שתיית ארבע כוסות והכנת הסדר - הרב מיכאל שלמה אבישיד שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בשיעור הראשון עסקנו במצוות של תורה של ליל הסדר. מצוות סיפור יציאת מצרים, ההגדה בעצם, וגם מצוות אכילת מצה. עכשיו אנחנו נכלול בשיעור הבא כמה שיותר פרטים בנוגע לליל הסדר. אז דבר ראשון חשוב להדגיש שפסח זה יום טוב. בשבת כולם יודעים שמדליקים נרות שבת והפרטים מבוארים בסימן רס"ג באורח חיים. הפרטים של הדלקת נרות יום טוב מבוארים בסוף סימן תקי"ד, כידוע. עכשיו, כיוון שזה ליל הסדר, זה פסח, אז יש גם את העניין של הדלקת נרות. אז כל אחד מכיר את הברכות ואת השהחיינו שעושים, אה, בפסח, בחג הראשון. אבל מה שלפעמים פחות נזהרים זה שכולם יודעים שלגבי שבת וגם לגבי יום טוב בעצם צריך ליהנות מהנרות במשך כל הסעודה. כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתחילת רס"ג, שעיקר הנרות שמברכים עליהם הם הנרות שבעצם הם על השולחן, שזה תורם לעניין של השמחה ועונג שבת. נכון ששמחה לא נאמר בשבת, אפילו שבספרי נאמר "וביום שמחתכם", אבל, אה, כמה שיותר אור אז זה מביא בעצם לתענוג ולכבוד שבת, ולא ניכנס כאן לכל הטעמים של סיבה, הסיבה למה מדליקים נרות שבת, או בגלל שלום בית או בגלל עונג או בגלל כבוד. אבל, אה, ברור שחשוב שהנרות שבת הם יהיו על השולחן ונוכל ליהנות מהם במשך הסעודה. אדמו"ר הזקן כותב את זה הן ברס"ג והן בסימן רע"ג, שהוא מדבר שלפעמים קשה ל-להישאר על השולחן כי חם, אז רוצים לצאת לחצר, אז הוא מזכיר שבכל זאת לכתחילה דואגים שנרות, אה, שבת יהיו דלוקים בעצם במשך כל הסעודה, לפעמים עד אפילו עד שהולכים לישון, אה, כדי שלא ייכשל בעצם באבן. אבל במשך הסעודה זה חשוב. אז לכן חשוב גם כן לגבי פסח. אם

02:39 דובר 2 לא נחשוב מבעוד יום על העניין הזה, אז אנחנו ניקח בעצם נרות רגילים, אה, שמשתמשים בהם בשבתות וימים טובים, והם לא יחזיקו מעמד עד שנגיע לשולחן עורך. אה, בגלל שההגדה זה מאוד ארוך עם כל מה שאומרים, אז בדרך כלל אם ניקח, אה, נרות, אה, רגילים אז, אה, הם יתכבו כבר בתחילת השולחן עורך או באמצע, ולכן צריך לשים לב על הפרט הזה, אה, החשוב לדאוג שיהיו נרות, אה, ארוכים, ואם לא חשבנו על כל הנרות אז לפחות כמה מהם, שניים מהם. על פי ההלכה נר אחד מספיק, אבל, אה, כדאי לשים לב על הפרט, על הפרט הזה של נרות, אה, יום טוב של ליל הסדר. הזכרנו שצריך להיות על השולחן. זה מה שמובא ב-בשולחן ערוך הרב וגם בפוסקים. אה, הרבה פעמים זה קשה ליישם את זה בגלל שיש ילדים קטנים וזה מלחיץ. אה, השולחן הוא תמיד גדול, יש לפעמים הרבה סלטים וילדים קצת, אה, קטנים הם יכולים בעצם למשוך את המפה, אז יש בעצם איזשהו לחץ. אז בוודאי במקרה כזה העיקר שנראה את הנרות מהשולחן, אז שמים את-את זה במקום קרוב שהם נראים... שהנרות נראות מהשולחן. זה דבר שתמיד כדאי לדעת את זה. מה שאין כן כשמדובר בזוג צעיר ואין פה לחץ, יש פה מספיק מקום, או שמדובר במשפחה שהילדים כבר גדלו ויש שולחן גדול, אז תמיד טוב להניח את הנרות, אה, על השולחן עצמו. בליל הסדר ברור שזה גורם לעוד יותר קושי בגלל שיש קערה ובגלל שיש כמה קערות, לפעמים בגלל שיש בנים ויש הרבה דברים לפעמים על השולחן שזה גורם לעוד יותר, אה, להקשות על ההידור הזה. אז גם כאן אפשר להניח את הנרות במקום מסוים בתוך

04:46 דובר 2 הסלון שהם ייראו מתוך השולחן. אבל הכי חשוב מה שרציתי להדגיש זה אורך זמן הנרות שלפעמים לא שמים לב דיו לעניין הזה. אמ, יש את העניין בליל הסדר כמובן של ארבע כוסות. בכלל העניין של הקידוש, ידוע שהכוס של הקידוש של הרבי היה תמיד בצד ימין מהקערה. אם הקערה מונחת פה, כאן, אז הכוס מונח בדרך כלל בצד ימין. זה איזושהי הקפדה שהרבי נהג בזה. גם כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, הסידור של הקערה נעשה לפני הקידוש, כמו שהרבי בעצמו מביא בהגדה בשם המשבצות זהב, הפרי מגדים בתפ"ו שכותב שסידור הקערה, אז הרבי היה עושה את זה אפילו בעמידה עם הגרטל בצורה רצינית, מכניס את המצה התחתונה, מצות בעצם קעורות שיש להם בעצם עומק והעומק כלפי מעלה כמו כלי. אה, אז מצה הראשונה ואז בעצם הרבי גם אומרים שהוא היה אומר כל דבר שהוא היה עושה, אז זה המצה של ישראל, ואחר כך מכניס את המצה השנייה האמצעית שזה הלוי ועל זה הכהן. אחרים עושים הפוך, עושים כהן לוי ישראל באותו מיקום, אבל בצורה הפוכה. אנחנו מתחילים מלמטה ובצורה של יל"ך ולא כל"י, כי כהן לוי ישראל זה כל"י ואצלנו זה בחינת יל"ך שאנחנו עושים את זה, ואחר כך כמובן ששמים את המצות בתוך קערה. נכון שכתוב בהגדה שבבית הרב אצל ה-- אצל הרבי בעצם רק הרבי יש לו את הקערה ולא המסובים, אבל הכוונה הפשוטה זה כשאוכלים בשולחן של הרבי. טוב, אם יש איזה הרגשה חסידית שבן אדם נמצא בשולחן של הרבי, על זה אני לא מדבר. אבל עקרונית בתוך הבתים כל אחד בעצם מחזיק קערה מלמטה, על זה שם את המצות שכל מצה בעצם יש מפה שמפרידה ביניהם. היום

07:01 דובר 2 יש מפיות, כאלו שמוכרים מוכן ומכניסים את המצות בתוך המפיות האלו התפורות יחד, והמינים-- הסימנים בעצם ששמים כפי שיטת, לא כמו שכתוב בשולחן ערוך, אלא כמו שכתוב באריז"ל. ככה רוב המסחר עושה כמו האריז"ל, שבצד ימין שמים את הזרוע ואחר כך בצד שמאל את הביצה ובאמצע את המרור, ובצד ימין למטה מתחת לזרוע את החרוסת ובצד שמאל את הכרפס, ועוד בצורה-- הכל בצורה ככה של סגול, ולמטה את החזרת, את ה-- את ה-- אצלנו שזה בעצם המרור עוד הפעם, ששמים בצורה כזאת ואז הכל מוכן להתחיל את הסעודה. כמובן שיש הלכה ברורה בשולחן ערוך לא להתמהמה בבית הכנסת, להגיע מוקדם ולהתחיל כמה שיותר מהר את, את הסדר אם זה אחרי צאת הכוכבים, כמו שהסברנו בשיעור הראשון, כדי שהילדים יחזיקו מעמד כמה שיותר בשולחן של ליל הסדר. אז הקערה שלנו מוכנה ואז בעצם יש את העניין של קדש, ורחץ, אז מתחיל עם הקידוש. קידוש הוא אחד מארבע הכוסות ולכן אנחנו נעסוק עכשיו, אה, בכמה פרטים כדי לצאת ידי חובה מתקנת חכמים, שזה מצווה מדרבנן ואפילו עני שמחזר על הפתחים, אמ, חייב, כל אחד ואחד חייב שיהיו לו ארבע כוסות. ואם יש לנו שכנים ואנשים שאין להם את האפשרות, כולנו צריכים בעצם לתת, אה, מעות פסח ולדאוג שלכולם יהיה, יהיה להם את כל הצרכים לקיים את המצווה של ארבע כוסות. אז יש לנו מצווה מדרבנן של ארבע כוסות כמו שמבואר באריכות בסימן תע"ב לכל הפרטים, ונ-ונגיד כמה פרטים מהם. דבר ראשון, אה, צריך שיהיה כוס שלפחות מחזיק רביעית. עכשיו, אה, אם יש-- מה זה כוס שמחזיק רביעית? כמובן, יש דעות לכאן ולכאן לפי השיטות של הצל"ח או השיטות, ה-השיטה המקובלת של הרב

09:15 דובר 2 חיים נאה. ולמעשה יוצא שרביעית זה שמונים ושש מ"ל, שזה בגרמים מאוד פשוט שמונים ושש גרם. מאוד, מאוד קל. בכל מקרה בבית אני מציע לכל אחד ואחד להחזיק, אה, משקל דיגיטלי גם כן, זה מצוין. זה לא עולה הרבה כסף כדי לשקול את המצות כמו שאמרנו בשיעור הקודם ולשקול את ה-, את המרור ולשקול, ככה להכין את הכזיתים ונדע ברור שיש לנו את הכזיתים. אז גם כן אפשר לקחת את הכוס, לשקול אותו כשהוא ריק, לשקול אותו כשהוא מלא ואז לראות את ההבדל בגרמים, ואז אפשר בקלות לדעת כמה גרמים יש לנו בעצם בכוס. אם יודעים כמה שוקל הכוס בעצמו ומה ההבדל עם מלא מים אז נדע בדיוק. אז, אה, השיעור זה שמונים ושש גרם. זה קל, זה בתחילה כוס, שמונים ושש, וגם צריך, אה, כדאי מאוד שיהיה יותר. יש שלוקחים תשעים, יש שלוקחים אפילו מאה גרם. מהסיבה הפשוטה שכשאנחנו שמים את זה ושמים את זה מלא על גדותיו, כמו שכתוב ב-ב-בפוסקים, והרבה פעמים שמחזיקים את הכוס כדי לברך עליו נשפך וזה לא תמיד, אה, נשאר בדיוק מה ששמנו. אז אם ניקח כוס שבדיוק מחזיק שמונים ושש גרם, זה לא הרבה בגודל, אבל אם זה יהיה בדיוק אז, אה, מאוד, מאוד יכול להיות שלא נוכל לשתות לכתחילה את הרביעית. אנחנו עוד לא דיברנו בדיוק כמה צריך לשתות, אבל לכן צריך, כדאי לקחת קצת יותר כדי בעצם להיות, אה, סגור ב-שנוכל לקיים את המצווה, אה, כתיקונה כמו שצריך. עכשיו, השתייה של הכוסות כמובן גם הם צריכים להיות בהסיבה, כמו שהזכרנו בשיעור הראשון, כל הכוסות, בכל כוס אנחנו נוהגים לברך בורא פרי הגפן כמו מצווה פחות או יותר נפרדת, וכולם צריכים לשתות

11:16 דובר 2 בהסיבה. ובטעות אם שתינו בלא הסיבה זה פשוט שכחה של שנייה כדי לעשות את הטעות הזאת שקורית, אז לדעת שבעיקרון חוזרים על הכוס השני ולא על הכוס הראשון ולא השלישי ולא הרביעי. אם התנינו בצורה מפורשת שנשתה, מה שבדרך כלל לא רגילים לשתות אחרי כוס ראשון, אבל אם נתנה שאם נטעה נוכל לשתות אחר כך, אז אפשר גם כן לחזור על הכוס, אה, הראשון, אבל זה לא כל כך קורה, כי אם כבר נחשוב על זה שנייה לפני זה, אז כבר בעזרת השם אף אחד לא ישכח שהוא ישתה, אה, בלא הסיבה. אבל כדאי לדעת את הפרט הזה. אז עכשיו כמה צריך לשתות? ב-בחז"ל כשעוסקים ביום טוב ובשבת הלשון בחז"ל זה מלוא לוגמיו. מלוא לוגמיו באדם בינוני זה יוצא פחות או יותר רוב רביעית. אם הוא יותר גדול אז זה יכול לצאת יותר גדול. אדם שעושה שתי מטר גובה ויש לו פה גדול וזה אז מלוא לוגמיו שלו. מה שהוא ממלא צד אחד אז זה יכול להיות יותר מרוב רביעית, אבל אדם בינוני זה פחות או יותר רוב רביעית. לילד קטן או אדם נמוך קומה, אז ברור שזה יכול לצאת פחות ממלוא לוגמיו. ודרך אגב אדמו"ר הזקן פסק בסימן ק"צ לגבי ילד קטן שלגבי קידוש אצלו מספיק את המלוא לוגמיו שלו. עכשיו לגבי ה-הארבע הכוסות בחז"ל הלשון הוא לא מלוא לוגמיו הפעם, אלא הלשון הוא לשתות ארבע כוסות, אה וכיוון שהלשון הוא כוס, אז יכול להיות שאם יש לי כוס שמחזיק כמה רביעיות אז יכול להיות שצריך לשתות את כל הכוס כי כתוב בחז"ל צריך לשתות ארבע כוסות. ככה הבין הרמב"ן. הרמב"ן הבין שצריך כאן זה לא לשון שצריך לשתות

13:07 דובר 2 ארבע פעמים מלוא לוגמיו מכוס, אלא הוא הבין שצריך לשתות את ארבע הכוסות. ויש דעות שהכוונה לשתות את כל הכוס עד הסוף. יש דעות שהכוונה רוב הכוס, ויש דעות שאומרים: לא, מה הכוונה כוס? סתם כוס זה רביעית. אז כשאומרים ארבע כוסות זה לומר שלא צריך לעשות שיהיה כוס אחד ונשתה ארבע פעמים מלוא לוגמיו מאותו כוס אחד ואז נצא ידי חובה. רצו שיהיה ארבע כוסות, אבל כל כוס זה רביעית, ובעצם ההלכה לא משתנה, זה תמיד מלוא לוגמיו. ככה הטור הביא שמה שצריך בלילה זה לשתות את רוב רביעית, את המלוא לוגמיו ולא יותר מזה. אז זה יוצא שיש לנו כמה דעות. למה אני מזכיר את כל הדעות? לא כדי לבלבל אתכם, אלא כדי בעצם לדעת שכל דעה היא פחות או יותר מובאת איכשהו כאן למעשה. מאוד חשוב להדגיש שהלשון אצל הר"ן וגם בתוך אדמו"ר הזקן וגם בתוך המגן אברהם הוא הלשון רוב רביעית. בדרך כלל משתמשים בלשון מלוא לוגמיו, ויודעים שמלוא לוגמיו לאדם בינוני זה יוצא רוב רביעית, אבל כאן הלשון רוב רביעית. לכן צריך להחמיר לפחות לשתות רוב רביעית. אם בן אדם הוא קטן בגובה, שישתה רוב רביעית ולא סתם יסתפק במלוא לוגמיו, כי אצלו, אם הוא אדם פחות מבינוני, יוצא שמלוא לוגמיו שלו יותר קטן מרוב רביעית. אז לכן רוב רביעית זה דבר פשוט שצריך להיות. עכשיו איך אנחנו פוסקים? בסעיף י"ט אדמו"ר הזקן מאריך מאוד בסימן תע"ב. גם השולחן ערוך מביא בעצם את שתי הדעות, את הדעה של הטור, את הדעה של הרמב"ן, והעיקר למעשה זה בעצם שצריך לשתות את רוב הרביעית, לכתחילה רביעית, ולפחות לשתות רוב רביעית, ואז יוצאים מעיקר הדין. אבל אדמו"ר הזקן

15:00 דובר 2 והמגן אברהם והרבה פוסקים חששו לשיטת הרמב"ן לכתחילה, ואמרו שאם יש לנו כוס גדול צריך לגמור את כל הכוס. אז לכן חכם עיניו בראשו. כיוון שצריך לחשוש לכתחילה לשיטת הרמב"ן, נכון שזה לא מעיקר הדין, אבל לכתחילה צריך לחשוש לשיטת הרמב"ן, שלא ייקח כוס גדול מאוד, כי אם הוא ייקח כוס גדול אז הוא יוכל לצאת רק לשיטת הטור והוא לא יוכל לחשוש לשיטת הרמב"ן כי יהיה לו קשה לגמור את כל הכוס. אז לכן לקחת כוס שמחזיק פחות או יותר רביעית, אמרנו קצת יותר, תשעים, מאה מיליליטר, ולגמור את כל הכוס זה הדבר הכי טוב לעשות. לחשוש לכתחילה לשיטת הרמב"ן. אדם שמתקשה בזה, ובוודאי לאדם, אדם חולה, וכל מי שמתקשה בעניין הזה, אז בוודאי שהוא יכול להסתמך על עיקר הדין, לשתות רביעית או לפחות את רוב הרביעית כמו שהזכרנו. אבל לכתחילה אם ניקח כוס שמחזיק רביעית אז אין סיבה לא לגמור את כל הכוס. זה לא בעצם כל כך קשה לגמור את זה. עכשיו איך שותים את הכוס הזה? זה מאוד חשוב. אז חוץ מהסיבה יש דבר חשוב, כמו שהזכרנו לגבי המצות ולגבי המרור בשיעור הקודם שיש מושג של בבת אחת, אז כאן יש מושג בעצם לשתות את זה מהר. אה, הכוונה שלא לחלק את זה בכמה שתיות. ככה הלשון של אלתר רבי. חוקרים הרבה בלשון הזה אם הכוונה שאלתר רבי רוצה שלפחות את רוב הרביעית אנחנו נשתה את זה בלגימה אחת, בבליעה אחת, אבל הרבה טוענים ומוכיחים שלאו דווקא, מה שזה בא בעצם לשלול, שבסימן ק"ע יש בשולחן ערוך אורח חיים סימן מאוד מפורסם. הוא חסר אצלנו באלתר רבי, אבל שם כתוב על הלכות דרך ארץ

16:49 דובר 2 בסעודה, ואחד מהאופנים זה איך לשתות בסעודה, ולא צריך לשתות בעצם בצורה של גרגרן, בצורה מהירה. אז אומרים לנו איך בעצם שותים רביעית? בדרך כלל שותים רביעית, עושים את זה בשתי, בשתי שתיות, זה הדבר המומלץ. עושים שתייה ואז מניחים את הכוס, מפסיקים ואז שותים עוד פעם. טוב, להחזיק, להניח את הכוס זה לאו דווקא. זה לא דיוק, אבל הכוונה שבן אדם ששותה הוא לא שותה במכה אחת את כל הרביעית, הוא לא שותה ככה ואז ככה בשתי שתיות כאלו, אלא בין שתי השתיות הוא בעצם עושה איזשהו הפסק, ואנחנו נדבר על זה בהמשך, שזה שיעור גם בזמן של שתיית הכוסות, כדי שתיית רביעית. אבל בעניין הזה מה שרצו לשלול שבן אדם יעשה הפסקה. אז לכן הצורה שאנחנו שותים את הכוס זה לשתות את כל הכוס, כמו שכתוב בפירוש בהגדה של הרבי, שבשולחן ערוך הרב כתוב בעיקר על רוב הרביעית, הרביעית, לשתות אותו בבת אחת, כאילו בלי הפסקה, ואפילו שמחמירים לשתות את כל הכוס, שם לא כתוב שצריך לשתות את כל הכוס בבת אחת, אבל הלשון הזה, כך הוא נמצא בהגדה של הרבי בביאורים, שישתה את כולו בבת אחת. אז כדאי לקחת כוס, כמו שאמרנו, קטן שמכיל קצת יותר מרביעית ולשתות את כל הכוס בבת אחת. מה הכוונה בבת אחת? לא שנכניס לגימה ענקית, אלא הכוונה שלא נפסיק לשתות עד הסוף, עד שגומרים את הכוס, ורק אז מניחים את הכוס בלי הפסקה. נכון שזה יהיה כמה שתיות, אבל לא שתיות של הפסקים, אלא שתיות בעצם במכה אחת. אז שותים כמו שרגילים לשתות בלי לעצור עד הסוף. כך בעצם מומלץ לקיים את המצווה בהידורה, אז כדאי לפרסם את זה גם לגברים, גם

18:52 דובר 2 לנשים שכדאי, כיוון שאישה מחויבת בכל הדברים כמו גבר, אז צריך בעצם לקחת כוסות קטנים ולבלוע ולשתות את הכל בכמה שתיות, אבל בלי לעצור פעם אחת. עכשיו, טוב, זה בעצם מה שעושים לכתחילה. למה בעצם ממהרים בצורה כזאת? הרי בדרך כלל בן אדם נחשב לגרגרן, כמו שכתוב בסימן ק"ע. אז הרבה ענו זה בגלל חביבות המצווה. עכשיו עוד דבר שהוא הדבר החשוב כאן, שכמו שאמרנו שלגבי אכילת מצה צריך לפחות אכילת פרס. אז השאלה כמה זה לשיעור שתייה, שכאן הכוונה צריך לפחות רביעית כמו שאמרנו, או את רוב הרביעית מעיקר הדין. אז השאלה היא מה השיעור לגבי שתייה? הדיון הזה מובא בהרבה מקומות. אחד מהמקומות זה בהלכות יום הכיפורים בסימן תרי"ב, שלפעמים אדם שהוא חולה ונוכל לתת לו איזשהם היתרים שיש לו איזושהי סכנה, נוכל לתת לו היתרים לשתות ביום כיפור, לאכול ביום כיפור. אז יש את המושג של שתייה ואכילה לשיעורים. אכילה ושתייה לא מצטרפים יחד, אבל בין השתייה או בין האכילה זה כן מצטרף. אז שם יש את הדין עד כמה בן אדם צריך להרחיק בין השתייה כדי שהוא לא יעבור מן התורה על האכילה של יום כיפור. אה נכון שמה כוונה מן התורה? מהתורה יש את העניין של חצי שיעור אסור מן התורה, שזה דווקא בסוגיה של יום כיפור. בדף ע"ד רבי יוחנן וריש לקיש. אבל שלא יהיה חייב כרת. אז לכן נכנסים בדיון הזה שם. לכן שם מובא את המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם לבין הראב"ד. האם השיעור של הצירוף של שתייה זה כדי שתיית רביעית? שיטת הרמב"ם, ולכן כדי כאן אצלנו לצרף את השתייה צריך לשתות את זה כדי שתיית רביעית, שזה ממש רגעים בודדים. זה

20:57 דובר 2 הזמן שבו שבעצם בן אדם שותה בשתי שתיות את הרביעית שלו עם עצירה קטנה באמצע. זה יכול להיות סיפור של כמה רגעים, של חמש עשרה רגעים, שלושים רגעים. טוב, יש בזה דיון באחרונים בשיעור של הזמן, אבל כל אחד יכול לדמיין לעצמו שאם הוא שותה רביעית בפעמיים עם עצירה באמצע אז זה יוצא די מהר. אז לשיטת הרמב"ם זה ככה שיעור בעצם של צירוף. לשיטת הראב"ד זה אותו שיעור של אכילה שצריך שיהיה כדי אכילת פרס. אז אדמו"ר הזקן בסימן תרי"ב הביא שבמקרים מסוימים אפשר להסתמך על שיטת הרמב"ם, ואם בן אדם בעצם ישתה אה חלק מהשתייה ואחר כך ישתה את החלק השני ובאמצע יעבור כדקה, אז זה יותר בעצם. או יש אומרים שתי דקות, אה, זה יותר בעצם מהשיעור של כדי רביעית ואז זה לא מצטרף. אבל ידוע שאדמו"ר הזקן בסדר ברכת הנהנין, שזה בשונה למה שהוא כתב בלוח. בלוח הוא, הוא כתב את זה לפני סדר ברכת הנהנין, ושם באמת הוא פסק לגבי ברכת הנהנין כשיטת הרמב"ם, ולכן בצורה מפורשת על תה וקפה הרבה פעמים לא נוכל לעשות ברכה אחרונה. מה שאין כן בסדר ברכת הנהנין, שזה המסקנה של אדמו"ר הזקן שהוא כתב את זה בסוף. שם האלתר רבי פסק כשיטת הראב"ד שזה שיעור של כדי אכילת פרס, ולכן על שתייה חמה הרבה פעמים כן אפשר לברך אם שתו תוך כדי אכילת פרס. כמו שאמרנו, נגיד השיטה של הצמח צדק של שש דקות, לכתחילה שלוש דקות, אבל אפשר לפעמים לדמיין שאפשר לצאת ידי חובה. ידוע שהשארית יהודה, אח של האלתר רבי, שאל את אדמו"ר הזקן מדוע כאן הוא פסק כמו הראב"ד בברכת הנהנין, ושם לגבי יום כיפור הוא

22:52 דובר 2 פסק אחרת כמו שיטת הרמב"ם, הוא סמך על זה. אז הוא אמר שיש הבדל בין שיעור של יום כיפור שזה שייך על מלוא לוגמיו לגבי דין שצריך לשתות רביעית לגבי ברכת הנהנין, אבל זאת אומרת שיש פה דיון שלם מאוד מאוד מעניין. עכשיו לגבי הדין שלנו, אדמו"ר הזקן גם מביא את העניין הזה בסימן תע"ב ואומר שלכתחילה כדי לצרף את השתייה צריך לא לשתות יותר משתיית רביעית. אז לכן שם אנחנו מבינים אחד מהסיבות למה אנחנו שותים כל כך מהר. אנחנו שותים בלי עצירה באמצע, לא שותים חלק ומניחים את הכוס ואז שותים, אלא ממשיכים עד שגומרים את הכוס בלי עצירה. כדי בעצם לחשוש לשיטה של הרמב"ם שצריך בעצם לצרף את השתייה שלא יעבור יותר מכדי שתיית רביעית. אבל אדמו"ר הזקן פוסק שם שבדיעבד אם אדם לא הצליח לעשות את זה ושתה בעצם את הרביעית שלו בשיעור כדי אכילת פרס, אפילו שזה יותר מכדי רביעית, אז הוא יוצא ידי חובה והוא מסתמך על השיטה של הראב"ד. יוצא ידי חובה. רק מה הוא אומר בכוס השני זה על דרך מה שאמרנו לעניין שלא שתינו בהסיבה. בכוס השני כדאי לחזור עליו, אז צריך מאוד מאוד לשים לב ששותים את הכוס השני, לשתות אותו במיוחד מאוד מהר, כי אם לא נצטרך לחזור עליו עוד פעם, כי אדמו"ר הזקן חשש לשיטה בעצם של הרמב"ם בעניין הזה לחזור עליו. אז זה בנוגע לשתייה, אבל כמו שאמרתי טכנית ניקח כוסות קטנים שמחזיקים קצת יותר מרביעית ונשתה כל פעם את הכל עד הסוף וגם לחשוש לשיטת הרמב"ן. וכמובן שבדין כוס ברכת המזון, מה שאמרנו שמעיקר הדין אפשר לצאת במלוא לוגמיו וברוב רביעית. הכוונה לכל הכוסות חוץ מהכוס

24:51 דובר 2 הזה שצריך לברך עליו ברכה אחרונה, כוס של ברכת המזון, ששם בוודאי צריך לשתות רביעית, כמו שאדמו"ר הזקן הזכיר כבר בסימן ק"צ. אבל כמו שאמרנו, שותים את כל הכוסות. עכשיו מה יש בכוס? בכוס יש יין. עכשיו איזה סוג יין? אז כל אחד מכיר את הדינים של סימן רע"ב על סוגי היין שכשרים. לא נחזור עכשיו על כל הפרטים. לגבי יין מבושל, יין לא מבושל. כמובן שהשלוחים הרבה פעמים הולכים על מבושל. יש להם הרבה אנשים שמגיעים לליל הסדר, ולפעמים גם גויים מגיעים. אז נכון, נכון שלא מזמינים גויים. זו הלכה בהלכות יום טוב מפורסמת, תקי"ב: מזמינים גוי לשבת, אבל לא מזמינים אותו ליום טוב. אבל כאן לא מזמינים אותם. הם מזמינים את עצמם, הם מגיעים. אז יש להם בעצם את הכול. גם הם מכינים את הכול הרבה פעמים לפני הסדר, שאין כל כך גזירה שמא ירבה בשבילו, וגם לא מזמינים אותם, וזה דבר גם שאי אפשר להשתלט עליו. אז הם בסופו של דבר לפעמים מגיעים כי הם מלווים את היהודים שמגיעים לדברונינו. ויש כמה, בכמה פוסקים מוזכר שכדאי להשתדל לא לחלק להם מהמצות של הקערה, כיוון שהערל אסור, וגוי אסור בקורבן פסח, וזה קצת זכר לפסח. אז כמה פוסקים כתבו שכדאי לא לחלק להם מהמצות האמצעיות, מהמצות של הקערה. אם ניתן לעשות את זה, ואפשר להביא להם מצות אחרות בעצם, אבל לפעמים זה לא ניתן לשליטה. אז לכן הרבה פעמים, כמו שאמרתי, השלוחים אוהבים לקחת יין מבושל. בהלכה, לפעמים אם היין מבושל יותר טוב מהלא מבושל, אז לוקחים אותו. אם לא, לוקחים דווקא את הלא מבושל. לגבי יין או מיץ ענבים, שזו שאלת רבים,

26:48 דובר 2 אז כמובן שבשולחן ערוך רע"ב סעיף ב' נפסק בצורה ברורה, כמו הגמרא שאומרת במסכת בבא בתרא, שסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש. אין שום בעיה שזה לא יהיה יין. בכל זאת, מה כתוב לגבי הלכות שבת? כתוב בפירוש שמצווה מן המובחר לקדש על יין ישן. הפשט הפשוט של המגן אברהם הזה ושל אדמו"ר הזקן הזה בתחילת רע"ב, יין ישן הכוונה ליין ולא למיץ ענבים. למה? כי מיץ ענבים, ברגע שהוא נשאר בחבית שלו הרבה זמן, שלושים ארבעים יום, אז בסוף הוא תוסס ונהיה אלכוהול בפנים, מתפתח בעצם אלכוהול, ולכן הוא יין משכר. מה שאין כן לפני זה. אז לכן אם כתוב סוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש, כלומר שעל פי ההלכה מותר לעשות קידוש על מיץ ענבים. אבל לכתחילה המצווה מן המובחר, וידוע, כל אחד מכיר את הסיפור הנפלא מאירוע לא כל כך נפלא, לא, ממש לא נפלא, שהיה בהתקף לב של הרבי בשמחת תורה תשל"ח, שרצו לתת לרבי לשתות אחרי ההתקף לב. הרבי אמר: הוא לא שותה בלי סוכה, וזה היה שמיני עצרת, והוא לא שותה בלי קידוש. ואז אמרו שמישהו אחר יקדש. הרבי לא רצה לקדש. הוא רצה לקדש בעצמו, כמו שידוע שכל אחד מקדש בעצם בעצמו. ואמרו לו על מיץ ענבים, והרבי אמר: קידוש מאכט מען אויף וויין, קידוש עושים על יין. אז ברור שזה חקוק אצלנו במוחנו, העניין הזה, ומאוד מאוד מקפידים לכתחילה לעשות קידוש על יין. אבל חשוב לדעת שמעיקר הדין אין בעיה לקדש על מיץ ענבים. לכן נשים וילדים וכל מי שמתקשה בעניין ודאי שיכול לקחת בעצם מיץ ענבים. היו שחששו לפני שלושים ארבעים שנה כשראו את ה... היום התהליך הוא קצת השתנה, אבל

28:52 דובר 2 היה תהליך שפשוט פוגמים את ה... את היין, וגם נותנים לו, גם עד עצם היום הזה לא נותנים לו אפשרות לתסוס, כי אז בעצם אם נסחוט מיץ ענבים ונשים בבקבוק, בסופו של דבר הוא יהפוך להיות עם אלכוהול. אבל הם פועלים כל מיני שיטות כימיות, כימיות, או שיטות אחרות שגורמות, שמוציאים את האפשרות לתסיסה של מיץ הענבים, ואז הוא נשאר מיץ ענבים לכל הזמן. אז הייתה שאלה אם זה פוקע פרי הגפן, אם זה פנים חדשות, אם אפשר לקדש. בסופו של דבר רוב הפוסקים טוענים שכן אפשר לקדש, לכן מיץ ענבים ניתן לעשות גם ארבע כוסות. יש פרי חדש בתע"ב שרצה להביא מאחד מהפוסקים, הוא דוחה אותו, אבל לומר שכיוון שזה צריך להיות דרך חירות, ויש גם הלכה מעניינת שכל אחד צריך לבחור יין טוב ויין ערב. זה מובא בפוסקים, בשולחן ערוך, שצריך שיהיה יין טוב וערב שאנחנו נהנים, כי כל הדברים שעושים בלילה הזה הם צריכים להיות דרך חירות. זה בפרט ארבע כוסות של זכר ארבע הלשונות של גאולה, וודאי שצריך לבחור יין שהוא טוב לנו לחייך ושטוב לנו לשתות אותו כדי לשתות את זה, וגם יין ברמה אם אפשר, אבל כמובן מהודר כשר לפסח, מהדרין לכל הדעות. אבל מיץ ענבים גם זה אופציה הלכתית לנשים, למי שמתקשה בזה. ואי אפשר להביא הוכחה מהגמרא המפורסמת בפסחים, וזה גם מובא בשולחן ערוך, שרבי יהודה ברבי אלעאי היה כואב לו צדעיו עד עצרת בגלל שהוא היה שותה יין גם כשזה היה מאוד קשה לו. אז אומרים: למה הוא לא חשב? למה השולחן ערוך גם מביא את זה? יש מיץ ענבים, מה הבעיה? למה בעצם לגרום לעצמו

30:42 דובר 2 עד כדי כך ולקחת יין בכוח? זה מאוד פשוט, כי בתקופה שלא היה להם את הפטנטים שיש היום לעצור את המיץ ענבים שיהפוך ליין, לא היה להם את השיטה הזאת. אז, אה, כל אחד יודע מתי ענבים יוצאים בארץ הקודש, ובפרט בתקופה ההיא. היום קצת מייבאים מכל מיני מקומות, אבל בתקופה של פסח לא היו ענבים טריות שאפשר לסחוט אותם ולעשות מיץ ענבים. זה היה בתקופה של תשרי, קצת אחר כך. אז יצא שכל מה שהיה לנו ביד זה היה יין. אז כיוון שזה מאוד חשוב, יין, ולא מוותרים על יין, אם זה מה שיש אז שותים, לא ניקח חמר מדינה. נכון שאדם שאין לו יין, יש חידוש כאן בליל הסדר שיש מושג של חמר מדינה גם בלילה. זה חידוש גדול, כי בשולחן ערוך בעצם נפסק בהלכות שבת, בסימן רע"ב גם כן, שאדם שאין לו בעצם יין בליל שבת אז הוא יקדש על החלות. המושג של חמר מדינה מדברים עליו יותר לגבי יום השבת, כי ביום השבת לא מקדשים על פת, כמו שאדמו"ר הזקן שם מסביר, נראה לי בסעיף י"א. אבל לגבי ליל הסדר, אדם שאין לו, או אדם שהוא ממש חולה, שממש זה מסוכן לו לשתות יין, הוא לא ישתה יין, אז יש מושג של חמר מדינה. ודרך אגב, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, אז לפעמים כשרוצים להגדיר טוב הסוגיה של חמר מדינה, אז לא מספיק לדעת הלכות שבת סימן רע"ב, אה, בסעיף ט' ובקונטרס אחרון; צריך גם כן להכיר, אה, גם סימן תע"ב בסוף, אה, בהלכות פסח, וגם בסימן ק"צ יש פרטים שאפשר לדלות מכל מיני מקומות כדי לייצר תמונה,

32:31 דובר 2 אבל זה שיעור בפני עצמו. עניין בפני עצמו, עניין של חמר מדינה ועד כמה אפשר לקחת חמר מדינה. בוודאי כשיש יין אין מושג כזה לקחת חמר מדינה אף פעם, לא בשבת, לא בליל שבת, לא במוצאי שבת. כשיש יין עושים על יין, אבל לגבי מיץ ענבים זה רק הידור מן המובחר. ומה שהפרי חדש רצה לחדש בשם אחד מהפוסקים זה בעצם לומר שכיוון שליל הסדר זה דרך חירות, אז צריך שיהיה יין משמח וצריך בעצם יין משכר. אבל למעשה, כמו שאמרתי, לגבי נשים וילדים אפשר להקל במיץ ענבים ולגבי גברים לוקחים יין. איזה צבע של היין? אז נכון שיש את הרמב"ן המפורסם שאומר שיין לבן הוא בעייתי, אה, הן בקידוש של שבת וימים טובים וגם של ליל הסדר. אה, יש כמה פוסקים שחששו לדעה שלו לכתחילה והרבה נזהרים לקחת דווקא יין אדום. אדמו"ר הזקן, אה, לא הזכיר מילה על זה בסימן רע"ב בהלכות שבת. הוא כתב "מקדשים על יין לבן", סעיף שאומר אפשר לקדש על יין לבן. הוא לא אמר כדאי לקחת יין אדום, וזה הסימן הראשון ברע"ב שהוא מדבר על קידוש, הוא לא מזכיר זכר שיש הידור לקחת יין אדום. הוא אומר "מקדשים על יין לבן", נקודה. רק בהלכות פסח בסימן תע"ב, אה, סעיף כ"ו נדמה לי, שם כותב אלטר רבי בפירוש שלגבי ליל הסדר, כיוון שיש גם זכר, אה, לדם שהיה רוחץ את עצמו פרעה, יימח שמו וזכרו, אז, אה, בעצם עושים דווקא יין אדום. אדם לפעמים שאין לו יין אדום אז הוא יכול גם, אה, לצבוע, לשים קצת, אה, אדום ביין הלבן אם אין לו מספיק, וככה הוא יוכל להקפיד לעשות קידוש על

34:18 דובר 2 יין אדום, וידוע שאין צביעה, אה, באוכלין כמו שמבואר בפוסקים באריכות בסימן שכ"א בהלכות שבת. אז זה לגבי הדין של ארבע כוסות. לגבי הילדים, אה, וגם קשור לנשים, אמרנו שצריך לאכול ולשתות בסעודה את הדברים שהזכרנו, כמובן שלא הדגשנו שאישה לא צריכה הסבה, אה, כלל. ככה המנהג שלנו שנשים לא מסיבות, גם אם הן חשובות מאוד, אה, וכל הנשים שלנו חשובות מאוד, בפרט בדורות האחרונים שהעניין של ימות המשיח, אה, מתקרב, שנקבה תסובב גבר, ויותר ויותר המעמד של האישה עולה, אה, בכל מקום ומקום. בכל זאת לא נוהגים בהסבה בגלל שמסתמכים כידוע על השיטה של הראבי"ה שבכלל בזמן הזה לא צריך הסבה, אז נשים בעצם פטורות ולא מסיבות. מה שכן, ילדים כן, מחנכים אותם, הבנים, אה, לעשות, אה, הסבה. יש שמחייבים רק בגיל תשע, אבל למה לא ילד מגיל החינוך? עכשיו החינוך לארבע כוסות, אז ברור שבדרך כלל בפוסקים מדברים על חינוך, אה, בהרבה מקומות בשולחן ערוך לגבי הלכות ציצית ותפילין והלכות סוכה, תרל"ט, תר"מ וכו'. בהרבה מקומות גיל החינוך פחות או יותר כמו שהיה הרבה פעמים, אה, רגיל בשיחות של הרבי, הרבי אומר בגיל חמש-שש. חמש זה אם הילד חריף, שש זה בדרך כלל ילד שהוא לאו דווקא חריף, אבל אני לא מאמין שיש הורה שירצה להגדיר את הבן שלו לא חריף. אז, אה, אז פחות או יותר מגיל חמש. אבל כאן יש דבר מיוחד קצת, וגם בשמ"ג באלטר רבי וגם בתע"ב כאן אלטר רבי אומר שכל כוס בעצם החינוך הוא לגבי היכולת של ההבנה של הילד, ויש דברים שילד יכול בעצם להבין. אז יכול להיות שילד לא יתפוס כל כך מוקדם את המושג של קידוש, לקדש

36:17 דובר 2 את השבת, כי הרי הכוס הראשון זה קידוש, אז הוא לא יכול, הוא לא מבין מה זה לקדש. אבל, אה, סיפרו לו בגן שעל יציאת מצרים יש לו הבנה, אז אדמו"ר הזקן מביא שכל כוס בעצם לפי התוכן שלו, בעצם המצווה של החינוך של המצוות. והרבה מלקטים הביאו את אדמו"ר הזקן למעשה. אבל כדי לא בעצם להקשות מה זה בדיוק הגיל, זה ארבע, זה שלוש, זה חמש, אז טוב לזכור שיש, זה לא מובא באדמו"ר הזקן, אבל זה מובא בחק יעקב, והיום הרבה נוהגים בזה, שבעצם גם ילדים קטנים מאוד שיכולים פשוט לקחת כוס, גם אם הוא בן ארבע או שלוש, גם אם הוא לא בדיוק גיל חמש, גיל החינוך הפופולרי יותר, בכל זאת יש עניין שהם ייקחו כוסות. אז לפחות גם ילד קטן בן שלוש, ככה אפשר לתת לו איזה כוס, כוס קטן, לאו דווקא שיחזיק רביעית, ככה חק יעקב מביא. הוא מביא את זה מגדולי הפוסקים, מהמהרי"ל ומעוד פוסקים שיש מושג כזה. אז לכן כדאי להחמיר בעניין הזה. אם אתם לא יודעים אם בדיוק הגיע לחינוך, לא הגיע לחינוך, תחלקו להם כוסות, ובוודאי שילד בגיל חמש, שאפשר שיהיה לו כוס של רביעית, לא צריך להגיד לו, גם אם זה מיץ ענבים, לא, לפעמים זה קצת קשה לשתות הרבה מיץ ענבים ככה לילד קטן, אז אפשר ודאי לסמוך על מלוא לוגמיו, ומלוא לוגמיו שלו. אמרנו לשיטתנו צריך לפחות רוב רביעית, אבל לילד קטן מלוא לוגמיו שלו, על דרך מה שאדמו"ר הזקן כותב בדין הזה בסימן ק"צ. זה לגבי הארבע כוסות. לגבי המרור, שזה עוד מצווה חשובה מדרבנן, אנחנו אוכלים את המרור בעצם בהתחלה, אבל כדי לדבר על המרור חייבים קצת לקפוץ לפני זה

38:05 דובר 2 למצב של הכרפס, כי הוא קשור. כיוון שמברכים על הכרפס בורא פרי האדמה ומתכוונים בבורא פרי האדמה הזה על המרור כדי לא לחזור לברך על המרור בורא פרי האדמה. היום יש את השאלה הגדולה של גידולי מים, אם בכלל ניתן לקחת גידולי מים לגבי מרור, שזה בכלל לא גדל באדמה. לפחות אם זה היה בעציץ שאינו נקוב, שיש לפחות אדמה וזה גדל בצורה רגילה ויונק מהאדמה. נכון שלגבי תרומות ומעשרות, לגבי הלכות שבת בסימן של"ו, אז לפעמים, אה, אה, דבר שאינו מנוקב לא נחשב שהוא מחובר לקרקע, אה, כשהוא לא מונח, אה, בעצם בכלי חרס או בכלי עץ, אלא בכלי מתכת או כלי פלסטיק, אז זה לא נחשב שהוא יונק מהאדמה. בכלי חרס ועץ יש את המחלוקת רש"י ותוספות המפורסמת במסכת גיטין שם דף ע"ח, ואדמו"ר הזקן החמיר כמו שתי הדעות, כמו שהפוסקים גם החמירו כמו שתי הדעות, אבל, אה, לפחות זה יונק מהאדמה, מה שאין כן כשבגידולי מים זה אפילו לא יונק מהאדמה. אז יש פוסקים שטוענים, כמו הרב ווזנר ועוד הרבה, שזה עדיין בורא פרי האדמה, כי זה מאותו הסוג וזה אותו טעם וכולי, אבל, אה, בסופו של דבר הרבה חוששים שזה שהכל נהיה בדברו, וגם כן זה לא פשוט שנוכל לצאת ידי חובה בליל הסדר. גם ניכנס עכשיו לשאלה של בורא פרי האדמה, אז לכן צריך להסתכל כשקונים את המרור שזה לא בגידולי מים בלבד, כי אם לא זה כמו, יכול להיות כמו פטריות שמברכים על זה שהכל, אם זה לא יונק מהאדמה, גם אם זה יכול להיות אותו טעם, אה, זה דבר קצת חדש וזה לא דבר פשוט להקל בזה, בפרט שהמרור, יש... שואלים

39:51 דובר 2 הרבה פעמים על החסה, הרי לכאורה אין לה טעם מר. אדמו"ר הזקן שואל את זה בתע"ג ועונה שכשהם נשארים הרבה זמן, הקלחים בעצם נהיים מרים בסופו של דבר. כאן זה בעצם גידול בסגנון אחר, שלאו דווקא מגיע לאותה סיטואציה. אז לכן כדאי, אה, לקחת מרור בעצם רגיל, וגם שהוא בורא פרי האדמה. אז לכן לוקחים כרפס. גברים בדרך כלל בחב"ד נוהגים לקחת בצל. יש שמפחדים לקחת בצל בשאר השיטות, כי בצל זה לא כל כך דבר שאוכלים לבד. אוכלים את זה קצת עם הלחם, עם העגבנייה, אבל לקחת אותו לבד... אולי ברוסיה, אה, רגילים יותר לאכול בצל לבד. לפעמים כשיש קור מינוס עשרים, אז היו אנשים לפי הסיפורים שלוקחים לפני שיוצאים החוצה איזה בצל שלם לאכול אותו לבד וזה מחמם את כל המערכת. אז יש שחששו בזה. יש את דעת אדמו"ר הזקן. מי שלומד ברכת הנהנין רואה שאין בזה שום שאלה. גם דבר שרגילים לאכול חי עם צירוף של משהו, אה, בליווי משהו, אדמו"ר הזקן פוסק שזה בורא פרי האדמה בעצם לכל דבר. יש שרצו להגיד לקחת בצל קטן, כי בצל קטן הוא לא כזה חריף, אז פותר את השאלה, אבל שם אז לפעמים יכול להיות יותר גרוע. כשהם לוקחים בצל קטן שלם, אז את כל העיגול שלו, אז גם אם זה פחות בעצם מכזית, יכול להיות שזה, על זה כבר צריך לעשות ברכה אחרונה. וידוע מה שנפסק בתע"ג שצריך לקחת כרפס פחות מכזית כדי לא להיכנס עכשיו, האם צריך לעשות ברכה אחרונה, וזה גם הבורא פרי האדמה שלא הולך על המרור. אז לכן לוקחים בחב"ד בצל רגיל. נשים הרבה פעמים שמתקשות בבצל, אז הן רגילות לקחת תפוח אדמה

41:34 דובר 2 ושם אין כל כך דינים קשים לגבי התנאים של הכרפס. מה שאין כן המרור, זה צריך להיות מרור שבעצם חז"ל מגדירים את זה כמרור. אז בשולחן ערוך בתע"ג יש חמש סוגים של מרור. יש אחד שאפילו נקרא אנדיף. זה מזכיר לנו את האנדיף של היום, אבל זה בכלל, הפוסקים אומרים השמות קצת משתנים. זה לא פשוט שהאנדיף של היום זה אנדיף שהתכוונו, ויוצא שלמעשה נשאר לנו ביד רק שתי סוגי מרור. יש לנו את המרור, החזרת המפורסמת, אה, כל מיני סוגים של חזרת. נכון שהיא קצת לפעמים אפילו מתוקה, או לפחות לא, לא, אין פה מרירות, אבל כמו שאומרים זה המרור, ואם היה נשאר באדמה, הקלחים נהיים מרים מאוד ויוצאים ידי חובה. ויש גם את החריין שעדיין יודעים לזהות אותו, אה, בעצם, וגם כן זה מרור שהוא כשר. מעיקר הדין אפשר לקחת כזית, חצי זית מזה מהחזרת, חצי זית מהחריין ויוצאים ידי חובה. עכשיו זה שני הסוגים שצריך בעצם לקחת. אה, ודאי שצריך לקחת לפעמים גידולים מיוחדים שמורידים הרבה את הבעיה של התולעים בחזרת, עם גידולים מיוחדים למי שמתאפשר. אם לא, נצטרך בעצם, אה, גם לנקות אותם במי סבון כשלוש דקות. בחומץ זה לא כדאי, כי זה כבר יכול לעשות כבישה מהירה, כמו שידוע מיורה דעה בסימן ק"ה, שכדי קליפה אפשר בעצם שתהיה כבישה מהירה. תלוי בתוקף של החומץ. יש את הסתירה בין ק"ד לק"א. אדמו"ר הזקן בתרמ"ח, בהלכות אתרוג, ארבעת המינים. בהלכות אתרוג אז הוא מבדיל בין חומץ חזק ללא חזק, אבל כדי לא להיכנס בעצם לשאלות האלו, אז במי סבון, ואז זה פשוט עוזר כדי לשטוף את ה, אה, חיד... דברים שיכולים להידבק, החיות הקטנות האלו, הזבובים, הזבובוניות הקטנות שבעצם

43:38 דובר 2 נדבקות, בזה אפשר בעצם להסיר, אבל אחר כך צריך בעצם להסתכל באור השמש, ברור, אם אין איזושהי זחילה, אין איזה תעלה בפנים של העלה, שאין איזה תולעים. מה שאין כן, כשקונים, אה, חסה בגידול מיוחד, אז לפחות, אה, מה שצריך זה לנקות אותה טוב ולשטוף אותה במי סבון ככה כשלוש דקות, ולשטוף אותה ולראות שהכול בסדר ככה בצורה זריזה, ולא צריך פשוט לבוא ולהסתכל באור השמש. לכן זה המעלה. לגבי החריין כמובן שצריך להכין אותו, אה, לפני, אה, לפני הפסח, לגרד אותו. נכון שהרבי היה לוקח גם חתיכה קשה, אז אפשר להשאיר גם חתיכה קשה למי שרוצה להיות כמו שהרבי היה עושה. אבל החריין צריך בעצם לגרד אותו לפני, כי בהלכות, אה, יום טוב בסימן תק"ד, נכון שאפשר להשתמש במגרדת לגזר, לכל מיני דברים ביום טוב, אבל מגרדת, אה, לעניינים שרגילים לעשות כמויות גדולות, כמו חריין. חריין, כשעושים, הרבה פעמים בתים עושים את זה לכמה ימים, אז כל מה שעושה לכמה ימים, אז אי אפשר לקחת את המגרדת לעשות את זה, אז צריך לגרד את זה מבעוד יום, להכין אותה. עכשיו המנהג החב"די הוא דווקא לאכול משני הסוגים. כשאוכלים את המרור אוכלים גם מה, מהחסה וגם מהחריין, ככה המנהג שלנו. עכשיו לגבי השיעור, כמו שהזכרנו בשיעור הקודם, בתפ"ו, המרור הוא מדרבנן. כיוון שהמרור מדרבנן, אז השיעור של, אה, של כזית הוא שליש ביצה ויותר ולא חצי ביצה. עכשיו, כיוון שהאוויר, אה, של העלים בעצם, כי העלה הוא לא שטוח וישר, שאפשר בעצם, אה, אם נכניס אותו לקופסה שזה עשרים ושבע סמ"ק, לא נוכל בעצם לקבל שיעור אם לא נדחוס את זה, אז צריך לראות את זה בלי אוויר באמצע, כיוון

45:28 דובר 2 שוודאי האוויר באמצע של העלים הוא לא נכנס, אה, לחשבון של הנפח. אז לכן היום פחות או יותר זה יוצא כמו שבע עשרה, עשרים גרם, אה, של חסה. אה, המשקל שלו הוא קצת שונה מהמים, אבל ככה זה יוצא ובעצם ככה, אה, אפשר לצאת ידי חובה. בכל מקרה, בחב"ד המנהג קצת לעשות כמו שהרבי היה עושה. הרבי בעצם היה לוקח הרבה יותר מה... אפשר לשקול, אתם תראו כמה זה בעצם, אבל הרבי היה נוהג, כשאוכל את המרור, לקחת, אה, חריין בגודל של ביצה, שזה מאוד, מאוד גדול. ומה עושה, אה, בעצם, אה, אה, מסביב? הוא עוטף את זה מסביב עם העלים של חסה, והוא לוקח בעצם או שלוש עלים, אה, קטנים או שני עלים גדולים מסביב, וזה המרור של הרבי. זאת אומרת, הרבי הקפיד מאוד לקחת, אה, הרבה מרור, אז בזה יש לנו ודאי את השיעור. אבל מי שקשה לעשות את זה, כמובן שהוא יכול לקחת רק חסה, או יכול לצרף גם חסה וגם, אה, וגם, אה, מהחריין, לקחת את שני המינים, ושביחד יש להם את השיעור פחות או יותר של עשרים גרם, ובזה יוצאים, אה, ידי חובה. את המרור לא אוכלים בהסיבה, אה, טובלים אותו בחרוסת. עכשיו החרוסת של חסידי חב"ד, אה, זה בעצם אגוזים ואה תפוחים ואגסים. זה דבר ראשון. את היין בדרך כלל מוסיפים רק אחר כך בתוך הכוס של הרבי. הרבי רצה שהחרוסת, מהטעמים לפעמים של שחויא, להיזהר מאוד בכורך, אז שהחרוסת תהיה יבשה, כדי ש... כיוון שהתפוחים בכל זאת עסיסיים מאוד וגם האגסים, אז יוצא שצריך לשים הרבה אגוזים, אה, כדי שבעצם יהיה יבש. אז החרוסת של הרבי תמיד הייתה יבשה. ומתי שעושים את המרור

47:31 דובר 2 אז טובלים. אז הוא היה לוקח קצת מהחרוסת שבקערה, שם את זה בקערית של הכוס ששם נופל ממילא קצת יין, ושם טובל, ואז זה יוצא שיש גם יין בתוך החרוסת כמו המנהג. והרבי היה לוקח את ה-- אחרי שהוא בעצם עטף את הדברים, הוא היה בעצם מטביל את החסה בתוך החרוסת שבתוך הכוס שלו, ואחר כך, כמו שכתוב בשולחן ערוך, פה אין בעיה של שרויה כי אוכלים את המרור לבד ועושים על אכילת מרור, וגם מתכוונים על המרור שהולך לאכול בהמשך בכורך. על הבורא פרי האדמה לא מברכים, כיוון שכבר בירכנו בכרפס, אבל מוציאים את זה. מדוע מוציאים את זה? גם להשאיר טעם מר וגם כי בעצם הטעם חודר אחר כך לתוך החסה וגם כן באמת ממתק אותה. אז לכן מוציאים את זה וזה לא קשור לשרויה. ככה בעצם עושים. אלו שהם חובבים של החרוסת ואוהבים את החרוסת, אז זה לא בדיוק הזמן ליהנות מהחרוסת במרור, כיוון שמוציאים את הדברים. אפשר אחר כך, לפעמים הרבי גם בעצמו אחרי שהוא היה גומר עם הכורך, היה בעצם לוקח עוד פעם החסה והחזרת וטובל הפעם עם חרוסת ואוכל עם החרוסת. כי באמת גם החרוסת זה אחד מתקנות החכמים שצריך לאכול חרוסת בליל הסדר, צריך לשתות ארבע כוסות, צריך לאכול את המצות וצריך לאכול גם את החרוסת ואת המרור. אז בעצם אם רוצים אפשר בעצם ליהנות אחר כך. יש הלכה בתע"ו שלא כל כך מרבים בתיבולים מעבר לתיבולים המחייבים. אצלנו אנחנו כן מטבילים את הביצה במלח מיד בתחילת הסעודה, אבל בסופו

49:31 דובר 2 של דבר יהיה זמן כדי ליהנות מהחרוסת, לא בתוך הזמן שאוכלים את המרור. ואחר כך יש את הכורך. בכורך אז בוודאי שצריך להיזהר גם כן משרויה. עכשיו שרויה, בעזרת השם אם נספיק נעשה גם שיעור של כל החומרות של פסח. עקרונית שרויה זה רק אם יש מים, ואם זה דברים שזה מיץ ענבים מאה אחוז או מיץ תפוזים מאה אחוז או חלב מאה אחוז, שהיום זה קצת נדיר. כשיש דברים מאה אחוז אז מעיקר הדין, כמו שהרבי הרש"ב היה טובל את המצה בחלב וכולי, אין בעיה כל כך של שרויה, אבל בכל זאת הרבה נזהרים בכלל לא לשים שום דבר על המצה. אז גם כאן כשאוכלים את המרור אז גם בכלל יש את העניין הזה של לא לשנות את הטעם של המרור וגם כן לא רוצים להרטיב. אז הרבי בכלל לא היה הפעם לוקח חרוסת שיש בה יין, אלא חרוסת יבשה, ויודעים שהרבי לא היה מטביל את זה במרור, הוא היה מטביל את זה בקערית שלו. פה הוא לא היה מטביל, היה לוקח קצת חרוסת ומניח. במקום להטביל הוא היה מניח את זה על החסה וגם שם בעצם היה מנער את זה ורק אחר כך היה מכניס את זה לתוך המצה, ואוכלים בעצם את הכזית מצה של הכורך גם כן בהסיבה, שיש מרור. בהסיבה, כמו שהזכרנו, השיעור יכול להיות יותר קטן כי, כמו שהזכרנו בשיעור הקודם בתע"ה סעיף י"ח, שהכורך זה מדרבנן. אז כבר בתפ"ו אדמו"ר הזקן פסק שהשיעור הוא יותר קטן, וגם לגבי העניין של שיעור אכילת פרס זה כבר יותר קטן, כמו שהסברנו בארוך בסימן תע"ב, ולא נחזור על

51:19 דובר 2 הדברים, כבר בעצם הדגשנו מספיק את הפרטים האלו. לגבי החרוסת אמרנו מה שזה בדיוק, כרפס גם עסקנו. הביצה, ידוע שהביצה, כמו שהזכרנו, היא נמצאת בצד שמאל מעל המצות. הרי אנחנו לא שמים כלים על המפות שם, אז מניחים את זה ישירות על המפה שעל המצות. לא מכניסים את זה בקערות. אז לכן יוצא שלפעמים זה קצת מתנדנד וגם לא רוצים לשבור את המצות, נזהרים שהמצות יישארו שלמות. אז בסדר, זה קצת מעיק, אבל ככה בעצם עושים, ובפרט שאצלנו שמים את הביצה שיש לה קליפה, אז זה עוד יותר קצת מתגלש על הקערה, על המצות, פחות מחזיק. אם זה היה בלי קליפה זה היה קצת יותר מהנה, אבל ככה אנחנו נוהגים. ויותר מזה, הרבי היה מאוד מקפיד שהקליפה לא תהיה סדוקה. היה לוקח ביצה קשה עם קליפה לא סדוקה, ולפי השמועה היו פעמים שפעם היא נסדקה והרבי החליף את הביצה לביצה אחרת. עד כדי כך. אז לכן כנראה שיש בזה עניינים. אנחנו לא מבינים בעניינים רוחניים, אבל אם הרבי עושה את זה יש בזה עניין. אז לכן ככה בעצם חסידי חב"ד עושים, וכמו שהזכרנו קודם, הביצה אנחנו נאכל את זה לקראת תחילת ה-- הדבר הראשון בעצם שאוכלים בתחילת הסעודה, טובלים את הביצה בעצם במלח. לגבי הזרוע אז בחב"ד אנחנו נוהגים לקחת בעצם גרון של עוף שאנחנו צולים אותו מאוד מאוד חזק כדי באמת לא להישאר בשר, שלא נבוא לאכול דבר צלוי, ובמיוחד שזה לזכר הפסח כאן, הזרוע. אז לכן מאוד מאוד חשוב לדעת את הפרט הזה. אנחנו שורפים את זה, ואפילו אחר כך אומרים שהרבי הריי"צ, וגם ככה אנחנו נוהגים בחב"ד, אנחנו מגרדים

53:17 דובר 2 כמה שיותר את ה... משאירים טיפה בשר שם, כמעט מגרדים את כל הבשר שאפשר, וזה הזכר בעצם לקרבן פסח, לשני התבשילין שבעצם יש-נמצאים עם הביצה. אז זה המנהג שיש לנו. לפעמים לא חושבים לעשות, מרוב העיסוקים שיש עם בדיקת חמץ הלילה לפני זה, ויום עמוס מאוד של שריפת חמץ והכנות, ואנשים שהולכים לדקה תשעים לרב למכור את החמץ וההכנות, לפעמים שוכחים להכין את הזרוע. אז כיוון שאנחנו לא נ-לא ננהג לאכול את הזרוע גם למחרת, יש בסימן תע"ו, אה, מחלוקת בעצם, או במנהגים, האם נוהגים לא לאכול צלוי בליל הסדר וגם למחרת בכלל, או האם לא. זה מובא במסכת פסחים, מקום שנהגו, יש מקום שכן נהגו בזה, מקום שלא נהגו. אנחנו היום נוהגים לא לאכול צל-צלוי בלילה של ליל הסדר, לכן זה לא הזמן לעשות דברים, אה, בעצם בשר צלוי. יותר פרטים אולי נגיד בשיעור אחר. אני רק רוצה להתעכב על העניין של ה, אה, של הגרון של העוף, אבל בוודאי כיוון שהגרון הזה של העוף הוא לזכר הפסח, אז זה גם למחרת בדרך כלל אף אחד לא יאכל את זה. לכן אם מישהו שכח ולא עשה את זה, ייקח בשר מבושל וישים את זה במקום הזרוע, או לקחת את הגרון של עוף מבושל אבל לא צלוי. כי כיוון שלא נאכל את זה בשאר יום טוב, אסור להכין ביום טוב דבר בעצם שלא נאכל בו ביום. אז ניקח בשר, אה, או-או גרון של עוף מבושל ונשים את זה במקומו. אבל בעזרת השם, אה, נשתדל לא לשכוח כדי בעצם ליישם את, אה, כל המנהגים. אה, אני חושב ש, אה, נעצור כאן לגבי, אה, השיעור הזה.

55:13 דובר 2 בעזרת השם נ-נשתדל, אה, לעשות עוד שיעור בנושא מכירת חמץ ובדיקת חמץ, ועוד שיעור בחומרות, אה, הפסח עם כמה מושגים מהגעלת כלים, אם יתאפשר בעזרת השם בלי נדר.