ספירת העומר - הרב שאול סילם שליט"א

09:43 תאריך באמצע ימי הספירה. כן, ידוע שמזרחה מאוסטרליה ומערבה מהחוף המערבי של ארצות הברית וקנדה, נזכר שם, יש קו התאריך, קו שכשעוברים אותו אז קופצים יום אחד, הקו ממנו מתחיל כל יום. עכשיו, מי שעובר את הקו, קו התאריך, באמצע הספירה, או בכלל מי שעובר את קו התאריך ממזרח למערב, אז פה אנחנו למשל בליל שלישי כ"ח בניסן, הוא פתאום מוצא את עצמו בליל שני כ"ז בניסן, ולכן לאחר הספירה ואין שום בעיה. זאת אומרת, בואו, בליל שני. סליחה, הוא עובר מליל שני כ"ז לליל שלישי כ"ח. סליחה, אם זה ממזרח למערב אז הוא פשוט קופץ יום, הולך יותר מהר. אבל מבחינתו כולם התקדמו יותר, אבל הוא מפגר ביום. אז מבחינת הכל, עכשיו מבחינתו זה באמת יהיה יום שלישי והוא לא יקרא בתורה, ובשבת הקרובה זה גם יהיה שבת עבורו. אין בעיה בזה שהוא יפספס יום, הוא הולך לפי המקום. אבל מבחינת ספירת העומר ומבחינת שבועות, שגם נקבע לאחר שבעה שבועות, אומר הרבי שיש לו את החשבון משלו, ולכן הוא באמת יהיה בפיגור של יום, ומבחינתו יפול שבועות בז' בסיוון. וההפך, מי שהולך ממערב למזרח אז הוא חוזר אחורה, ומבחינתו הוא יעשה את שבועות כששם זה יהיה ה' בסיוון, עבורו זה יהיה היום החמישי. אז יש פה סיבוכים הלכתיים. אומר הרבי שאם אין הכרח גמור, אז שלא יעבור את קו התאריך באמצע הספירה. מבחינת זמן הספירה, זה בתחילת הלילה לאחר צאת הכוכבים. אפשר לספור כל הלילה בברכה. יש איזה צמח צדק שממנו רואים שרצוי שזה יהיה לפני חצות בכל מקרה. לגבי הספירה של היום השני בחוץ

12:10 לארץ של פסח, זאת אומרת הספירה הראשונה שהיא בליל הסדר השני. אז זה מאוד מעניין, ככה אדמו"ר הזקן מביא שיספרו את הספירה הזו, שיש מי שאומר שעל פי פנימיות התורה צריך לספור את הספירה הזו לאחר ליל הסדר. אבל מי שסופר לפני כן אז זה, זה טוב להקדים. הוא מביא ככה איזה שתי דעות על זה. מעיר שער הכולל, שער הכולל זה הרב אברהם דוד לבוט. זה הסבא של הסבא של הרבי. הוא חיבר את הסידור תורה אור עם ההוספות של שער הכולל, ככה ההוספות היחודיות. גם הביא את הדרך חיים לרב מליסא, ויש לו נתיב החיים שם, הערות על דברי הרב מליסא. אז שם הוא מקשה שהרי אדמו"ר הזקן הוא לא רגיל להביא בסידור שתי דעות, ואז הוא מספר שמי שהכניס את העניין הזה על פי פנימיות התורה זה המהרי"ל, אחיו של אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן לא ידע מזה והדפיסו את הסידור, וכשהוא ראה את ההוספה הזו מאוד מאוד כעס על המהרי"ל, אפילו העניש אותו, כך מובא בספר בית רבי. זה מובא הסיפור. הוא העניש אותו מזה שכשהוא אומר דברי אלוקים חיים, חסידות, בליל שני של פסח, אז אסור היה למהרי"ל להיות שם. אבל למרות זאת, במהדורות המאוחרות יותר אדמו"ר הזקן לא הוריד את העניין הזה. ספירה בבין השמשות זה גם אפשרי. בעיקר, בין השמשות זה ספק בין השקיעה לצאת הכוכבים, ספק יום ספק לילה, אבל מאחר שספירת העומר לרוב הפוסקים מדרבנן, ספק דרבנן לקולא, ולכן אפשר מן הדין. עם כל זה, עדיף באמת להמתין, וכך המנהג, לצאת הכוכבים. עד כדי כך שאומר אדמו"ר הזקן שאם אתה נמצא במניין

14:24 ששם סופרים בבין השמשות, אז הטריק זה יהיה לספור ללא ברכה, ולאחר מכן להתנות שאם הוא יזכור לספור לאחר צאת הכוכבים, אז הוא יספור עם ברכה, ושהספירה הראשונה אין בה כלום, ואם לא אז הוא יסמוך, יסמוך על זה בדיעבד, על אותה ספירה. כך באמת הוא יתנה ואין בזה שום בעיה. יותר מזה, על הצד שבאמת הוא ספר אפילו בברכה, כן, הוא טעה וספר, ספר בברכה. מה זה טעה? זה מותר, אבל זה לא מהודר. בכל זאת, נחוש לדעת הרמב"ם והראשונים שסוברים שספירת העומר כיום זה מדאורייתא. לאחר צאת הכוכבים הוא שוב יספור ללא ברכה, אבל הוא שוב יספור. כי הרי כל העניין שאנחנו אומרים שזה ספק יום ספק לילה ולכן ספק דרבנן לקולא, זה על הצד שספירת העומר זה מדרבנן. אבל אם ספירת העומר זה מדאורייתא, אז צריך באמת לילה ודאי, ולכן נחוש לדעה זו, בלילה ודאי הוא יספור שוב ללא ברכה. יותר מזה, לפני כן אפילו כבר מפלג המנחה, שזה שעה ורבע זמנית לפני השקיעה, זה דעה שאפשר לספור. אז ודאי שאם בבין השמשות אנחנו לא סופרים, מפלג המנחה עוד פחות. אבל עם כל זה, לחומרה אנחנו נזהר מפלג המנחה. לא יודע, נגיד פלג המנחה למשל שלפני ליל ל"ג בעומר, אז שבן אדם לא יתחיל להגיד, אה, היום זה ל"ג בעומר, כי מפלג המנחה זה כבר יהיה נחשב שהוא ספר והוא לא יוכל עוד יותר לספור עם ברכה לאחר מכן. כמה דברים חשובים בעניין דרך הספירה. כפי שאני לא מברך בורא פרי העץ לפני שאני יודע איזה פרי אני מברך, פה,

16:23 אה, לכתחילה אני לא אוכל לספור, אה, ל-ל-לברך על ספירת העומר בלי לדעת איזה יום. זה דבר חשוב. יותר מזה, אה, הרבי כותב שצריך גם, אה, להתכוון בנוסף ליום הספציפי שהיום שאנחנו סופרים הוא חלק משבעת השבועות. זה עוד, עוד דבר חשוב. עוד עניין, המנהג, זה הלכה, אה, לברך ולמנות מעומד, וזה נלמד. איזה מעניין, כי את המצוות אנחנו עושים, אה, בעמידה, והכול נלמד דווקא בספירת העומר. כתוב: שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה. בקמה, ש-שזה החיטים שעומדים, ודרשו חז"ל: אל תקרא בקמה אלא בקומה. ולכן אנחנו מקיימים את המצווה הזו ומברכים עליה בקומה, כשאנחנו עומדים. אנחנו לכתחילה, יש מחלוקת אם, אה, מספיק למנות ימים או שצריך ימים ושבועות, ואז, אה, אנחנו סופרים כפי שכתוב, ימים וגם שבועות. אם ספר רק ימים, הוא יספור שוב בלי ברכה. אם לא עשה את זה, בכל מקרה הוא יצא ידי חובה והוא יוכל להמשיך, אה, לספור עם ברכה בימים שלאחר מכן, אין לו שום בעיה. עוד דבר מאוד חשוב. בדרך כלל בהרבה מצוות, אה, אפשר לקיים אותן, או במצוות שבדיבור, או בשפה שהוא מבין או בלשון הקודש. בלשון הקודש אפילו אם הוא לא מבין. בדרך כלל זה ככה, אבל, אה, ויש פוסקים גם בספירת העומר שאומרים שזה ככה, אבל זה לא דעת אדמו"ר הזקן. דעת אדמו"ר הזקן: גם בעברית, מי שלא, לא מבין את לשון הקודש לא יוכל, אה, לספור בברכה, ובכלל לא, לא ייחשב שהוא ספר, כי העניין של ספירה זה לא סתם אמירה. העניין של ספירה, כשאני סופר יש איזה עניין שאני סופר, אני-- לספור זה לא רק לבטא מ-- אה, מספר. לספור, יש פה איזה דעת מסוימת

18:31 שצריכה להיות. והמהרי"ל דיסקין אומר שאם הבן אדם לא יודע עברית, אבל הוא יודע עכשיו מה היום, הוא יודע שהיום, אה, שניים ועשרים יום לעומר, כן? הוא יודע גם את הימים ואת השבועות. רק שהוא לא יודע עברית, אבל הוא יודע שעכשיו זה המספר שהוא הולך להגיד. הוא יודע גם שיש חלק שמבטא ימים, חלק שמבטא שבועות, שבועות. זה בסדר גמור. אפילו אם לא מבין את המילים, זה נחשב באמת שהוא מבין. לאחר הספירה אנחנו אומרים: הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו, כי הרי כל העניין, לפי כל מי שסובר שזה דרבנן, כל עניין הספירה זה, זה זכר לבית המקדש, שהיו מקריבים את העומר, ולכן אנחנו מבקשים את בית המקדש. זה ודאי תמיד רצוי לבקש, אה, רצוי וזו דרישה. הרבי רוצה שנדרוש את הגאולה. איפה בתפילה אנחנו, אה, סופרים את העומר? אה, אחרי ערבית, מאחר שערבית יותר תדירה, אז תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. אז אחרי ערבית, הרי ערבית אומרים בשנה שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה. אה, ספירת העומר ארבעים ותשע, ולכן אחרי ערבית, כי ערבית יותר תדירה. ועל פי זה יוצא שכאורה אפשר היה להמשיך ולהגיד, אז ודאי יהיה אחרי עלינו לשבח, כי עלינו לשבח זה שלוש פעמים יותר מערבית, אפילו שלוש פעמים ביום אנחנו אומרים. א-א-אז ודאי שזה יותר תדיר מספירת העומר. אבל פה יש דברי הגר"ח נאה. קודם כול אדמו"ר הזקן באמת שם את ספירת העומר לפני עלינו לשבח. אז המשנה ברורה יש לו תירוץ על זה. אה, כל אחד יש לו את הסיבה באמת למה זה כך, אבל הגר"ח נאה מסביר בצורה מאוד יפה. הוא אומר שפה אנחנו

20:21 לא נגיד את הכלל של תדיר, כי עלינו לשבח זה משהו אחר. עלינו לשבח זה שבח לקדוש ברוך הוא שלא עשנו כגויי הארצות. הוא אומר שזה עיקר השבח, זה העניין. ואת השבח הזה אנחנו יכולים לראות. הוא שבח כל כך גדול, כל כך יקר, שאנחנו רוצים לסיים כל דבר, כל תפילה בעלינו לשבח. ויותר מזה, גם דברים שהם מחוץ לתפילה אנחנו מכניסים אותם לתוך התפילה בצורה כזו שאנחנו מסיימים בעלינו לשבח. מעבר לזה אומר הגר"ח נאה שגם שחרית, גם מנחה וגם ערבית זה נגמר בעלינו לשבח. זה מכה בפטיש. רוצים לגמור בשבח שלא עשנו כגויי הארצות. גם קריאת המגילה למשל, אנחנו לא קוראים את המגילה ועלינו לשבח, אלא מכניסים את זה לתוך התפילה ואחרי עלינו לשבח בסוף. הקינות, להבדיל, בתשעה באב, זה גם לתוך התפילה, ויהיה עלינו לשבח לאחר מכן. בראש השנה המזמור לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה, זה גם, אה אה, לדוד ה' אורי וישעי שאומרים באלול. כל הדברים האלה הם לפני עלינו לשבח, כי עלינו לשבח זה סיומת, ולכן ודאי שבספירת העומר נגיד עלינו לשבח גם בסוף. אה, דברים האסורים לפני הספירה. יש כמה דברים. לאכול פת יותר מכביצה זה אסור. אה, פת פחות מכביצה, מזונות פחות מכביצה, פירות, דברים שמותר לאכול, זה מותר. גם לעבוד, אומר אדמו"ר הזקן. הרי שבע שבתות, אה, שבתות לשון תשבות, ישנו מנהג לשבות עד שאנחנו סופרים את העומר, אה, גם גברים וגם נשים. ה-ה-השביתה זה ממלאכות האסורות בחול המועד, זה, זה העניין. אבל בישול, אפייה, אה, אפשר, אבל תפירה ודברים כאלה אנחנו לא עושים. אה, עכשיו דבר שהוא מאוד מאוד חשוב ולא כל כך נזהרים כי דבר לא ידוע כל כך כדאי

22:20 להקשיב. מה שאני הולך להגיד זה זהירות שצריכה להיות כשמישהו סופר לידי. יש איזו סיטואציה שזה מצב שהבן אדם יכול להוציא אותי בלי שאני אדע, ולכן לאחר מכן, אם אני אספור, ברכתי תהיה ברכה לבטלה. וזה לא רק בזה, זה גם בברכת פירות ובכמה דברים. כדאי להקשיב. כפי שאמרנו, אה, ספירת העומר דאורייתא? פוסקים שזה מדרבנן. זה מדרבנן, וידוע שהכלל, האם מצוות צריכות כוונה, יש בזה דיונים. במצוות שהם דאורייתא, הכוונה לקיים את המצווה, אם היא מעכבת, אבל במצוות דרבנן, זה במצוות דאורייתא. זה שדרבנן, זה לא מעכב. להלכה, שוודאי שבהתחלה אני צריך לכוון שאני מקיים מצווה, אבל אם לא כיוונתי, קיימתי את המצווה. מצוות דרבנן לא צריכות כוונה, לא צריכות כוונה שאני עכשיו מקיים את המצווה. יש עוד כלל בהלכה ששומע כעונה. אה, אנחנו נוטים לחשוב שבברכה, למשל, אני יוצא ידי חובה רק אם אני אומר אמן ומתכוון לצאת ידי חובה, אבל זה לא מדויק. בן אדם, אה, אמר ברכה, הוא עשה מצווה של דיבור לידי. למשל, סתם לדעת, זה אפילו באיסורים. בבוקר הרי אני לא יכול ללמוד תורה בקול רם, זאת אומרת, לא בקול רם, בדברי תורה לפני שבירכתי ברכת התורה. אבל אני יכול לשמוע. אז בן אדם שלומד לידי, אמר לידי הלכה, דבר, אני גם לא יכול, כי שומע כעונה, זה נחשב כאילו שאני אומר. אה, ונכון גם בברכות. בן אדם אמר ברכה לידי, אני יכול להגיד: לא, לא התכוונתי. נכון, לא התכוונת, אבל מצוות לא צריכות כוונה, וגם זה לא צריך כוונה. ולכן, וזה מפורש, באמת לא ידוע כל כך, אבל בסימן רי"ג בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אומר: כשאתה אוכל פרי, אז תיזהר,

24:15 כי אם הבן אדם, חברך, גם יאכל פרי וכבר בירכת, זהו, יצאת, הוצאת אותו ידי חובה. ולכן אם אני סופר ליד החבר שלי, הוא יספור לאחריי, אפילו אם הוא לא התכוון, זה לא מספיק. מה שיכול להוציא אותו זה כוונה הפוכה. זאת אומרת, אם אין לי שום כוונה, זה לא משנה, הוא יצא ידי חובה. אם יש לי... אין לי כוונה לצאת. אין לי כוונה לצאת, זה אין לי כוונה, אין לי כוונה. גם אם אני חושב ״אין לי כוונה לצאת״, זה לא מספיק. אני צריך לחשוב שיש לי כוונה שלא לצאת ידי חובה. עכשיו, אם אחד מהשניים, או אני שמברך, אני אומר או אני חושב: אני מתכוון שלא להוציא אף אחד ידי חובה. אז נכון, אף אחד לא יצא ידי חובה. או מי ששומע אותי מברך, הוא אומר לעצמו: אני מתכוון שאני לא יוצא ידי חובה. הוא באמת לא יוצא ידי חובה, זה בסדר. אבל אם לא הייתה שום כוונה, או כוונה שונה, כוונה יותר ״אני לא מתכוון לצאת ידי חובה״ במקום ״אני מתכוון שלא לצאת״, אז הבן אדם יוצא ידי חובה, זו בעיה. אז מה קורה באמת עם ספירת העומר? אני פשוט אומר, באמת אני צריך, אני נזהר עם חברי. בבית הכנסת זה טיפה שונה. פה באמת יש את זהבי רחמיה[?], אה, שעושה איזו הבחנה. הוא אומר, אלא שזה מבוסס על הלכה בסימן ו'. שם מובא שברכות השחר, היה איזה מנהג שכל אחד בבית הכנסת אומר את כל הברכות, כולם אומרים אמן, ולכאורה אחרי הראשון כולם יצאו ידי חובה. אלא שפה, כשהבן אדם יודע שהוא הולך לספור, אז זה כאילו שהוא התכוון שלא לצאת ידי

25:52 חובה. ולכן בבית הכנסת, כשאני שומע את הש"ץ אומר את הברכה, אני לאחר מכן יודע שאני הולך להגיד את הברכה, זה כאילו שכוונתי שאני לא רוצה לצאת ידי חובה, ולכן זה בסדר מהבחינה הזו. אבל אם זה עם חברי, אז לא. אז הטיפ באמת, הטיפ הכי טוב, גם שהש"ץ יתכוון ש... הוא מתכוון לא להוציא ידי חובה כאלה שבגללו הם יברכו ברכה לבטלה, למשל. זו כוונה מאוד טובה. כי מי שהיה בבית הכנסת, למשל, והוא למד, הוא לא התכוון עכשיו להתפלל, כי למשל זה לא צאת הכוכבים עדיין, ולכן הוא גם לא ספר, אבל הוא היה שם והוא שמע. ואני הש"ץ, והתכוונתי שאני לא מוציא ידי חובה מי שעלול לברך ברכה לבטלה בגלל זה. אז זה בסדר. לאחר מכן אנשים מברכים, אין בעיה, זו לא ברכה לבטלה. אבל אותו שהיה בצד ולא בירך, ולאחר מכן הוא התפלל ביחיד או במניין, אבל נגיד שהוא שכח לספור ספירת העומר. ולמחרת בערב רק הוא נזכר: וואו, אתמול לא ספרתי ספירת העומר. זה לא נורא, כי הש"ץ הוציא אותו ידי חובה. כן? אז טוב לדעת. אפשר בתחילת הספירה כבר מעכשיו, אתם יכולים להגיד ״אני לא מתכוון לצאת ידי חובה״, או שלא, לא, שלא מתכוון. ״אני מתכוון שלא לצאת ידי חובת הש"ץ״, בפרט אם הוא יציל אותי באמת מלא לספור. ואם לא, בצורה כזו שבגללו אני, בגלל זה אני אברך ברכה לבטלה, אז לא. בכוונה אחת ככה לכל ספירת העומר, בכלל הזה, זה מספיק. אם אמר לחברו ״היום כך וכך״, הוא שאל אותו: ״מה היום?״ ״היום כך וכך״. כן. אז מה שקורה זה שזה שאמר את זה, הוא כבר לא יכול לספור בברכה,

27:54 הוא כבר אמר היום כך וכך. וזה שביקש ממנו, הוא אין לו בעיה דווקא, כי כשהוא שאל, הוא שאל כדי שהוא יברך, אז זה אותו עניין שאמרנו שהוא יוכל כן לברך. הוא לא אמר היום, היום זה מעכב. זאת אומרת, כשאני לא אמרתי היום, אז זה כאילו שלא ספרתי. אם לא אמרתי היום, זה לא מעכב. אז אם אני אומר לחבר שלי שמונה עשרה, בסדר, עדיף להגיד אתמול היה שבע עשרה, אבל אם אמרתי ככה ולא אמרתי היום זה בסדר. אני אוכל להמשיך גם באותו יום לספור בברכה. אה, כפי שאמרנו, אה, בן אדם שספר, אה, לא, ש-ש-שכח לספור, אה, כל הלילה, הוא ספר או הוא שכח למחרת ביום, אה, הרי זה מחלוקת אם למחרת צריך ל... לברך או לא, אז, א-א-אז לא מברכים, אה, כשסופרים ביום. אבל זה נחשב שהוא באמת ספר ואכן מהלילה שלאחר מכן הוא ימשיך, אה, לספור בברכה. אם הוא שכח, אה, כן, גם למחרת ביום עד שהגיע הלילה, אז הוא פספס, כפי שאמרנו מקודם. אה, יש ב-בשו"ת, גם באגרות משה, גם ב"חזון עובדיה", אה, שאלה. בן אדם שביום חמישי בערב שכח לספור וביום, אה, שישי בבוקר כל היום הוא שכח גם, קיבל את השבת. השאלה בשו"ת מדובר על איזה איש אחד שהרי מפלג המנחה מן הדין אפשר כבר להתפלל ערבית, שהתפלל ביום גם באגרות משה גם ב"חזון עובדיה", אבל אומרים שלא מתפללים ביום. אבל נגיד בן אדם שחלוש טיפה פחות שקיבל את השבת, קיבל את השבת ונזכר: "וואי, אתמול בלילה ו-ו-וביום לא ספרתי, אבל אולי עכשיו כי קיבלתי את השבת זה למחרת?" התשובה היא שלא. באמת הוא יכול לספור ודאי ללא ברכה כי זה

29:54 ביום, אבל הוא יכול וצריך לספור, ולכן מהרגע שיגיע הלילה זה כבר עוד יום, הוא ימשיך בברכה. אבל למי שמתפלל תפילת ערבית ביום גם אחרי התפילה שלו לפי אגרות משה וה"אורח חיים", זאת אומרת ה"חזון עובדיה", וגם לחב"דניק שעל אף שזה לא המנהג אבל זה, זה לא אסור למרות זאת כן להתפלל ביום. הצמח צדק אומר שעדיף, אה, אה, ב-ב-ביחיד בזמן מאשר, אה, ככה. אבל גם לחב"דניק שהתפלל, אה, אחרי פלג המנחה, אה, כל עוד וזה לא בין השמשות, על אף שקיבל את השבת והתפלל ערבית, הוא יוכל לספור בברכה לאח-- אה, בלי ברכה, סליחה. לאחר מכן ולספור ומ-מהלילה ליל שבת הוא ימשיך בברכה. זה לא נחשב שהוא פספס.