ההקפדה על כשרות מהודרת - הרב משה קורנוויץ שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 היום בעזרת השם נדבר על ענייני כשרות, כשרות בבית. נתמקד בעיקר בהלכות בשר וחלב המצויים בבית והמסתעף מהם. בהקדמה לזה נדבר מעט על החשיבות בשמירה והידור בהלכות כשרות. התורה אומרת: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם". הגמרא במסכת יומא אומרת, מה זה "ונטמתם בם"? אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם, מלשון טמטום. כאשר האדם אוכל מאכלות אסורות, מוחו ולבו נהיים מטומטמים, נהיים אטומים, נהיים עבים וגסים. בדברים אלו יש יסוד גדול שמבאר את החומרה המיוחדת בענייני מאכלות אסורות השונה משאר איסורים שבתורה. רוב האיסורים שבתורה יסוד האיסור הוא במצווה, בציווי האלוקי, בכך שהקדוש ברוך הוא מצווה עלינו שלא לעשות דבר זה. שונה מכך מאכלות אסורות, שמלבד האיסור והמצווה שבדבר, יש בזה גם דבר טבעי. זה חודר בטבע הבריאה. המאכל שאיננו טהור, שאיננו כשר, יש לו תכונות שמזיקות בטבע לאדם, ולכן חז"ל אומרים, "ונטמתם בם". הרמב"ן בפירושו על התורה שם מביא את היסוד הפשוט והטבעי שכשאדם אוכל מאכלים זכים, מאכלים עדינים, מוחו נהיה זך ועדין. כאשר אדם אוכל מאכלים עבים וגסים, מאכלו נעשה עב וגס. זה דבר טבעי, כיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה שאנחנו נהיה זכים וטהורים ולא מגושמים, ובלשון התורה, "אנשי קודש תהיו לי", אומר הרמב"ן, לכן מבקש הקדוש ברוך הוא שנאכל מאכלים כשרים וטהורים ולא נטמטם ולא ניפגם. מביא האור החיים דבר מעניין. חז"ל אומרים שבמסכת פסחים חז"ל אומרים עמי הארצות שאינם מקפידים על מאכלות אסורות הם שרץ ובנותיהם שקץ. אומר אור החיים, זה לא דברי חידוד. חז"ל משתמשים בלשון הזה, "הם שרץ ובנותיהם שקץ", כדי לומר לך שהאדם שאוכל מאכל שאיננו כשר, באמת הגוף שלו, המהות הטבעית שלו נהיית שאיננה ראויה,

02:54 דובר 2 נהיית שקץ ושרץ. יתרה מכך, חז"ל אומרים שאומות העולם חביל גופיהו. הגוף שלהם שונה פיזית מן הגוף של ישראל. דבר שמסכן גוי, לאו דווקא שהוא מסכן יהודי. מדוע? כי הגוף שלהם חבול, הגוף שלהם שונה. למה חביל גופיהו? כי הם אוכלים מאכלות שאינם כשרים. כיוון שהם אוכלים מאכלות שאינם כשרים זה משפיע על הגוף שלהם, שהוא פחות עדין ופחות זך ויוצא מזה דבר חידוש. הרי מביא באחת השיחות שבאמת אם גוי יאכל מאכלים כשרים הוא יהיה יותר עדין וזך. הרקנאטי, אחד מהמקובלים הקדמונים בספרד, כותב שמלבד כך שהמאכל הטמא מטמטם את האדם, יש מעלה גדולה במאכלות כשרים וטהורים. אומר הרקנאטי: "וכל האוכל בקדושה דומה למלאכי השרת". הקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה זכים ולכן הוא מבקש מאיתנו לאכול את אותם מאכלים זכים וטהורים. באיגרת הקודש לרמב"ן, הרמב"ן מאריך מאוד, מאוד בסוגיה זו ומבאר יסוד נפלא בהסתכלות על הבריאה, בהסתכלות האמיתית והנכונה על הבריאה. הבריאה כולה בנויה מדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי. כאשר הרצון של הקדוש ברוך הוא לזכות כל פרט בבריאה להתעלות ועילוי אחר עילוי ועילוי אחר עילוי. כאשר הבהמה אוכלת את העשב, העשב יונק מן הקרקע, מן המים, העשב יונק מן הדומם, הבהמה אוכלת את הצומח, האדם אוכל את הבהמה. הרצון האלוקי, הכוונה האלוקית בבריאה היא שהכל יתעלה מעלה מעלה. כאשר הבהמה נשחטת שחיטה כשרה זה זכות גדולה מאוד וטובה עצומה לבהמה, כי כעת היא יכולה להתעלות לדרגת אדם והאדם שאוכל אותה בקדושה מתעלה גם כן. אומר הרמב"ן שרשרת הזאת לא עוצרת. כאשר יהודי מקפיד על מאכלות הטהורים וכשרים, לא רק שהוא מעלה ומזכך את כל הבריאה שתחתיו דומם, צומח, חי ומדבר, הוא זוכה להמשיך את השרשרת הזאת הלאה

05:15 דובר 2 ולהוליד ילדים קדושים וטהורים שהם ימשיכו את אותו מעשה. ולהיפך חס ושלום, כאשר אדם פוגם ואוכל מאכלים שאינם טהורים, הפגם פגם כללי בכל מערכת הבריאה. חס ושלום שאדם אוכל בהמה שלא נשחטה כדבעי שאיננה כשרה כדבעי. העילוי של כל אותה מערכת אלוקית, מן הדומם לצומח, לחי למדבר נפגם. וכמובן כמו שאמרנו גם האדם האוכל עצמו נפגם ונטמטם. זה משפיע חס ושלום גם על ילדיו, שזה מטביע בהם טבע שאיננו רצוי ואיננו טהור. מעניין לציין שיסוד זה שנשמע מחלק הדרש שבתורה חלק שאיננו הפשט ולא מחלק ההלכה. עם כל זה, הדברים מקבלים משמעות הלכתית הלכה למעשה בשולחן ערוך. אני רצוני לקרוא לכם סעיף אחד מן השולחן ערוך יורה דעה סימן פא. נאמר כך חלב כותית כחלב ישראל מן הדין מותר לינוק חלב של נוכרייה של כותית. מכל מקום, מכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית אם אפשר בישראלית וחלב כותית מטמטם הלב. אומר השולחן ערוך בשם הרשב"א דבר מופלא ביותר. מצד גדרי ההלכה כשם שחלב אישה ישראלית יהודייה מותר לתינוק לינק, כך חלב כותית אין הבדל. הגוף כביכול מצד גדרי ההלכה חלב שיוצא מן האישה זה לא משנה מאיזה אישה הוא, הוא כשר ומותר באכילה ומכל מקום, למרות שמצד גדרי ההלכה זה מותר, זה כשר, צריך להיזהר מאוד שלא ינק התינוק מן הכותית. למה? כי חלב הכותית מטמטם הלב. הכותית הזאת שהיא לא מקפידה על מאכלות כשרים, האוכל שהיא אוכלת הוא אוכל שאיננו כשר. החלב שלה נוצר מן מאכלות שאינם כשרים וממילא בתוך החלב הזה נמצא טמטום המוח והלב, למרות שהוא כשר על פי ההלכה. ממשיך הרמ"א ומביא מיד וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, גם מינקת היזהר

07:44 דובר 2 מאוד שלא לאכול שום דבר אסור ואפילו תינוק קטן שלא בר דעת ולא מבין צריך להיזהר הרבה איתו שלא יאכל מאכלות אסורות כי כל זה מזיק לו בקטנותו. אומר הש"ך מה פירוש דברי השולחן ערוך שאפילו מינקת ישראלית לא תאכל דברים טמאים? לאישה יהודייה בלאו הכי אסור לאכול דברים טמאים, בלי קשר לזה שהיא מינקת. אומר הש"ך דבר מעניין מאוד. מדובר פה על מצב שהאישה חולה, היא לא מרגישה טוב. היא הולכת לרב, הרב אומר לה, "את חייבת לאכול את המאכל שאיננו כשר, את חייבת לקחת את תוסף המזון הזה שהוא לא כשר. את מוכרחת לאכול את הוויטמין הזה שהוא לא כשר". אומר הש"ך אם האישה צריכה לאכול מאכל שהוא לא כשר, האבא של התינוק צריך לחפש לו מינקת אחרת. למרות שהאישה הישראלית, היהודייה, אכלה את המאכלות האסורות בהיתר, עדיין ההשפעה הבלתי חיובית קיימת פה וצריכים להיזהר בזה, וזה נפסק הלכה למעשה בשולחן ערוך. יתר מכך, גם במצבים בהם נדרשת כבר מינקת כותית, כותבים הפוסקים שראוי שאותה מינקת כותית תאכל מאכלים כשרים. אז זה דוגמה ראשונה שראינו בהלכה שהפוסקים התחשבו הלכה למעשה בכך שגדר האיסור של מאכלות אסורות זה טמטום המוח והלב, שהוא גדר טבעי, ולכן גם במקום שיש היתר על פי שולחן ערוך לאכול דבר שהוא פחות כשר, צריך להיזהר בזה. מינקת כותית, למרות שחלב טמא מותר באכילה, ראוי שלא לאכול אותו, שלא להשתמש בו לתינוק. מינקת ישראלית שהיא חולה והיא צריכה להיות ניזונת עם מאכל שאיננו כשר, יחפש לו האב מינקת אחרת. יסוד נפלא ביותר. ומסיים השולחן ערוך, "ולכן גם ילד קטן שלכאורה הוא לא בר דעת ולא מבין ולא שייך, צריך להיזהר איתו מאוד ממאכלות אסורות כי

09:45 דובר 2 זה ישפיע עליו בזקנותו". זה דוגמה אחת. מצינו עוד סימן, סעיף בשולחן ערוך בסימן קכ"ב. גם מביא השולחן ערוך יסוד דומה שעל פי אותו עיקרון שאיסור מאכלות אסורות, יש בו חומרה יתרה מצד הטבע, מצינו עוד פרט בהלכה שהחמירו בו יותר, וזה יסוד כללי מאוד שקשור לכל הכשרויות במפעלים. שוב אני אקרא את הלשון של השולחן ערוך. אומר השולחן ערוך, "ואפשר שעל ידי הרקחים או שאר אומנים מותר". בעברית, כשיש לי מפעל שיש שם אנשי מקצוע שמייצרים מוצר מסוים, מן הדין אפשר שמותר לי לסמוך על זה שהמפעל הזה מייצר רק את המאכל הזה ולא שום מאכל אחר. אני בא למפעל סוכריות, אני מבקש מהם את הרשימה של הרכיבים, אני רואה שזה כשר. אפשר שמן הדין, אומר השולחן ערוך, אני לא צריך שום דבר מעבר לזה. לא צריך להכשיר את הכלים שלהם, לא צריך שום דבר. "אומן לא מרע אומנותיה", האומן לא מראה את נאמנותו, ומן הסתם הוא מקפיד על ניקיון, כפי שמביא ערוך השולחן שמצד גדרי האומות, אומות העולם מקפידים על ניקיונות, ניקיון, שכל האומנים מייחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם. לכן מן הדין, וכך יש כשרויות מסוימות, מה שנקרא ברמה יותר של רבנות בעולם, שצומחים על היסוד היחסי הזה. יש נאמנות בסיסית. אם אני מקבל רשימה אני יכול לסמוך. מסיים שם השולחן הערוך בסימן קכ"ב, "ומכל מקום בעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טומאה וקלות ראש". למרות שיש לי פה על פי גדרי הלוח והנגלה, אין איסור בדבר. עם כל זה, כיוון שדברים אלו מביאים לידי טומאה וקלות ראש, צריך להחמיר ולהידר. ופה מצאנו מפורש בשולחן ערוך את המושג שצריכים להדר בכשרות גם במקומות שעל פי ההלכה

11:47 דובר 2 אין איסור בדבר. דוגמה שלישית, שעליה אנחנו נדבר עוד בהמשך בהרחבה, היא הדוגמה מאיסור אכילת גבינה קשה. כתוב בראשונים בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג שהוא שמע שיש אנשים שלא אוכלים בשר אחרי גבינה, והוא מאוד זלזל בזה, עד שפעם אחת קרה לו מכשלה. הוא אומר, "בימי חורפי שהייתי צעיר, הייתי מתלוצץ בבני האדם שהיו עושים כן. היה נראה לי מה אתם מחמירים על פי הגמרא על פי השולחן על פי חז"ל? אין בזה שום איסור. מה אתם מחמירים על עצמכם?" עד שפעם אחת הוא בעצמו נכשל, נשאר לו, ואז הוא הבין שבעניינים האלו כל חד, אני קורא את לשונו בשם מהר"ם מרוטנבורג, "כל חד מצי לחומרא אנפשיה", כל אחד רשאי להחמיר ולעשות משמרת למשמרת גם בדברים שמפורשים בשולחן ערוך או בגמרא להתיר. לסיום חלק זה אני רוצה לקרוא מכתב מרתק של הרבי בשאלה מאוד מופלאה, מה הדין באמת שהזכרנו כבר מקודם בדברי הש"ך, אישה שמצד טעמי בריאות צריכה לאכול מאכלות שאינם כשרים, אומר הש"ך, אז זה אומר השולחן ערוך, אבא יקר, תחפש בבקשה מישהי אחרת שיניק את התינוק. זה מטמטם את המוח והלב של התינוק. אבל, אבל האימא המסכנה חולה, היא לא בריאה. אף על פי כן, אומר הש"ך, זה כוונת השולחן ערוך. זה מטמטם, זה פוגם. מביא הרבי מכתב באגרות קודש חלק א', עמוד רל"ח. הרבי נכנס לסוגיה הזאת והוא אומר בלשון של הרבי, איכות המאכלים משפיעה על איכות הגוף בכללו ועל כל כללות הקשר בין הנפש לגוף. כמאמר חז"ל, "כל ירך חי מוריק וכל קטן מקטין וכל נפש משיב את הנפש וכל קרוב לנפש משיב את הנפש". כל דבר שמתחבר לסוגיה של מאכל זה חיבור הנפש והגוף. כל מה

14:08 דובר 2 שקשור לחיבור הנפש והגוף משפיע על כל המכניקה הזאתי, ולכן זה מוליד אכזריות, זה מוליד טבעים רעים, ולכן אף על פי שהאדם אוכל את המאכל בהיתר זה מסוכן לו. עם כל זה זה פועל בו טמטום המוח והלב. בלשון של הרבי, יש כאן גם עניין טבעי בזה שהמאכל איסור מוליד באדם האוכל תכונות מיוחדות. אם כן נשאלת השאלה אז למה התירו לנו לאכול מאכלות אסורות במקום פיקוח נפש? הרי מכיוון שזה דבר טבעי, גם כשהתורה מתיר לי לאכול זה מזיק לי. למה התירו? אומר הרבי בלשון מאוד מאוד מאוד קשה, הרבי אומר זה דוגמה שיש לאדם איבר חולה בגוף, וכדי להציל את כל הגוף חותכים את האיבר. כך גם פה, התורה אמרה למרות שזה מזיק רוחנית לגוף, המאכל האסור שאוכלים, הקדוש ברוך הוא ציווה שנאכל את זה כדי להינצל ממצב גרוע יותר חס ושלום של היפך החיים, של הסתלקות. אבל זה לא חס ושלום נהיה היתר, זה באמת מזיק ופוגם גם במצב כזה. הרבה פעמים בהלכות האלו אנחנו נראה שעיקר דין הדבר מותר וכל ירא שמיים החמיר על עצמו. יש מחלוקת הפוסקים ועיקר להקל. מה זה אומר לנו? מה הכלל פה? האם אני רשאי להחמיר? אני לא רשאי להחמיר. לכאורה אם חז"ל קבעו דבר מותר, אמרו לי בדיעבד זה כשר, אז זה כשר. אז אני לא רוצה להאריך בסוגיה רחבה-- רבתי, אבל רק נזכיר מושג אחד. המסכת חולין מביאה פעמיים את דברי יחזקאל הנביא, שאמר יחזקאל הנביא, "לא בא בפי בשר פיגול". כך הנביא יחזקאל משתבח בעצמו. שואלת הגמרא, רק יחזקאל לא אוכל בשר פיגול? כל יהודי אוכל, לא אוכל בשר שאיננו כשר. מה מיוחד ביחזקאל הנביא? אומרת הגמרא שלא

16:29 דובר 2 אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. מה הפירוש? שהיה בהמה, שהיה שאלה הלכתית אם היא כשרה או לא. שאלו את הרב, והרב אמר כשר. יחזקאל אמר אני כבר לא אוכל מזה. זה נקרא דבר פיגול בא לפי. ממשיכה הגמרא בהמשך הסוגיא שם ושואלת איך זה ייתכן? אומרת הגמרא מילתא דתליא בסברא. מה הכוונה? יש דברים שבפורש בשולחן ערוך שזה מותר. האד-- שוחט, האדם הפשוט הלך לשאול את הרב, הרב אמר לו כשר. רואים זה כשר, כשר. אין ספק בדבר, אבל לפעמים יש דברים שזה תלי בסברא. צריך פה שיקול הדעת, ואני לא אכנס פה עכשיו כי זה סוגיה הלכתית מאוד מאוד גדולה. מה ההגדרה של מילתא דתליא בסברא? על כל פנים, יש מצב שדבר שהרב אומר כשר, ובכל זאת יחזקאל הנביא אומר אני לא אוכל מזה. זה נקרא דבר פיגולו בא לפי. אומר התוספות הרא"ש, בלשונו, תמה עם כל אדם אסור לאכול מבהמה שהורה בה חכם. מה הולך פה? יחזקאל סתם המציא חומרות? ממה נפשך? או שזה באמת דבר בעייתי או שזה דבר מותר. מה זה המצב הזה שיחזקאל משתבח שהוא לא אכל מזה? זה מה זה, יש דבר אסור ויש דבר מותר ויש באמצע דבר שהוא לא אסור ולא מותר? חס ושלום לומר כך. אלא אומר הרא"ש, ויש לומר אין נאה והגון לכל תלמיד חכם לאכול מדבר כזה. יש מצב שזה מותר, אבל זה לא נאה והגון. זה לא נאה והגון. וממשיך הרא"ש ואומר, וכן ראוי לכל תלמיד חכם ההולך בגדרם של ראשונים להקפיד ולא לפרוץ גדר. וזה יסוד רחב בהלכה, שמפה למדנו את המושג הזה שצריך שיש מקום להחמיר, להדר באיסורים, גם במקום שנפסק שמותר יש מקום להדר. בלשון

18:36 דובר 2 הרא"ש, אין הגון ונאה, והרבה הרבה ראשונים הכריחו בזה. המהרש"א, רק נגיד נקודה אחת מן המהרש"א שם. המהרש"א כותב למה זה נקרא בשר פיגול? זה מאוד-- נשמע מאוד חריף. אומר המהרש"א, אומר פיגול זה מושג מושאל מהלכות קורבנות. פיגול זה מושג הלכתי בדיני הקורבנות. כאשר האדם מחשב מחשבה שאיננה טהורה, שאיננה נכונה בקורבן, כגון לאכולו מחוץ למקומו, מחוץ לזמנו, זה נקרא פיגול. גם כשהמעשה הוא כשר, אם המחשבה הייתה לא טובה זה נקרא פיגול. אומר המהרש"א, דרך זה אם דבר יש בו איזשהו ספק הלכתי במחשבה כבר התעורר עליו עניין בלתי רצוי וכבר ראוי להדר ולהחמיר בו. אומר השל"ה, מביא את דברי הראשית חכמה, שאומר לכן ראוי להחמיר לכל אדם על עצמו במאכל שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי הנביא יחזקאל היה משבח את עצמו ואומר שלא אכל מבשר בהמה שהורה בה חכם. וכפי שאמרו רבותינו ז"ל, כל שכן אם יהא במאכל עצמו צד איסור, אומר השל"ה, ולכן האדם צריך להיזהר כמה שאפשר, ועל זה מביאים כל המפרשים את דברי בעל הראשית חכמה שכתב, כי חסידים הראשונים היו שומרים חמישים שערי היתר לבל ייכשלו בשער האיסור. והוא אומרו לשמרון משפחת השמרוני. וזה יסוד מוסד בהלכות כשרות, שהאדם צריך להיזהר בחמישים שערי היתר לבל ייכשל בשער אחד של איסור, הוא יסוד גדול בהרחקות ממאכלות אסורות ובלשון אחד מגדולי החסידים שאמר על ידי דקדוקי המצוות שהוא מידת חסידות יותר ממה שהדין מחייב, מאירים רמ"ח אברי הנפש המקיפים בלי גבול. האדם המדקדק גורם שהנפש תאיר בו יותר עם מאכלות אסורות, מטמטמים, מאכלות כשרים, מזככים. דקדוק במאכלות בכשרות המאכלים גורם שהנפש תאיר יותר ויותר ויותר עד בלי גבול. לסיום חלק זה, נ-נציין

21:02 דובר 2 את האתגר הגדול העומד בפני נותן כשרות. למרות זה לא הנושא שלנו, אנחנו רוצים לדבר על כשרות בבית, אבל יש אתגר מאוד גדול שעומד בפני נותן הכשרות. אדם שבא לתת כשרות על מוצר. מצד אחד התורה חסה על אמון של ישראל, כביכול רב צריך לדעת מה מותר ומה אסור ולא להחמיר סתם. לאידך, למדנו מקודם שאדם על עצמו רשאי, זכאי וראוי שידקדק ויקפיד בהרבה שערים. מה זה אומר כשרות? שאני נותן כשרות? מה הכוונה? אומר אחד מתלמידי הצמח צדק, בעל ספר שבעים תמרים, פירוש נפלא על צוואת רבי יהודה החסיד כותב "דאס נזכר בפוסקים דבעל נפש יחמיר על עצמו, בוודאי צריך להודיע לשואל למען ידע אשר לפניו. אם ירצה להיות בעל נפש ואם לא נזכר רק בפוסקים, רק שה-רק שהמורה מחמיר לעצמו ודאי היה צריך להודיע". אומר בעל השבעים תמרים יסוד גדול, אומר הרב מורה ההוראה שנשאל שאלה הוא לא רשאי לומר זה כשר במקום שכתוב בהלכה שיש מקום להדר ולהחמיר שבעל נפש יחמיר. המורה ההוראה, הרב צריך להודיע לשואל זה כשר, יש מקום להדר כי אתה רשאי להיות בעל נפש כל אדם. מורה ההוראה אין לו את הזכות ליטול מן השואלים את האפשרות להיות בעלי נפש ולהדר. כמובן שמדובר בחומרות שיש להם יסוד בפוסקים וחז"ל ולא בחומרות שאדם ממציא לעצמו, וזה יסוד גדול שאנחנו מדברים על כשרות בבית פרטית שלנו כמובן, וכל מה שדיברנו זה מאוד פשוט, שאנחנו מחפשים להדר ולהקפיד ולהישאר ולהיזהר בחמישים שערי היתר. וכל שכן, וקל וחומר כשאדם נותן כשרות, הוא צריך להיזהר מבחינת הרב, המורה הוראה שצריך לתת לציבור את האפשרות להיות בעלי נפש ולהדר. אז כאמור, כל אדם ראוי ויש מקום רב להקפיד ולהדר

23:21 דובר 2 ולקחת חמישים, זהירות מחמישים שערי היתר כדי לא לבוא לידי שער אחד של איסור. הדברים מקבלים משנה תוקף וחשיבות כשנותנים הכשר. כשנותנים כשרות חייבים לתת לציבור את האפשרות להדר. חייבים לתת לציבור את האפשרות להיות בעל נפש, והדברים מקבלים עוד יותר משנה תוקף במציאות היומיומית העכשווית של הכשרות, שיש בה הרבה מאוד אתגרים, ואם לא עומדים על המשמר ומהדרים, עלולים באמת להגיע לשערי האיסור, וזה יסוד גדול לכל מי שנותן כשרות שצריכים להדר ולהקפיד ביותר כדי לאפשר לציבור באמת להיזהר ולהיטהר ולהתקדש ולהיות בעלי נפש.