היסח הדעת בסעודה - הרב מנחם מענדל וילשאנסקי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 מוריי ורבותיי, אנחנו היום ממשיכים את הסדרה של הלכות ברכות הנהנין, והיום אנחנו עוסקים בדיני היסח הדעת בסעודה. כל אדם יודע שאם הוא מבר... לוקח מאכל ליד ואוכל, מברך ואוכל את המאכל, והוא תכנן לאכול, נניח כזית של עוגייה, מברך בורא מיני מזונות, תכנן לאכול כזית של עוגייה, ולפניו עומדות עוגיות, אחרי זה הוא מתחרט. אז זה לא נקרא שהוא צריך ל... שהוא כבר גמר בכזית את הברכה, ועכשיו בגלל שהוא חשב בהתחלה לאכול כזית, ועכשיו הוא מתחרט ורוצה לאכול עוד, אז שהוא יתחייב כמו באכילה חדשה, הוא יתחייב בברכה חדשה על האכילה החדשה. מדוע? כי דרכו של אדם להיגרר מאכילה לאכילה. אז זה פשוט שכשאתה מתחיל לאכול אתה תיגרר, ולכן גם ההלכה נותנת לזה, היא מתייחסת לזה שכשאתה מברך אפילו על לחם, אתה מברך המוציא לחם מן הארץ ויש לך בבית לחם, אפילו אם זה מונח בארון או במדף או במקרר, אם אתה מתחיל לאכול כמות, הוצאת שתי פרוסות ואחרי זה אתה רוצה לאכול עוד, דעתך כשהתחלת לברך בהתחלה ואמרת אני רוצה לאכול שתי פרוסות, היא לא משנה, כי זה דרכו של אדם להיגרר, כנראה התכוונת שאם תרצה ותתחרט אתה תאכל עוד. אבל היום יש לנו מציאות חדשה, שדומני שהיא לא הייתה כל כך מצויה ומוכללת בזמן השולחן ערוך. היום יש לנו מציאות של אנשים שאוכלים לפי, אה, תורת בריאות מסוימת או לפי כללי דיאטה, אני לא רוצה להגיד תורת בריאות, הרמב"ם יש לו תורה על בריאות, אז זה תורה, אבל תורה זה תורה. תורה זה רק מה שכתוב בהלכה, ברמב"ם, בספרי הקודש, אבל כללי בריאות מסוימים, שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת השם, אדם צריך לשמור על הבריאות,

02:13 דובר 2 צריך לאכול נכון, זה חלק מחובת התורה. אז יש אנשים שהם לוקחים איזשהו, אה, מישהו שכתב או, או הם מקשיבים לאיזשהו סדנה או שהם חברים באיזושהי, לא משנה, באיזו קבוצה, והם אוכלים לפי שיעורים ומידות, לפי מה שלימדו אותם. זה לא תורה מסיני, זה לא בטוח שהכל מאה אחוז נכון, אז אני לא קורא לזה תורה, אבל כללים של כללי בריאות. והאנשים האלה הם אוכלים בדיוק. זאת אומרת, כשהם רוצים לאכול עשרים ושבע גרם של כזית, כן, כשמודדים את הכזית במשקל ולא בנפח, היה צריך למדוד אותו בנפח, אבל בפועל, או כשהם אומרים אני אוכל שתי פרוסות, הם מתכוונים לשתי פרוסות. מה קורה כשהם מתחרטים? כשהם נוטלים ידיים, הם שמים את הכמות, הם מתכוונים רק לכמות הזאת. מה קורה אם הוא פתאום מתחרט ורוצה לאכול עוד? באותה מידה, השאלה הזאת תהיה תלויה באותה מידה בבן אדם שאוכל ובאמצע האוכל הוא רוצה להפסיק לאכול, הוא רוצה לגמור, ואחר כך הוא פתאום מתחרט ואומר, "לא, אני אמשיך לאכול". לדוגמה, אכל, אכל, לקח את המפה, סילק אותה עם כל הפירורים או נפנף אותה, מתיישב ואז הוא אומר, "לא, אני רוצה להמשיך לאכול". יש פה שאלה? מהי השאלה? היסח הדעת מאכילה לפעמים מחייב ברכה חדשה. נחזור לשאלה הראשונה ששאלנו על אנשים עם כללי אכילה ובריאות מסוימים, אם הוא מתכוון לאכול כמות מסוימת ועכשיו הוא מתחרט, זו אכילה חדשה מבחינתו. ברגע שהוא סיים את הכמות הוא כבר לא רוצה לאכול. אם כשהוא מתחיל לאכול באמצע הוא מתחרט, זו שאלה קשה, כן? זה פשטות, הוא יכול להתחרט באמצע האכילה, אבל אם הוא התחרט אחרי שהוא גמר את הכמות, הוא אוכל כמות מסוימת רק אחרי שהוא גמר

04:16 דובר 2 את הכמות הוא רוצה להתחרט, כמו אכילה חדשה, כי הוא מראש חשב אני אוכל רק את הכמות הזו. זאת אומרת שכשהיא נגמרה, הכמות, הוא כבר הסיח את דעתו מלאכול עוד. וזה דומה למקרים המופיעים בהלכה על אדם שנטל את ידיו, ישב בסעודה ופינה את השולחן או אמר בואו ונברך. יש סוגים שונים של היסח הדעת. הוא אמר בואו... הוא אמר, אה, אה, בואו, אה, בואו נזמן. לקח את הכוס לזמן, הרים את הכוס של הזימון. כל הדברים האלה בהלכה הם מופיעים כהיסח הדעת. יש לפעמים שזה מחייב ברכה מחדש. אם הוא יושב בסעודת לחם, ברכת המוציא מחדש, וכשיש ברכת המוציא מחדש צריך ליטול ידיים מחדש. לפי אדמו"ר הזקן חייב תמיד ליטול ידיים שוב פעם. יש לפעמים שהוא צריך לברך רק על שתייה ולא על מאכלים, כפי שנראה בהמשך. הדברים הללו, היסח הדעת בסעודה, זה דבר שיש לו דמיון לעוקר מקום סעודתו, כמו שלמדנו כבר בשיעורים הקודמים, שכשאדם עוקר את מקום... עוקר את עצמו ממקום סעודתו נגמרה קביעתו, וכשהוא חוזר לסעודה הוא צריך לברך מחדש. ולפעמים אני אומר שאם זה בסעודת הלחם כבר למדנו את הכללים מתי הוא צריך לברך שוב המוציא ומתי לא. בדומה לזה אנחנו היום דנים על דין אחר, היסח הדעת או אמירה מפורשת, היסח הדעת מלאכול עוד. זאת אומרת, הוא מסיח את דעתו מהסעודה, הוא גומר בליבו, יש לו החלטה לבבית שהוא לא רוצה להמשיך לאכול, או שהוא אומר בפירוש בואו נברך ברכת המזון, או שהוא לוקח את הכוס או מים אחרונים. נתחיל מהסוף להתחלה. אדם שהרים את הכוס לעשות ברכת הזימון ודאי וודאי שאם הוא מתחרט הוא צריך לברך על כל מאכל וכל משקה ברכה

06:17 דובר 2 ראשונה וברכה אחרונה. אם הוא ירצה לשתות, הוא יצטרך לברך שהכל ואחרי זה יצטרך לברך בורא נפשות. אם הוא ירצה לאכול לחם, הוא יצטרך ליטול ידיו בלי ברכת על נטילת ידיים, כי הוא בהמשך לכך שמקודם הוא כבר נטל ידיו וידיו טהורות, ויברך עוד פעם המוציא. אם הוא רוצה לאכול לפתן, נניח איזה סלט, סלט ירקות, הוא צריך לברך בורא פרי האדמה ובורא נפשות. זה בגלל שהוא הרים את הכוס ואמר בואו נברך ברכת המזון או שהוא נטל ידיים למים אחרונים. הוא נטל את ידיו למים אחרונים, נטל-- עשה, עשה כבר פעולה הכי, הכי, הכי מובהקת ופעולה הכי חריפה שמראה שהוא את הסעודה גמר. התחרטת? סעודה חדשה, ארוחה חדשה, אכילה חדשה. תברך מחדש. כל עוד שאדם אוכל על הדעה הראשונה, על-- שהוא התחיל לאכול, אז הוא מברך-- אז הוא אוכל על דעת הברכה הראשונה. אבל אם הוא סיים, בדומה לכך שאם אדם עושה מים אחרונים זה סוף סעודתו, גם אדם שגמר בליבו לא לאכול עוד ויצא ממקומו, יצא מן הדירה לבית אחר וחזר, גם הוא נחשב כשמצטרפים שני הדברים: גמר בליבו, החליט בליבו לא לאכול עוד, אבל בנוסף הוא גם יצא ממקומו וחזר. הפעם הוא צריך לברך ברכת המזון אם הוא באמצע סעודה, ואם הוא רוצה לאכול עוד משהו או לחזור, צריך ליטול ידיים, לברך ברכת המזון או לברך את הברכה הראשונה והאחרונה של כל מאכל שלא יהיה. כאן הדברים ברורים חלוטים, אין מחלוקת. במה יש מחלוקת? מחלוקת יש בהלכה על בן אדם שהוא נטל את ידיו, אכל ופתאום הוא מחליט בליבו שהוא לא רוצה לאכול עוד. הוא מחליט בלב: אני לא רוצה לאכול עוד. או שאומר בואו נברך ברכת

08:23 דובר 2 המזון. הוא לא הרים את הכוס, הוא לא נטל מים אחרונים, אמר בפה בואו נברך ברכת המזון או גמר בליבו והחליט אני לא רוצה לאכול עוד. פה אדמו"ר הזקן מביא מחלוקת. לדעה אחת אם הוא רוצה להתחרט, הוא יכול להתחרט. אם הוא רוצה עכשיו לבוא ולאכול, אם הוא רוצה עכשיו לבוא ולאכול לחם, יאכל לחם וכל שאר הדברים בלי בעיה. וכך אדמו"ר הזקן נוטה יותר להלכה, שיכול לחזור לאכילת הלחם ושאר הדברים מבלי ברכה נוספת של המוציא, לחם לא לברך שוב. אבל אם הוא לא יחזור לאכילת הלחם, אלא יחזור לאכילת סלטים וכדומה, לא ללחם, הוא יצטרך לברך ברכה ראשונה על, על מה שמתלווה ללחם. זאת אומרת כך, הוא החליט בליבו לא לאכול עוד. הוא רצה ל-- הוא אמר בואו נברך ומתחרט, יכול לחזור לאכילת הלחם לדעה אחת, לדעה הראשונה הוא יכול לחזור לאכילת הלחם ולאכול איתה את כל מה שהוא רוצה ולשתות כל מה שהוא רוצה, לחזור לאכילה ולשתייה ולא יברך לדעה הראשונה והעיקרית שום ברכה. אם הוא לא יחזור לאכילת הלחם אלא לאכילת שאר הסלטים והמתלווה והפרפראות וכל מה שמתלווה ללחם לסעודה, בוודאי שיצטרך לברך ברכה ראשונה, ראשונה בלבד. אוקיי. לדעה השנייה אומרים סליחה, זה נקרא היסח הדעת. גם להגיד בואו נברך ברכת המזון, גם להחליט בלב אני כבר לא רוצה לאכול יותר, זה היסח הדעת ולדעה השנייה הוא צריך לברך שוב. אבל מצד שספק ברכות להקל ומצד שלא לעשות ברכה לבטלה, אומר אדמו"ר הזקן לא יברך שוב אם אוכל, אבל יש לחוש. זאת אומרת יש לחוש לדעה השנייה ולא יאכל עוד ולא ישתה עוד, אלא יברך מייד ברכת המזון. מעיקר הדין יכול לחזור לאכילה ולשתייה בלי ברכה

10:26 דובר 2 ראשונה של המוציא, אבל שלא-- אבל אדמו"ר הזקן אומר יש לחוש לדעה השנייה, ואכן המסקנה לא יאכל עוד ולא ישתה עוד, וגם לא יאכל עוד וישתה עוד בברכה. אם מקודם אמרנו שאדם שלקח את הכוס ומים אחרונים ומתחרט מותר לו ליטול ידיים עוד פעם ולברך המוציא ולאכול, במקרה הזה יש מחלוקת. אז שלא יטול עוד פעם את ידיו ושלא יברך עוד פעם המוציא ולא יאכל ולא ישתה עד אשר יברך ברכת המזון ואז יכול להתחיל סעודה חדשה. הנה כי כן אני מסכם, אדם שהחליט בליבו לא לאכול ולא לשתות עוד או אמר בואו נברך ברכת המזון ומתחרט, בגלל שיש בזה מחלוקת אם הוא יכול להתחרט או לא, לא יאכל ולא ישתה, יחוש לדעה השנייה, ורק אחרי ברכת המזון יחליט מה הוא רוצה לעשות שוב. מצוין. כשאדם אומר אני לא אשתה עוד, אני לא רוצה יותר לשתות, במקרה שהוא אמר אני לא רוצה יותר לשתות, כאן יש משהו אחר לגמרי. פה יש בעיה אחרת לגמרי. כאן גם אם הוא התחרט הוא לא יכול להתחרט. זאת אומרת לחזור ל-- אם יש לו החלטה אני לא שותה, לדוגמה הוא שותה יין והוא אומר אני רוצה לחזור לשתיית היין, צריך לברך עוד פעם. אם הוא גמר בליבו לא לשתות והוא אמר בואו נסיים את הסעודה, בואו נפסיק לשתות, גמר בליבו לא לשתות עוד או החליט אני עכשיו מסיים את השתייה או אמר בואו נסיים לשתות, לא רוצה לשתות יותר, אם הוא מתחרט הוא צריך לברך עוד הפעם, אם זה יין בורא פרי הגפן. לגבי שאר הדברים, לגבי שאר המשקאות, יש אומרים שעל שאר המשקאות היות והוא אוכל וזה מביא אותו לצימאון לא יברך אם

12:25 דובר 2 הוא צמא מחמת. אם הוא צמא מחמת האכילה, יכול לשתות את שאר המשקאות מבלי לברך עוד הפעם. אבל יין ודברים כאלה שלא שותים אותם בגלל האוכל, יברך. לא יכול לאכול אותם, לא יכול לשתות עוד הפעם אם גמר בליבו לא לשתות או אמר: בואו נפסיק לשתות. לא יכול לשתות עוד פעם יין, וודקה וכדומה בלי לברך. רק דברים שהם באים אצלו כרגיל, שתיות, מים, מיצים וכדומה שבאים אצלו כחלק מהסעודה, הוא יכול לאכול וכחלק מהאכילה להמשיך לשתות. וגם פה חוזר את ה... חוזר העניין הראשון. אם יש בן אדם שהוא לא שותה משקה עם סוכר יותר מכמות מסוימת בגלל בריאות, נניח הוא לא שותה מיץ יותר מכמות של כוס אחת, והוא אומר: אני לא רוצה יותר לשתות, ומתחרט, אז זה לא משנה אם זה יין או שאר הדברים. ודאי שהוא יצטרך לברך עוד הפעם אם הוא מתחרט, כי הוא בפירוש התכוון לשתות רק את זה ואחרי זה הוא לא רוצה לשתות את זה. זה לא חלק מהסעודה אצלו. אצלו חלק מהסעודה זה מים, או שהוא בכלל לא שותה מים. כן, אבל מים זה תמיד חלק מהסעודה. אבל דבר שממותק, שהוא יש לו עם זה, נגד זה, משהו באופן מיוחד, והוא מחליט לא לשתות את זה בגלל איזושהי דיאטה או בגלל איזשהם כללי בריאות, אז ודאי שכשהוא גמר ומתחרט צריך לברך עוד הפעם. אז ממילא יוצא שהיסח הדעת משתייה חמור מהיסח הדעת מאכילה. היסח הדעת מאכילה, יש דעה שאומרת שיכול לחזור לאכול בלי לברך, לאכול פת ושאר הדברים מבלי לברך. היסח הדעת משתייה, דהיינו שתיית יין וכדומה, זה תמיד היסח הדעת. למה? בגלל שהשתייה רק נגררת אחרי האכילה והיא נפטרת

14:13 דובר 2 בברכת האכילה. מצד ברכת, מצד ש־שהאדם, שהוא מצד שחז"ל אומרים אין אכילה בלי שתייה כי אדם הוא צמא. האכילה גוררת את השתייה, השתייה נגררת. אז ממילא במקרה כזה שהוא הסיח דעת מהשתייה, זה נפסק הקשר לסעודה. ואם הוא רוצה לשתות עוד הפעם, הוא צריך לברך ברכה ראשונה ואחרונה. כאן המקום לציין שאם בן אדם אוכל לחם וגמר בליבו שהוא לא רוצה לאכול יותר והוא מתחרט, ואמרנו שיש דעה שאומרת שאם הוא רק החליט בלב ולא אמר, הוא יכול לחזור לאכול לחם. והוא חזר ונטל ידיו ואכל לחם, נטל ידיים. כמובן לא בירך המוציא והוא אכל את הלחם. הוא סמך על הדעה הראשונה. הוא הקל לעצמו לפי הדעה הראשונה. עכשיו הוא רוצה לשתות. הרי היסח הדעת מהאכילה גרר היסח הדעת מהשתייה. אם הוא שותה מחמת האכילה העכשווית, זאת אומרת הוא התחיל פרק ב' של אכילה מאיזשהו טעם שיהיה, ועכשיו הוא נהיה צמא מחמת האכילה, האכילה השנייה, אז הוא פטור מלברך על השתייה. אבל אם הבן אדם הזה מתחיל עכשיו לאכול עוד הפעם והוא צמא, לא בגלל האכילה הזו, כי כל הזמן הוא היה צמא, וכשהוא גמר בליבו להפסיק לאכול ולשתות, אז הוא כבר סילק את דעתו מהאכילה הראשונה. ועכשיו כשהוא חוזר לאכילה השנייה, הוא עוד צמא בגלל האכילה הראשונה. אז הוא לא יכול עכשיו לשתות בלי ברכה. הוא צריך לברך. אבל כאמור כבר אמרנו שיש דעה שאומרת שכשהוא מסיח את דעתו מהאכילה וגומר בליבו, יש לחוש לדעה שאומרת שלעולם לא יחזור לאכול. ממילא אם הוא לא יחזור לאכול, הוא גם לא יחזור להיות צמא או לא יחשוב על הצימאון שלו. ממילא תמיד הוא ישתה כבר אחרי ברכת המזון. אבל אמרתי

16:08 דובר 2 ציינתי שלאותה דעה בשולחן ערוך, שאדמו"ר הזקן אומר שצריך לחוש לדעה החולקת ולא לקבל אותה, למרות שבעיקר הדין הוא סובר כמותה, שאם אדם מתחרט מלאכול בלב רק ואחר כך הוא רוצה, או בדיבור שאומר בואו נברך והוא לא לקח את הכוס ליד ואחר כך הוא מתחרט, הוא יכול להמשיך לאכול לחם ושאר הדברים. ואז אם הוא נהיה צמא הוא צריך לשתות. אז אמרנו שאם הוא צמא מחמת אכילה ראשונה, הוא צריך לברך ברכה ראשונה. אמנם מכיוון שאדמו"ר הזקן אומר לחוש לדעה השנייה ולא להמשיך לאכול, אז השאלה הזו לא רלוונטית. אבל במקרה שהשאלה היא רלוונטית למי שהמשיך לאכול אחרי שהתחרט, אז על השתייה, אם הוא צמא מחמת האכילה הראשונה לפני החרטה על השתייה, הוא יברך למרות שעל האכילה הוא לא יברך. אז נסכם לדינא, לדין. אדם שהחליט בליבו לא אוכל יותר, אומר אדמו"ר הזקן: אל תאכל יותר באמת. אל תסמוך על הדעה המקילה ותברך מיד ברכת המזון. אם הוא רוצה לחזור ולשתות, אז פה לכל הדעות הוא צריך, הוא יכול לברך ברכה ראשונה, הוא צריך לברך ולכן יכול לברך ברכה ראשונה וברכה אחרונה, ואז ישתה על ידי ברכה ואחר כך ברכת המזון. ולסיום של הפרק של הנושא הזה נזכיר שאם אדם ניקה את השולחן כמו שאנחנו רגילים היום, להסיר את הדגים, את המרק, את הבשר ולהביא את המנה האחרונה, זה לא נקרא היסח הדעת. בזמן הגמרא אדם שהיה מסלק את השולחן זה היה נקרא גמר את הסעודה. בזמננו זה לא גמר סעודה, זה סך הכול ניקיון השולחן לקראת המנה ה... הדיזרט, ה־ה־הלפתן, המנה האחרונה, הקומפוט. ושמה אם אדם מנקה את השולחן זה לא נקרא היסח הדעת וצריך לברך על הקומפוט.

18:03 דובר 2 לפי הדין. אם הוא אוכל מזונות שיש בהם ספק, לא יברך מזונות. אם זה מזונות שאין בהם ספק, יברך כפי שלמדנו בפרקים הקודמים. אם בן אדם אוכל, אה, אה, מיני שהכול, יברך שהכול, ומיני אדמה ומיני זה, יברך אדמה, כי זה מנה אחרונה. הוא מברך לא בגלל היסח הדעת, אז הוא מברך רק את הברכה הראשונה ואינו מברך את הברכה האחרונה. לאחר שהבנו את הדינים שקשורים עם העניין של נמלך, זאת אומרת שבן אדם הסיח דעתו מאכילה ושתייה, מה קורה אם הוא חוזר? עכשיו נחזור לשאלתנו הראשונה בדין של אדם שהוא אוכל ושותה לפי דיאטה. אדם שאוכל ושותה לפי דיאטה והוא מחליט בדעתו: אני אוכל רק את הכמות הזו, או שותה רק את הכמות הזו. אם אחרי שהוא גמר הוא נמלך, לכאורה אני אומר את זה, וכל אחד ישאל לחכם, אבל לכאורה מה שנראה, שזה בדיוק כמו אדם שמסיח דעתו לגמרי או עוקר את השולחן, ואם הוא חוזר בו הוא צריך לברך הן על המוציא והן על השתייה. אם הוא, בתוך כך שהוא אוכל, מתחרט ומביא עוד לחם, יכול להיות שזה בסדר. מדוע? ההלכה אומרת שאם בן אדם נטל ידיים ואכל לחם, וסתם עכשיו הוא נגרר ונגרר, פתאום נגמר לו הלחם ואין לו לחם בבית, והוא שלח מישהו לקנות לחם, או שהוא בעצמו יצא על פי הגדרים ההלכתיים המתירים לו לצאת לרגע למכולת, קנה לחם וחזר, כיוון שהלחם הזה לא היה בביתו אז ממילא אין שום מצב שהיה בדעתו, צריך לחזור ליטול ידיים, לברך המוציא וימשיך את סעודתו. לכאורה הדין של בן אדם שאוכל כמויות בגלל צורך רפואי או צורך דיאטני וכדומה, זה

19:50 דובר 2 כמו בן אדם שכשהוא מתחרט הוא יוצא וקונה לחם, הוא צריך לברך שוב. במה דברים אמורים? כאשר הוא גמר את הכל. אבל אם אני מדבר לגבי בן אדם שהוא אוכל מחמת דיאטה, אבל אם הוא התחיל לאכול, חשב לאכול כמות מסוימת, והוא בתוך כך אומר: לא, אני אוכל יותר או טעיתי בכמות, לכאורה לא יברך שוב, וזה ישאל אדם לחכם. אבל הרעיון המרכזי, שהיסח הדעת, הפירוש הוא שגם החלטה על כמות מסוימת או על משקים מסוימים. בן אדם שמצד בריאות שותה רק משקה מסוים, והוא אומר: אני הולך לשתות רק את זה, ואחר כך מתחרט לשתות משהו אחר. זאת אומרת, היה בדעתו לא לשתות. לא שהוא שתה בסתם, והו, יופי, הגישו. הוא יושב ומגישים קולה. אומר: טוב, אני אעבור על חוקי הבריאות ואני אשתה קולה. לא על זה מדברים, זה בטח שהוא לא צריך לברך. אלא בן אדם שאומר מפורש: יש לי קולה בבית ואני לא אשתה, ופתאום הוא מתחרט לשתות. היה בדעתו לא לשתות, אז ודאי שצריך לברך על זה. זה לא היה חלק מהסעודה. על כל פנים, בנושא הדיאטה ישאל לחכם, אבל הרעיון המרכזי הובן. אני חוזר ומסכם את זה בשתי מילים: אדם שהרים את הכוס ואמר ״בואו נברך״, בזה הרים את הכוס של הזימון, זה כבר סיים את סעודתו. אדם נטל מים אחרונים, סיים את סעודתו. אתה רוצה לחזור לאכול? תיטול ידיים. אל תברך נטילת ידיים, תברך המוציא ותברך, או אם אתה רוצה לאכול או לשתות משהו, תברך ברכה ראשונה ואחרונה, אחר כך ברכת המזון. אדם רק גמר בלבו או אמר ״בואו נברך״. בסדר, יש פה מחלוקת. חוששים לדעה האחרונה שאומרת לנו מפורש. הדעה האחרונה אומרת

21:29 דובר 2 לנו שלא ימשיך לאכול ולשתות ולא ימשיך לאכול. אדם שהסיח דעתו משתייה, אומר: אני מפסיק לשתות, והוא ממשיך לאכול. אז כשהוא חוזר לשתות יין וכדומה, דברים שלא באים מחמת הסעודה, צריך לברך עליהם את הברכה הראשונה. בוודאי, כי הוא כרגע, זה שתייה חדשה, וכנראה גם צריך לברך ברכה אחרונה, כי זה לא שתייה שקשורה למה שהיה מקודם, זה נפסק. מה קורה אם יושבים אנשים במרוכז? כבר למדנו בפעמים הקודמות שאם יושבים בסעודה, אדם שמברך בסעודה דעתו על דעת המגיש ובעל הבית. אדם שיושב בהתוועדות, דעתו על מי שיגיש. זאת אומרת, אם הוא אכל רק טונה, אחרי זה הביאו מבחוץ או קנו עוד טונה, ודאי שהוא לא צריך לברך על זה עוד הפעם, כי הוא על דעת מה שיביאו. אדם שיושב אצל בעל הבית במחיצתו, זה לא משנה אם בעל הבית יקנה באמצע הסעודה, אחרי הסעודה, לפני, הוא מברך על דעת מה שיגיש לו בעל הבית, לכן לא מברך פעמיים. אז אמרנו, אדם שסועד בסעודה של מישהו אחר, אדם שנמצא בסעודה של קהל גדול או בסעודת חתונה, כשהוא מברך, הוא מברך על כל מה שיבוא. מברך שהכול על שתייה, ואחרי זה הביאו איזה גלידה, הוא לא צריך לברך עוד הפעם. למה? כי הוא בירך על כל מה שיביאו. אף על פי שהמין גלידה לא היה לפניו בהתחלה, זה לא משנה, הוא בירך על הכול. כבר למדנו בשיעורים הקודמים שאם זה מאכל יותר חשוב, כדאי שיהיה דעתו על זה וכולי. לא ניכנס לשאלות, אבל ברעיון יצא ידי חובה בברכה שהוא מברך בפעם הראשונה, מברך על הכול. האם כשבן אדם אוכל בסעודה אמרנו שהוא על דעת בעל הבית? האם גם ככה

23:09 דובר 2 בחרטה מלאכול? זאת אומרת בהפסק או בהיסח הדעת, דהיינו שהוא גומר בלבו או מחליט שהוא לא רוצה לאכול. לדוגמה, אם אחד הסועדים אמר: בואו נפסיק לאכול. אם בעל הבית לא הסכים איתו והמשיך, גם הוא יכול להמשיך לאכול. אם בעל הבית אומר לסועדים: בואו נפסיק, והסועדים לא אמרו לבעל הבית כלום, הם על דעת בעל הבית, הם כבר לא יכולים להמשיך לאכול. זה היסח הדעת, כי אם בעל הבית מפסיק בדרך כלל אורחים מפסיקים. אבל אם בעל הבית אומר בואו נפסיק ואחד האורחים ממשיך לאכול ועושה ככה עם הראש ואומר: אני רוצה להמשיך. הכי טוב שיגיד: אני רגע אחד גומר, אני רוצה להמשיך. הוא לא על דעת בעל הבית והוא יכול להמשיך והוא לא צריך לברך שוב. אבל אם הם הסכימו לדעת בעל הבית ולא מיחו בו, הוא אמר בואו נפסיק וכולם ככה מתחילים להסתכל הצידה: איפה הברכונים? איפה זה? ופתאום הם רוצים להתחרט. הם על דעת בעל הבית ולכן גם שמה זה נקרא כשהוא מסיח דעת ומסיח דעת בשביל כולם, והם צריכים לברך עוד הפעם. אם זה משקה כמו יין צריכים לברך עוד הפעם, אם זה אוכל אמרנו שיש מחלוקת ולכן שלא יאכלו שוב עד אחרי ברכת המזון. אז היסח הדעת של בעל הבית, כשהאורחים שומעים ולא מוחים בו, לא אומרים לו לא מסכימים, נחשב המשך לבעל הבית. כשהם מוחים בו זה בסדר. כשאחד מ-- כש-- זאת אומרת הם יכולים להמשיך לאכול אם, אם, אם אומרים לבעל הבית רק רגע, או שהם אומרים רק שנייה, או שממשיכים לאכול, שזו מחאה שהם מראים בדעתם שהם לא רוצים להקשיב, זה בסדר. אבל אם הם הפסיקו איתו לרגע, זהו,

24:47 דובר 2 הם לא יכולים להמשיך לאכול עד אחרי ברכת המזון, שיברכו עוד פעם מחדש על מה שהם רוצים. אבל אם אחד מבני הבית או אחד מהאור-- כל שכן אחד מבני האורחים, אם אחד מהילדים, כל שכן אחד מהאורחים, מוחה ואומר, אומר לבעל הבית: "בוא נברך", אומר לכולם: "בואו נברך", ובעל הבית לא, לא מתייחס לזה וממשיך הלאה, גם מי שאמר בוא נברך זה לא היסח הדעת. למה? אין לו רשות ל-להחליט לכולם. אז הוא, אז במילא הוא חושב: אני מחכה לרשות של בעל הבית. אז אם ככה זה לא היסח הדעת. אם הוא יעקור ממקומו לצאת או יבקש רשות מבעל הבית ויגיד לבעל הבית: "אני רוצה לעשות עכשיו זימון", הוא ירים קולו ויגיד לבעל הבית: "אתה מרשה לי לעשות זימון עם שניים פה מתוך, מתוך כל הנאספים? אתה מרשה לי לברך ולצאת?" ובעל הבית יגיד לו כן, זה היסח הדעת. אז אם הוא יתחרט הוא יצטרך עוד פעם לברך. אם הוא יצא, ודאי שזה היסח הדעת, כי הוא עקר את עצמו מהמקום של כולם. הוא גם גמר בליבו מלאכול וגם יצא. אבל כל עוד שהוא יושב ליד השולחן, אפילו אם הוא הכריז: "בואו נפסיק", זה לא רשותו להכריז. הוא לא המחליט אם יפסיקו או לא. הוא לא יכול להגיד הפסיקו וכולם מסכימים, במילא זה ברור שהוא לא המחליט, שהוא לא המחליט, בעל הבית מחליט, אז הוא על דעת בעל הבית. הוא על דעת והוא צריך את רשותו של בעל הבית, במילא גם הוא יכול להמשיך לאכול ולשתות בלי בעיה מבלי לברך שוב פעם. שזה קורה, לפעמים זה קורה בסעודות, אה, שאתה בא להורים, לפעמים זה ילד מבני הבית שאומר: "אבא, אני

26:17 דובר 2 עייף, אני רוצה לברך ברכת, ברכת המזון". יושבים בסעודה וכבר עומדים לקראת הסוף, אחד הילדים עייף והוא אומר: "נו, כבר בואו נברך", אומר לאבא: "טוב, ברכה, בואו, בואו נברך", והאבא ממשיך, גם הילד יכול להמשיך. כמובן שתמיד, אה, מבחינה מציאותית אפשר לתת לילד רשות לקחת שניים מהנאספים, אם, אם זה על פי ההלכה שאפשר להתחלק בעניין הזימון וכולי, זה כבר דינים אחרים. מה שחשוב לדעת זה שהברכה הראשונה היא על כל משך הסעודה כל עוד שאין גמירות דעת וסילוק סעודה. בזמן הגמרא סילוק הסעודה היה ב-- על ידי שולחנות, לכל אחד היה שולחן קטן. אנחנו לומדים את זה הרבה בהלכות פסח, מסכת פסחים, והיו אוכלים על השולחן הקטן. כשהיו רוצים לסיים את הסעודה היו מזיזים את השולחן הקטן. הפוסקים אומרים שהיום, כפי שהזכרתי מקודם, הזזת האוכלים והזזת המפות והזזת השולחן זה לא נחשב, כי היום זה לא מנהגנו. אז לכן היום אנחנו צריכים לעשות מעשים אחרים, שהם בעצם מעשים ברורים שהם, שהם, אה, אה, מדג-- מדגישים את ההפסק מהאכילה. ברכות הנהנין בכלל זה יש בהם הרבה דינים מורכבים ולכן אנחנו חייבים לחזור עליהם ולשנן אותם גם כאן במקרה הזה. אדם שעושה ברכה ראשונה אמרנו שזה מועיל לו כלפי העתיד, כלפי הלאה, אבל הוא צריך לדעת מתי זה מועיל. אדם כשהוא מברך הוא צריך לאכול כזית, אם הוא שותה הוא צריך לשתות רביעית. אם לא, הברכה הראשונה לא נהיה קביעות באכילה או בשתייה שלו, ובמילא כשלא נהיה קביעות הוא לא יכול לברך ברכה אחרונה ולפעמים גם לא יכול להמשיך. לדוגמה, נניח אדם בירך בורא מיני מזונות, לא אכל כזית, לא אכל כזית ועבר כדי אכילת פרס, שזה שש דקות. זה צריך

28:25 דובר 2 ל-- תחילה זה ארבע דקות, שש דקות. עבר. הוא לא אכל כזית. האם זה-- האם הוא צריך לברך עוד הפעם? כי האכילה הראשונה שלו לא הייתה ממשית. אז אם הוא עדיין יושב במקומו, יש לו שעה ושתים עשרה דקות להמשיך לאכול. לכתחילה צריך לאכול כזית בתוך שש דקות, ארבע דקות, ואם לא אז שש דקות לכתחילה. אבל אם לא עשית את זה, בשעה ורבע הקרובים-- בשעה ושתים עשרה דקות הקרובים, בדיעבד אתה יכול להמשיך לאכול. לגבי קפה זה לא ככה. בן אדם שלקח קפה ושתה רביעית, אבל הוא לא שתה רביעית בתוך שש דקות. שתה רביעית, התחיל והמשיך את הרביעית לגמור אחרי שש דקות. צריך לברך עוד פעם על שתיית הקפה הבאה. הוא בבעיה, אין לו קביעות. ברכה אחרונה ודאי שלא יכול לברך. אדם שמגיע לסעודה של רבים והוא לא היה מוזמן, פתאום נכנס וכולם אוכלים ושותים. אז ככה הוא לא מרגיש נעים להצטרף ואנשים אחרים לא מרגישים נעים שהוא עומד בצד, אז מושיטים לו כוס. הוא בירך, בירך שהכל. כשהוא מברך שהכל הוא לא יודע אם יתנו לו לשתות עוד או לא. אז אכן כל פעם שייתנו לו כוס הוא צריך לברך מחדש, כי זה כמו שתייה חדשה בשבילו, כי כשהוא בירך בפעם הראשונה הוא ידע שזה רק הכוס הזו, אלא אם כן יתעורר עוד מישהו לתת לו. מאידך, רוב המקומות היום בעולם נוהגים שכשבן אדם אפילו זר נכנס לסעודת חתונה או לסעודה כזו מושיבים אותו, ככה מכבדים אותו לשבת, ואז במילא הוא יודע שאם כבר נתנו לו לשבת או אפילו אמרו לו בוא תצטרף, כבר כשנותנים לו כוס כבר יש לו רשות למזוג לבד או שכבר ימזגו לו

30:19 דובר 2 וימזגו לו. לכן בדרך כלל לא צריך לברך עוד הפעם, כי היום נהוג שכבר בן אדם אורח מגיע, נותנים לו כוס ועוד כוס. בזמן השולחן ערוך ולפני זה בזמן המשנה והגמרא היו נותנים לבן אדם כוס, הוא לא יודע אם יתנו לו עוד, אבל היום כבר רגילים שנותנים ולכן ברוב המקומות, ברוב סעודות שאדם נכנס והוא יודע שיכבדו אותו, אז או שייתנו לו רשות, כשהוא מברך ברכה אחת זה על כל מה שיהיה בהמשך. אמנם אם הוא נהג של איזה אדם חשוב ומגיע לאסיפה חשובה ששם לא נוהגים לכבד את הנהגים, או הוא מגיע לאיזשהו אירוע בפורום מצומצם או חתונה יוקרתית מאוד שלאו דווקא שיקראו לו, שיש רישום בהתחלה את מי מכניסים ואת מי לא, אז לא בטוח שאחרי שנתנו לו כוס יתנו לו עוד רשות לעוד כוס או שיזמינו אותו. אם יזמינו אותו, יכול להיות שלא יזמינו אותו עוד פעם, אולי הוא מתבייש אז שיישאר בעצמו. הוא צריך לחשוב לעצמו: האם כשאני נכנס פה זה נראה לי שכשאני עכשיו מתחיל לשתות, זה ככה ימשיך ממילא וי-יזרום, מה שנקרא זה יזרום, ואז אני כבר יזרום לתוך הסעודה או כבר יקראו לי עוד אנשים ואני אשתה, ואז הברכה הראשונה עולה על הכל; או שהוא יודע לעצמו, והוא צריך לבחון בעצמו, שזה לא בדיוק זורם, ואז הברכה על הכוס הראשונה היא לא עולה. זאת אומרת, היא לא מועילה לכוס השנייה שתבוא, כי זה כל פעם תחילת שתייה מחדש או תחילת אכילה מחדש, זה כל פעם קביעות חדשה, ואז הוא צריך לברך על כל כוס וכוס בנפרד, על כל אכילה ואכילה בנפרד. עד כאן. במילים אחרות, ברוב המקומות בעולם זה הוא

31:55 דובר 2 מברך פעם אחת על הכל והוא צריך ל-- אבל במקומות שיש סיבות מיוחדות שזה לא בדיוק ככה, הוא לא מוזמן וגם אי אפשר לדחוף את עצמו, הוא גם לא יכול להיכנס וכולי וכולי, אז רק כל כוס וכוס שמגישים לו או כל אכילה ואכילה הוא מברך עליה בנפרד. עכשיו נגיע לדין. מה קורה אם בן אדם מברך פעם אחת ושכח ברכה אחרונה? אז לא מברך ברכה אחרונה. מה יעשה? הדין הוא שאם הוא נזכר בברכה אחרונה שהוא לא בירך, כל עוד שלא נתעכל, אם הוא אכל ושתה כל צורכו, הוא אכל ושתה טוב והוא לא ש-- ולא זכר לברך ברכה אחרונה, כל עוד שהוא שבע מהאכילה והשתייה האחרונים שלו, כל עוד שהוא שבע או שהוא לא צמא מהאכילה והשתייה האחרונים שלו, הוא לא צריך לברך עוד פעם המוציא, הוא לא צריך לברך עוד פעם מזונות, לא צריך לברך עוד פעם שהכל, והוא אוכל ושותה על הברכה הראשונה אם לא היה היסח דעת, אם לא יצא ממקומו ולא היה היסח הדעת. הכוונה היא שהוא עדיין יושב פה, לא מברך ברכת המזון, אבל גם לא הסיח דעת מאכילה ושתייה. אם הסיח ודאי שיחזור ויברך שוב. כן? אם הוא עדיין יושב במקומו, הוא לא יצא ממקומו. אז גם אם הוא נזכר אחרי זמן ארוך, כל עוד שלא נתעכל המזון שבמעיו, שזה עד שש שעות, כל עוד שהוא לא נהיה רעב וצמא עד שש שעות, לא מברך. אם רוצה לאכול ולשתות שוב ולא הייתה יציאה ממקומו והיסח הדעת, אוכל ושותה בלי ברכה ומברך ברכה אחרונה אחת על שתי האכילות או שתי השתיות שקדמו. דהיינו, נניח אדם נטל ידיים בשעה שלוש בצהריים, אכל כל

33:35 דובר 2 צורכו ושכח לברך ברכת המזון והוא עדיין יושב במקום, הוא ככה כן שותה קצת, לא שותה קצת, יושב, יושב, יושב ונזכר אחרי שעתיים שהוא לא בירך. אין בעיה, עוד לא נתעכל המזון שבמעיו. אם אתה מתחיל להרגיש רעב, סימן שזה נתעכל. אם הוא כבר מתחיל להרגיש רעב, סימן שזה נתעכל. אתה לא יכול לברך. אבל אם לא מרגיש רעב, לא מרגיש צמא, כל עוד שלא מרגיש רעב וצמא, אתה יכול להמשיך לאכול ולשתות בלי ברכה ולברך אחר כך ברכה אחרונה על הכל ביחד. אתה מתחיל להרגיש רעב וצמא, תברך שוב מחדש ברכה ראשונה, תיקח עוד לחם, כן? טול ידיים. אם היסחת דעת, טול ידיים, תברך המוציא וברכה אחרונה על שניהם. לא היסחת דעת, קח עוד לחם. תאכל. אני מדבר כשהוא לא נהיה רעב. כן? תאכל ותברך ברכה אחרונה. אם נעשה רעב שוב פעם, אז הוא הפסיד את הברכה האחרונה. אז הוא יצטרך ליטול ידיים עוד הפעם, לברך על נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון על שניהם יחד. אבל אם הוא לא נעשה רעב, אז שיאכל את הלחם הראשון כל עוד שהוא לא נעשה רעב בתוך שעתיים, שלוש, עד שש שעות. כל עוד שהוא לא יודע אם הוא נעשה רעב, לא מרגיש רעב, הוא לא יודע גם אם הוא נעשה רעב, הוא לא מרגיש צמא והוא לא יודע, עד שש שעות, שהוא לא עקר ממקומו ולא הסיח דעתו, יכול לאכול ולשתות על דעת הברכה הראשונה וברכה אחרונה על שתי האכילות ביחד ושתי השתיות ביחד. אם נעשה רעב באמצע צריך לברך עוד הפעם, ליטול ידיים עוד פעם, לברך עוד הפעם ולברך אחר כך ברכה אחרונה על שניהם. ובאמת בן אדם צריך לזכור מיד

35:26 דובר 2 שגמרת לאכול, מיד תברך ברכה אחרונה שלא תשכח חלילה. אבל פה מדובר בבן אדם ששכח או שהמתין או שהיה בדעתו: אני אוכל עוד קצת, אני אשתה עוד קצת, ולא שם לב. מתעסק עם כל מיני דברים ולא שם לב שעבר כבר שעתיים ושלוש. עד שש שעות, אם הוא לא מרגיש רעב, אם הוא לא מרגיש צמא, לא-- אנחנו מחזיקים אותו שלא היה לו עיכול של האכילה והשתייה והוא עדיין, אם הוא לא עקר ממקומו ולא הסיח דעתו, הוא עדיין על דעת ברכה ראשונה וקביעות ראשונה והוא לא צריך לברך עוד פעם על מאכל ומשתה. מה קורה אם הוא לא אכל מספיק ולא שתה מספיק? את הדבר הזה אדמו"ר הזקן מתייחס אליו רק בשולחן ערוך ולא בברכות הנהנין, לא בסדר ברכות הנהנין. אם הוא לא אכל ולא שתה מספיק, אז אם הוא לא יודע, לא בטוח אם הוא רעב או צמא, עד שבעים ושתיים דקות, יש דעה שאומרת שעד שבעים ושתיים דקות יברך ברכת המזון בלי בעיה. אם הוא לא יודע אם הוא רעב או צמא, עד שבעים ושתיים דקות יברך. ויש דעה שחולקת ואומרת שעד אחד עשרה דקות. עד אחד עשרה דקות, ככה אומר בדי השולחן, רבי חיים נאה, עד אחד עשרה דקות יכול לברך. אחרי אחד עשרה דקות כבר לא יכול לברך. אם הוא לא אכל ולא שתה כדי צורכו. זאת אומרת, הוא לא שתה כדי שהוא מרגיש רווי, רווה את צימאונו. הוא לא אכל שהוא מרגיש שבע, הוא אכל פחות מזה. אז נפתחו לו בני המעיים והם לא נסגרו והוא עדיין מרגיש רעב או נפתחו לו-- או אכל לתענוג, פתאום מתאווה, סתם בשביל תאווה. יש דעה שאומרת

37:04 דובר 2 עד שבעים ושתיים דקות אתה יכול לברך ברכה אחרונה. יש דעה שאומרת לא, עד אחד עשרה דקות. היות ויש מחלוקת, לכן עד שבעים ושתיים דקות לא יוכ-- לא יוכ-- לדוגמה, אדם נטל ידיים ולא בירך ברכת המזון ולא אכל כדי צורכו ולא בירך ברכת המזון, אכל כזית וכביצה ולא מרגיש שבע, עד שבעים ושתיים דקות, ברגע שהוא נזכר שהוא לא בירך ברכת המזון יאכל עוד חתיכת לחם ויברך ברכת המזון. יאכל אותה בלי ברכה. יש מחלוקת אם הוא יכול לברך ברכה אחרונה או לא יכול לברך ברכה אחרונה. לדעה שצריך לברך ברכה אחרונה הוא לא צריך לברך ברכה ראשונה. לדעה שהוא לא יכול לברך ברכה אחרונה, אז כבר הוא לא יכול לברך ברכה אחרונה, הוא צריך לברך ברכה ראשונה. ספק ברכות להקל. יאכל, יאכל עוד לחם בלי ברכה ראשונה ובתוך שבעים ושתיים דקות, אז תוך שבעים ושתיים דקות הוא יכול לברך-- לאכול בלי ברכה ולברך ברכת המזון על שתי האכילות יחד בדיעבד, ולכן לכתחילה יברך ברכת המזון בתוך, אם לא אכל כדי צורכו, לכתחילה יברך ברכת המזון בתוך אחד עשרה דקות לסיום אכילתו. בדיעבד עד שבעים ושתיים דקות יאכל עוד חתיכת לחם ויברך עליה ברכת המזון על שתי האכילות יחד. זה רק בדיעבד. לסיכום, אדם שאכל ושתה כל צורכו עד שש שעות יכול לברך ברכה אחרונה. עד שש שעות יכול לאכול עוד ולשתות עוד בלי לברך ברכה ראשונה, בתנאי שהוא במקומו ולא הסיח דעתו, על דעת קביעות סעודתו הראשונה הוא בירך בשש שעות. לא אכל כל צורכו ולא שתה כל צורכו ונזכר אחרי אחד עשרה דקות שלא בירך ברכה אחרונה, יש מחלוקת של שתי דעות, ולכן בדיעבד יאכל עוד לחם

38:52 דובר 2 בלי ברכת המוציא, ויברך ברכת המזון על שתי האכילות, ולא עושים את זה לכתחילה. מהשאלה הזו אנחנו נופלים לשאלה חדשה. מה קורה אדם שנמצא ביום הכיפורים? יש לו כ-- הוא שותה כל פעם פחות משמונים ושש סמ"ק, פחות מרביעית. הרופאים אמרו לו שהוא חייב לשתות או חייב לאכול פחות מזית, פחות, סליחה, מככותבת, שיעור, פחות מכשיעור. מה הדין? כמה פ-- האם הוא יכול לברך ברכה אחרונה על שתי אכילות פחותות מהשיעור בהפרש של זמן? האם הוא צריך לברך על כל אכילה ברכה ראשונה? דהיינו, נניח אומרים לו תשתה שמונים ושש סמ"ק כל חצי שעה. שתה פחות משמונים ושש סמ"ק, פחות מרביעית. שתה בשעה ארבע, שעה ארבע וחצי הוא רוצה לשתות עוד פחות מרביעית. הוא צריך לברך עוד הפעם או לא? שתה פחות מרביעית בארבע. עכשיו השעה כבר מתקרבת לארבע וחצי ולחמש. הוא יכול-- והוא לא בירך ברכה אחרונה כי הוא לא שתה רביעית. עכשיו הוא שותה עוד רביעית, עוד פחות מרביעית, סליחה. הוא שתה פחות מרביעית, הוא לא בירך ברכה אחרונה. עכשיו הוא שותה עוד פחות מרביעית אחרי שלושת רבעי שעה. שתי הרביעיות, שתי הפחות מרביעית שמצטרפים ביחד, זה כבר יותר מרביעית. זה מחייב אותו ברכה אחרונה או לא? כמה פעמים הוא ישתה, בתוך כמה זמן, כדי להתחייב ברכה אחרונה? שאלה. מה לגבי ברכה ראשונה? מה לגבי ברכה אחרונה? כאן יש מחלוקת. הרב אשכנזי היה אומר, לפחות מה שאני דנתי לפניו ושמעתי ממנו, שחולה כל שבעים ושתיים דקות לא יברך עוד פעם ברכה ראשונה, ואם שתה יותר מרביעית יברך ברכה אחרונה. זאת אומרת, בתוך שבעים ושתיים דקות, כשהוא שותה כל-- בהפרש של אכילת פרס, שזה נניח הוא עושה הפסק של רבע

40:55 דובר 2 שעה בין שתייה לשתייה, כי אסור לשתות בתוך ארבע או שש דקות, אסור לו לשתות יותר מרביעית, כן? ויש אומרים תשע דקות. אז ממילא נניח שכל רבע שעה הוא שותה, אה, פחות מרביעית, אז שתי השתיות של פחות מרביעית ביחד הוא יכול לשתות אותן בברכה אחת. הוא מתחיל בארבע פחות מרביעית, ממשיך בארבע ורבע פחות מרביעית, ממשיך בארבע וחצי פחות מרביעית על דעת הברכה הראשונה, ואחרי שעה ושתים עשרה דקות הוא יכול לברך ברכה אחרונה. זה דברי הרב אשכנזי. אמר הרב אשכנזי שגם אם יש שאלה על הברכה האחרונה, על הברכה הראשונה לא יברך שוב כל עוד שיש שעה ושתים עשרה דקות. לעומת זה, בספר מכון הלכה חב"ד, והם הביאו שיטה אחרת, שאם הוא שותה פחות משיעור ועובר זמן, כל פעם זה מתחיל שתייה חדשה, כי הסילוק היה סילוק מהקביעות הראשונה והוא צריך כל פעם לברך מחדש. ברכה ראשונה גם. בעזרת השם יש עוד מה להאריך ולדון בזה. על כל פנים, נתתי פה את שתי השיטות. מי שרוצה יוכל לנהוג כמו שכתוב במכון הלכה חב"ד, יפתח את זה במועדים. יש שמה בשתייה ביום הכיפורים, הם מביאים שיטה שונה מדברי הרב אשכנזי, וכבר הם כתבו את זה, אז אפשר לסמוך גם על מה שכתוב ולא לעשות, אמ, ולעשות ברכה מחדש על כל דבר. לפי דבריהם גם לא יכול לברך ברכה אחרונה כי כל פעם הוא שותה פחות מרביעית.