חינוך הילדים ליום כיפור - הרב יוסף אברהם פיזם שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו היום ב-ב-בשיעור הנוכחי נעסוק בנושא של, אה, חינוך בענייני יום כיפור, חינוך והרגלה למצוות באופן מעשי, כולל גם עניין של אפרושי מאיסורא. אמ, בקטן איך אנחנו, מה אנחנו עושים, כיצד אנחנו מחנכים, כיצד אנחנו מרגילים ילד שהוא לפני בר מצווה בעניינים הקשורים ליום כיפור ולהכנות ליום כיפור. ואז איך עושים את זה? אז קודם כל אנחנו צריכים להבין גם שהילד לא מחויב לצום. הוא-- מה שנוהג זה שלוש תעניות האחרונות לפני בר מצווה. אז להגיד לילד, "שתדאג לצום, שתדאג לצום את כל התענית, ואם אתה לא יכול את כל התענית אז חלק נכבד מהשעות". ו... לפני גיל אחד עשרה בכלל אין עניין להרגיל ילדים, אה, בתעניות, גם לא בתעניות של שעות. אה, זאת ההלכה. זאת האמת. יש כאלה ש... ככה, מרגילים במשפחות שלהם לעשות תענית לשעות גם בגילאים יותר מוקדמים, אבל בכל מקרה ההלכה היא ש-- לשמור על הבריאות של הילדים וממש לא מומלץ להתחיל עם זה בגילאים מוקדמים. וכאמור שוב, מגיל אחד עשרה אפשר כבר לעשות תעניות של שעות, ובעיקר מגיל שתיים עשרה. כאילו, העניין של-של-שלוש תעניות שלפני בר מצווה, אם הילד בריא ומרגיש טוב, אז הוא יכול להשלים את התענית או להתקרב להשלמת תענית, הכל לפי מצב בריאותו. עכשיו אנחנו מדברים על גילאים פה בנושא של חינוך קטן. אז קודם כל, כשאנחנו מתייחסים עכשיו ספציפית ליום כיפורים, בעזרת השם אנחנו נדבר גם על עניינים של חינוך ומעגל השנה, שם הדברים יכולים להיות גם קצת אחרים. אבל כשמדברים עכשיו על יום כיפור, אז יש לנו פה בעצם, אה, התייחסות ברורה לגילאי חמש ומעלה. חמש, שש, גיל חינוך, ושש עד תשע זה אותו עניין של גיל חינוך, אבל עם

03:06 דובר 2 התפתחות לפי, אה, אה, גודלו ה-הבריאותי והרוחני של הילד. ו... לאחר מכן, אה, זה עדיין קטן, אבל אפשר, אה, בהתאם לגילו, אה, ללמד אותו ולהרגיל אותו, אה, בדברים שקשורים ליום כיפורים. לאו דווקא תענית. אמרנו תענית כבר התייחסנו. תכף נ-נ-נראה על מה עוד מדברים. עכשיו בואו נדבר על כפרות. כפרות זה גם לילדים, לא לילדים. אז ככה. כתוב בהלכה בשולחן ערוך, כן? בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן כתוב, גם הקטנים עושים כפרות ואפילו עוברין במעין מה. כשעושים כפרות לקטני קטנים שאינם מדברים אומרים, "זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך. זה התרנגול ילך למיתה ואתה תלך לחיים טובים, ארוכים ולשלום. אם הילד מדבר אז אנחנו מלמדים אותו להגיד זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. אבל אם הילד עוד לא מדבר אז אנחנו אומרים בשמו זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך. שנים את המנהג בספר משנת החינוך רבים עושים כפרות לילדים קטנים בימים שלפני ערב יום כיפור, ורק כשסמוכים לבר מצווה אז עושים בערב יום כיפור בשמורת הבוקר. אבל גם זה לא לגמרי מבריק. ובואו נתייחס מה שעם ישראל עושה. כלומר כך כל מקום לפי עניינו. איפה שאכן מסדרים כפרות בשעות יותר נוחות, שעות יותר מוקדמות, פחות לחץ, זה סדר גמור. אפשר את הילדים הקטנים להקדים שזה יהיה בסרט ימי תשובה. אבל יש מקומות שהכפרות כמנהג חב"ד כמנהגנו, שעושים את הכפרות על עופות כמו שצריך, וזה בקהילות בוא נגיד הקטנות יותר זה לא קיים כל ערב. זה קיים באמת ביום כיפור, בשמורת הבוקר. אז מביאים את הילדים הקטנים גם בשמורת הבוקר, וזה בהחלט מרגש וחווייתי ו-ועניין של חוויה זה עניין יסודי בחינוך. הילדים צריכים להגיע, הם צריכים לחוות חוויה. עכשיו, אם נכנסנו לזה,

06:20 דובר 2 עצם ההגעה דווקא בשמורת הבוקר, חמש בבוקר, שש בבוקר, שבע בבוקר, כל החוויה הזאת של הכפרות על העופות, כל מה שמתלווה לזה, כולל אחר מכן כניסה לבית כנסת להתפלל, לקבל ליקח [?]. כל הדברים האלה זה דברים שנקלטים בנפש, משפיעים. הם חווייתיים. לכן חשוב שזה כן יהיה. יחד עם זה צריך לעשות עוד דבר חשוב שזה הלימוד וההסברה. מאיפה בכלל בא כל המנהג כפרות הזה? דווקא היום שיש תעמולה ברחובות, שיש גם דעות אחרות ואפשר לעשות על כסף. אז למה דווקא...? בסדר, אז צריך לדעת כחסידים קודם כל להסביר לילדים. אנחנו רואים תמונות וסרטונים איך שהרבי מלך המשיח כבודו ובעצמו עושה את הכפרות על אה על תרנגול. אז אצלנו אין שאלה מה נעשה בפועל. ראינו שכך הרבי עושה וזהו. כולם עושים כך. מעבר לזה, מעבר לזה יש הסברה בהחלט. זה מנהג שקבע אותו האר"י ז"ל ועניינו שבאמת זה יהיה כפרה על האדם שהתרנגול הזה שוחטים אותו כפי ההלכה, מברכים על השחיטה וזוכה שאוכלים אותו בסעודת יום טוב או שעניים אוכלים אותו כשזה יהיה זה זכות ועליה בשבילו. ו... והוא מתעלה. כאילו כש שוחטים את התרנגול, היה אומר שהוא רוצה לעלות ולהתעלות שיאכלו אותו לשם שמיים, לשם מצווה וייהנו ממנו עניים. כך תהיה עלייה לנפשו של התרנגול עלייה במדרגה, וזה מהווה כפרה ותיקון. לכן אדם צריך לחשוב כמו שבקבלת כל בנות בית המקדש אדם היה צריך לחשוב שבעצם אני הייתי זה שצריך פה לעלות על המזבח ויעשה תשובה. אז כך גם כן, שרואים שתרנגול נשחט. אז חושבים שעל עוונותיי חלילה זה מה שהיה צריך לקרות לי. הקדוש ברוך הוא ברחמיו וחסדו הזך. יקבל את זה שהתרנגול ילך למיתה, אבל עם

09:19 דובר 2 שחיטה מהודרת, עם ברכה, עם ברכות על האכילה, עם הכשרה, יעשו בו מצוות וזה יהיה עלייה בשביל התרנגול וזה יהיה כפרה לבני אדם. אז ככה זה. אה בואו נסכם. הרבי עושה כך בספרים הובאו מקורות לכך והוסברו יפה. כדאי שאנחנו נסביר את זה לילדים, שלא יהיה סתם איזה עניין של מה זה שלא מבינים אותו, ואז אולי גם לא מזדהים איתו לגמרי, ואולי נבהלים מהתרנגול. לא מבינים את גודל העניין, ואולי נרתעים בגלל ששמעו ממישהו כזה או אחר שיש גם מנהגים אחרים וכולי וכולי, שזה טענות כאלה מחלישות את מנהג ישראל מימים ימימה. טוב, אז לכן אנחנו צריכים לדעת שזה מנהג חב"ד וכך אנחנו עושים ויש לזה הסברים יפים וטובים ולהיות מכוונים ומקווננים [?] לפנימיות העניין, וזה בפירוש לילדים. צריך להסביר גם לילדים. להסביר להם שהם יבינו ויפנימו כל אחד ומשיג לפי הגיל שלו. מהניסיון אני מעריך שכבר בגיל שלוש ארבע כל אחד תופס משהו, אבל בגילאים של חמש שש ומעלה כבר מבינים ממש עניין. ככל שיותר נגיד כיתות ב', ג', ד' זה ילדים שכבר מפנימים את העניין. אם יש הכנה מתאימה אז זה יהיה בכובד הראש המתאים. קטנים שהתחילו להתענות ביום הכיפורים מחנכים אותם במצוות אכילה בערב יום הכיפורים. אז אמרנו אנחנו בעיקרון לא, לא הולכים להאיץ בילדים להתחיל להתענות תענית, תענית משמעותית בכמות של העינוי רק מגילאים מסוימים. אבל כשהגיעו הגילאים הללו אז אומרים לילד הצום לא מתחיל מהצום. הצום מתחיל כשכל האוכל בתשיעי כאילו התענה את תשיעי ועשירי. צריך לבאר את זה בפני הילדים שיש עניין גדול לאכול, לא רק בשביל שלא יהיה קשה לנו לצום. צריך לאכול וצריך לשתות, להרבות באכילה. ככה אמר הקדוש ברוך הוא שזה

11:51 דובר 2 כפרה גדולה בשבילנו, כי אם אנחנו אוכלים בערב יום הכיפורים במיוחד, כפי שהרבי מסביר את זה בדברי מלכות של תוסף של נ"ב [?], המעלה הגדולה של אכילה בערב יום הכיפורים, שזה בעצם מהווה הכנה לאכילה שתהיה בגאולה, שאז בגאולה האמתית והשלמה אז יוכלו לאכול. וודאי לא היינו ביום הכיפורים בשנה הראשונה, כשמשיח יגיע ומכל שכן מהשמחה שהייתה בימי שלמה. טוב, אז צריך לדעת שזה עניין גדול ולהרגיל אותם גם במצווה של אכילה בערב יום הכיפורים, גם זה מצווה. עכשיו בוא נראה כיצד להתייחס לאכילה בקטן שלא הגיע לחינוך. קטן שלא הגיע לחינוך. אמרו שחינוך בגיל חמש, שש עד תשע, בתור גיל חינוך וכן הלאה, בעצם עד בר מצווה. כל הדברים האסורים ביום הכיפורים, משום מצוות עינוי בלבד לא גזרו על הקטנים. לפיכך מותר לגדול להאכיל ולשקות את הקטן שלא הגיע לחינוך. קטן עוד לא הגיע לחינוך והוא רוצה לאכול, האם האבא מחשיב אותו כשהוא מאכיל אותו? התשובה היא לא. הוא יכול להאכיל אותו גם ובוודאי שלא למחות בו. יכול-- ושיאכל. באופן כללי, לפי הדעת שיש בילד, מלמדים אותו שביום תענית כל עם ישראל לוקח על עצמו איזשהו עינוי מסוים, אז לפחות מה שנקרא, כמו שהרבי הריי"צ אמר בתקופת השואה לתלמידים שלמדו אז בחיידר אצל הריי"צ. שהוא אמר להם לא לאכול ממתקים בתקופה שאחינו כל כך סובלים. אותו דבר כאן, שיום שכל עם ישראל מתענה, צריך-- אפשר להסביר לילד ש-- אל תקבל דווקא סוכריה, אלא אם כן הוא אמת קטנצ'יק שעוד לא הגיע לחינוך, ממש לא הגיע לחינוך, אז לא צריך להתווכח איתו, אם מה שישתיק אותו זה סוכריה, שיקח סוכריה, אבל ברגע שהוא קצת מבין עניין, הגיע לחינוך, אנחנו נשתדל

14:15 דובר 2 לתת לו-- להבין שאוכלים רק את הדברים המוכחים וגם זה לא בצורה כל כך קשה, אבל לא, לא פינוקים. בקיצור לא פינוקים. שיאכל פחות משהו מסוג הדברים הטעימים והאהובים עליו, אבל שיאכל באופן שהוא יכול לאכול. רחיצה בקטן שלא הגיע לחינוך. מותר לסוך ולרחוץ את הקטן בצונן, אבל לא ירחצנו בחמין כל גופו, אפילו הוא הוחם מבעוד יום, שיש פה בעיה אחרת ברחיצה בחמין, היא לא אסורה רק משום מצוות עינוי בלבד. הרי גם בכל שאר ימות השנה אסור לרחוץ בחמין. כאילו אז סתם לרחוץ אותו זה רחיצה שהיא אסורה אפילו שהוא לא הגיע לחינוך, אם זה בחמין. וכיון שאין נוהגים לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום, אין מניעת רחיצה וסריקה ביום הכיפורים נחשבת לו לעינוי כלל, אז אין לרחוץ אותו ולסוך אותו ביום הכיפורים וכן המנהג. כך פוסק האדמו"ר הזקן, אבל כל זה כאשר הילד לא מלוכלך. אם הילד נגיד התלכלך ואנחנו צריכים מבחינה בריאותית לנקות אותו, אז מנקים אותו וגם ההורים לא צריכים לדאוג אם ירטבו להם הידיים מעבר לקשרי אצבעות. זה לא בעיה שלהם כשהם עושים, הם לא עושים פה רחיצה של תענוג ולא שום דבר. הם בסך הכול צריכים פה לרחוץ את הילד ואם זה מה שייצא אז זה מה שיצא. זה כאשר מדובר על רחיצה מטעמי ניקיון, ניקיון ובריאות. לגבי נעילת הסנדל. אסור לגדול לנעול את הסנדל לקטן ושאין זה עינוי לקטן. אם הקטן בא בסנדל אז זאת אומרת שהוא לא יתענה ואנחנו צריכים את העינוי הזה. יש חמישה עינויים, אחד מהם זה שבא בנעל. אז לכן לא חושש כל כך אם לא ינעול. אבל אם הקטן נועל מעצמו, אין אביו צריך להפרישו בו כשלא הגיע

16:33 דובר 2 לחינוך. באמת, אם אנחנו רואים שהילד הקטן שלא הגיע לחינוך בעצמו נועל לו נעליים לא צריך להפרישו ולהגיד לו, "היי, לא מתאים, אל תלבש". אם הוא רוצה בדרכי נועם, בקלות, קחי לו נעל טובה ונוחה, הילד לובש, בסדר, שיהיה בריא. אם לא, אז זה הלכה מפורשת. אם הוא לא הגיע לחינוך אז שילך עם איזה נעל שהוא רוצה. בקיצור, לא לעשות מזה ויכוחים ועמותים. קטן שהגיע לחינוך, אכילה ורחיצה. אכילה ורחיצה בקטן שהגיע לחינוך. אם הגיע לחינוך אסור להאכילו ולהשקותו ולסוכו-- צוחתו, כן? לרחצו בידיים. הדרך שנתבאר, ואם הוא מעצמו עושה אחד מהדברים האלו, מי? הקטן, אין צריך למחות בידו חוץ מאביו. אביו הוא המצווה על החינוך שהוא צריך למחות בידו לחנך את בנו במצוות. אבל אמו אינה מצווה על כך. אלא שמכל מקום אסור לה לתן לפניו לאכול, כי הרי זה כאילו אמא מאכילתו בידיים. זאת אומרת שצריך לאפשר לילד לקחת לבד את מה שהוא צריך לאכול, וכברגע שהוא כבר הגיע לחינוך אז לגרום לו להמעיט את המעט שהוא צריך, במיוחד כאשר הוא מגיע לגיל אחד עשרה וכולי. פה כדאי להרחיב טיפה במילים שיש פה מושג, צריך למחות בידו לחנך את בנו במצוות. מה זה למחות בידו? אז ברור שהכוונה היא כמו שהרבי אומר, בתוקף אבל בדרכי נועם. אנחנו לא צריכים שהילד יקבל איזושהי טראומה מיום כיפור. צריך להפוך לו את זה שאם הוא זוכה כמו גדול קצת לצום זה יופי, ולמחות בו תשיג את התוצאה שהילד לא יאכל את זה כרגע. עוד לא הגיע הזמן שהוא צריך לאכול. אבל לא, לא במצב שלגרום לילד להתחיל לבכות, למעל, לריב, כל מיני דברים כאלה זו לא הכוונה. למחות בידו זה

19:12 דובר 2 להסביר לו את העניין בתוקף ובדרכי נועם. לחנך את בנו במצוות, תדע לך שאתה בגיל שכבר צריך קצת לצום. אתה לא צריך לאכול ממתקים, תאכל רק דברים שמוכרח וכן הלאה. אוקיי. אבל כאן כתוב באמת שהנושא הזה של אפרוש מאיסורה, אז בזה האמא אינה מצווה על כך. כדרך שמחנכים את הילדים באיסור אכילה ושתייה, הן לשעות והן אלה שכבר מסוגלים להשלים את כל התענית. וכמו ש... כבר אמרנו, כך צריך לחנך אותם גם באיסור רחיצה וסיכה אפילו מדין התלמוד ולא מחמת המנהג בלבד. זאת אומרת, להסביר לילדים את ההלכות שעד המגע במים זה עד כיסוי האצבעות. יש חמישה עינויים ביום כיפור, אחד מהם זה איסור רחיצה וסיכה, שאדם מפונק שאולי לפעמים מסך את גופו בשמן, אז גם זה לא. בטח שלא. עכשיו הנה סיכום. קטן שהוא פחות מבן תשע שנים שלמות, אין מענים אותו ביום הכיפורים אפילו, אפילו תענית שעות לא צריך להגיד לו לעשות. מתשע שנים אפשר להתחיל. אבל שוב לפי הרגשתו לא לסכן את בריאותו. אפילו אם הקטן רוצה להחמיר על עצמו והוא לפני גיל תשע, מוחין בידו זה שלא יבוא לידי סכנה שלא יבוא לידי סכנה. אנחנו לא צריכים שילד יתעלף ו-ו-וכולי. לשמור על בריאותו. והחכם עיניו בראשו, איך לתת לילד הרגשה שאם הוא מיעט בתענוגים ופינוקים ויתנהג ביום כיפור כיום מיוחד, יום קדוש, אז רצה השם את מעשיו. עכשיו שאלה מעניינת שהיא גם לגדולים וגם לקטנים. מה עושים עם קידוש? בן אדם אוכל, איזה יום טוב גדול, חג גדול, יום כיפורים, שבת שבתון. מה עושים עם קידוש? מה עושים עם ברכת המזון? לאותם ילדים קטנים שמותר להם לאכול, שהתענו שעות ונגמרה התענית שלהם כי הם כבר

21:46 דובר 2 התענו שעות או שאסור להם להתענות בכלל. ובכן, ההלכה היא זו. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן מפורש גם בפסקי הסידור אומר ככה: "האוכלים ביום הכיפורים אינם מקדשים ואינם צריכים לבצוע לחם משנה." לא, לא קידוש ולא לחם משנה. אבל בברכת המזון אומרים יעלה ויבוא ועוברים ואומרים ביום הכיפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה, ביום מקרא קודש הזה. כן, הם אומרים יעלה ויבוא בברכת המזון. את זה כן. אנחנו יודעים שכשהרבי נכנס לתפילה בערב יום כיפורים, במיוחד במנחה. בערב יום כיפור, החלוקה לצדקה היא באופן מיוחד עוד יותר מכל פעם. המון קופות, הרבה מחלק בכל הקופות, לא מוותר על אף קופה, נותן לילדים, עושה אותם לשליחי מצווה לתרום במקום צדקה. גם כל, כל אחד מאיתנו, כל ערב יום כיפור צריך להרגיל את קודם כל את הילדים שלו. אה להרגיל אותם בצדקה, לתת צדקה. מרוויחים בצדקה בערב יום כיפור, לתת צדקה, לתת צדקה לקופה, לתת צדקה לעני. הרבה פעמים בא עני ומבקש. אז אתה יכול לתת לו נגיד את השקל שאתה נותן לו, תן לילד עוד חצי שקל שגם הוא ייתן. לשתף את הילדים במצוות צדקה במיוחד בערב יום כיפור. עוד נושא, בקשת מחילה. טוב, זה כתוב ש... כתוב במשנה שדברים של בן אדם לחברו אז אם לא, אם לא מבקש סליחה, לא ריצה את חברו, אין יום כיפור מכפר. נו, אז מה נעשה? צריך לבקש סליחה אחד מהשני. אז המבוגרים לפעמים עושים מזה בסוג של חיוך. כן, כולנו חסידים ומי אנחנו שצריכים ש-ש-שפגעו בנו? מי אנחנו שבכלל מישהו פגע בנו? מה זה ש-- מה זה, מה זה שאני צריך לבקש מחילה מ-- שצריכים לבקש ממני מחילה? מי אני? מה אני? זה יפה

24:04 דובר 2 מאוד, אבל לא תמיד זה באמת באמיתיות ובשלמות. ובכן, מי שחטא על לחברו שיפייס אותו וכך נוהגים. בצורה חסידית, הכל יפה בלי לעשות מזה בלאגן גדול, אבל לבקש סליחה ומתחבק ובאהבת ישראל חיבוק נשיקה טובה של בין חסידים. כן, אהבת ישראל תביא את הגואל. אז אותו דבר עם ילד. אם הצקת לילד, אם היה משהו, אם יש ילד שלא רוצה לדבר איתך שאתה לא רוצה לדבר איתו עד יום כיפור חייבים באמת להתפייס. וכפי שאנחנו סולחים אחד לשני, כך משמיים יסלחו גם לנו. עוד דבר. לפני, אה, יום כיפור יש את המלקות. קבלת מלקות. בסדר, ילד לפני בר מצווה בטח שהוא לא חייב מלקות, בסדר, אבל לחנך במלקות ילד מעל גיל תשע בוא נגיד שמבין שיש עניין בדבר הזה. אדרבה, שירגילו אותו לקבל מלקות, אה, כמו, כמו מבוגר, כמו מבוגר. זה חלק מהחינוך. הוא גם ירגיש ככה יותר גדול ויותר שייך. אני לא הייתי הולך להתחיל את זה מגיל שש, אלא אם כן הילד מאוד רוצה, אבל מגיל תשע בוודאי. למה לא לחנך לזה ולהסביר לזה את טעם העניין? אגב, אם אנחנו רוצים להסביר טעמים לילדים אז יש את ספר התודעה. ספר התודעה מובאים כל המנהגים מסבירים, שווים לכל נפש. אפשר על ידי זה לשתף אותם, בין אם לימדו את זה בכיתה, בין אם לא מלמדים את זה בכיתה. אבל לתת לילד לקרוא שוב זה אישי. יש כאלה שאוהבים יותר להעמיק, יש כאלה שאוהבים פחות להעמיק, ואני מעריך שילד מכיתה ה ומעלה, אם יגידו לו תקרא ותבין, אה, דברים מסוימים שעושים לקראת יום כיפור טעמם של מנהגים, הוא יתעניין לפחות קצת, יקרא קצת, יקבל מושג. כדאי להשתמש בזה. לגבי נושא

26:13 דובר 2 של הבנת התפילות, הבנת התפילות. אז פה באמת זה לכל גיל. למי שקטן בגיל ולמי שהוא קטן, קטן מה שנקרא קטן בידע. אם אתה לא מבין מה אתה אומר זה מאוד קשה לכל בן אדם. אתה אומר, "אבא אל תזוז ממני, תשב כל היום לידי" ולא מבין מילה ממה שאומרים. אז בתלמודי תורה בבתי הספר צריכים באמת ללמד, אה, עד כמה שאפשר את העיקרון של הפיוטים וכל-- אה, כמו שאנחנו מסבירים יפה על, אה, כל נדרי ו-אה, ועל, אה, ועל, אה, מה שאומרים ביום. את כל הנושא הזה של, אה, "ונתנה תוקף". כן, וכן הלאה. יש עוד פיוטים, אפשר ללמוד אותם. לא חייבים ללמוד מההתחלה עד הסוף, אבל לדעת, לדעת פחות או יותר את קשר העניינים, משמעות של משפטים מסוימים. אה, ויש הרבה מה ללמד ומה לספר גם בהלחנת מנגינות בהתאם לגיל אפשר. חזנות ילדים רובם עושים מזה קצת צחוק בחזנות, אבל ניגונים ששרים ביחד על מילות התפילה, הילדים מקבלים את זה כן מאוד יפה. כל דבר במינון המתאים. אז אני אומר גם פה תמיד ושיננתם לבניך זה אחריות על ההורים. אם התלמוד תורה עושה את זה, צריך לעשות את זה. מה טוב אם הוא עושה את זה לא מספיק, אז ההורים יכולים לדבר, לבקש מההנהלה ומהמורים שיעשו יותר עד כמה שניתן, אבל גם ההורים בעצמם. מה? מה כל כך בעיה למצוא פה ושם איזה עשרים דקות ול-לפתוח ביחד מחזור מבואר ול-ולראות ביחד אם יודע באיזה עמוד פותחים ועל מה מדובר בפי-- בפיזמון תקראי לי[?] וכולי וכולו ו-ו-ולשאול את הילד אפשר לעשות דוגמה. יש שם פיוטים. אתה-- אני אתן לכם עצה דידקטית אפילו גם למורים גם להורים. אתה לוקח

28:32 דובר 2 קטע מהפיוט של שורה או שתיים, כותב אותו על הלוח על חתיכת נייר, אומר לילד שלך זה חידה. איך אני אדע לפתור אותה? פשוט מאוד תיקח מחזור מבואר ותפתור אותה. תכתוב לי את הפתרון ותקבל משהו. אם זה של המורה בכיתה או זה מאבא וכן הלאה וכן הלאה. הילדים צריכים להבין מה קורה בתפילה. אם הם יבינו מה קורה בתפילה, אז הם יוכלו להשתתף הרבה יותר, הרבה יותר. מצד שני, צריך לתת לילדים הפסקות. אין מה לעשות. צריך להבין, ילד זה ילד. אני, קשה לי לראות הורים שמחזיקים את הילד בצורה של סוג של לחץ, בצורה של ש-- ש-- ילד אתה רואה שהילד יושב מתוח ומאוד מאוד לא רוצה לשבת. אני לא בטוח שזה טוב. זאת אומרת כל דבר בפרופורציה. כן, קצת כן. נכון, בסדר, בסדר. לא רק איך שכיף לך ואיך שבא לך, אבל כשזה הולך להיות שילד יודע שזה יום קשה שהוא יושב מסכן ליד אבא ולא יכול לזוז, אז איך הוא יאהב את יום כיפור? אנחנו צריכים לש-- לעשות בחוכמה מפעם לפעם לתת לצאת ואם הילד לא חוזר אז ללכת לקרוא לו. ולא בעצבים, בסבלנות. לתגמל אותו על זה שהוא היה נחמד, להבטיח לו איזה שי למ-ל-למוצאי יום כיפור או שאני יודע מה בסוכות לתת לו וכן הלאה וכן הלאה, אבל לשתף, לשלב על ידי הבנה על ידי ניגונים ועל ידי מבצע אישי בין אבא לילד ולקחת בפרופורציה שמותר גם קצת לצאת. בוודאי, רק לסדר את זה מסודר. ושהילדים יכירו את המחזורים המבוארים. זה ייתן להם תחושת שייכות ועניין. צריך להבין, כלל גדול במשמעת היום לא כמו שהיה בדור הקודם. היום אומרים לך ככה אם אתה בונה

30:34 דובר 2 את השיעור בצורה שהיא מעניינת ומפעילה, מעניינת אבל ומפעילה, אז התלמידים יחזיקו מעמד ויתנהגו יפה. אותו דבר אבא ובן. אם התפילה מעניינת לו ואתה מפעיל אותו בתפילה כי הוא-- מפעיל אותו, אתה תשאל אותו איזה פירוש, אתה-תא-- לא יודע מה, ת-תמצא פתרון, אבל אתה תפעיל אותו על ידי זה שהוא יודע מה הוא מתפלל ומותר לו לצאת ומותר לו לחזור. ואם הוא לא חוזר אז לא צועקים עליו, הולכים להביא אותו. זה כלל שלימד אותי אחד המורים הטובים במש-משמעת. בתחילת דרכי הוא אומר לי תראה, אתה רוצה להשיג שקט, נכון? אז אם תצעק על התלמיד ותיתן לו עונש, הוא יהיה בשקט. ויש לי עוד עצה בשבילך. פשוט תסתכל עליו במבט של תוקף ומבט של בחינה והוא יהיה בשקט. מה רצית? לצעוק? להעניש? זה לא רצית. רצית שהוא יהיה בשקט. הסתכלת עליו והוא נהיה בשקט. אותו דבר פה. לא בא, אז מה אתה רוצה עכשיו? ת-ת-תן לו חלילה תעליב אותו, תפגע בו, ת-תעציב אותו, תיתן לו איזה מכה ביום כיפור שאסור לעשות את זה. לא. פשוט תלך, תסמן לו שיבוא. אם הוא לא בא תיקח אותו ביד ות-תביא אותו. הכל בתוקף, אבל בדרכי נועם. לפני כניסת יום כיפור ישנה ברכת האבות. תמימים נוהגים להתכנס בזאל הקטן, מחכים לברכה של הרבי. בשנות האור[?] ראינו את הרבי מברך את התמימים. בשנים האלה העניין בוודאי ברוחניות. אבל זה... זה אצל הרבי. כל אבא מברך את הבן שלו. מה נוסח הברכה? נוסח הברכה המקובל זה ברכת כוהנים. וידבר השם אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם: יברכך השם וישמרך. יאר השם פניו אליך ויחונך. ישא השם פניו אליך וישם

32:43 דובר 2 לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. כמובן שאפשר להוסיף עוד דברים. יש אה מנהג ישראל לאש-- כשאומרים לבן אומרים לו יבר-- שמך אלוקים כאפרים וכמנשה ולבת אומרים שמך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה. אפשר להוסיף עוד ברכות כל אחד לפי הלב שלו ולפי מה שהוא יודע שהבן שלו צריך או הבת שלו צריך או אשתו צריכה. מברכים את האישה, מברכים את הבן, את הבנים ואת הבנות. וזה חשוב מאוד. זה... זה רגע קדוש ונעלה מאוד בחיים המשפחתיים, שיש בכוח הברכה מאומי כלב להביא שנה טובה ומתוקה וגאולה אמיתית ושלמה, פרטית וכללית. נעבור לנושא האחרון, קידוש לבנה. אנחנו מכירים את השיחה של הרבי בראש התנועה חנוך ב'[?], איך צריך לעשות קידוש לבנה, שייתכן מאוד שעיכוב הגאולה עד כה זה מפני שצריך להוסיף. והרבי קובע כן צריך להוסיף בבקשת הגאולה בקידוש לבנה ועוד בקידוש לבנה בבגדים נאים בקידוש לבנה זה דבר גדול מאוד, אז צריך מאוד להש-להשקיע בזה ושהילדים יהיו חלק מזה. שהילד ידע ש-ש-שקידוש לבנה זה כבר בקשת הגאולה בקידוש לבנה. אז אם לימדו אותו בת-בתרבות יופי ואם לא לימדו אותו אז שאבא ילמד אותו. שיחה של הרבי. שיחה שהרבי דיבר. כזאת התעוררות וחיות מיוחדת. הזכיר בסופה את העניין של ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים שבע פעמים במנגינה של יום כיפור של נעילה. אנחנו צריכים לדעת שהמילים וביקשו את השם אלוקיהם ואת דוד מלכם, מה אומרים? זה בקשת הגאולה בקידוש לבנה שיהיה התוכן הפנימי של כל קידוש לבנה. כי כשלומדים בפירושים ובמפרשים מה התוכן של קידוש לבנה, אם זה קבלת פני שכינה, ואם זה שיעלה הישראלים שלטו על לבנה, משיח נמשל על לבנה, דוד המלך נמשל על

35:01 דובר 2 לבנה ועוד ועוד רמזים ועניינים שיש בזה. אז זה הזמן וזה המקום לבקשת הגאולה בקידוש לבנה דווקא, ושזה יהיה בהצלחה הכי גדולה ולכן רוקדים ושמחים, כי הריקודים, אומר הרמ"א שהריקודים הם מבטאים את האמונה שלנו שביקשנו את הגאולה ואנחנו מקבלים אותה ואנחנו רוקדים כמו בשמחת חתן וכלה. הקדוש ברוך הוא החתן וכנסת ישראל היא הכלה. עד כאן בעניין אה יום כיפור ובוודאי כדאי לשתף את הילדים. ידוע בשם הבעל שם טוב בשם רבותינו נשיאינו שהסעודה במוצאי יום כיפור צריך לעשות סעודת מצווה גם אם זה לא חל במוצאי שבת ולעשות סעודה עשירה בגשמיות, וזה מביא שפע, ברכה והצלחה לאורך כל השנה כולה על כל היהודים שמשתתפים באותה סעודת מצווה.