איך ניצור משפחה מכילה ומפרגנת - הרב שרגא נתן דהאן שליט"א

00:01 אם לא תאכל את כל האוכל לא תגדל. אם לא תביא לי כסף, אני אתנקם בך. אם תעשה כך וכך יקרה לך כך וכך. כל החיים שלנו הם בתן וקח. יחסי גומלין. הדבר הזה מעייף. הדבר הזה גומר אותנו, שוחק אותנו. אז למה? למה הפרשה? פרשת השבוע. פרשת בחוקותי. בהר בחוקותי. אז למה מדברים איתנו בברכות ובקללות? זה מעייף, זה מאיים. אנחנו יודעים להסתדר בלי איומים. הרי אנחנו עושים את הדברים כי אנחנו מרגישים שזו הדרך הנכונה. אז למה אנחנו כל הזמן מאוימים ומפחדים מאותם איומים? ובאמת במשך שנים פרשת הקללות הייתה נחשבת פרשה מאיימת, אבל בעצם בתוך הפרשה טמון אוצר. טמון סוד גדול שיכול לשנות לנו את כל החיים. אני זוכר בצעירותי זכיתי להתפלל עם הרב משה בוטשקו. הרב משה בוטשקו הקים ישיבה בשווייץ והיה אדם עניו ביותר. הוא היה ראש ישיבה. ישיבה שעלתה ממונטרו בשווייץ הגיעה לארץ. הוא לימד פה תלמידים הרבה ומשפחות והייתה לו תכונה מאוד, מאוד מיוחדת. הוא לעולם לא רצה להתפרנס מענייני תורה ומצוות. הוא רצה ש-- הוא רצה שכל ענייני תורה ומצוות אצלו יהיו עניינים שבחינם. עניינים שבאים מכל הלב, עניינים שיהיו אמיתיים ממש. והייתה לו עוד תכונה שהוא היה עניו מאוד. הוא היה איש גדול, איש גדול, תלמיד חכם עצום, כתב ספרים, עמד בראש ישיבה. בעצם הישיבה היחידה ששרדה את השואה. ישיבה שפעלה תוך כדי השואה. אפילו הרב שטיינמן למד בישיבה הזאת, שאבא שלו היה ראש הישיבה באותו זמן. הוא המשיך את דרכו. הוא היה תלמיד חכם גדול מאוד ועדיין הוא לא רצה. הוא לא רצה להרוויח שקל אחד מההתעסקות שלו כראש ישיבה או כהנהגה של תורה ומצוות. היה לו לאחר שהוא עלה

02:27 לארץ חנות קטנה של, של בגדי בסיס, נקרא לזה כך, והוא התפרנס מזה וכך הוא יכול להתעסק בישיבה באופן שקול ולהשקיע את כל כולו בישיבה. כשאני אומר על הרב משה שהוא היה עניו, הייתה לו תכונה מאוד מיוחדת. אני זוכר שכשהוא היה מגיע לישיבה והיו מכבדים אותו וקמים לכבודו, הוא הרבה פעמים היה נפגע, היה נעלב מזה. הוא היה פשוט הולך אחורה ומחכה שכולם יירגעו ואז חוזר. הוא לא אהב את הכבוד, הכבוד האמיתי ואולי הכבוד המדומה לפעמים, או כבוד מעושה. אני זוכר שפעם אחת אחד מתושבי יישוב בוגרתי[?] נפגע ממחבלים. מחבל ירה לו כדור בגרון. היהודי הזה בנס, ממש בנס, כדור שנכנס לתוך הפה יצא מהגרון. היהודי הזה היה מאושפז במרכז הרפואי עין כרם בירושלים והרב משה פשוט עלה אליו, הלך לבקר אותו. הוא היה יהודי מבוגר. במקרה פגשתי אותו באוטובוס. הוא נסע באוטובוס, לא במונית. הגענו לאותו אדם ולהגיע לעין כרם מירושלים ממרכז העיר כמה מחבל[?] אוטובוסים. נסיעה מאוד, מאוד ארוכה. כבר הגענו לבקר בן אדם, אז בוא נישאר שם, נישאר שם, נשב שהנסיעה תהיה שווה. אבל לא הרב משה. הרב משה היה יהודי מאוד ממוקד. הוא הגיע אליו, ישב לידו, אמר רפואה שלמה. באתי לחזק אתכם. קם והלך. אמרתי לרב משה לאן אתם הולכים? אמר לי אני חוזר. אמרתי לרב אני אלווה אתכם. אתם לא נשארים עוד קצת? הוא אמר לא. באנו לבקר חולים, מצווה גדולה לשמח אותו אבל לא להכביד עליו. איזו גדלות, איזו גדלות. ולמה אני מספר לכם עליו? כי הפרשה הזאת והפרשה שמחוברת אליה, פרשת בהר בחוקותי, בהר ובחוקותי, מאוד מאוד מזכירים לי את הדמות המיוחדת הזאת. מצד אחד גדלות. הוא היה ראש ישיבה.

04:54 היו לו תלמידים הרבה. הוא הנהיג ישיבה בגאון ובגאווה בתוך עוצמה, עוצמה של תורה, עוצמה של דרך ארץ. מצד שני בענווה גדולה, ענווה גדולה מאוד. פרשת בהר היא פרשה שמדברת בהר סיני ומדברים פה על שמיטה, אבל היא מזכירה לנו את מתן תורה שניתן על הר סיני. ואנחנו שואלים את עצמנו אם התורה היא תורה של ענווה, אז למה היא ניתנת על הר סיני? על הר כל כך גבוה? אולי היא צריכה להינתן על-- בבקעה למשל, במקום שמסמל צניעות וענווה. והתשובה היא שאנחנו צריכים בדיוק את הבאלנס הזה. מצד אחד לדעת מי אנחנו, מה היכולות שלנו, כי אם לא נדע מה היכולות שלנו, אנחנו נבזבז אותן. אנחנו חייבים לדעת מי אנחנו, מה היכולות. מצד שני, לא לבוא לידי גאווה וזה המהות המיוחדת של הר סיני. מצד אחד בהר, מצד שני סיני. סיני, כתוב שמהר הזה הגיעה שנאה לעולם, כי כולם ראו את העם היהודי. את השילוב המיוחד הזה שלוקח את העניינים הגשמיים ומערב אותם בעניינים הרוחניים ומקדש אותם. הדבר הזה הביא הרבה הרבה שנאה לעולם, אבל הביא קדושה לעולם. קדושה מיוחדת, קדושה נצחית. בבית שלנו אנחנו גם כן בהתמודדות הזאת. מצד אחד אני אב המשפחה. אני צריך להנהיג. מצד שני, אני לא רוצה להיות בעל גאווה. אני לא רוצה שיחשבו שאני גאוותן ואני רוצה להנחיל לילדים שלי ערכי ענווה, ערכי ענווה אינסופיים, כי הענווה היא מידת האמת. אז איך זה מסתדר עם זה שאני יושב בראש השולחן בליל שבת מנהל את הבית ביד רמה ביחד עם רעייתי שתחיה? זו לא גאווה? ודאי שזו לא גאווה. זו לקיחת אחריות. לא כל ויתור על המקום שלך, על התפקיד שלך מסמל ענווה. לא,

07:26 להפך. ענווה היא כזו שאתה מבין את מקומך ואתה צריך לשאול את עצמך כל יום וכל ערב וכל בוקר האם אני באמת מממש את התפקיד שלי? יש לי יכולות. אני אב משפחה, יש לי אחריות. אני צריך להוביל את הילדים. אני צריך לחנך אותם. יש לי ידע שרכשתי במהלך השנים. האם אני מנצל את כל הדברים האלה או האם אני מתבזבז אותם? זו ענווה. שוער כדורגל שהוא אלוף העולם בהצלת כדורים שמגיעים לשער ויגיד אני לא יודע שום דבר. הוא לא עניו, הוא שקרן. לעומתו, שוער כדורגל שהוא אלוף העולם בחסימת כדורים שמגיעים לשער שיגיד אכן אני השוער הכי טוב בעולם כי קיבלתי כאלה תכונות. השאלה אם אני מנצל אותם. השאלה אם אני משתמש בהם כמו שצריך. זו ענווה. הענווה היא היכולת שלנו לעשות לעצמנו בקרה עצמית כל הזמן, וממילא בקרה כזאת ש-ש-שמביאה אותך למקום של למידה, של קבלה, של שיפור המידות. זה אבן בסיס, אבן יסוד. העולם היהודי, התורה היהודית מחייבת אותנו ללמוד ולהשתפר כל הזמן. אם אנחנו נרגיש שכל מה שלמדנו זה כל מה שאנחנו יודעים, זה כי זה מה שלמדנו. אנחנו פשוט ניתקע. אנחנו נהיה כלום ושום דבר. משה רבינו אומר לעם ישראל תדעו לכם כמו שאני, כמו שאני קיבלתי את התורה בחינם, ככה אני מלמד את התורה בחינם. מה הכוונה? משה רבינו בסך הכל היה כלי להעברת התורה. הוא לעולם לא חשב לבקש שכר על ההנהגה שלו, והוא אומר לימוד תורה זה דבר חינמי. גם השיעור הזה שאתם יושבים כאן עכשיו, אף אחד לא מקבל ממנו כסף, לא תמלוגים, לא משכורת, פשוט כדי לשתף תורה, לחזק את הבית היהודי. דבר נפלא מופיע במסכת נדרים בדף ל"ו.

09:57 מה אני בחינם, אף אתם בחינם. אבל יש לי שאלה והיא קשורה לחינם הזה. למה חינם? במסכת מגילה כתוב. יגעתי ומצאתי תאמין. מה זה יגעתי ומצאתי? יגעתי הכוונה עבדתי קשה. אבל בדרך כלל המילה היא כזאת. אם עבדתי קשה והצלחתי לייצר, תאמין, תהיה מבסוט מעצמך. מגיע לך. עבדת קשה ואתה גם הצלחת לייצר תוצרים. אבל מה זה יגעתי. עבדתי קשה ואז פתאום מצאתי מציאה. זה משהו שקורה בלי שעושים שום דבר. הולכים ברחוב ולפתע פתאום מוצאים משהו. אין קשר בין ההשקעה למציאה. אז למה כתוב יגעתי ומצאתי תאמין? כך אומר הכלי יקר. מופיע גם בשם הרב אלחנן וסרמן. יגעתי. זה ההשתדלות שאנחנו צריכים לעשות. הביטול שיש לנו, ההבנה שהתורה שלנו היא כל כך גדולה, היא כל כך אינסופית. אני לעולם לא יכול לרכוש ידיעות התורה. אני יכול לקבל אותם במתנה. הקדוש ברוך הוא נתן לנו במתנה את התורה. עוד מעט חג השבועות. אנחנו לא נקרא לחג השבועות חג לקיחת התורה. אנחנו קוראים לחג השבועות חג מתן תורה או אם תרצו קבלת התורה, אבל לא לקיחת. כי אין שום מצב בעולם שאני אוכל לקחת ולדעת את התורה. אני יודע, אולי חלק. אני יודע חכמה בשערי אמת בתורה אני לא יודע את כל התורה כולה. היא עמוקה, היא אינסופית, רחבה היא מן ים, יש בה סודות וסודי סודות. אז בעצם אומרת הגמרא אומרים חכמים יגעתי, אתה מתאמץ. הקדוש ברוך הוא יעזור לך למצוא מציאה, למצוא את המטמון הגדול שהיא התורה, שהיא הקדושה, שהיא הרוחניות. אז בעצם מה נדרש? מה ה' אלוקיך שואל ממך? כי אם ליראה אותו ולאהבה אותו. אנחנו מבקשים אהבה ויראה. אנחנו צריכים שיהיה לנו קצת התבטלות. לא לחשוב שכל מה שאני

12:41 יודע אני יודע בגלל חוכמתי. אם אני מקבל כסף על שיעורים שאני מעביר בתורה ואני אומר: "חבר'ה, למדתי הרבה שנים, מגיע לי. תראו, עורך דין למד הרבה שנים, מגיע לו כסף". אז בעצם מה אני אומר? כל מה שאני יודע, אני יודע את זה כי למדתי. זה יכול להיות, אבל זה מאוד מצומצם. נגיד למדתי ארבע שנים, אז אני יכול ללמד תורה של ארבע שנים וזהו. כי אני מתכוון ללמד רק מה שלמדתי בידיעותיי. אז נכון שאם השקעתי יהיה לי יותר, אם השקעתי פחות, יהיה לי פחות, אבל זהו, זה מאוד מוגבל וזה נעצר כאן. אבל אם אני מלמד בהבנה שמה שאני מלמד זה כי קיבלתי את זה במתנה מהקדוש ברוך הוא, אז אני לא מלמד את התורה שלמדתי. אני מלמד תורה אינסופית שהיא קולחת, היא ממשיכה. זוהי מתנה, מתנה אינסופית. אני רוצה להביא את הנקודה הזאת גם לבית שלנו. אם אני מגיע לבית מנקודת הנחה שאני שולט כי אני עבדתי קשה ואני זה שיודע ואתם לא יודעים, אז היכולת שלי להנחיל איזשהו ערך היא מאוד מצומצמת למה שאני יודע, לניסיון ותהייה שאני עשיתי בעבר. אבל אני כבר הפסקתי ללמוד כי עכשיו אני בעמדת המוביל, בעמדת המעניק ולא בעמדת הלומד. ואם אני בא מנקודת ענווה, נכון, אני בראש השולחן בשבת. אבל כדי לעשות סדר, כדי להיות המנהיג, המוביל, לסחרר את פעילות הבית. מצד שני, מנקודת ענווה, האם אני מממש את האחריות שלי? בוא אני אעמיק עוד לראות האם אני מממש את האחריות שלי. יש לי עוד הרבה מה ללמוד. כל הזמן יש לי מה ללמוד. ואז אתה פתאום נהפך להיות אדם שמתחדש כל הזמן. אדם מעמיק. הבית שלך נהפך להיות

14:58 בית פתוח ללמידה, להתחדשות, להתחזקות. בית של יציבות. כי ברגע שאני לא מפחד שילמדו אותי אני לא נסגר. אני גם לא מאויים, אני גם לא מאיים. אני מצליח לחנך את הילדים שלי שזה בסדר ללמוד גם בגיל ארבעים, גם בגיל חמישים וגם בגיל שמונים. ראו את רבי עקיבא בגיל ארבעים, ברגע שהוא החליט שהוא יש לו יכולת השאלה והוא מנצל אותה, והוא הבין שהוא לא ניצל אותה כמו שצריך, הוא פתח את ליבו וראשו לחוכמות, לחוכמת התורה ונהפך להיות מנהיג גדול. אם רבי עקיבא היה אומר: "זהו, אני הגעתי לגיל ארבעים, אני את שלי עשיתי. אני מומחה בתחומי." הוא לא אמר את זה. הוא היה פתוח ללמידה וכשאתה פתוח ללמידה אתה פתוח גם לאהבה. למה? כי אהבה זוהי נתינה. וכמה קשה זה לאהוב כשאתה-- כשנמצא למולך מישהו שלא רוצה לקבל. זה פשוט מדכא, זה מכבה, זה סוגר. אפילו באהבת השם. "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אנחנו נותנים את הביטול ואת ההתחברות שלנו לקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא, הכל יכול הנצחי, מקבל אותנו כבנים אהובים. יש לו מקום. אפילו הקדוש ברוך הוא יש לו מקום. אז מי אנחנו בשר ודם? אהבה זו היא נתינה וקבלה, ואם אנחנו ניתן מקום לקבלה יאהבו אותנו ואנחנו נוכל לאהוב את האחרים. אנחנו נוכל לאהוב את האחרים גם כי הם מעניקים לנו, וכי קיבלנו את ההענקה הזאת כי פתחנו את הראש שלנו ללמידה. פתחנו את הראש שלנו לשיפור. שיפור מתמיד. וזו עבודת השם שלנו, זו עבודת השם שלנו. אז באמת הענווה היא אבן יסוד, אבן יסוד לזוגיות, כי הגאווה, הכעס והכבוד, התאווה, הכעס והכבוד. אבל אפשר להגיד הגאווה, הכעס והכבוד

17:31 מוציאים את האדם מן העולם. למה אתה כועס? אתם יודעים שכל מי שכועס כל מיני גיהינום שולטים בו. אתם יודעים למה הוא כועס? הוא כועס כי הוא מפחד. מי שכועס זה בן אדם שמפחד. הוא מרגיש מאויים. הוא מרגיש שמישהו מאיים לו על המקום שלו. אתם יודעים למה הוא מרגיש מאויים? כי הוא כבר לא רוצה ללמוד כי הוא כבר סגר את מערכת הקלט שלו. אם אנחנו רוצים להשתפר, ניפתח, ניפתח ונלמד, ניפתח ונלמד. וממילא מה ששלי שלכם. כך אומר רבי עקיבא על אשתו. מה ששלי שלה, מה ששלי ושלכם שלנו. אין, אין פה רכושנות והדבר הזה מתחבר ושזור לנושאים שנדבר עליהם בפרשה. אנחנו נדבר על איסור ריבית. ומה הבעיה באיסור ריבית? מה הבעיה? יש לי כסף שהשגתי על באמת על באמת במאמץ רב ולמה שאני לא ארווח ממנו כסף? אני מלווה לחבר שלי והוא במקום להחזיר לי שתי שקל יחזיר לי עשר שקל. אבל מגיע לי. הוא לא היה לו את השני שקל האלה כדי שיוכל לנשום ולי יש. אני אעזור לו. אתה רוצה להרוויח שתי שקל שאתה קיבלת? זו שאלה אמונית. איך השני שקל האלה הגיעו אליך? שני השקלים. בעולם הגדול העולם עובד עם ריבית. ככה זה עובד. בעולם היהודי לא רק שהוא לא עובד עם ריבית, כתוב שזה מעיקרי האמונה. קשור ליציאת מצרים, קשור לאמונה בקדוש ברוך הוא. מי שמלווה בריבית כופר באלוקות, כופר באמונה. למה? עוד איסור. לא, זה לא עוד איסור. זה מראה שאתה לא מאמין. זה מראה שאתה לא מאמין. ממי קיבלת את זה? קיבלת את זה מהקדוש ברוך הוא. הוא גרם לזה. אתה רק עשית את ההשתדלות כמו "יגעתי" ואז קיבלת מתנה. הוא

19:51 "מצאתי". אתה רק עשית את ההשתדלות. עכשיו הקדוש ברוך הוא נתן לך מתנה. אתה קיבלת את המתנה הזאת בחינם. תעזור גם לשני בחינם. זה לא הולך כלום. הוא יחזיר לך את זה בסוף, אבל בלי ריבית. בלי ריבית. תלווה. כסף תלווה תמיד תיתן. זה עם שלי אומר הקדוש ברוך הוא. מה אתה חושב? אתה רוצה לעשות כסף על מתנה שאתה קיבלת ממני? אומר הקדוש ברוך הוא. זה כפירה בעיקר האמונה. בתוך התא הזוגי לפעמים אנחנו מלווים בריבית וזה בדיוק בנקודה הזו. אנחנו בטוחים שהאישה שאיתנו זכתה בנו, ומכיוון שכך תגיד תודה שאנחנו התחתנו איתה. לפעמים הנשים בטוחות שהבעלים שלצידם זכו בהם. במקרה שלי זה נכון. כל אחד צריך לבדוק מה קורה אצלו. ומכיוון שכך מגיע לה את הזכויות. ברמה ברמת המאקרו זה נכון. מגיע לכולם זכויות. צריך לכבד את כולם, אבל ברמה האישית אני בעיניים שלי צריך לדעת שיש לי זכות גדולה שזכיתי להתחתן עם אשתי. זכות גדולה. אולי הגעתי אבל מצאתי מציאה. מציאה גדולה. אם אתה אומר את זה, העולם שלך משתנה. אם אתה אומר מצאתי מציאה. אתה אומר הכל כי היא לא קשורה. אין לה, אין. היא לא באופן יחסי למאמץ. קיבלת מתנה מהקדוש ברוך הוא. בגלל זה כתוב שקשה זיווגו של אדם קריעת ים סוף. מה הכוונה? תקפוץ למים ואז הים יפתח. הכוונה תעשה השתדלות. אבל אם כל הזוגיות שלי היא באה מנקודה כזאת של מגיע לי כי התאמצתי וזה מה שמגיע לי. אתה יודע מה אולי מגיע לך, אבל יגיע לך רק מה שמגיע לך ולא שום דבר יותר. אה, אתה הולך לעבודה? אז מגיע לך שאני אכין לך ארוחת ערב. אין בעיה. אני רושם את

22:22 הפנקס כי ביום שאני אלך לעבודה אתה תכין לי ארוחת ערב ולא נקבל גרנר יותר ממה שמגיע לנו. כי זה מידה כנגד מידה. אנחנו רוצים להיות בחיים של חשבונאות, חשבונאות שלא נגמרת. בבקשה. אין בעיה, אבל הרעיון הוא לא כזה. אם אני מבין שאתה בן הזוג שלי הוא מתנה מהקדוש ברוך הוא. איש ואישה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם. הם נגמרים כי הכל מאוד מאוד מוגבל. הכל מאוד מאוד מוגבל. אז שווה. שווה לנו להבין שזו מתנה מהקדוש ברוך הוא. זה עניין של תפיסה. זה עניין של תפיסה, כי אז גם אתה לא מצפה לכלום ואתה מקבל הרבה יותר ממה שמגיע לך. הרבה הרבה יותר ממה שמגיע לך. זו מסר שאנחנו רואים בפרשה. המסר הזה חוזר גם כן בהלכות שמיטה. מה זה הדבר הזה לעצור את האדמה? האדמה עולה לי הרבה כסף. אתה לא הבנת. זה בסדר, אבל השאלה איך אתה עובד את האדמה. אם אתה עובד את האדמה כי מגיע לך כי עבדת את האדמה. אין בעיה. האדמה תוציא את יבולה בדיוק מה שצריך. לא מילימטר יותר. אבל אם אתה עובד את האדמה רק כהשתדלות, אבל אתה משאיר את כל השאר לאמונה של הקדוש ברוך הוא לברכה של הקדוש ברוך הוא. אז. אז בעצם ההתפתחות של האדמה היא לא קשורה אליך, היא קשורה לקדוש ברוך הוא וזו האמונה וזו האמונה. ואז אתה לא תקבל רק תבואה של שנה אחת. תקבל תבואה של שלוש שנים. וצויתי את ברכתי. כתוב שמי שמשבית בשנה השביעית הקדוש ברוך הוא מברך לו את הקרקע בשנה השישית שביעית, שמינית יהיה מלא, מלא, מלא, יהיה מלא. שלוש שנים אחד כנגד שלוש. ואנחנו רואים. יש

24:35 לי עץ בגינה, ברוך השם לא נוגעים בו בשמיטה. כותבים שלט גדול בכניסה לבית "הפקר, כי כל מי שרוצה שייקח". אני אומר לכם, בשנה השמינית, שהשנה השישית היה מלא בלימונים, שנה שביעית היה מלא בלימונים פשוט היו נופלים לרצפה קראנו כולם לבוא לאסוף. שנה שמינית כבר הפירות של שמינית כבר מתחילים לגדול ולצמוח כי זה לא, זה לא עץ שלי, זה עץ של הקדוש ברוך הוא. עשיתי השתדלות, נתתי אותו, נתתי אותו. הקושי הגדול כשאנחנו מגיעים לפעמים לעולם מאוד מאוד שכלי להכניס רוחניות, כי תבואו לארץ אומר הקדוש ברוך הוא כשאתם באים לארץ אתם יודעים איך אתם יכולים להתחבר לאלוקות? "ונטעתם כל עץ מאכל" תטעו עץ ואז פתאום תתחילו לקיים מצוות התלויות בארץ. תראה, להיות בית המדרש ולהרגיש שהכל ניסי ורוחני כנראה שאפשר יותר בקלות להתחבר לרעיון הזה. אבל להיות בעולם העסקי, להיות בעולם החומרי ולהבין שמה שאתה עושה הוא לא בא רק ממך, אתה רק עושה את ההשתדלות, אתה עושה את הכלי, אבל הברכה מגיעה מהקדוש ברוך הוא. זה יותר קשה. אבל כשאתה כבר נכנס לרעיון אתה רואה שזה עובד וזה עובד בכל מקום. עובד במשפחה עם הילדים, עם האישה, עם הביזנס, עם עם כל מקום שאתה רוצה. הפרשה הזאת בהר בחוקותיי היא פרשה מיוחדת. אז למה יש קללות? למה יש איומים? פרשת בחוקותיי זה אם תעשה את זה יקרה ככה ואם לא אוי ואבוי. הרב משה תמיד היה רוצה לעלות לקללות. הרב משה בושקש[?] שעליו אנחנו מדברים, תמיד היה רוצה לעלות לפרשת הקללות. מי זוכר את זה? והוא אמר פשוט היה מה כתוב? שאם לא תעשו אז יהיה קללות. אבל אם תעשו כל הקללות נהפכות לברכות. איזו

26:35 ברכה גדולה זוכים בה. איזו ברכה גדולה זוכים! לקחת משהו מהתורה ולהגיד לו זה משהו שלילי? אין בתורה משהו שלילי. לא יכול להיות. לא יכול להיות שמישהי שהתורה אומרת לנו זה קללה. אם בחוקותיי תלכו זה תחנונים. תלכו בבקשה בחוקותיי. ונתתי גשמיכם בעיתם ועת שדית עם פריו ונתנה ארץ יבולה. כל הברכות כולן אנחנו מקבלים אותן. כל הברכות אנחנו מקבלים אם בחוקותיי תלכו. הרבה מעבר למה שמגיע לנו, כי פתאום זה כבר ברכה שמימית כמו הברכה של ארץ ישראל מטה השמיים תשתה מים. אנחנו מקבלים את הכל מהשמיים. לא, כל המדינות הן תלויות ברזרבות. אנחנו תלויים בקדוש ברוך הוא. כשיש אמונה מאמינים וזורעים. וזה זיכרון שיש לי מתלמיד חכם של הדור הקודם. הנכד שלו סיפר לי שבפטירתו שהיה בערב יום כיפור הוא עשה, הוא עשה מנחה ועשה וידוי ועוד פעם ועוד פעם עד שהוא נפטר. כך שמעתי. אבל הסיפור הזה ממש משלים את דמותו ואנבטלותו של הרב משה, ובחרתי היום ככה לשזור אותו בשיחה השבועית בשיעור השבועי, כי היא מאוד מזכירה לי את ההר סיני, את אותה ענווה ואת הענווה הזאת אם נכניס לבתים שלנו אנחנו נזכה להרבה קדושה. דעו לכם שפרשת הקללות היא בעצם פרשה של ברכות. יש בה רק ברכות, אין בה בכלל קללות, אבל לפעמים אם הברכה גדולה מדי, כל מיני עין הרע עושה לנו לא טוב על הברכות אז עוטפים אותם בעטיפה של קודים. רבי שמעון בר יוחאי היה עם הבן שלו והגיעו אליו רב סינאי[?] ואה, ורבי יהודה בן גרים, ואמר רבי שמעון בר יוחאי לבן שלו, אה, אלעזר בנו, "דע לך שיש פה אנשים גדולים מאוד". מופיע בגמרא במסכת מועד קטן. אמר להם,

28:48 "דע לך שיש פה אנשים גדולים מאוד. לך תק-לקבל מהם ברכה". הם הלכו לקבל, הוא הלך, הם-- הוא הלך לקבל מהם ברכה והם התחילו לקלל אותו. "יהיה לך שדה, אתה תזרע את הזרע ולא תאה-- ולא תקצור" ועוד כהנה וכהנה. הוא חוזר אל אביו ואומר לו, "אבא, הם רק קיללו אותי". רבי שמעון בר יוחאי אמר לו, "מה הם אמרו לך?" אז הוא אמר, "אמרו לי שאני זה וזה, שאני אה, אזרע ולא אקצור ואני..." כל מיני קללות. והוא-- ורבי שמעון בר יוחאי הסביר לו כל קללה איך היא מתפרשת לטוב. הכוונה ש, שיהיה לך כזה שפע שאתה לא צריך לקצור ושיה-- הילדים שלך כולם יתחתנו-- כי כתוב לא-- "אתן לך שנה חדשה", קיצור, ש"הילדים שלך יתחתנו והם לעולם לא, לא יתגרשו, אז אף אחד לא יחזור לבית. לא יהיה ל-לא יהיו לך דאגות ולעולם לא תצטרך להתחתן עם אישה חדשה כי תחיה הרבה שנים עם אשתך". איזה ברכות. הכל טמון בקללות. אז שואלים, אז אם ככה למה, למה הוא איחל ברכות? יש לזה כמה תשובות. אחת מהתשובות שהם ידעו שהברכות של רשב"י יותר חזקות. אז הם אמרו נגיד את זה באופן כזה מקודד, וכשרשב"י יתרגם את זה לעברית ולשון הקודש ויגיד את זה מפיו זה יהפך להיות ברכות רבות, רבות עוצמה. אבל האמת שרבי שמעון בר יוחאי הוא פשוט רק, הוא, הוא, הוא, הוא, הוא חי גאולה, הוא לא... כתוב שמבחינתו זה היה כאילו בית המקדש קיים. ה-המצב הרוחני אל מול הקדוש ברוך הוא זה כאילו שבית המקדש נמצא ואין רע בעולם. על כן פשוט בכל דבר הוא הבין את הקידודים. הוא היה ראה את הטוב שבדבר הזה. ובעצם

30:35 פרשת הקללות יש בזה רק ברכות. השאלה שלנו איך אנחנו הופכים את הקללה לברכה? איך אנחנו פותחים את זה בדור שלנו, דור הגאולה? איך פותחים את כל הדברים האלה לברכות גדולות? אז אני, אה, רוצה לברך אתכם שתזכו בבתים שלכם להרבה ברכה, לענווה, לשמחה גדולה ולאהבה מתוך קדושה וטהרה בעזרת השם.