מנהגי מלך - יום כיפור - הרב טוביה זילברשטרום שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט למען ישמעו של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 ערב יום הכיפורים יש לנו את ה-- עשיית הכפרות. אז גם הרבי היה מביא-- היו מביאים תרנגול לרבי לחדר, הרבי היה עושה כפרות בתוך החדר ויוצא לחצר ושמה מביא את הכפרה לידי השוחט, שזה היה הרב ישראל שמעון קלמנסון, והשוחט היה מקבל את זה מהרבי ועושה את השחיטה ומכין עפר כדי לעשות, אה, אחר כך בעפר מצוות כיסוי הדם ואת מצוות כיסוי הדם הוא היה נותן לרבי לעשות. היה יאה[?], ואז היה חול, לתוך זה הוא היה שופך את ה... דם הנפש, דם התמצית של התרנגול, היה מרים את היאה[?] ואחרי שהתרנגול נפח את נפשו היה תולש מהתרנגול, אמ, קבוצה של, אה, נוצות ונותן לידי הרבי את הנוצות והרבי היה עושה עם זה, היה מכסה, מסובב ומכסה את הדם בעפר. ואראה לכם כאן מאחת השנים מה שנשארו ברשותי. תפסתי את הנוצות, חילקתי לכמה, לא לכולם, בידיי נשארו שני נוצות, שזה נוצות של תרנגול ואנחנו רואים גם כאן את ה-- את שיירי הדם של הכפרה שהרבי עשה עבור כולנו. הייתה תנועה אצל הרבי בשעת השחיטה וג-וגם בכיסוי הדם, מין כיווץ בפנים בלי שאנחנו יודעים למה, כי התנועה הזו גם הייתה כשהרבי היה עושה עם הלחם או המוציא לחם מן הארץ. זה דרך אגב. אז בערב יום הכיפורים זה היה עוד תאריך שאז כל אחד ניגש לרבי חוץ מכושל ברכה[?], יכול לקבל את עוגת הלקח עם הברכה לשנה טובה ומתוקה. אבא עליו השלום סיפר לי כשהוא הגיע לרבי פעם ראשונה אז עמד המזכיר והוא אמר כזה תור ארוך לא לבקש עבור אף אחד, בשום אופן לא, כי האחרים ביקשו בשביל זה ובשביל זה ובשביל זה ביקשו. תיקח את החתיכת עוגה אחת ואתה

02:30 דובר 2 תחלק את זה. בין כה לא עושים מזה עוגה. הרבי תמיד אמר לעשות מזה עוגה, לחלק לכולם, ולא לבקש עבור אף אחד. כל אחד עובר מותר לו לקחת חתיכה לעצמו. כשאבא הגיע פעם ראשונה ואמא הייתה, אמא שלו, הסבתא שלי כבר הייתה לא כל כך בקו הבריאות, אז הוא רצה את ההזדמנות שהוא ליד הרבי לבקש לרבי עבור האמא שלו. אבל המזכיר אומר בשום אופן לא. אבל האמא שלי, רק אמא אחת יש בעולם. אבל המזכיר אומר לא. אז ככה הייתה התלבטות והוא כבר עומד ליד הרבי והרבי נותן לו לקח וכמובן הוא לא העיז לבקש, אבל הרבי קורא לו חזרה ואומר לו בוודאי אתה רוצה הרי גם בשביל האמא, תן לה שיהיה לשנה טובה ומתוקה. בדקות האלה שהרבי חילק תמיד היו דברים, אה, מעל הטבע, כי אנחנו רגילים גם בחלוקת הדולרים. אבל אני כן אספר סיפור שהגיע אחד השכנים שלנו והגיע פעם ראשונה אל הרבי והיה שמו חיימסון. מכל המשפחה בירושלים היה-- הוא הראשון שהגיע אל הרבי, אז הוא הגיע אל הרבי בחלוקת הלקח. לא כתב אף פעם לרבי קודם, לא היה אף פעם אצל הרבי, לא שלח תמונות, ובתוך התור של האלפים שהוא עובר, אז איך שהוא מגיע לרבי אז הרבי אומר לו אתה חיימסון? הוא אומר לרבי כן. אומר לו הרבי הרי אתה-- הסבא שלך הרי היה אצל הצמח צדק, נסע לצמח צדק. אמר לרבי כן, חיים בער חיימסון היה גם גבאי. אומר לו הרבי היום יותר קל. אז הרבה שעות של התוועדות היה מה פירוש היום יותר קל להגיע, להתחבר, כולנו יכולים להתוועד את הגישות והדברים שאפשר. זה היה דבר מיוחד. הרבי חילק בערב יום הכיפורים

04:20 דובר 2 ושוב בערב סוכות. אלה האורחים שהגיעו אחרי יום הכיפורים. אז, אז, אז הגיעו אחרי יום הכיפורים, הרבי שוב עמד וחילק בערב הושענא רבה, ואז הוא חילק בסוכה. קודם כל עמד עבר תור של הגברים שהגיעו ואחר כך היה תור של הנשים גם הם קיבלו בערב הושענא רבה את הלקח של הרבי בסוכה. ביום כיפור הרבי היה הולך עם קיטל כמו שכולנו הולכים וכולנו כמו הרבי והסדר אצל הרבי היה. הוא היה לובש את הסירטוק ועל זה היה לובש את הקיטל, ועל זה את הגרטל והטלית במשך כל היום כיפור. הקיטל של הרבי לא היה בדיוק בגודל של הרבי, זה היה קצת יותר קצר מהסירטוק והסירטוק היה בולט למטה. מדוע? כי גם זה מתנה שהוא קיבל מהרבי הריי"צ וגם זה, זה מין חלוק שהלך בו הרבי הרש"ב. הזכרנו מטפחת שהייתה בתקיעת שופר, גם זה מהריי"צ, מה שהוא קיבל מהרבי הרש"ב וגם הקיטל של הרבי זה היה גם מין חלוק שהלכו בבית בלילה, שממילא זה לא בדיוק הגודל. על החלוק של הרבי היה קשה לראות, אבל זה שסיפר לי אז היו רקומים, כך היה אז נהוג היה רקום בראשי תיבות באדום את השם של הרבי הרש"ב. אז לכן גם אחת הסיבות של לרקום אותיות זה גם בא משם. את הדברים האלה כמו שאמרתי על המטפחת סיפר לי ועל הקיטל של הרבי סיפר לי הרש"ג שלמדתי איתו תקופה והייתי שואל אותו דברים שאפשר ממנו לשמוע. השאר הבדים והמטפחות זה עוד חברותא שהייתה לי אחד מזקני החסידים שגם למד בליובאוויטש קראו לו הרב מוישה דובינסקי. הוא הגיע מרוסיה לארץ ישראל, אבל בתש"ט הוא כבר נסע לארצות הברית ונשאר שם עד יומו האחרון. אז מה

06:37 דובר 2 הקשר על הדברים האלה? כשהוא הגיע לארצות הברית ושמו לרבי מפה על השולחן, אז הוא שאל למה לא שמים מפה לכל ההתוועדות? שולחנות ארוכים יותר אפשר לשים לכל האורך. למה רק מפה אחת על שולחן אחד? אמרו לו אתה רוצה? תעשה! אז הוא הלך והוא שם מפות לכל אורך ההתוועדות ואלו המפות שנשארו לו, והוא היה לו את החזקה לשים גם את המפות של ההתוועדות וגם את המפות של הסטנדר של הרבי. ואלו הדברים שהיו אצלו כשכבר הם לא היו כל כך מכובדים. היה על זה הרבה שיירים של התוועדויות של כוס של ברכה או בסטנדר של הרבי מרוב השימוש והתפילות אז החליפו אותם ליותר יפים. אז מה שנשאר זה הוא קרא לי אליו לבית וברוך השם נתן לי את המפה של הסטנדר ועוד מפה של התוועדות שממנה נעשה גם חולצה שלובשים אותם בעת הצורך מתי שצריך. כשאני הגעתי לא יפה לספר כשהרבי היה יושב חול המועד על השולחן הוא היה בלי מפה, או השולחן של הרבי למגילת אסתר גם היה בלי מפה, אז זה כבר לבד. קניתי מפה ושמתי בשנים שהייתי על השולחן בחול המועד ועל המגילת אסתר. הרב מוישה דובינסקי סיפר לי כך. הוא למד בליובאוויטש והמשגיח בליובאוויטש היה ידוע יעקב ברוך קרסיק קראו לו יענקל ברוך, והוא היה מאוד מאוד תקיף ובידוע שהוא מאוד הקפיד גם על הסדרים והיה מעורה בזה הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ. והביטוי הידוע אצל החסידים כשהוא היה מגיע בשתיים עשרה היה מתחיל הסדר השני. אז כשבחור היה מגיע בשתיים עשרה ודקה הוא אמר כבר אחד על אחד שאין אינסוף אינסוף. מספר לי מוישה דבינסקי שהוא איחר פעם בבוקר וקרא לו המשגיח, והוא אמר

08:42 דובר 2 לו מוישה תבוא לסדר. אז הוא ככה הסתכל עליו. הוא כבר היה בחור מבוגר. אז הוא אומר למוישה אני מבטיח לך, אתה תסחוב את האלטיצ'קה, את הסבתא הבבוצ'קה הזקנה לסליחות. תבוא לסדר. אומר לו מוישה המשגיח מה אתה מתכוון? איזה אלטיצ'קה? אז הוא אומר בחור צריך לבוא לישיבה. הוא מתבגר, מגיע העונה של הצבא הרוסי אז צריך להקדיש הרבה זמן לנסוע לערים אחרות כדי חס ושלום לא, לא להיכלא ושלא ייקחו אותך. ואז היה סכנה גשמית ורוחנית כי את היהודים הם שמו תמיד בפרונט, וכמובן מי שנכנס לשם לא יצא יהודי ירא שמיים בלשון המעטה. קומוניסט מושבע. אז כמובן שהייתה מצווה חס ושלום לא להיכנס לשם. נו אז איך אפשר להגיד בבוק-- לבחור בבוקר איפה היית בלילה כשהוא עסוק עם ה-- להתעסק כדי להשת-- להשתמט ממצווה מאותו צבא אדום? הוא כבר גמר עם הצבא, כבר מגיע גיל השידוכים. איך אפשר להגיד לבחור בבוקר איפה היית? אולי הוא היה עסוק בעניינים של שידוכים? נגמר כבר, הוא כבר ברוך השם נהיה חתן. נו איך אפשר להגיד לו איפה היית עכשיו הוא עסוק בחתונה. כבר ברוך השם התחתן ושוב טרוד ועסוק נו עד שייוולדו ילדים. כבר יש ילד, הוא שוב טרוד עד שהוא יהיה בן שלוש נכניס אותו לחיידר, יעשו לו פאות. הוא כבר בחיידר, הוא טרוד, יהיה בר מצווה. הוא כבר בחור בישיבה, לומד, הוא טרוד למצוא שידוך לבן. עוברים שנים הוא שוב טרוד. מה יהיה? מתי יהיה לבן ילדים? ברוך השם כבר נולד נכד, בן לבנו. מה הוא עכשיו טרוד? איך אני מוציא את האישה הזקנה בארבע לפנות בוקר לקום לסליחות? אז אמר לו המשגיח בליובאוויטש אתה תסחוב את האלטיצ'קה לסליחות,

10:48 דובר 2 אל תדאג, תבוא לסדר. אז הוא אומר הכל התקיים. הכל. ההבדל היחידי שהיא סוחבת אותי לסליחות במקום שאני אסחב אותה, כי היא הייתה מביאה אותו כל יום לסמסמטי והיינו לומדים שעת צהריים כבר לא ראה. הייתי לומד לפניו גמרא כתובות והיינו לומדים יחד. אז משם מהדובינסקי הזה זכיתי למתנות היקרות האלה שמלוות אותנו לתקיעות ולכיפור ועוד דברים טובים. בערב יום הכיפורים יש לנו אוכל אדם כל דבר מעלה על שולחנו, אבל אנחנו נוהגים לאכול בסעודה הראשונה שאוכלים בצהריים אנחנו אוכלים דגים. יש את הסיפור מהטור. יהודי בזבז את הכסף עבור הדג ומצא בו יהלום. לזכר זה אנחנו אוכלים את הדג בערב יום כיפור ובסעודה מפסקת אנחנו אוכלים בשר. כתוב לא לאכול בשר שמן, יותר טוב לאכול בשר עוף. אבל מנהגים, יש שני מנהגים שקשורים לסעודה המפסקת. אה דבר ראשון בתוך סעודה. קודם כל דבר כללי של תשרי זה שאנחנו טובלים את המוציא בדבש. אנחנו טובלים המוציא בדבש ארבע פעמים. זה מה שמקפידים מאוד. השאר תלוי במנהגים. מקפידים מאוד זה בראש השנה, ביומיים של ראש השנה, בסעודות טובלים את פרוסת המוציא בדבש ושלוש פעמים כמו כל טבילה גם ביום. ואותו הדבר ערב יום הכיפורים ומוצאי יום הכיפורים טובלים בדבש. אה יום הראשון של סוכות ביום האחרון של סוכות זה בהושענה רבה. יש כאלה גם נוהגים בשבתות שבינתיים שבת תשובה, שבת חול המועד ויש נוהגים כל התשרי מראש השנה עד, עד אחרי הושענה רבה. אבל ארבע פעמים האלה אלו דברים שכתובים בספר המנהגים. אז זה נמצא גם בערב יום הכיפורים. המנהג הנוסף בערב יום הכיפורים אנחנו אוכלים קרפלך, כופתאות, שזה דבר שאנחנו לוקחים בשר והוא עטוף בבצק. והיה פעם שאצל הרבי לא

12:58 דובר 2 היה, אז הוא לקח חתיכת עוף ועטף אותה בחתיכת חלה, והוא אמר לא נורא, כבר קיימתי את המנהג. אז רואים את הקפידה לקיים את המנהג הזה. דבר נוסף זה אוכלים - מופיע בשיחות של הרבי הריי"צ, אוכלים את המרק שבו יש את הכופתאות האלו ונוהגים לאכול שלוש צלחות מרק בערב יום הכיפורים. מי שלא יכול וכמעט אף אחד לא יכול, אז לוגמים מהמרק ומוסיפים עוד קצת מרק מעוד כפית ואוכלים ושוב פעם עוד כפית. קיימנו את הדבר של שלוש, שלוש פעמים יצקנו מרק לתוך הצלחת. לא מצאתי סיבה, אבל ככה כותב הרבי הריי"צ שהיו נוהגים. בערב יום הכיפורים, אז הרבי בירך. יש ברכה אחרי, ברכה אחרי תפילת מנחה. זה הייתה ברכה לכל עם ישראל. אז זה היה בבית מדרש תפילת מנחה ברוב העם, היה עובר גם בשידור, אבל היה דבר נוסף ברכת הבנים. אז ברכת הבנים, הבנים התמימים. אז זה היה מעמד מיוחד. אז תלוי לפי הקצב של המשפחה. בהתחלה היו נכנסים לחדר של הרבי בשנים הראשונות הייתה ברכת הבנים, אחרי זה, זה היה בחוץ בגני נטע חתויין[?], אחרי זה בבית מדרש למעלה כשהבית מדרש אולם קטן. כשאולם קטן כבר לא היה אפשר בכלל יותר להכניס. הגבילו את זה לגילאים מעל גיל מסוים שלא ייכנסו צעירים יותר. זה גם היה פיקוח נפש שהם נכנסים. ואחר כך אולם קטן היה צר מלהכיל, אז פתחו את עזרת הנשים שזה החדר השני, איפה שהספרייה באולם קטן בחדר השני, ואחר כך גם זה לא היה במציאות. עם ה-- מסביב, אז זה ירד גם לבית המדרש. אז המראה היה שהאבא בא לברך את הילדים בערב יום הכיפורים.

15:22 דובר 2 הרבי התחיל מברכת הבנים עם ה-- אחרי שהוא, שהוא נתן ברכה מפורטת לתלמידים ותמיד היה משהו מיוחד. אבל היה ברכת כהנים. אז ברכת כהנים נאמרת רק על ידי הכהנים. יברכך ה'... וישם לך שלום. תמיד כשמשתמשים בברכה הזו לא בברכת כהנים, כדי שלא יהיה בל תוסיף וכדומה. אז ראינו את ההנהגה אצל הרבי גם ב-במקומות-- בעוד מקום בהתוועדות פעם, אבל בברכת הבנים אז הרבי היה מתחיל מוידבר ה' אל משה לאמר את כל הנוסח וגם ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, היה מראה הוד מיוחד שהרבי כבר עלה דבר ראשון עם קיטל על בימה מסוימת הכי צרה שאפשר לעשות, כי כל לא כל מטר, כל סנטימטר שהיה אפשר אז היה נכנס עוד בחור והרבי היה מכסה את הראש שלו. מראה מרומם שעם זה היו מתחילים את היום הקדוש. לבחורים למעשה היה בעיה מסוימת, בעיה של הידור, כיוון שיום הכיפורים מתחיל בערך עשרים וארבע שעות פלוס, אבל קרוב לעשרים וחמש בדרך כלל עשרים וחמש שעות זה היום. אחר כך יש בימים שהרבי הריי"צ כותב שביום הכיפורים שזה שם הוי', הוי' זה עשרים ושש, אז יוצא לצום עשרים ושש שעות כותב הרבי. אז ככה יש, המהדרים תמיד חיכו שיהיה עשרים ושש שעות. אני זוכר שלתמימים היה מאוד מאוד קשה, כי הרבי היה גומר את הברכה עם שקיעת החמה וכבר לשתות לא יכלו ולמשוך במוצאי הצום עוד שעה זה היה מאוד מאוד מאוד קשה לכולם, במיוחד לתמימים. אבל אחר כך מצאתי אצל מישהו מכתב שמישהו כותב לרבי שצריך הרי לצום עשרים ושש שעות. אז הרבי כותב שעשרים ושש הכוונה עשרים וחמש ומשהו. אז הייתה הנחת

17:40 דובר 2 רווחה לכמה על כל פנים שנכנסנו לשעה העשרים ושש, אז הרבי קורא לזה כבר גם עשרים ושש שעות. הייתי מדגיש זה לא בכל דבר ככה. למשל בין בשר וחלב, כי זה רק עניין רוחני, דרגה רוחנית. יש לך כבר את העשרים ושש. כמובן שזה לא נוגע להלכה בין בשר וחלב שאנחנו מקפידים שש שעות. אז הייתה שיחה ארוכה של הרבי, גם לא רק למבוגרים, גם לילדים שכבר צמים, אה, כבר עשו הפסקה, הפרדה של חמש וחצי שעות, אבל בכל זאת. אז הקדוש ברוך הוא ואת הכל הסכומים שיחכו עד סוף השש שעות. אז לא בכל דבר, אבל בעניין הידור והדברים האלה. אז הרבי כתב שעשרים וחמש מודפס כבר היום עשרים וחמש שעות ומשהו, כבר נכנסתי לשעה העשרים ושש. אפשר ללמוד מזה לעוד דבר נוסף. יש בספר המנהגים לגבי הלכות תפילין והרבי כותב על אורך הרצועה. בהלכה יש כמה וכמה שיטות מה אורך הרצועות של תפילין של ראש. אה, כמובן המינימום זה שזה יבוא קדימה לכתף. אם זה לא מגיע לכתף אז זה פסול. אבל כאשר זה עובר את הכתף ועובר קדימה אז זה כשר. אבל הגודל, אז יש כמה וכמה שיעורים עד, עד לאן. הרבי מדייק לפי העץ חיים שזה הולך ונמשך עד הרגליים. מזה שכתוב ש, שזה לא, אם כן לשים בגארטל לא, זה סימן שהולך עד הרגליים. אז ראינו את ההנהגה, אז ראיתי כאלה שהולכים עם הרצועה עד לסוף הרגליים וצריך מאוד זהירות מיוחדת כי אסור לרצועה להיות על הרצפה. אלה שעושים ארוך עד סוף הרגל זה אי אפשר להימנע שלא ילך על הרצפה. אבל ראינו את ההנהגה של הרבי כל השנים.

19:40 דובר 2 הרצועות עברו שני סנטימטר מעל הברך. זה נקרא שעברנו את הברך. זה כבר נקרא שזה עבר עד ה, עד הרגליים, עד סוף הרגליים, כי עברנו את ה, את הקטע האחרון של הברך. דוגמה, ביום הכיפורים הרבי, כמו שאמרנו הגיע עם הטלית ועם העיטוף, עם ה-- מראה כהן גדול, פני הפנים של הרבי עם הקיטל ועם הכובע. המראה הוד מיוחד של יום הכיפורים. בכמה דברים נדבר על יום הכיפורים. קודם כל יום הכיפורים יש את הווידויים. יש לנו בערב יום-- ביום הכיפורים יוצא לנו להגיד על חטא. למעשה יוצא להגיד עשר פעמים על חטא. מתי עשר פעמים? תפילת ערבית, שחרית, מוסף ומנחה. זה ארבע תפילות שאומרים על חטא ויש להם גם חזרה. שחרית חזרה, מוסף חזרה, מנחה חזרה וגם בערבית זה לא חזרה אבל יש את הפיוטים והיוצרות. אלו השמונה פעמים שאומרים על חטא. בנעילה אין לנו על חטא, יש רק אשמנו. ב-- יש פעמיים על חטא בערב יום הכיפורים, פעם אחת לפני תפילת מנחה, שמא יאכל וישתה וישתכר בסעודתו, אז קבעו חכמים במנחה כבר לומר על חטא ופעם אחת עם כניסת היום לפני אמירת כל נדרי. על חטא אנחנו אומרים בעמידה כמו את אשמנו שנאמר בעמידה, כי וידוי תמיד נאמר בעמידה. איך אנחנו נאמר את הווידוי ואותו הדבר על חטא, כמו שאנחנו אומרים סלח לנו בתפילה. צריך להגיד את זה מעט בקריאה, זה הכנעה וכשאנחנו אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו מכים, אותו דבר כי פשענו. אותו דבר כשאומרים אשמנו מ-א' עד ת', אנחנו מכים, אשמנו בגדנו, כשבהכנעה וכפיפה קטנה וכך אומרים אשמנו. אצל הרבי ראינו עוד מקומות סרנו ממצוותיך ומשפטיך הטובים אז ב-בסוף, אה, והרשענו, אז הרבי

22:06 דובר 2 עוד פעם אמר אבל אנחנו הרשענו. גם כאן הרבי ו-וגם לפני אשמנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. ההבדל רק היה שכשהוא אמר אשמנו, תמיד הרבי הסתובב לכיוון מזרח ואמר את האשמנו את איתנו, את החטאנו הראשון ואת הירשנו זה כבר הוא הסתובב בצורה מתי שהוא עמד זה הוא אמר גם בהכנעה וב-במכה על הלב, אבל, אה, זה לא היה לכיוון מזרח. אותו הדבר גם בעל חטא, תמיד שאומרים על חטא שחטאנו לפניך את על חטא צריך להגיד בהכנעה ולהכות בשחטאנו לפניך. אותו הדבר בין הפיוטים של על חטא שחטאנו לפניך יש ועל כולם סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו, גם אנחנו מכים על החזה, על הלב, כדי להגיד בשלושה מקומות האלו גם מכים ועניין של, אה... בתוך יום הכיפורים לקראת, אה, לקראת סוף יום הכיפורים היה-- הכול ימים נוראים, הכול דברים מופלאים. אבל לקראת המארש נפוליון בסוף תפילת נעילה, הרבי היה מסת-- היה קודם כל עם היד שלו טופח על הסטנדר על התחלת המארש, אחרי זה הרבי היה מסתובב והיה מוחא כפיים ל-אל הקהל ואחר כך הרבי היה עולה, בהתחלה זה היה על הכיסא, אחרי זה סידרו מדרגות, היה מעמד הוד נורא והטלית הייתה מתקפלת. הרבי כל כולו היה מכוסה בטלית והיה, היה מארש מאוד מיוחד. אחד השנים זה היה שהרבי ביקש עוד באמצע, באמצע המארש-- באמצע תפילת נעילה, הרבי ביקש לקרוא לכל הילדים על הבמה. היה סיפור מיוחד, אבל אני זוכר את המעמד הזה. כל הילדים עברו מעל הראשים אל הרבי והיה בכיות נוראות באבינו מלכנו ואחרי זה במארש הייתה סיבה אחר כך ש... אני לא זוכר אותה כרגע. מה שגילו אחר כך במשך השנה מה הרבי פעל באותו יום

24:23 דובר 2 כיפור והסירו איזו מחלה מ-- לא זוכר. הייתה מחלה מסוימת שהרבי הוריד למישהו. יום הכיפורים בכלל, רבי היה, הרי זה דבר מאוד נדיר שהפנים של הרבי היו משתנים וזה יכל להיות. זה יכל להיות תוך רגעים פנים של שמחה ופנים אחרות. זה דברים לא רגילים מעל הטבע בכלל. אבל זה מאוד היה בולט וזה יכל להיות ב-- באמירת מאמר ואחר כך בניגון שאחריה, בניגון שלפני המאמר והמאמר ואחר כך בניגון אחרי המאמר או בשיחות היו לא רק התוכן משתנה, גם הפנים של הרבי, הכול. בולט זה היה במיוחד ביום הכיפורים. יום הכיפורים, המראה של המלאך שהרבי נכנס עם עוד עם התוספת של הקיטל הלבן והפנים החיוורות. גם כשהרבי נכנס לתפילת מנחה אחרי ההפסקה בין מוסף למנחה. כבר הזכרנו שהרבי היה נכנס עם כובע לראשו. המראה הזה כובע שחור, הכל לבן, הטלית והקיטל והפנים החיוורות ואת פני מלאך. פני כהן גדול אז. אבל פנים, פנים של יום הכיפורים לא, לא היה חיוך ולא היה. היה רצינות. היה יום הכיפורים. רואים על הפנים של הרבי. אחר כך ככה זה היה בנעילה. כל המשך הנעילה ו אחר כך היה מרש, גם הוא היה אמנם בניצחון, אבל בפנים של זה עדיין בתוך יום הכיפורים. מוצאי יום הכיפורים היה מתחיל ניגון של ושמחת והרבי היה מתחיל או אומר לאחרים להתחיל ניגון של ושמחת בחגך והתחיל, התחיל חג הסוכות מיד במוצאי, כמו שכתוב הרי כתוב בהלכה שיוצאת בת קול ואומרת לך אכול בשמחה לחמך, כי רצה אלוקים את מעשיך. זה היה מורגש והתחיל אווירה של, של סוכות, של ימי שמחותינו עם הניגון שהרבי יצא איתו, המשיכו לרקוד איתו זמן רב עוד כמה שעות עם הניגון

26:50 דובר 2 אוהלי[?] כן. ביום הכיפורים עצמו אז אנחנו רואים את המנהג עם הרבי לבש, איך שהרבי לבש את הקיטל והטלית. כיוון שאנחנו נוהגים ללבוש את הטלית פעם בשנה בלילה, בערבית של יום הכיפורים, אף פעם לא במשך השנה בלילה, לא בראש השנה, לא בחג ולא בשבת. בקפידה לא. אז כמובן צריך לברך על הטלית מבעוד יום, שאז מותר לברך על הטלית. אבל מגיע מוצאי יום הכיפורים ואז מצד אחד יש אצלנו קפידה לא ללכת עם טלית אף פעם בלילה, אפילו לא ליל שבת, ומצד שני יש אצלנו מנהג של ללכת עם הטלית והקיטל עד אחרי ההבדלה. אז מגיעה תפילת, אז עד אחרי נעילה זה יום הכיפורים. אז מה עושים אחרי נעילה כשניגשים לתפילת ערבית? אז הרבי היה נכנס כבר לתפילת מנחה והיה הפסקה. הרי יש הפסקה בין מוסף לבין מנחה ונעילה. אז הרבי יצא ממוסף מבית הכנסת. כשהרבי נכנס למנחה אז הוא הביא איתו את הכובע בשביל שיוכל ללבוש את זה אחרי תפילת נעילה לערבית. להביא כובע בחג בשביל הלילה זה אסור בגלל הכנה משבת לחול, מחג לחול. אז הרבי היה נכנס לבית הכנסת. היה מראה מיוחד, הפנים הלבנות והחיוורות והצום והמלח[?] ביום הכיפורים עם הכובע השחור שהרבי נכנס ועדיין באווירה של יום הכיפורים אה והיה לובש את זה ובסטנדר היה את הדלתות הנפתחות שם הרבי היה מכניס את הכובע. לכ-- אחר, אחר נעילה, הרבי היה מסיר את הטלית מהראש, מוציא את הכובע, לובש אותו תפילת ערבית הייתה עם כובע. אה בינתיים אפשר ללמוד מזה הנהגה לחסידים לכל השנה. אה אנחנו מסירים את הטלית, הרי לא רוצים ללבוש טלית כשמסירים את הטלית מהראש זה נקרא שאין עלינו טלית, למרות שאנחנו עדיין

29:00 דובר 2 לבושים בטלית. מכאן צריך לדעת מה שחסידים תמיד הקפידו ומקפידים בתפילה שאנחנו צריכים להיות עטורים בטלית. זה לא רק על הגוף אלא גם על הראש, גם בתפילה, גם בקריאת התורה. בחור ברוך השם תמיד הולך כובע, כשהוא מתחתן אין לו את הכובע, אבל הוא צריך לשים טלית על הראש כשמורידים את הטלית על הכתפיים בזמן שצריך להיות טלית על הכתפיים אז זה נקרא שאין לנו טלית. זה טוב למוצאי יום הכיפורים כשיש כובע על הראש.