת על ה... על העולם, לצאת בפרספקטיבה, אז הוא בעצם מתבונן, זה

15:18 דובר 2 נקרא רועה צאן, הוא מגדיל את העניין של היציאה, צאן זה עניין של יציאה. והעניין של עולה זה שהיא כליל. כן, אז הקודשי קודשים, אמרנו, הם מיוחדים יותר, קודשים קלים הם רחבים יותר, לכן יש הרבה מעשרות, הרבה בכורות ויש לנו גם הרבה שלמי נדבה, שלמי שמחה, שלמי חובה. זה שלמים, שלמים זה מלשון שלמות שכל אחד מקבל מזה משהו. האשם, אז המזבח מקבל קצת מתנות ממנו והכוהנים מקבלים את בשרו, אבל הבעלים מקבלים רק את הכפרה, הכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ככה זה גם החטאת. העולה מקבלים רק את העור שלה, הכוהנים שעושים אותה. יש הרבה שיטות איך בדיוק מחלקים את העורות, זה היה חלק מהפרנסה של הכוהנים. אז רק העור, אבל השאר נשרף כליל על המזבח. שלמים כולם מקבלים משהו. המזבח מקבל המתנות ומקבל אימורים. הכוהנים מקבלים חזה ושוק, שזה אחד בשלמי תודה ושלמי, אה, שלמי תודה ושלמי נזיר, אז הוא מקבל גם לחם, הכוהן, לחם אחד מכל סוג והבעלים מקבלים את רוב הקורבן ואוכלים אותו. אחת הסיבות שמביאים בקורבן תודה כל כך הרבה לחם, מי אוכל את כל הלחם? זה ארבעים חלות. זה כל, כל, כל חלה זה שני קילו, זה, זה כמות, כמות. כאילו לחמי חמץ, עשרה לחמי חמץ כל אחד שני קילו ועוד לחמים שונים, כן? אה, מצות, רקיקים. אז יש פה הרבה מאוד לחם. למה מביאים כל כך הרבה לחם, שואלת הגמרא, אז היא עונה כי אתה צריך לפרסם שעשו לך דבר טוב. הקדוש ברוך הוא היטיב לך, הוא נתן לך דבר טוב, אז תיתן, תחלק את זה לאנשים. תזמין הרבה אנשים על הקורבן שלך. אז זה העניין של השלמים. אז

17:27 דובר 2 התודה היא סוג של שלמים. אז נלמד קצת יותר על סוגי הקורבנות עכשיו בפרטיות יותר. יש לנו חטאות. איזה חטאות יש לנו? יש לנו באופן כללי ציבור ויחיד. ציבור זה יחיד, זה אומר ציבור זה קורבנות שמביאים כל הציבור. זה בדרך כלל השעיר של ראשי חודשים ושל מועדות, שמה היו מביאים שעיר וזה נקרא חטאת ציבור. אז החטאת ציבור היא של כל הציבור. חטאת יחיד זה בן אדם חטא, עשה, עבר על מצווה, על דבר שזדונו, אם עוברים אותו במזיד אז חייבים כרת, ואם רק שגג בזה אז הוא צריך להביא חטאת. חטאת יכולה להיות או כבשה של יחיד, או כבשה או עז, וחטאת של ציבור זה בדרך כלל שעיר. שעיר, אנחנו רואים את השעירים, כל השעירים שאנחנו מזכירים בתפילות, זה חטאות ציבור. למעלה מהם יש גם חטאות שהם החטאות הפנימיות, ככה הם נקראים, כי החטאות האחרות שהזכרתי לפני רגע, הן כולן נעשות במזבח החיצון בלבד, אבל החטאות הפנימיות הן עושות, הדם שלהם נכנס לתוך ההיכל או אפילו לקודש הקודשים. איזה חטאות פנימיות יש לנו? אז יש לנו שני חטאות פנימיות, שזה הפר של יום הכיפורים, זה הפר שהכהן הגדול מביא, והשעיר שמגרילים על שני השעירים, אחד מהם נעשה חטאת שנכנס דמה לפנים. זה שתי חטאות פנימיות, הכי פנימיות שיש, כי את הדם שלהם מזים בקודש הקודשים. סך הכול שש עשרה מתנות, וזה הדם הקדוש ביותר, זה החטאת הפנימית ביותר. מכאן יש לנו חטאות פנימיות שהדם שלהם מוזה בהיכל אבל לא בקודש הקודשים. היכל, על מזבח הזהב, על הפרוכת. כן, של יום הכיפורים זה לפני ולפנים, קודש הקודשים, על הפרוכת ועל מזבח הזהב. החטאות החיצוניות יותר, אבל

19:52 דובר 2 עדיין הן פנימיות, אלה שרק בהיכל, אז על הפרוכת ועל מזבח הזהב. אז הן נקראות חטאות פנימיות והן נשרפות, הן לא נאכלות. הן נשרפות מחוץ לשלושת המחנות, במקום טהור. התוספתא מספרת שביום הכיפורים אנשים פשוט הגיעו ל-ל-להתעלות, לאקסטזה ממש, הם רצו לשרוף את עצמם על השריפה של הקורבן, ככה היה כתוב. הכוהנים היו צריכים לשמור אותם, ככה כתוב בתוספתא, ששמרו אותם לא להתעלות יותר מדי. רבינו יונה זה אחד האחרונים, הוא חיבר תפילה מיוחדת כשנכנסים לבית המקדש, הוא חיבר תפילה שהוא יצליח לא לזרוק את עצמו על אש המזבח מרוב התלהבות, מרוב אש מאהבת השם. כזאת אהבה הוא הרגיש כשהוא היה בבית המקדש, הוא היה בהתלהבות כי הוא רואה את השם, שם זה מקום שהקדוש ברוך הוא נגלה. בכל העולם לא נגלה, אבל שמה הוא נגלה. אז אמרנו שיש לנו חטאות פנימיות, הזכרנו את החטאות החיצוניות, יש לנו עשרה חטאות של מועדות. חטאות יחיד זה יכול להיות, או כמו שאמרנו על חטא, זה יכול להיות גם חטאת נזיר, הוא ציער את עצמו מהיין אז הוא צריך להביא חטאת. המצורע, מצורע צריך להביא חטאת. יש חטאות שהיחידים מביאים, ואלה חטאות שנעשות בתוך העזרה. כל החטאות החיצוניות, הדם שלהן ניתן על ארבע קרנות המזבח. שוחטים אותן בצפון, כמו שאמרנו, בצד הצפוני של העזרה, רק שם מותר לשחוט אותן. ואז לוקחים את הדם שלהן ולא נותנים אותו למטה במזבח, אלא צריך לעלות בכבש הצדדי, לעלות לסובב. מגיעים לסובב ונותנים כל מתנה על הקרן, דווקא על הקרן, על קרן המזבח צריך לתת אותה. לאחר מכן יש לנו אשמות, יש לנו שישה אשמות סך הכול, אשם כמו

21:51 דובר 2 שאנחנו אומרים במשנה כל בוקר, אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה. ויש לנו גם אשם תלוי, זה אשם מיוחד. האור החיים הקדוש מסביר שחטאות ואשמות הם קשורים לשני בירורים שונים שקשורים למצב חטא אדם הראשון, מתי זה היה, לנשמות שקשורים לפני או אחרי. לא ניכנס לפרטים לזה כי זה מאוד יפה וארוך, אבל זאת נקודת ביאור מסוימת, כי לכאורה שניהם באים על חטא, אז למה להפריד? כולם חטאות, אבל אשמות יש בו דרגה יותר פנימית, וגם מה שמיוחד באשמות, שאשם מביאים אותו גם על מזיד, מה שאין כן חטאת. חטאת, מי שהזיד והחטא שקשור לחטאת, אכל חלב או שהוא עשה דבר כזה או אחר, אז זדונו כרת, אין לו כפרה. אשם, הזדון שלו, אפילו שזדון גם כן הוא גזל או מעל בקודש, בכל זאת גם במזיד מביאים את הקורבן הזה. אז זה היה שני סוגי הקורבנות הראשונים שבאים שקשורים לעניין של חטאים, החטאות הפנימיות והחיצוניות ואשם. לאחר מכן בא עניין של שלמים. השלמים, יש לנו זבחי שלמי ציבור. מה זה זבחי שלמי ציבור? מתי אנחנו, מתי זה בא? אפילו לפני האשמות? זה נקרא קודשי קודשים. לציבור יש רק שלמים אחד וזה בחג השבועות, שני הכבשים של עצרת, ככה קוראים לחג השבועות. הם באים יחד עם לחם, שתי הלחם, מניפים אותם חי ושחוט, כן, יש עניין שלם בהנפות, ואלה הקורבנות שנקראים שלמי ציבור. כל שאר השלמים הם שלמים אישיים של בני אדם. יש לנו קורבן שלמים שהוא חובה, שזה כשמו כן הוא, שלמי חגיגה. מה זה שלמי חגיגה? כל חג, כן, כל חג מהרגלים, פסח, שבועות, סוכות, אז כל חג אנחנו צריכים להביא שלמי חובה, מביאים אותם ביום טוב

24:07 דובר 2 שלא חל בשבת, השלמים אין דוחים שבת, יחד עם עולת ראייה, והשלמים האלה הם חובה. ולמה הם חובה? כי להראות, להיראות לפני השם ולשמוח לפני השם. הבשר, זה חייבים לשמוח בה', זו מצווה, מצוות חובה. נכון, לפעמים, לפעמים, לפעמים הילדים משתוללים וכולי, קשה קצת לשמוח, אבל עיקר השמחה זה שמתחברים עם השם, יושבים עם משפחה, מתאגדים. מלאכת אוכל-- מלאכת אוכל נפש מותרת, אז קצת יותר, יש יותר הקלות על הנושא של ההכנה של האוכל, פחות לחוצים עם הפלטה, אז דברים יותר בקלות. זה עניין של שלמי חובה, שלמי חגיגה. לאחר מכן יש שלמי שמחה, גם הם, הכזית הראשון בהם הוא גם כן חובה. יש מצווה גם להביא שלמים של שמחה. השלמים האלה, כמו שאמרנו, אנחנו באים לעזרה עם הקורבן שלנו, מביאים לכבוד הכהן, בבקשה תשחט את הקורבן, אני... הקדשת? כן הקדשתי, הרי זה שלמים. אני לפני שנכנס לעזרה אני חייב להקדיש את הקורבן, כי אחרת אני מכניס חולין לעזרה, אז אני מקדיש אותו, הרי זה לחובת שלמים שלי או שלמי נדבה שלי, ואני אומר את זה ויורדת קדושת הגוף לקורבן. ואז הכהן מביא אותו, בודקים אותי שאין לו, את הקורבן, שאין לו מום ושהוא ראוי להקרבה, ולאחר מכן הקורבן נשחט, מקבלים את הדם שלו, נותנים שתי מתנות שהן ארבע, זה כבר קורבנות שנותנים אותם למטה, שתי מתנות שהן ארבע, נותנים אותן בקרן אחת צפונית מזרחית ואחת דרומית מערבית, כך שאנחנו זוכים לתת על ארבע הפינות של המזבח. ואז הקורבן הזה, עכשיו אני צריך לנתח אם אני יודע, כי אם יש יום עמוס בבית המקדש אז הכהנים אין להם זמן לנתח, יש להם רק דברים, זמן לנתח, לעשות דברים שהם קשורים

26:09 דובר 2 לקורבנות בלבד, דהיינו קבלת הדם, הולכה, זריקה, הקטרת האימורים על המזבח. אין להם זמן להתעסק עם כל המאות אלפי קורבנות שמגיעים בחג הסוכות או בחג השבועות, ואנחנו צריכים לנתח את הקורבן. אם אין לנו, אז אחד מהחבורה שלנו ינתח, וצריך להוציא משם את האימורים. והאימורים זה בעצם החלקים הנעלים בבהמה, כן? מלשון אמירה, מלשון האמרה, מלשון נאמרת. זה ככה מסבירים שהם השליטים בבהמה יותר ולכן אנחנו מקריבים אותם. כל חלב לה' זה בעיקר חלבים. כל השומנים של התאוות זה הכל לזרוק לה', להתהוות לעבודת השם באמת. ואחרי שהקטירו את האימורים הותר הבשר לאכילה. הכהנים מקבלים את החזה ושוק, זה כן הם מנתחים או שאנחנו מנתחים להם בדרך כבוד, משולחן גבוה. הם אוכלים את זה בכל מקום בירושלים ואנחנו גם כן אוכלים את זה בכל מקום בירושלים, זה השלמים. יש קורבן עולה. עולה, כמו שאמרנו, הוא כולו תקטיר, הוא כולו עולה לה', אבל צריך לנתח אותו לנתחים. יש חלקים, שישה חלקים, שנים עשר חלקים שזה מתחלק לשישה כהנים שלוקחים אותם, והחלקים האלה הם מאוד מפורטים. ואנחנו מביאים קורבן עולה. עולה מביאים אותו בדרך כלל או עולת נדבה שהיא נדבה או עולת חובה. מתי יש לנו עולת חובה? יש לנו עולת ראייה. כמו שאמרנו, בחגים צריך להביא שלמים, שלמי חגיגה, אבל צריך גם להביא עוד משהו, יֵראה, יִראה. אז היראה בשביל להיראות לפני השם, אז אנחנו צריכים את הביטול. עולה מסמלת את הביטול, שזה כולו לה', אז הוא כולו על המזבח, כולו נשרף על המערכה הגדולה. ובמערכה הגדולה נתחים עולים, כן, אה, אנחנו מנתחים את זה, חותכים את הקורבן לחלקים, כמובן מפשיטים קודם את עורו, כל הקורבנות, ונותנים לכהנים את

28:08 דובר 2 החלקים והם אלה שמקטירים את העולה שלנו על המזבח. והעור ניתן לכהן שעבד, בדרך כלל ככה זה רוב הפוסקים, הרמב"ם פוסק ככה, העור ניתן לכהן שעבד את הקורבן. זאת אומרת, עשה את כל העבודות סביב הקורבן, קיבל את הדם, הקטיר את האיברים, אז הוא מקבל את העור. אנחנו לא מקבלים מזה שום דבר חוץ מאת עצם הכפרה והשמחה שזכינו להתבטל לפני השם, או חובה או נדבה. יש גם עולת נדבה שבן אדם מתנדב דבר. אה, יש פוסקים שמביאים שגם העולה באה על כפרה מסוימת. מה הכוונה? היא באה על כפרה שקשורה עם עניין של אה, ביטול מצוות עשה. ביטול מצוות עשה העולה מכפרת עליו, כי מצוות עשה אדם מצווה לעשות, כמו שאנחנו לומדים בתניא בשער התשובה, אז אם הוא ביטל מצוות עשה אז לא עוזר, לא עוזר, הוא כבר לא יכול לתקן, ומעכשיו הוא צריך להמשיך את האור, אבל זה עד עכשיו הוא לא המשיך מספיק. אז, אז עולת העולה מכפרת שהיחיד מביא אותה על ביטול מצוות עשה. עד עכשיו דיברנו על הבית המקדש, עולם של הנפש, עכשיו נדבר על העבודות. עכשיו מי עובד? הכהנים עובדים בעיקר. שחיטה כשרה בזר, אבל כל העבודות, רוב העבודות, רוב רובן של העבודות בבית המקדש נעשה על ידי כהנים. איזה עבודות יש? אז נראה עכשיו את העבודות בקורבן ונקביל אותם גם לעוף ולמנחה, נבין את הקשר ביניהם. יש לנו ארבע עבודות בקורבן: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. שחיטה כשרה בזר, זאת אומרת שמותר לישראל שיודע את עבודתו כהוגן והוא רוצה לשחוט את הקורבן שלו, כן, זה דבר מאוד נעלה, כי זה לא שחיטת חולין, זה שחיטת קורבן לה', אז הוא רוצה להיות חלק מזה,

30:19 דובר 2 אז מותר לו להיכנס לאיפה שצריך להיכנס ולשחוט את הקורבן. צמוד מיד למקום שהוא שוחט את הקורבן צריך להיות הכהן שיקבל את הדם, כי מקבלה ואילך מצוות כהונה. זאת אומרת הכהן במזרק מקבל את כל הדם של הבהמה, כך כתוב בפסוק, את כל הדם. יכול להיות הרבה מאוד דם, פר גדול, אה, יותר מעשר ליטר יכול, צריך להחזיק אותם ביד, כהנים חזקים, או את כל דם הכבש או העז. ואחרי שקיבלו את הדם במזרק, בכלי שרת שקודש, שנמשח בשמן המשחה של משה רבנו, אז הוא הולך, עושה מצוות הולכה הכהן ומגיע למזבח, ולפי סוג הקורבן, אם זה חטאת, אם זה אשם, אם זה עולה או קורבן אחר או שלמים, אז הוא נותן את המתנות. את החטאת, כמו שאמרנו, זה רק קרנות המזבח למעלה, כל שאר הדמים ניתנים למטה. אשם, עולה ושלמים ניתנים למטה, שתיים שהן ארבע. ואת שיירי הדם היו שופכים על יסוד דרומי. זה הסדר בכל הקורבן. עכשיו עברנו את השלב הראשון של הקורבן, שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. אם זה שלמים אז יש לנו את הקטרת האיברים, אם זה עולה אז יש לנו הקטרת האיברים כולם, כן, בשלמים יש לנו הקטרת האימורים, גם באשם יש הקטרת האימורים, בעולה יש את הקטרת כל האיברים חוץ מהעור, ובאשם ושלמים אז מקטירים את האימורים וזה מתיר. גם בחטאת, סליחה, מקטירים גם את האימורים בנוסף למתן דם. חטאת, אשם ושלמים מקטירים את האימורים, ואחרי שמקטירים את האימורים הבשר הותר לאכילה. מי אוכל אותו? את בשר השלמים אוכלים, כמו שאמרנו, הבעלים, החזה ושוק לכהנים. בשר החטאות והאשמות אוכלים הכהנים וזה פועל כפרה אצל הבעלים. מה המקבילות של

32:28 דובר 2 ארבע העבודות האלה בעופות? אז בעוף יש לנו במקום שחיטה, יש לנו מליקה מעורפו. אם בן אדם מולק מחוץ לעזרה עוף חולין, הרי זה נבלה. ניבל את העוף, העוף הזה לא ראוי לשום דבר, לזרוק אותו לכלבים, אי אפשר לאכול אותו. ישראל ודאי שלא, גוי יכול לאכול אותו אם הוא רוצה, אבל ישראל אסור לאכול דבר שנמלק. בעזרה זאת העבודה, וזה מה שמכשיר את העוף הזה להמשך העבודות שלו. לאחר מכן בעוף יש לנו, מכיוון שבעוף אנחנו לא מקבלים את הדם שלו בכלי, יש לנו הולכת העוף למזבח ואז הזיה או מיצוי של הדם של העוף או הראש, תלוי אם זה עולה או חטאת, ל-- לקיר המזבח. עושים אותו בדרך כלל, את העוף, בקרן. את עולת העוף עושים אותו, כן, יש ראשי תיבות: עולת העוף למעלה. אז עולת העוף עושים אותה בקרן הימנית. איך שעולים לכבש הקטן ליד הכבש הגדול, לסובב פונים ימינה, מגיעים לקרן דרומית מזרחית, ובקרן הזאת עושים את עולת העוף. אם היה הרבה מאוד עבודת עוף שהיו צריכים להביא אותם, היו הרבה יולדות, הרבה נזירים, הרבה דברים, אז מותר לקחת שמאלה, שזה דבר נדיר בבית המקדש, כי כל פניותיו היו לימין, ואז אנחנו עושים את עולת העוף מצד שמאל, שלא ימות העוף לפני שמקריבים אותו, מולקים אותו, מעשן המערכה הגדולה. היה שם עשן כבד. גם היין והמים של הניסוך, הם גם כן התירו ל-ל-ללכת שמאלה, שהם לא יתקלקלו מהעשן הזה. אז זה עולת העוף. חטאת העוף היא נעשית למטה בקרן מערבית דרומית, כן? מול הקרן ההיא נעשית חטאת העוף, אבל זה נעשה למטה דווקא. חטאת עוף הרבה פעמים היא באה על הספק, כי אישה יולדת, אם היא

34:24 דובר 2 לא ידעה אם היא ילדה משהו אמיתי או לא, אז היא צריכה להביא חטאת על הספק, אבל היא לא נאכלת. תעובר צורתה. היה חור קטן שקראו לו רבובה במזבח, היו נותנים שם את ה, אה, חטאות העוף שתעובר צורתן, דהיינו שיעבור זמן ואז הם כבר נפסלו מלהיקרב, ואז שורפים אותם במערכה בתוך העזרה עצמה, קוראים לזה פסולי המוקדשים. זה דבר הוקדש, הוקרב אבל נפסל מאיזשהו טעם, פה הטעם הוא זמן. אז זה העוף. מה המקבילות של כל ארבע הפעולות האלה, שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, במנחות? אז במנחה במקום שחיטה יש לנו קמיצה. אנחנו לוקחים חלק מהקורבן. רוב המנחות שישראל מביאים נקמצות. קשה מאוד, יש, אה, מנחת מחבת, שזה צריך ל-לטגן את המנחה שנעשית קשה ואז לחלק אותה, קשה מאוד לקמוץ את זה. זה, שימו לב שזו ממש פעולה שצריך ממש בכוח גדול לקמוץ את החלק הקטן הזה ואת ה, את שברירי ה-ה... לאפה הגדולה הזאת, כן, להבדיל מן קודש לחול, ה-החלק הזה נראה כמו חלק מאפה גדול שטיגנו אותו, אז הוא נהיה מאוד קשה וקשה לקמוץ אותו, אבל צריך לקמוץ אותו לתוך הכלי שלו וכמובן לשרוף את הלבונה ל-- ואז להוליך. לאיפה אנחנו מוליכים אותו? אנחנו עושים אותו קודם עם כלי שרת, זה הקמיצה. כמו שאנחנו מקבלים את הדם בכלי שרת, ככה גם את הקמיצה אנחנו קומצים ונותנים בכלי שרת. נותנים על זה לבונה, הולכים לקרן דרומית מערבית של המזבח, מגישים את זה, צריך שאת הכלי יוגש בקרן, ואז אחרי שאנחנו לוקחים ומגישים את הקרן, את ה-- את הקומץ עם הלבונה בקרן, אז אנחנו מקטירים אותו על המערכה הגדולה ואז השיריים הותרו לאכילה. השיריים ב-כ-- בדרך כלל נאכלו לכוהנים

36:31 דובר 2 שהרי הוא מנחה. אז זה קמיצה, זה שחיטה, הולכה, קבלה זה לשים את הקומץ בתוך כלי. הולכה זה להוליך אותו לקרן דרומית מערבית למטה, ואז הקטרה, מקטירים את הקומץ, הקומץ שזה בעצם מקביל לזריקה. אז בעצם אנחנו רואים שיש הקבלה בין כל הפעולות שיש במקדש, בין אחד לשני. יש תהליך תמיד של תחילת ה-ל-לקיחת הדבר מה-מהקורבן, אם זה שחיטה וקבלה, ואחרי זה קבלה שזה מקביל מאוד ליוד קי, כך מובא בספרים, ואחרי זה הווא"ו זה הולכה, מלשון הוליך הורדה, ואחרי זה הקטרה על המזבח שזה המלכות. זה עניין, זה דבר מקביל בכל ה, בקורבנות, תהליך שלם שאנחנו מגלים בעצם את העניין של גילוי השם בעבודתנו, לרצות להתחבר איתו. מה זה בית המקדש? קורבנות מלשון קירוב, כמו כתוב בחסידות הרבה פעמים. אז העניין של ה-החיבור הזה זה ה-- זה מה שאנחנו עושים. אנחנו מתחברים עם השם יתברך. יה-- פה בטבלה אנחנו רואים סיכום של כל סוג בהמה, מה אפשר לעשות איתה? אפשר להביא אותה לחטאת, אפשר להביא אותו לאשם, כן. פר למשל אפשר להביא אותו לחטאת, כן, פר כהן גדול או פנימי. אשם, אין פר אשם, אז אי אפשר להביא את הפר הזה לאשם. אפשר להביא אותו לעולה או יחיד או ציבור, ואפשר גם לעשות את הפר הזה שלמים ויהיה הרבה אוכלים לפר הזה. ועל דרך זה יש על כל הקורבנות, רואים את זה בטבלה. כל קורבן וקורבן, כל בהמה ובהמה, מה אפשר לעשות איתה? אמרנו שאוכלים את הקורבן, קורבנות שנאכלים, שזה בשר החטאות והאשמות, השלמים, התודה, כן, שזה שלמי תודה. איפה אוכלים אותם? איפה ומי אוכל אותם? שזה בעצם ה"איזהו מקומן" מפרט את זה. אגב, "איזהו מקומן" יש ב, אאא,

38:29 דובר 2 בספרים כתוב שאיזהו-- הפרק שהיה צריך להגיד משה רבינו על הסלע, ודיברתם על הסלע, זה היה איזהו מקומן, כי זה משהו שאין בו מחלוקת, כמובא בגמרא. נכון שיש שם קצת דעות מי אוכל מה וכולי, אבל זה רק דברים, ב-ב-- מי שמכיר מחלוקות בגמרא אז זה לא בערך. איזהו מקומן הוא יחסית סולת נקייה, וזה הפרק שהיה צריך משה רבינו להגיד על הסלע, ואז היינו זוכים כולנו להיכנס עם משה רבינו. אנחנו בעזרת השם ניכנס עם רבנו משיח. אז איפה אוכלים את הקורבנות? איזהו מקומן אומר, כן, לדוגמה בחטאות או באשמות, שדמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. זרקנו דם על שתי הקרנות כמו שאמרנו, ונאכלים לפנים הקלעים. הקלעים זה היה העזרה. מה שהיום יש לנו עזרה, ובאוהל מועד היו הקלעים, קלעי החצר, כן, היה את המשכן, מזבח החיצון וכיור. זה מה שהיה במדבר. אז קלעי החצר שהקיפו את הדבר הזה הם נקראו העזרה. אז לפנים הקלעים זה מזכיר לנו שהקלעים, קלע זה היה מרחיק את החיצוניים, כן, הקלעים עשו אותם מפשתן. המיוחד בפשתן זה שזרע אחד מוציא שתיל אחד, שזה מגלה את העניין של האחדות. אז העניין של הקלעים מרמז להיות מאוחד. אז בשר החטאות והאשמות נאכל לפנים הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה עד חצות. זאת אומרת, שוחטים את הקורבן ביום, קורבנות שוחטים רק ביום. מביאים את כל הקורבנות רק ביום, והוא נאכל ליום ולילה עד חצות הלילה. מעיקר הדין עד עלות השחר, אבל להרחיק את האדם מן העבירה אמרו עד חצות, ואז מי אוכל אותו? רק הכוהנים זכרים בתוך העזרה. הם יכולים לאכול את זה בכל מאכל. זאת אומרת, יכולים לטגן את זה, יכולים לבשל את זה,

40:25 דובר 2 יכולים לעשות מזה סטייק. מותר, זה נפסק ממש בדורות האחרונים, זה גילינו שזה בפסיקה. מותר לקחת תבליני חולין, זה לא נקרא חולין בעזרה כי זה לשם הקודש, מקדישים אותם. לדוגמה להביא חרדל, פעם זה היה מעדן מיוחד, ולשים אותו על הבשר. מורש-- מורשו גדolo היו אוכלים אותו לפי רוב הדעות, היו אוכלים את הבשר הזה בעמידה כי זה עבודה, אז כל עבודה צריכה להיות במעומד, אז הכוהנים היו אוכלים בעזרה במקומות המיועדים לכך, כמו שכתוב, אז היו לא אוכלים את זה כמובן בפרהסיה, היו, היו מקצים הרבה מקומות שהם מקודשים קדושת עזרה לפנים מן הקלעים, ושם אוכלים את זה בעמידה אחרי שהכינו את זה בצורה, בצורה הראויה, את החטאות ואת האשמות. מי אוכל את השלמים? אז שלמים אוכלים ישראל וכוהנים בירושלים. חומות ירושלים, מה שהתקדש לירושלים להיות קדושת ירושלים, עד היום קדושת ירושלים זה רק מה שנמצא בחומות, זה כתוב בספר נחמיה, איך עלו ובלקראת בית שני עזרא עלה, וביום עובדים ולילה מתפללים, היו עובדים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ועובדים, עובדים ובונים את בית המקדש. אז החומה הזאת נתקדשה קדושת ירושלים, וזה מקום שבו אוכלים את הקורבנות האלה שקוראים להם שלמים. שלמים, אחרי שהבשר, הוקטרו האימורים והם הכשירו את הבשר לאכילה, אז מותר לקחת ולאכול את זה בירושלים בכל דרך שאנחנו רוצים, אבל לאכול אותם בזמן מסוים. שלמי תודה ושלמי נזיר צריך לאכול אותם כמו את הקודשי קודשים, ליום ולילה. שאר השלמים אוכלים אותם ליום ולילה ויום. זאת אומרת, לקראת השקיעה של היום למחרת עשיית הקורבן צריך לסיים את הקורבן כולו. זה עניין אכילת, אכילת הקורבנות. עולת העוף כולה מוקטרת וחטאת העוף

42:37 דובר 2 הכוהנים אוכלים אותה כמו חטאת רגילה שבה הכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. כמו שאמרנו, יש לנו יחיד, חובה, ציבור. עשינו קצת סדר ובעזרת השם בהרחבה אנחנו נדבר יותר על פרטים ופרטי פרטים של איך עושים כל קורבן וקורבן בבית המקדש במהרה בימינו, שנדע ונהיה מוכנים לבית המקדש, לעשות את זה, לחיות את זה, להתחבר עם זה, לדעת שזה... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבך לעשותו. במהרה בימינו אמן.