הלכות ומנהגי ליל הסדר - הרב שמואל מקמל שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שתי מצוות מרכזיות יש בליל הסדר. מצווה אחת, סיפור יציאת מצרים, והמצווה השנייה, "והגדת לבנך". אנחנו רואים שכל המצוות של ליל הסדר, אה, ש-ש-שעושים אותן ב-באופן כזה שהן מדגישות כל הזמן את סיפור יציאת מצרים, את ה"והגדת לבנך", אה, כל המצוות שאנחנו מחויבים לקיים, אנחנו עושים אותן גם בצורה שהילדים הם יהיו חלק מהסיפור, חלק מהעניין. ואומרים חז"ל שהמצווה של סיפור יציאת מצרים, "בעבור זה", אה, אז כתוב שמה, "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". ויש בעצם חשיבות עליונה להעביר את הדברים בצורה שמתקבלת על הילדים, על הילדים, וככה זה עובר מדור לדור. ו... החירות והיציאה ממצרים, ושתיית ארבע הכוסות וכל הפרטים שעושים בליל הסדר, כולם יעברו לילדים בצורה שזה יישאר איתם, אה, לנצח, והם יעבירו את זה לילדיהם עד סוף כל הדורות. אה, כל דבר, כל מצוות עשה שהזמן גרמא, הנשים פטורות. אנחנו יודעים שמצוות ליל הסדר, אה, מצוות חג הפסח, כמובן, כל המצוות הן בעצם שייכות גם לנשים, כיוון שגם נשים, אה, היו חלק מהמצווה, הן היו שותפות לנסים של יציאת מצרים. מייד כשילדים וילדות מגיעות לגיל חינוך, אז מחויבים ההורים לחנך אותם במצוות של ליל הסדר, כמו, אה, שהם מחויבים בכל, אה, בכל מצוות חינוך. אה, מחנ-מחנכים את הילדים, אה, מגיל חינוך בכל המצוות, ובמצווה הזאתי שכיוון שנשים חייבות בהן, אז גם את הילדות מתחילות, מתחילים לחנך, אה, כבר מגיל חינוך במצוות של ליל הסדר. המנהגים של ליל הסדר, אותם נלמד היום בעזרת השם, זכינו בדור שלנו לסוג של "והגדת לבנך", אה, יוצא דופן. הרבי ביקש ורצה שיבואו ויראו איך נראה ליל הסדר של הרבי, של נשיא הדור. ב... שנים הראשונות אחרי, בשנה--

02:30 דובר 2 מייד אחרי הסתלקותו של הרבי הריי"צ, שנת תש"י, הרבי אמר שבעבר הדלתות היו סגורות והיו מנסים בכל מיני תחבולות להיכנס פנימה ולא נתנו. לא נתנו את היכולת, לא נתנו את הרשות, ואילו היום הדלתות פתוחות. הרבי מעוניין שיבואו וייכנסו ויראו. הרבי כמה פעמים הביע את הרצון שלו שיבואו ויראו איך נראה ליל הסדר. אה, הרבי נתן את האפיקומן שלו בלילה, באותו לילה בתש"י, לאלה ש... אה, אה, זכו, אה, ל-להגיע לליל הסדר אליו. הרבי אמר שלפלא שלא התעורר ההרגש החסידי, ההרגש החסידי לבוא ולאכול לפחות את האפיקומן בבית שבו כבוד קדושת הרבי הריי"צ היה ו... אה, ערך את הסדר בעשר שנים האחרונות, בשנים האחרונות לחייו בעלמא דין, ב-770, וממילא הרבי רצה שיבואו ויראו איך נראה ליל הסדר אצלו. הדבר ארך, אה, עד שנת תשל"ד. למעשה בשנת תשכ"ט כבר היה, היו כבר הגבלות בעניין, אבל, אה, בשנת תשל"א, שבפטירתה של הרבנית של הרבי הריי"צ, הרבי הפסיק לאכול את הסעודות למעלה בביתו, אה, של הרבי הריי"צ, אה, אז מאז הרבי גם הפסיק לאכול את הסעודות ליל הסדר שמה, ומאז כבר לא יכלו להיכנס, אה, אל הרבי לליל הסדר. אבל, אה, מנהגי ליל הסדר ידועים לנו. ה-הרבי רצ-רצה שכל יהודי ידע איך רבותינו נשיאינו, איך הרבי מתנהג בליל הסדר, ו... אה, כאן זכינו להארת פנים מאוד מאוד מיוחדת בדור שלנו. בכלל, כל ה-ה-המנהגים של ליל הסדר הם מאוד מאוד מדויקים ומכוונים. אומר המהרי"ל, הרבי מביא את זה ב-בתחילת ההגדה, שכותב המהרי"ל, מביא מנהגי אשכנז, הוא כותב, "יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חז"ל שתיקנו מצוות הסדר והגדה ולא יהא הדבר קל בעיניו אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני אדם

04:42 דובר 2 שאין הקפדה בהם, ישכיל בדעתו לקיים שאין שום דבר ריק בהן". זאת אומרת, כל הדברים מאוד מאוד מדויקים ויש להם, אה, משמעויות מרחיקות לכת. אנחנו יודעים שהלילה הזה של ליל הסדר כל דבר בו מכוון. לילה מאוד מאוד קדוש וצריך לנצל אותו כמו שצריך בהקפדה על כל המנהגים. ודווקא למנהגים יש חשיבות מאוד מאוד גדולה, כי אמרנו שליל הסדר, אה, המשמעות שלו זה, אה, "והגדת לבנך". ואנחנו יודעים שהילדים שמים לב אפילו לדקדוק במנהגים הקלים. הרבי אומר שרואים את זה בסדר של, אה, מה נשתנה, שמתחילים דווקא מדבר שהוא מנהג. אה, לא מתחילים מ, אה, אה, שבכל הלילות אנחנו אוכלים חמץ או מצה, אלא מתחילים מ"אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת", שזה רק מנהג להטביל ו-ולהטביל פעמיים. וכל הסיבה שלהטביל פעמיים זה גופא נועד כדי להתמיה את התינוקות. זאת אומרת שהתינוקות שמים לב לשינויים. והרבי אומר ש-- אה, צריך, אה, להקפיד על כל המנהגים. כשמדברים על חינוך צריך להתחיל, אה, מלכתחילה עם כל הדקדוקים, על כל המנהגים, בלי לפסוח על אף אחד מהם. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקיימים את מצוות הסדר באכילת מצה, באכילת קורבן פסח ובאכילת מרור, כמו שכתוב, "על מצות ומרורים יאכלוהו". ומשחרב בית המקדש התקינו שכל אחד בקערה שלו ישים, אה, שני תבשילים שהם, אה, זכר לקורבן, אה, הפסח ולקורבן החגיגה שנאכלת, אה, גם כן בליל הסדר. הקורבן פסח נאכל על השובע, אחרי אכילת הזבח. אה, המנהג הוא לשים את הכל בקערה ועל פי, אה, מה שכותב האר"י ז"ל יש הקפדה דווקא בתוך קערה, אה, כלי, ואנחנו יודעים ש-שהמצות ש-שמונחות, המצות צריכות להיות כקערות. אז אנחנו שמים את המצות בצורה כזאתי ש-שהמצה היא כקערה, כעין כלי. ובבסיסה

06:52 דובר 2 של הקערה, בבסיס הקערה אנחנו שמים בעצם על-- אנחנו שמים תחילה את המצות, ועל המצות אנחנו שמים את סימני הסדר. אה, למעשה אנחנו שמים שלוש מצות שהן כנגד כהן, לוי וישראל. סדר ההנחה שלהן הוא מהמצה של ישראל, אחר כך לוי ואחר כך כהן, שזה יוצא ביחד יל"ך. יו"ד, למ"ד, כ"ף. ישראל, לוי, כהן, יל"ך, הליכה מחיל אל חיל. שמים את המצות, בדווקא שלוש מצות, כי אנחנו יודעים שקורבן תודה קרב עם שלוש חלות תודה, ואנחנו בעצם יוצאים ממצרים ומודים להשם על היציאה ממצרים. העריכה של ליל הסדר משמשת כעין אמירת תודה על יציאה ממצרים. יתר סימני הסדר גם הם משמשים, אה, הסבר על החירות בליל הסדר והיציאה, ומסמלים את היציאה ממצרים. הזרוע שאותו אנחנו לוקחים, המנהג שלנו לקחת גרגרת עוף, אה, צוואר של עוף, חלק מצוואר עוף, וצולים אותו. הסיבה שלוקחים את קורבן-- את, את הזרוע זה על שם שהשם הוציא אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ו, אה, גם כנגד, אה, קורבן הפסח, של קורבן הפסח, ולכן אנחנו צולים את, אה, גרון העוף. אבל, אה, כיוון שאנחנו לא רוצים להידמות למצב של חס ושלום אדם מקריב קודשים בחוץ, אז לוקחים דווקא, אה, דבר שאינו קרב על המזבח. לוקחים דווקא עוף וצולים אותו ומורידים ממנו כמעט את כל הבשר. עדיין צריך שיהיה קצת, מעט מעט בשר, אה, שאחרת זה לא נקרא תבשיל, אבל, אה, מוציאים ממנו את רובו של הבשר ואותו מניחים בקערה. אה, הביצה שאנחנו לוקחים היא כנגד קורבן חגיגה שנאכל, אה, ביחד עם, אה, קורבן הפסח או לפני קורבן הפסח. אה, ביצה בארמית זה ביעא. אה, זה מלשון גם, אה, רצון שהקדוש

09:05 דובר 2 ברוך הוא רוצה לגאול אותנו מעבדות. אה, בזרוע נטויה הוא רוצה לגאול אותנו מעבדות. זה בעצם השילוב של הזרוע והביצה. טעם נוסף שמביאים את הביצה, כי אנחנו יודעים שזה מאכל אבלות. אנחנו, יש לנו, אה, הרגשה של אבלות בליל הסדר על זה שאנחנו רוצים, אה, אה, את השלמות של השמחה, לחגוג את חג הפסח ואת ליל הסדר בבית המקדש, וכל עוד המצב הוא לא כזה, אז אנחנו מביאים ביצה, שזה מאכל של אבלים. יש עוד סיבה שאנחנו אוכלים, אה, ביצה בליל הסדר, כי אנחנו יודעים שהיום שבו חל ליל הסדר לעולם יחול תשעה באב. יש אתב"ש שמובא בטור, והסימן הוא א' ת', א' תשעה באב, שביום שחל א' דפסח יחול לעולם תשעה באב, ולכן אנחנו אוכלים, אה, מאכל שמזכיר אבלות. כיוון שאנחנו עדיין, אה, אה, לא הגענו לשלמות השמחה, אנחנו מצפים ומייחלים שבליל הסדר זה כבר נהיה בגאולה האמיתית והשלמה, אבל כל עוד המצב הוא לא כך, אז עם ישראל מקפיד בליל הסדר גם כן להזכיר את העניין הזה, להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, אה, ומביאים את הביצה בליל הסדר. המרור והחזרת הם גם כן, אה, באים לספר לנו את סיפור יציאת מצרים. הם מזכירים לנו את הטעם המר, את המרירות וקושי השעבוד, ורואים את זה אפילו בקלח המרור, שאנחנו יודעים שבתחילתו הוא רך ואחר כך הוא הולך ומתקשה. וככה אומרים חז"ל שהשעבוד היה שבהתחלה הם באו אלינו בפה רך. המצרים ניסו לדבר אלינו ברכות, אבל לאט לאט הם הקשו את עוּלם עלינו, ולכן אנחנו, אמ, אמ, מביאים דווקא את קלחי המרור שהם מבטאים את, את אופי השעבוד שבתחילתו היה רך ואחר כך היה קשה. אה, החרוסת

11:15 דובר 2 היא באה כזכר לשעבוד עם ישראל בחומר ובלבנים, וזה זכר לטיט, שהיא הייתה מעשה חרסית, מעשה הלבנים שהיה מעשה חרסית. זה מרמז לנו על החרוסת, וזה גם, אה, אנחנו יודעים שיש טעם נוסף למה מטבלים את החזרת בחרוסת, כיוון שבחזרת יש ארס, תולעת שמטילה בה את הארס שלה, וכדי לבטל את אותו, אה, ארס אז אנחנו מבטלים את זה על ידי זה שמטבלים בחרוסת, אבל לא לגמרי, כדי שלא לבטל את טעם המרירות. המרכיבים של החרוסת זה חרוסת אב"ן. אה, כתוב שהשעבוד היה בחרושת עץ ובחרושת אבן. זה ראשי תיבות אפל, בארן, ניסן, אינגבער, צימערינג, שזה בעצם, אה, אה, תפוחים, אגסים ואגוזים וקידה וקינמון. הרבי אומר שאבל, אה, מזה כמה שנים נמנעים מלהביא קידה וקינמון, אה, בגלל שלא משתמשים בתבלינים הללו, כיוון שיש בהם חשש לתערובת חמץ, ולכן החרוסת מורכבת רק מתפוחים, אגסים ואגוזים, וגם מוסיפים בהם, אה, דבר של קיע, אנחנו מוסיפים בהם, אה, יין. למעשה, החרוסת שאנחנו מכינים לליל הסדר היא חרוסת יבשה, אה, כיוון שאנחנו עתידים לטבול את, אה, החזרת שאיתה אנחנו נעשה את הכורך, ואנחנו רוצים שהמצה תישאר יבשה, לכן, אה, לא מערבים עדיין את היין. רק בליל הסדר, לפני שאנחנו מטבלים את המרור, המרור שנאכל כמו שהוא, מרור עם חריין שבתוכו בלי המצה, לא בכורך, אלא במרור, אז אותו אנחנו, אה, נטבול בחרוסת שמרוככת קצת ביין. למעשה קצת נהוג לקחת מה-- לקחת מהחרוסת היבשה ולשים אותה קצת בצלחת של, אה, קידוש, ששם יש בלאו הכי שארי יין, וככה מרככים מעט את החרוסת ביין ואז טובלים את המרור. אבל החרוסת שנשארת בקערה היא חרוסת יבשה שאיתה אנחנו נעשה

13:42 דובר 2 את הכורך, וככה המצות תישארנה, אה, יבשות. הכרפס הוא גם, אה, נועד כדי להתמיה את התינוקות. אנחנו לוקחים ירק לפני אמירת ההגדה ומטבלים אותו במי מלח, וזה דבר ש, אה, עשוי לעורר את תשומת ליבם של הילדים. הם שואלים על זה מיד למה אנחנו מטבלים. אה, וכמובן כל המטרה בכל השאלות זה לפתוח לילדים, ועל ידי שהם יפתחו בשאלה, אז אנחנו נבוא ונספר להם את סיפור ההגדה, עבדים היינו לפרעה במצרים וכל, אה, סיפור הגאולה ממצרים. הכרפס, יש בו גם נוטריקון ס' פרך. כלומר, הכרפס מסמל את שישים ריבוא בני ישראל שעבדו עבודת פרך במצרים. כשמסיימים את תפילת ערבית אז צריך להזדרז ולהגיע לבית. אמ, את כל ההכנות לליל הסדר צריך להשלים אותן עד כמה שאפשר לפני כניסת החג, כדי שבאמת יוכלו להתחיל מיד, אה, את ליל הסדר בלי להתעכב. יש חשיבות מאוד מיוחדת, אה, להתחיל את ליל הסדר בזמן, כיוון שאנחנו רוצים שהילדים ייקחו חלק פעיל. המצווה המרכזית של הלילה הז-- הלילה של ליל הפס-- של ליל הסדר זו מצוות והגדת לבנך. למעשה, יש לנו כמה וכמה מצוות באותו לילה. אם אנחנו מחשבים את המצוות שיש לנו בכל לילה, למשל קריאת שמע של ערבית והזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע וכיוצא הנה וכהנה, אבל בלילה הזה, ליל הסדר מתייחד בעוד כמה וכמה מצוות נדירות שיש אותן רק פעם בשנה. יש כמובן את המצווה של אכילת מצה ויש את המצווה של אכילת מרור, יש את החרוסת שהיא מצווה, אבל למעשה, אה, המצווה שהיא דאורייתא בלילה הזה, בליל הסדר, זה כמובן מצוות אכילת מצה, והמצווה של והגדת לבנך גם כיום היא מן התורה. לעומת זאת, אכילת מרור היא רק כאשר, אה,

15:47 דובר 2 בית המקדש קיים ואוכלים פסח, מצה ומרור, אז הם מקיימים מצוות עשה מן התורה של אכילת מרור. כאן אנחנו רואים את החשיבות של מצוות והגדת לבנך, ולכן צריך להזדרז ולעשות כל שאפשר כדי שבאמת ליל הסדר יתחיל בזמן בלי עיכובים. אם צריך לשקול את הכזיתות של המצה או של המרור, אה, ולהכין את כל מה שצריך, להכין מפיות ולהכין בקבוקי יין ולהכין-- לסדר את המצות שהן יהיו שלמות ולא כפולות, לדאוג שלכל אחד יהיה קערה. כל זה, אה, עדיף להכין, להכין לפני כניסת החג, חוץ מעריכת הקערה שאת זה עושים כאשר חוזרים מבית הכנסת. את השולחן עורכים בכלים נאים דרך חירות. יש מצווה להרבות בכלים נאים, ו-אה, כמובן שיש לדאוג שיוכלו לעשות את ההסיבה בעת, אה, שתיית ארבע כוסות ובעת אכילת המצה, ולכן, אה, אה, המנהג הוא שמסדרים עוד כיסא שעליו מניחים כרית או שתי כריות, ועל ידי זה, אה, יוכלו לעשות את ההסיבה בצורה טובה. אה, הסיבה היא מחויבת עד כדי כך שמי שאכל את כזיתות המצה או שהוא שתה את ארבע הכוסות בלי הסיבה הוא חייב לחזור ולשתות את ארבע הכוסות או חייב לאכול את המצה, כיוון שהסיבה דרך חירות היא הכרחית. המנהג של הרבי זה שהרבי שם את הכיסא, כיסא נוסף על ידו ועליו יש שתי כריות, וככה עושים הסיבה לצד שמאל דרך חירות. על פי מנהגנו לא לובשים קיטל בליל הסדר, וכמו שאמרנו מתחילים בעריכת הקערה, מזדרזים בלי עיכובים. את עריכת הקערה, אה, עושים במעומד. אה, עורך הסדר כמובן עורך לעצמו את הקערה. כמובן שכל אחד מגיל בר מצווה, אה, גם כן, אה, נהוג שיהיה לו קערה משלו. ילדים שהגיעו לגיל חינוך ואפשר לחנך אותם

17:54 דובר 2 ולהרגיל אותם לזה, אז מה טוב שגם להם יהיה קערה עם מצות. ו-אה, עריכת הקערה היא בעמידה כמו שאמרנו. הקערה, למעשה הקערה היא צריכה להיות קערה. צריך שיהיה איזשהו כלי. אז מתחת למצות ולסימני הסדר ששמים על המצות צריך שיהיה איזשהו כלי, שתהיה איזו צלחת. אה, היא לא חייבת לבלוט, היא לא חייבת להיות, אה, אה, שיראו אותה, אבל צריך כלי, צריך שיהיה, כיוון שמדובר כאן בקערת הסדר, צריך שיהיה פה קערה. בנוסף, את המצות אנחנו גם כן שמים בצורה של כלי קיבול. המצה לא בצד ה-אה החיצוני, בצד הכהה, אלא בצד הבהיר שלה. אם הופכים את המצה כשהצד הבהיר הוא כלפי מעלה, אז רואים שהמצה היא כן קעורה, יש לה קיעור כזה והיא נראית כמו כלי. אז אנחנו את המצות בליל הסדר שמים אותן בצורה כזאת שהמצות ייראו כמו כלי, כמו קערה. ומתחילים בסידור המצות. שמים את המצה של ישראל, זו המצה התחתונה, ועליו הלוי ועליו הכהן. זה ביוצא ילך, ילכו מחיל אל חיל, ולכן אנחנו מסדרים את זה בצורה כזאת שישראל ועליו הלוי ועליו הכהן. עליהם אנחנו שמים את סימני הסדר. אה, למעשה, אם נרצה לדייק במנהג של הרבי, הרבי לוקח מפה, מפה גדולה ומקפל אותה באופן כזה שיש כמה וכמה קיפולים, ובין הקיפולים של המפה הרבי, אה, מכניס את המצות, את המצה של ישראל והלוי והכהן, ואת סימני הסדר הרבי שם ממש על ה, על ה, על הכיסוי העליון, מעל המצה העליונה, על המפה עצמה. הרבי מניח את הזרוע ואת הביצה, את כל הסימנים הרבי ממש מניח על המפה בלי לשים עוד איזה צלחת או עוד איזה קערה, אלא ישירות הרבי שם את זה על המפה. לפני

19:55 דובר 2 כל דבר שאומרים בהגדה שעושים במהלך ליל הסדר, אז יש חשיבות מיוחדת להסתכל בהגדה ולקרוא את ההוראות שכתובות בהגדה. הרבי ממש נוהג לקרוא, להוציא בשפתיו את הדברים שכתובים בהגדה. למשל כתוב, ההגדה מתחילה, אה, "יסדר על שולחנו קערה בג' מצות מונחים זה על זה, הישראל ועליו הלוי ועליו הכהן". ממש לקרוא את אותן הוראות, לא רק לבצע אותן, אלא גם לקרוא אותן בשפתיו. את הזרוע, אה, מניחים בצד ימין, מעל המצות, אז מניחים בצד ימין את הזרוע מעל המצה העליונה, אז בצד ימין מסדרים שמה את הזרוע. הזרוע למנהגנו הוא גרגרת עוף, זאת אומרת צוואר של עוף, גרון שצולים אותו ומסירים ממנו כמעט את כל הבשר, ויש תיאור אפילו שהרבי הריי"צ היה מוציא את החוט שנמצא שמה, אבל מעט בשר חייב שיישאר. הרי הזרוע והביצה הם שני תבשילים, אנחנו מקפידים שיהיו שני תבשילים בקערה של הסדר, אז הזרוע, אה, מניחים בצד ימין ואחר כך את הביצה בצד שמאל, כנגדה שמים את הביצה בצד שמאל. הביצה, אה, משתדלים, אה, מקפידים שהביצה תישאר בקליפתה ומתחתיהם באמצע שמים את המרור. יוצא לנו כעין סגול, זרוע, ביצה ומרור באמצע, מתחת באמצע, ויוצא כעין סגול. המרור למעשה לוקחים עלי חסה, כמובן אחרי שדאגנו להכין אותה כמו שצריך לפני החג, אה, עם השרייה ושלוש דקות במים עם סבון ושטיפה וניגוב, ניגוב היטב, כיוון שאנחנו באמצעות ה... אנחנו אחר כך בשלב מסוים אנחנו נשתמש, נכניס את המרור, את החזרת, לא את המרור, את החזרת אנחנו נכניס לתוך הכורך ואנחנו רוצים שזה יהיה יבש מפני חשש של שרויה, לכן, אה, מייבשים היטב את כל עלי החסה. לוקחים את עלי

22:08 דובר 2 החסה ובתוכם מכניסים את החזרת, את החריין. לוקחים בעצם, אה, אה, חריין, את החריין מגורד, והרבי לוקח גם חתיכה של חריין לא מגורדת ולוקחים אותם ביחד, עוטפים אותם בעלי החסה ולמעשה הרבי לקח, עשה כעין כדורים ובאופן כזה שהוא לקח את החריין וסחט את זה עד כדי כך שנעשה כעין כדור והכל הרבי עטף בתוך עלי החסה ומניחים את זה כמו שאמרנו באמצע, בין הזרוע לביצה למטה וככה יש לנו את הסגול של זרוע, ביצה, מרור. מתחת לזרוע אנחנו בעצם יוצרים עכשיו עוד סגול נוסף, מתחת לזרוע אנחנו יוצרים, אה, אה, מניחים את החרוסת. החרוסת למנהגנו היא מורכבת משלושה דברים בלבד: תפוחים, אגסים ואגוזים. הרבי גם דיבר על זה שהמנהג הוא היה לשים קידה וקינמון, אבל בגלל החשש מתערובת חמץ שאנחנו לא משתמשים בתבלינים הללו בחג הפסח, אז, אה, נמנעים מלהשים, מלקחת את זה, מוותרים על המנהג בשביל ההידור של זהירות ממשהו חמץ בפסח ולכן החרוסת מורכבת רק מתפוחים, אגסים ואגוזים. טוחנים אותם היטב ואת התערובת הזאתי עדיין לא מרככים ביין, למרות שמצד העניין צריך להטיל משהו של קיוהא. אנחנו כן שמים יין בתוך החרוסת, אבל החרוסת שנכנסת לקערה היא חרוסת יבשה בלי יין. בשלב מסוים אנחנו נרכך אותה ביין, לפחות את חלק מהחרוסת אנחנו נרכך לפני אכילת המרור, כמו שנראה בעזרת השם כשנגיע לסימן של מרור. אבל כמו שאמרתי, את החרוסת שמים בקערה, חרוסת יבשה שמורכבת רק מתפוחים, אגסים ואגוזים. אה, בצד שמאל שמים את הכרפס. אה, למעשה הכרפס הוא מתחת לביצה והכרפס גם, לוקחים אה בצל ולפי המנהג של הרבי לוקחים בצל שלם בקליפתו או חצי בצל,

24:34 דובר 2 אבל גם הוא בקליפתו, לא מקלפים אותו. ואחר כך מתחת שמים את החזרת. חזרת היא נמצאת מתחת למרור למעשה. יש לנו כאן את הסגול השני של חרוסת, כרפס וחזרת. החזרת למעשה לפי מנהגנו היא ממש כמו המרור. לוקחים את עלי החסה, וכאן באמת חשוב להקפיד שעלי החסה יהיו אה יבשים לחלוטין. עדיף בכלל שלא, לא יהיו מים בכלל בקערה, שגם העלים העליונים יהיו יבשים, אבל בפרט העלים של החזרת שאותם אנחנו ממש נעשה איתם, אנחנו נכרוך את המצות. אה, אז לוקחים את עלי החסה, בתוכם שמים את החריין המגורד וכמו שאמרנו הרבי לוקח גם חתיכת חריין לא מגורדת ומקפלים את זה, עוטפים את זה היטב בעלי החסה ומניחים ככה שיוצא שסימני הסדר הם, יש לנו. אם נסכם, יש לנו את הקערה שעליה יש בעצם את אה שלוש המצות שהן בהפסק של מפה, הפסק של מפית בין מצה למצה. יש את המצה התחתונה שהיא מצת ישראל, עליה הלוי ועליה הכהן, ועל המפה העליונה יש זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס וחזרת. הקערה שלנו מוכנה ואפשר להתחיל אה בסימני הסדר. הרגשת החירות בליל הסדר היא גם בצורת הישיבה. הישיבה היא דרך חירות בהסיבה לצד שמאל ובזה אין הבדל בין איטרי יד, אה, בין אנשים שהם מה שנקרא שמאליים לאנשים שנקראים ימניים. כולם מסיבים לצד שמאל. הסיבה לזה משום שכשמסיבים לצד ימין אז עלולים אה להסתכן בכך שיחדור חלילה מזון לקנה הנשימה, ולכן כולם מסיבים לצד שמאל. הסיבה היא, היא נותנת לנו הרגשה של חירות ולכן כל מעשי ליל הסדר, כל הדברים שנאכלים דרך חירות. המרור הוא לא דרך, הוא לא, לא מסמל את החירות אלא הוא מסמל את השעבוד, ולכן הוא

26:53 דובר 2 לא נאכל, אה, ב-- הוא לא נאכל בהסבה. אותו דבר הכרפס, שהוא מסמל את עבודת הפרך, אז הוא גם כן לא נאכל בהס-- יש דיון אם הכרפס צריך לאכול בהסבה או לא, אבל למעשה המנהג הוא שלא, לא מסיבים באכילת הכרפס. אבל מה כן? הכוסות של ארבע כוסות, אה, אה, ששותים אותם דרך חירות. כמובן שחייבים לשתות אותם בהסבה. וכמובן המצה, כזיתות המצה והכורך והאפיקומן, כמובן שהם נאכלים דרך חירות, בהסבה דרך חירות. תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות בליל הסדר. הכוס הראשונה, עליה מקדשים, אומרים קידוש היום, זה מה שנקרא בסימני הסדר קדש. ארבע כוסות הם כנגד ארבע לשונות של גאולה, וגם כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את רשעי אומות העולם, וגם כנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את ישראל. את הכוסות שותים דרך שירה. אין אומרים שירה אלא על היין. הכוס הראשונה היא בעצם כוס שתקנו לומר את, כמו כל, כל שבת ויום טוב שתקנו לומר את קדושת היום על כוס של יין. אז אומרים את הכוס הראשונה, את קידוש היום אומרים על הכוס הראשונה, הכוס השנייה היא על ההגדה, הכוס השלישית על ברכת המזון והכוס הרביעית היא על ההלל. כמובן אומרים את סימני סדר של פסח. קוראים את כל מה שכתוב כזה, ״קדש ורחץ כרפס יחץ״. אומרים את הכל וניגשים לסימן הראשון. הסימן הראשון קדש. משתדלים להשתמש בגביע מהודרת של כסף וכל אחד מקפיד למזוג לעצמו את הגביע. יש כתוב שיש כאלה שנוהגים, למעשה הרבה, רבים מנהג ישראל שאחד מוזג לשני, שזה דרך חירות, אבל אף על פי כן אין מנהגנו לדקדק שמישהו אחר מוזג, אלא למעשה כל

29:05 דובר 2 אחד מוזג לעצמו. פעם שאלו את הרבי למה הוא כותב בהגדה בצורה כזאת של ״אין מנהגנו לדקדק שמישהו אחר ימזוג״. לכאורה אפשר לכתוב שלא מנהגנו שמישהו אחר מוזג, ואז ככה יהיה מובן שהמנהג חב״ד שכל אחד מוזג לעצמו. אבל הרבי הסביר שפעם אחת הרבי הריי״צ כן מזגו לו, וממילא אם פעם אחת הרבי הריי״צ כבר עשה את זה שוב, הוא לא יכול לכתוב שזה לא מנהג חב״ד. אבל כמובן שלמעשה לא, לא מקפידים שאחד ימזוג לשני, אלא בפועל המנהג הוא שכל אחד מוזג לעצמו את ה-- מוזגים את היין לתוך הגביע בשלוש שפיכות, ובפעם השלישית מניחים ליין להישפך, לכוס לעלות על גדותיה עד שהיין יישפך, ואחר כך מגביהים את הכוס. מרימים את הכוס ביד ימין, מעבירים אותה לשמאל ואחר כך מורידים אותה שוב ליד ימין. האצבעות מקופלות, כפופות בצורה כזאת, ומתחילים באמירת הקידוש. בעת אמירת הקידוש מביטים בנרות, וכשמברכים בורא פרי הגפן מסתכלים על היין. בסדר הזה עושים בכל פעם שמגביהים את ה, את הגביע. כל פעם שכתוב להגביה את הכוס ושותים את אחת מארבע הכוסות, אז גם כן עושים את זה בסדר הזה ואומרים את הנוסח של הקידוש. צריך לזכור שמי שאמר כבר שהחיינו בעת הדלקת נרות, למעשה גברים מברכים שהחיינו בעת הקידוש ולא בהדלקת נרות. אבל נשים שאומרות את הנוסח של הקידוש לא אומרות את השהחיינו שוב פעם, כיוון שהן כבר הדליקו נרות ובירכו שהחיינו, אז לא מברכים פעמיים שהחיינו על הזמן. למעשה ברכת שהחיינו הזאת היא על כל המצוות ששייכות ללילה הזה. ברכת שהחיינו זה על הזמן, ממילא כל המצוות שקשורות להכנה לפסח אפילו, המצווה של ביעור חמץ, המצווה של, אה, של אכילת מצה ואכילת מרור, כל

31:28 דובר 2 המצוות המיוחדות והמצווה ״והגדת לבנך״. כל המצוות האלה הן מצוות שמגיעות מפעם לפעם, מזמן לזמן, ולכן היה ראוי לברך עליהן ברכת הזמן. אבל כמובן שהשהחיינו של הקידוש הוא פוטר את ה, את ה, את כל, את כל אותם, אותם, אותן מצוות מיוחדות של חג הפסח. את הכוס שותים בבת אחת וככה גם את כל שאר הכוסות. יש עדיפות לשתות אותן בבת אחת. אם אי אפשר אז כמובן שותים את זה ברצף בכמה, כמה, בכמה פעמים, אבל ברצף בלי לעשות הפסקה. אבל כאמור יש עדיפות גדולה לשתות את הכוס בבת אחת, כולה בבת אחת, ולכן עדיף לקחת כוסות קטנים. מי שיש, יש לו ספק האם הוא יוכל באמת לשתות את כל הכוס כמו שצריך, אז עדיף שייקח כוסות, אפילו כוסות מינימליים. לפי שיעור רבי חיים נאה, אה, שזה שיעור של, אה, שמונים ושש מיליליטר, וכך הוא יוכל לשתות את הכוס כולה בבת אחת. כמובן שיש הדגשה מיוחדת של שתיית יין ולא להסתפק בשתיית מיץ ענבים. אבל, אה, כמובן שאחד שיש לו בעיות, אה, רפואיות שלא מאפשרות לו את זה, אז, אה, הוא צריך לוודא אצל רב. הרבה פעמים, אה, ישנם יינות קלים שהם גם כן יכולים, אה, גם להתאים עם ה... עם ההלכה וההידור, להקפיד על שתיית יין, וגם, אה, הם פחות מזיקים, אה, מבחינה בריאותית, ולכן כדאי להתייעץ, אה, לפני ליל הסדר על הנושא הזה, אה, כל אחד בהתאם למצבו. את הכוס כמובן שותים בהסבה, והסבה לצד שמאל. ולא רק את הכוס הזאת, אלא את כל ארבע הכוסות שותים בהסבה לצד שמאל דרך חירות. אחר כך עוברים לסימן השני, ״ורחץ״. ״ורחץ״, למעשה כל פעם שאנחנו אוכלים דבר שטיבולו במשקה

33:27 דובר 2 במשך השנה, אנחנו נוטלים ידיים תחילה, נטילת ידיים ללא ברכה. הסיבה לזה זה משום סרך תרומה. אנחנו יודעים שאת התרומה צריך לאכול בטהרה, ודבר שהוא רטוב, אה, שהוא טבול במשקה ויש, אה, צורך ברטיבות הזאת, זאת אומרת, אה, לא שזה נרטב בלי כוונה, אלא שיש כוונה או שאפילו בלי כוונה, אבל אני שמח מזה שזה נרטב, אז הפרי נעשה מוכשר לקבל טומאה. ולכן כדי להרחיק את האפשרות שהפרי ייטמא, אז אנחנו צריכים ליטול ידיים תחילה, ו... למעשה ככה היה צריך לנהוג רק בתרומה, אה, אבל חכמים תיקנו שלא יהיה מצב שתישכח תורת תרומה, אז תיקנו את זה אפילו על החולין, ולא רק אצל כוהנים, אצל כל אחד ואחד. כולם נוטלים ידיים במשך כל השנה לפני שאוכלים דבר שטבלו במשקה. אה, כותבים הפוסקים שיש כאלה שלמעשה לא מקפידים על זה כל השנה, אבל אף על פי כן, גם אלה שלא מקפידים על זה במשך כל השנה, בליל הסדר כולם מקפידים על העניין הזה, אה, ליטול ידיים לפני שהם מטבילים את הכרפס במי מלח. אה, הסיבה לזה זה בין אחד הדברים שנועדו כדי להתמיה תינוקות. תינוקות רגילים שעושים קידוש בליל שבת ויום טוב אז מיד ניגשים, נוטלים ידיים ומתחילים בסעודה. אבל כאן פתאום, אחרי נטילת ידיים, שהילד כבר רוצה להתחיל את הסעודה, הוא פתאום רואה שמביאים כרפס ומטבילים את זה והוא יראה את הסדר המשונה הזה, אז מתוך כך הוא יבוא לשאול מה נשתנה, ואז, אה, כך יהיה פתח, אה, הוא יבוא ולשאול על שאר הדברים, מה זה המצה ומה זה ה... מה זה המרור, אה, ואז אנחנו נקיים בזה את המצווה של והגדת לבנך, שכמובן שאת

35:30 דובר 2 המצווה של והגדת לבנך, אם רוצים לקיים אותה כמו שצריך, אז זה צריך להיעשות בצורה של שאלה ותשובה. אז ישנם כמה וכמה דברים שנועדו בליל הסדר כדי להתמיה את התינוקות, ואחד מהדברים הללו זה הנטילת ידיים לפני הכרפס. נטילת הידיים היא כמובן ללא ברכה, אה, כיוון שזה לא הנטילת ידיים ש, אה, אוכלים אותה לסעודה, שזה לא נטילת ידיים עבור המצות לסעודה, אה, אלא רק עבור דבר שטבלו במשקה, ולכן לא מברכים על זה. אבל צריך לזכור שלא להסיח את הדעת מן הידיים, שהידיים תישארנה נקיות, ולכן, אה, לא מדברים. אפילו שלא בירכנו, עדיין לא מדברים אחרי נטילת הידיים. לא מברכים אבל גם לא מדברים. ובגלל שלא מדברים אז אנחנו משתדלים לקרוא את כל ההוראות של ורחץ וגם של כרפס. כמו שאמרנו שלפני שמקיימים כל-- לפני שעושים, מבצעים כל דבר בליל הסדר, אז אומרים את ההוראות שכתובות בהגדה, וכיוון שלא מדברים אחרי נטילת הידיים, אז אנחנו כבר נקרא לפני שניגשים לוורחץ, אז אנחנו קוראים את מה שכתוב בהגדה, אה, "ונוטל ידיו ואינו מברך" וגם, אה, גם כן קוראים את מה ששייך לכרפס. "נוטל פחות מכזית כרפס וטובלו במי מלח או חומץ ומברך". ובעצם כאן, אה, אנחנו גם כן, אה, מקפידים על המנהג הזה שלא לדבר, אה, ומצד שני-- מקפידים על המנהג לקרוא את הכל יחד עם זה שאנחנו מקפידים שלא לדבר. את הכרפס אנחנו אוכלים בליל הסדר כדי להתמיה את התינוקות שהם רגילים שאחרי הסעודה, אחרי הקידוש מיד מתחילים את הסעודה, וכאן פתאום נעצרים ואוכלים ירק, והילדים אמורים לשאול, "מה השתנה הלילה הזה?" אה, אה, כמובן שאמרנו שלפני, אה, אכילת הכרפס, כיוון שטובלים אותו במי מלח, אז נוטלים ידיים

37:38 דובר 2 כי זה דבר שטבלו במשקה. נטילת הידיים היא ללא ברכה, ואחר כך מברכים 'בורא פרי האדמה' ומכוונים לפטור את המרור ואת החזרת, אה, בברכת 'בורא פרי האדמה', ולכן גם אוכלים, אה, שיעור פחות מכזית כדי לא להתחייב בברכה אחרונה, אה, אחרי אכילת הכרפס. עכשיו הכרפס נאכל, אה, שלא בהסיבה, כיוון שהוא לא נאכל דר-- הוא לא נאכל דרך חירות, אלא הוא בא לסמל את עבודת הפרך של עם ישראל, אה, במצרים. עכשיו את הכרפס קודם כל מברכים עליו ורק אחר כך מטבילים אותו. כל השנה אנחנו מברכים על הפת כשהוא שלם מפני כבוד הברכה, ורק אחרי הבציעה אנחנו מטבלים אותו במלח. אבל בכרפס ובמרור אנחנו רוצים לסמוך את הברכה לקיום המצווה ככל האפשר, ולכן אנחנו מטבילים לפני הברכה ומיד אחרי הברכה אוכלים בלי הפסק. אחרי שנטלנו ידיים ללא ברכה, אנחנו לוקחים את ה... אה, בצל, כמו שאמרנו הכרפס זה בעצם בצל, ופותחים את ה-- לוקחים, אה, באמצעות סכין, פותחים את הבצל, אה, ומוציאים מתוכו את החלק האמצעי ומקפידים שזה יהיה חתיכה שהיא פחות מכזית כדי שלא יהיה לנו עכש-- אחרי זה שאלה של ברכה אחרונה. אנחנו לא מעוניינים לברך ברכה אחרונה על הכרפס, כיוון שאנחנו רוצים שהברכה, ברכת 'בורא פרי האדמה' היא, אה, תפטור גם את ברכת המרור והחזרת, ולכן לא מברכים ברכה אחרונה אחר כך, ולכן לוקחים מראש חתיכה שהיא פחות מכזית כדי שלא נברך אחר כך ברכה אחרונה. את הלב של הבצל, את אותה חתיכה קטנה, מטבילים במי מלח. מי מלח למעשה, אה, צריך להכין אותם לפני, לפני היום טוב, אבל כמובן שאם, אה, לא הכינו אותם לפני אז מכינים אותם גם ביום טוב עצמו. אה,

39:50 דובר 2 כשזה חל בשבת אז זה קצת, אה, אז באמת כתוב שאסור לעשות מי מלח עזין, אבל, אה, אז צריך לשים רק מעט, אה, מעט מהרגיל. בדרך כלל שמים מי מלח בצורה כזאת שיש, אה, שני שליש מלח ושליש מים. אה, כמובן לא צריך שתהיה כמות גדולה מדי של מי מלח, כי סך הכול מטבלים בזה. אבל ככה מכינים את מי המלח. הרבי מוסיף מעט מי מלח לפני שהוא טובל. אז לוקחים, אני חוזר שוב, לוקחים את הבצל, אה, מוציאים ממנו את החתיכה האמצעית, אה, טובלים את זה שלוש פעמים ורק אחר כך מברכים בורא פרי האדמה, ובעת הברכה מכוונים לפטור גם את המרור וגם את החזרת שבכורך. אה, כמובן שנשים, אה, יכולות לעשות את הכרפס באמצעות תפוח אדמה. יחץ. לפני אמירת ההגדה אז בוצעים את המצה האמצעית. את החלק הגדול אנחנו לוקחים לאפיקומן ולמעשה מחלקים אותו לחמישה חלקים, והחלק הקטן הוא נשאר בין המצות, בין המצה העליונה למצה התחתונה. אה, המנהג של הרבי לסובב את המצה בצורה כזאת שהיא לא תיראה ש--, אה, אה, פרוסה אלא היא תיראה שלמה. אבל בכל אופן, ה-הסיבה שאנחנו משאירים את המצה החצויה בין המצות זה כי ה-המצה נ-נ-נקראת לחם עוני ולחם שעונים עליו דברים, אבל גם לחם של עני שדרכו בפרוסה. ו-אה, ולכן משאירים בין-- וצריך שיהיו שתי שלמות בשביל, אה, ה-הקיום על-- שנוכל לעשות לחם משנה, אבל חייב שיהיה גם כן, אה, אנחנו, אמ, מקפידים שיהיה גם כן את הפרוסה ש-שעליה נוכל, נוכל לומר את ההגדה, ולכן ה-המצה נשארת, אה, המצה החצויה נשארת בין שתי המצות, העליונה והתחתונה. את החלק הגדול שלוקחים לאפיקומן נוהגים לכסות, והסיבה לזה כדי שלא יבוא לטעות לאכול אותו

42:07 דובר 2 ב-ב-בתוך הסעודה. אבל יש כאלה שאומרים שבכך אנחנו גם, אה, מספרים עוד סיפור. זה בדומה למה שכתוב אצל בני ישראל שהם יצאו ממצרים עם משארותם צרורות בשמלותם, לזכר לזה אנחנו גם כן מכסים וצוררים את האפיקומן. לוקחים את המצה האמצעית. אמרנו שיש שלוש מצות בקערת הסדר שלנו. אז את המצה האמצעית לוקחים כשהיא עדיין מכוסה במפה. יש הרי מפה שמכסה כל מצה ומצה. אז לוקחים את המצה האמצעית כשהיא ב-ב-- עטופה עדיין במפה ובוצעים אותה לשניים. חלק אחד גדול וחלק אחד קטן. את החלק הגדול אנחנו מחלקים לחמישה חלקים. זאת אומרת, שוברים ארבע פעמים, אה, שוברים אותה ארבע פעמים באופן כזה שנוצרו לנו כ-- אה, אה, חמישה חלקים. את ח-- ואת כל זה כמובן עושים בתוך המצה עדיין, בתוך המפה עדיין, ולוקחים את ה-- את חלקי ה-ה-המצה האלה ואותם שמים בנפרד, מניחים אותם בין הכריות. אמרנו שיש כריות שאיתם, שעליהם עושים את ההסבה, בין הכריות מניחים את אותם חלקי מצה ושם הם נמצאים עד אחרי שולחן עורך, עד סוף ליל הסדר, אה, עד, אה, עד צפון שנאכל את האפיקומן בעזרת השם. את החלק האמצעי ש-- את החלק הקטן של המצה הוא נשאר בין המצות, ואיתו אנחנו נאכל את המצה. זה בעצם המצה שאיננה שבורה, היא פרוסה וזה נקרא לחם עוני, כי העני דרכו בפרוסה. לעני אין, אין את היכולת תמיד, אה, לקנות לעצמו פת שלמה ו-ולכן הוא דרכו בפרוסה. אחת הסיבות שהמצה נקראת לחם עוני זה בגלל הדמיון לעניים בזה שאנחנו אוכלים את ה-- שבקערה שלנו יש מצה שהיא פרוסה. בזמן חז"ל היו יושבים, אה, כשהיו נשענים על כרים וכסתות, ולכל אחד היה שולחן, וכדי להתמיה את התינוקות היו מסלקים

44:21 דובר 2 את השולחן ב-ב-- בשביל שהילדים ישאלו, "הרי עדיין לא אכלנו, למה צריכים לסלק את השולחן?" ובכך שהילדים שאלו, אז אה, אה, יש כאן פתח אה לספר להם את סיפור יציאת מצרים. אחר כך כתוב שהשתנו העיתים ורק היו מגביהים את הקערה. אה, הדברים כבר פחות מתמיהים את התינוקות, ולמעשה כיום אה רק מסיטים מעט את הקערה ומגלים את המצות. אה, במשך כל אמירת ההגדה המצות גלויות, וככה אפשר להמחיש "בעבור זה" כאשר באמת המצה והמרור מונחים לפניך. בזמן שמגביהים את הכוס, כמו שאומרים חז"ל שאין אומרים שירה אלא על היין, אז כשאומרים "והיא שעמדה" אז מגביהים את הכוס, וגם כשאומרים "לפיכך" מגביהים את הכוס, אז לפני כן מכסים קודם כול את הפת, ורק אחר כך מגביהים את הכוס כדי שלא יראה הפת בושתו, כי הרי ברכת הפת היא חשובה מברכת היין. אמרו חכמים, "אין מברכים על כוס של פורענות". אנחנו יודעים שכתוב, "אלה אלהיך ישראל", ולכן אה לא אומרים שירה על כוס של פורענות. מהסיבה הזאת, כאשר אנחנו אה אומרים את המכות, דם, אה, דם ואש ותמרות עשן וכל אחת מעשר המכות וגם הסימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, אז נהוג לשפוך מהיין שלפנינו, שעליו אנחנו אומרים את השירה. אנחנו לא רוצים לומר על כוס של פורענות, אז לכן אנחנו נוהגים לשפוך את היין לתוך כלי, כלי שבור, שזה סוד אף וזעם, ומכוונים שרק מה שנשפך הוא סוד האף והזעם. אבל מה שנשאר אנחנו יודעים שהוא יין המשמח. לכן הכוונה כאן היא מאוד מאוד משמעותית. אפילו שאדמו"ר הזקן בדרך כלל לא מביא כוונות בסידור, אלא רק דברים ששווים לכל נפש, כאן אדמו"ר הזקן כן מביא את הכוונה, כי זה כ--

46:31 דובר 2 כי הכוונה כאן היא נוגעת, וצריך לכוון שרק מה שנשפך זה יין של סוד האף והזעם, אבל מה שנשאר בכוס הוא כוס של יין המשמח, ולכן רק מוסיפים עליו, לא שופכים את כל הכוס, אלא רק מוסיפים על היין שכבר נמצא בכוס. בסיום ברכת "אשר גאלנו" שותים את הכוס השנייה. ולמעשה כאן יש מחלוקת הפוסקים האם צריך לברך שוב פעם ברכת בורא פרי הגפן, כיוון שכבר בירכו פעם אחת אחרי הקידוש, אבל למעשה המנהג הוא שמברכים בליל הסדר על כל כוס וכוס, כל כוס וכוס קובע ברכה לעצמו. ותיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות דרך חירות, כך שבכל כוס מקיימים מצווה בפני עצמה, ולכן מברכים על כל כוס בפני עצמה. מגיד. כתוב בהגדה, "ומגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר". למעשה המנהג שלנו לא להגביה את הקערה, אלא רק לגלות מקצת את המצות, וכמו שאמרנו, ברגע שמרימים את המפה אז כל שלושת המצות מתגלות. מתחילים באמירת "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", ובסיום אז יש שם "לשנה הבאה", אז צריך לשים לב איך אומרים את זה. יש פעמיים כתוב את המילה הבאה, ואחד אומרים אותו במלעיל ואחד אומרים אותו במלרע. כשאומרים לשנה הבאה בארעא דישראל אומרים את המילה הבאה במלעיל, הבאה אומרים. אבל כאשר אומרים לשנה הבאה בני חורין אומרים את זה במלרע, הכוונה הבאה. ואז כתוב בהגדה מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר ומוזגים לו כוס ב' וכאן הבן שואל מה נשתנה? למעשה המנהג במקורו היה שעוקרים את השולחן ואז הילדים היו אמורים לשאול מה אתם עוקרים את השולחן? עוד לא אכלנו, ומתוך כך שהתמיהו התינוקות הם יבואו לשאול מה

48:37 דובר 2 נשתנה הלילה הזה? למעשה המנהג הוא היום שאנחנו לא. אז היה מנהג שכל אחד יש לו את השולחן בפני עצמו והייתה אפשרות לעקור לכל אחד את השולחן שלו, לסלק את השולחן שלו. אבל למעשה היום זה לא, לא שייך. כולם אוכלים על שולחן אחד ולכל אחד יש רק קערה. אז מה שכתוב שמסלקים את הקערה ובכך להתמיה את התינוקות. למעשה אבל אנחנו לא מסלקים את הקערה לגמרי, אלא רק מסיטים אותה קצת לצד אחר ומכסים את המצות. מקודם אמרנו שמגלים את המצות אז עכשיו מכסים אותם וכתוב וכאן הבן שואל מה נשתנה? למעשה לפני כן כמובן מוזגים את הכוס השנייה, וכאן הבן שואל מה נשתנה? והמנהג שלנו שמקדימים ואומרים "טאטע, איך וועל דיר פרעגן פיר קשיות" או בלשון הקודש. אבא, אני אשאל אותך ארבע קושיות, מקדימים ואומרים לפני, לפני השאלות הבן מקדים ואומר שהוא ישאל את ארבע השאלות האלה. למעשה כולם שואלים. הבן שואל והמנהג הוא שכולם שואלים, כל הילדים שואלים, אם אין לו בנים אז הבנות שואלות ואם אין לו בנות אפילו אז אשתו תשאל. וגם אם אין לו, אם הוא יושב ועורך את ליל הסדר לבד אז הוא ישאל בעצמו. ובנוסף גם מי שרחמנא ליצלן אין לו אב ואם, הוא גם כן אומר, גם מי שאין לו אב הוא אומר גם כן את ה"טאטע, איך וועל דיר פרעגן פיר קשיות", הוא גם כן אומר את אבא אני אשאל אותך ארבע קושיות ומתחילים באמירת הקושיות. אחרי שהבן שואל את הארבע קושיות, המנהג הוא שעורך הסדר חוזר בעצמו גם כן על הקושיות ואחר כך מחזירים הקערה ומגלים מקצת הפת ואומרים עבדים, עבדים היינו. אז כמו שאמרנו שהקערה, הקערה חוזרת, מקודם סילקנו אותה, אז עכשיו מחזירים

50:51 דובר 2 את הקערה ושוב פעם מגלים מקצת הפת. וכמו שאמרנו שברגע שמגלים את הפת אז בעצם כל המצות מתגלות ואז מתחילים באמירת ההגדה. את ההגדה אומרים בצורה שתהיה ברורה למשתתפי הסדר ובפרט לילדים בצורה הכי חיה שאפשר. זו המצווה המרכזית של ליל הסדר, המצווה שעוברת איתנו מדור לדור. המצווה של והגדת לבנך. וכאן המקום לפרט ולהרחיב, כמובן בצורה וברמה שתתאים לילדים, ומצד שני כמובן לשמור שהילדים יישארו איתנו ערים ושיספיקו לאכול את המצה. כל אחד יעשה לפי הכרתו בילדיו עד כמה שהם יכולים לשמוע ולשבת ולפי זה באמת הוא ינהל את ליל הסדר. וכמובן את ההגדה אומרים מתוך שמחה ובביאורים שהם מתקבלים על לב השומעים. כשמגיעים ל"והיא שעמדה", אז כתוב בהגדה: צריך להגביה הכוס ולכסות הפת. כן כתב האר"י ז"ל. למעשה אנחנו יודעים שהסיבה שאנחנו מכסים את הפת זה כדי שהפת לא תראה את בושתה, כי למעשה הברכה של הלחם, הפת, הברכה של המצות היא ברכה יותר חשובה מהברכה של היין. וכך שאנחנו מגביהים את הכוס ועליה אנחנו מקדשים ועליה לא תראה בושתה, אז צריך לכסות אותה ולכן מתאים יותר, וזה המנהג בפועל, שקודם כל מכסים את הפת ורק אחר כך מגביהים את הכוס. אחרי אמירת "והיא שעמדה" אז מעמידים את הכוס ושוב מגלים את הפת. כשמגיעים לעשרת המכות ולפני כן כשמגיעים למילים דם ואש ותמרות עשן, אז שופכים מן הכוס, למעשה הכוס השנייה שמזגנו, שופכים ממנה לתוך כלי שבור, ככה כתוב, או לקחת צלחת חד־פעמית או כלי של נעגל וואסער, כלי שלתוכו אנחנו נשפוך. הכלי מונח על הרצפה. שופכים בשפיכות קטנות, לא טובלים אצבע ומזים, אלא ממש שופכים שפיכות קטנות ואומרים דם

53:15 דובר 2 ואש ותמרות עשן. ואחר כך גם כן אומרים, אה, את עשרת המכות, כל אחד מהמכות, דם, צפרדע, כינים, וגם את רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב, גם כן שופכים. כתוב בהגדה: באמירת דם ואש ותמרות עשן ישפוך ג' שפיכות, ואין ליטול באצבע כי אם בכוס עצמו. כמו שאמרנו, לשפוך ממש ולא ליטול באצבע, וישפוך לתוך כלי שבור ויכוון שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו סוד האף והזעם שבה על ידי כוח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקרא טרוף. כל זה צריך לכוון בעת ששופכים מהכוס, גם באמירת דם ואש ותמרות עשן וגם ב-, אה, וגם באמירת המכות, אה, צריך לכוון את הכוונות האלה. והמעניין הוא שאדמו"ר הזקן מביא כוונות למרות שבדרך כלל הסידור שלו שווה לכל נפש, וממילא אם אדמו"ר הזקן כן הביא את אותן כוונות אז יש מטרה, יש צורך לכוון. זאת אומרת, הכוונה כאן היא שייכת לכל אחד ואחד. בפשטות הכוונה היא, אה, כמו שאמרתי בשיעור, בהקדמה, אה, לטעמי השפיכה, שבעצם אה, אנחנו לא, לא-- כתוב יקוק נקראת אלוקיך, לא מתאים שאנחנו נברך על, על כוס של זעם, על כוס של פורענות. אנחנו מזכירים כאן דברים לא רצויים, דברים של, של, של האף ופורענות, אז לא מתאים שעליהם אנחנו נברך, אה, שאיתם אנחנו נעשה את הכוס השנייה, ולכן אני מכוון שרק מה שנשפך זה סוד האף והזעם, אבל כל מה שנשאר הוא בעצם, אה, יין המשמח, כוס של שמחה שעליה אנחנו נ-, אה, אה, אה, נאמר את ההלל, נתחיל באמירת הלל, וזה בעצם הכוס השנייה שאנחנו נשתה בליל הסדר. אה, לכן כתוב, כיוון שמה שנשאר זה סוד יין המשמח, אז כתוב לא

55:18 דובר 2 לשפוך את הכל אלא להשאיר בתוך ה-- בתוך הכוס, אה, יין, ועליו אנחנו מוסיפים וכך אנחנו מתקנים, אה, את הכוס, ואם כן יש לנו עכשיו, אה, כוס מלאה. כשמגיעים לכמה מעלות טובות למקום עלינו אז אומרים אותם ברצף בלי הפסקה ביניהם, ואחר כך אנחנו מגיעים לקטע של רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. אלו הן פסח, מצה ומרור. אה, כמובן אומרים את זה, אין לנו-- אני מקווה שבעזרת השם בחג הפסח אנחנו נהיה בבית המקדש ונוכל ממש לומר פסח זה שאנו אוכלים, אבל כל עוד לא זכינו אז רק קוראים את הקטע: הפסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים. ואחר כך כשמגיעים ל-, אה, מצה זו, אז כתוב בהגדה: נוטל הפרוסה בידו ויאמר. המנהג בפועל שלוקחים את שתי המצות, את המצה האמצעית ואת המצה התחתונה באמצעות המפה שעליהם ואוחזים אותם בצורה כזאת שאומרים, זאת אומרת לא את העליונה, רק את ה-- את האמצעית ואת התחתונה עם המפה שלהם ואומרים: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום, ואז עוזבים את הידיים. זאת אומרת אוחזים, אוחזים את זה עד אחרי אמירת על שום השני. כשמגיעים למרור זה שאנו אוכלים על שום מה, אז כתוב בהגדה: נוטל המרור בידו ויאמר. ולמעשה בפועל אנחנו נוהגים, אה, להניח את הידיים על המרור ועל החזרת של הכורך ואומרים את זה, אומרים את מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום, ושוב מניחים את הידיים עד, אה, אחרי אמירת על שום השני. בהגדה כתוב שכשהוא מגיע ללפיכך יכסה את ה-- את

57:21 דובר 2 הפת ויגביה את הכוס ויאחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו. למעשה, מה שהוא כותב זה שעד שתיית הכוס הכוס נשארת ביד, אבל המנהג בפועל, אה, שאנחנו מרימים את ה-- מגביהים את הכוס מהמילים לפיכך אנחנו חייבים עד ונאמר לפניו הללויה, ושוב מניחים את הכוס ואז אומרים את ה-- מתחילים את ההלל: הללו עבדי ה', בצאת ישראל ממצרים. אחר כך, לפני-- כשמגיעים לברכת אשר גאלנו אז שוב מגביהים את הכוס, וכמו שאמרנו מרימים ביד ימין, מעבירים לשמאל ומורידים שוב ליד ימין ומתחילים ברכת ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו, ומברכים ברוך אתה ה' גאל ישראל ומברכים בורא פרי הגפן, כן? המנהג שלנו שמברכים על כוס, כוס וכוס ושותים את הכוס בהסבה כמובן. רחצה. כמו שאמרנו, אנחנו נוהגים לומר לפני כל ס-, אה, סימן בסדר את ההוראות שכתובות בהגדה, אה, לקרוא מתוך לשונו של אדמו"ר הזקן מה צריך לעשות בכל, אה, בכל שלב. וכיוון שכעת אנחנו הולכים ליטול ידיים ואנחנו נמנעים מלדבר עד אחרי אכילת האפיקומן, אז יש לנו בעצם את הסימנים של רחצה, מוציא, מצה, מרור וכורך. כל חמישה סימנים הללו שאנחנו כרגע, אה, הולכים לבצע בעזרת השם, אנחנו לא יכולים לדבר עדיין. ממילא אנחנו לא יכולים גם לקרוא את ההוראות. אז לפני רחצה אנחנו כבר קוראים בלחש את כל ההוראות שכתובות בהגדה עד אחרי אמירת הכו-- עד אחרי, עד אחרי כורך. עד למעשה, עד, עד לשולחן עורך. ואז, אה, ניג-- אה, אחרי שקוראים את כל זה, אה, ניגשים ליטול ידיים, מברכים על נטילת ידיים ואז אנחנו מגיעים לשלב של מוציא. כמובן שנטילת הידיים, אה, הפעם היא עם ברכה, כן? נטילת

59:33 דובר 2 ידיים לסעודה כמו שאנחנו עושים כל השנה. ואז אנחנו ניגשים לסימן שנקרא מוציא, על שם ברכת המוציא שאנחנו כעת, אה, נברך. אה, ובעצם בברכת המוציא אנחנו לוקחים את המצות בצורה כזאת שהאצבעות מפרידות בין המצות ומברכים, אה, על שלוש המצות כמו שהן מונחות בקערה, אה, המוציא לחם מן הארץ. ואז, אה, כתוב בהגדה: לא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. זאת אומרת נותנים למצה השלישית פשוט, אה, ליפול, ונשארים לנו ביד רק שתי המצות, המצה העליונה והמצה השנייה, שהיא בעצם המצה החצויה, הפרוסה. אז מברכים לפני שבוצעים עליהן, מברכים עוד ברכה: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה. זו מצוות עשה מן התורה, מצווה של אכילת מצה בליל הפסח. ואנחנו צריכים לכוון בברכה הזאת לא רק על המצה שאנחנו כעת אוכלים, אלא גם על המצה שתהיה בכורך וגם על המצה של האפיקומן. ולמעשה זו הסיבה שאנחנו לא מדברים, לא מפסיקים בדיבור עד אחרי אכילת הכורך, כי אנחנו רוצים שהברכה תחול, אה, גם על המצה שבכורך. למעשה מכוונים גם על המצה שבאפיקומן, אבל עד כדי כך לא הטריחו להימנע מדיבור עד אחרי האפיקומן. ייתכן שבזמן שבית המקדש קיים, אה, שרוצים לקיים את המצווה של, אה, לאכול מצות ומרורים. על מצות ומרורים יאכלו, כן? לקחת את הפסח, מצה ומרור, ולאוכלן כאחד. אז למעשה המצה שעליה מברכים במקור, אה, ברכת על אכילת מצה, זו המצה שאיתה יוצאים ידי חובה בפסח, ואותה אוכלים ביחד עם הקורבן פסח ועם המרור. אז לכאורה היה מקום לומר, אה, הגמרא אומרת שאחרי שמילא כרסו ממנה, יברך עליה על אכילת מצה? לכן חייבים לברך כבר בהתחלה. אבל,

1:01:46 דובר 2 אה, אה, למעשה צריך, אה, להיזהר להימנע מדיבור עד שאוכלים את המצה בסוף ליל הסדר ביחד עם הקורבן פסח ועם המרור. אה, ככה זה בזמן שכנראה כשבית המקדש קיים, שנמנעים מדיבור מברכת על אכילת מצה שבתחילת הסעודה ועד אחרי אכילת הקורבן פסח. אבל, אה, כל עוד ואנחנו עדיין נמצאים בליל הסדר בבית, אנחנו, אה, רק נמנעים מדיבור עד אחרי אכילת הכורך ולא עד אחרי האפיקומן. אה, אחר כך לוקחים כזית, שתי כזיתות מצה. אה, מומלץ, אה, לבני הבית, אם יש אפשרות לחלק את כזיתות המצה בצורה כזאת, אם אפשר לשקול אותם אפילו לפני החג, שלכל אחד מבני הבית תהיינה, אה, כזיתות מצה. תמיד השאלה כמה זה בדיוק כזית. אה, אנחנו למעשה נוהגים שכזית מצה זה עשרים ושבע גרם וכזית מרור זה תשע עשרה גרם. אפשר, יש אפשרות לשקול את זה לפני החג, וממילא, אה, כל אחד יהיה לו מסודר בשקית מסודרת לפני החג את כמות כזיתות המצה שהוא חייב לאכול, בצורה כזאת שהיא תהיה נגישה וכל אחד יוכל מיד לאכול בלי שאלות. אה, אבל כמובן כל אחד שיש לו קערה, אז הוא לוקח מהמצות שבקערה. הוא לוקח מהמצות שישנן, אה, מהמצה העליונה ומהמצה התחתונה. אם לא נשאר כזית במצה ה-- לא המצה התחתונה, המצה הפרוסה, כן? הוא לוקח, אה, שתי כזיתות מהמצה העליונה ומהמצה הפרוסה. אם במצה הפרוסה אין כזית, אז הוא יכול להשלים מהמצה העליונה, לקחת קצת יותר מכזית, באופן כזה שבסך הכול שתי המצות, השנייה והראשונה, הן יהיו, אה, ביחד שתי כזיתות מצה. את כזיתות המצה צריך לאכול, כתוב ב,

1:04:03 דובר 2 כתוב בהגדה, "ואחר כך יבצע כזית מכל אחד משתיהן ויאכלם ביחד בהסיבה". מה זה אוכלם ביחד? אז יש כאלה שאמרו שצריך לבלוע אותם ביחד, הכוונה לצבור אותם בפה באופן כזה שהם ייבלעו. אבל למעשה המנהג הוא שמכניסים אותם לפה ביחד. הכוונה שלוקחים, אם נניח זה המצה, המצה השנייה והראשונה, אז מכניסים אותם לפה ביחד באופן כזה ששתיהן נכנסות ביחד לפה, ובכך, אה, אנחנו מקיימים מה שכתוב בהגדה, לאוכלם ביחד. אה, למעשה לא ראו שהרבי מקפיד ממש לבלוע אותם ביחד, אלא רק, אה, אוכל ברצף בלי שהות. אבל, אה, כמובן רק ההכנסה לפה היא ביחד. בלילה הראשון מפני חביבות המצה אנחנו לא טובלים במלח, למרות שבכל השנה אנחנו מטבילים את הפת שעליה אנחנו מברכים מפני חשיבות הברכה. אבל בלילה הראשון מפני חביבות המצווה אנחנו לא טובלים את המצה במלח ורק אוכלים את זה בלי להטביל במלח. אוכלים את המצה כמו שהיא. אה, בתחילת הסעודה, אה, יש מנהג לקחת, אה, מעט מלח ולפזר על המצה כדי לקיים גם את המנהג הזה של לאכול את הפת במלח. אחר כך, אחרי שאכלנו את המצה, את המצה כמובן צריך להקפיד לאכול במשך, אה, כדי אכילת פרס, שזה ארבע דקות. בדרך כלל זה השיעור המקובל. נחלקו הדעות על איזו מצה אנחנו מקיימים את מצוות אכילת מצה ועל מה מברכים ברכת המוציא. האם, אה, מברכים את הברכה על אכילת מצה על המצה הפרוסה או על העליונה? ולכן אוכלים את שתי כז-- אוכלים כזית, שני כזיתים ביחד, מכניסים אותם לפה ביחד, גם את המצה העליונה וגם את המצה השנייה, ואילו את המצה השלישית משאירים עבור כורך. הסדר

1:06:14 דובר 2 הוא שבעצם לוקחים את המצה, את, את שלושת ה-- את, את שתי המצות, את העליונה ואת התחתונה השלמות, שביניהם יש את המצה החצויה, מחזיקים אותם, מברכים ברכת המוציא לחם מן הארץ, ואז מאפשרים למצה השלישית, נותנים, מניחים למצה השלישית להישמט מן היד ומברכים את הברכה השנייה, על אכילת מצה, ו-אה, רק כשבידינו רק המצה ה-ה-החצויה והמצה העליונה, ואז אוכלים שני כזיתים ומכניסים אותם לפה בבת אחת, ובכך אנחנו בוודאי מכניסים לפה מיד אחרי הברכה את, את המצה שעליה-- שבה אנחנו מקיימים את המצווה. בעת ברכת על אכילת מצה אנחנו מכוונים ש-ל-לצאת בזה, אה, מ-מכוונים גם כן ב-בברכה הזאת על המצה שאיתה אנחנו נאכל את הכורך וגם את המצות שנאכל באפיקומן, ולכן אנחנו, אה, לא מדברים עד סיום אכילת הכורך, עד שמסיימים, כדי שהברכה ממש תחול בלי הפסק על ברכת אכילת מצה, על, אה, המצה של הכורך. אז לא מדברים עד לאחר סיום אכילת הכורך. אבל, אה, אה, אין מניעה לדבר אחרי אכילת הכורך, למרות שבברכה אנחנו מכוונים גם על האפיקומן. אבל, אה, עד, עד כורך כבר לא, לא, עד, אה, כורך עוד אפשר להישמר שלא לדבר. אחר כך לא הטריחו יותר ואפשר לדבר, אה, למרות שכיוונו לפטור בזה גם את האפיקומן. אה, המנהג הוא שתמיד ב-לכבוד הברכה אנחנו מטבילים את הפת במלח, טובלים אותו במלח, ו-אה, אנחנו יודעים שה-שה-שהשולחן הוא כמו המזבח וברית מלח זה ברית עולם, ובזמן שהשטן מקטרג שעם ישראל נמצאים ב-בלי תורה בזמן הזה, בזמן המרווח שבין, אה, ברכת המוציא לאכילת הפת, אז המקטרגים יכולים לקטרג, אבל מיד המלח מזכיר את הברית, ולכן, אה, תמיד יש, אה, חשיבות לטבול את הפת במלח. אבל בליל הסדר, בפעם הראשונה

1:08:32 דובר 2 שמברכים על אכילת מצה, שטובלים את המצה במלח, ש-שאוכלים את המצה, לא טובלים אותה במלח משום חביבות מצווה בלילה הראשון. ועם כל זה, המנהג של הרבי בתחילת ה-שולחן עורך, כן לקחת, אה, מ-מעט מלח ולפזר על המצה ולאכול. אבל בפעם הראשונה שאוכלים את המצה לא טובלים במלח משום חביבות אכילת מצה בלילה הראשון. אכילת מרור ואכילת הכורך. עיקר מצוות אכילת מרור מן התורה בליל, אה, ט"ו בניסן, היא כאשר אוכלים את הקרבן פסח, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. ואילו היום כאשר לא אוכלים, ב-בעזרת השם נקווה ש-ש-שלפני ליל הסדר נגיע לבית המקדש ונ-נקיים את כל המצוות כמצוות רצונך, אבל בזמן הגלות, אה, כאשר אין קרבן פסח, אז מצוות מרור היא דרבנן. ואת אכילת המרור, אה, טובלים אותו בחרוסת, כשהחרוסת היא גם כן מצווה מדרבנן, מצווה בפני עצמה. אכילת החרוסת היא גם כן מצווה כשלעצמה, אבל רק על ה-- רק על המרור מברכים, אה, את הברכה של על אכילת מרור. על החרוסת לא תיקנו ברכה בפני עצמה. והברכה-- והברכה הזאת על אכילת מרור מכוונים לפטור גם את החזרת שנמצאת בתוך הכורך. את המרור אוכלים ללא הסבה, כיוון שהוא לא נ-לא נתקן זכר לחירות, אלא זכר ל"וימררו את חייהם". הכורך, אנחנו יודעים שבזמן שבית המקדש היה קיים אז הלל היה כורך פסח, מצה ומרור ואוכלם ביחד, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. וה-השאלה הייתה מה קורה אחרי שחרב בית המקדש, ואז מצוות המרור היא דרבנן. יש אומרים שאחרי שחרב בית המקדש והמצווה אכילת מרור היא דרבנן, אי אפשר לכרוך, גם הלל יודע שלא נכון לכרוך את ה, אה, את המרור בתוך המצה, כי המצווה דרבנן היא ביחד, מגיעה ביחד עם מצווה דאורייתא, אה,

1:10:42 דובר 2 זה יכול לפגוע, זה יכול לבטל את טעם ה-המצה שהיא מן התורה, ולכן גם לדעת הלל לא נכון לכרוך את המצה והמרור יחדיו. אבל יש כאלה שאומרים שגם כיום הלל כן, אה, מסכים שצריך, שג-גם כיום הלל סובר שצריך לכרוך את המרור ביחד עם המצה, וכך לעשות את הכורך. ואם כן, אנחנו רוצים לצאת, אה, לכל השיטות, ולכן אנחנו תחילה אוכלים את המצ-- את המרור כמו שהוא וטובלים אותו כמובן בחרוסת, ומברכים על אכילת מרור, אבל מכוונים לפטור גם את החזרת שנמצאת בתוך הכריכה, ואחר כך באמת אחרי אכילת המרור אנחנו אוכלים את ה-אה חזרת שהיא כרוכה בתוך המצות. אחרי שאכלנו את המצה, אה, ניגשים לאכילת המרור. כתוב בהגדה: "ואחר כך ייקח כזית מרור ויטבול בחרוסת וינער החרוסת מעליו כדי שלא יתבטל טעם המרירות ויברך ברכה זו". הוא מברך את הברכה של אכילת מרור. אז, אה, למעשה לוקחים, אה, את החרוסת שנמצאת בקערה שלנו, וכמו שאמרנו החרוסת שנמצאת בקערה היא חרוסת יבשה. אז לוקחים מעט, אה, מהחרוסת שנמצאת בקערה ומעבירים אותה לצלחת של הקידוש, לצלחת שעליה מונח הכוס של הקידוש, ובכך אנחנו מרככים אותה מעט ביין, אה, וטובלים את ה-- את המרור בחרוסת רק קצת ממנו ומנערים אותה אחר כך ומברכים אשר קידשנו וציוונו על אכילת מרור, ובעת הברכה אנחנו מכוונים לפטור גם את החזרת שאותו-- אותה אנחנו נאכל בכורך. אה, אוכלים את זה בלי הסבה, את המרור אוכלים ללא הסבה וגם כן מקפידים לאכול את זה, אה, בתוך כדי אכילת פרס, לא יותר מארבע דקות. כורך. כתוב בהגדה: ואחר כך ייקח מצה ג' וחזרת עמה כשיעור כזית ויטבול בחרוסת וייקחם ביחד ויאמר זה. אז לוקחים את החרוסת שנמצאת בקערה והיא

1:13:08 דובר 2 חרוסת יבשה, אותה אנחנו לא מרככים ביין, אנחנו משאירים אותה יבשה. זוהי החרוסת שאיתה אנחנו נטבול את החזרת שתיכנס לתוך המצה, ולכן אנחנו מקפידים שהחרוסת הזאת תהיה יבשה. אה, אחרי שטבלנו אותה אז מנערים את החרוסת מהמרור שבכורך. לא טובלים את המצה בחרוסת. אה, לוקחים כזית של מצה, זה בעצם מהמצה השלישית, המצה התחתונה, איתה אנחנו עוטפים עם המצה, עם הכזית מצה הזאתי אנחנו רוצים, אנחנו כורכים, שמים את החזרת, כן, את החסה עם החריין שבפנים אחרי שטבלנו אותם בחרוסת וניערנו, אחרי שטבלנו בחרוסת היבשה וניערנו, ומכניסים אותם לפה ביחד באופן כזה שכל פעם שאנחנו מכניסים לפה אנחנו מכניסים ביחד, אה, מצה ומרור וחזרת, וכמובן אוכלים את זה בהסיבה. שולחן עורך. בתחילת הסעודה אנחנו נוהגים לאכול את הביצה שהיא זכר, כמו שאמרנו, לאבלות בזמן שבית המקדש, קודם כול בזמן שבית המקדש היה קיים, אז היו אוכלים את קורבן החגיגה ואחריו היה נאכל, אה, הפסח על השובע, אז זכר לזה אנחנו אוכלים את הביצה, אבל גם זכר לאבלות שאנחנו עדיין לא שמחים בשלמות ולא זוכים לקיים את ליל הסדר בבית המקדש, וגם מצד שביום הראשון שחל פסח, ביום הראשון של חג הפסח, יחול בו לעולם, באותו יום בשבוע יחול לעולם תשעה באב, ולכן אוכלים את הביצה ואוכלים אותה בתחילת הסעודה. הסעודה, שולחן עורך, אה, אוכלים אותה מתוך, אה, אה, חירות בכלים נאים. כתוב שצריך לאכול די צורכו, אבל לוודא שזה לא יהיה יותר מכדי צורכו כדי שחס ושלום לא תהיה אכילה גסה. אה, צריך חכם עיניו בראשו כיוון שאנחנו עדיין צריכים, אה, לאכול את האפיקומן. כתוב: ואחר כך אוכל ושותה כדי צורכו ויכול

1:15:24 דובר 2 לשתות יין בין כוס ב' לג'. אה, מתחילים למעשה את עריכת השולחן. סעודת חג, סעודת יום טוב. את השולחן עורך מתחילים באכילת הביצה, מקלפים אותה, ביצה שהייתה לנו בקערה, מקלפים אותה, טובלים אותה שלוש פעמים במי מלח ו-אה מתחילים ואוכלים אותה. בנוסף, כמו שאמרנו, אה, המנהג של הרבי לקחת חתיכת מצה ולטבול אותה במלח שלוש פעמים ולאכול אותה, אה, כיוון שאת הפת במלח בתחילת הסעודה, אה, אה, לא קיימנו כי בלילה הראשון לא מטבילים בברכת המוציא את הפת במלח, את המצה במלח. אוכלים, אוכלים את סעודת החג לשובע ו-, אה, כתוב שהאדם צריך לאכול די צורכו כדי שאכילת האפיקומן תהיה כמו שצריך, היא לא תהיה מתוך, אה, אה, דחק, שלא יהיה מצב שנאכל אכילה גסה. מקפידים גם לשתות כדי שלא נהיה צמאים אחר כך, כיוון שאנחנו מקפידים שלא לאכול ולא לשתות שום דבר אחרי אכילת האפיקומן. במהלך הסעודה ובמשך כל סעודות החג אנחנו מקפידים להיזהר ביותר ממצה שרויה ולכן מקפידים שפירורי מצה לא יפלו, אפילו פירורים, על האוכל או על כלי האוכל שאיתם אנחנו אוכלים, וכל זה מתוך הרחקה וזהירות מחשש של שרויה. בסיום הסעודה, אחרי שאכלנו די צורכנו ושתינו די צורכנו, אה, אפשר גם, אה, אה, לשתות אפילו יין בין הכוס השנייה לשלישית, אבל, אה, המנהג הוא שלא אומרים לחיים, אה, שלא ייראה כמוסיף על הכוסות, אבל, אה, אפשר לאכול ולשתות די הצורך. בסיום הסעודה אוכלים את האפיקומן. האפיקומן הוא מגיע זכר לקורבן פסח וכיוון שקורבן הפסח היה נאכל על השובע אחרי שסיימו לאכול את כל הסעודה, אז היו אוכלים את קורבן הפסח. אז לכן בסיום הסעודה אנחנו אוכלים את האפיקומן. אוכלים שני, אה,

1:17:38 דובר 2 שתי כזיתי מצה, שאחד הוא זכר לקורבן הפסח ואילו הכזית השני, אה, משמש כזכר למצה שנאכלת ביחד איתו. ואפיקומן הוא מלשון נוטריקון, אפיקו מן. כלומר, תוציאו את הכלים, תביאו מזונות ומאכלים על השולחן, והכוונה להגשה של המנה האחרונה של הסעודה, ולכן זה נקרא אפיקומן, כי זה הדבר האחרון שנאכל בסעודת ליל הסדר. אה, לכן אנחנו מקפידים גם לאכול אותו עד חצות. משתדלים להקפיד על הזמן שיהא נאכל בזמנו. וגם, אה, מקפידים שלא לאכול שום דבר אחריו, ולכן גם לפני האפיקומן צריך לאכול די צורכו שלא יצטרכו לאכול אחר כך, לא יצטרכו לאכול ולשתות אחרי האפיקומן, אלא להישאר עם הטעם של המצה, אה, כל ליל הסדר אחר כך, אחרי אכילת האפיקומן. אנחנו ניגשים ל-, אה, אכילת האפיקומן. אז כתוב: "ואחר כך ייקח האפיקומן ויאכלו כל בני ביתו לכל אחד כזית ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן ויאכל בהסיבה וצריך לאכול קודם חצות". אז לוקחים את שתי כזיתי המצה. כן, אוכלים שתי כזיתי מצה, גם אם אין במצה... זה בעצם אותה מצה אמצעית ששברנו, שחלקה אכלנו כבר, אה, בעת אכילת המצה, אה, וחלקה השני נשאר שמור אצלנו מתחילת ליל הסדר בין שתי הכרים, יש שמה את כל חמשת החלקים של האפיקומן. אז, אה, אותם אוכלים, אה, באופן כזה שיש שתי כזיתות. אם אין שתי כזיתות אז מוסיפים עוד, אה, ממצה אחרת, כי בסך הכול אנחנו מקפידים לאכול שתי כזיתות מצה באפיקומן. אה, לכתחילה כמובן, מי שזה קשה לו אוכל רק זית אחד, מי שדחוק מאוד, אבל, אה, אנחנו מאוד, מאוד מקפידים שלא להגיע למצב הזה ומקפידים לאכול שתי כזיתות מצה. אוכלים אותם בהסיבה ומקפידים לסיים את האכילה

1:19:50 דובר 2 שלהם עד חצות הלילה. ברך. כתוב בהגדה, "ואחר כך מוזגים כוס שלישי ואומר עליו ברכת המזון". אה, למעשה המנהג הוא שלוקחים את הכוס של אליהו, כשהיא שטופה ומודחת היטב, ו-אה, מוזגים את הכוס של אליהו ואחר כך מוזגים את, מוזגים את הכוס השלישית שלנו. קודם כל מוזגים כוס של אליהו ואחר כך את הכוס שלנו. אה, הכוס של אליהו כמובן אחד בכל, אה, שולחן סדר, ואת הכוס שאיתה אנחנו נעשה את הכוס השלישית, אנחנו קודם כל מדיחים אותה היטב ואז, אה, מוזגים את הכוס השלישית ומתחילים בברכת המזון. כמובן, אם יש, אה, זימון אז עושים את זה בזימון. זימון בעשרה, אז עושים זימון בעשרה. אה, ומתחילים בברכת המזון. גביע קידוש, גביע יין נמצא ביד, אה, עד, עד לאחר אמירת בונה ברחמיו ירושלים אמן, ואז מניחים את הכוס וכשמסיימים את ברכת המזון מברכים בורא פרי הגפן ו-אה, שותים את הכוס השלישית בהסבה. כוסו של אליהו. את ארבעת הכוסות תיקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. אנחנו יודעים שיש לשון חמישית, והבאתי, וזה כנגד הגאולה העתידה. יש כאלה שסוברים באמת שצריך לשתות את הכוס החמישית. אה, יש כאלה שאומרים שזה רשות, יש כאלה שאומרים שזה מצווה מן המובחר והיו כאלה שאמרו שלא שותים כוס חמישית ורק מי שצריך לשתות אז התירו לו לשתות כוס חמישית. אה, אנחנו יודעים שמחמת הספק, אה, יש כאלה שכותבים שמוסיפים כוס נוספת שהיא כוס של אליהו ולא שותים אותה. אבל הרבי אומר שמדברי אדמו"ר הזקן, אה, מוכח שבאמת הכוס של אליהו היא לא קשורה לכוס החמישית. באמת את הכוס של אליהו לא שותים בכלל, וזה לא הכוס החמישית שעליה

1:22:04 דובר 2 היה כל הדיון, אה, אה, של הראשונים בדורות עברו, ובאמת הכוס של אליהו זה דבר מנהג שהתחדש דווקא בדורות האחרונים. מעניין לציין שדווקא בדורות האחרונים התגלה העניין הזה של כוסו של אליהו, שככל שקרבה האמונה והציפייה ויותר מרגישים שהגאולה קרובה, אז יותר מתחילים להרגיש את הגאולה כדבר מוחשי ומכינים כוס לאליהו הנביא. ואנחנו יודעים שאליהו הנביא הוא גם מגיע בכל ברית, והמצווה של מצוות הפסח, כל ערל לא יאכל בו, מצוות הפסח היא קשורה עם מצוות מילה. אליהו הנביא מגיע בליל הסדר ומגיע בברית מילה ולכן אנחנו, אה, מכינים כוס לאליהו הנביא. מתי מוזגים את הכוס לאליהו הנביא? אז כוסו של אליהו הרבה פעמים היו מוזגים אותה אחרי ברכת המזון, אבל הרבי אומר שבדורות האחרונים, אה, נהוג למזוג את כוסו של אליהו לפני ברכת המזון. והרבי הסביר שכיוון שמתעסקים בגאולה אז אנחנו מעדיפים להקדים את זה ולזרז את זה ככל האפשר, אה, ולכן כבר לפני ברכת המזון מוזגים את כוסו של אליהו. הכוס הרביעית מוזגים אותה, אה, לאחר ברכת המזון לפני שאומרים את ההלל, לפני שפותחים את הדלת לאמירת שפוך חמתך. הסיבה שמוזגים את הכוס, אה, הרביעית לפני, אה, ופותחים את הדלת לפני אמירת שפוך חמתך זה כי ארבע כוסות של ליל הסדר, בין היתר, זה כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקדוש ברוך הוא, אה, אה, להשקות את אומות העולם, ולכן אנחנו מוזגים את כוס רביעית ואז פותחים את הדלת ואומרים שפוך חמתך על הגויים. אנחנו, אה, קיימנו את מצוות ארבע כוסות, תקיים אתה את אמתך ותשפוך את חמתך על הגויים. טעם נוסף, כיוון שבכוס הרביעית, אנחנו יודעים שכל הארבע הכוסות הם כנגד ארבע מלכויות

1:24:09 דובר 2 שעתידים, אה, לעמוד לישראל עד שיבוא משיח, והכוס הרביעית מכוונת כנגד הגלות האחרונה, ולכן דווקא בה אנחנו אומרים שפוך חמתך על הגויים. פותחים את הדלת, והסיבה שפותחים את הדלת זה בגלל שהלילה הזה, ליל הסדר, הוא לילה שמשומר מן המזיקים ואנחנו לא מפחדים משום דבר, ובזכות האמונה הזאת אז יבוא משיח וישפוך חמתו על שונאינו. סיבה נוספת למה פותחים את הדלת בליל הסדר: להזמין את אליהו הנביא, ובזכות האמונה הזאת יבוא משיח ובאמת נזכה לבוא אליהו הנביא ויבשר לנו את בשורת הגאולה. אנחנו יודעים שהזמן הזה של פתיחת הדלת זה זמן מאוד, מאוד קדוש. זמן מסוגל שהרבי הרש"ב אמר לרבי הריי"צ שבכל ליל הסדר, בפרט בעת פתיחת הדלת, לא לבקש על עניינים גשמיים אלא לבקש רוחניות. צריך לבקש צו זיין א מענטש, להיות בן אדם, והשם יעזור. מוזגים כוס רביעית ופותחים את הדלת ואומרים שפוך חמתך. המנהג הוא שכשחג הפסח חל ביום חול אז הולכים עם נרות, אה, לפתוח את הדלתות עד לפתח הראשי שפונה לרחוב. זאת אומרת, כל הדלתות, אם יש חדר מדרגות, אם יש כמה דלתות עד שמגיעים ליציאה אל הרחוב, אז פותחים את כל אותן דלתות ושאר המסובים נשארים במקומם, רק אלה שהולכים עם הנרות לפתיחת הדלת, הם אלה שעומדים שמה והזמן הזה של, של פתיחת הדלתות הוא זמן עת רצון. זה זמן, זמן שמסוגל, מסוגל לבקש וצריכים להיות חכמים, לנצל את ההזדמנות הזאת. אומרים את השפוך חמתך ואחר כך כשחוזרים אלה שפתחו את הדלת ממשיכים באמירת ההלל. מתחילים לומר את ההלל, ההלל הגדול לא לנו ה'. מסיימים את ההלל וממשיכים בהלל, מה שנקרא הגמרא קוראת לזה הלל מצרים. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו,

1:26:28 דובר 2 נשמת כל חי ומסיימים בברכת ישתבח. ואחר כך מברכים בורא פרי הגפן ושותים את הכוס הרביעית בהסבה. אחרי שתיית כוס רביעית אומרים לשנה הבאה בירושלים ומחזירים לבקבוק היין את היין שנמצא בכוסו של אליהו. המנהג הוא שאפילו מתקנים, מוזגים מעט יין מהבקבוק לתוך כוסו של אליהו ואחר כך מוזגים מהכוס אל הבקבוק, ובזמן החזרת היין לבקבוק מנגנים את הניגון א-לי אתה. אנחנו יודעים מה שהרבי מביא, שאדמו"ר הזקן לא הביא בהגדה שלו את חסל סדר פסח. אין חב"ד איז ניטאָ קיין חסל סדר פסח, נאָר עס נמשך שטענדיק. בחב"ד פסח זה לא דבר שמסתיים, אלא הוא תמיד נמשך, והעניין של, של כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו שהרבי הריי"צ מסביר שעל ידי זה שעכשיו אנחנו ניגאל, אז ממילא שנה הבאה אנחנו כבר נהיה בירושלים. לא ש-שנצטרך לחכות עד שנה הבאה כדי להיות בירושלים, אלא שכבר עכשיו נהיה בירושלים וממילא שנה הבאה גם כן נהיה כבר בירושלים. הלל נרצה. אומרים את ההלל בליל הסדר. האמירה של ההלל היא כאמירת שירה. כל יהודי צריך לראות את עצמו בליל הסדר כאילו הוא יצא עכשיו מיציאת מצרים, וכמו שביציאת מצרים אמרו שירה, אז ככה גם בליל הסדר אומרים את ההלל ולשיר ולהודות לה' על הגאולה. את ההלל אנחנו מחלקים לשני חלקים, ואת-- בזמן שבית המקדש היה קיים, כשהיו מקריבים את קורבן הפסח, היו מקריבים-- היו אומרים את ההלל וחוזרים ואומרים אותו גם בעת אכילתו בלילה. ובליל הסדר אנחנו מחלקים את ההלל לשני חלקים. אנחנו מתחיל-- את תחילתו אנחנו אומרים לפני הסעודה וסופו אחרי הסעודה כדי שקורבן הפסח, אה, ייאכל בתוך אמירת ההלל. גם כיום, כשלא זוכים להקריב את קורבן הפסח, אז אנחנו, אה, אומרים את

1:28:48 דובר 2 ה-- אוכלים את המצה שהיא כנגד המצה של האפיקומן, שהיא כנגד אכילת קורבן הפסח וכנגד המצה שנאכלת איתו. אז גם כן, אה, בהמשך לאכילת האפיקומן אנחנו אומרים את ההלל ואחר כך אומרים גם כן מה שנקרא הלל הגדו-- ההלל הגדול, הלל מצרים של "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" וחותמים בברכת ישתבח. למרות שכל השנה אומרים את ההלל בעמידה, אה, מעידים פה על שבחו של מקום ולכן צריך להגיד את זה בעמידה. אבל בליל הסדר, אה, לא הטריחו להגיד אותו בעל-- בעמידה. זה לא דרך חירות, אלא אפשר לקרוא את הג-- את ההלל בישיבה, אבל עדיין להגיד את זה בצורה של, אה, אה, כובד ראש ולא בדרך של, של שכיבה והסבה, אלא בדרך של כובד ראש. החשיבות של אמירת הלל בלילי הפסח, אה, אנחנו יודעים מפרקי דרבי אליעזר. הוא מספר שם על הסיפור של יצחק שביקש מעשו, אה, שיביא לו שני גדי עיזים. אנחנו יודעים למה הוא ביקש ממנו שני גדי עיזים, כי זה היה ליל הסדר. אחד כנגד קורבן הפסח ואחד כנגד קורבן הזבח של החגיגה. אה, ולכן הוא ביקש ממנו דווקא שני גדי עיזים. ולמה הוא רצה לברך אותו דווקא ביום הזה? והברכה כמובן הגיעה אחר כך ליעקב אבינו ובאמצעותו אל כל עם ישראל. אז הוא ראה ש-- אומר ה-הפרקי דרבי אליעזר שהוא ראה שעתידין בניו לומר את ההלל בלילה זה, בלילה זה של ליל ט"ו בניסן, ואוצרות טללים נפתחים בזה הלילה. אז זה לילה מסוגל ביותר. הא-האמירה של ההלל בלילה זה היא מאוד מסוגלת. הסימן שחותם את ליל-- את סימני הסדר זה נרצה. אם אנחנו עשינו כסדר הזה אנחנו מרוצים לשמיים ומסיימים באמירת לשנה הבאה בירושלים.

1:30:59 דובר 2 ובאמת, אה, אה, כמו שהרבי הריי"צ אומר, שהס-הסיום הזה של שנה הבאה בירושלים הוא בעצם, אה, בקשה שהמשיח יבוא עכשיו וממילא שנה הבאה אנחנו כבר נהיה בירושלים. ליל הסדר מכונה ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם, ואנחנו רואים את זה בליל הסדר בהנהגה שפותחים את הדלת וכתוב בהלכה שלא נועלים את הדלתות. אה, כתוב שבזמנים שמצויים הגנבים אז לא סומכים על הנס, אבל-- ו-ולכן כן סוגרים את הדלת למעשה. אבל אנחנו יודעים גם כן שכל מיני דברים שנאמרים מפני השמירה מן המזיקים, אנחנו לא אומרים אותם בליל הסדר, כי הלילה הזה הוא שמור מפני המזיקים. ולמשל, כשחל פסח בליל שבת אז לא אומרים את ברכת מעין שבע. ברכת מעין שבע תיקנו להגיד אותה, אה, כדי שהיחידים שנשארים בבית הכנסת בלילי שבת, אלו שסיימו את התפילה מאוחר, אה, אז יש חשש שהם יישארו לבד בבית הכנסת. הם יסתכנו מפני המזיקים שמצויים בלילות, ולכן תיקנו לעכב את כל הקהל. תיקנו לומר ברכה שהיא מעין שבע, ברכה אחת שהיא מעין השבע ברכות שהזכירו בתפילה. אה, שלוש ברכות ראשונות, שלוש ברכות אחרונות וברכה אחת שביעית אמצעית של קדושת היום. אז הברכה הזאתי היא ברכה שכוללת ומרומז בה, כלולים בה כל הברכות של אה של תפילת שבת. ותיקנו להגיד את זה למרות שאין חזרת הש"ץ בלילה, אבל תיקנו להגיד את זה מפני ה-ה-המזיקים שמצויים כדי שהיחידים לא יסתכנו. אבל בליל הסדר, גם כשחל בשבת לא אומרים את הברכה הזאתי של אה של מעין שבע, כיוון שליל הסדר הוא לילה שמשומר מפני המזיקים. גם אנחנו יודעים שבלילה הזה זה שייך כל שנה, לא רק כשליל הסדר חל בשבת. אנחנו יודעים שהלילה הזה הוא-הוא-הוא ליל שימורים ולכן

1:33:00 דובר 2 לא אומרים בו פסוקים שנאמרו שמיועדים לשמירה מפני המזיקים. לא אומרים את ה-- את הפסוקים של יעלזו חסידים בכבוד והנה מיטתו של שלמה, וכמובן לא אומרים ברכת המפיל. אומרים בליל-בליל-בלילה הראשון של ליל הסדר, בלילה הראשון של חג הפסח אומרים רק פרשת שמע וברכת המפיל, וכך בעצם מסיימים. מדלגים בעצם על כל הפסוקים שנועדו לשמירה. נסיים במה שאומר הרבי בסיום ההגדה, שאדמו"ר הזקן לא שילב בנוסח שלו את המילים חסל סדר פסח, כי אין חב"ד איז ניטאָ קיין חסל סדר פסח. פסח לא מסתיים. נאָר עס נמשך שטענדיק, הוא נמשך תמיד. ובאמת העניין של יציאת מצרים זה דבר שבכל ימי חייך להביא לימות המשיח. כל ימי חייך, כל, כל יום ויום אנחנו יוצאים ממצרים. כל יום ויום אנחנו מתקדמים ויוצאים מן המיצרים ונזכה מהיציאת מצרים אה של שנה זו ונזכה כבר להיות ביציאה מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלמה. בחג הפסח הזה כבר נהיה בבית המקדש השלישי תכף ומיד ממש.