השתלשלות מנהג מכירת חמץ - הרב איסר שפרינגר

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 ברוכים הבאים לשיעור החגיגי והמיוחד בענייני מכירת חמץ לרגל חג הפסח הקרב ובא בעזרת השם. כל יום ויום ישנם מיליונים או מיליארדים של מכירות חמץ. בכל הסופרים, בחנויות הקטנות וגם באינטרנט קונים ופלים, עוגיות ושאר מוצרי חמץ שונים ומשונים. אנחנו נדבר על מכירת חמץ מיוחדת, מכירת חמץ שלא קורית כל יום, אלא רק בתקופה הזאת של לפני פסח. מכירת חמץ שונה מהמכירה הרגילה. בדרך כלל במכירה רגילה המכירה עובדת, שהקונה משלם על החמץ, המוכר נותן לו את החמץ, המוכר נפרד מהחמץ, "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", הקונה הולך עם החמץ, שוכח מי מכר לו והכול בסדר. מכירת החמץ של ערב פסח היא מיוחדת, שהחמץ נשאר בבית של המוכר כל הזמן. חותמים על שטר ולא מעבר לזה. אז זה עובר בעלות כמובן, כפי שנראה, אבל בעיקר חותמים על השטר, ובשיעור הזה אנחנו נראה בעזרת השם מהי השתלשלות של מכירת חמץ, מה היה בימי חז"ל וכיצד זה התפתח מדור לדור, מה הוסיף אדמו"ר הזקן בעניין הזה, איך נהגו רבותינו נשיאינו ומה אנחנו נוהגים כיום. אז נתחיל. בימי חז"ל המכירה הרגילה הייתה כל שנה כנראה מכירת חמץ. באיזה אופן הייתה מכירת חמץ לפני פסח? כמעט באותו אופן שמכרו את החמץ באדר, בשבט, בטבת. יהודי שנשאר לו חמץ באותו הזמן לא היה כל כך, היה קצת, אבל לא כל כך, מוצרים שמשתמרים לאורך זמן. המוצרים היו בדרך כלל מתקלקלים, לחם שהיו מכינים, ועוד אין אפשרות לחומר משמר ואין אפשרות להקפיא אותו. זה מספיק לכמה ימים. אפילו מצות שהיו מכינים, זה היה ליום, יומיים, מכינים כבר מצות חדשות. היה מגיע ערב פסח, היה נשאר אצל היהודי חמץ לפעמים, בפשטות, הוא הכין אוכל, היה הולך,

02:37 דובר 2 מוכר אותו לגוי. הגוי היה הולך ואוכל את החמץ הזה. לא הייתה כל כך אפשרות למק-- להחזיק-- לשמר דבר למשך זמן ארוך, ולכן לא הייתה כל כך סיבה להחזיק את החמץ למשך זמן ארוך. למכור את החמץ על מנת שהוא יחזור אחרי פסח, זה לא היה כל שנה בימי חז"ל. אבל לעיתים, כשמישהו נסע בספינה והיה צריך להכין את האוכל מראש, ובמהלך נסיעתו בספינה יש גם פסח, הוא היה צריך להכין חמץ באופן שישתמר לזמן רב, ואת החמץ הזה הוא היה מוכר לגוי שנמצא איתו בספינה ו... או נותן לו במתנה, ואחרי פסח הוא היה חוזר ולוקח את זה ממנו. זה היה אירוע נדיר בימי חז"ל. המציאות הרגילה בימי חז"ל הייתה מכירה חלוטה, מכירה גמורה, מכירה שמבטאת פרידה של המוכר מהחפץ שהיה שלו עד המכירה. מאוחר יותר, אה, סליחה, עדיין בימי חז"ל הייתה גם מציאות של מכירה אחרת, אבל המציאות הזאת לא הייתה כל כך שכיחה, לא הייתה כל כך מצויה, אלא הייתה נדירה יחסית, והדין הזה נהפך לאט לאט למנהג של קבע. הטור מביא את הדין שיש בתוספתא, שבתוספתא מדובר על "היו באים בספינה". הטור מזכיר את זה בלי הספינה, מהטור משמע שיש אפשרות לנהוג את זה אפילו בימים כתיקונם, וככה בפשטות היה המנהג בימי הראשונים שמוכרים כשיש כמות, מוכרים אותה לגוי ולאחר מכן חוזרים וקונים ממנו בחזרה. יש ראשונים שגרסו בדברי התוספתא "ובלבד שלא יערים", ובלבד שלא יעשה הערמה, ובלבד שלא יעשה תרגיל, ובלשוננו ובלבד שלא יעשה קומבינה. מה פירוש ובלבד שלא יעשה קומבינה? יש כאלה שאמרו שלא ימכור לו ואחרי זה יקנה ממנו חזרה. אבל הרבה דעות התירו למכור ולקנות ממנו חזרה וככה התקבל והתפשט. תדיר

05:03 דובר 2 לא נדיר, אלא תדיר, מוכרים את החמץ לגוי באופן שקונים ממנו. לא רק מי שתקוע בספינה, אלא גם מי שיושב בטח תחת גפנו ותחת תאנתו מוכר את החמץ לגוי ולאחר מכן קונה ממנו חזרה. זה שינוי אחד שהיה בימי הראשונים: ממקרה נדיר של מכירה שלאחריה קונים שוב, זה נהיה מקרה תדיר. דבר נוסף היה בסוף תקופת הראשונים, יש תשובה מעניינת בשו"ת תרומת הדשן. התשובה הזאת מבטאת ציון דרך בתולדות מכירת החמץ. כותב בעל תרומת הדשן: מה הדין במקרה שקשה למצוא... גוי שיקנה ממנו. קשה לו למצוא גוי שישלם את מלוא הסכום. יש לו כמות גדולה של חמץ, ואת הכמות הגדולה הזאת של החמץ, אם הוא ימכור אותה לגוי במחיר המלא, יחפש גוי שיקנה במחיר המלא על מנת לקנות אחרי זה, הוא לא ימצא גוי. מה עושים באופן הזה? אומר תרומת הדשן, אתה יכול למכור לו מכירה גמורה בדבר מועט. אם אנחנו נלך על הגדרה קיצונית, אנחנו נאמר כך: יש לך בבית חמץ בשווי מאה אלף שקלים, אתה יכול לסכם עם הגוי שהמחיר של הגוי, שהמחיר שהגוי קונה את הדבר הזה ממך הוא בעשרה שקלים. היי, זה לא המחיר. בסדר. נכון, זה לא המחיר, אבל אני יכול להחליט שאני מוכר לגוי בכל שווי שאני רוצה. אני יכול להחליט מה שאני רוצה. אני לא, לא מחויב למחירים הרגילים, וזה ההיתר שכותב תרומת הדשן. וכמובן מדובר בכזה גוי שישראל, כמו שכותב תרומת הדשן, היהודי מכיר אותו ויודע בו שלא יגע בו כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח. אם היה מדובר על נוכרי רגיל, הוא היה קופץ על המציאה. קניתי חמץ בשווי מאה אלף שקל, שילמתי עליו עשרה שקלים. כעת אחרי הפסח אתה

07:03 דובר 2 רוצה לקנות חזרה? אין בעיה. כעת אני הולך על השווי הריאלי, על המחיר הרגיל בשוק, על החמץ הזה תשלם את כל מאה האלף השקלים שהוא עולה. ואם כן, זה השינויים שחלו בימי תקופת הראשונים: ממכירה נדירה למכירה תדירה, למכירה רגילה, והמכירה היא כבר לא במחיר המלא. אני לא יודע בדיוק אם אוטומטית התשובה של תרומת הדשן התפשטה, אבל זה התחיל שינוי שממכירה תמורת מחיר מלא, אנחנו מוכרים את זה לא תמורת המחיר המלא, אלא מה שנקרא בלשוננו היום מחיר סמלי בלבד. נציין במאמר מוסגר לפני שאנחנו מתקדמים לשלב הבא, שתרומת הדשן זה ספר שו"ת, ספר שאלות ותשובות מספרי השו"ת החשובים מסוף תקופת הראשונים. הוא נקרא תרומת הדשן על שום שיש בו דש"ן עניינים, על שום שיש בו שלוש מאות חמישים וארבע נושאים, שלוש מאות חמישים וארבע תשובות. וחשוב לדעת שאדמו"ר הזקן קורא לו גדול שבאחרונים כמה פעמים, ובהקשר שלנו אנחנו נראה עוד מעט שחידושו של אדמו"ר הזקן, חידושו הגדול והמפורסם של אדמו"ר הזקן בדיני מכירת חמץ, מושתת, חלק גדול ממנו מושתת על דברי תרומת הדשן הללו עקב סמכותו הגדולה. ואנחנו נמשיך הלאה בתולדות השתלשלות מכירת החמץ. עדיין אנחנו מדברים אמנם על מכירה נדירה, אמנם על מכירה במחיר סמלי, אבל החמץ יוצא מחוץ לבית. היהודי לא מוכר את החמץ לגוי באופן רשמי בלבד, אלא הגוי צריך לקחת את החמץ ולהכניס אותו לביתו. החמץ לא יכול להישאר בביתו של היהודי. במשך תקופה זה היה, אבל עקב כמה סיבות כלכליות ופוליטיות, היהודים בפולין עברו לעסוק הרבה מאוד בייצור שיכר, משקה, והמשקה הזה שלנו, המשקה הזה שלנו הוא חמץ, חמץ גמור, ומצד שני הוא מחזיק זמן רב. אנחנו יודעים שהמשקה הוא לא מתקלקל, וליהודים

09:23 דובר 2 היו מבשלות ענקיות וחביות. ברגע שעוסקים בייצור של משקה אז יש הרבה מאוד חמץ שצריך למכור לגוי, וצריך למכור לגוי באופן שזה יחזור ליהודי אחר הפסח. זה כל העסק שלו, זה כל הפרנסה שלו. ולא הייתה אפשרות, לא הייתה אפשרות שהגוי ייקח את כל החביות הענקיות, את כל השיכר, את כל המאות או אלפי ליטרים שהיה ליהודי של משקה וייקח אותם אליו הביתה. זה לא היה מעשי. היו חייבים למצוא פתרון נוסף, וכאן אנחנו מגיעים לשלב הבא של תולדות מכירת חמץ עד שהגענו למכירת החמץ הנהוגה בימינו. כותב הב"ח, הב"ח בסימן תמ"ח, הב"ח שהוא ממפרשי הטור, הטור הוא מספרי ההלכה הבסיסיים שכתב רבי יעקב הבן של הרא"ש, של רבנו אשר. המפרשים שנמצאים בשני הצדדים, בצד הפנימי זה הבית יוסף, בעל השולחן ערוך, ובצד הימני החיצוני, הימני או השמאלי סליחה, בצד החיצוני זה הב"ח, רבי יואל סירקיס שחי אחרי הבית יוסף. הרבה פעמים הוא מגיב לדברי הבית יוסף, וכנראה לכן הוא קרא לספרו בית חדש. בכל מקרה, הב"ח נתן דעתו על המצב והוא כותב כך, אני מצטט מתוך דבריו: "ובמדינה זו שרוב משא ומתן ביין שרף, במשקה, ואי אפשר להם למוכרם לגוי מחוץ לבית", אי אפשר. כפי שאמרנו, זה כמויות גדולות של דברים שמשתמרים, "בפרט למחזיקים באורנדא דחכירה. לכן יש להתיר בעניין זה שימכור לגוי כל החמץ שבחדר וגם החדר עצמו ימכור לגוי". כאן מחדש הב"ח: ניתן לעשות שהגוי, שמוכרים לגוי את כל החמץ שבחדר, לא צריך לעשות שמוציאים את החמץ מהבית. אבל מוסיף הב"ח: גם את החמץ, שגם את החדר עצמו צריך למכור לגוי, לא רק את החמץ שבחדר, אלא גם את החדר עצמו צריך למכור לגוי, והשינוי

11:42 דובר 2 הזה גרר בעקבותיו שינוי נוסף עוד אחרי זה. החל מרבנו הנודע ביהודה, רבה המפורסם של פראג, רבי יחזקאל סג"ל לנדא, התחיל לעשות שטר, והשטר הזה הוא תוצאה של-- השטר הזה הוא תוצאה של דברי הב"ח, שמוכרים את החמץ לא באופן שנותנים את החמץ לגוי, אלא באופן שמשאירים את החמץ בבית ורק מעבירים את הבעלות על החמץ לגוי. ושתי סיבות יש למה לדברי הב"ח חייבים למכור גם באמצעות שטר ולא ניתן להסתפק בכסף, בקניין כסף. יש נקודה אחת שבגללה אנחנו צריכים את השטר, בגלל שברגע שמוכרים דבר שלא עובר לרשות הקונה, אין לו תוקף חוקי בחוקי המדינה ההיא. בדברי אדמו"ר הזקן בסדר מכירת חמץ מחובר לסדר מכירת חמץ גם סדר מכירת בהמה המבכרת, בהמה שעתיד להיוולד לה בכור ואולי זה יהיה זכר, ואם נולד בכור אז כעת שלא-- שאין בית המקדש אז זה יוצר כמה וכמה בעיות עד שייפול בו מום. אז לכן נוהגים שיש שותפות לגוי, למכור לגוי את הבהמה המבכרת עוד לפני שנולד הוולד, ושם אדמו"ר הזקן אומר לא צריך לעשות שטר, אבל במכירת חמץ כשהקונה לא מקבלו תכף ומיד אז אין תוקף חוקי בלי לעשות שטר. אז אם כן, סיבה אחת לעשיית השטר, לתת תוקף חוקי לעשיית השטר, ל-לתת תוקף חוקי למכירה. כל עוד ואתה עושה מכירה שהחפץ הנקנה לא עובר רשות, צריך לעשות שטר. סיבה נוספת היא דברי הב"ח שצריך למכור את החדר עצמו. צריך למכור את החדר בשביל שהחמץ יהיה בשטח ששייך לגוי ולא יהיה ב-- החמץ של הגוי לא יהיה בשטח ששייך לי. לא ניכנס לטעם לזה, אבל מכירת החדר צריכה להיות על ידי שטר דווקא. לא ניתן להקנות לגוי קרקע בלי שטר, ומכיוון

14:02 דובר 2 שלא ניתן להקנות לגוי קרקע בלי שטר, לכן צריך שטר דווקא. בפועל אנחנו לא מוכרים לגוי את החדר, את השטח שבו נמצא החמץ, אלא רק משכירים לו. לא ניכנס להבדלים בין המכירה לשכירות, אבל בכל מקרה, אלו שני סיבות ש-- אלו שתי סיבות שגרמו לתקן שמכירת החמץ לא תהיה סתם על ידי כסף, אלא מכירת החמץ תהיה על ידי שטר דווקא, בגלל שאין תוקף חוקי למכירה כשהחפץ לא עובר מיד ליד ובגלל שצריך למכור את החדר, ובמכירה לגוי צריך למכור קרקע בשטר דווקא. אם כן, ראינו התפתחות נוספת אחרי ההתפתחות השלישית, שהחמץ לא יוצא מרשות היהודי אלא נשאר בבית שלו, יש התפתחות רביעית. מכירת החמץ נעשית על ידי שטר, מוסיפים שטר למכירה. וכאן אנחנו מגיעים לדבר נוסף. אומר אדמו"ר הזקן בסדר מכירת חמץ שלו, ומודפס בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן שיש בספרייה בסוף חלק ג', סדר מכירת חמץ, כותב אדמו"ר הזקן: "חדשים מקרוב באו". יש כאלה שהגיעו מקרוב ותיקנו תקנה חדשה. מהי התקנה החדשה? הייתה בעיה. בעל תרומת הדשן אמר, כפי שראינו מקודם, שניתן למכור בדבר מועט. ניתן למכור תמורת מחיר סמלי, וכבר ראינו שכשאתה מוכר למישהו במחיר סמלי ואתה עוד מעוניין שאחרי זה הוא יחזיר לך את זה, זה צריך להיות מישהו מאוד אמין. כנראה שבמשך הדורות ראו שאין מספיק אנשים אמינים שאינם מבני ברית וניתן למכור להם את החמץ במחיר סמלי ולהיות סמוכים, רגועים ובטוחים שלאחר הפסח הם ימכרו לנו חזרה במחיר סמלי. ומצד שני לא ניתן למצוא גויים שישלמו את המחיר המלא, אז אנחנו בבעיה. ניתן למצוא גויים שישלמו מחיר מועט, אבל לא ניתן לסמוך עליהם שהם ירצו למכור לנו אחרי זה במחיר מועט. ואילו במחיר המלא, קשה

16:06 דובר 2 למצוא גויים שייתנו לנו במחיר המלא, אנחנו בבעיה. תיקנו, חדשים מקרוב באו, הנודע ביהודה ועוד ופרי מגדים תיקנו להגיד: זקפתי עליו במלווה. הם אמרו כך: המכירה, אתה מוכר במחיר מלא, אתה מוכר במחיר מלא. אלא שבנוסף לזה שאתה מוכר במחיר מלא, אתה לא דורש ממנו את כל המחיר המלא שישלם לך על אתר ברגע המכירה, אלא רק חלקית. הוא ישלם החמץ. דיברנו מקודם על חמץ בשווי של מאה אלף שקל. הגוי רוצה לשלם עשרה שקלים? אין בעיה. תסכם איתו כזה סיכום, אמרו אותם גדולי האחרונים שהיו קצת לפני תקופתו של אדמו"ר הזקן. אתה תסכם איתו על מאה אלף שקל, אבל בפועל הוא ישלם עשר שקל והוא יישאר חייב לך את כל שאר הסכום. את כל התשעים ותשע אלף תשע מאות ותשעים הוא יישאר חייב לך. זה יישאר חוב והוא יצטרך לשלם אותו. ולכן מצד אחד מצאנו גוי שיסכים לשלם עשרה שקלים, מצאנו גוי, ומצד שני מצאנו דרך לעודד אותו למכור לי חזרה. אם הוא לא ימכור לי חזרה, הוא יהיה חייב לשלם את כל ההלוואה, את כל את כל היתרה עד שהוא מגיע למאה אלף שקלים, וככה פתרנו את הבעיה. אנחנו אוחזים את החבל משתי קצותיו. מצד אחד הגוי נותן מחיר מועט, מצד שני המכירה היא תמורת סכום גבוה. התקנה הזאת עזרה, אבל כאן הגיע אדמו"ר הזקן ואמר: זה יוצר ערעור על הקניין. זה לא מועיל לפי דעת גדולי הראשונים ז"ל, וכנראה בעליל ממה שכתב בזה, ממה שכתבו בזה גדולי האחרונים, מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן שהזכרנו אותו מקודם. אדמו"ר הזקן בס-- בתחילת הלכות מכירת חמץ שלו מאוד מאוד מקצר או לא מסביר או לא מאריך למה זה כל כך בעייתי,

18:09 דובר 2 הוא מרמז. נסביר את הרמז בנוגע לתרומת הדשן. תרומת הדשן כתב: ניתן למכור במחיר סמלי. אומר אדמו"ר הזקן: לבטח עלה על דעתו של בעל תרומת הדשן להציע את האפשרות שהציעו האחרונים המאוחרים, שיגיד אני מוכר לך במחיר מלא, אלא שבינתיים אני לוקח סכום מועט ואת המותר ואת שאר הכסף אני זוקף עליך במלווה, אני משאיר אותו כהלוואה. אומר אדמו"ר הזקן: מכך שבעל תרומת הדשן לא הביא את ההסבר הזה, אנחנו למדים שהוא לא קיבל את ההסבר הזה. הוא לא קיבל את האפשרות הזאת ולכן אדמו"ר הזקן מביא פתרון. אנחנו לא ניכנס לכל הפרטים. כתבו ספרים שלמים לבאר את שיטת אדמו"ר הזקן, את הראשונים עליהם הוא מתבסס, את הדרך שבה שבו החידוש שלו מועיל. אנחנו נהיה על רגל אחת, נהיה ממוקדים בהשתלשלות התקנה ולא נדבר על המעלות והחסרונות, על המעלות בשיטת אדמו"ר הזקן והמעלות והמעלות של הדרך הזאת. מה תיקן אדמו"ר הזקן? להעמיד ערב קבלן. דהיינו המכירה היא לא עסקה רק בין שני אנשים, בין היהודי שמוכר ובין הגוי שקונה. המכירה משלבת שני יהודים, יהודי אחד מוכר והגוי קונה, והגוי באמת זוקפים לו במלווה. הוא משלם מחיר מועט ואת כל שאר הסכום הוא חייב לשלם ליהודי בעתיד הרחוק. אבל יש יהודי נוסף שהוא ערב קבלן. הוא ערב לפירעון החוב והוא לא סתם ערב, הוא לא ערב רגיל, אלא הוא ערב קבלן, ערב שמקבל על עצמו את החוב. ערב כזה שניתן לפנות אליו מלכתחילה עוד לפני שפונים ללווה, עוד לפני שפונים לגוי ניתן לפנות לערב הקבלן, ניתן לפנות ליהודי. ברגע שיש את זה אז המוכר רגוע שהוא יקבל את הכסף ואין את הבעיות שעלולות להיווצר שכפי שאמרנו לא ניכנס אליהם. יש ספר

20:26 דובר 2 סדר מכירת חמץ, אה, של אדמו"ר הזקן, וערב קבלן, של הרב בלינוב מבני ברק, יש של הרב לוין מהספרייה, הספרן של הספרייה של הרבי, ושם יש את כל הפרטים. התקנה הזאת של אדמו"ר הזקן נפשטה במקומות רבים, ואפילו את היתר מכירה, כשמוכרים את הקרקעות של שמיטה, אה, לגוי, הרבנות הראשית, אנחנו לא נוהגים בזה היתר, אבל המכירה הזאת קיימת, הם גם כן נוהגים באופן הזה של ערב קבלן. עוד דבר ש-- ראינו תוספת כתוצאה מהתקנה של זקיפה במלווה, שזה אומר משלמים מחיר מועט, אבל השאר נחשב כהלוואה והגוי חייב לשלם את השאר, אלא שהוא לא חייב לשלם את זה כעת, הוא יכול לשלם את זה מאוחר יותר. כתוצאה מזה תוקנה התקנה של אדמו"ר הזקן, ערב קבלן, שהתקבלה בקהילות רבות ולא רק בחב"ד. כתוצאה מזה קרה עוד דבר. הדרך הנורמלית שגוי יקנה זה בשילוב של שני קניינים, קניין כסף וקניין משיכה. אנחנו מאז הב"ח רוצים שהגוי יקנה אך ורק בקניין כסף ולא בקניין משיכה. אבל לקנות אך ורק בקניין כסף ולא בקניין משיכה זה בלתי אפשרי. למה? יש דעות שאומרות שגוי קונה אך ורק במשיכה ולא קונה בקניין כסף, ואם כן, ברגע שאנחנו מוכרים לגוי אך ורק בקניין כסף, זו בעיה, לא בטוח שהגוי קונה את זה, ודאי שהוא לא קונה לכל הדעות. ולכן יש פתרון גם לדעה הזאת. יש פתרון לדעה הזאת, והיא שעושים עוד קניינים. כש-- כשמוכרים לגוי את החמץ, עוד מעט נדבר על התפקיד של הרב בעסק, אבל כשמוכרים לגוי את החמץ לא מוכרים לו רק בקניין כסף, אלא מוכרים לו בכמה וכמה קניינים. למיטב ידיעתי עושים בדרך כלל בין חמישה לעשרה קניינים. כשהרב והגוי יושבים ביחד הם

22:41 דובר 2 עושים בין חמישה לעשרה קניינים, ולמה? כי אין אף קניין שמועיל בוודאות לכל הדעות. כל קניין מקובל על חלק מרבותינו, מסכימים שגוי יכול לקנות בקניין הזה, ואילו חלק מרבותינו האחרים סבורים שלא ניתן, ולכן עושים כמה וכמה קניינים על מנת שנהיה רגועים שבאמת הגוי קנה את זה. מהם הקניינים שאנחנו עושים? אז נזכיר כמה קניינים שאדמו"ר הזקן מזכיר בסדר מכירת חמץ שלו. יש כמה קניינים שהם הלכתיים מעצמם ויש קניינים שהם מוגדרים כסיטומתא. סיטומתא זה שם של קניין שאינו קניין הלכתי, אינו קניין שמוזכר בפירוש בדברי רבותינו, אבל הוא קניין שנהגו בו הסוחרים. ברגע שנהגו הסוחרים בקניין הזה, זה נותן תוקף לקניין הזה, ולכן אדמו"ר הזקן בסדר שלו מדבר על קניינים הלכתיים ועל קניינים של סיטומתא, קניינים שהם מנהג הסוחרים, וכפי שאמרנו עושים כמה קניינים בשביל להיות בטוחים שהגוי אכן קנה, כי ברגע שפספסנו, ברגע שהחסרנו את הקניין משיכה, אנחנו צריכים להיכנס, אה, ל-לעשות מאמץ בשביל לכסות את כל הדעות. אז הקניינים עליהם מדבר אדמו"ר הזקן זה קניין תקיעת כף בין המוכר לקונה, שמבטא את הגמירות דעת ואת העברת החפץ בין הקונה למוכר. אדמו"ר הזקן מדבר על קניין של מסירת המפתח, שהקניין הזה זה גם קניין שנהגו בו הסוחרים, ש-שעל ידי זה הקונה קונה את התכולה של מה שיש בחדר. קניינים נוספים זה קניין אגב, שאנחנו משכירים לגוי, משכירים או מוכרים, בפועל אנחנו משכירים לגוי את השטח שבו נמצא החמץ. אגב זה אנחנו... אגב זה, יש קניין שנקרא אגב, שברגע שקונים קרקע, אגב הקרקע ניתן להקנות מיטלטלין. אז אגב הקרקע אנחנו גם מקנים לגוי את המיטלטלין, שלחלק מהדעות זה מועיל בגוי. דעה נוספת, אה, דבר נוסף זה שהגוי יעמוד

24:56 דובר 2 בצד המקום שבו קונים, בצד המקום שבו נמצא החצר, אותו הגוי הולך לקנות, וכשהגוי עומד בצד המקום שבו החמץ שהוא הולך לקנות, יש בזה עניין של קניין חצר. זה באופן כללי חלק מהקניינים. יש קניין אודיתא ועוד קניינים שנהגו בהם בכל מיני מקומות, קהילה וקהילה ומנהגה, אבל בכל מקרה, ברגע שאין, זו התפתחות נוספת שנוצרה כתוצאה מדברי הב"ח. חוץ מההתפתחות שכותבים שטר, יש התפתחות שמוסיפים כמה וכמה קניינים בגלל שחסר לנו קניין משיכה. עד כאן המבנה של מכירת החמץ, ועדיין לא הגענו להתפתחות דרמטית ש-שקרתה בדור של אדמו"ר הזקן. נסכם את ההתפתחויות עד לכאן ונעבור להתפתחות הדרמטית שכיום היא חלק בלתי נפרד מההווי של ערב פסח. עד עכשיו למדנו שהמכירת חמץ על מנת לק-- הייתה בהתחלה בדרך כלל מכירה גמורה. מוכרים את החמץ, קח את החמץ, תן את הכסף, תן לי הכסף והאוכל קח לך. זהו, נגמר העניין. היו מקרים נדירים של מכירה שחוזרים וקונים. לאט לאט זה נהיה תדיר. אחרי זה עברנו למחיר סמלי בזמן תרו-- על ידי תרומה, הפסק של תרומת הדשן. הב"ח נתן את האפשרות שהחמץ יישאר בבית. אז יש לנו כעת מחיר סמלי וחמץ בבית. הנודע ביהודה הוסיף שטר. באותה תקופה הוסיפו לזקוף במלווה, דהיינו לא מחיר סמלי כמו תרומת הדשן, אלא מחיר מלא ובינתיים סכום סמלי. בזמן הזה בתקופה ה-התווספו קניינים, התרבו הקניינים כתוצאה מדברי הב"ח שאין קניין משיכה, ואדמו"ר הזקן הוסיף את הקניין ש-- את ה-- לא את הקניין, סליחה, אדמו"ר הזקן הוסיף את התקנה של ערב קבלן, תקנה שכפי שאמרנו התפשטה בקהילות רבות. כל מה שאמרנו עד עכשיו זה כל יחיד ויחיד הולך לגוי שהוא מכיר ומוכר לו את החמץ. מנדי הולך

27:10 דובר 2 לאיוון, שכן ממול, יוסי הולך למחמוד, עמו סחניק[?]. כל אחד הולך למי שהוא מכיר ומוכר לו את החמץ. בדור של אדמו"ר הזקן, בשו"ת אדמו"ר הזקן אנחנו פוגשים שאלה שהגיעה אליו מאחת הקהילות, ולמיטב ידיעתי זה המקור הראשון לכך שיש מכירה כללית, שלא כל יהודי הולך לבדואי או לדרוזי שהוא מכיר ומוכר לו את החמץ. לא כל אחד עושה את המכירת חמץ בנפרד, אלא מכירת חמץ היא מכירה שאדם אחד, בדרך כלל זה הרב, עושה עבור כל הקהילה, וככה התשובה בשו"ת אדמו"ר הזקן, שו"ת אדמו"ר הזקן סימן ד', מגיעה שאלה ממנהיגי קהילת לילת[?]. אני מקווה שאני קורא נכון. שאלה, כותבים מנהיגי קהילת לילת[?], בעירנו המנהג מדי שנה מקודם פסח הולך איש אחד המיוחד. אז עדיין לא היה נהוג שזה הרב, אלא זה היה אברך, תלמיד חכם, בר אוריין, שהוא היה מקבל מטעם הרב כנראה את התפקיד הזה. עוד הבדל שהיה, כנראה בגלל שזה לא היה הרב, היום שזה הרב, הרוצה את הרב יבוא אליו, אבל אז, שזה היה אחד התלמידי חכמים, הוא היה עובר מבית לבית וקונה כל חמץ מכל העיר והיה מוכר לגוי על פי תקנות כבוד קודשו, דהיינו על פי התקנה של הרב קבלן, ובנוסח הנמסר לו ממעלת קדושת כבוד תורתו, ואז הם מפרטים את הבעיה שקרתה באותה שנה. אבל בכל מקרה, זה המקור הראשון שיש לנו למכירה כללית. מכירה שבה לא כל אחד מהיהודים בפני עצמו הולך לגוי, אלא בא איש אחד מתוך הקהילה, איש אחד מתוך העיר, איש אחד מכמה ערים, מוכר לגוי. אבל נשים לב, יש פה משהו מאוד מיוחד. חוץ מזה שזה לא היה הרב, אלא אחד מתלמידי החכמים, וחוץ מזה שלא באו אליו הביתה,

29:22 דובר 2 אלא הוא הלך אליהם, יש פה עוד הבדל גדול. אנחנו ממנים את הרב לשליח. המנהג הרגיל בינינו זה לא למכור את החמץ לרב והרב ימכור לגוי, אלא למנות את הרב לשליח, למכור עבורנו. עד הרגע שהחמץ עובר לגוי, החמץ עדיין שלנו. הרב בסך הכול עושה את השירות, את התיווך, את החיבור בינינו. החמץ עובר ממני... החמץ עובר ממני לגוי. הרב רק מעביר את המסמכים, עושה בשמי את הקניינים וכולי. בתחילת התקנה של המכירה הכללית, בתחילת ההנהגה הזאת של המכירה הכללית, הסדר היה שהרב קונה את החמץ מהקהל ומוכר אותו לגוי. בשו"ת צמח צדק, בשו"ת הגדול של רבינו הצמח צדק, שזה שו"ת גדול יותר משו"ת אדמו"ר הזקן, שו"ת אדמו"ר הזקן זה קצת תשובות. בשו"ת רבינו הצמח צדק ישנן הרבה יותר תשובות, יש כמה וכמה כרכים, ושמה בתוך התשובות יש אזכור לשני האופנים, גם לאופן שהיה נפוץ יותר בהתחלה, שהרב קונה את החמץ מכולם, וגם לאופן שנפוץ יותר כיום, שהרב לא קונה את החמץ מכולם, אלא הרב משמש אך ורק כשליח של הקהל. התקנה לא התפשטה באופן מיידי. בימי החתם סופר, שהוא דור אחרי אדמו"ר הזקן, הוא כותב הדרכה לרבנים. הוא נוזף ברב ואומר לו, "למה בקהילה שלך יש כל מיני בעיות במכירת חמץ? כל מיני צורות שאנשים מכרו את החמץ בצורה לא ברורה וזה יוצר ספקות בתוקף של המכירה". הסיבה היא בגלל שאתה בדרשת שבת הגדול לא מדבר על מה שצריך. "אתה", אומר החתם סופר לאותו רב, "דורש בדרשת שבת הגדול כל מיני פלפולים ועניינים". הוא אומר, "אתה צריך לתת לקהל הדרכה מעשית". באיזה נושא צריך הדרכה מעשית? אומר החתם סופר, "אני בקהילה שלי בפרשבורג, כל שנה מחדש, ההדרכה המעשית שאני

31:39 דובר 2 נותן להם זה איך למכור חמץ לגוי, וגם אני נותן להם נוסח שאני כתבתי שעם הנוסח הזה, זה יהיה השטר מכירה שהם מוכרים לגוי". אנחנו רואים... אנחנו רואים שבתקופה של החתם סופר עדיין לא היה המנהג הזה של מכירה כללית. אצלו לפחות, בפרשבורג, לא היה את המנהג של מכירה כללית. עדיין הייתה מכירה פרטית. עדיין כל אחד היה מוכר את החמץ באופן פרטי לגוי הסמוך אליו, לגוי, לידידו, למכרו, למאמינו וכולי. אבל התקנה התפשטה לאט לאט. היו דיונים וויכוחים, אבל בפועל כיום אנחנו יודעים, אין אף קהילה שנוהגת ללכת ולמכור את החמץ לגוי באופן פרטי, אלא כולם מוכרים באופן כללי. רבותינו נשיאינו נהגו כמו ההנהגה של תחילת התקנה. בתחילת התקנה, כפי שראינו בשו"ת אדמו"ר הזקן, היו מוכרים את החמץ לרב והרב היה מוכר את החמץ לגוי, וככה נהגו רבותינו נשיאינו במשך כל הדורות, למכור את החמץ לרב והרב מוכר את החמץ לגוי. אך אצל החסידים בדרך כלל המנהג שמוכרים את החמץ לגוי ישירות, הרב הוא רק שליח שלנו למכור את החמץ לגוי. היו חסידים שביקשו מהרבנים, ככה מסופר, שביקשו מהרב של השכונה של הרבי של קראון הייטס, ר' זלמן שמעון דבורקין, ביקשו ממנו למכור לו את החמץ כמנהג רבותינו נשיאינו, שהוא ימכור את החמץ כמו שהוא קונה את החמץ מהרבי ומוכר לגוי, שיקנה גם מהם וימכור לגוי. ר' זלמן שמעון דבורקין לא הסכים, הוא אמר, "בשביל הרבי אני מוכן להיות גוי, בשבילך אני לא מוכן". גם ר' יעקב לנדא, הרב של בני ברק, שקנה את החמץ מהרבי הרש"ב ומכר לגוי, אבל כשחסידים היו באים ומבקשים ממנו שיקנה את החמץ שלהם וימכור לגוי, זה הוא לא היה מסכים.