דיני הרחקות - הרב מנחם מענדל הראל שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בעזרת השם נעסוק כעת בעניינים של הלכות הרחקות. כלומר, הדינים שנוגעים בין איש לאישה בימים שהאישה טמאה. חשוב להדגיש שההלכות האלה הן נוגעות ושייכות למעשה, בין אם האישה נטמאה על ידי כתם, שזה דרבנן, בין אם האישה נטמאה בטומאה דאורייתא על ידי בדיקה או וסת ממש. בכל מקרה שהאישה נטמאה, או גם אם זה היה על ידי גורם חיצוני כלשהו שגרם לטומאה, בכל מקרה שהאישה נטמאה, הרי שמאותו רגע ואילך על הבעל והאישה לנהוג בהתאם להלכות שחכמינו זכרונם לברכה קבעו, שאלו הם דיני ההרחקות בין האיש לאישה בימי טומאתה. חשוב לציין, למרות שזה לא הנושא כעת, אבל שבימי חשש הווסת אין צורך לנהוג בכל ההרחקות. רק בדיני פרישה ששייכים ליום הווסת, שזה יתברר בעזרת השם כשנעסוק בנושא הזה. דיני ההרחקות במלואם הם קיימים וחלים ויש לנהוג בהם מתי שהאישה טמאה ודאי. כמו כן, אם יש לאיש והאישה שאלה, לדוגמה הכי פשוטה, נניח שהאישה עשתה בדיקת עונה ויש לה שאלה על המראה, ולא היא ולא הבעל יודעים להכריע האם זה טמא או טהור, ואין להם כעת את מי לשאול. נניח זה כבר לילה, שעה מאוחרת, או מפני כל סיבה איזו שתהיה שאין להם באותו רגע או באותן שעות את מי לשאול. חשוב לדעת שכל זמן שיש שאלה הרי זה כאילו האישה טמאה, ולכן באותו זמן צריכים לנהוג בכל דיני ההרחקות. כמובן שהפתרון הטוב ביותר הוא להגיע לרב בהקדם, ובדרך כלל חשוב לציין שרבנים זמינים גם בשעות הלילה כדי לפתור את השאלות שיש לאנשים, בפרט בנושאים האלה. אבל כל עוד לא הגיעה לרב השאלה והרב לא פסק ובני הזוג אינם יודעים האם האישה טמאה או טהורה, הרי שבאותו הזמן עליהם לנהוג בכל

03:04 דובר 2 דיני ההרחקות. חשוב לנו לדעת שלמרות שההלכות האלה נקראות הרחקות, הרי שההרחקה היא רק בריחוק הפיזי ובאותם דברים שחכמינו זכרונם לברכה והפוסקים כתבו שיש לנהוג בהם הרחקות. אבל ודאי שאין למשמעות של ההרחקות האלה, חלילה, עניין של ריחוק נפשי בין הבעל לאישה. אדרבה, בזמן הזה האיש והאישה צריכים לגלות ביניהם את החיבה הפנימית, מה שהם שייכים זה לזו וזו לזה מצד היותם אוהבים ואהובים ורצויים אחד לשני. ובפרט כלפי הבעל חשוב לדעת, בזמן הזה יש לאישה קושי רגשי גדול. למרות שהיא לא אשמה בכלום והיא לא עשתה כלום ולא היא גרמה את זה, זו גזרה שהקדוש ברוך הוא גזר מאז שחווה אכלה מעץ הדעת, בחטא עץ הדעת, ולכן היא מרגישה בזה קושי למרות שהיא לא אשמה כאמור. אי לכך, ההנהגה של הבעל כלפי אשתו בזמן הזה צריכה להיות ביתר רגישות וכבוד, מכיוון שהיכולת שלה להיפגע בזמן הזה היא הרבה הרבה יותר גבוהה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדו אותנו שצריכים "היזהרו בכבוד נשותיכם". מצד אחד שבזכות הכבוד לאישה תתעשרו, ומצד שני צריך לדעת שהאישה דמעתה מצויה וחלילה מי שגורם לאשתו לבכות, אז כתוב על זה דברים מאוד מאוד לא טובים. אז לכן צריך לדעת לשלב את שני הדברים. מצד אחד ההלכות הם הלכות שצריך לשמור עליהם ולמלא אותם במלוא הדין וההלכה כפי שהם נפסקו. אבל יחד עם זה, עם אותה רוח של דברים שחכמינו זכרונם לברכה ראו ביוקר ובכבוד של האישה, צריך לנהוג בה בדרך של רוך ובדרך של קירוב נפשי, אבל כמובן להיזהר מהדברים שעלולים להביא חס ושלום ולגרור את האדם לעבור על הגדר שגדרו חכמים וחס ושלום זה יכול להביא למקומות לא טובים. ושני הדברים גם יחד נכונים הם וצריכים

05:48 דובר 2 להיות בהנהגה שבין איש לאשתו. דיני ההרחקות הם נוהגים כאמור, ממתי שהאישה נטמאת עד שהיא תטבול במקווה טהרה כדין. המינימום מהרגע שהאישה נטמאת זה חמישה ימים. זה נקרא ימי המתנה. ביום החמישי בדרך כלל האישה כבר עושה הפסק טהרה ולאחר מכן סופרת שבעה נקיים. לאחר שעברו הימים הללו היא טובלת במקווה בלילה שאחרי היום השביעי, ואז היא מותרת לבעלה בכל ענייני הקירוב. אבל אם מפני סיבה איזו שתהיה לקח לאישה יותר ימים להיטהר מפני, או מפני סיבה אחרת היא לא נטהרה, הרי שהאיש והאישה אסורים באותו הזמן בכל דיני ההרחקות, אפילו שהדם כבר נגמר מזמן. דרך אגב, חשוב לציין שהדינים הללו נוהגים בכל אישה, בין אישה צעירה ובין אישה מבוגרת בגיל המעבר או אחרי גיל המעבר, שפתאום ראתה דם מפני סיבה, והדם הזה יש לו דין של דם מטמא, אז גם שם נוהגים כל דיני ההרחקות. אמנם בדרך כלל כשהדם מופיע באופן לא טבעי, לא כדאי שהאישה תפסוק לעצמה, אלא שוב כמו בכל העניינים להתקשר לרב, לספר לו את המצב, להגדיר את הדברים ולהתפלל לקדוש ברוך הוא שייתן לרב את הסייעתא דשמיא הנכונה לומר מה ההלכה במצב זה. ולכן פעמים שהאישה מטמאה את עצמה בלי לשאול את הרב או בלי לפרט לרב את כל מה שהיה בדיוק, ובפרט כשמדובר על גיל מבוגר יותר. אז האישה מרגישה אי נעימות גדולה עם זה, ואם היא הייתה מפרטת לרב את כל המקרה ואת כל המצב ואת כל הפרטים, ייתכן מאוד שבסייעתא דשמיא הרב היה מוצא לדעת שדינה שהיא לא טמאה, שהיא טהורה. אבל גם אם זה לא קרה או גם אם אחרי שזה קרה על פי כל הפרמטרים של המקרה, הרב נאלץ לפסוק

08:25 דובר 2 שבמקרה זה האישה היא טמאה, הרי שנוהגים כל דיני ההרחקות מאותו רגע עד שהאישה תטבול במקווה טהרה כדין. התורה הקדושה אמרה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". האישה נידה, בין אם זה נידה דאורייתא, בין אם זה טומאה דרבנן, אסורה כל קרבה. ודאי שאסור תשמיש, אסור חיבוק ונישוק, אסורה שינה במיטה אחת, וישנם עוד כמה דיני הרחקות שחכמינו זכרונם לברכה תיקנו וגזרו כדי שלא יגיעו חס ושלום לידי עבירה. כי הרי התורה הקדושה ציוותה את חכמינו זכרונם לברכה: ועשו סייג לתורה. כלומר, עליכם לעשות גדר וסייג כדי שאנשים לא יגיעו להיכשל בעבירות חמורות. כי לכאורה, אם נשאל את עצמנו מצד העניין, הרי איש ואישה יש ביניהם חיבור טבעי, וכשאיש נמצא עם אישה בחדר אחד, אז מה עוצר אותו? איך אפשר בכלל שבימי טומאתה של האישה הם יהיו ביחד באותו בית? הרי בנקל אדם חס ושלום יכול להיגרר לידי עבירה. הגמרא מספרת שאת השאלה הזו כבר שאל מין אחד את חכמינו זכרונם לברכה. ומספרת הגמרא שאמרו לו: התורה העידה עלינו "סוגה בשושנים", שאפילו אם יהיה להם גדר של שושנים, גדר רכה, הרי שהגדר הזו היא שומרת על האיש שלא יקרב לאשתו כשהיא אומרת לו: כשושנה אדומה ראיתי. ועוד מספרים חכמינו זכרונם לברכה את הסיפור המפורסם איך שהיה בימי צדקיהו, כאשר כמעט וכלה זרע מלכות בית דוד. ונקודת העניין שהכניסו לו בתנאים לא תנאים את אשתו לתוך הבור שבו הם היו, וכנראה מרוב התרגשות היא ראתה דם. והיא אמרה לו: נטמאתי. תחשבו לעצמכם מה מדובר. הוא לא ראה את אשתו כבר זמן ארוך. ודאי שלא היה מד לידה, ודאי שלא בתנאים שיכולים להיות יחד. והנה סוף סוף מכניסים אותה. אף

11:29 דובר 2 אחד לא מבטיח לו שזה יקרה עוד הפעם, והיא אומרת לו: ראיתי טיפת דם. מיד פרש ממנה, לא נגע בה. ראה את זה הקדוש ברוך הוא ונעשה מזה רעש גדול בשמיים, ואמר הקדוש ברוך הוא: בזכות זה שאתם שמרתם על עצמכם שלא להתקרב זה לזו בזמן שהיא אמרה לך נטמאתי, הרי על ידי זה שילחתי אסירייך מבור. בזכות זה אני אגאל אתכם. והקדוש ברוך הוא מזהיר את עם ישראל על הישמרות מהטומאה, שהישמרות מהטומאה וההליכה בדרך הטהרה היא זאת שנותנת לנו את הזכות להיות כאן בארץ הקודש. היא הזכות שמביאה את עם ישראל לגאולה. ולכן, למרות שלפעמים זה מאוד מאתגר ומאוד קשה, אבל התורה העידה עלינו, העידה על עם ישראל, שאפילו גדר של שושנים, של דברי תורה שרכים כשושנה, הם לא יעברו וחס ושלום לא ייכשלו בדברים החמורים של איסורי נידה. חשוב לציין שיחד עם הקושי, לפעמים עולות לבני הזוג שאלות: אולי אפשר להקל קצת? רק לגעת אחד בשני רק עם הבגדים. רק לשבת אחד ליד השני. אז צריך לדעת שהדבר הזה הוא אסור בתכלית. הגמרא מספרת, תנא דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ומת בחצי ימיו. והייתה אשתו מחזרת עם התפילין שלו בבתי כנסת ובבתי מדרש. ושאלה את הרבנים. שאלה את החכמים. בתורה נאמר: "כי הוא חייך ואורך ימיך", "למען יאריכון ימיך". בעלי שקרא ושנה ושימש, איך זה שמת בחצי ימיו? השאלה הייתה קשה. השאלה הייתה כואבת ולא היה מי שיענה לה דבר. אף אחד לא ידע לענות לה מה עושים. מספר אליהו הנביא: עד שבאתי אני בעצמי לאותה אישה והסיחה לי את כל אותו מעשה עם אותן שאלות. אומר אליהו הנביא: אמרתי לה, בתי,

14:25 דובר 2 מה הוא אצלך בימי טומאתך? ענתה לו: אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. מכאן למדנו שאפילו נגיעה אסורה בימי טומאתה. לא בה ולא בבגדיה. אמרתי לה: מה הוא בימי ליבונך? בימים שספרת שבעה נקיים. מה? איך התנהגתם? אמרה לו: היינו באותם ימים ישנים במיטה אחת עם בגדים, כל אחד בצד אחד של המיטה, ולא נגענו זה בזה, ובוודאי שלא עלתה על דעתו להתקרב אליי. שמע אליהו את דבריה ואמר לה את המילים הבאות: ברוך המקום שהרגו לזה ולא נשא פנים לתורה, שאמרה תורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", כל קרבה במשמע. זה שהוא החזיק מהתורה והגדולה שלו והרשה לעצמו לעבור על ציווי התורה, כביכול זה העונש שקרה לו עד כדי כך. ולכן גם אנחנו מאוד חשוב שנדע, שלמרות האתגר והקושי שיש בזה, זה מה שממשיך ומביא את הברכה לאיש ולאישה שתהיה שכינה שרויה ביניהם. איש ואישה זכו, שכינה שרויה ביניהם. ועל ידי זה שמכניסים את קיום רצונו של הקדוש ברוך הוא בתוך החיים שלהם, בפרט בחלק המיוחד, ואפשר לומר אפילו המאתגר הזה של ההלכות ושל הזמן בחיים. שני דברים חשובים אמרו חכמינו זכרונם לברכה על ההיתר שאיש ואישה יכולים להיות בבית אחד בימים שהאישה טמאה. ואלו הם שני התנאים. אחד, שהוא כבר בעלה. השני, שהיא עתידה להיטהר לו. אם חסר אחד מהתנאים, אפילו שהם רוצים לשמור על דיני ההרחקות, הרי שאסור להם לדור יחד באותו בית. אסור להם להתייחד. ניתן דוגמאות לכאן ולכאן. הדוגמה הראשונה זה כלה שעדיין לא נבעלה. חתן וכלה התחתנו והכלה הייתה נידה או שמיד אחרי החופה היא פרסה נידה, קיבלה דם ועדיין לא בא עליה. אז כל עוד לא טבלה במקווה אסור להם להיות לבד באותו

17:23 דובר 2 בית. תמיד צריך שיהיה איתם עוד שומרים כפי הדינים שקשורים להלכות ייחוד. הצד השני, שאישה חס ושלום לא יכולה להיטהר. איזה סיבה רפואית, איזה עניין אחר. אז למרות שהוא כבר בא עליה בעבר, מכיוון שהיא לא עתידה להיטהר, אז יש להם בעיה להתייחד יחד. אישה שתקופה ארוכה לא יכולה להיטהר זה מצב של שאלה שצריך להתייעץ עם רב על המקרים הללו לגופם. הייחול שלנו שבעזרת השם לא יקרו כאלה דברים, שכולן תהינה בריאות והקדוש ברוך הוא יסדר להם את החיים באופן הטוב והבריא והמועיל ביותר. אבל אם יש מצב של שאלה, צריך לדעת מהם המצבים שמביאים אותנו לידי שאלה שצריכים להתייעץ עליהם. הנגיעה באישה בימים שהיא טמאה אסורה אפילו, זה נקרא באצבע קטנה, אפילו בזרת. אפילו בבגד שהיא לבושה בו. הדגשה היא כשלבושה בו, כי אם היא הורידה אותו, נניח הורידה את המעיל והניחה אותו על השולחן וביקשה מהבעל בבקשה תתלה את זה אם אתה יכול על המתלה, אין שום איסור. מותר לבעל לקחת את המעיל ולתלות אותו על המתלה. או דוגמה אחרת, האישה מבקשת ממנו תעשה טובה, אני מעמידה כביסה של סדינים, תוריד בבקשה את הסדינים גם מהמיטות שלנו. אז למרות שבאותם ימים האישה היא לא טהורה, ויכול להיות גם שהסדין אולי מלוכלך טיפה מדם הנידות, אין שום בעיה. הבעל יכול לקפל את הסדינים ולהביא אותם למכונת כביסה. כהמשך לאיסור הנגיעה, יש את ההלכה שאסורים להושיט מזה לזו ולהיפך חפץ ארוך. ניקח דוגמה פשוטה שיכולים לקחת אותה לעניין הזה, להרים שולחן יחד. יש שולחן שצריכים להזיז אותו מהצד של הסלון למרכז הסלון. כל עוד האישה טהורה אין בעיה, אבל כאשר האישה טמאה הם לא יכולים להרים את השולחן יחד.

20:03 דובר 2 לא משנה כמה החפץ הוא ארוך וכמה הוא כבד. הפעולה הזאת היא פעולה אסורה בימי נידתה. אותו דבר לא יכולים להושיט חפץ אחד לשני באותם הימים. צריכה להעביר את המפתח של הבית או את הטלפון או איזה דבר שיהיה, להניח על השולחן או על מקום אחר ומשם לקחת. אבל לא נותנים באופן ישיר. לכן זה גם הסיבה שזוג כשהם בימי טומאתם הם לא יכולים להיות קוואטער בברית, כי את התינוק צריך להעביר מעזרת הנשים לעזרת הגברים, ואם האישה היא טמאה, אז איפה היא-- איך היא תעביר את התינוק לבעלה? ולהיכנס למצבים סבוכים שתשים על השולחן וייקחו. זה פרסומי ניסא מיותר. כמו כן, בפסקי דינים צמח צדק נאמר גם לא לעשות באופן כזה שהאיש זורק למעלה והאישה תופסת אחרי שזה נופל. מה המחשבה להקל בזה? כי אם הוא נותן או זורק לה באופן ישיר, אז זה ממש מכוחו הוא-- היא מקבלת. או הוא מקבל. אבל אם זורקים למעלה ונגמר הכוח ואז זה נופל למטה, אז אולי זה נקרא כוח כוחו? אז גם המשחקים האלה כדאי להיזהר מהם. כמובן תבוא ברכה על כל אחד ואחד ששומר ושומרת לקיים את ההלכות הללו כראוי. אותו דבר גם בנוגע לתינוק. ברוך השם, בשעה טובה ומוצלחת נולד תינוק, נולדה תינוקת. כידוע, ברגע הלידה האישה נטמאת. בדרך כלל זה כבר לפני הרגע של הלידה, מהרגע שיש דימום או פתיחה מסוימת וכן הלאה, האישה היא טמאה. נוהגים כל דיני ההרחקות. והנה זה עתה נולד, נולד תינוק, נולדה תינוקת בשעה טובה ומוצלחת. ההורים מאוד מרוגשים, מאוד שמחים. אז קודם כל צריך לדעת שמשעת הלידה עד שהאישה תטבול, בדרך כלל זה כמה שבועות, האישה היא טמאה ונוהגים כל דיני ההרחקות.

22:40 דובר 2 יחד עם זה, ודאי שרוצים את הברכה המיוחדת של הקדוש ברוך הוא לתינוק ולתינוקת שנולדו זה עתה, אז צריך לנהוג בהתאם לרצונו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אי אפשר להעביר את התינוק או התינוקת מיד ליד, אלא האישה תניח את התינוק על המיטה ומשם הבעל ירים את התינוק וייקח אותו. אם יש מצב שצריכים לתת לתינוק תרופה ואי אפשר שאחד מבני הזוג יעשה את זה לבד, צריכים את שניהם. נניח אחד שיתפוס את התינוק כדי שיוכל לקבל את התרופה והשני ייתן את התרופה. האישה תתפוס והבעל ייתן את התרופה או להיפך. במצב כזה אז אפשר, נניח שהאישה תחזיק את התינוק והבעל ייתן לתינוק את התרופה. אבל להיזהר מאוד שלא לגעת אחד בשני. התינוק גדל קצת והוא נהנה לעבור מאבא לאמא. אם התינוק זורק את עצמו, הוא מעביר את עצמו מהאבא אל האמא או האמא אל האבא, אין בזה שום בעיה. אבל כשהתינוק הוא קטן יותר או שהוא ישן, והאבא או האמא רוצים להעביר אותו מזה לזו, אם האישה היא טמאה אז אסור להעביר אותו ישירות, אלא כמו בתינוק קטן כמו שאמרנו, להניח אותו על העריסה או על המיטה, ומשם בן או בת הזוג השני ייקחו את התינוק. באותו עניין אסורים לשבת יחד על ספסל שמתנדנד. נגיד ספה גדולה שיש לה ככה כריות כאלה שכל אחד שיושב מרגישים שהוא התיישב ושהוא זז. אסור להם לשבת יחד על אותה הספה בימי טומאתה. גם כשיושבים יחד בספסל כבד שהוא לא מתנדנד. נניח איזה ספסל עירוני כזה שהוא חזק ויציב, שלא מרגישים את התנועות אחד של השני. צריכים להיזהר שהבגדים לא יגעו זה בזו. של זה ושל זו. אותו דבר צריך לשים לב בנסיעות

25:11 דובר 2 באוטובוס. האוטובוס עם הכיסאות חזקים, יושבים יציב בכיסאות, אבל המרחק ביניהם הוא מאוד קטן. לכן, כשמדובר על אנשים שהם כבר לא ילדים, אנשים גדולים בגוף, לא מן הנמנע שתוך כדי הנסיעה באוטובוס האוטובוס יעשה איזו תזוזה ואז הם יעופו אחד על השני או הבגד ייגע ביניהם, וזה אסור בימי טומאתה. לכן בכזה מצב מומלץ לכתחילה לשבת בשני מעברים, ככה שלא ייכנסו לשאלה. זה מעבר, זה של ה-- מעבר באוטובוס, והמעבר השני יושבים אחד ליד השני במקום שהוא נוח יותר. לא בתחילת האוטובוס, מקום פנימי יותר שפחות שמים לב, ולא נכנסים לבעיות ושאלות שיכולות להיות תוך כדי נסיעה. וחכמינו זכרונם לברכה והפוסקים כתבו שהמצבים הללו שהבגד או הגוף נוגע זה ב-- זה בזה בימי טומאתה, זה דבר שהוא אסור, ולכן חכם עיניו בראשו להימנע מהדברים הללו. גדולה לגימה שמקרבת. אין דבר שמקרב את בני האדם אחד לשני יותר מאשר סעודה. זה דבר גדול, דבר חשוב. סועדים יחד, אוכלים יחד, שותים יחד, שמחים יחד. באו חכמינו זכרונם לברכה ואמרו מכיוון שסעודה משותפת יכולה להביא את בני הזוג לידי עבירה, לכן הם צריכים בעת סעודתם המשותפת יחד לשים איזשהו דבר של היכר. קודם כול אנחנו צריכים לשים לב למה זה נקרא היכר. היכר משמעותו שאכן הוא ניכר, אבל אם זה איזה משהו קטנצ'יק כזה, איזה טבעת, זה לא נחשב להיכר. יש מספר תנאים להיכר שבאחד מהם הוא נחשב להיכר הראוי והרצוי כדי שתתאפשר האכילה על שולחן אחד. האפשרות הכי טובה זה להניח ביניהם איזשהו משהו ששניהם יודעים אותו, שהם לא משתמשים בו כעת בעת האכילה. והוא ניכר מספיק לעין, שהם יודעים שזה ההיכר. ניקח דוגמה הכי פשוטה: יושבים לאכול יחד. אז יש את

27:55 דובר 2 הלחם שאוכלים ממנו ויש לחמנייה שלא אוכלים ממנה. יכולים לשים ביניהם את הלחמנייה, והלחמנייה הזאת תהיה היכר ביניהם. יכולים לקחת את החת"ת ולשים אותו ביניהם, וזה יהיה היכר כי לא משתמשים בו כל הסעודה. כלומר, דברים שהם ניכרים בגובה החפצים שישנם על השולחן, ויחד עם זה שניהם יודעים שזה ההיכר ביניהם. ההיכר הזה נדרש גם אם יש עוד אנשים בשולחן, ואפילו אם האישה שינתה את מקומה לשבת בכיסא אחר. עם כל זה צריך שיהיה ביניהם איזה היכר, אבל ההיכר הזה רק שניהם צריכים לדעת אותו. אף אחד, אף אחד מסביב לא אמור לדעת מה ההיכר הזה. מספיק שהבעל או האישה שמים את ה-- אמרתי את החת"ת לדוגמה, או את הלחמנייה או איזשהו דבר אחר שלא משתמשים בו באותה הסעודה, והם יודעים שזה ההיכר, ובזה הכול בסדר והם יכולים לאכול לחיים טובים ולשלום. סוג נוסף של היכר שיכול להיות בין הבעל לאישה בימי טומאתה, זה שמניחים תחת הצלחת איזושהי מפית. הם קוראים לזה שעוונית או מפריד. אם בדרך כלל הם לא אוכלים עם מפרידים, הם לא אוכלים עם מפית מתחת לצלחת, אבל עכשיו אחד מהם שם מתחת לצלחת שלו משהו שמפריד מהשולחן. זה אפשרי, זה גם נחשב להיכר. רק חשוב לדעת כאן דבר אחד, שצריך להיות ניכר. אם זה מחובר מתחת לצלחת ואף אחד לא רואה את זה, גם הוא לא רואה את זה, זה לא נחשב להיכר. לכן אם זה מפית צריך לפתוח אותה שבעצם יהיה לה את כל השטח שלה והצלחת של האיש או של האישה על המפית, ואז זה נחשב להיכר. הלכה נוספת בעניין הזה של האכילה. אסור לבעל לאכול ולשתות מהשיריים של מה שאשתו שתתה או אכלה. חשוב להדגיש

30:19 דובר 2 שכאן האיסור הוא רק על הבעל. לאישה מותר לאכול את השיריים של בעלה, ולכן אם האישה השאירה בצלחת שלה אוכל שראוי לאכילה, והבעל רוצה לאכול ממנו, כדי שיותר לו לאכול צריך לנקוט באחד מהדברים הבאים. אחד, להעביר מהצלחת שלה לצלחת שלו. לא לאכול מאותה הצלחת שהיא אכלה את השיריים שלה. תעביר, יעביר את זה לצלחת שלו ואז יהיה מותר לו לאכול את זה. לחילופין, אם היא יצאה מהחדר אז אפשר לאכול מהשיריים של מה שהיא אכלה. יש פוסקים שכותבים שאם היא נגסה באוכל אז אותו מקום שהיא נגסה לחתוך, שלא יאכל ממש במקום הנגיסה. אם הבעל לא יודע שאשתו אכלה מהמאכל הזה, היא לא צריכה להגיד לו, "אה, אכלתי". הוא יכול להמשיך לאכול. אם היא השתמשה בצלחת ורוקנו את ה-- היא רוקנה את הצלחת עד הסוף ושמו בה מאכל חדש, המאכל הזה לא נחשב לשיריים שלה, הוא יכול לאכול. בשתייה אסור לשתות את השיריים של מה שהיא שתתה. אם העבירו את זה מהכוס שלה לכוס אחרת, מותר. אם היא יצאה מהחדר, אז גם מותר לו לשתות. אם הוא לא יודע שהיא שתתה, היא לא צריכה להגיד לו שהיא שתתה מזה. אם היא רוקנה את הכוס ומילאו בשתייה חדשה, אז גם מותר לו לשתות מזה, ואין חובה להדיח את הכוס ביניהם. כאמור, כל זה אמור בימים שהאישה היא טמאה. אז צריכים לשים לב לכל העניינים האמורים בכלל, ובפרט לאותן הלכות שקשורות לאכילה ולשתייה, כפי שדיברנו. מה עושים בטיול? קנו בקבוק אישי אחד וצריכים לשתות. אז כמובן חכם עיניו בראשו, שבכזה מצב מביאים שני בקבוקים או קונים בקבוק עם כוסות. אבל אם זה בלתי אפשרי מפני איזו סיבה, אז מכיוון שהאישה יכולה

32:52 דובר 2 לשתות אחרי בעלה, אבל הבעל לא יכול לשתות את השיריים של אשתו. בכזה מצב האיש ישתה ראשון ואחר כך האישה תשתה את השיריים, ואחרי שהיא שתתה אז אין לו תקנה, אלא אם כן יעביר את זה לכוס אחרת או היא תלך מהמקום ואז הוא יוכל לשתות שלא בפניה. או אפשרות אחרת, שאדם אחר ישתה ביניהם. נניח אחי הקטן שמה, אחיה הקטן שמה או אחיו הקטן שמה, אז יתנו לו לשתות ביניהם ואז אחר כך מה שהוא שותה זה כבר שיריים של האדם הנוסף ששתה. ישנם כמה דברים שמיוחדים במלאכות שבין אישה לבעלה, והם מזיגת הכוס, הצעת המיטה ורחיצת פניו, ידיו ורגליו. בימים שהאישה טהורה עושה מלאכות אלו לבעלה. ודרך אגב, חשוב להזכיר מצד צניעות, שאלו מלאכות שמיוחדות דווקא בין אישה לבעלה ולא חלילה אישה אחרת. בימים שהאישה נטמאה, היא לא טהורה, אז אסור שהאישה תעשה את אותם דברים לבעלה. אסור לה למזוג לו את הכוס. מים מותר לה למזוג אפילו בפניו, אבל מזיגת הכוס, מזיגת הכוס בעיקרון המשמעות היא מצד המציאות, היה בימים ההם שלוקחים יין ומוזגים בו מים. זה נקרא מיזוג, מזיגה. זה מלאכה מיוחדת שמעוררת חיבה. היא יודעת מה הטעם שלו, כמה יין וכמה מים הוא רוצה. זה הדבר שחכמים אסרו שאישה תעשה לבעלה בימי טומאתה. מזה נגזר גם להיום. אישה ל-- בימי טומאתה, למשל, לא יכולה להכין בפני בעלה עבורו קפה או תה. אבל אם היא עושה את זה שלא בפניו, היא מכינה את הקפה במטבח ומגישה את זה לשולחן, והבעל לוקח את הכוס קפה שלו, מותר. הפוסקים של זמננו נחלקו האם למזוג קולה או כל משקה אחר, האם זה נחשב בכלל המזיגה? יש פוסקים שכתבו להחמיר בזה,

35:42 דובר 2 למרות שהיא לא עושה פעולה של מזיגה כמו שהסברנו קודם, אבל עדיין יש בזה עניין של חיבה, בזה שהיא מוזגת לו את המיץ שהוא אוהב וכיוצא בזה. ויש פוסקים שכתבו שאין בזה בעיה. בכל מקרה, ודאי הדבר שדברים שהם כן דורשים פעולה של מזיגה, של מיזוג בין מוצרי ההכנה של השתייה, כמו שלקחנו דוגמה שכיום היא יותר מצויה, הכנת קפה או תה בהתאם לטעם של הבעל או בהתאם לטעם של האישה, זה יכול להיעשות רק שלא בפניו ושלא בפניה. כלומר להכין את זה במטבח ולהביא אל השולחן, אבל בפניו ממש או בפניה ממש, בימי טומאתה כאמור זה אסור. כמו כן, לא תגיש לו את המאכל או את המשקה באופן ישיר, אלא תגיש את זה או בשינוי, נניח שבדרך כלל היא מגישה ביד ימין, בימי טומאתה היא תגיש ביד שמאל, או לחילופין שהיא תגיש את זה טיפה במרחק ממנו. לא מרחק גדול, מרחק קטן שהוא צריך לסחוב את זה לפניו, שסיום ההושטה לעצמו הוא יעשה. כמובן לא הושטה מיד ליד, אלא היא תניח על השולחן והוא ייקח את זה לעצמו. אם האישה מגישה לשולחן מגש עופות, מגש עופות, בשר, ממולאים, היא לא צריכה לשים את זה רחוק מבעלה כדי שהוא יסחוב את זה, כי מכיוון שזו צלחת מרכזית היא יכולה להניח את זה גם סמוך אליו, כי בין כה וכה הוא לוקח מתוך הצלחת המרכזית לצלחת שמונחת לפניו. או לחילופין, אם האישה בטעות כן הגישה לו סמוך, לא צריך להיכנס ללחץ. לא קרה כלום, זה לא אוסר את המאכל, הוא יכול לאכול מזה. לא צריך לקחת ולהחזיר לו מרחוק, אין בזה שום צורך. כמו כן, בנוגע לקידוש אסור לבעל לשגר לאשתו

37:57 דובר 2 כוס של ברכה. בימים שהיא טמאה כמובן, בימים שהיא טהורה כאמור אדרבה צריך לשלוח, אבל בימים שהיא טמאה לא. ולכן מה יעשו בקידוש? הבעל ישתה את הקידוש ויניח את הגביע והאישה תיקח ותשתה. בכלל, בדבר כזה מאוד רצוי לנהוג כל הזמן ככה, כי ברוך השם יש ילדים ויש סובבים ולא כולם צריכים לדעת לפי הכוס של הקידוש מה בדיוק המצב של האישה. זה דבר שהוא לגיטימי בכל הבתים. להניח את ה-- הבעל גומר את הקידוש, מניח את הגביע והאישה שעומדת לידו לוקחת את הגביע ושותה. זה דבר הכי סביר והכי מובן. כמו כן אסור להם לאכול מאותה קערה, ולכן אם יש צלחת מרכזית שיש בה מאכל שלוקחים ממנו, אז קודם כל הם לא יכולים לקחת ביחד. למרות שהקערה היא גדולה, הם לא יכולים לקחת באותו זמן מהקערה. האיש לוקח בפני עצמו והאישה בפני עצמה. דבר שני, מכיוון שזו קערה אחת ואסור להם לאכול מצלחת אחת, אז ייקחו את הדבר מאכל, יניחו בצלחת שלפניהם ואחר כך יאכלו מהצלחת. בשולחן מרכזי זה מאוד מובן. יש סלט, הסלט הולך מהצלחת המרכזית לצלחת האישית, אבל איפה זה יכול להיתקל בשאלה או בבעיה? נניח זה צלחת ענקית של מיני מתיקה, של עוגות, כל מיני נשנושים. אז האיש לוקח ומניח לפניו על מפית ומשם לוקח ואוכל, כנ"ל האישה. אם הולכים לטיול יחד ויש להם בדיוק שקית אחת של חטיף, לא יודע איזה חטיף שיהיה, הם לא יכולים לקחת ביחד וגם זה אחר זה הם לא יכולים לקחת אם לא היה להם איזשהו מקום להניח אותו. נניח לקחת ביחד עם השקית חטיף שקנו בחנות עוד שקית ידיות, ולקחו בחנות עוד שקית ידיות, ולעזוב ולחלק את זה חצי

40:22 דובר 2 חצי. חצי לבעל, חצי לאישה. אסורים לישון יחד באותה המיטה. ואפילו אם זה שתי מיטות נפרדות, רק שהן מחוברות אחת לשנייה ללא מרחק ביניהן, אסורים לישון יחד בכזה אופן, אלא צריך לעשות מרחק בין המיטות. המרחק המינימלי הוא מרחק של אמה. אמה זה כחמישים סנטימטר. זה המרחק המינימלי שצריך להיות בין המיטות. גם אם המיטות מרוחקות, אם הן מחוברות על ידי משהו שמחבר אותן. אני אתן דוגמה. כיום יש מוצר שנקרא מיטה יהודית. למיטה הזאת יש אפשרות להתחבר ולהתנתק. בימי טהרה היא יכולה להתחבר. בימי טומאה יש לה מסילה שמרחיקה, אבל אם היא מחוברת במסילה, למרות שהן רחוקות, זה נחשב הכל למיטה אחת, ולכן את אחת המיטות צריך לנתק מהמסילה. אם נמצאים בחדר מאוד מאוד קטן, שהאפשרות להפריד את המיטות היא מאוד מוגבלת, צריך על כל פנים שהמרחק יהיה מרחק כזה שנכנס משהו ביניהן. לשים איזושהי שידה קטנה, כיסא קטן או לפחות מזוודה, משהו שנכנס בין המיטות, ובעיקר לשים לב שלא יכולים לגעת זה בזו תוך כדי שינה. לאיש אסור לשכב על המיטה של האישה אפילו כשהיא לא בחדר, ואפילו כשהיא לא בבית. אסור לאיש אפילו לשבת על המיטה של האישה גם כשהיא לא נמצאת בחדר או בבית. לאידך, לאישה אסור רק לשכב על המיטה בפניו. אבל לשבת על המיטה שלו בפניו, כמובן לא איתו ביחד, אלא נניח הוא עומד או יושב על כיסא אחר והיא יושבת על מיטתו, זה מותר. כלומר, יש פה חילוק עדין בין הבעל לאישה. מה מותר ומה אסור. צריך לשים לב לפרטי הדברים. לסדר לבעל את המיטה בימי טומאתה, בפניו. אז תלוי, אם זה רק החלפה סטנדרטית של הסדינים, מותר אפילו בפניו, כי זה

43:08 דובר 2 דרך עבודה. זה לא דרך חיבה. אבל לסדר את המיטה ככה ליופי, שתהיה יפה עם הכרית, תעמוד יפה והשמיכה תעמוד יפה, זה דבר שהיא לא יכולה לעשות בפניו בימים שהיא טמאה. האם מותר להם לצאת לטיול יחד בימי טומאתה? הרמ"א הזכיר שלא ילכו לטיול בגנות ופרדסים. כלומר, הכוונה היא טיול כזה שיושבים בכרכרה יחד והולכים ליהנות מהנוף, מהאווירה. נסיעה משותפת, מה שנקרא היום טרק. בימי טומאתה לא יכולים לעשות את זה. ולכן גם מה שדומה לזה. לדוגמה קיאקים, שיט משותף על איזו סירה קטנה שהאיש והאישה יושבים בה. טיול ג'יפים באותו ג'יפ, וכל כדומה לזה בימי טומאתה הוא אסור. אבל נסיעה למקום שבו ייהנו, לדוגמה לנסוע לפארק. הנסיעה עצמה היא לא טיול. הנסיעה היא לפארק. בפארק הם ישבו יחד, יאכלו, יעשו הליכה רגלית וכדומה. הדבר הזה הוא מותר. זה הבדל מהותי בין שני סוגי הטיולים, מה מותר ומה אסור. ולכן, כשיש שאלה על טיול ספציפי, מאוד חשוב להתקשר לרב ולשאול אותו, להגיד לו: זה המצב. האם אפשר או אי אפשר? ואם אי אפשר, מה הדרך שיכולה להיות אפשרית וכן הלאה. כי הדברים הללו הם מאוד כלליים ויש בהם כמה פרטים שיכולים לשנות את מהות השאלה ומהות התשובה, ולמנוע הרבה עוגמת נפש ולהביא הרבה שמחה לבני הזוג ולמשפחתם הרחבה. יש לאישה בושם מיוחד. מותר להתבשם מעט כדי להרגיש נעים גם בימי טומאתה. כך חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו. כתוב: זקנים הראשונים היו אומרים שאישה לא תכחול, לא תפקוס, לא תתבשם בימי נידתה, עד שבא רבי עקיבא ואמר: נמצא שאתה מגנה אותה על בעלה. אלא אמר רבי עקיבא: יכולה לכחול, יכולה לפקוס, יכולה להתקשט, יכולה להתבשם, אבל באופן כזה של נעימות בין

46:01 דובר 2 איש לאישה, מה שנקרא בלשון שלנו היום לא בישום ואיפור כבד, אלא איפור של נוי, של נעימות, כפי שמתאים לאישה להיראות נאה, אבל לא באופן כזה שיכול להבעיר ולהדליק את היצר של האיש. כשיש לאישה בושם שהוא מיוחד עבורה, בדרך כלל יש לאישה בושם שהוא מיוחד עבורה, אז אסור לבעל להריח ממנו גם כשהוא נמצא בבקבוק בושם. כלומר אסור להשפריץ בשביל להריח. חלק נוסף בהלכות הללו הוא קשור להסתכלות של הבעל על אשתו בימי טומאתה. הבעל לא צריך ללכת בבית עם משקפי שמש, הוא לא צריך לעצום את העיניים כשאשתו מדברת איתו. מותר לו להסתכל עליה. מותר לו לדבר איתה, כפי שנדבר גם בהמשך על הנושא של שיחה. אלא שהבעל צריך להיזהר לא להסתכל הסתכלות מעוררת במקומות שדרכם להיות מוצנעים. בעצם במקומות שעלולים לעורר את היצר הגברי, שם הבעל צריך להיזהר לא להסתכל יותר מדי. אדרבה, שידבר עם אשתו, ישוחח איתה, יכול להסתכל בפניה, יכול לראות את כולה. אבל להתבונן במקומות מסוימים זה דבר שלא עושים בימים שהאישה טמאה. קול באישה ערווה. כשאישה שרה זה נחשב לערווה, ולכן בימים שהאישה טמאה היא לא יכולה לשיר בפני בעלה. נניח יושבים בסעודת שבת ומנגנים יחד ניגונים. אז בימים שהאישה טהורה, אדרבה אדרבה שתשיר, שישמע אותה, שינגנו יחד, שישמחו יחד. אבל בימים שהאישה טמאה היא לא יכולה לשיר והבעל ישמע את שירתה. גם אם יש אנשים או נשים נוספות בבית, נניח ברוך השם משפחה ברוכה. יש ילדים בנים, יש ילדות בנות וכולם שרים ביחד. גם במצב הזה אי אפשר שהאישה, כשהיא לא טהורה, היא תשיר למרות שקולה מתערבב בין קולם של שאר האנשים. בנוגע לשיחה בין איש לאשתו בימי נידתה. מה שנכתב בשולחן

49:08 דובר 2 שולחן ערוך זה: לא ישחוק ולא יקל ראש עמה ולא ידבר עמה דברים המרגילים לערווה. מה שנאסר בדיבור זה לא לא לשוחח עם האישה, אדרבה. צריך לשוחח עם האישה ולדבר איתה בענייני הבית, בענייני החיים, בהתלבטויות, בהתמודדויות. אדרבה, זה דבר חשוב לשוחח ולדבר. לא ישחוק ולא יקל ראש. כלומר המשנה אומרת צחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה. צחוקים כאלו שהם יכולים לגרור לידי ערווה, לידי עבירה, הם סוגי הדיבורים שלא מדברים אותם, אבל לדבר ולשוחח ואפילו לומר איזה בדיחה נאה זה בסדר. אין בעיה שיצחקו קצת. כל הבעיה זה דברים שעלולים לגרור להתפתחות הרגשות, ומכאן ואילך הדרך לעוד דברים תהיה קצרה. האם מותר לאיש ואשה לשחק יחד משחקי חברה בימי נידתה? רצוי מאוד להימנע מזה. לומר שזה אסור ממש, קצת קשה, אבל לומר שזה מותר לכתחילה זה עוד יותר קשה, ולכן כדאי להימנע מסוג של משחקי חברה, בפרט שרק שניהם משחקים יחד, שזה עלול לגרור לאותם מקומות שחכמינו זכרונם לברכה קבעו גדר, ולכן משחקים כאל-- כאלו, לא יודע. כל מיני משחקים לדוגמה לאופיים השונים צריכים להימנע מהם בימים שהאישה טמאה. מילות הערכה מותר לומר לאישה, אבל סגנון של דיבור שעלול לעורר את הרגשות ממנו צריך מאוד להיזהר. בפרט דיבורים שהם ישירים על עניינים אינטימיים. בימים שהאישה טמאה וודאי שהדיבורים הספציפיים הללו הם מחוץ לתחום. לסדר לבעל בפניו מים נעימים שיוכל לרחוץ את הפנים, את הידיים, את הרגליים. בוא נגיד אולי זה פחות מצוי כיום, אבל זה עדיין יש פעמים שזה קיים וקורה. זה דרך חיבה ואסור בימי טומאתה. להכין נעגל וואסער אחד לשני מותר בימי טומאתה. כאשר הבעל חולה מאוד, חולה באופן כזה שהוא חלוש לגמרי, הוא לא יכול לתפקד ואין

52:11 דובר 2 מי שיכול לטפל בו, רק האישה, והיא כעת טמאה. מותר לה לשמש-- מותר לה לטפל בו, אבל היא צריכה מאוד, מאוד להיזהר שלא תיגע בו ותימנע בהחלט מרחיצתו. כשהאישה היא חולה, המצב הוא הרבה יותר סבוך ואם יש חלילה כזה מצב צריכים להתייעץ עם רב אם ומה הדרך לפעול בכזה מצב. שהקדוש ברוך הוא ימנע מעם ישראל כל חולי ו"אני ה' רופאך", "כל המחלה ששמתי במצרים לא אשים עליך". שעם ישראל רק רפואה ובריאות, אבל אם חס ושלום יש כזו שאלה, צריך לדעת שהדברים האלה מאוד, מאוד עדינים ונוגעים עד לפרטי ועומקי ההלכות ויש להתייעץ עם רב מה וכיצד לעשות.