הלכות בשר בחלב א' - הרב בנימין כהן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום לכולם. היום נדבר על הלכות בשר וחלב. כמה נקודות מה שנוגע למעשה בעניינים האלו של בשר וחלב. שלוש פעמים נאמר בתורה לא תבשל גדי בחלב אימו. חז"ל לומדים, ורש"י מביא את זה על הפסוק, מזה שכתוב שלוש פעמים לא תבשל גדי בחלב אימו, מכאן לומדים שלושה איסורים: איסור אכילה, איסור הנאה ואיסור בישול. זאת אומרת האיסור הפשוט הוא איסור אכילה, כמובן לא לאכול בשר עם חלב וגם לא איסור בישול. אם אני מבשל את זה בשביל גוי או בשביל בעל חי גם כן אסור לבשל. ואיסור הנאה. כלומר, אם אני נהנה מבשר וחלב, לדוגמה, יש לי נניח, אה, בעל חי בחצר ואני רוצה לתת לו שאריות של בשר ושאריות של חלב ולבשל לו את זה כדי שזה יהיה רך וטעים והוא יוכל לאכול, אז זה נקרא איסור הנאה. אני נהנה מכך שאותו בעל חיים אוכל עכשיו את התבשיל הזה, את האוכל הזה שהבאתי לו, והוא בשר וחלב, והתורה אסרה גם איסור הנאה. לכן התורה כתבה את זה שלוש פעמים, כי אם היה כתוב רק פעם אחת, היינו אומרים שזה הולך על הדרגה החמורה ביותר, שהאיסור הוא רק איסור אכילה. לא היינו יודעים איסור הנאה, לא היינו, לא היינו יודעים איסור בישול, ולכן התורה כתבה את זה כפול שלוש כדי שנדע איסור אכילה, איסור הנאה ואיסור בישול. בתורה כתוב לא תבשל גדי בחלב אימו. לא הכוונה דווקא גדי ולא הכוונה דווקא בחלב אימו, אלא כל בהמה טהורה ב-ב-בחלב של טהורה זה אסור גם אם זה לא חלב אימו. עוף בחלב או חיה בחלב זה אסור מדרבנן. זה שאנחנו אומרים שזה אסור מדרבנן זה לא מפחית מחומרתו כמובן, כי התקנה הזאת

02:35 דובר 2 התקבלה בכל ישראל. אבל האיסור הוא רק איסור דרבנן ולא איסור אכילה. ומהי נפקא מינה? מה ההבדל? אם אנחנו אומרים שבלאו הכי אסור, אז מה זה משנה אם זה מן התורה או מדרבנן? אז התשובה היא שדבר שאסור מדרבנן הוא מותר בהנאה, ולכן למשל אם יש לי עוף בחלב, מותר לי לתת את זה לבעלי חיים. אין בזה איסור למרות שאני נהנה. גם איסור אכילה, גם איסור של בשר וחלב ממש של בהמה וחיה-- ב-בהמה בחלב זה גם כן אם זה דרך בישול. אם זה לא דרך בישול זה מדרבנן. ו-לכן לדוגמה, אם יש לי מים ששטפו בהם כלים בשריים, יש בהם שאריות של בשר, ומים ששטפו בהם כלים חלביים ויש בהם שאריות של חלב, אז אסור לערבב את זה ולתת את זה לבעל חיים אם זה מדובר בבשר של בהמה. אם מדובר בבשר של חיה ועוף מותר לתת את המים האלו בפני בעלי חיים, כיוון שזה מותר בהנאה וזה לא כמו בשר בהמה בחלב. גדי בחלב אימו, חז"ל אסרו גם עוף בחלב. הסיבה? מכיוון שחכמים חששו שאם נתיר עוף בחלב, אז יבואו אנשים לטעות ויגידו למה עוף בחלב מותר? כי כתוב "לא תבשל גדי בחלב אימו". אז אולי זה רק גדי? ואם זה טלה? ואם זה עגל? ואם זה לא חלב אימו? ואז יבואו לטעות ויתירו בשר וחלב של בהמה. לכן אמרו חכמים שגם בשר של חיה, גם בשר של עוף גם הוא אסור בחלב של חיה או של, של בהמה טהורה. אבל צריכים לדעת שזה איסור שחכמים אסרו. הרמב"ם אומר שכל האומר איסור עוף בחלב מן התורה עובר על בל תוסיף. זאת אומרת לא להגיד שזה מן התורה,

05:16 דובר 2 זה לא מן התורה, זה מדרבנן. זה לא אומר שזה יותר קל. אדרבה, חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. אבל צריך לדעת שזה מדרבנן, ולכן יש לזה השלכות כמו שהוזכר בעבר, שאם זה איסור הנאה אז עוף בחלב מותר בהנאה. אם זה לא איסור אכילה מכיוון שזה רק איסור דרבנן. כנ"ל אם זה לא דרך בישול. בתורה כתוב "לא תבשל". אם זה מעושן זה לא בישול, זה עישון. אז זה גם כן אסור מדרבנן, כי מה שהתורה אסרה זה דרך בישול. "לא תבשל גדי בחלב אימו". אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מדברים על תקופה, זה לא כמו שאנחנו מכירים היום, שאדם הולך וקונה בשר באטליז וקונה חלב במכולת. פעם כל אדם החזיק בחצר שלו פרה לצורך חליבה ו-- או כבשה, בעלי חיים ומה שהיו נולדים עגלים או גדיים היו משתמשים עם זה אחר כך גם כן לבשר. אז לכן המציאות ה-- מה שהייתה באותם ימים זה ה"לא תבשל גדי בחלב אימו". אדם יש לו גדי מהחצר שלו, מהדיר שלו, והוא ייקח את החלב שהוא חלב את האימא וזה התורה אסרה. "לא תבשל גדי בחלב אימו". דיבר הכתוב בהווה. כלומר התורה דיברה על הדבר המצוי, מה שהיה באותם זמנים. אבל זה לא אומר שזה רק זה מה שהתורה אסרה, אלא גדי בחלב אימו, כל, כל, כל גדי זה כולל את כל הסוגי ה-הבהמות. מאיפה אנחנו יודעים שגדי זה לא גדי דווקא? כי אנחנו רואים שבכמה מקומות בתורה, כשהתורה רוצה להגיד סוג מסוים אז היא מדייקת. אצל יהודה כתוב "וישלח את גדי העיזים". למה צריך להיות כתוב גדי העיזים? אלא גדי זה לשון ולד רך כמו שאומר רש"י. מזה שהתורה אומרת גדי עיזים,

07:30 דובר 2 "אנכי אשלח גדי עזים" או את גדי העזים או שני גדיי עזים, כל מיני פסוקים שתורה רוצה להדגיש שזה גדי עזים ולא גדי של משהו אחר, אז כתוב גדי עזים. אבל גדי סתם זה כולל גם עגל וכולל כל, אה, ולד של פרה או של כבשה שהוא נקרא גדי. ולכן מזה למדו חז"ל ש"לא תבשל גדי בחלב אימו" זה אמור על כל בשר של בהמה טהורה וחלב של בהמה טהורה, אבל בשר של בהמה טהורה בחלב של בהמה טמאה או בשר של בהמה טמאה וחלב של בהמה טהורה זה כמובן אסור באכילה כי זה טמא, אבל זה מותר בהנאה. אדם יכול לתת את זה לבעלי חיים, יכול לתת את זה לגוי. אין עם זה בעיה כי זה רק איסור, אה, איסור אכילה ולא איסור הנאה. שני אנשים שאוכלים יחד אחד אוכל מאכל בשרי ואחד אוכל מאכל חלבי, והם יושבים באיזה מסעדה או באיזשהו מקום. יש בעיה שהם אוכלים באותו שולחן מכיוון שאנחנו חוששים שמא הוא יכבד אותו מהתבשיל שלו, וזה שאוכל בשר עלול לקחת טעימה מהחלב וכן להפך. מי שאוכל את החלב עלול לקחת טעימה מהבשר ולכן אסור להם לאכול על אותו שולחן. ואם בכל זאת הם צריכים לאכול על אותו שולחן, הם צריכים לשים היכר ביניהם, דהיינו שישימו ביניהם איזשהו עציץ או איזשהו בקבוק או כיכר לחם, אבל בתנאי שלא הם לא אוכלים מאותו דבר. לדוגמה, אם שמים בקבוק מים או בקבוק שתייה ושניהם משתמשים מאותו בקבוק זה לא נקרא היכר מכיוון ששניהם משתמשים באותו בקבוק. אם שמים כיכר לחם באמצע וכל אחד מהם לוקח פרוסות מהלחם המרכזי, זה גם לא מועיל מכיוון ששניהם משתמשים באותו כיכר באותו לחם.

09:43 דובר 2 צריך לשים דבר שלא משתמשים בו. לדוגמה, אם יש לנו את הלחם שהם אוכלים, לשים עוד לחם אחר שהוא סגור והוא יהיה להיכר ביניהם, או איזשהו עציץ או משהו שיזכיר להם שכל אחד מהם אוכל דבר אחר ושלא יטעמו אחד מהדבר השני. כל זה מדובר כאשר מדובר בשני אנשים שמכירים אחד את השני, ואז מכיוון שיש ביניהם היכרות, יש לנו חשש שאחד מהם יכבד את השני באוכל שלו. קח תטעם, תראה איזה בשר טעים יש לפניי או קח תטעם את העוגת גבינה הזאת כמה היא יצאה מוצלחת ואז עלולים להיכשל בבשר וחלב. אם מדובר בשני אנשים שלא מכירים אחד את השני, אין ביניהם שום היכרות, הם יכולים לאכול ביחד על אותו שולחן. כל אחד מהם ישים לפניו את התבשיל שלו, זה יאכל בשר וזה יאכל את החלב. אדם שאכל בשר או מאכל שהתבשל עם בשר צריך להמתין שש שעות לפני שהוא רוצה לאכול או לשתות מאכל חלבי, וגם לאחר שחלפו שש שעות צריך לשים לב אם נשאר בשר בין השיניים צריך להסיר אותו. לדוגמה אדם אכל בשר, עברו שש שעות, אבל הוא מרגיש שבין השיניים נשארו לו חתיכות מהבשר. הוא לא צחצח שיניים אחר כך, או שהוא לא צחצח שיניים כראוי ויש לו חתיכות מהבשר. צריך להוציא את אותן חתיכות לפני שהוא אוכל את המאכל החלבי. זה הכל אם הוא אוכל בשר ממש. אבל אם הוא אוכל תבשיל שהתבשל בכלי שהיה בכלי בשרי, שם הוא לא צריך לחכות על אה את אותה המתנה מכיוון שהתבשיל שהוא אכל הוא לא היה מאכל בשרי ממש. אדם שהולך לקנות מוצרי מזון לבית, לקנות לחם, גבינה וכולי. אסור לו לשים לחם יחד עם בשר

12:00 דובר 2 או לחם יחד עם חלב באותה שקית, מכיוון שאנחנו חוששים שהבשר שיגע בלחם או החלב שיגע בלחם, הלחם יקבל קצת לחות או רטיבות מהבשר או מהחלב ויהפוך להיות בשרי או חלבי ולא יוכל לאכול את הלחם הזה עם מאכל בשרי אם הוא נגע בחלב או עם מאכל חלבי אם הוא נגע בבשר. זה הכל כשמדובר שזה לא עטוף היטב. אם זה עטוף היטב בשקית נפרדת כל אחד, אין בעיה לשים באותו סל גם בשר וגם לחם או חלב כשהם עטופים בנפרד. האיסור הוא כאשר יש חשש שזה ייגע בלחם. אם אין חשש שזה ייגע בלחם אז זה מותר. המתנה בין בשר לחלב ידוע שהיא שש שעות, למרות שיש מקומות שהקלו בבשר עוף שלוש שעות, יש מקומות שהקלו שעה, אבל המנהג הוא להמתין שש שעות בין בשר לחלב, גם אם מדובר בבשר עוף ולא בבשר של בהמה. כשמדובר על ילדים קטנים מתחת לגיל שש, אז נהוג שכל שנה מוסיפים שעה אחת. כלומר עד גיל שנה זה שעה, עד גיל שנתיים זה שעתיים, עד גיל שלוש שלוש וכן על זה הדרך עד גיל שש. מעל גיל שש צריך לחכות שש שעות, אלא אם כן מדובר בילד חלש או חולה שעל פי הוראות הרופא הוא צריך לאכול בשר ולא חלב ולא עברו שש שעות, אז אפשר להקל מדין חולה. העניין של שש שעות יש, יש טוענים שזה לא חייב להיות שש שעות עגולות אלא מקצת השעה השישית ככולה. ככה נוהגים למשל בבתי אבות, גם בבתי אבות שהם בהכשרים טובים, נותנים למבוגרים, לזקנים שנמצאים שם בצהריים ארוחה בשרית. כעבור חמש וחצי שעות מגישים להם ארוחה חלבית. ביררתי פעם את העניין עם נותני הכשרות לאותם

14:18 דובר 2 בתי אבות. אמרו לי שכך נוהגים שם מכיוון שמדובר בזקנים וחולים, אז חמש שעות פלוס זה מספיק ולא צריך שש שעות. כמובן זה מדובר רק לצורך או אדם חולה או אדם מבוגר או אילוץ מסוים, אבל במצב הרגיל צריך כן להמתין שש שעות ואנחנו מסתכלים על שעות שלנו, לא שעות זמניות. כלומר לא נאמר שאם בחורף אנחנו מודדים את היום מהשקיעה, מהזריחה עד השקיעה, אז יש לנו פחות משתים עשרה שעות של אור יום. יוצא שכל שעה יכולה להיות של חמישים דקות. לעומת זאת, בקיץ הזמן בין הזריחה לשקיעה הוא יותר משתים עשרה שעות. יש יותר משתים עשרה שעות של אור. אז אנחנו לא נאמר שצריכים לעשות, אה, למנות שעות של שבעים דקות או של שבעים ושתיים דקות, כי היום הוא יותר ארוך. אנחנו הולכים לפי השעה הרגילה ששישים דקות זה שעה ולפי זה אנחנו קובעים את הזמן, בין אם מדובר בקיץ ובין אם מדובר בחורף, כי אחרת זה נקרא נתת דבריך לשיעורים. אם אתה תגיד שמדובר בשעה זמנית, אז כל פעם אדם יצטרך לבדוק מתי השקיעה, מתי הזריחה וכמה היא שעה והאם שעה היא שישים דקות או חמישים דקות או שבעים דקות ואין לדבר סוף. אז לכן קבעו דבר כללי ששעה היא שעה רגילה של שישים דקות, ומהזמן הזה אנחנו מונים את העניין של בשר לחלב, שמבשר לחלב ממתינים שש שעות ומחלב לבשר יש בזה שלוש דעות. יש אומרים שמספיק לשטוף את הפה ואת הידיים, יש ממתינים חצי שעה וכך מנהג העולם, ויש ממתינים שעה על פי הזוהר והשל"ה וכך מנהג חב"ד שממתינים שעה בין חלב לבשר. בסוגי הגבינות יש גבינות רכות וגבינות קשות אז יש דעות שצריכים

16:30 דובר 2 לחכות שש שעות בין גבינה לחלב. אבל לדעת רוב הפוסקים זה לא הגבינות שיש פה בארץ. מה שיש בארץ זה גם הגבינות הצהובות שהם תוצרת הארץ. הן לא גבינות קשות. מה שההלכה מדברת עליהם, שהתהליך הייצור שלהם לוקח כמה חודשים. ככה הדעה של העדה החרדית. ככה שמעתי גם מהרב אשכנזי עליו השלום, שהגבינות בארץ דינם כמו חלב, ולכן המתנה ביניהם היא כמו בחלב רגיל. לאלה שמסתפקים בשטיפת הפה, או לרוב העולם שנוהג חצי שעה או למנהג חב"ד שמחמירים שעה אבל לא שש שעות. אין צורך לחכות שש שעות בגבינות האלה. יש גבינות בחוץ לארץ, בשווייץ, בצרפת, גבינות קשקבל, גבינות שהתהליך הייצור שלהם באמת לוקח כמה חודשים. אלה גבינות קשות שבאמת צריך לחכות בהם שש שעות. אבל זה לא הגבינות המצויות שישנם במכולות ובסופרים הרגילים. אלה גבינות שדינם כחלב רגיל, והמתנה ביניהם לבשר היא המתנה רגילה שלא צריך שש שעות אלא לכל היותר שעה. יש מה שנקרא אבקת חלב נוכרי. רואים את זה הרבה במוצרי ממתקים, בשוקולדים, בעוגיות. הרבה פעמים כתוב מכיל אבקת חלב נוכרי. מה זה בעצם אבקת חלב נוכרי? הרבה טועים וחושבים שחלב נוכרי ואבקת חלב נוכרי זה אותו דבר, אבל זה שני עולמות שונים לחלוטין. חלב נוכרי זה חלב שחלב אותו גוי ויהודי לא היה בשעת החליבה ולא ראה את החליבה. אז אנחנו חוששים שמא הוא ערבב בזה חלב של חיה או בהמה שאיננה כשרה. בחוץ לארץ מי שביקר ברפתות במקומות חליבה זה לא כמו בארץ שברפת של פרות יש רק פרות, אלא בחוץ לארץ סיפר לי שליח שהוא הולך לחלוב בעצמו את הפרות. הוא אומר באותה רפת יש פרות, יש חזירים, יש גמלים, הכל

18:58 דובר 2 באותה רפת, ולכן זה החשש שאותו גוי הוא יערב בזה חלב. כאשר יהודי מסתכל על החליבה אז הגוי לא יכול לערב, כי יהודי רואה שהוא לא ערב את החלב של החיות או הבהמות הטמאות. חלב שנחלב על ידי גוי בלי פיקוח של יהודי, גם אם זה רפת שיש בה רק חלב של חיות כשרות. לדוגמה זה רפת שיש בה רק פרות. בכל אופן חכמים גזרו על זה וזה נקרא אה חלב נוכרי שיהודי לא ראה אותו. מה זה אבקת חלב נוכרי? שלקחו את אותו חלב, ייבשו אותו ועשו ממנו אבקה, ואנחנו יודעים שלא יערבבו בזה חלב של חיה טמאה. למה? או מצד שיש פיקוח של הממשלה, או מצד שהחלב הטמא הוא יותר יקר מהחלב הטהור, ואז אין שום סיבה לגוי לערבב בזה חלב טמא, כי החלב הטמא עולה לו יותר ביוקר. לא משנה מה שלא תהיה הסיבה, אבל ברגע שאנחנו יודעים בוודאות שזה חלב של בהמה כשרה ולקחו וטחנו את זה, ייבשו את זה וטחנו את זה ועשו מזה אבקה, מזה משתמשים הרבה לממתקים. יש הרבה פוסקים שהתירו את הדבר הזה, כי אומרים הגזירה הייתה רק על חלב נוכרי ולא על אבקת חלב נוכרי. יש תשובה של החתם סופר ביורה דעה סימן ז'. יש תשובה של הרב פרנק. יש עוד תשובות על זה, אבל גם אלה שמקילים בזה זה רק בחוץ לארץ, במקומות שאין להם משהו אחר. אבל בארץ ישראל שברוך השם ניתן להשיג כמעט כל מוצר בכשרות טובה וחלב ישראל, אין מקום להתיר גם אבקת חלב נוכרי, אלא אם כן מדובר לצורך תינוקות שאין להם משהו אחר. יש תינוקות שיש להם בעיות במערכת העיכול. הם לא יכולים לקחת מטרנה

21:09 דובר 2 רגילה, רק מטרנה מסוימת שהיא אבקת חלב נוכרי. אז שוב, כל דבר כזה לגופו צריך לעשות שאלת רב, ואם באמת זה משהו שאין ברירה אחרת וחייבים לקחת דווקא את זה, אז מותר לקחת, כי זה כמו בגדר לתת לחולה. ידועים הרבה סיפורים שהיו. היה מקרה עם הורים שהיה להם ילד והילד הזה היה ילד מצטיין בכיתה. כל הציונים שלו היו ציונים טובים מאה או קרוב למאה, חוץ ממקצועות קודש. במקצועות קודש, משנה, גמרא, נביא, שולחן ערוך. המקצועות שלו היו מאוד נמוכים וההורים מאוד לא, לא ידעו מה לעשות. זה לא ילד חלש. אם הוא היה ילד חלש אז גם בחשבון היה צריך להיות לו ציון אמור. גם בשאר המקצועות היה צריך להיות ציון אמור ושם היה לו ציון. ציונים גבוהים. רק במקצועות קודש היו ציונים נמוכים. אז הם כתבו לרבי והרבי כתב להם לשים לב להקפיד על מה? על כשרות האכילה ושתייה שהילד אוכל. מדובר במשפחה חרדית לכל דבר והם לא הבינו מה הרבי מתכוון. הרי אצלם בבית הכל כשר למהדרין. איך זה יכול להיות שהרבי אומר להם להקפיד על כשרות האכילה ושתייה, כשהם מדובר במשפחה שמקפידה על קלה כבחמורה. אבל הרבי אמר לבדוק, אז הם התחילו לבדוק ואז הסתבר שאכן בבית הכל בסדר גמור. אבל כשהילד חוזר מהתלמוד תורה אז הוא עובר דרך מכולת והוא קונה שם ממתקים וחלק מהממתקים היו אמנם כשרים אבל באבקת חלב הכילו אבקת חלב נוכרי. הילד הוא לא בדק כל דבר. כל החברים שלו קונים שם, אז גם הוא קנה שם. וברגע ששמו לב לתופעה הזאת והסבירו לילד שאת המוצר הזה אנחנו לא קונים והמוצר הזה אנחנו לא קונים וכולי. והתחילו להקפיד על חלב

23:21 דובר 2 ישראל. הציונים שלו באמת עלו בחזרה. גם הציונים במקצועות קודש עלו בחזרה והוא קיבל ציונים גבוהים כמו בשאר המקצועות. זאת אומרת, רואים פה שהדבר הזה משפיע על ה, על האדם שאוכל את זה, גם אם זה אדם כמו לדוגמה פה ילד שאכל את זה בתמימות, לא אכל את זה כי הוא רצה לאכול לא כשר, הוא היה בטוח שזה כשר. הוא קונה את זה במכולת השכונתית. הוא קונה את זה בחנות שגם יתר החברים שלו קונים שם. הוא היה בטוח שזה בסדר גמור, אבל בכל זאת, ברגע שהוא אכל את אותו אבקת חלב נוכרי הזה גרם לו קצת לירידה בציונים שלו במקצועות הקודש. ולכן רואים עד כמה חשוב העניין הזה של להקפיד לאכול דווקא חלב ישראל ואבקת חלב ישראל.

24:17 דובר 2 במאמר מוסגר נזכיר שלא בקשר לבשר וחלב, אלא ב-בפסח נהוג בהרבה בתים שלא אוכלים מוצרים תעשייתיים, בוודאי לא מוצרים שהם בגדר מותרות כמו שוקולדים וכו', למרות שהם כשרים בכשרות מהודרת. אבל שמעתי מיהודי שהיה גר בחוץ לארץ, באיטליה, ושם במשך כל השנה כל מוצרי הממתקים החלביים היו על בסיס אבקת חלב נוכרי. אז לא אכלו ממתקים כל השנה. בפסח הגיעו מצרכים מהארץ, מניו יורק. בין המצרכים הגיעו גם שוקולדים. אז החג היחיד שאכלו בו שוקולדים זה היה פסח, כי רק אז היה להם את החלב ישראל. זאת אומרת, בכזה מקום ודאי שלא צריך להגיד לילד לא, אנחנו לא אוכלים שוקולד בפסח, כי אם כל השנה הוא לא אוכל וזה מה שיש לו בפסח פעם בשנה את החלב ישראל, אז בוודאי שיש מקום להקל. אבל כמו בארץ ישראל או בארצות הברית או מקומות שיש שם קהילה יהודית מבוססת ויש אבקת חלב ישראל כל השנה, אז כמובן שאפשר להסתפק בזה שאוכלים את הממתקים האלה כל השנה ולאו דווקא בפסח. כמו שאמרנו, זה מאמר מוסגר לגבי העניין של פסח, אבל שוב רואים פה את העניין של החשיבות של חלב ישראל ואבקת חלב ישראל. דבר שהוא לא חלבי, אבל הוא דמוי חלב, נראה כמו חלב. לדוגמה חלב שקדים. האם מותר לאדם לאכול בשר ובאותה ארוחה להניח לפניו כוס של חלב שקדים? או חלב סויה שנראה ב-בחיצוניות שלו כמו חלב. אף על פי שזה לא בשר וחלב וזה מותר, אבל יש פה עניין של מראית העין. אנשים עלולים לראות ולחשוב שזה חלב. לכן כתוב שאם אדם אוכל בשר ושותה יחד עם זה, אה, חלב שקדים, שיניח כמה שקדים ליד החלב שכולם יראו שזה חלב שקדים.

26:43 דובר 2 כי שוב, אף על פי שזה לא חלב וזה לא איסור בשר וחלב, אבל יש עניין של מראית עין ומראית עין מאוד חשוב שאנשים לא יבואו לידי טעות ויגידו הנה היהודי הזה, יהודי שומר מצוות וכנראה שבשר וחלב זה לא כזה חמור. הנה הוא שותה חלב יחד עם בשר ולכן חשוב ובהלכה כתוב שצריך להניח את השקדים ליד החלב. או לדוגמה היום אם יש חלב על בסיס סויה או אורז וכדומה והוא לא חלבי, יש כזה שמעורב עם חלב, אז ודאי שזה חלבי ועל זה אנחנו לא מדברים. מדובר על חלב שעשוי מחומרים אחרים שהם לא חלב בכלל, אז צריך לשים את הבקבוק לידו, את ה-הקרטון של אותו חלב שכתוב עליו באותיות גדולות חלב אורז או סויה, ואז כל אחד רואה שזה לא, זה לא חלבי, זה פרווה, זה חלב סויה, זה חלב אורז ואין מקום לטעות. כמה שאנחנו עלולים לחשוב שהיום אנשים יודעים ואין בזה בעיה וכולם יודעים שיש חלב סויה, אבל זה לא נכון, כי תמיד יכולים להיות טעויות. אני אציין שתי דוגמאות. אחת מהן קרתה בעיר תל אביב, לא באיזה אי נידח בקצה העולם, אלא בעיר תל אביב, עיר, עיר ואם בישראל. לפני כמה שנים טובות היו שכנים שגרו אחד ליד השני בדרום תל אביב. משפחה אחת הייתה משפחה דתית, חרדית, המשפחה השנייה הייתה מסורתית, שמרו שבת, שמרו כשרות, לא היו יותר מדי מקפידים אבל את הדברים הבסיסיים שמרו, שבת, כשרות וכולי. שבת אחת, חצי שעה לפני צאת השבת נכנסה אחת הבנות של המשפחה הדתית לבקר את השכנה שלה, והיא רואה רדיו פתוח, טלוויזיה פתוחה. "מה אתם, אתם מדליקים בשבת? רדיו?" "מה פתאום! יצאה שבת", הם

29:02 דובר 2 אמרו לה: "מה, יצאה שבת? איזה יצאה שבת? עוד חצי שעה לצאת השבת". מה מסתבר? שהמשפחה המסורתית הייתה מסתכלת מתי נדלק האור בבית של השכנים. לשכנים היה שעון שבת. ברגע שנדלק האור חצי שעה לפני צאת השבת, הם היו בטוחים ששבת יצאה. עובדה, השכנים הדתיים הדליקו אור. הם לא ידעו שמדובר בשעון שבת. אז מה נגיד? תל אביב, מי לא יודע מה זה שעון שבת? לא. אף על פי כן, במקום שיש חשש של מראית עין צריך מאוד להיזהר בדברים האלה, ולכן אותו הדבר זה חלב שהוא על בסיס פרווה, צריך להניח את אותו, את אותה שקית או את אותו קרטון שכתוב עליו חלב פרווה, שכל אחד שעובר או יסתכל יראה שזה לא חלבי. דוגמה נוספת שהייתה בשנות השבעים. אה, הייתה אישה ש-נהגה ללכת עם כיסוי ראש של מטפחת, והיא כתבה לרבי שהיא רוצה לעבור לפאה. כיוון שבחב"ד נהוג שאישה חובשת פאה, אז היא רוצה ל-לשנות, לעבור ממטפחת לפאה. הרבי כתב לה תשובה מאוד נדירה. אני לא יודע אם המכתב הזה פורסם או לא, אבל אני מכיר אישית את הסיפור. הרבי כתב לה שכיוון שהשכנות שלה הם משפחות מאוד פשוטות והם לא בטוח שהם ידעו שזו פאה, עלולים לחשוב שהיא חלילה הורידה את כיסוי הראש, לכן שתישאר עם המטפחת ולא תעבור לפאה. עד כדי כך, עם כל הרעש והשתורים שבאמת חב"ד מקפידים על פאה וכולי, אבל ברגע שזה יכול לגרום כישלון למישהו אחר של מראית עין, שאותם שכנים לא ידעו שזה פאה ועלולים לחשוב שזה מטפחת, ש-ש-שהיא הורידה את המטפחת, אז הרבי כתב לה להישאר עם המטפחת. אמנם זה מדובר היה ב-בתחילת שנות השבעים, בל"דים[?], אבל בכל אופן רואים פה

31:11 דובר 2 את העיקרון שכשיש חשש של מראית עין, אז אנחנו נמנעים מלעשות דבר שאולי הוא רצוי לעשות, אבל אם הוא עלול לגרום ל-לתקלה למישהו אחר, אז מאוד להיזהר וזה מה שנקרא מראית עין, שזה דבר שהוא מותר, אבל אחרים עלולים ללמוד ממנו בצורה מוטעית דבר לא נכון, ולכן אנחנו לא עושים את אותו דבר מפני מראית עין. כמו ש-הוזכר שלגבי חלב שקדים וכולי יש עניין של מראית עין, אז אותו הדבר זה גם כן בבשרים. יש היום, אה, כל מיני סוגים של נקניקיות או סויה שהם נראים כמו בשר, והם בעצם על בסיס של פרווה, על בסיס של סויה. אז אם אדם אוכל את זה ב-ארוחה חלבית, כדאי שהוא ישים על זה את ה, את הקופסה שכתוב עליה באותיות גדולות פרווה, כדי שאדם לא יחשוב שהוא אוכל חלילה חלב עם נקניקיה בשרית. וברגע ששמים את הקופסה אז רואים שכתוב על זה פרווה וזה עניין של מראית עין בכדי שאנשים לא יראו את העניין הזה של חלילה יהיה חשד של אכילת בשר וחלב ביחד. כעת נדבר מה קורה אם יתערבב בשר עם חלב בצורה כזו או אחרת. אם אדם בטעות בישל חלב בתוך סיר בשרי. היה לו סיר של בשר, הוא חשב שהסיר הזה הוא חלבי, הוא בישל בו דייסה של חלב או אטריות עם חלב, משהו חלבי בתוך סיר בשרי. פה יש הבדל האם הסיר הזה היה בן יומו או לא בן יומו. מה זה נקרא בן יומו? כלומר שבמהלך העשרים וארבע שעות שקדמו לבישול הנוכחי בישלו בסיר הזה בשר. לדוגמה, אם בישלתי בשר בתוך עשרים וארבע שעות לפני החלב שבישלתי עכשיו בסיר זה נקרא שהסיר הוא בן יומו. אם חלפו

33:40 דובר 2 יותר מעשרים וארבע שעות מאז הפעם האחרונה שבישלו בשר בסיר הזה זה נקרא סיר שאינו בן יומו. מה ההבדל אם הוא בן יומו או לא בן יומו? אם הוא בן יומו אז התבשיל עדיין עלול לתת טעם התבשיל הקודם שהיה בסיר. לדוגמה, הוא היה בשר שהתבשל בסיר, אז הבשר שהתבשל בסיר, הדפנות של הסיר עלולים לפלוט קצת מהטעם של הבשר שנבלע בהם לתוך התבשיל החלבי. אבל אם עברו עשרים וארבע שעות זה נקרא טעם פגום. גם אם הבשר שנבלע בדפנות של הסיר יפלוט מעט טעם לתבשיל החלבי, הטעם הזה הוא טעם פגום, טעם מקולקל ולכן יותר יש מקום להקל. עכשיו נעבור, נראה את זה למעשה מה קורה בכל מצב ומצב. אז אמרנו סיר בשרי שבישל בו חלב והוא היה בן יומו, כלומר בעשרים וארבע השעות האחרונות בישלו בבשר, אז הטעם הבשר שבו הוא לא פגום. אחרי שבישלתי בו את החלב, אז אני נזכר שבעצם הסיר הזה הוא סיר בשרי. זה יכול לקרות הרבה פעמים כשילדים מבשלים והם לא שמים לב או שבא, באים אורחים, בני משפחה, באה דודה, אחיינית והיא בטוחה כי אצלה בבית סיר כזה הוא סיר חלבי ופה הסיר הזה הוא בשרי, ומתוך ידיעה שאיך שזה אצלה בבית צורת הסיר אז היא הייתה בטוחה שגם פה מדובר בסיר חלבי. לא משנה מה הייתה הטעות, אבל למעשה בישלו חלב בסיר בשרי שהוא בן יומו. פה יש הבדל בין ההתייחסות לתבשיל לבין ההתייחסות לסיר. התבשיל עצמו אנחנו אומרים אם הוא לא בן יומו, אם עברו עשרים וארבע שעות אז התבשיל מותר. זאת אומרת את אותו תבשיל חלבי מותר לאכול אותו, אין שום בעיה. כשאנחנו אומרים מותר לאכול הכוונה אם בישלו

36:13 דובר 2 מותר לאכול, לא הכוונה שמותר לכתחילה לבשל תבשיל חלבי בסיר בשרי שהוא לא בן יומו. לכתחילה אסור לבשל. אם בישלו המאכל מותר לכתחילה. כלומר בדיעבד שכבר בישלו מותר לאכול את התבשיל, אבל לא שמותר לכתחילה לבשל. בסיר עצמו אסור לבשל בו לא בשר ולא חלב. לא בשר מצד הבשר שבושל בו קודם ולא חלב מצד ה-ה-החלב שהתבשל בו עכשיו. אבל לבשל בו משהו פרווה, לדוגמא אני רוצה לבשל בו אורז, לבשל בו ירקות, מותר לבשל למרות שבסיר הזה בישלו קודם בשר ואחר כך בישלו בו חלב כיוון שהוא היה לא בן יומו, אז ירקות או תבשיל פרווה מותר לבשל. כדי להחזיר את הסיר למצב של בשרי צריכים לעשות הגעלה לסיר. צריכים לדעת שלפני שעושים הגעלה צריך לחכות עשרים וארבע שעות, לא לבשל בסיר הזה שום דבר ורק אחר כך אפשר לעשות הגעלה עם מים רותחים. אי אפשר לעשות הגעלה מיד איך שגמרו לבשל את התבשיל החלבי, אלא רק אחרי שעברו עשרים וארבע שעות מהתבשיל החלבי השני, אז אפשר לבשל, אה להחז-- לעשות לו הגעלה ולהחזיר אותו למצב של סיר בשרי. כשאנחנו אומרים שאם בישלו בשר בסיר חלבי בטעות או בישלו חלב בסיר בשרי הדין על הכלי וכולי, זה הכל מדובר כשזה היה חם. אם זה היה קר לדוגמא, אדם לקח קערה, סיר בשרי נקי ושפך לתוכו חלב קר ולא חימם אותו, לא בישל אותו מיד נזכר ושפך את החלב. אין שום בעיה פה זה שטיפה בלבד. שוטפים את זה עם מים כי זה קר בקר. כל האיסור הוא אם זה היה חם, אם זה קר אין בזה בעיה. לכן אם נגע קר בקר רק לראות שלא נדבק, שלא עבר משהו

38:40 דובר 2 מצד לצד, לא נדבק מהגבינה לבשר וכדומה, שוטפים את הסיר והסיר נשאר כמו שהוא והוא לא הופך להיות טרף. מה קורה אם אדם הכניס כף חלבית לתוך סיר בשרי? לדוגמא אדם בישל מרק בשרי והוא רצה לערבב את המרק, ובטעות הוא הכניס כף חלבית לתוך הסיר. פה שוב יש הבדל אם זה נק-- אם הכף הזאת הייתה בת יומה או לא בת יומה. בת יומה, כלומר שבעשרים וארבע השעות האחרונות השתמשו בה בחלב חם. אז אם הכף הייתה בת יומה, כלומר בעשרים וארבע השעות האחרונות השתמשו באותה כף למאכל חלבי חם, אנחנו אומרים שצריך שיהיה שישים כנגד הכף. דין ביטול בשישים זה ככה חז"ל קבעו שזה נקרא בטל בשישים, ואם יש שישים כנגד ה-הכף אז התבשיל מותר כי זה בטל בשישים. אם הכף הייתה מחומר שהוא לא ברזל, מספיק שיהיה שישים כנגד החלק היחסי מתוך הכף שנכנס למרק. לדוגמא, אם הייתה כף מעץ והכנסתי חצי כף וחצי ה-- החצי ה-ה-השני של הכף היה בחוץ, אני לא צריך שישים כנגד כל הכף, אלא אני צריך שיהיה שישים כנגד חצי הכף שנכנס לתוך הסיר הבשרי שערבבתי בו עם הכף החלבית את הסיר הבשרי. אבל אם מדובר בכף ממתכת יש לנו כלל בהלכה שאומר ברזל חם מקצתו חם כולו. מה הכוונה? בשונה מדבר שהוא לא, לא ברזל. ניקח לדוגמה כף מעץ. אם אני אכניס אותה לתוך סיר חם רק החלק שהוא יהיה בתוך הסיר הוא יהיה חם. החלק שנמצא מחוץ לסיר הוא לא יהיה חם, כי הברזל-- ה-ה-העץ לא מעביר חום. מה שאין כן ברזל מעביר חום. אם אני אקח ברזל, כף מברזל ואכניס אותה לסיר חם רותח, אז לא רק החלק החצי

41:23 דובר 2 כף שנמצאת בתוך הסיר תהיה חמה, אלא כל הכף תהיה חמה. זה נקרא ברזל חם מקצתו חם כולו, ולכן אנחנו צריכים שיהיה שישים כנגד כל הכף ולא רק כנגד החלק היחסי של הכף החלבית שהכנסתי לתוך הסיר הבשרי. מה קורה אם הכנסתי פעמיים? הכנסתי פעם אחת לערבב ואחרי חמש דקות הכנסתי עוד פעם לערבב, ובינתיים כל הזמן הזה לא ידעתי או לא זכרתי שהכף היא בשרית, ואחרי הפעם השנייה נזכרתי או שמישהו העיר לי שהכף הזאת היא בעצם כף בשרית בת יומה שאיתה אני מערבב את הבשר, או כף חלבית בת יומה שאיתה אני מערבב את הבשר. יש בזה מחלוקת בהלכה. יש אומרים שצריך פעמיים שישים. זאת אומרת כנגד שתי כפות. כיוון שהכנסתי פעם אחת וכשאני מכניס פעם שנייה זה כאילו שהכנסתי עוד כף, למרות שהכנסתי את אותה כף. ויש חולקים ואומרים שמספיק כנגד כף אחת. כמובן שזה תלוי אם זה מקום שיש הפסד מרובה יש מקום להקל. אם אין הפסד מרובה אז אפשר להחמיר יותר ולהצריך פעמיים שישים כנגד הכף כפול שתיים, כלומר כאילו הכנסתי שתי כפות נפרדות. אם יש שישים כנגד הכף, הסיר והתבשיל מותרים והכף אסורה. זאת אומרת את הכף צריכים לעשות הגעלה רק לכף. לסיר לא צריכים לעשות הגעלה. בשונה מסיר בשרי שבישלו בו חלב, שאז צריכים להגעיל את הסיר. פה בישלתי בשרי בסיר בשרי, רק שהכנסתי כף חלבית וערבבתי איתה את המרק הבשרי. אז התבשיל מותר והסיר מותר ורק הכף היא זו שצריכה הגעלה, להגעיל את ה-- את הכף עצמה. אם אין שישים אז התבשיל כמובן גם אסור והסיר אסור. אין שישים אז זה בשר וחלב. שישים גורם שזה יהיה בטל. אם אין שישים אז

44:16 דובר 2 זה לא בטל והתבשיל אסור. זה הכל כמובן כשאנחנו מדברים בכף בת יומה. כלומר שבעשרים וארבע שעות הקודמות לעכשיו השתמשנו בכף הזאת לתבשיל חלבי חם. אבל אם לא השתמשנו בתבשיל חלבי חם בעשרים וארבע שעות קודם, כלומר מדובר בכף שאינה בת יומה, אז הקדרה והתבשיל מותרים וכמו שאמרנו, רק את הכף צריכים להגעיל אבל הקדרה והתבשיל מותרים כי הם בטלים בשישים. כשאנחנו אומרים ביטול בשישים, מה פירוש ביטול בשישים? החכמים שיערו ששישים זה כמות כזאת שמבטלת את הטעם של האחד חלקי שישים. מעיקר הדין כתוב שאפשר לתת לגוי לטעום. לדוגמה, יש לי סיר בשרי, נפל לתוכו, נפלה לתוכו כוס חלב ואני לא יודע להעריך אם יש לי שישים כנגד החלב או אין לי שישים כנגד החלב. אז מעיקר הדין מה שכתוב בגמרא לתת את זה לגוי שהוא שף, שהוא עובד במטבח והוא מבין בטעמים ולהגיד לו, "מה אתה טועם פה?" ואם הוא יגיד אני טועם פה טעם של מרק בשרי, אז אין בעיה. אבל אם הוא יגיד יש פה גם טעם לוואי של חלב, אז זה אסור. הרמ"א כותב שהיום אנחנו לא סומכים על הגוי שיטעם ולכן אנחנו משערים בשישים. אפשר לעשות את זה בדוגמה אחרת. לדוגמה, תרומה שנפלה לחולין. תרומה מותר רק לכהן לאכול. בזמן שהיה בית המקדש אז כהן מותר לו לאכול תרומה. עכשיו, אם נפלה תרומה לתוך חולין, אפשר לתת לכהן. על כהן סומכים, על גוי לא סומכים, אבל על כהן סומכים. ואם הכהן אומר אין בזה שישים, אין בזה טעם של, של התרומה, אז אפילו אם אנחנו לא יודעים אם יש שישים או אין שישים, זה שהכהן אומר אין טעם זה מספיק. על גוי אנחנו לא

46:48 דובר 2 סומכים. בשולחן ערוך יש מחלוקת בין הבית יוסף לרמ"א. הבית יוסף כותב שאפשר לסמוך על גוי והרמ"א כותב שאי אפשר לסמוך על גוי. זאת אומרת, מי שנוהג לפי הרמ"א לא יכול לסמוך על גוי וצריך שישים. אבל יכול להיות מצב שגם מי שנוהג כמו הרמ"א יוכל לסמוך על טעימה של גוי. איך? לדוגמה, יש פה שני יהודים אחד נוהג כמו הבית יוסף כמנהג הספרדים נקרא לו לדוגמה ראובן ושמעון נוהג כמנהג אשכנזים, נוהג כמו הרמ"א. ושמעון בישל סיר בשרי ונפל לתוכו, נפלה לתוכו כוס עם חלב. לפי הרמ"א אי אפשר לתת את זה לגוי לטעום, כי אנחנו לא סומכים על הגוי. צריכים לדעת אם יש שישים. לא יודעים לשער אם יש שישים או אין. אז מה עושים? אז נותנים לראובן את הסיר הזה וראובן שואל גוי. ברגע שהגוי אומר לראובן אין בזה טעם של חלב, הרי לפי הבית יוסף אפשר לסמוך על זה. אז ראובן יכול לטעום מהתבשיל הזה, כי לדעת הבית יוסף הגוי מספיק מה ששאלתי את הגוי, וראובן נוהג כמו הבית יוסף כמו המחבר. אז כשראובן נותן לגוי לטעום והגוי אומר אין בזה טעם חלב, מותר לראובן לטעום. אחרי שהגוי אמר אין בזה טעם חלב, ראובן עצמו יטעם וראובן יגיד לשמעון אני גם לא טועם בזה טעם חלב. שמעון סומך על ראובן. לסמוך על הגוי, אומר הרמ"א אנחנו לא סומכים על גוי, אבל לסמוך על יהודי אנחנו כן סומכים. אז ברגע שהגוי התיר על ידי זה שהוא אמר שאין טעם ומותר לראובן לטעום, וראובן טועם ואומר שאין בזה טעם חלב, מותר לשמעון לאכול את זה, כי שמעון סומך על זה שראובן אמר שאין בזה טעם של חלב. זאת

48:59 דובר 2 אומרת אנחנו הולכים פה כאילו בשרשרת. שמעון לא יכול לסמוך על הגוי כי הרמ"א כותב שלא סומכים על גוי וצריך שישים, אז אם הוא יכול לשער בשישים הוא משער. אם הוא לא יכול לשער בשישים אז בעצם יש לו בעיה, אבל הוא נותן את זה לראובן שראובן נוהג כמו הבית יוסף שכן אפשר לתת לגוי, ואז ברגע שהגוי טועם ואומר לראובן שאין בזה טעם חלב, אז ראובן כן יכול לאכול מאותו תבשיל כי הוא נוהג כדעת הבית יוסף שאפשר לסמוך על גוי. אחרי שראובן טועם אז לשמעון מותר לאכול את אותו מאכל כי שמעון סומך על הטעם של ראובן הישראל ולא על הטעם של הגוי. זאת אומרת אף על פי שראובן סמך על הטעם של הגוי כדעת הבית יוסף, אבל שמעון סומך על הטעם של ראובן, וזה גם לדעת הרמ"א מותר, כי הרמ"א אומר שאנחנו לא סומכים על גוי, אבל על יהודי כן אפשר לסמוך. ואז יוצא ששמעון סומך על מה שראובן אמר. כל הדין של ביטול פירושו שהתורה קבעה שהדבר הזה נהיה מותר. כמו לדוגמא שאנחנו יודעים שיש מאכל אסור, אסור לאכול את זה, ואם אדם אוכל אז כמו שהאדמו"ר הזקן כותב בתניא שמאכלות אסורות גורמים לטמטום הלב והמוח וכולי. אבל אם יש מאכל שהוא לא כשר והאדם שחולה והרופא אומר זה פיקוח נפש והוא חייב לאכול את המאכל הזה. יש אה כדורים או תרופות אה כנגד בעיות בלב שהם עשויים גם מחומרים של חזיר, ואם זה אדם זה אצלו פיקוח נפש אז הוא חייב לקחת את אותן תרופות. פה אומר האדמו"ר הזקן שאם אדם אוכל את זה על פי הוראת רופא זה לא יגרום לו לטמטום הלב והמוח.

50:55 דובר 2 למה? כי זה נהפך להיתר גמור. מה פירוש נהפך להיתר גמור? זה חזיר. איך זה נהפך להיתר גמור? אותה תורה שקבעה שאסור לאכול את זה, אותה תורה קבעה שכשמדובר בפיקוח נפש אז הוא חייב לאכול את זה. לא רק שמותר לו, הוא חייב לאכול את זה. זה כמו חולה שצריך לאכול בכיפור, אז אדם רגיל שאוכל בכיפור אז זה איסור כרת. כתוב "ונכרתה נפש ההיא". אבל אם חולה אוכל על פי הוראת רופא, לא רק שזה לא גורם לו לטמטום הלב והמוח, אלא שזה הופך להיות היתר גמור כי הוא אוכל את זה על פי הוראת רופא. מספרים על איזה אחד הצדיקים, כשהוא היה בגיל זקנה מופלגת הרופאים אמרו לו שהוא חייב לאכול בכיפור כי אחרת הוא מסכן את החיים שלו. אז לפני שהוא הלך ליטול ידיים ולאכול בכיפור הוא לבש את המעיל שלו ואת הכובע וחגר את הגרטל ונטל ידיים. אמרו מה זה אתה מתפלל עכשיו? אתה אוכל. מה אתה שם גם גרטל? אמר אתה מתפלל. אמר אני הולך לקיים מצוות לשמוע דברי חכמים. חכמים אמרו שאני צריך עכשיו לאכול. אתה אומר, אמרה תורה "וחי בהם". אז אני לא אוכל כי אני אוהב את האוכל, אני אוכל כי התורה ציוותה עליי לאכול. אז ברגע שאדם אוכל את זה מצוות ציווי של תורה או על פי הוראת רופא, אז זה הופך להיות היתר גמור. אותו הדבר כשאנחנו מדברים בביטול. ניקח לדוגמה מקום מרכזי כמו מטבח ישיבתי של הרבה תלמידים או מטבח צבאי של הרבה חיילים, ויש שם סיר מרק גדול ונפל לתוכו, נפלה לתוכו כוס עם חלב. יש שישים כנגד הכוס. בסיר הזה של המרק יש לא שישים כוסות, יש

52:54 דובר 2 שלוש מאות כוסות, ארבע מאות כוסות. אנחנו אומרים שזה בטל בשישים. כל התלמידים או כל החיילים ישתו את כל מה שיש פה. זה לא שישתו וישאירו קצת ונגיד שמה שנשאר אולי זה החלב. מותר הרי לשתות את כל את כל מה שיש פה. אז מישהו פה בוודאי אכל בשר וחלב. הרי נכנסה לפה כוס אחת של חלב. אז גם אם יש שלוש מאות כוסות של מרק בשרי, אבל יש פה כרגע שלוש מאות ואחד ואכלו את זה שלוש מאות אנשים, שלוש מאות ואחד אנשים. אז מישהו פה לפחות אכל את הבשר וחלב. אז איך זה מותר? אומר הרמב"ן, אותה תורה שאמרה שאסור לאכול בשר וחלב, אותה תורה אמרה שכאשר זה בטל בשישים זה הופך להיות היתר. זאת אומרת, כמו שכשמדובר על פיקוח נפש או כשמדובר על, על צורך חולה, אז אנחנו אומרים שזה הופך להיות היתר גמור. כך הדין של ביטול בשישים זה הפירוש שזה הופך להיות היתר גמור וזה בטל בשישים וזה מותר לכתחילה, ולא שצריכים להשאיר קצת ולהגיד אולי הנה מה שנשאר בסוף זה יהיה ה... נגיד שבתוך זה נשאר הבשר וחלב, אלא מותר לאכול את הכל כי זה הדין של ביטול בשישים שזה בטל והופך להיות היתר ממש. אם אין שישים אז כמובן שזה אסור, כי אז יש בזה את הטעם של ה, של ה... חלב שנפל על הבשר או של הבשר שנפל על החלב של התערובת של בשר וחלב. מסופר שבא פעם, באה פעם איזה אישה לפני החפץ חיים, כמדומני, או שזה היה רב אחר. נדמה לי שזה היה חפץ חיים. ואמרה לו שהיא בישלה מרק לשבת, מרק בשרי, ו... כוס חלב או חצי כוס חלב

55:00 דובר 2 נפלה לתוך המרק. ואין, אין, אין שישים כנגד זה. מה לעשות? כמה כן יש? אמרה חמישים אני מניחה שיש, אבל שישים אין. אם אין שישים, לכאורה זה צריך להיות אסור. אין שישים זה לא בטל. אז הוא אמר לה לחכות רגע בחדר ההמתנה. אז הוא ביקש לקרוא לחלבן, זה שמוכר את החלב. שיבוא דחוף דחוף. הרב קורא לו. הוא הגיע אז הוא אמר לו תשמע, אני לא מס הכנסה, אבל אני שואל אותך בשביל צורך הלכה כמה מים אתה מערבב בחלב? כמה אחוז מהחלב שאתה מוכר, כמה אחוז זה חלב חלב וכמה מתוכו זה מים? אמר כבוד הרב אני אגיד לך את האמת, אני שם שישים אחוז חלב, ארבעים אחוז מים. תודה רבה, תהיה בריא. אז הוא קרא לאותה גברת ואמר לה המרק מותר באכילה. למה? כי אנחנו לא צריכים שישים כנגד כל הכוס. הכוס של החלב זה רק שישים אחוז מתוכו חלב. עוד ארבעים אחוז מים. המים לא טרף עם בשר. מה שמטריף את הבשר זה בשר וחלב. לא מים עם בשר או מים עם חלב. ולכן אנחנו צריכים שישים רק כנגד שישים אחוז מהכוס של החלב, וזה כן היה בתבשיל שישים כנגד קצת יותר מחצי כוס. אז פה רואים שוב את החוכמה של הרב לדעת לבדוק ולראות האם החלב הזה היה באמת מאה אחוז חלב, ואז אין לנו שישים כנגד החלב או שזה לא היה שישים אחוז חלב-- מאה אחוז חלב, אלא רק חמישים או שישים אחוז חלב, ואז אנחנו צריכים שישים כנגד כמות החלב שהייתה באותו כוס. ולכן בכזה מצב הוא התיר את התבשיל, כיוון שיש בו שישים כנגד החלב שכן רק כנגד החלב שנכנס לבשר אנחנו

57:04 דובר 2 צריכים שיהיה שישים בתבשיל כדי לבטל אותו. בדין ביטול בשישים, שאנחנו אומרים שכאשר יתערב לדוגמה בשר בסיר חלבי או חלב בסיר בשרי ויש שישים כנגד מה שהתערב זה מותר, אז זה רק כשאנחנו מדברים על דבר שהוא אסור מצד ההלכה. לדוגמה בשר עם חלב. התורה אסרה לאכול בשר עם חלב. הגויים אוכלים בשר וחלב. זאת אומרת המאכל מצד עצמו הוא לא מאכל שהוא לא ראוי לאכילה, אלא הוא אסור באכילה לפי התורה, לפי מה שהתורה קבעה לנו, ולכן לגוי מותר לאכול בשר וחלב. מאותה סיבה אמרנו שאם יש בשר עוף בחלב שהתערב ליהודי ואין בו שישים, מותר לו לתת את זה לשכן גוי. כי היות ועוף בחלב זה רק מדרבנן, אז מותר איסור הנאה. אם זה בשר בהמה וחלב שזה כבר איסור דאורייתא, פה זה גם איסור הנאה ולכן אסור. מה זה נוגע לעניין שנדבר עכשיו? יש דברים שהם אסורים לא מבחינה הלכתית אלא מבחינה בריאותית. בהלכה זה מוגדר חמירא סכנתא מאיסורא. כלומר סכנה יותר חמורה מאיסור. לדוגמה כתוב שדגים עם בשר אסור לאכול כי זה מסוכן, זה יכול לגרום למחלות. כתוב מחלת צרעת וכולי. ולכן אם לדוגמה יתערב מאכל של דגים עם מאכל בשרי, פה תהיה שאלה אם באמת נגיד שאם יש שישים זה בטל או שפה זה לא יעזור. שאל אותי יהודי שאלה כזאת. הוא נוהג לקנות מגשים של בקר, שם אותם בשקיות קטנות במקפיא, וכל שבת כשמכינים את החמין אז הוא מוציא שקית או כמה שקיות ומכניס את החתיכות בשר בקר הזה לתוך החמין. יום שישי אחד בטעות במקום להוציא חתיכות בשר הוציאו חתיכות דגים. זה היה קפוא, חשבו שזה בשר. אחרי שהחמין התבשל אז ראו שבעצם

59:50 דובר 2 שמו שמה דגים. וכמובן שהיה בחמין גם בשר. אם לא היה בשר אז אין בעיה, זה יהיה חמין פרווה עם דגים. אבל החמין היו בו גם חתיכות עוף, חתיכות בשר וגם הדגים האלה. היה שישים כנגד חתיכות הדגים. זאת אומרת תפוחי האדמה, החמין, הבשר שהיה בחמין היה בו שישים כנגד חתיכות הדג. אם אנחנו נסתכל מבחינת ההלכה, לכאורה זה בטל ושישים. זה בטל ושישים זה לא-לא-לא שונה מכל איסור אחר שבטל בשישים. אבל פה יש בעיה אחרת, כיוון שאיסור דגים עם בשר הוא איסור בריאותי, אז יכול להיות שפה שישים לא יעזור. אם אדם יגיד לו תשמע, נפל פה טיפת רעל לתבשיל, גם נגיד זה בטל ושישים, אין בעיה, ודאי שלא. הוא יזרוק את הכול, כי אף אחד לא רוצה להסתכן, אף אחד לא רוצה לקחת סיכון מאכל שיש בו רעל. כל הדין הזה של ביטול ושישים הוא מושג הלכתי, כשאנחנו מדברים על דבר שהוא מצד עצמו ראוי למאכל אדם, אלא שהתורה אסרה אותו מבחינה הלכתית. אבל כשמדובר על דבר שהוא אסור מבחינה בריאותית, פה דין ביטול בשישים לא יועיל, ולכן אם יתערבבו דגים בתוך סיר בשרי, גם אם יש שישים כנגד הדגים, לכאורה נצטרך לזרוק את הכל או לתת את זה אולי לבעלי חיים, לחתולים, לכלבים שיכולים לאכול את זה. אבל כן, אין פה איסור הנאה. זה לא בשר וחלב, זה דגים עם בשר. אבל אה ליהודי אסור לאכול את זה מכיוון שזה בעצם יש פה חשש סכנה והתורה אוסרת "ונשמרתם לנפשותיכם" זאת אומרת לא לאכול דבר סכנה זה לא רק בריאותי, אלא זה גם משהו הלכתי שלפי ההלכה אדם צריך לשמור על הבריאות שלו, כמו שהרמב"ם אומר בהלכות

1:02:04 דובר 2 דעות, "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם". זאת אומרת הגוף היהודי, אדם צריך לשמור על הבריאות שלו ולא לגרום לדברים שעלולים לפגוע בבריאות שלו. לכן במקרה כזה של דגים שהתערבבו עם בשר וזה התבשל יחד, יהיה בעיה בכל התבשיל, גם אם יהיה לנו שישים בבשר ובתבשיל כנגד הדגים.