מבוא להלכות תפילה - הרב אברהם מזרחי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום לכל המאזינים. אנחנו בעזרת השם יתברך מתחילים סדרה של שיעורים בנושא התפילה והלכותיה. הסדרה מחולקת לכמה וכמה שיעורים. ה-הכותרות של השיעורים הם כללים ויסודות בהלכות תפילה, מקום התפילה, ההכנות לתפילה, כוונה בתפילה, משמעות המניין בתפילה, בהלכות של צירוף עשרה למניין, קדיש, קדושה, ברכו ודיני שליח ציבור. אנחנו היום בעזרת השם נתחיל את השיעור הראשון, שהוא יעסוק בכללים ויסודות בהלכות התפילה ובמשמעות התפילה. תורת החסידות שמה דגש חזק מאוד על נושא התפילה. אחד הסיפורים שמאוד מבליטים את הנקודה הזו מתחיל עוד בראשית תולדותיה של חסידות חב"ד. כאשר רבנו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, היה בגיל עשרים שנה, נשאו ליבו לנסוע למגיד ממזריץ'. שני מרכזים גדולים של תורה היו אז, אחד בוילנה והשני מזריץ'. וילנה היה ידוע כמקום של תורה ומזריץ' היה ידוע כמקום של תפילה ועבודת השם. רבנו הזקן עמד בצומת דרכים ואמר לעצמו, "ללמוד כמדומה לי שאני יודע, אבל איך להתפלל אין אני יודע". וזוהי הסיבה שבגללה האדמו"ר הזקן הכריע לשים את פעמיו לחצרו של המגיד ממזריץ'. כאן אנו מבינים שבעצם תורת החסידות, אחד מהיסודות שלה זה עבודת השם דרך תפילה. במשמעות המילה תפילה יש לה כמה וכמה הסברים, ותורת החסידות משייכת את שורש המילה תפילה לפסוק שרחל אמרה, "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי וגם יכולתי". רש"י מביא על הפסוק את פירושו של רבי מנחם בן סרוק, שתפילה מלשון צמיד פתיל. חיבורים, מאת המקום התחברתי עם אחותי. כלומר, תפילה מלשון חיבור, תפילה מלשון התחברות של היהודי עם הקדוש ברוך הוא. החיבור הזה נוצר תוך כדי תפילה על ידי שלושת המרכיבים היסודיים של התפילה: שבח לקדוש ברוך הוא, התבוננות בגדלותו של השם יתברך, ברוממותו, בחסדיו עם עם ישראל בכלל, איתנו

03:26 דובר 2 כפרט, בקשה מהקדוש ברוך הוא, וכך אנחנו בעצם מחדדים את התודעה בתוכנו שהכול מאת השם יתברך. שום דבר לא מובן מאליו, והתפילה והבקשה היא זאת שנותנת בתוכנו ונוטעת בתוכנו את התודעה שהכול תלוי בהשם יתברך ואנו תלויים בחסדיו, ועל ידי התפילה שלנו אליו, הבקשות שלנו אליו, אנחנו בעצם מגדילים את הסיכויים לממש את המשאלות שלנו מהקדוש ברוך הוא. החלק הנוסף בתפילה הוא חלק של הודאה להשם יתברך, להודות לו על כל הטובות שעשה עמנו. על פי החסידות, לא רק הודאה על הטוב שהקדוש ברוך הוא גומל איתנו, אלא הודאה זה גם להודות ולהכיר באמת האמיתית של הקדוש ברוך הוא, באמת של יסוד היסודות ועמוד החכמות. לידע שיש המצוי ראשון שהוא ממציא כל נמצא, כלשון הרמב"ם בפתיחת ספרו. התודעה הכנה והעמוקה והאמיתית של אין עוד מלבדו, הודאה באמת הזו. זה קורה על ידי ההתבוננות בתפילה על ידי פסוקי דזמרה, על ידי ברכות קריאת שמע, בגולת הכותרת, אמירת שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד, והדבר מתחזק עוד יותר בתפילת העמידה, כאשר אדם עומד פנים מול פנים בתפילה פרטית ויחידנית בינו לבין הקדוש ברוך הוא, והוא פונה אליו בגוף ראשון ואומר ברוך אתה ה'. אנו מתקדמים ורואים שהתפילה עוד מראשית תולדותיה של האומה הישראלית של עם ישראל, התפילה כבר מקבלת מקום חזק מאוד. אברהם אבינו, היהודי הראשון, אנחנו מוצאים אותו מתפלל לקדוש ברוך הוא, אם זה במקרה להציל את אנשי סדום ועוד בכמה הזדמנויות שאברהם אבינו מתפלל להשם יתברך. יצחק אבינו ורבקה מתפללים ומתעתרים לקדוש ברוך הוא להיפקד בבנים. יעקב אבינו מתפלל לה' כשהוא מוצא את עצמו בצרה מול עשו אחיו. ודווקא אצל יעקב רואים התייחסות מעניינת שהתורה מתארת את החלום של יעקב

06:10 דובר 2 ואומרת "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". הזוהר הקדוש אומר "והנה סולם מוצב ארצה, סולם דא צלותא". סולם זוהי התפילה. כלומר הקדוש ברוך הוא מציב לנו סולם שקוראים לו תפילה, שדרכו היהודי שמתפלל בכנות, מתפלל בעומק הלב, מטפס מקומה לקומה בשליבות של התפילה. אם בהתחלה ממש במודה אני בברכות השחר, שזה בעצם זה התשתית שעליו עומד הסולם שהוא מוצב ארצה ולאט לאט, צעד אחרי צעד הוא מטפס ועולה בהתחברות שלו עם הקדוש ברוך הוא, דרך תפילת השחר, פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע ושיא הדבקות בקדוש ברוך הוא זה בשמע ישראל, בתפילת העמידה ובנפילת אפיים. אחר כך גם תפילת השחרית בנויה גם בירידה של סדר העולמות, בחזור, אם זה עניין של אשרי יושבי ציון, שיר של יום, כוי ה' [?] ועלינו לשבח, סולם שעולה מהארצה לשמימה וממשיך בחזרת השפע מהשמימה ארצה. תפילה נוספת מאוד בולטת בתנ"ך זו תפילתה של חנה. חנה התפללה ורבתה בתפילה ושפכה נפשה לפני השם כדי להיפקד בבן, ואכן התפילה שלה נענתה והיא זכתה לבן גדול מאוד, שמואל הנביא, שהתהילים אומר עליו "משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו", שמואל שקול כמשה ואהרון. שמואל זכה בחייו להכתיר את דוד המלך, אותו דוד שממנו מגיע זרע מלכות וממנו מגיע המשיח בסופו של דבר. דוד המלך שבונה את התשתית של בית המקדש ושלמה בונה בפועל את בית המקדש. כל זה מכוחו של המשיחה ששמואל מושח את דוד המלך למלך, וכל זה תפילתה של חנה. כמו שחנה אומרת ויתן עוז למלכו וירים קרן משיחו בתפילתה אכן נענתה. יש רמז יפה שאנחנו מציינים את חנה בתפילת העמידה כשאנחנו אומרים לברכת צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, אנו

09:02 דובר 2 חותמים ברוך אתה ה', מצמיח קרן ישועה. סופי תיבות חנה: מצמיח ח, קרן נ, ישועה ה. וגם המילים קרן ישועה רומזים על אותה תפילה שחנה התפללה, וירם קרן משיחו. לא סתם התפילה של חנה תופסת מקום מאוד מרכזי בחז"ל במסכת ברכות, שממנה לומדים הלכות רבות בנושא תפילה. ובעזרת השם בהמשך השיעורים אנחנו נשוב גם לתפילת חנה. ובזה אנחנו בעצם מסכמים חלק ראשון של השיעור הראשון שבו נתנו את נקודות ציון של התפילה מתחילת התהוות עם ישראל. עובר דרך אבותינו, עובר דרך הנביאים, משה רבנו שגם הוא הרבה בתפילה, כמו שאנחנו מזכירים בואתחנן אל ה', חמש מאות וחמש עשרה תפילות שהתפלל והתחנן לקדוש ברוך הוא, וכמובן מאבותינו אברהם, יצחק ויעקב שכנגדם תיקנו חז"ל את התפילות שחרית, מנחה וערבית. כמו שנראה בהמשך השיעורים, אנו כל אחד מעם ישראל מתפלל את שלושת התפילות כהמשך לתפילותיהם של האבות. חובת התפילה. האם יש חיוב מדאורייתא או מדרבנן להתפלל בכל יום? בשאלה זו רבותינו גדולי הראשונים דנו ונחלקו בזה. מצד אחד יש לנו את הרמב"ם. הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה קובע ואומר מצוות עשה מן התורה להתפלל בכל יום. מביא כמה פסוקים. פסוק שאומר ועבדתם את ה' אלוקיכם. פסוק נוסף ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. חז"ל במסכת תענית דרשו ואמרו ולעבדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שבלב? זוהי תפילה. מכאן למד הרמב"ם שחובה מן התורה להתפלל לקדוש ברוך הוא מדי יום ביומו. לעומת זאת, הרמב"ן טוען שאין כאן חובה של תפילה, והפסוק ולעבדו בכל לבבכם זוהי הוראה כללית שהעבודה לקדוש ברוך הוא צריכה להיעשות מכל הלב בכוונה לשמו של הקדוש ברוך הוא, לא לשם פניות. ישנם מקרים מסוימים שבהם התורה מתייחסת לתפילה כמו לתקוע בעת צרה,

12:06 דובר 2 כי תבואו מלחמה על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות. בעיתות מצוקה, אבל ביום יום אין חובה מן התורה להתפלל. חז"ל אמנם דרשו ולעבדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שבלב זו תפילה זו אסמכתא בעלמא. אין מן התורה חיוב להתפלל. חזרה לשיטת הרמב"ם גם הרמב"ם מודה שמה שהתורה מחייבת בתפילה זה בעצם פנייה אישית לקדוש ברוך הוא מכל הלב מדי יום ביומו. הפנייה יכולה להיעשות על ידי בקשה מהקדוש ברוך הוא על ידי הודאה או שבח על ידי שלושתם ביחד, אבל אין קבע של כמות התפילות מדי יום ביומו. זמני התפילות, נוסח התפילות. כל זה לא מחויב מן התורה. אנחנו נראה בהמשך שאת הניסוח של התפילה, את הזמן של התפילה, את כמויות התפילות מדי יום ביומו, שבתות, חגים, ראשי חודשים זה דבר שתוקן בתקופה יותר מאוחרת, בתקופת תחילת בית שני, בזמן אנשי הכנסת הגדולה. יש כאן נפקא מינה מעניינת בין הרמב"ן לבין הרמב"ם. היינו אומר שחובה מן התורה מדי יום ביומו להתפלל או שמא אין חובה מן התורה להתפלל מדי יום ביומו, ואך חז"ל תיקנו את המשמעות ואת המושג תפילה היומיומית. נפקא מינה תהיה לגבי חיוב נשים בתפילה, הרי כלל בידינו כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים לא חייבות בה. מצוות עשה שאין הזמן גרמא, נשים חייבות בה. איך נגדיר את מצוות התפילה? כמצוות עשה מן התורה שהזמן גרמא, ונשים תהיינה פטורות או מצוות עשה מן התורה שאין הזמן גרמא והנשים תהיינה חייבות? או שמא זה מצוות עשה מדרבנן, ובכל זאת הנשים חייבות על כל פנים מדרבנן? אז זה נפקא מינה מעניינת בין הרמב"ם לרמב"ן. ורבנו הזקן בשולחנו בסימן ק"ו מביא הכרע שתי הדעות הללו, גם דעת הרמב"ם וגם את הרמב"ן.

14:54 דובר 2 ואת הנפקא מינה לגבי תפילת הנשים. בואו נקרא את לשונו הזהב של רבנו הזקן בסימן ק"ו סעיף ב' עם דילוגים מסוימים. נשים, אף על פי שפטורות מקריאת שמע חייבות בתפילה, מפני שהוא מצוות עשה שלא הזמן גרמא שזמני התפילה הם מדרבנן, ועיקר מצוות התפילה היא מן התורה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם. איזו עבודה שבלב זו תפילה, אלא שאין הנוסח ידוע מן התורה, ויכול להתפלל בכל נוסח שירצה ובכל עת שירצה, ומי שיתפלל פעם אחת ביום או בלילה יצא ידי חובתו מן התורה פעם ביממה. רואים ברור שרבנו הזקן מצטט פה את שיטת הרמב"ם שהזכרנו לפני רגע. ועל פי סברה זו נהגו רוב הנשים שאינן מתפללות שמונה עשרה בתמידות שחר וערב, לפי שאומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומן התורה יוצאות בזה, ואפשר שהחכמים לא חייבו יותר. לסיכום, לשיטת הרמב"ם, מצד אחד אנחנו מחמירים על הנשים להתחייב בתפילה מדרבנן, כיוון שזה מצוות עשה שאין לה זמן גרמא, אבל מצד שני הביטוי של החיוב הזה הוא מאוד קטן, מספיק לומר בקשה מסוימת פעם ביממה ויצאו ידי חובה מן התורה, וייתכן שאפילו רבנן לא הוסיפו חיוב על הנשים בעניין הזה. לעומת זאת, דעת הרמב"ן, אבל יש אומרים שעיקר מצוות התפילה היא מדרבנן. כל המושג תפילות יומיומיות יסודותיה בתקנת חז"ל ולא בדאורייתא. אנשי הכנסת הגדולה, שעוד נרחיב במושג הזה, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית, מנחה חובה, ערבית ברשות. אז אם החובה היא מדרבנן ואם יש זמן קבוע לקיום החובה מדרבנן, הרי זה מקבל הגדרה של מצוות עשה שהזמן גרמא. אם ככה, אולי שוב נפטור את הנשים מצד מצוות עשה שהזמן גרמא מדרבנן? אומר רבנו הזקן, "ואף על פי שהוא

17:33 דובר 2 "מצוות עשה מדברי סופרים שהזמן גרמא, והנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא אפילו מדרבנן, כגון הלל, קידוש, שמחה, אף על פי כן חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה הואיל ותפילה היא בקשת רחמים, וכן עיקר". אדמו"ר הזקן הולך בעקבותיו של המגן אברהם, שפסק להלכה כדעת הרמב"ן. מצד אחד אנחנו מקבלים כולנו שהחובה היא יסודה מדרבנן, מצד שני חומרה, שאכן רבנן שתיקנו את התפילה גם ראו לנכון לחייב גם את הנשים כיוצא מן הכלל, שאפילו שהזמן גרמא בדרך כלל פטורות, אבל בנושא תפילה שהיא בקשת רחמים, ראו לנכון לצרף גם את הנשים בחובה זו, לפחות שחרית ומנחה. תפילת ערבית היא רשות, ונשים לא קיבלו עליהם חובה גם כשעם ישראל קיבלו את הערבית כחובה, נשים לא קיבלו עליהם כחובה. אז לסיכום, שחרית ומנחה זוהי חובה גם לנשים. נכנסנו לנושא הזה רק כדי לתת ביטוי לנפקא מינה בין הרמב"ם לרמב"ן, וראינו שהרב הזקן נוטה להחמיר כדעת הרמב"ן, מבחינה מסוימת זה ככה חומרה, וכדי שנבין את השורש של החיוב של התפילה. יש גישה שהיא תחילתה מן התורה, יש גישה שהיא תחילתה רק מדרבנן, וכולם מסכימים שהעיצוב של התפילה, הנוסח, הזמן, כמות הפעמים של התפילות, הכל זה מדרבנן. ואני רוצה לקרוא בפניכם ציטוט נוסף בהלכות תפילה של אדמו"ר הזקן בסימן פ"ט בסעיף א'. אנשי כנסת הגדולה. שנבין מה מש-- מה המושג הזה, אנשי כנסת הגדולה. אנחנו בעצם מדברים על תקופת תחילת בית שני. עזרא הסופר, כשהוא מעלה בחזרה את גולי בבל לארץ ישראל לבנות את בית שני, הוא מקים בית הדין הגדול ביותר בהיסטוריה עם מאה עשרים חברים, מאה עשרים זקנים. לדוגמה חגי הנביא, זכריה, מלאכי, מרדכי. הם היו המרכיבים של הכנסת הגדולה, שמספרם מאה

20:17 דובר 2 עשרים זקנים. והכנסת הגדולה היה להם תפקיד מאוד מאוד חשוב בעיצוב של הנהגת עם ישראל. מאז בית שני התחדשו המון דברים שלא היו נוהגים בעם ישראל עוד לפני כן, בזמן בית ראשון, בזמן גלות בבל. חכמים באותה תקופה ראו שההתנהגות של עם ישראל בזמן בית ראשון לקתה בחסר, בעיקר בענייני החיבור עם הקדוש ברוך הוא. הרי הבית הראשון נחרב על עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. החכמים שבאו לבנות את בית השני תיקנו הרבה מאוד תקנות, הרבה מאוד סייגים, הרבה חומרות, כדי לגרום לעם ישראל לחזור בחזרה להתנהגות נאותה כדי לחזור לקדוש ברוך הוא וכדי לזכות שהבית השני ימשיך ויתקיים. אחת התקנות המרכזיות ביותר שעד עצם היום הזה אנחנו נוהגים בה ונאחזים בה בצורה מאוד חזקה ובולטת, זוהי תקנת התפילה. אנשי הכנסת הגדולה ראו לנכון שכדי שהיהודי יתחבר לקדוש ברוך הוא, כמו שאמרנו בהקדמה, שהנקודת התפילה היא ההתחברות הפנימית של יהודי עם השם יתברך, צריך לתת לתפילה מסגרת של זמנים, של נוסח, של חיוב יומיומי, כדי שהתפילה תביא את היהודי לחיבור פנימי ועמוק עם הקדוש ברוך הוא. וככל שהגלות מתארכת לצערנו הבית השני חרב. אנחנו נמצאים בגלות כבר קרוב לאלפיים שנה. מצד אחד אנחנו ככל שאנחנו מתרחקים מזמנו של בית המקדש, מאידך אנחנו מתקרבים לזמן של גאולה. מצד שני, הסיבות הללו אנחנו אמורים כמה שיותר להרבות בתפילה, להאריך בתפילה, להעמיק בתפילה. זו הסיבה שהתפילה קיבלה במשך הדורות יותר ויותר אורך, יותר עומק. עם התגלות תורת החסידות יש את כל המושג של ההכנה לתפילה ולימוד חסידות שלפני התפילה. כל זה כדי שהקשר הפנימי שאמור להתבטא בתפילה אכן יבוא לידי פעול. וככל שהגלות מתארכת והחושך גובר, אדרבה, מוטל עלינו להרבות יותר בכוונה

23:05 דובר 2 בתפילה, להרבות יותר באריכות בתפילה, כדי שהתפילה אכן בפועל תחבר אותנו עם הקדוש ברוך הוא. ואני קורא את לשונו של אדמו"ר הזקן בסימן פ"ט סעיף א': "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להתפלל בכל יום שלושה תפילות של שמונה עשרה ברכות". שלושה תפילות מקביל למה שהזכרנו בשיעור הראשון לתפילות של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, שאברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה וערבית תפילה-- ויעקב תפילת ערבית. וקבעו חז"ל שתיים מהן חובה, שחרית ומנחה, והשלישית רשות. ולמה שחרית ומנחה הם החובה יותר מהערבית? פה נכנס הנושא של הקורבנות. בזמן שבית המקדש קיים היה שני קורבנות תמידיים מדי יום ביומו, שחר ובין הערביים. כיום שאין לנו קורבנות, אז באו התפילות במקום הקורבנות. וגם כשהיה קורבנות עדיין היה תפילות שכל יהודי מתפלל כנגד הקרבת הקורבנות התמידים שנערכים בבית המקדש. תמיד של שחר, שחרית, תמיד שבין הערביים, תפילת המנחה ושל ערבית רשות כנגד איברים ופדרים, שאם לא נתעכלו מבעוד יום הם קרבים והולכים כל הלילה. אבל עכשיו כבר קיבלו כל ישראל עליהם לחובה, כמו שהתבאר במקומה. בהמשך מוסיף אדמו"ר הזקן, שאומנם התפילה הייתה תפילה של שמונה עשרה ברכות, אבל רבן גמליאל ובית דינו הוסיפו ברכה נוספת, ובסך הכל יש לנו תשע עשרה ברכות בחלק המרכזי של התפילה שזה תפילת העמידה. תפילה שמורכבת מתשע עשרה ברכות ובעצם מתחלקת כמו שאמרנו בתחילת הדברים. תחילת תפילת העמידה הם שבח לקדוש ברוך הוא, באמצע שלוש עשרה ברכות של בקשות מהקדוש ברוך הוא ובסוף שלוש תפילות, שלוש ברכות של הודאה על השם יתברך. וכך סיימנו לתת בקצרה את השיטות. האם התפילה היא מצוות עשה מן התורה או מדרבנן? בחלק הזה של השיעור אנחנו נעסוק בעזרת השם בהלכות שקשורים למקום התפילה. אומר

25:44 דובר 2 רבנו הזקן בשולחן ערוך סימן צ' סעיף י'. לעולם ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואף על פי שיכול להתפלל בביתו בעשרה מכל מקום ברוב עם הדרת מלך. כלומר, יש יתרון ומעלה על תפילה בבית הכנסת ובציבור גדול זה הידור וכבוד לקדוש ברוך הוא שרוב עם יחדיו באים להתפלל אליו, וזה גובר על מעלת התפילה בבית במניין מצומצם. סיבה נוספת וגם אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע לרנה ולתפילה במקום רינה שם תהא תפילה. דהיינו בבית הכנסת ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימות ובקול ערב שם תהא התפילה נשמעת. כלומר, עדיפות ראשונה לגשת לבית הכנסת עם ציבור גדול ולהתפלל לה' כבודו של הקדוש ברוך הוא שמתפללים אליו ברוב עם התפילה נשמעת דווקא במקום שמתפללים ציבור גדול ברינה ובקול ערב. הלכה נוספת מעניינת אומר לנו רבנו הזקן מה קורה אם אדם לא יכול להספיק את התפילה במניין בבית הכנסת? המניין מסיים בשעה שמוקדמת לו. האם זה שווה אם הוא יתפלל בבית או בבית הכנסת? הרי גם בבית הכנסת לא יהיה מניין כרגע. אז למה לו ללכת לבית הכנסת? יתפלל בביתו? וזה לשון רבנו הזקן: ומי שהוא בעיר ונאנס ולא התפלל עם הציבור, והוא מתפלל ביחיד לאחר שכבר גמרו כל הציבור תפילתם בבית הכנסת. אף על פי כן יש להתפלל בבית הכנסת. למה? אין רוב עם, אין מקום רינה. עדיין עצם המיקום של בית הכנסת, הקירות של בית הכנסת יש בהם יתרון להתפלל דווקא שם. למה? מפני שהוא מקום קבוע ומיוחד לתפילת ציבור. עצם זה שבית הכנסת הוא מקום מיוחד לתפילה, יש לו מעלה ויתרון לקבל התפילות. ותפילתו של אדם נשמעת שם. סיבה נוספת, וגם

28:33 דובר 2 מפני שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת, שנאמר אלוקים נמצא בעדת קל, כלומר בבית מועד שלו שנועדים שם לפניו. כלומר השראת השכינה בבית הכנסת גם ללא מתפללים, גם ללא ציבור, גם ללא רוב עם. אז יש בהחלט יתרון ומעלה של התפילה בבית הכנסת. חוץ מהמעלות שיש על תפילה במניין וברוב עם בבית הכנסת, עצם התפילה במבנה של בית הכנסת יש לה יתרון ומעלה. אם כן, אם יש לאדם שתי אפשרויות להתפלל ביחיד בביתו או להתפלל ביחיד בבית הכנסת, בפירוש שיתפלל ביחיד בבית הכנסת. דבר נוסף. אם אדם מתלבט במצב הבא, יש לו אפשרות להתפלל בבית הכנסת ביחיד או במניין שלא בבית הכנסת. לדוגמה מקום של ציבור לא גדול ולא עלינו, יכול להיות מצב של תפילה בבית האבלים. אז המניין עבר מבית הכנסת לבית האבלים. יבוא אדם ויתלבט ויאמר, רגע, בית אבלים זה לא בית כנסת. בבית הכנסת יש מעלה להתפלל ואמרנו שגם אדם יחיד יש משמעות לתפילה שלו בבית הכנסת. אז אולי הוא יעדיף את התפילה ביחידות בבית הכנסת מאשר במניין שלא בבית הכנסת? התשובה היא לא. בפירוש מעלה של תפילה במניין גוברת על מעלת תפילה בבית הכנסת שלא במניין. התלבטות נוספת, כאשר יש לנו שני בתי כנסת, בית כנסת עם ציבור קטן ו-- מקום אחר, סליחה. אם יש לנו בית כנסת נוסף עם ציבור גדול בפירוש שעדיף בית הכנסת עם הציבור הגדול משום ברוב עם הדרת מלך. אבל אם יש לנו בית כנסת וציבור קטן וציבור גדול שלא בבית הכנסת, אז עדיף פה בית כנסת וציבור קטן מאשר רוב עם שלא בבית הכנסת. זאת אומרת שכשהם מצטרפים פה שתי המעלות, בית הכנסת ומניין שניהם יחד גוברים על המעלה של

31:09 דובר 2 רוב עם של ציבור גדול שלא בבית הכנסת. ואני רוצה לצטט את הלשון של האדמו"ר הזקן בסימן צ"ד, בסעיף י"ב, כמה מעלה של תפילה בבית הכנסת ובמניין, וכך אומר רבינו הזקן. "מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו, שנאמר כה אמר השם על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר נחלתי את עמי וגומר הנני נוטשה מעל אדמתם וגומר". זה בצד השלילי. בצד החיובי כמובן, "וכל המשכים ומעריב לבית הכנסת זוכה לאריכות ימים, שנאמר אשרי האדם השומע לי לשקוד על דלתותי ואחר כך כתוב כי מוצאי מצא חיים". נקודה. פה האדמו"ר הזקן נכנס לעוד נושא מעניין שהוא ההשתדלות והמאמץ וההליכה לבית הכנסת. יש לאדם שני בתי כנסת בעירו. לפי ההבנה בדעת האדמו"ר הזקן מדובר גם כאשר שני בתי הכנסת שווים לגמרי במעלתם, כמו שנראה בהמשך השיעור, עדיין כאשר יש בית כנסת אחד שהוא קרוב לביתו ובית כנסת אחר רחוק מביתו, יש מעלה כלשונו של רבנו הזקן, ואם יש שני בתי הכנסת בעירו טוב לילך לרחוקה, כי שכר פסיעות יש. דבר מעניין. לא רק התפילה עצמה בבית הכנסת היא משובחת, אלא גם המאמץ והפסיעות שאדם מתאמץ ללכת לבית הכנסת גם היא דבר חשוב וגם עליו יש שכר. עד כדי כך שיש יתרון ועדיפות להעדיף את הבית כנסת הרחוקה יותר כדי לקבל שכר על הפסיעות שאדם עושה עד הגעה לבית הכנסת הרחוקה יותר. אדם שיש לו כמה בתי כנסת בעירו והוא רוצה לדעת לבחור את הבית הכנסת שהכי ראוי ורצוי להתפלל בו. אז קודם כל, מעלה גדולה שלאדם יהיה מקום קבוע לתפילה. כלומר, אחד מבתי הכנסת הוא צריך להיות המקום הקבוע לתפילה. לא

33:53 דובר 2 יום אחד פה, יום אחד שם, אלא פשוט לייחד לו בית כנסת מסוים ששם הוא מקום תפילתו ולא ישנה אותו אלא לצורך גדול. אם יש באמת איזשהו מעבר גדול בחיים, כי הוא אדם שעובר דירה, עובר לשכונה אחרת, אז כמובן שהוא לא צריך עדיין לשמור על המקום הקודם שלו בתפילה, אלא הוא בהחלט יכול לשנות מקום, צורך גדול. אם לדעתו ברגע שהוא ישנה בית כנסת, הכוונה שלו בתפילה תהיה יותר עמוקה, יותר אמיתית, כיוון שבתפילה הנושא של הכוונה הוא כל כך חשוב, כמו שנראה בשיעורים הבאים בעזרת השם, אז אכן יש שיקול שמותר לאדם לעבור מבית כנסת קבוע לבית כנסת חדש ששם הוא יהיה קבוע כאשר השיקול הוא בגלל כוונה בתפילה. אם אכן לדעתו בבית הכנסת השני הוא יכוון יותר טוב בתפילה, מותר לו לעבור למקום חדש. אחת הסיבות של קביעות מקום לתפילה, קודם כל מובא בחז"ל שכל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו. אבל יש גם העניין הזה של קביעות מקום מסוים, בית כנסת מסוים לתפילה, יש גם איזשהו אמירה מול הקדוש ברוך הוא שאדם מתפלל במקום מסוים בזמן מסוים, הוא בעצם מראה שהחיים שלו מסתובבים סביב הציר המרכזי של החיים, שהוא הבית כנסת, שהוא התפילה, שהוא זמן התפילה, והוא יודע לסדר את כל שאר העיסוקים שלו בחיים מסביב לציר הקבוע שקוראים לו מקום תפילה וזמן תפילה, ולא שבעצם יש לו את העיסוקים החשובים לו, ובין עיסוק לעיסוק הוא כבר ימצא איזשהו מקום, איזשהו זמן לתפילה. כשאדם קובע מקום וזמן לתפילה זה נותן חשיבות וערך לחיבור שלו עם הקדוש ברוך הוא על ידי התפילה. יותר מזה, לא רק שאדם צריך שיהיה לו בית כנסת אחד קבוע, אלא בתוך בית

36:15 דובר 2 הכנסת עצמו יקבע לו מקום מסוים בתוך בית הכנסת לתפילה. הגדרה של מקום קבוע זה ארבע אמות. כלומר, אם יש למשל ספסל בבית הכנסת, אותו ספסל ארבע אמות באותו ספסל זה נחשב מקום קבוע. לא צריך לייחד ממש את הסנטימטרים המסוימים לתפילה. כל ארבע אמות בערך שני מטרים הם נחשבים למקום אחד וזה יכול להתייחד לו כמקום קבוע. יתרה מכך, גם כשאדם מתפלל בבית בגלל כל מיני סיבות שונות ומשונות, גם שם שיקבע לו מקום קבוע לתפילה ובלשון ההלכה שלא יבלבלו לו בני הבית. כשאנחנו מדברים על קביעות מקום בתפילה, עיקר התפילה שחשוב בה הקביעות המקום זה תפילת העמידה. גם אם יצא לו ששאר התפילה יתפלל במקום אחר בתוך בית הכנסת, אבל לפחות בתפילת העמידה שיהיה לו תמיד מקום קבוע ששם הוא מתפלל. יש בתי כנסת רבים שמחולקים לכיסאות מיוחדים לכל אדם ואדם. אז בהחלט, כשיש כיסא קבוע לבן אדם יש לזה משמעות לגבי הקביעות מקום בתפילה, דווקא במקום בכיסא המיוחד עבור האדם. ברגע שהוא עובר לכיסא של חבר או של מישהו אחר, ניכר פה שינוי ממקום הקבוע בתפילה. אבל כמובן שאדם לא צריך לגמרי להתעקש דווקא על הכיסא שלו, גם אם קרה שמישהו אחר התיישב לו בכיסא. אז כמובן, אם אפשר בצורה עדינה ולא לפגוע, להציע לאותו אדם לעבור למקום אחר אם הוא אורח וגרצה[?] בזה טוב, כדי שאדם שוב ישמור על מקומו הקבוע. אבל כמובן שאם לחלילה זה יכול אולי לפגוע באורח או באותו אדם שהתיישב במקום, ודאי שכדאי לוותר על זה וגם לעבור לכיסא אחר, במיוחד אם הכיסא השני הוא בתוך ד' אמות של הכיסא הקודם הקבוע שלו בוודאי שעדיף לעבור כיסא. כשאדם מתלבט בין כמה בתי

38:35 דובר 2 כנסיות באותו היום, איזה בית כנסת כדאי לו לבחור כמקום קבוע לתפילה? אז יש בזה כמה וכמה פרמטרים. דבר ראשון שרצוי לבחון, האם יש פה גם בית מדרש? בית מדרש זה מקום שלומדים בו תורה, שיעורי תורה, חברותות, לימוד תורה. מקום תפילה במקום לימוד תורה, יש לזה אכן עדיפות ראשונה. אפילו אם הציבור המתפללים שם הוא קטן יותר, כביכול יש פה פחות עניין של רוב העם, אבל המעלה של לימוד תורה שבאותו מקום מתפללים בו זוהי מעלה גדולה. כמובן שיהיה לו מקום קבוע באותו בית מדרש. אז שוב, כשהוא בא לבחור בית הכנסת, אם אותו בית הכנסת הוא גם בית מדרש וגם יש לו מקום קבוע באותו בית מדרש, על אף שהציבור קטן יותר, אכן יש לזה מעלה ויבחר באותו בית כנסת שהוא גם בית מדרש. בית כנסת שיש בו הרבה שיעורי תורה, הרבה מגידי שיעורים, שיעורים מגוונים, חברותות, ספרייה גדולה שמאפשרת לקבוע עיתים לתורה זה בהחלט מעלה שאדם יתחבר למקום תפילה שהוא גם מזמן ללימוד תורה, וכך הוא יחבור לתורה וללומדיה. מעלה נוספת שכבר נגענו בה קודם, ברוב העם הדרת מלך. ברוב עם הדרת מלך הזכרנו כבר שכאשר יש שני בתי כנסיות אחד מרובה במתפללים ואחד פחות, יש בהחלט מעלה להתפלל במקום שיש שם רוב עם הדרת מלך. כמובן שהפוסקים כבר מזהירים בעניין ואומרים שרוב עם הוא מעלה כל עוד היא לא מעכבת בתפילה. יכול להיות מצבים שדווקא ריבוי העם גורם לריחוק מהשליח ציבור מהבעל קורא גורם לרעשים ולהפרעות, ואז בוודאי בוודאי אנחנו לא נעדיף את המעלה של רוב העם. רוב העם הוא מעלה, אבל כאשר זה לא בא על חשבון הכוונה בתפילה, לא על חשבון השמיעה היטב של

41:09 דובר 2 שליח ציבור ובעל קורא. לבית החסידים מובא, עדיף בית כנסת ששומרים שם על השקט בתפילה וניתן לכוון היטב בתפילה מאשר מקום שיכול להיות שיש לו מעלות אחרות, גם רוב העם, אבל אין שמה שקט בתפילה. לא, זה לא מעלה, אלא דווקא לבחור אולי את הבית כנסת עם פחות אנשים, אבל ששומרים שם על השקט בתפילה וממילא תפילה היא ביתר כוונה. שוב אני רוצה לחדד מה שאמרנו בתחילת הדברים, ותמיד נזכור את היסוד. תפילה מלשון חיבור. תפילה, מהותה הפנימית היא הכוונה בתפילה, החיבור של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. אז כל השיקולים שאנחנו אומרים פה רוב העם מקום של בית מדרש, הכל צריך להיות סביב הציר המרכזי של התפילה שהוא ההתחברות עם הקדוש ברוך הוא, כי הכוונה לתפילה היא כמו הנשמה לגוף וממילא בכל שיקול תמיד תמיד נשים דגש מרכזי ונבחין האם השיקול הזה בבית כנסת זה או אחר ירבה ויעודד את הכוונה בתפילה. ובעצם ובחלק הזה ניסינו לסכם את ההלכות של תפילה בבית כנסת ואת הדרך שלנו לבחור את בית הכנסת הנכון והראוי לתפילה. בחלק הזה אנחנו נלמד שוב על מקום המתפלל, אבל לא במובן של בחירת בית כנסת או בחירת מקום ספציפי בתוך בית הכנסת, אלא על המקום שבו ראוי להתפלל בו בתוך בית הכנסת, מבחינת המקום המסוים שעליו עומד המתפלל. גם פה יש הלכות שקובעות הגדרות איזה מקום ראוי ואיזה מקום אינו ראוי. וכך אומרת ההלכה. סימן צ' סעיף א'. המתפלל צריך שיכין מקום ראוי לתפילתו. כלומר המקום שבו עליו הוא עומד בשעת התפילה, הוא צריך להיות ראוי לתפילה. אנחנו מזכירים לעצמנו שתפילתה מטרתה חיבור בינו לבין הקדוש ברוך הוא. אז גם למקום יש השפעה על הדבר הזה.

43:50 דובר 2 אדם לא יתפלל על מקום גבוה, כי המקום הגבוה גורם גם לאדם נפשית להרגיש על הגובה, להרגיש גבהות ואין גבהות בפני המקום. שנאמר ממעמקים קראתיך ה'. אז אכן המקום שעליו אדם עומד צריך להיות באותו מפלס של הרצפה, לא להיות מעל הרצפה. כמו שההלכה אומרת לא יעמוד על גבי מיטה ולא על גבי כיסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה. הגדרה של גבוה זה יותר משלושה טפחים מהרצפה. שלושה טפחים זה בעצם עשרים וארבעה סנטימטר. לפי שיטת הגאון רבי חיים נאה. אז לא לעמוד מעל עשרים וארבעה סנטימטר המוגבהים מהרצפה. ויש כמה יוצאים מן הכלל. זקן או חולה ששוכב על מיטתו, קשה לו לרדת מהמיטה כדי לעמוד על הרצפה ולהתפלל. אז אם לו-- אם יש לו את היכולת, מותר לו לעמוד על גבי המיטה ולהתפלל, כיוון שבמקרה של אונס של אילוץ, אז אפשר להתפלל במקרה הזה על מקום גבוה, כי זה לא נעשה מתוך רצון של להגביה את עצמו, אלא פשוט מהיעדר היכולת לרדת לעמוד על גבי הרצפה. יוצא מן הכלל נוסף, שליח ציבור. שאם הוא עומד במקום גבוה הוא ישמע יותר טוב. אז לכן ניתן להקל והוא שהוא, אה, יגביה את מקומו כדי שישמע יותר טוב את קריאת הציבור. המקום לא ייחשב כמקום גבוה יחסית למפלס של הרצפה, כאשר יש למקום דין בפני עצמו. המקום המוגבה הוא נחשב כמקום לעצמו. הוא לא חלק מהמפלס שהוא מוגבה יותר, אלא הוא נידון כרשות בפני עצמה. כדי שהוא יינו-- נידון כרשות בפני עצמה צריך להיות התנאים הללו. או שהמקום יהיה יותר גדול מארבע אמות על ארבע אמות. כלומר, ליתר דיוק, אם המקום הוא רחב ארבע אמות על ארבע אמות

46:16 דובר 2 הוא נידון כרשות בפני עצמו, או אם המקום קטן יותר מארבע אמות על ארבע אמות, אבל הוא מוקף מחיצות. מוקף מחיצות זה מבודד אותו משאר הרצפה והוא נחשב ונידון כמקום בפני עצמו והוא מותר בתפילה. יוצא מן הכלל נוסף, מעניין מאוד. פועלים שעוסקים בקטיף במסיק של הזיתים או עץ התאנה, ונמצאים עכשיו באמצע העבודה בגובה העצים, וכדי לרדת לקרקע זה ידרוש מהם זמן. אז פה חכמים נתנו להם כדי לא לגזול מזמן הבעל הבית שאכן יתפללו שם ולא יטרחו בלבזבוז זמן יקר של העבודה על חשבון הבעל הבית, אלא להם מותר להתפלל על מקום גבוה. אבל חוץ מהיוצא מן הכלל הללו, אדם צריך להתפלל לא על גבי מקום גבוה, אלא על הרצפה, וכבר הגדרנו שמקום גבוה זה מעל עשרים וארבעה סנטימטר. עוד הלכה שגם היא קשורה למיקום בתפילה. חז"ל במסכת ברכות אמרו: "לעולם ייכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל". מה המשמעות של החז"ל הזה? ייכנס לבית הכנסת שיעור שני פתחים? מה המשמעות של שיעור שני פתחים? מה עומד מאחורי התקנה הזו? אז אדמו"ר הזקן מביא בפירוש הגמרא הזו ארבע שיטות, ואת כולן הוא מביא להלכה שראוי שראוי להתייחס הלכה למעשה לכל הפירושים של מאמר חז"ל הזה. פירוש ראשון, הפירוש של רש"י: "לעולם ייכנס אדם שיעור שני פתחים", הכוונה היא שאדם שנכנס לבית הכנסת לתפילה לא יעמוד קרוב לפתח, קרוב ליציאה, אלא ייכנס לעומק בית הכנסת, לפחות שיעור שני פתחים. כל פתח צר הוא ארבעה טפחים, שני פתחים זה שמונה טפחים, מרחק של שמונה טפחים מהכניסה לתוך עומק בית הכנסת, משם ואילך זה המקום הראוי לתפילה. מה הסיבה? שאם הוא עומד במשך התפילה בפתח הכניסה זה נראה

49:01 דובר 2 כאילו הוא מחפש את הפתח מילוט מהתפילה, וזה לא ראוי. הנפקא מינה תהיה שאם הוא לא מזדמן לבית הכנסת הזו והוא עומד על יד פתח בית הכנסת, אלא הוא קבוע בבית הכנסת הזו וזה המקום הקבוע שקיבל או שהזדמן לו, המקום הקבוע שלו זה כן בתוך השני פתחים מהכניסה לבית הכנסת, במקרה הזה זה בסדר גמור, כי אין פה שום ביטוי לחוסר רצון להתפלל או לחפש את הפתח מילוט. פירוש נוסף הוא הפירוש של המהר"ם. המהר"ם טוען שכשחז"ל אמרו שאדם ייכנס לבית הכנסת שיעור שני פתחים, פשוט התכוונו לומר שאם האדם יתפלל קרוב לפתח אז הוא יהיה מוסח על ידי הדברים שעוברים ושבים ליד בית הכנסת וזה יפריע לו בכוונתו בתפילה. אז עליו להיכנס ולהתרחק מהפתח כדי שהוא יהיה מרוכז בתפילה. נפקא מינה לפי שיטת המהר"ם, שאם הפתח של בית הכנסת לא מוביל לרשות הרבים ששם עוברים ושבים, אלא הוא בתוך מבנה של בית הכנסת, שפתח האולם של התפילה מוביל למבואה של בית הכנסת וכיוצא בזה, אז במקרה הזה לא תהיה בעיה להתפלל ליד הפתח. מצד שני, אם אדם כבר נמצא בעומקו של בית הכנסת, אבל יוצא שהוא מתפלל על יד חלון שפונה לרשות הרבים, שוב נכנס לבעיה של אותה השיטה, שהמטרה של להיכנס לבית הכנסת שיעור שני פתחים כדי להגביר את הריכוז בתפילה ושלא יהיה הסח הדעת מה שקורה בחוץ. אז אם הוא נמצא אמנם בעומק של בית הכנסת, אבל על יד חלון, שוב אנחנו פוגעים בכוונה בתפילה והדבר הזה לא רצוי. פירוש נוסף, פירוש של התוספות: "לעולם ייכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים" זה לא במובן של שטח, אלא במובן של זמן. אדם מגיע לבית הכנסת, הוא

51:29 דובר 2 מגיע מבחוץ, הוא מגיע ממחשבות וטרדות שהעסיקו אותו עד לרגע התפילה. הוא לא נכנס אלא מיד מתחיל בתפילה, אלא הוא בעצם שוהה. שוהה את הזמן שלוקח לעבור שני פתחים, ורק אז הוא בעצם קצת מאפס את המחשבות שהעסיקו אותו עד לתפילה, ועכשיו הוא בעצם פותח דף חדש והוא נכנס למצב תפילה. פירוש רביעי, שוב מזווית אחרת לגמרי. ההלכה הזאת עוסקת לא במתפלל, אלא במבנה התפילה, במבנה בית הכנסת. אדם שנכנס לבית הכנסת, הבית כנסת צריך להיות בנוי בצורה כזו שיהיו שני פתחים בטרם נכנסים לאולם התפילה ממש. פתח אחד של אולם התפילה וקודם לו פתח נוסף של מבואה של אכסדרה, שהיא זאת שמובילה לפתח הבא של אולם בית הכנסת. אז אם כן, הראינו בחלק הזה של השיעור עוד הלכות שחז"ל תיקנו לנו במובן של התפילה. מקום התפילה לא גבוה, מקום התפילה לא מקומות של היסח הדעת. וכמובן שכל זה כדי שהתפילה תיעשה באופן הנכון בכוונה נכונה, שאז בעצם התפילה משיגה את מטרתה. בסוף החלק הזה של השיעור אני רוצה להשלים גם הלכה מעניינת וחשובה, שהיא בעצם נותנת ביטוי לחשיבות שאדם צריך לתת לתפילה. וכך אמרו חז"ל, מופיע בשולחן ערוך של הבן איש חי סימן צ' סעיף יג', מצווה לרוץ לבית הכנסת כמו לכל דבר מצווה, שנאמר "נרדפה לדעת את ה'". הריצה מסמלת את החביבות, את החשיבות, את התשוקה, את הרצון שאנחנו נותנים לתפילה ולזמן התפילה ולמעמד התפילה. אבל הריצה טובה עד הכניסה לבית הכנסת. בתוך בית הכנסת עצמו לא רצים, אלא ילך בניחותא. כמובן שהמעלה של הריצה לתפילה מחוץ לבית הכנסת כמובן עד לבית הכנסת, יש לה מקום אפילו בשבת קודש ואפילו שבחול בדרך כלל לא מומלץ לפסוע פסיעה

54:17 דובר 2 גסה, אבל לצורך תפילה הדבר ראוי ונכון. כל זה נכון להגעה לבית הכנסת. כשיוצא מבית הכנסת אסור לו לרוץ ולפסוע פסיעה גסה, כי בעצם הוא מראה שההיתקעות שלו בתפילה הייתה שלא ברצונו, והוא מחפש את הרגע לרוץ מבית הכנסת. כמובן שאם הדבר של יציאה מבית הכנסת בצורה מהירה זה למטרה של לעסוק במצווה או הולך לבית המדרש, בפירוש הדבר ראוי ונכון שהוא יעשה זאת בזריזות. היציאה מבית הכנסת