קורבנות חג השבועות - הרב ירון יצחק לדרמן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה. אנחנו מתקרבים לחג השבועות ואנחנו רוצים קצת לדעת, לא קצת, רוצים בעזרת השם קצת יותר לדעת מה קורה בבית המקדש בחג השבועות. אנחנו יודעים שזה חג הביכורים, יודעים שזה חג מתן תורה. יודעים שהרבה דברים קורים שם, אבל מה קורה שם מבחינת הקורבנות? מה קורה? איזה עניין יש בזה? אז פרשת אמור, ששם מתואר הנושא של הביכורים, הנושא של חג השבועות, העצרת. אז שם בפרשת אמור מסופר על קורבן, קורבן ציבור שאנחנו מביאים אותו, ורש"י מעיר שם: תגיד לי, זה אותו קורבן שהזכרנו בפרשת פנחס? ששם מביאים כל קורבנות ציבור של הקורבנות שמביאים בכל הרגלים. אומר רש"י: לא. לפי האילים והפרים אתה רואה שזה לא אותם, לא אותם אלה. אז ננסה רגע קצת להבין מהם הקורבנות שמביאים בבית המקדש בשבועות, מה אנחנו מביאים, מה הציבור מביא, מה, מה העניין של השתי הלחם. נבין את כל הסדר כולו מההתחלה ועד הסוף. נגדיר. יש לנו קורבנות ציבור. הזכרנו שקורבנות ציבור זה קורבן שמביאים מהציבור, זה בא מהתרומה של השקלים במשך... פעם בשנה אוספים את השקלים, השקלים האלה מפרנסים את כל הדברים של קודשי קודשים וגם של קטורת וכולי. הרבה דברים קונים מהכספים האלה במשך כל השנה, כל קורבנות הציבור קונים אותם. יש לנו... בקורבן ציבור, יש לנו גם ב-, בשבועות, יש לנו גם שתי הלחם ושני כבשים. אז אם אנחנו נסתכל, יש לנו קורבן ציבור כזה. יש לנו את השתי הלחם שבאים עם שני כבשים. זה קורבן אחד. יש לנו קורבן עולה שהוא בא בגלל הלחם, שזה הקורבן שמביאים בפרשת אמור, שזה פר אחד ושני אילים, שבעה כבשים ושעיר. זה בשביל הלחם. יש לנו עוד קורבן עולה, קורבן ציבור,

02:22 דובר 2 שהוא קורבן יום טוב, יום טוב של שבועות, שזה הקורבן הרגיל שמביאים אותו ביום טוב, ב... גם בפסח הבאנו כזה, שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר. אז יש לנו סך הכול שני סטים. סך הכול זה יוצא שלושה פרים, שלושה אילים, ארבעה עשר כבשים ושני שעירים. כולם עולות, רק שאחד מהם זה בשביל הלחם ואחד מהם זה קורבן בשביל היום טוב. קורבן זה אנחנו מזכירים בתפילה רק את הקורבן של היום טוב של שבועות, לא מזכירים את הקורבן של הלחם. יש בזה טעמים. אפשר לדבר אחר כך אם נספיק. ה-הנושא של ה... זה היה קורבן ציבור, אבל שבועות הוא גם רגל. אז בנוסף לזה שהוא ר-, שהוא יש לנו קורבן ציבור מאוד גדול, יש לנו גם, אה, קורבן יחיד שאנחנו מביאים, שזה עולת ראייה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. שהקורבן עולה הוא צריך להיות צאן או בקר זכר. כן, זה ה... זה עולה בן, לא יכול להיות, לא חייב להיות בן שנתו, יכול להיות גם יותר מבוגר משנתו, והשלמים זה יכול להיות צאן או בקר, זכר או נקבה, עד שלוש שנים בדרך כלל מביאים את הקורבן, שאז הוא נחשב זמן היותר מעולה של הבהמות. אז אנחנו צריכים להביא אותם בתור קורבן יחיד. זה קורבן שאנחנו מביאים, לא הציבור מביא. על הקורבנות של הרגל אנחנו בעזרת השם נדבר בשיעור נפרד. אנחנו היום נדבר בעיקר על קורבנות הציבור שמביאים בחג השבועות. אז יש לנו את הקורבן המיוחד, כן? יש לנו מנחה מיוחדת שקוראים לה שתי הלחם. שתי הלחם, ויש לנו את השני כבשים שלהם. איך נקראים שני הכבשים? אנחנו אומרים את זה כל יום לפני התפילה: זבחי שלמי ציבור ואשמות. מה זה

04:25 דובר 2 זבחי שלמי ציבור? שלמים בדרך כלל זה קורבן אישי, קורבן יחיד. מה זה זבחי שלמי ציבור? אלה הם שני הכבשים האלה, הקורבנות היחידים שהם זבחי שלמי ציבור זה שני הכבשים שאנחנו מביאים יחד עם הלחם, והם חלק מהלחם, הם לא באים בשביל הלחם כמו העולה שהזכרנו קודם, אלא הם חלק מהקורבן כולו שקוראים לו הקורבן של השתי הלחם. אנשים צימדו אותי, יש לי מנפה, אני אלמד את זה עכשיו. יש קשר הדוק כידוע בין עומר, בין קורבן העומר לקורבן שתי הלחם. יש משנה שאומרת, או ההלכה אומרת, הרמב"ם פוסק את זה להלכה שעד העומר נאסר כל החדש. זאת אומרת תבואה חדשה שצמחה בארץ לפני העומר, לפני ט"ז בניסן, ואז היה קציר העומר בט"ז בניסן בלילה או לט"ז בניסן, אז התבואה הזאת היא נקראת חדשה והעומר מתיר אותה. כל מה שצומח אחר כך מהתבואה, מגידולי שדה, חיטים, שעורים, הכול, שיפון, אז כל הדברים האלה צריכים שעומר הבא יתיר אותם, כי העומר מתיר את התבואה הזאת. אבל, אז זה נקרא חדש, אבל התבואה הזאת אי אפשר לקחת אותה ולעשות ממנה עכשיו חיטים לבית המקדש. שתי הלחם מתירים את החדש למנחות. זאת אומרת העומר מתיר את החדש, את התבואה החדשה לכל העולם, כן? זה לא קשור בכשרות, ללא חשש טבל ושביעית וחדש. אז ה-, זה החדש הזה, זה החדש שדיברנו עכשיו. החדש הזה לא יכול לשמש בבית המקדש לפני חג השבועות. שתי הלחם מתירים את החדש במקדש, במנחות של המקדש. כל המנחות היו באים מצה, זאת אומרת שלא מחמצים אותם, לכן היו צריכים להיות, לעשות אותם בזריזות, במים קרים, לעשות, לעשות הרבה פעולות. השיפה והבעיטה שכתוב שהם גם כן דאגו שה-...

06:40 דובר 2 שיפה ובעיטה זה האופן שבו אנחנו עושים את ה, אה, מה שאנחנו עושים לחיטים בשביל שהם יתרככו שנוכל לקלף אותם יותר בקלות ואז אנחנו טוחנים אותם, לא לפני כן, אז גם כן זה היה פועל על החיטים שהם יהיו יותר רכים ואז הם גם פחות מחמיצים. הם פחות מחמיצים כי זה, אה, מפריד את הקליפה מה, מהקליפה הקשה של גרעין התבואה מהתבואה הפנימית, ואז זה בעצם מנתק אותה ואז כשהיא נטחנת, נטחנת בצורה יותר טובה. אז ה, ה, הדבר הזה, ה, כל המנחות היו באות מצה, היו דואגים שזה לא יחמץ, היו שמונה עשרה דקות, אני מניח שהיה מישהו אחראי בבית המקדש על השמונה עשרה דקות האלה, זה לא כתוב במפורש, אבל מסתמא בכל משמר, בכל, כל פעם שהבית אב עובד אז היו דואגים שיהיה מישהו שדואג שלא מחמצים את המנחות. כל בוקר היו מביאים מנחת חביתין שגם היא באה מצה. כל מנחה בבית המקדש, הלחם, שתי הלחם, כל ה, כל הדברים שהיו מביאים מגידולי קרקע, מגידולי תבואה, היו דואגים שהוא יהיה מצה. זאת אומרת לא חמץ. חוץ משני קורבנות, שני דברים, מנחות. אחד זה המנחה של שתי הלחם שהיא באה דווקא חמץ ועוד, עוד מנחה שהיא קורבן יחיד, שהיא קורבן תודה, הוא בא עם ארבעים חלות, עשר מהארבעים חלות האלה באים חמץ. שזה מראה בעצם שה, כשבן אדם מבין שהכל בא מאיתו יתברך, תורה, יש את העניין של התודה להבין את העניין הזה, של הכל מאיתו יתברך והכל ממנו, כזאת גבהות וכזאת גסות כמו שהגמרא בסוטה אומרת ששמינית שבשמינית צריך שיהיה בתלמיד חכם שהוא לא, שידע שאי אפשר לרמוס אותו חס ושלום, כי זה הוא מייצג את

08:34 דובר 2 התורה. אז כזאת דרגה של גאווה או של טיפה התנשאות או רוממות זה מותר וזה קדוש. אז אה שתי הלחם חיטים אמרנו חיטים דווקא, אז זה אנחנו אה אמרנו בעומר היינו מביאים אותם חמישים יום אחרי כן אנחנו מביאים את שתי הלחם, בתשע יום. אה מה אנחנו עושים עם ה, עם ה, עם שתי הלחם האלה, עם החיטים האלה אנחנו מנפים אותם בשתי נפות בשביל שהם יהיו מאוד, מאוד מזוככים וטהורים, סולת נקייה ולוקחים שני עשרונות, שני עשרון זה בדרך כלל שתיים ורבע, שתיים מאתיים עשרים, יש בזה כמה מידות, אבל בדרך כלל שני קילו ומעלה באזור השתי קילו לפי כל השיטות וודאי. אז אה זה העשרון של כל חלה, כל אחת משתי החלות האלה, הרי לוקחים שתי קילו חיטים ואז לשים כל חלה אה שתהיה עיסה ראשונית, ואז לעיסה הראשונית הזאת היו מביאים שאור, משהו שיחמיץ אותה. מניחים אותה בכלי המדידה של השיעור, אנחנו היו מודדים בדיוק של עשרון לא יותר ולא חסר, ואז היו מביאים שאור שהוא יחמיץ את העיסה הזאת. זה העיסה היחידה שאנחנו מחמיצים בתוך, בתוך בית המקדש. עכשיו אני חושב על זה, אולי דאגו גם לשמור את העשרונות האלה שהם יהיו כלים דווקא של חמץ, כי כל העשרונות האחרים הם רק משמשים למצה, צריך לבדוק. אז בכל מקרה ה, אה היה, היו לוקחים את השתי קילו האלה עשרון ואז מעצבים אותם לחלה שהיא חמץ של שתי הלחם. מה שמיוחד בשתי הלחם נוסף זה שיהיו קרנות, קרניים בכל הארבע קצוות של המלבן עם שתי, שתי הלחם, כל לחם היה מלבני הרוחב שלו זה ארבעה טפחים, ארבעים סנטימטר על שבעים, על שבעה טפחים, שזה שבעים סנטימטר זה

10:45 דובר 2 חלה מאוד, מאוד גדולה יחסית למימדים שאנחנו רגילים אליה והיה לה ארבע קרנות, ארבע קצוות שיוצאים ממנה, שהם גובה של שבע אצבעות, שזה ארבע עשרה סנטימטר, אז זה היה המימדים של החלה כמו שאנחנו רואים אותה, סליחה כל קרן שמונה סנטימטר, והם נאפים בעזרה קודם יום טוב, כי הם לא דוחים, האפייה שלהם לא דוחה יום טוב למרות שביום טוב מותרת מלאכת אוכל נפש ואת שתי הלחם האלה אוכלים אותם בעזרה ליום ולילה, זאת אומרת בחג השבועות עצמו ומוצאי חג השבועות, ואז זה הזמן שאוכלים את הקורבן הזה, אבל היה צריך לאפות אותם לפני יום טוב, כי האפייה שלהם לא דוחה יום טוב וכלל ביום טוב שכל מלאכה שאתה יכול לעשות ביום טוב ולפני יום טוב תעשה אותה לפני יום טוב, אחרת אה אחרת היא אסורה. שתי הלחם האלה היו מקדשים אותם בתנור, מאוד מעניין שמתעכבים על זה הרבה מאוד זמן, המפרשים והראשונים והפוסקים אם צריך לאפות אותם דווקא ביחד או דווקא בנפרד. רוב השיטות שלא כמו לחם הפנים שדווקא שם מקפידים שיאפה הכל ביחד, לחם הפנים זה מה שהיה על השולחן בתוך ההיכל שאוכלים אותו פעם בשבוע, היה נשאר חם משבוע לשבוע זה נס מיוחד. אז ה, שתי הלחם שהכל ייעשה בהם בנפרד. תכף על פי הסוד נבין קצת את השורש של הדברים האלה, אבל דווקא בשתי הלחם העניין היה שכל חלה תיעשה בנפרד וגם תיאפה בנפרד, ככה זה רוב השיטות. יכול להיות שלבסוף בסנהדרין יחליטו שצריך לאפות אותם ביחד, אבל רוב השיטות היום של מה שנמצא בידינו מהראשונים זה והאחרונים זה הפסק הזה. ואז היה לנו בעצם בידינו את שתי הלחם. שתי הלחם היה בידינו, כמו שאמרנו בערב

12:54 דובר 2 יום טוב הם חיכו לנו, שמרו אותם בלשכה, היו אופים אותם במקדש, הם התקדשו, שהם התקדשו בכלי שרת. כל כלי, כל חומר, כל דבר שבא במגע עם כלי שרת, כלי שרת מקדשים אותו. זאת אומרת שהחיטים של ה, של ה, מה שלקחנו בשביל שתי הלחם, כן, עם ה, ה, הכמות של החיטים שלקחנו וניפינו אותם, הם קדושים קדושת דמים, ולכן מה שנשאר מהחיטים האלה פודים אותם. פודים. משהו שהוא קדושת דמים, אפשר לפדות אותו ולתת אותו לבדק הבית, לתקן דברים בבית המקדש, מה שצריך למזכרות וכולי וכולי, כל מיני דברים שצריך בשביל תחזוקת בית, בית, הבית הזה, או בית המקדש הזה, אה, היינו לוקחים את הדברים שנפדים, כי נפדים שהיה להם רק קדושת דמים. אבל יש דברים שהם קדושת הגוף. כל דבר שכלי שרת נגע בו יש לו קדושת הגוף. קדושת הגוף זה אומר שהדבר הזה נתקדש קדושה חמורה שאי אפשר לפדות אותה, ואם היא נפסלת או בטומאה או שהוציאו אותה, או ביוצא או בלינה, שעבר עליו עמוד השחר ואז הדבר הזה נפסל בלינה, כל הדברים האלה פוסלים את גוף הקורבן ואז חייבים לשרוף אותו לפי המקום שבו הוא נפסל. שמה שורפים אותו. אם הוא נפסל בעזרה, סתם דוגמה, נכנס או נפל איזשהו דבר טמא על ה, על הלחם או משהו כזה, אז הדבר הזה נפסל וצריך לשרוף אותו. היה בית הדשן, הייתה איזושהי מדורה מיוחדת שקוראים לה בית הדשן בעזרה, שבה היו שורפים את פסולי המוקדשין. אם הוא נפסל בהר הבית אז היה בית הדשן גם בהר הבית, והיה בכל מקום בית... היו כמה בתי דשן שבאמצעותם היו מכלים את הקודש, אבל הכלל הוא שבמקום שזה נטמא שמה

14:53 דובר 2 צריך לשרוף את זה, כי אסור להוציא את זה יותר, זה קדושת הגוף ואסור בהנאה כמובן. קדושת הגוף שלו אומרת שהדבר הזה נתקדש בגופו וגמרנו, זהו, הוא קודש. כמו התפילין שלנו שהם קדושות בגופן, התפילין שלנו הם קודש ממש, כן, גם הספר תורה וגם המזוזות שלנו, זה הדברים שנשארו להם שהם קודש, הגוף שלהם קודש. אז הדבר שגופו קדוש, הוא צריך, אחרי שהוא נפסל, צריך לגנוז אותו. יש אומרים, מאוד מעניין, שה, מי שקונה את ה, את הצרכים למקדש היה קונה את שני הכבשים אחרי שנאפו שתי הלחם. זאת אומרת שעוד לא, הם עוד לא הגיעו בכלל למקדש, זה תכף נבין את הקשר ביניהם, אבל העניין הוא זה של ה, של שתי הלחם, זה שהם העיקר, שתי הלחם, למרות שהם לא עולות לגבוה. אה, הם כל... כתוב: כל שאור וכל דבש לא תקטירו, אז אסור להקטיר לחם, וזה שאור, הלחם הזה, ה-ה-החמץ הזה, אז אסור להקטיר ממנו לגבוה ושום דבר לא היה מגיע למזבח חוץ מהדם והאימורים של שלמי העצרת, הכבשים שהם שלמים, אמרנו שלמי ציבור שהם קודש קודשים, והם היו, אה, מקדשים בעצם את הלחם, אה, לדרגה האמיתית שלו. זאת אומרת, עד עכשיו, אה, אפינו את הלחם. יש אומרים שאפילו אם אפו את זה בכלי שרת, כי יש דעות שאומרים לא צריך לאפות את זה בכלי שרת, כי אנחנו, מה שיקדש אותם קדושת הגוף זה דווקא זריקת הדם של הכבשים של השלמים. עד אז אין להם קדושת הגוף. זאת אומרת אם הן נפסלות, החלות, אז, אה, אפשר לפדות אותם ולהביא חלות, להכין חלות אחרות. כמובן אז יהיה מותר לאפות ביום טוב כי אין לנו ברירה

16:55 דובר 2 אחרת. כמובן על זה יש גם כן חולקים, אבל נגיד, נגיד שזה מה שהיו עושים כי זה מראש צורך יום טוב. איך אנחנו מתנהלים עם כל הקורבנות האלה שיש בבית המקדש? אז כל הקורבנות האלה, כל כבש צריך לפחות שישה כוהנים. אני אומר לפחות כי צריך גם בשאר אימורים וצריך את ה, אה, נסכים שלו, שזה היין והסולת. אז כל קורבן ציבור צריך גם, אה, מספר כוהנים, אז לפחות שישה. אני אומר את זה כי יש כמה דעות. כל איל צריך לפחות שמונה. פר צריך עשרים וארבעה כוהנים. כמות אדירה של כוהנים. יש לנו שלושה פרים, שלושה אילים, ארבעה עשר כבשים. תחשבו כמה כוהנים אנחנו צריכים פה ב-ב-בית המקדש. אז הכלל הוא שברגלים כל המשמרות עובדים. אמרנו קודם שיש משמרות ואנשי המעמד היו מביאים את הביכורים וכולי. אמרנו בשיעור אחר. פה ה-ה-המשמרות, היה משמר קבוע, המשמר שזה הזמן שלו עכשיו להביא את הקורבן, זה המשמר שהיה אמור לעבוד השבוע, שזה כל הבתי אב, כל קבוצת הכוהנים שזה השבוע הקבוע שלהם, שהם בהם הם עובדים בבית המקדש. פעם היו עשרים וארבע משמרות ופעם בעשרים וארבעה שבועות ה-ה-הכוהנים היו נמצאים בבית המקדש. ברגל הכלל הוא שכל המשמרות באים, כי צריך הרבה כוח אדם של כוהנים. יכול להיות שהפסיקה תשתנה בהתאם לזמן והמקום. אה, עכשיו יש לנו מאות כוהנים בעולם, מאות אם לא אלפים, אם לא עשרת אלפים כוהנים. אז, אה, צריך לראות איך אנחנו נחלק שם את המשמרות, אבל בזה יטפלו בעתיד, אבל בינתיים אנחנו יודעים מה שעשו עד אז. אז בכל מקרה, ברגל היו באים כל המשמרות ועוזרים בעבודת בית המקדש. המשמר הקבוע הוא זה שחולק ב-ב-בקורבנות הקבועים, בעורות שלהם וכולי. היה

18:50 דובר 2 הרבה, אה, דינים בין ה-, בין הכוהנים, מי מקבל את העור של, של הקורבן או מקבל את הבשר שלו, אם זה קורבן שלמים או זה חטאת. אז לפי ה-, לפי העניין היו מחלקים את ה-, אה, את ה-, מה שנשאר מקורבנות ומחלקים את זה ואוכלים את זה, אה, בין הכוהנים. איך אנחנו מקדשים את הכבשים? א-אנחנו אומרים, "הרי אלו שלמי ציבור". ברגע שאמרנו את המשפט הזה, הרי ש-- "הרי אלו שלמי ציבור" ירדה להם קדושת הגוף. עד אותו רגע הייתה להם קדושת דמים, כי הגזבר לקח אותם בכספי מקדש, כספי הקדש, והם נתקדשו קדושת דמים. אם יהיה להם מום אז צריך לפדות אותם. אבל אחרי שאומרים את המשפט הזה, "הרי אלו שלמי ציבור", נתקדשו לציבור וירדה להם קדושת הגוף. כעת הם קדושים והם צריכים לנהוג בהם ככל הדינים של קודשי קודשים שנתקדשו קדושת הגוף, כמו שהזכרנו קודם. עכשיו הנקודה היא זה שהשלמים האלה מתחילים רק את העבודה שלהם, כי עכשיו אנחנו מניפים אותם. איפה מניפים אותם? מניפים אותם במזרח המזבח עם שתי הלחם. אדמו"ר הזקן אומר ב-ב-ליקוטי תורה שמניפים הלחם על גבי הכבשים. אה, הראשונים לא לומדים ככה, אלא סמוך. זה ככה לומדים למעשה כל הראשונים. הנה, אין אף אחד ב-- המושג על בפשטות, יכול להיות שהלחם יהיה על הכבשים, אבל, אה, טכנית גם אני חושב שקשה להניף את הכבשים כשהם שוכבים, הם לא ירצו את זה. אז בכל מקרה, ה-ה-- מה שלומדים רוב הראשונים, שמניפים לחם, כבש, כבש, לחם או לחם, כבש, לחם, כבש, פחות או יותר זה השיטות, וה-, אמ, הנפה נעשית כמו שאמרנו במזרח. הכבשים הם לא כל כך כבדים, כי הם בני שנה, אפשר לקחת כבש

20:48 דובר 2 יחסית קל ששוקל, אה, עשרה קילו, אז שני כבשים עשרים קילו עם שתי חלות ששוקלות עוד שני קילו, סך הכול עשרים וארבעה קילו. נכון, צריך להיות כהן חזק, צריך בכל זאת להרים משהו, אבל זה, אה, אפשר עדיין לסחוב. הכוהנים היו מאוד, מאוד חזקים, היו עובדים עבודות מאוד קשות, חלקם ל-לקחת את הראש ואת הזרוע, חלקים גדולים של הקורבן. זה לא דברים קלים. בכל מקרה, אז הכוהנים עבדו במקדש והם עכשיו הולכים להניף. כמו שאמרנו, אפשר להניף או במזרח או יש מי שאומר בין האולם למזבח, שזה המקום שאחרי המזבח מערבה, שהוא נקרא עוד יותר לפני השם. כמובן שכל מקום שיותר מערבה הוא יותר לפני השם, אז זה נקרא יותר לפני השם. ככה מ-מצדיקים אלה שרוצים להגיד שצריך להניף אותם דווקא בין האולם למזבח, אבל רוב השיטות אומרות שמניפים לפני המזבח במזרח של המזבח שנקרא לפני השם, כי הפנים מזרח נקרא פנים. אחת מהשיטות. למרות שהזכרנו גם שהמזבח יש לו גם פנים מצד ה-- פני המזבח זה דווקא איפה שנכנסים, עולים למזבח, שזה הכבש, שזה הצד הדרומי שלו, אבל בפועל נכנסים לעזרה מצד מזרח, ומזרח נקרא פנים באופן כללי בתורה. אז במזרח שם היו עומדים עם השני כבשים, עם השני לחמים ומניפים אותם כמו שאמרנו קודם, מניפים אותם כמו שמניפים לולב לארבעה כיוונים ו-- אה, לארבעה כיוונים, כלומר רוחות השמיים וגם מעלה ומטה, אה, ואז אנחנו בעצם מעלים אותם. תכף נסביר ברוחניות מה העניין של ההנפה הזאת, אבל בעניין של הפעולה זה מה שהיינו רואים. אז הפעולה שהיו עושים, היו לוקחים את כבשי עצרת האלה, זה שני כבשים, שוחטים אותם לשם שלמים. כן, מקריבים שלמים, חייבים כמו שאמרנו שתי מתנות

22:41 דובר 2 שהן ארבע, שתי מתנות, שהן שתי מתנות נתינה בצד מזרחית, אה, מזרחית צפונית זה אחת, והשנייה זה מערבית דרומית, והן ארבע, כי הן, כל מתנה פוגעת בשני צדדים של הקיר. כי אם זורקים אותה לפינה, ברגע שזורקים אותה לפינה, אז שתי הפנים של הפינה מקבלים בעצם את הדם. זה נקרא שתי מתנות שהן ארבע ו-וזה ה-המתנות של קורבן שלמים. מתחיל ניתוח של הקורבן שלמים, שזה להוציא ממנו את האימורים, ואחרי שהוצאנו את האימורים, שזה החלקים, הקורבן זה שתי הכליות ו-ו-וחלק מהשומן של הדקין וכולי וכולי. אחרי כל הדברים האלה אז היו, אמ, מוציאים את האימורים למגיס, שזה קערה גדולה, שמים בתוכם בכל קערה בנפרד את האימורים והאימורים האלה היו מקטירים אותם. אחרי שזרקו את הדם של הכבשים האלה, התקדש הלחם, שתי הלחם, קדושת הגוף, ואחרי שהקטירו את האימורים שלהם, את החלקים הפנימיים שעולים לגבוה, שזה החלבים נקרא בכמה מקומות, אז הותר הלחם באכילה. שאר הקורבן, שאר קורבן השלמים הזה של הכבשים האלה נאכל לכוהנים כמו חטאות ואשמות. בעזרה, קודשי קודשים, למשחה ולגדולה, לאכול את זה עם תבלינים מקודשים, תבלינים שקידשנו אותם לצורך אכילה על הקורבן, כי כתוב למשחה ולגדולה, זה לאכול את זה כמו מלכים, כמו נמשך משיחה של מלכים, וכך היו אוכלים את הקורבנות האלה, את השני של שני ימי עצרת. הם מתחלקים דווקא לכהני המשמר, או יש אומרים לכל הכוהנים, אבל בוודאות שכל העבודות כולן מתחלקות לכל אנשי המשמר, כי כמו שאמרנו יש הרבה מאוד עבודה וכל הכהנים צריכים לעשות אותה והם צריכים להגיע ולהשלים את הפעולה. לאחר, לפני שהיו מקטירים את האימורים, היינו עושים עוד פעולה שזה ההנפה השנייה. אמרנו שיש שתי הנפות, אחת מחיים

24:56 דובר 2 ואחרי השחיטה, ואז היינו מניפים עם האימורים את החזה ושוק ואת האימורים ועוד פעם את שתי הלחם, ואחרי שמניפים את ההנפה השנייה הזאת, אז רק היו מקטירים את האימורים, והאימורים האלה התירו, כמו שאמרנו, את הלחם באכילה וגם כמובן את הבשר, את שאר הבשר של השלמים של כבשי שלמי עצרת באכילה לכהנים. כל שאר הקורבנות היו עולות חוץ מהשעירים. אמרנו שיש לנו עולה בשביל הלחם, שזה פר אחד, שני אילים, שבעה כבשים ושעיר שהוא חטאת. החטאת הזה יש לו אותו דין כמו שלמים, יש לו מתן דמים, זה ארבע מתנות על ארבע קרנות, אבל גם מקטירים את האימורים שלו וגם הבשר שלו נאכל. זה השעיר הזה. וכן, והשעיר השני של הקורבן של היום טוב, שזה שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר אחד, גם הוא נאכל באותו אופן, חטאת. הקורבנות, יש כמה וכמה וכמה שיטות איך מקריבים את כל הקורבנות האלה. יש אומרים, רוב השיטות, רוב רוב רובן של השיטות, שתי הלחם הם ראשונים, שאופים אותם, אחרי זה מקריבים את שתי הכבשים, אז זה מההתחלה. כמובן יש תמיד של שחר, כמו שזה בכל יום. וכמובן אני מדבר עכשיו על העולה הגדולה הזאת של חג העצרת. אז יש לנו שני כבשים שלפני ההנפה, אז מניפים אותם, אחרי זה שוחטים אותם, אחרי זה מניפים עוד פעם, אומרים גם את האימורים שלהם עם החזה ושוק, מניפים אותם ואז מקטירים את האימורים שלהם. זה היה כל זה, כל זה היה הסדר הראשון של קורבן שבועות, שזה שתי הלחם והכבשים שלהם. לאחר מכן יש לנו את הלחם, את הקורבן שבא בשביל הלחם, שזה אמרנו העולה, שזה פר אחד,

27:03 דובר 2 שני אילים, שבעה כבשים וחטאת. אז היו מקריבים אותה ואז היו מקריבים את העולה האחרונה, שזה שני פרים, איל, שבעה כבשים ושעיר, אז זה האחרונה. אז זה היה הסדר שיותר מסתבר לפי כל השיטות, אבל כמובן יש שיטות אחרות וסיבות אחרות. יש שיטות שאומרות שבהתחלה עושים את כל הפרים, יש סך הכל שלושה פרים, כי הסדר בקורבן שעושים את החשוב חשוב קודם. כן, אז מי זה החשוב יותר פה? החשוב יותר פה זה הבעל חי יותר גדול והמשמעותי, שהוא יותר ראוי לה', יותר משמעותי לה'. אז זה הפר. אחרי זה את האילים ואחרי זה את הכבשים. יש ויש עוד שיטות כהנה וכהנה, אבל רק לסבר קצת האוזן של העניין הזה. איך מחלקים את שתי הלחם? אז שתי הלחם, בדרך כלל אם היה כהן גדול במקדש, צריך תמיד שיהיה כהן גדול במקדש, אבל יש פעמים שהוא, בסוף בית שני, שהיה כל מיני סוגי כהנים גדולים, אז הם קנו את הכהונה הגדולה שלהם וככה זה היה גם נראה פחות או יותר. אז, אה, הוא צריך לקבל אחד משתי הלחם, ושאר שתי הלחם מתחלק לכל כהני המשמר, כל המשמרות שנמצאים פה, ויש פה יכולים להיות אפילו כאלה שלא מקבלים כלום, אה, ולא צריך להיות כזית, כמו שכתוב בשם ה'. כתוב שגרגרנים חוטפים וצנועים מושכים ידיהם. ככה כתוב בדרך כלל שאנשים שלא רצו להיכנס ולדחוף, אה, להילחם על הקדושה, כן, אז היו מוותרים ואומרים זהו, בסדר, אם זה ככה הקדוש ברוך הוא מחלק את הלחם, אז אני לא רוצה. אם זה מה שהוא רוצה, אני... אבל יש בזה שיטות כמובן, אה, עוז של קדושה וכולי. נסביר קצת

28:56 דובר 2 את העניין של שתי הלחם ברוחניות העניינים של קורבן השבועות. אנחנו יודעים שבעומר אנחנו ממשיכים במשך כל ימי העומר את המקיפים של בינה. במשך כל הארבעים ותשעה ימים, שבעה מקיפים לכל יום לכל מידה, ואנחנו ממשיכים את הכוחות לעבוד את השם עם המידה הזאת, כן, בטהרה ובקדושה להשם יתברך. שתי הלחם מייצגים בעצם... התורה נקראת "לכו לחמו בלחמי", הלחם, התורה נקראת לחם כי בן אדם צריך לעסוק בתורה כאילו "תורתך בתוך מעיי", כאילו זה דבר שהוא אוכל אותו או ניזון ממנו, ולכן זה נקרא, זה סמל של התורה שבעל פה ותורה שבכתב. אז בחג השבועות, אחרי שהמשכנו את כל המקיפים של בינה, אנחנו בעצם מתחברים עם שתי הדרגות של התורה. חכמה עילאה, חכמה תתאה, שזה תורה שבעל פה, תורה שבכתב, ובגמרא אומרת איך ידענו שמשה רבנו ידע שעכשיו לילה, כי כשהוא למד תורה שבעל פה ידע שלילה, אז התורה שבעל פה היא תורה שיותר קשורה עם התחתונים, מבררת את העניינים של התחתונים, ודי לחכימא ברמיזא, זה עניין של הרמז. זה רמז... מה שאנחנו עושים פה בעולם הזה רק רמזים לעולמות העליונים. אז ההנפה, ההנפה של הלחם, שלחם זה נעשה בעצם מחיטה. מה זה ההנפה של הלחם? חיטה גימטריה כ"ב, זה עשרים ושתיים, שזה עשרים ושתיים אותיות התורה, שזה בעצם המלכות, זה קשור למלכות, אותיות זה מלכות. אז העניין של הנפת הלחם זה לחבר בעצם את הדרגה של האותיות, הדרגה הנמוכה ביותר, אותיות גם מייצגים את המלכות, את הדרגה הנמוכה ביותר עם הדרגה הגבוהה ביותר, עם השורש. ידוע שבחג השבועות אנחנו מושכים את הכתר, זה כתר חמודי אור, זה התחברות העליונה. אבל מה אנחנו... למה אנחנו צריכים

30:49 דובר 2 להניף איתו את הכבשים? כי כבשים זה המידות. המידות של חכמה, המידות של חכמה, המידות שאנחנו מעלים אותם לדרגה העליונה, לשורש שלהם, ושם הם מתאחדים. שם המידות שלהם, שלנו רוצים רק את העניין של תורה. כתוב בכוונות של חב"ד, כתוב שבן אדם שצריך למסור את, אה, את הנפש בחג השבועות, שכל עניינו יהיה רק לימוד התורה, שיהיה מכוון בתפילות של היום הזה שיצליח בלימוד התורה במשך כל השנה. אז ולכן בתורה כתוב כבש, ככה אתם רואים ב-- בכתוב, שהעניין של הכבש זה עניין של השי"ן, שזה המידות, כן, המידות העליונות, ששי"ן מרמז על-- שי"ן מרמז על שש דרגות, על שלוש דרגות. כן, "הביאני המלך חדריו". כתוב על התקופה הזאת, כתוב "משכני אחריך נרוצה". משכני מלשון יחיד, זה את הנפש האלוקית שמתעוררת ביציאת מצרים, ואז נרוצה, גם הנפש הבהמית מתעוררת בעניין ספירת העומר. נרוצה, אנחנו רצים, אנחנו מ-מ-מתעוררים לעניין של עבודת השם, ו"הביאני" עוד פעם מלשון יחיד, כי הגענו כבר לדרגה מאוחדת שהנפש האלוקית והנפש הבהמית מתאחדות. חדריו, חדר זה ראשי תיבות חסד, דין, רחמים, שזה מרמז על המידות. אז בעצם חדריו מביא אותי למידות העליונות, שכל שלנו יהיו עצם. רצנו רק לעניין של אלוקות, רץ שמחה לה' לאחד. אז הכל מתאחד בכתר, מתעלה בכתר לדרגה העליונה ביותר. וזה בעצם העניין שכתוב בזוהר, שזה המידות, זעיר אנפין, המידות, בעתיקא אחיד ותליא, שזה הכתר בעצם. איך ההתאחדות של המידות נעשית על ידי הכתר? זה התיקון. איך התיקון שלנו נעשה על ידי התאחדות הכתר? שאנחנו לוקחים את התורה, כי התורה מוליכה אותנו. ההלכה מוליכה אותנו למקומות הנכונים והאמיתיים, וזה בעצם החיבור של הכתר, וזה גם מה שכתוב

32:49 דובר 2 בפסוק הזה, בשם האבא של הרבי: "השם גבולך שלום, חלב חיטים ישביעך". אז אומר אבא של הרבי, פה אנחנו, יש לנו רמז על שני קורבנות שיש לנו בחג השבועות. "השם גבולך שלום" מרמז על עניין השלמים, ו"חלב חיטים ישביעך" זה מדבר על החיטים, על שתי הלחם. שני הקורבנות האלה בעצם מסמלים את הטעם ואת החיטים, מסמלים את הטעם ואת העושר. את לא את הלחם עוני שאכלנו בפסח, אלא את ההתחברות העמוקה והפנימית יותר שיש לנו עם כל העניין של גם השלמים וההתעלות הגדולה שיהודי מתעלה ומתחבר לעניין של עבודת השם. וכשיהודי עובד את עבודת השם באמת בשמחה כזאת והוא רוצה להתחבר עם הדבר הזה, אז זה באמת מחבר אותנו לתוקף האמיתי. ועל זה אומרים לעתיד לבוא יהיה "אבינו זה יצחק", שזה עניין של הגבורה, והרגל של חג השבועות זה עניין של הגבורה. כן, לכן לעתיד לבוא ההלכה כבית שמאי, שזה עניין של הגבורה. אבל הגבורה מתוקנת, לא עשו על חורבן. היא גבורה מתוקנת, שהגבורה תהיה, כן, "מכלכל חיים בחסד". אנחנו אומרים בברכת, ברכת הגבורה בתפילה, כי זה כל העניין של הגבורה. זה בעצם לאפשר את החיים בצורה טובה, לעשות כלים, כלים, כלים בתוך כלים, ומכלכל כלים בתוך כלים. לעשות, לגלות את השורש של הפנימיות יותר של הגבורה, שזה בעצם אברהם יוליד את יצחק. החסד מוליד את הגבורה בשביל שהיא תוליד יותר חסד, לא בשביל שהיא תעשה את הגבורות ותתקן אותם. וזה בעצם העניין של התורה. תורה בסתם נקראת רחמנא, שזה בעצם יעקב, שזה עניין הרחמים, שזה הכבשים, שזה מחבר אותנו בצורה שלמה ועתיקה יותר בעתיק. העתיק, החיבור שלנו, של כל הרצונות שלנו, יהיו רק להוי' ולעשות נחת

34:39 דובר 2 רוח להשם יתברך, לרבי ולכל. לכל מה שרק יכול להתעלות בעולם הזה, ונתעלה ונראה את הגילוי של כבודו יתברך במהרה, אמן. אמן.