סדר ברית המילה - הרב יואל נחמנסון שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה לכל הצופים, לכל המאזינים. אנחנו בעזרת השם נדבר היום על כמה נושאים מעניינים שקשורים לברית מילה שיכולים לעניין את הציבור של ההורים. אה דבר ראשון בנוגע לנתינת שם לתינוק. אה ידוע מנהג ישראל שלא נותנים שם לתינוק לפני הברית. הסיבה לזה כתוב בספרים הקדושים בגלל ששם של התינוק זה שם יהודי, שם של קודש, ולפני שהתינוק נימול כאשר יש לו עורלה, העורלה זה דבר טמא, דבר מאוס ולא ראוי שבעוד יש לו עורלה, אה יינתן לו, יתייחס לו שם קדוש. אה סיבה נוספת, בגלל שהנשמה כידוע לא נכנסת בפנימיות לגוף התינוק, לא מתחילה להיכנס עד לברית מילה, אז כל עוד הנשמה לא נמצאת בו בפנימיות לא ראוי שיהיה לו, שיתייחס לו שם קדוש, שם יהודי. עכשיו פה נשאלת השאלה, במחלקות של יולדות בשנים האחרונות ניתנת אפשרות להורים לרשום את התינוק ברישומים הרשמיים של משרד הפנים, וזה בעצם חוסך להם את ההליכה אחר כך, אחרי שמשתחררים מהמחלקה, ללכת למשרד הפנים ולבצע את הרישום אה באופן פיזי כשמגיעים למקום. זה מאוד נוח האופציה הזו, ופה השאלה נשאלת אם ההורים כבר יודעים את השם של התינוק לפני הברית, כמו בהרבה מקרים שכבר בתקופת ההיריון ההורים החליטו שאם זה יהיה בן אז נקרא לו כך וכך. האם אפשר לא להגיד את השם של התינוק? אנחנו לא נוציא אותו בפה וסך הכל נכתוב אותו במסמכים הרשמיים. אז בעצם מה השאלה? האם כשרושמים את השם של התינוק זו אותה משמעות כמו שאומרים אותו, או שכתיבה זה אולי כמו מחשבה? כמו שלחשוב על השם של התינוק אין בעיה, כך גם אולי לכתוב אותו אין בעיה. לכאורה היינו יכולים לפשוט את השאלה הזו ממה שכותב האדמו"ר

02:39 דובר 2 הזקן בשולחן ערוך בהלכות ברכות התורה. כידוע, אסור לדבר דברי תורה לפני שאומרים ברכות התורה. לעומת זאת, להרהר בדברי תורה מותר. מה הדין של כתיבה? האם מותר לכתוב דברי תורה לפני ברכות התורה? המחבר בשולחן ערוך כותב שאסור, ולא רק שאסור לכתוב דברי תורה בלי ברכות התורה, אלא מי שרוצה לכתוב דברי תורה צריך לברך ברכות התורה, ומיד אחרי שהוא מסיים את הברכה, את הברכות, הוא מיד יכול להגיד-- הוא מיד יכול להתחיל לכתוב. זאת אומרת שהמחבר סובר שכתיבה זה ממש כמו דיבור. הט"ז חולק על המחבר ואומר, מה פתאום? כתיבה זה לא כמו דיבור. הרי התורה אומרת בנוגע לעדים, "על פי שני עדים יקום דבר" ודרשו חז"ל, "מפיהם ולא מפי כתבם." זאת אומרת שהתורה אומרת במפורש שכתיבה זה לא כמו דיבור. כתיבה לא נחשבת דיבור. והאדמו"ר הזקן פוסק כמו הט"ז שלכתוב דברי תורה זה כמו להרהר בדברי תורה. לפי זה, לכאורה, לכתוב את השם של התינוק במסמכים הרשמיים של משרד הפנים לפני הברית זה דבר שמותר. זה דבר שהוא לא-- זה לא נחשב כמו, כמו דיבור. לא נחשב כאילו שאמרנו את השם. מצד שני, האדמו"ר הזקן מסיק שכאשר רוצים לכתוב דברי תורה ראוי לפני זה לברך ברכות התורה ולהגיד בפה דברי תורה, ככה שבטוח יצאנו ידי חובת ברכות התורה ולא נכנסנו לספקות. זאת אומרת שהאדמו"ר הזקן חושש לכתחילה לדעה שכתיבה זה כן נחשב כמו דיבור. לפי זה לכאורה אפשר להגיד שמן הראוי לא לכתוב את השם של התינוק ברישומים של משרד הפנים לפני הברית, והיה אם יש איזשהו צורך, איזשהו קושי גדול לעשות את זה אחר כך, אז אפשר לעשות את זה לפני הברית. אבל כשמעמיקים יותר רואים שבעצם

05:07 דובר 2 הנושא הזה של ברכות התורה לא שייך לנושא שלנו בכלל. כי פה השאלה זה לא האם דיבור, האם כתיבה זה כמו דיבור? לא זו השאלה, כי אמרנו שמה-מה כתבו בספרים, מה הסיבה שלא אומרים את השם של התינוק לפני הברית? בגלל שלא רוצים לייחס לו שם קדוש כאשר הוא עדיין לא נימול. אם זה עניין של ייחוס שם, אז השאלה שצריך לבדוק פה זה איך מייחסים שם לבן אדם? האם לייחס שם לבן אדם זה דווקא על ידי שאומרים אותו, שקוראים לו בשם הזה, או אולי גם כאשר כותבים שזה השם שלו במסמך רשמי, אולי גם זה מייחס את השם אליו? אז התשובה לשאלה הזו אנחנו מוצאים בשולחן ערוך בדיני גיטין. כידוע, בגט צריך לרשום את השם של האדם, ואם יש לו כמה שמות אז ההלכה היא שאת השם העיקרי רושמים ראשון ואת השמות המשניים רושמים אחר כך. השאלה היא איך קובעים מהו השם העיקרי ומהו השם המשני? אומר השולחן ערוך, קובעים את זה על ידי שני פרמטרים, השם שהוא עולה בו לתורה והשם שהוא חותם בו בשטרות זה נחשב שם עיקרי של האדם. לפי זה אנחנו יכולים לפשוט לנושא שלנו. כאשר מייחסים שם לתינוק זה יכול להיות בשני אופנים או שקוראים לו בשם הזה, או שכותבים במסמך רשמי שזה השם שלו. ברגע שכתבנו במסמך רשמי שזה השם שלו, זה נחשב שייחסנו את השם אליו. לכן המסקנה היא שבוודאי ראוי לא לרשום את השם של התינוק במסמכים של משרד הפנים לפני הברית, וגם אם יש איזשהו הכרח, כתבו הספרים שלפחות לא להוציא את זה בפה. לפחות רק לרשום ולא להוציא בפה כדי שאחד מהאופנים של ייחוס השם לא-לא יתבצע. כידוע,

07:18 דובר 2 הלילה שלפני הברית נקרא ליל שימורים והוא נקרא גם ליל הוואכנאכט ביידיש, שזה הפירוש לילה שנשארים בו ערים. ליל שימורים הוא נקרא בגלל שזה לילה שבו התינוק צריך שמירה. יש קליפות וסטרא אחרא שמבקשים למנוע את הברית ונגדם צריך שמירה. וואכנאכט זה נקרא בגלל שבלילה הזה נשארים ערים ולומדים תורה ליד התינוק או לפחות בבית שבו נמצא התינוק. אז בנושא הזה אני רוצה להעיר שתי הערות. בנושא של ליל שימורים, מה שידוע ומפורסם לכולם זה שלומדים ליד התינוק קטעים מסוימים מהזוהר שעוסקים בברית מילה, אבל לא כולם יודעים שיש מנהג ללמוד גם לקרוא כל מיני פסוקים מהתנ"ך שקשורים לברית מילה, וגם כמה משניות וקטעים מהגמרא וקטעים ממדרשים שקשורים לברית מילה. המנהג הזה הוא מנהג קדמון שמופיע כבר בסידור היעב"ץ. היעב"ץ חי בתקופת הבעל שם טוב. היעב"ץ אומר שהמנהג הזה הוא מנהג ארץ ישראל, אבל המנהג הזה כבר התפשט ל-- אפשר להגיד לכל-- לכל תפוצות ישראל. ובדברי ימי רבותינו נשיאינו אנחנו מוצאים שלקראת הברית של הרבי הרש"ב, אז הדודים שלו, הבנים של הצמח צדק, הם ישבו בלילה שלפני הברית וקראו את המזמורים ואת הזוהר ששייכים לברית. אז אנחנו רואים פה שהם קראו לא רק את הזוהר אלא גם את המזמורים. מסתבר שאם כבר קראו גם מזמורים ולא רק זוהר, אז זה כבר לא היה רק מזמורים, אלא זה היה גם המשניות והגמרא וכל הסדר של הלימוד של הלילה הזה. את הסדר הזה ניתן למצוא בכל מיני ספרים. יש ספרים שרק כותבים מה צריך ללמוד, איזה פסוקים, איזה קטעים מהמשנה, איזה קטעים מהגמרא. מי שרוצה להשיג קובץ עם כל המזמורים האלה וכל הקטעים בצורה מסודרת יכול להשיג אצלי בקובץ מחשב,

09:42 דובר 2 ככה שאפשר ללמוד את זה בצורה קלה. הערה שנייה בנושא הוואכנאכט. אז כמו שאמרנו זה נקרא וואכנאכט, כי בלילה הזה יש עניין להיות ערים כל הלילה וללמוד תורה. ובאמת בזוהר מסופר שהיו נשארים ערים כל הלילה. האבא יחד עם ידידים שלו והיו לומדים תורה. אבל למעשה צריך הרבה שיקול דעת האם בפועל להישאר ער כל הלילה, כי המציאות היא שזה יכול לגרום שזה יהיה בבחינת יצא שכרו בהפסדו. האבא יישאר ער כל הלילה ואחר כך למוחרת שזה יום, יום טוב שלו ויום שמחה שלו, במקום להיות ערני הוא יהיה ישנוני והוא לא יוכל לנהל את האירוע בצורה נכונה. הוא לא יוכל לקבל את האורחים בצורה יפה, והמציאות מוכיחה שהורים שנשארים-- אבות שנשארים ערים כל הלילה זה לא עוזר להם בלשון המעטה בתפקוד למוחרת במשך היום בצורה ראויה. לכן מה שמומלץ למעשה זה לסמוך על מה שכתבו כמה ספרים שעיקר השמירה של התינוק בליל הברית זה עד חצות הלילה. ובאמת בספר נטעי גבריאל הוא מביא בשם האדמו"ר מצאנז שהוא באמת הורה כך על האברכים, להישאר ערים בליל הברית אך ורק עד חצות הלילה ולא כל הלילה, וככה באמת מומלץ לנהוג הלכה למעשה. עניין נוסף זה הנושא של בחירת המוהל. האור זרוע, אחד מהראשונים כותב ביחס לבחירת סנדק ומוהל הוא אומר האבא צריך לחפש יהודי טוב שיהיה לו בעל ברית. בעל ברית, הפירוש סנדק. כדי שאליהו יבוא וישב אצלו וצריך לחפש אחרי מוהל שיהיה יהודי טוב. אנחנו רואים שהאור זרוע משווה בין הסנדק לבין המוהל. שניהם צריך לחפש יהודי טוב. מה זה יהודי טוב? זה אנחנו מבינים ממה שכותב הרמ"א. הרמ"א מביא להלכה את דברי האור זרוע, והוא כותב את זה בניסוח

12:03 דובר 2 קצת אחר. בשולחן ערוך יורה דעה כותב הרמ"א "ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק". אנחנו מבינים מדברי הרמ"א שהפירוש יהודי טוב, הפירוש יהודי צדיק. מן הסתם לא מדובר פה על צדיק של תניא, שזה דבר שאבי הבן לא יכול לבדוק אותו ולמדוד אותו. מדובר על יהודי שנראה בהנהגה הגלויה שלו כירא שמיים. והרמ"א מוסיף עוד דבר לא רק שצריך לקחת סתם יהודי ירא שמיים לסנדק ולמוהל, אלא לחפש את היותר טוב וצדיק. אם יש לך שני סנדקים ושני מוהלים, תחפש את מישהו יותר ירא שמיים בעיניים שלך. המהרי"ל, שגם הוא אחד מהראשונים, הוא כותב שהאבא צריך לחפש מוהל שהוא בבחינת אדם כשר. אדם כשר כמובן בהנהגה שלו, בהנהגה המעשית, כי כתוב במדרש "ימול ימול". מהפסוק הזה לומדים יבוא טהור ויטפל עם טהור. זאת אומרת שהמוהל צריך להיות אדם טהור, אדם כשר, אדם טוב, אדם צדיק. עכשיו, האור זרוע, כמו שאמרנו, אומר שגם המוהל וגם הסנדק צריכים להיות ירא שמיים. תנאי שני שצריך לחפש ב-ב-מוהל זה כמובן שהמוהל יהיה אדם שיודע את העבודה כמו שצריך. אז בדבר הזה בעצם יש כמה רמות. יש מוהל שפשוט לא ראוי לקחת אותו. מי זה מוהל שלא ראוי לקחת אותו? זה מוהל שההלכה קובעת שיש חשש סביר שהוא לא יעשה את הברית כמו שצריך. מי זה המוהל הזה? זה אדם שהוא בעצם לא מוהל. אדם שמעולם לא ביצע ברית, למעשה חיתוך ופריעה אף פעם במשך החיים שלו. יכול להיות שהוא למד בקורסים, יכול להיות שהוא צפה בהמון בריתות, הוא ראה סרטונים, הוא למד את האנטומיה של איבר הברית. לימדו אותו איך לעשות. כל עוד הוא

14:21 דובר 2 לא עשה ברית פעם אחת בחיים שלו, אומרת ההלכה יש חשש סביר שהוא לא יעשה את הברית כמו שצריך. למאי נפקא מינה? שבשבת אסור לו למול. גם אם אבי הבן רוצה לתת לו אסור לתת לו למול, אפילו אם הוא רוצה למול את הבן שלו גם אסור לו אסור לו למול כי יש חשש שהוא יחתוך לא כדין, לא כמו שצריך ואז נמצא שהוא עבר על איסור חובל ומצווה הוא לא קיים. אז ברור שאם יש לאבי הבן איזשהו חבר שעוסק בלימוד אומנות המילה והוא פונה אל אבי הבן ואומר לו תן לי בבקשה למול את הבן שלך. אז אם אבי הבן יודע שזו הברית הראשונה שלו, שהוא מעולם לא מל קודם לכן, ראוי שלא ייתן לו בגלל שההלכה אומרת שצריך לחפש מוהל שהוא אומן. אז לפני שמחפשים שהוא יהיה אומן, דבר ראשון צריך שהוא יהיה אדם שאין חשש סביר שהוא יעשה קלקול. וכל עוד האדם לא עשה ברית אפילו פעם אחת, אז ההלכה אומרת במפורש שיש חשש שהוא כן יעשה קלקול. בנוסף לזה אמרנו צריך שהמוהל לא סתם יהיה כזה שלא מוחזק, שאין חשש שיעשה קלקול, אלא הוא צריך להיות אומן, אומן במלאכתו. כמו שכותב המהרי"ל, "ולא יקח מוהל מאהבת אדם רק אומן ומוחזק לכך". אם יש מוהל שהוא חבר שלך, אבל הוא לא אומן, אל תיקח אותו, ככה אומר המהרי"ל. מה זה אומן? ההגדרה של אומן זה אנחנו יכולים ללמוד ממה שאדמו"ר הזקן כותב בתניא בפרק מ"ב, שאומן זה מלשון המאמן ידיו, זה מלשון רגילות. כלומר מוהל אומן זה מוהל שמורגל בעשיית בריתות, שיש לו בריתות לא לעיתים רחוקות אלא לעיתים תכופות, ככה שהידיים שלו מאומנות בעשיית ברית.

16:25 דובר 2 זה בעצם התנאי השני למוהל. אמרנו ירא שמיים ואמרנו שיהיה לכל הפחות עשה ברית אחת ויותר טוב שהוא יהיה גם אומן, כלומר שהוא מורגל בעשיית בריתות. הכלל השלישי בנושא של בחירת המוהל זה מה שלימדו אותנו רבותינו נשיאינו, שכאשר יש לנו שני מוהלים, מוהל אחד יש לו מעלות רוחניות, הוא מוהל שיודע לכוון כוונות. הוא מוהל יהודי מבוגר, יהודי בעל צורה, אבל מצד שני הוא לא כזה-- הוא לא מספיק אומן בלשון של הרבי הוא לא אומן כל כך. זאת אומרת, כפי שאמרנו קודם, אומן זה מורגל, הוא לא מספיק מורגל. כנראה שהוא עושה בריתות לעיתים רחוקות. יש כאלה מוהלים שהם מוהלים רק של הנכדים שלהם. פעם בכמה שנים כשנולד להם נכד הם עושים ברית. זה גם נקרא מוהל, אבל זה לא מוהל אומן. מצד שני, עומד על הפרק מוהל אחר שהוא במפורש אומן ומורגל בעשיית בריתות, אבל בלשון של הרבי הוא פשוט ביותר. מבחינה רוחנית הוא בדרגה הרבה הרבה יותר נמוכה, בצורה גלויה, בצורה ברורה לעומת המוהל הראשון. אז בנושא הזה יש לנו פסק של הרבי הצמח צדק. מעשה רב שהרבי הצמח צדק אמר לקחת את המוהל היותר אומן למרות שהוא יותר פשוט. והרבי הצמח צדק הסביר מה הסיבה. הסיבה היא כי עשייה לעיכובא בנושא של ברית מילה, כמו בנושא של כל המצוות המעשיות, מה שנוגע דבר ראשון זה הביצוע למעשה. אם הביצוע למעשה יש חשש שהוא לא יהיה כמו שצריך, זה הדבר הראשון שצריך לעמוד לנגד עינינו. והביטוי הוא לעיכובא. מה פירוש לעיכובא? הוא בא בעצם לענות על ה-על הטענה שלכאורה יש לנו פה מוהל אחר שיודע לכוון כוונות. וכידוע על ידי שמכוונים כוונות ממשיכים המשכות מאוד גבוהות.

18:29 דובר 2 אומר הרבי הצמח צדק עשייה לעיכובא. דבר ראשון כדי להמשיך את ההמשכות צריך שהעשייה תהיה כמו שצריך. כמו על דרך משל, אם יש לנו סופר שכותב תפילין, אז יש סופר שהוא מאוד ירא שמיים והוא כותב את התפילין בדחילו ורחימו, ונניח הוא אפילו טובל במקווה לפני כל פעם שהוא כותב שם הוי"ה, והוא כתב פרשיות בצורה ממש עם כל הכוונות, אפילו עם כוונות האר"י ז"ל. אבל הייתה לו איזושהי טעות קטנה בקוצו של י'. כל אחד מבין שהתפילין האלה הם פסולות, וההמשכות שצריכות להימשך על ידי התפילין לא ימשכו על ידי התפילין האלה. לעומתו יהיה מוהל אחר, מוהל פשוט שלא מכוון כוונות ולא אפילו לא טובל במקווה. אבל הוא כתב את הפרשיות של התפילין כמו שצריך על פי ההלכה בצורה מדוקדקת. אז ברור שהתפילין שלו הם בבחינת לעיכובא, הם ימשיכו את כל ההמשכות שצריך להמשיך מלמעלה. ייתכן לא באותה רמה, כמו אילו היה גם כשר וגם עם כוונות, אבל הדבר הבסיסי הוא עשייה. לכן אמר הרבי הצמח צדק שכאשר יש לנו שיקול מוהל עם כוונות אבל לא כל כך אומן מול מוהל, יכול להיות צעיר יותר, אבל הוא עושה את העבודה כמו שצריך. הוא מוחזק שהוא יודע שהוא אומן, עדיף לקחת אותו. הפרט ה-האחרון בנושא של בחירת המוהל זה השאלה האם יש עניין לקחת מוהל מאנ"ש או שאין עניין לקחת מוהל מאנ"ש? יש הרבה מוהלים שהם גם ירא שמיים והם גם אומנים במלאכתם והם לא חסידי חב"ד. האמת היא שאין הוראה מרבותינו נשיאינו לקחת דווקא מוהל מאנ"ש. אבל יש כן הוראה מהרבי, הוראה למוהל שמוהל צריך ללמוד פנימיות התורה, והרבי מסביר למה. כי ברית בעצם זה עניין שלמעלה מטעם ודעת.

20:29 דובר 2 כריתת ברית, כידוע, זה שקושרים קשר בין שני צדדים, קשר שלא מותנה בשכל, לא מותנה בהיגיון, שגם אם על פי טעם ודעת יש מקום לנתק את הקשר, בכל זאת אנחנו קשורים, וזה בעצם ברית מילה. הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה קשר עצמי, קשר שלא ניתן לנתק אותו. זה למעלה מטעם ודעת. דבר שני, גם עושים אותו בזמן של התינוק של הנימול, אין טעם ודעת. כידוע השיחה של הרבי על הוויכוח שהיה בין ישמעאל ליצחק, שישמעאל טען שהמעלה יותר גדולה זה לעשות ברית מילה ברצון, בבחירה. וליצחק אמר לו שאדרבה, דווקא כשעושים את ה-- את הברית, את הקשר עם הקדוש ברוך הוא באופן שאין אפשרות לטעם ודעת, שעושים את זה לתינוק שהוא לא מסוגל להבין, הוא לא מסוגל, לא מסוגל להתנגד, לא מסוגל לבחור, דווקא זו ברית יותר חזקה, יותר תקיפה. אז הברית קשורה בעצם עם עניין של למעלה מטעם ודעת. אומר הרבי, אם כן מוהל שהוא זה שמבצע את הברית, צריך לעסוק בעניינים שלמעלה מטעם ודעת, וזה פנימיות התורה, רזין דאורייתא, שבזמן הזה כמה שלא לומדים חסידות ומשתדלים באופן של טעם ודעת, זה אף פעם לא באופן של השגת המהות, אלא אך ורק ידיעת המציאות, ולכן הלימוד הזה נקרא לימוד של למעלה מטעם ודעת, ולכן מוהל צריך לעסוק בתורה הזו, בפנימיות התורה. הרבי גם הוסיף שהתחלה של לימוד פנימיות התורה בדרך כלל זה תמיד נעשה באופן של קבלת עול וקבלת עול. זה גם כן עניין של למטה מטעם ודעת. זה שוב פעם עניין של לא לפי השכל, לא לפי הטעם והדעת. לפי זה, אז כמו שאמרנו אין הוראה לקחת מוהל מאנ"ש, אבל יש עניין לקחת מוהל שלומד

22:23 דובר 2 פנימיות התורה. אז לכן בהחלט צריך לקחת מוהל שלומד, אה, חסידות, ואם יש סיבה כלשהי, כגון שאין בנמצא מוהל מאנ"ש ולוקחים מוהל אחר, אז כמובן שיש עדיפות למוהל שעוסק בצורה כלשהי בפנימיות התורה, ברזין דאורייתא, בסודות התורה. עניין נוסף זה הנושא של בחירת הסנדק. כמו שהבאנו קודם מהאור זרוע והרמ"א, צריך לקחת סנדק שהוא בבחינת יהודי טוב, וכמו שהסברנו היותר טוב וצדיק. כידוע יש מנהג ישראל לתת את הסנדקאות לסבים. פעם נותנים לאבא של אבי הבן, ופעם אחרת נותנים לאבא של האמא, והדבר הזה נחשב ב-בעולם לכבוד מאוד גדול לסבא שנותנים לו להיות סנדק. אבל בהרבה מקרים הסבא הוא לא בדיוק עונה להגדרה של מוהל, אה, בבחינת של סנדק, שהוא בבחינת יהודי טוב, אה, בטח לא היותר טוב וצדיק. נכון ש"ואמך כולם צדיקים", אבל בהנהגה הגלויה שלו הוא לא, הוא לא בבחינת יהודי טוב וצדיק, וכאן ההורים נכנסים לדילמה. מצד אחד הם היו מעדיפים לקחת לבן שלהם סנדק יותר מוצלח, אה, רב או משפיע, יהודי שהם, אה, רואים בו ירא שמיים. מצד שני הסבא נהוג לתת לו. אז פה צריך לדעת שבמידה והסבא לא מתנגד שייקחו מישהו אחר, הוא מוותר בחפץ לב. במצב כזה בהחלט עדיף לא לתת לו, אם הוא אדם שהוא לא, אה, לא ידוע כירא שמיים, עדיף לתת לסנדק ירא שמיים. אבל אם הסבא לא מבין בעניינים האלה, שזה לא אכפת לו, הוא רוצה את הכבוד של הסנדק, הוא מצפה שייקחו אותו כסנדק. אז צריך לדעת שהנושא הזה גובל בכיבוד אב. זאת אומרת שאם לא נותנים לסבא את הכיבוד של הסנדקאות והוא מצפה לזה, יש פה עניין של היפך כיבוד אב, שזה כמובן מצווה דאורייתא. ובמקרים מסוימים

24:51 דובר 2 זה לא רק עניין של, אה, העדר כיבוד אב, אלא זה יכול להיות גובל אפילו ב-בזלזול באבא. כי אם ה-הסבא ממש מחכה לזה, ונניח שבמשפחה המורחבת זה מאוד מקובל שהסבא הוא הסנדק לכל הנכדים שלו, על כל פנים ל-לנכד הראשון של כל משפחה, ולא נותנים לו, זה יכול ממש להוות פגיעה קשה בסבא, ולפגוע בהורים זה כבר יכול להיות גובל בבחינת ארור מקלה אביו ואמו, חס ושלום. אז לכן צריך לדעת שעם כל החשיבות של סנדק שהוא יהיה ירא שמיים והיותר טוב וצדיק, אבל זה רק המלצה. זה לא מצווה דאורייתא לקחת סנדק ירא שמיים, אבל כן מצווה דאורייתא לכבד אבא ובטח לא לזלזל באבא. אז לכן ודאי שכאשר הסבא זה יפגע בו, זה יהיה היפך הכבוד, אם לא יתנו לו את הסנדקאות צריך לתת לו, למרות שהוא אדם, אה, שאינו שומר מצוות לעת עתה. וביחס לדאגה של ההורים שהם שואלים אבל מה, מה יהיה עם הילד? מה יהיה עם ההשפעה הלא חיובית לכאורה של הסנדק על התינוק? אז על זה אפשר לענות שמסתבר מאוד שאם אתם תיתנו את הסנדקאות לסבא ותקיימו בזה מצוות כיבוד הורים, לא תהיה השפעה שלילית על התינוק. מאיפה אנחנו יכולים ללמוד את הרעיון הזה? ממה שכותב הר"ן. הר"ן מתייחס למצב שהסנהדרין טעו ונתנו הוראה על מאכל מסוים שהוא לא כשר, והם אמרו לציבור שהוא כשר, והציבור נכשלו ואכלו בעקבות ההוראה של הסנהדרין. לכאורה אנחנו יודעים שכאשר יהודי אוכל מאכל לא כשר זה עושה לו טמטום, טמטום המוח והלב, כמו שכתוב ונטמאתם בם, ודרשו חז"ל ונטמטם בם. שואל הר"ן, ה-היהודים האלה שאכלו את המאכל הלא כשר על פי ההוראה של הסנהדרין שטעו, יהיה להם טמטום הלב

27:06 דובר 2 או לא? אומר הר"ן, לכאורה ודאי שיהיה להם טמטום הלב. הם אכלו דבר שהוא לא כשר. הסנהדרין טעו בהוראה שלהם. המאכל הזה הוא מג' קליפות הטמאות, הוא מאכל לא כשר. אומר הר"ן, אבל בשורה התחתונה לא יהיה לאותם אנשים טמטום הלב. ולמה? מכיוון שזה שהם אכלו את המאכל זה היה כתוצאה מזה שהם צייתו לדברי הסנהדרין, והרי התורה מצווה אותנו לשמוע לסנהדרין. אז בזכות המצווה הזו שהם קיימו לשמוע לסנהדרין, הזכות של המצווה הזו תנקה כביכול ותבטל את ההשפעה השלילית שהיה מהמאכל, מאכילת המאכל הלא כשר. ובלשון של הר"ן, אי אפשר שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם אם יאכילו דבר האיסור ויאמרו בו שהוא מותר לפי שהתיקון אשר יימשך בנפש מצד ההליכה אחר מצוות חכמים מורי התורה הוא הדבר היותר אהוב אצלו, אצל הקדוש ברוך הוא. כדברי שמואל הנביא, "הנה שמוע מזבח טוב" והתיקון ההוא יסיר הרוע אשר היה מאותד[?] להיוולד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. על פי דברי הר"ן האלה אנחנו יכולים לומר אותו דבר במקרה שלנו. זה נכון שכתוב שהסנדק במהות שלו, בהנהגה שלו, במידת יראת השמיים שלו, משפיע על התינוק. אבל הרי זה לא דבר טבעי, מדובר פה על דבר סגולי. הרי מה הקשר בין זה שהתינוק יושב על הברכיים של הסנדק שלכן מה המהות של הסנדק תשפיע עליו? זה משהו רוחני. גם ההנהגה של ההורים זה משהו רוחני ומשהו סגולי. אז כאשר ההורים יתנהגו על פי ההלכה וההלכה אומרת שכיבוד הורים זה מצווה דאורייתא, וזה דבר שקודם במעלה למעלת הסנדק וההורים נבחרו בסנדק שהוא הסבא בגלל שככה מצווה התורה כדי לכבד אותו, לקיים מצוות כיבוד אב, אז הזכות הזו של ההורים תשפיע על התינוק לבטל

29:24 דובר 2 את ההשפעה השלילית אם תהיה בגלל המהות של הסנדק. אז לכן ההורים גם לא צריכים להיות מודאגים מהנושא הזה מצד שהם לקחו סנדק שהוא לא ירא שמיים לפי טעמם. וכמובן ראוי להזכיר פה את מנהג חב"ד שהם מניחים תמונה של הרבי מתחת לתינוק בין הברכיים של הסנדק לתינוק, והרבי מסביר שזה בא לבטא את התשוקה של ההורים, שאם הם רק היו יכולים הם היו לוקחים את הרבי כסנדק. אז מן הסתם שגם התמונה משפיעה על התינוק מבחינה רוחנית, ש-- וזה גם יכול להקהות את ההשפעה הלא רצויה מאותו סנדק שהוא לא, אה, לא הסנדק הרצוי. בהלכה נפסק שכל היום כשר לברית מילה. זאת אומרת ברית מילה אפשר לעשות מנץ החמה ועד שקיעת החמה. אבל אומר השו"ע זריזים מקדימים למצוות ומלים מיד בבוקר. זאת אומרת ההנהגה המובחרת ביותר היא למול את התינוק מיד אחרי תפילת שחרית בבוקר, וכמו שהפוסקים מדגישים שלכל הפחות שזה יהיה לפני חצות. יש דיון בפוסקים בנוגע למושג זריזים מקדימים למצוות. האם זה דבר שהוא רק ראוי או שזו מצווה דאורייתא, או שזה רק מצווה דרבנן, אבל בכל אופן יש בזה דעות שונות, אבל בכל אופן ודאי שההנהגה לכתחילה היא להיות בכל מצווה זריזים מקדימים למצוות. מצווה שיש טווח של זמן מתי אפשר לקיים אותה ראוי לקיים אותה בתחילת הזמן, מתי שרק אפשר. פה נשאלת השאלה, בהרבה מקרים, כאשר יעשו את הברית מיד בבוקר לא יוכלו להגיע הרבה אנשים לאירוע. יש אנשים שהם עובדים, יש אנשים שעסוקים בבוקר עם הילדים והם לא יוכלו להגיע לברית. אז כאן בעצם עומד שיקול מה עדיף, לעשות את הברית מוקדם ולקיים בזה זריזים מקדימים למצוות, או לעשות את הברית יותר מאוחר

31:43 דובר 2 ואז יהיו יותר משתתפים? יותר משתתפים, אנחנו מכירים את המושג של ברוב עם הדרת מלך. זה גם מושג הלכתי, כמו שלדוגמה בקריאת המגילה אדם יכול לקרוא בבית כנסת קטן, לשמוע את המגילה בבית כנסת עם קצת אנשים. אומרת ההלכה עדיף ללכת לבית כנסת שיש הרבה אנשים משום ברוב עם הדרת מלך. אז גם פה הברית היותר מאוחרת אחרי צהריים לדוגמה, יכול להיות שיהיה יותר משתתפים, אולי זה עדיף? אז ההלכה קבעה כבר שבנושא הזה זריזין מקדימים למצוות גובר על ברוב עם הדרת מלך. איפה אנחנו רואים את הדבר הזה? הלכה למעשה בראש חודש ובימים טובים שאומרים הלל אחרי תפילת שחרית. שואלת הגמרא למה אומרים את ההלל אחרי שחרית ולא אחרי מוסף? הרי בתפילת מוסף יש יותר מתפללים בבית הכנסת. יש אנשים שמאחרים בתפילת שחרית הם עדיין לא הגיעו, אז כמות המתפללים בבית הכנסת יותר גדולה בתפילת מוסף. והרי כל העניין של הלל זה להלל ולשבח לה'. אם כן, עדיף היה לתקן שהלל ייאמר אחרי תפילת מוסף, כי ברוב עם הדרת מלך. אומרת הגמרא לא בגלל זריזין מקדימים למצוות עדיף לומר את ההלל אחרי תפילת שחרית, למרות שההלל ייאמר עם פחות אנשים ולא יהיה ברוב עם הדרת מלך. ואנחנו רואים שכך נפסקת ההלכה למעשה, שאומרים הלל דווקא אחרי תפילת שחרית. יוצא שזריזין מקדימים יותר חשוב מאשר ברוב עם. על פי זה כתב, כתב השדי חמד שאותו דבר בנוגע לברית מילה. ובלשונו צר לי על מנהג איזה אנשים שעושים את הברית מילה בהמשך היום או אחרי צהריים אפילו כדי שיספיקו המוזמנים להגיע. הוא אומר ואין להם על מה שיסמוכו. אבל הרבי חולק בנושא הזה על השדי חמד, והרבי כותב שבהחלט יש להם

33:55 דובר 2 על מה שיסמוכו לעשות את הברית יותר מאוחר כדי שיהיה יותר משתתפים. והרבי מסביר שנכון שבכל התורה זריזין מקדימים למצוות גובר על ברוב עם, אבל ברית מילה היא מצווה שונה, היא יוצאת מן הכלל. ברית מילה היא מצווה שיש לה קשר הדוק עם הנושא של שמחה. דבר ראשון עם ישראל קיבלו את המצווה הזו עליהם בשמחה, כמו שכתוב שש אנוכי על אמרתך, וחז"ל אומרים שעדיין מקיימים אותה בשמחה, כפי שזה בא לידי ביטוי שעושים משתה. ובנוסף אנחנו רואים, אנחנו רואים שהתורה אומרת שעושים את הברית דווקא ביום השמיני, והגמרא מסבירה שזה כדי שלא יהיה מצב שכל הקרואים הם שמחים, והאבא והאמא עצובים כי היולדת עדיין לא הספיקה להיטהר מישיבת ימי הטומאה של הלידה. אבל ביום השמיני אחרי שהיא נטהרה אז גם האבא והאמא הם שמחים, ולכן דווקא ביום השמיני אמרה התורה שעושים את הברית. שוב פעם אנחנו רואים שלתורה היה חשוב שהאירוע של ברית מילה זה אירוע הוא אירוע שצריך להיעשות בשמחה. על פי זה אומר הרבי בהחלט יש היתר. יש על מה לסמוך. לאחר את הברית מילה אפילו לשעות אחר הצוהריים, כדי שיהיו הרבה משתתפים, כי אנחנו רואים בחוש שכאשר יש פחות משתתפים השמחה יותר קטנה. כשיש ריבוי משתתפים השמחה יותר גדולה, ויש מקרים שכאשר יש מוזמנים מסוימים שלא יכולים להגיע או שלא חיכו להם, אז לא רק שזה לא מספיק שמח, אלא זה אפילו גורם עצב לכמה מהמשתתפים. לכן אומר הרבי, בשביל ריבוי משתתפים בשביל ברוב עם אפשר לוותר על העניין של זריזין מקדימים למצוות. הרבי ממשיך במכתב ואומר ויש עוד טעם למה בברית מילה אפשר לסמוך על להעדיף את ברוב עם על זריזין מקדימים. כי כידוע הטעם

36:08 דובר 2 הפנימי של כל המצוות זה בשביל לחזק את העניין של יראת שמיים והאמונה בה'. כמו שכתוב ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'. אומר הרבי אם זה הטעם הפנימי של כל המצוות, אז כאן בברית מילה הטעם הזה יתקיים יותר כאשר יש יותר משתתפים. ולמה? כי כידוע אחרי הברית מיד יושבים לסעודה ואצל אנ"ש אומר הרבי אה בהתוועדות עושים כבר התוועדות ומדברים דברי תורה, דברי אלוקים חיים, דברי התעוררות ליראת שמיים. אז ככל שיהיו יותר משתתפים בברית, יהיה יותר עניין של הוספה ביראת שמיים, כי יותר אנשים אה יהיו נוכחים. אומר הרבי זו גם סיבה למה יש להעדיף לעשות את הברית ברוב עם מאשר לעשות אותה מוקדם יותר עם פחות משתתפים. בנושא הזה צריך לשים לב לכלל שידוע בכללי הפסיקה שכותב אותו החכם צבי, שכאשר פוסק כותב שני נימוקים להיתר, אפילו אם הוא כותב אותם בלשון טעם ראשון ועוד טעם, אין הכוונה של הפוסק שיסמכו על כל אחד מהטעמים בפני עצמו, אלא הכוונה היא שרק כאשר שני הטעמים מצטרפים יחד אז אפשר לסמוך על ההיתר. אז במקרה שלנו הרבי פה במכתב אומר שני נימוקים למה בברית מילה רוב עם גובר על זריזין מקדימים. טעם ראשון משום שזה גורם יותר שמחה וברית מילה צריכה להיות בשמחה. טעם שני כי ידברו דברי תורה בסעודה של הברית וזה יוסיף ביראת שמיים אצל יותר נוכחים. אז לפי זה מובן שכאשר רוצים לעשות את הברית מאוחר לא באופן של זריזים מקדימים, צריך להקפיד לקיים את שני התנאים האלה שאמר הרבי. דבר ראשון שבאמת ההעשייה של הברית אחרי צהריים באמת תגרום שיהיו יותר נוכחים, ודבר שני להקפיד לדבר דברי תורה בסעודה כדי שיהיה

38:26 דובר 2 יתקיים העניין של ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'. זה נכון שלפי מנהג חב"ד מקובל שאבי הבן חוזר מאמר בסעודת הברית, אבל מצער לומר שלפעמים הרבה פעמים קורה שהאבא פשוט יושב וממלמל את המאמר, לפעמים רק לעצמו והנוכחים לא תמיד אפילו מקשיבים. אז זה נכון שכתוב בהיום יום שכאשר חוזרים דברי חסידות אז הנשמה מקשיבה ונוזלים מן לבנון. מה שהנשמה שומעת זה יורד גם לנשמה שבגוף וזה מוסיף ביראת שמיים. אבל בפשטות לא לזה התכוון הרבי שרק ישבו בסעודה וידקלמו מאמר בלי שאף אחד מקשיב ואף אחד מבין. הרבי התכוון לדבר דברי אלוקים חיים ודברי התעוררות שמוסיפים ביראת שמיים בצורה גלויה, בצורה פשוטה. אז לכן מה שמומלץ זה או להסביר את התוכן של המאמר בצורה שכל הנוכחים יבינו מה שאבי הבן אומר, או שבנוסף לאמירת המאמר ידאגו שיהיה מי שיגיד דברי תורה, יחזור איזושהי שיחה, לחזור סיפורי צדיקים, סיפורי חסידים באופן שיוסיף ביראת שמיים וככה לא תהיה בעיה הלכתית על זה שלא עשינו זריזין מקדימים. אחרי הברית בדרך כלל תקופה ממושכת אחרי הברית, קורה הרבה פעמים שההורים מבחינים שהעטרה של התינוק, שזה הקצה של האיבר מתכסה בעור בכפלים של עור, וזה בעצם מיד מעורר אותם לדאגה. מה זאת אומרת? כל המטרה של הברית הייתה לחשוף את העטרה. נו, עכשיו אנחנו רואים שהעטרה, אה, מתכסה בעור. האם זה פגם ב-בקיום הברית? אה, דבר ראשון, מה שמומלץ, אה, לעשות במצב כזה זה ליצור קשר עם המוהל, אה, שהוא יבוא לבדוק את התינוק או לכל הפחות, אה, לשלוח לו תמונה ושהוא יסתכל ושהוא יגיד את חוות דעתו. אבל מאוד מאוד חשוב שההורים יידעו כמה כללים. כמה כללים הלכתיים פשוטים שהם

40:43 דובר 2 בעצם יעזרו להורים, אה, לא להיכנס ללחץ, אלא בעצם להבין מה קורה פה ואפשר להגיד שברוב המקרים הם יראו שבעצם אין פה שום דבר והכל בסדר. אז דבר ראשון צריך לדעת שבברית מילה, אה, יש לנו כידוע מילה ופריעה. זאת אומרת, העטרה מכוסה בשני עורות. עור אחד זה אם נגיד שזו העטרה. עור אחד זה העור בעצם של האיבר שעולה מעל העטרה ומכסה את כולה עד הקצה שמעל העטרה. את העור הזה שמכסה את העטרה המוהל חותך במהלך הברית. אחרי שהוא חותך אותו ישנו עוד עור שהוא בעצם קרום רך שעדיין נמצא על העטרה, אה, אם יותר ואם פחות, זה תלוי בכמה גורמים. לא תמיד יש הרבה עור פריעה. לפעמים יש רק קצת עור פריעה, לפעמים רק על חלק מהעטרה, לפעמים על רוב העטרה. את הקרום הזה, את העור הפנימי. אחרי החיתוך של העורלה, המוהל בעצם מנתק אותו, מקלף אותו, קורע אותו ומקלף אותו מהעטרה ומפשיל אותו כלפי מטה לכיוון הגוף אל מתחת לעטרה ואחר כך, אה, חובשים את הברית, חובשים על עור הפריעה ואחר כך בהמשך העור הזה מתאחה מתחת לעטרה. זה התהליך של הברית. עכשיו, כאשר אנחנו כהורים מוצאים אחרי כמה חודשים שיש כפלים של עור שעולים על העטרה, זה יכול להיות מכמה סיבות. סיבה אחת יכולה להיות שזה לא עור העורלה, כי אותו המוהל הסיר לגמרי במהלך הברית, וזה גם לא עור הפריעה, כי אם נגיד שנשאר ממש קצת עור פריעה על העטרה ואותו המוהל קרע וקילף והפשיל מתחת לעטרה, וזה ממש כמות ממש קטנה של עור. אנחנו רואים כפלים גדולים של עור שמכסים את העטרה. במצב כזה, הכפלים האלה זה בעצם העור של האיבר עצמו, שהעור

43:00 דובר 2 של האיבר התאחה אחרי הברית והתרבה, וכתוצאה מזה הוא עולה לפעמים על העטרה. מה הסיבה שהוא עולה? זה יכול להיות מכמה גורמים. אה, השולחן ערוך קורא לזה קטן שבשרו רך ומדולדל, או שהוא בעל בשר הרבה. זאת אומרת, זה עניין שתלוי במבנה הגוף של התינוק. בדרך כלל זה קורה לתינוקות שמנמנים ובנוסף לזה יש להם איבר, אה, קצר יחסית. ייתכן שיש עוד גורם שהמבנה של האיבר שלהם הוא עם נטייה לשקוע פנימה, אה, לתוך הגוף אל בין הרגליים, וכתוצאה מכל הגורמים האלה נוצר המצב הזה שיש כפלים של עור שעולים על העטרה. אז במקרה הזה, כמו שתיארנו עכשיו, בעצם התינוק עבר ברית מהודרת לחלוטין. המוהל חתך את עור העורלה, הפשיל את עור הפריעה, קילף אותו מהעטרה ומה שעכשיו מכסה את העטרה זה עור של האיבר עצמו או אפילו עור של הבטן, הבטן השמנה של התינוק. במצב כזה, מן התורה התינוק הוא מהול לחלוטין. אלא מה? יש פה עניין של מראית העין. הוא נראה כאילו הוא לא מהול. העטרה כאילו נראית מכוסה. אז אומרים חכמים שאנחנו רוצים שגם לא יהיה מראית העין שכאילו התינוק לא נימול. אז מה עושים בשביל זה? יש מצב שחכמים אומרים שצריך באמת לתקן כדי שלא יהיה חשש של מראית עין צריך תיקון. ויש מצב שחכמים אומרים לא צריך תיקון. במה זה תלוי? אומר השולחן ערוך מצב כזה שיש עור שעולה על העטרה וזה לא העור של העורלה, אלא כמו שאמרנו זה עור של האיבר עצמו. משום מראית העין צריך לתקן ריבוי הבשר שמכאן ומכאן. מתי? אם בעת שמתקשה נראה מהול אין צריך למול פעם שנית. עושים מצב שנקרא הקשיית האיבר ואז בודקים האם הוא נראה מהול

45:14 דובר 2 או שהוא לא נראה מהול. נראה מהול, לא צריך למול עוד פעם. רק מה? צריך לתקן את ריבוי הבשר שמכאן ומכאן. ואם אינו נראה נימול בעת הקישוי צריך לחתוך כל הבשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישואיו. ממשיך הרמ"א ומסביר ואין צריך שיהא נראה בעת קישואיו רוב העטרה. הואיל ונימול פעם אחת כהוגן, אפילו אינו נראה רק מיעוט העטרה שנימול סגי, כלומר די בכך ואין צריך למולו שנית. ומכל מקום, אם אפשר יתקן על ידי שימשוך העור וידחקנה לאחוריה ויקשרנה שם עד שתעמוד ולא תחזור למטה. נסביר מה שאומר פה השולחן ערוך. מכיוון שמדברים פה על תינוק שנימול כראוי וכל הבעיה פה זה רק עניין של מראית העין, אז עושים בדיקת קישוי. מה זה בדיקת קישוי? המדד זה איך העטרה נראית במצב שהאיבר קשה, לא במצב שהוא רפוי. איך מקשים את האיבר של התינוק? העצה הפשוטה היא זה לקחת שתי אצבעות וללחוץ על הבסיס של האיבר, על המקום של החיבור של האיבר לגוף. ללחוץ שם לחיצה קצת חזקה, לא מדי חזקה ולהמתין כמה רגעים. הלחיצה הזו היא חוסמת קצת את הוורידים שמנקזים את הדם מהאיבר ומצד שני לא חוסמת את העורקים שמזרימים דם אל האיבר כי העורקים הם קצת יותר קשיחים, הם פחות לחיצים והם לא נחסמים כל כך בקלות. ואז כתוצאה מהלחיצה הזו האיבר מתמלא בדם והדם לא מתנקז ממנו ואז הוא מתקשה וככה אפשר לבדוק את האיבר. את הבדיקה הזו שאומר השולחן ערוך בודקים אותו בעת שמתקשה. דבר נוסף, הבדיקה הזו של בדיקת קישוי לא עושים אותה במצב שהאיבר הוא כלפי מעלה, שהעטרה כלפי התקרה, כי אז העור יכול לרדת כלפי מטה מצד זה שהוא נופל למטה.

47:35 דובר 2 אנחנו רוצים לראות שהעטרה נחשפת מעצמה ולא על ידי שהעור נופל עליה, לכן-- לא על ידי שהעור נופל למטה. לכן צריך להעמיד את התינוק באופן שהאיבר שלו, העטרה פונה כלפי מטה. אפשר להעמיד את התינוק בצורה מאונכת או להושיב אותו ואז כאשר האיבר פונה כלפי מטה, ככה בודקים אותו במצב של קישוי. מה בודקים? בודקים האם עכשיו כשהאיבר התקשה העטרה נחשפה אפילו לא לגמרי, אפילו רק מקצת העטרה נחשפה. כמה זה מקצת? אומרים נושאי כלי השולחן ערוך אפילו שליש. אם שליש מהעטרה, אם זו העטרה שליש ממנה חשוף בזמן קישוי. התינוק הזה, אומר השולחן ערוך הוא לא צריך תיקון. כלומר מבחינה הלכתית אפילו אין פה מראית עין הוא נחשב מהול למהדרין. אבל מה? צריך לדאוג שהעור הזה, הכפלים של העור שעולים על העטרה שהם לא ידבקו לעטרה. מה עושים כדי שהם לא ידבקו לעטרה? צריך לחשוף את העטרה. לוקחים את העור הזה ודוחפים אותו כלפי מטה, חושפים את העטרה. מה שמומלץ זה בעצם לעשות טיפול יומי כל יום, לחשוף את העטרה אחרי שחושפים אותה, לנקות אותה וגם את העור שמתחתיה עם מגבון לח וכדומה, ואחר כך לייבש את המקום. ככה כאשר הכפלים הכפלים יחזרו לא תצטבר שם זוהמה שעלולה בהמשך להדביק את העור, את שתי האורות אחד על השני, את העור של הכפלים על העטרה, שזה בהחלט על פי ההלכה לא טוב. אנחנו צריכים לדאוג שזה לא יקרה וזה זה ההנחיה שבעצם אומר השולחן ערוך. וזה גם מה שהמוהלים מנחים את ההורים. ברגע שיש עור שעולה על העטרה, דבר ראשון צריך לדחוק אותו כלפי מטה שהוא לא ידבק אליה. זה מצב אחד. מצב שני יכול להיות שהעור הזה שאנחנו רואים

49:36 דובר 2 שעולה על העטרה בתקופה אחרי הברית זה לא העור של האיבר, אלא זה עור הפריעה. זה דבר שיכול לקרות במקרים שלתינוק נשאר הרבה עור פריעה אחרי החיתוך. אחרי שהמוהל חתך את העורלה, העטרה כמעט כולה הייתה מכוסה בעור הפריעה ואז המוהל קרע אותה, קרע את הפריעה והפשיל את העור כלפי מטה, ואז בעצם יוצא שנשאר ריבוי עור פריעה מתחת לעטרה. נחשוב שבעצם בנוסף לזה שהעור של האיבר עצמו אחרי הברית מתאחה, נוסף באותו מקום מתחת לעטרה עור נוסף. עור חדש, עור שמקודם לכן לפני הברית היה על העטרה ועכשיו הוא מופשל אל מתחת לעטרה לכיוון הגוף. יוצא שכאילו עכשיו יש שם עור כפול מבחינת כמות, וזה דבר שיכול לגרום בהחלט שבתקופה אחרי הברית העור הזה של הפריעה עולה ומכסה את העטרה. הוא אמנם כבר התאחה עם העור של האיבר עצמו, אבל בגלל שיש שם הרבה עור אז הכפלים האלה עולים ומכסים את העטרה. המצב הזה לכאורה יותר חמור מהמצב הקודם שדיברנו. המצב הקודם. דיברנו שהעור של האיבר עצמו עולה על העטרה או העור של הבטן מכסה אותה. פה אנחנו מדברים על העור של הפריעה. פריעה זה דבר שהתורה אומרת שצריך להסיר אותו מהעטרה עד כדי כך שמל ולא פרע כאילו לא מל. אז אם העור של הפריעה חוזר על העטרה, לכאורה זה לא תקין. אז צריך לדעת שזה לא נכון. כמו שכותב הצמח צדק שעור הפריעה מכיוון שלא נצטווינו לחתוך אותו, אנחנו נצטווינו רק לנתק אותו מהעטרה, מה שנקרא לקלף אותו מהעטרה, לקרוע אותו ולהפשיל אותו למטה. לא נצטווינו להסיר אותו מהגוף כמו שנצטווינו לחתוך את עור העורלה, אומר הצמח צדק. לכן, אפילו אם הוא חוזר אחר כך ומכסה את

51:37 דובר 2 העטרה, לא איכפת לן. אין בזה שום חיסרון, כי את עור הפריעה אין צריך לחותכו כלל, כי אם לפורעו מהעטרה. וכיוון שפרעו ועשה מצוותו ונתגלה כל העטרה בזמן הברית לא איכפת לן מה שחוזר ומכסה אם אינו מודבק. אם הוא לא מודבק לעטרה, אלא רק כפלים כאלה של הפריעה עולים ומכסים את העטרה, אין בזה שום בעיה הלכתית. אבל כמובן אנחנו חוזרים לכללים שאמר השולחן ערוך. מראית העין עדיין כן יכול להיות פה. אנחנו צריכים עכשיו לוודא שאין מראית עין, אז עושים לתינוק בדיקת קישוי עם התנאים כמו שאמרנו קודם, ובודקים אם שליש מהעטרה, אפילו רק שליש גלוי בזמן קישוי. התינוק הזה מהול למהדרין ולא צריך שום תיקון. צריך רק דבר אחד לדאוג שהעורות לא ידבקו על העטרה, שהעור של הפריעה שעולה על העטרה ומכסה אותה שלא ידבק אליה, וזה על ידי שפעם ביום מפשילים אותו למטה בכוח ומנקים מסביב כדי שלא יצטבר שם זוהמה שגורמת למין דבק שמדביק את העור, אה את העור על העטרה. ועכשיו אנחנו נעבור למצב השלישי, שהוא לכאורה המצב הכי חמור. מה הדין עם המוהל באמת בזמן הברית לא חתך את כל עור העורלה. אמרנו שצריך לחשוף את העטרה. זו העטרה. במקום לחתוך בוא נגיד עד פה כמו שנהוג לחתוך קצת יותר מהשיעור הנדרש. המוהל חתך. לא רק שהוא לא חתך יותר, הוא חתך פחות, הוא חתך בוא נגיד שלושת רבעי מהעורלה, רבע מהעורלה נשאר ומקיף את העטרה ומכסה אותה, שזה בעצם נחשב שהתינוק נחשב ערל כי רוב העטרה שלו היא מוקפת בעורלה. מה עשה המוהל בהמשך? אם הוא היה עושה לפי הדין, הוא היה צריך מיד לקחת מספריים ולגזור את העור שהוא לא חתך עם הסכין.

53:50 דובר 2 זה נקרא ציצין המעכבים את המילה שכידוע אפילו בשבת אפשר לתקן אותם וצריך לתקן אותם. אבל אנחנו מדברים על מקרה שהמוהל טעה ולא עשה את זה. אחרי שהוא השאיר רבע מהעורלה על העטרה, הוא המשיך לשלב הבא שזה השלב של הפריעה. הוא ניגש לעור הפריעה, קרע אותו לשניים וקילף אותו מהעטרה והפשיל אותו כלפי מטה אל מתחת לעטרה כלפי הגוף. ואז מה קרה? עור העורלה שכיסה את העטרה, מה שהחשיב בעצם את הילד עדיין לערל. עכשיו, כתוצאה מהפריעה, עור העורלה הזה הופשל גם כן יחד עם הפריעה למטה, התקפל מתחת לעטרה והמוהל לוקח תחבושת, חובש עליו ועכשיו התינוק נראה כאילו הוא מהול. העטרה חשופה, אבל בעצם נשאר חלק מהעורלה מופשל מתחת לפריעה מתחת לעטרה. אם קרה דבר כזה ואחרי כמה חודשים כתוצאה מזה שנשאר באמת ריבוי עור, גם העור של העורלה המיותר וגם עור הפריעה והעור הזה עכשיו חוזר ועולה ומכסה את העטרה כולה או באופן חלקי. מה הדין במצב הזה? לכאורה, מה זאת אומרת הילד הזה הוא ערל? אמרנו שזה נחשב ציצין המעכבים את המילה שהמוהל היה צריך לחזור עליהם ואפילו בשבת, והוא לא עשה את זה. אז עכשיו כשאנחנו רואים שזה עולה וחוזר, לפחות עכשיו צריך לתקן. אומר הצמח צדק שזה לא תמיד נכון. הצמח צדק אומר שאדמו"ר הזקן פוסק שגם במצב כזה שהמוהל לא חתך את כל העורלה, הוא השאיר חלק ממנה, והוא הפשיל את העורלה ביחד עם הפריעה אל מתחת לעטרה. אם העור הזה חוזר וחוזר ומכסה את העטרה, גם פה צריך לעשות בדיקת כישוי כמו שאמרנו קודם, להקשות את האיבר ולראות כמה ממנה מכוסה אם בכלל. והיה אם בזמן כישוי כל העטרה נחשפת ואין עליה

56:05 דובר 2 שום חלק מהעורלה, שום חלק מהעור שכיסה אותה. לפי האדמו"ר הזקן, התינוק הזה נחשב מהול. קשה להגיד שהברית שלו נעשתה למהדרין, אבל נכון לעכשיו הוא מהול למהדרין ולא צריך לעשות לו שום תיקון. כמובן, כמו שאמרנו קודם, צריך לבדוק שאין מראית עין. צריך לבדוק שלא יהיה שלפחות שליש מהעטרה יהיה גלוי, כי אם אפילו שליש לא גלוי אז כן צריך לחתוך כדי שלפחות שליש יהיה גלוי. אבל אם העטרה חשופה לגמרי אז התינוק הזה נחשב מהול לחלוטין ולא צריך להתייחס לזה שבזמן הברית המוהל לא חתך את כל העורלה. ובלשון של הצמח צדק, ואדוני אבי זקני מורי ורבי הגאון ז"ל בשולחנו שם סימן של"א סעיף ו' כתב וזו לשונו. "וכן נולד כשהוא מהול אפילו אינו נראה מהול אלא בעת הכישוי." זאת אומרת תינוק שבזמן שהאיבר שלו הוא רפוי יש לו עורלה על העטרה. אבל ברגע שהאיבר שלו מתקשה הוא נראה מהול, נראה מהול לגמרי. אף על פי שצריך להטיף ממנו דם ברית. זה תינוק שהוא נראה מהול, הוא נ-- הוא נולד כזה, אז צריך להטיף לו דם ברית. אינו דוחה שבת. אסור לעשות את זה בשבת משום שהוא בעצם מן התורה נחשב נימול. ומוסיף האדמו"ר הזקן, הוא כותב בשולי הגיליון שהמקור שלו זה ש"ך בנקודות הכסף. סימן רס"ד ביורה דעה דלא קא באח[?]. אומר הצמח צדק ועל זה שאינו נראה מהול אלא בעת הכישוי. סבירא ליה לאדמו"ר הזקן דהוא כנולד מהול גמור וציין על זה ש"ך בנקודות הכסף. סימן רס"ד דלא קא באח[?] דכשנראה נימול לגמרי בעת כישויו סגי. האדמו"ר, האדמו"ר הזקן, ובעצם הצמח צדק מסביר את זה בצורה יותר מפורטת. הוא מחדש שברגע שהתינוק נראה נימול

58:24 דובר 2 לגמרי בזמן כישוי, זאת אומרת שכל העטרה חשופה. לא כמו שאמרנו קודם שבזמן כישוי מספיק שיש שליש מהעטרה חשוף. זה נכון רק כאשר העור הזה שעולה על העטרה זה עור של האיבר עצמו או עור של הפריעה. אבל ברגע שהעור הזה שעולה על העטרה זה גם עור של העורלה, שאריות של העורלה שלא נחתכו. צריך שכל העטרה תהיה חשופה לגמרי בזמן כישוי ואז התינוק הזה נחשב נימול ולא צריך לתקן אותו בכלל. אבל כמו שאמרנו קודם, זה בתנאי שעור לא נדבק לעור. זאת אומרת ההורים צריכים לדאוג שהעורות האלה, הכפלים האלה שעולים על העטרה לא ידבקו לעטרה. והצמח צדק מסיים בתשובה שלו בזו הלשון, "והכא הרי בכל שעה שמתקשה הוא מהול לגמרי מן התורה, ואם משום שעדיין נשתייר בו שייורי עורלה, הנה כיוון שאינה חופה העטרה כלל", כלומר בזמן כישוי, "כאילו דבוקה על הרגל." הצמח צדק אומר פה ביטוי ממש ממש מעניין. מכיוון שהמוהל הפשיל את שאריות העורלה, הן מתחת לעטרה, וגם בזמן כישוי העטרה נראית גלויה לחלוטין. השאריות האלה של העורלה שנשארו לתינוק הן מחוברות לגוף שלו. אבל כמו שאם הן היו מחוברות לרגל לא היה בזה שום בעיה הלכתית, ככה גם כשהן מחוברות פה בקצה של ה-- בתחתית של ה-של העטרה אין בזה שום בעיה הלכתית. מכיוון שבשעת כישוי העטרה חשופה. אז נסכם למעשה מה הן ההנחיות להורים במצב שהם רואים כפלים של עור שמכסים את העטרה אה כמה חודשים, בוא נגיד אחרי הברית. דבר ראשון מה שהם צריכים לעשות זה לדאוג שהקפלים האלה לא ידבקו לעטרה. זה על ידי הפשלה של העור, דחיקה של העור הזה למטה לפחות פעם ביום וניקיון טוב. לדאוג שהמקום יהיה נקי כדי

1:00:31 דובר 2 שזה יגרום שהעור לא ידבק לעטרה. אחרי שדאגנו שהעור לא-לא נדבק לעטרה, לעשות לתינוק בדיקת כיווץ, להושיב את התינוק או להעמיד אותו וכאשר העטרה פונה כלפי מטה, להקשות את האיבר וכאשר הוא קשה בודקים מה המצב של העטרה. אם העטרה חשופה לגמרי, אין עליה אפילו קצת שבמקצת מעור שמכסה אותה, התינוק הזה נחשב מהול ולא צריך לעשות לו שום דבר. אבל אם העטרה גם בזמן כיווץ משהו ממנה עדיין מכוסה, אז פה זה תלוי. תלוי מי היה המוהל. אם המוהל היה מוהל מוסמך, זאת אומרת מוהל שעבר הכשרה גם הלכתית וגם מעשית, אה, וכיום המוהלים המוסמכים הם עוברים גם, אה, אה, פיקוח, אה, מפקח שבא לראות אותם איך הם עושים ברית ולא פעם אחת אלא פעמיים. אז מוהל כזה הוא מוחזק שהוא עשה את הברית כמו שצריך. זאת אומרת שכשאנחנו רואים את העור הזה שעולה על העטרה זה בטח חזקה שזה לא עור של העורלה, כי מוהל מוסמך לא משאיר עור לעורלה, אה עור לעטרה, סליחה, זה עור של האיבר או עור של הפריעה. עור של האיבר או עור של הפריעה שמכסה את העטרה, אם בזמן כיווץ, אפילו אם רק שליש מהעטרה גלוי, התינוק הזה מהול למהדרין מן המהדרין והוא לא צריך שום תיקון חוץ מההפשלה שאמרנו כל יום להפשיל את העור. אבל אם מי שמל את התינוק היה מוהל שאינו מוסמך, כלומר מוהל שבהחלט יש לחשוש שהוא עשה את הברית לא כמו שצריך. זה יכול להיות, אה, אה, שעשה לו את הברית רופא שהוא לא מוהל מוסמך, או יכול להיות אפילו מוהל, אה, יהודי שומר תורה ומצוות. אבל כמו שאמרנו מקודם, אה, מוהל שאף פעם לא עשה ברית, אם

1:02:32 דובר 2 זו הייתה הברית הראשונה שלו, אז בהחלט יש חשש סביר שהוא לא חתך כמו שצריך. יכול להיות עוד דבר. יכול להיות גם מוהל שנקרא מוהל אומן, מוהל שעושה הרבה בריתות, אבל אם הוא לא למד את ההלכות, הוא לא עבר הכשרה והוא לא עבר פיקוח, ייתכן שהוא עושה הרבה בריתות, אבל הוא עושה את כולם לא לפי ההלכה. וכבר היו דברים מעולם שהיה כל מיני מקומות בעולם שהיה חסר מוהל, אז לקח מישהו יוזמה והפך להיות מוהל, אבל בלי שהוא קיבל הכשרה, בלי שלימדו אותו איך לעשות והוא מל מאות ואולי אלפי יהודים באופן שהוא השאיר להם את ציצין המעכבין של עורלה על העטרה. אז ילד שנימול, תינוק שנימול על ידי מוהל כזה ורואים שיש עור שמכסה את העטרה ועושים בדיקת כיווץ ורואים שלא כל העטרה חשופה בשעת בדיקת כיווץ, בהחלט תינוק כזה צריך לעשות בירור וייתכן שיצטרכו לתקן. יצטר-- ייתכן שיצטרכו לחשוף לו את העטרה, לחתוך עוד עור כדי שהוא יהיה נימול לחלוטין, אבל הדבר הזה הוא בהחלט ניתן לומר נדיר. רוב המקרים שהורים מתלוננים שיש עור שעולה על העטרה זה או עור של שומן של התינוק, אה, בגלל שהתינוק השמין או עור של עור ה-- הפריעה כמו שאמרנו, שעולה ומכסה את העטרה, וברגע שבבדיקת כיווץ חלק מהעטרה גלוי אפילו שליש כמו שאמרנו, זה מספיק ואין צורך בשום טיפול נוסף חוץ מהפשלת העור כמו שאמרנו. טוב, אנחנו נסיים כאן ונאחל שיהי רצון שבקרוב נזכה שיקוים הייעוד "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" בגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.