איך לתכנן את האהבה והמשפחה - הרב שרגא נתן דהאן שליט"א

00:01 דובר 1 אחת השאלות שיש לנו. שאלות, אה, שאנחנו תמיד ככה שואלים ו... בדילמה הזאת כמה, כמה אנחנו צריכים בבית? כמה ילדים בבית? כי ככל שיש לנו עוד ילדים בבית אנחנו צריכים לחלק את האהבה ואת הקשב בין עוד ועוד ילדים, בין בני הזוג, ואולי מישהו נפגע מהסיפור הזה. גם את התקציב, את ה, התקציב שאתה משפחתי הוא תקציב שהוא יחסית מוגבל ואני צריך לבוא ולחלק אותו בין כולם. איך בעצם אני עושה ש-ש-שאנחנו נוכל לחלק את כל מה שיש לנו בין כולם? אולי עדיף משפחה מאוד מאוד מצומצמת ושמה נדע לתת את הקשב לכל אחד ואחד. הדבר הזה נכון גם בבית כנסת למשל, יש בית כנסת מאוד מאוד גדול. כל אחד מושך לכיוון שלו. בית כנסת קטן, עשרה אנשים, הכל מצוין. אני אעשה בית כנסת רק לאלה שמתאימים לי, לרוחי ולנשמתי, וכך בעצם אני יכול לנהל קהילה ביד רמה. מהו הדבר הנכון? מהו הדבר הנכון? וכיצד צריך לנהוג? ישנם בתי ספר אליטיסטיים. בתי ספר אליטיסטיים זה בתי ספר כאלה שמקבלים רק תלמידים בעלי יכולות למידה מאוד מאוד גבוהות. הרי יש- וראיתי לא פעם כאלה כותרות. בית ספר למצוינים. אם אתה בית ספר למצוינים, כנראה שהמצוינים ידעו ללמוד גם איתך ובידך, והשאלה מה אתה מלמד אותם? הם כבר מצוינים. כשאתה מלמד בבית ספר למצוינים, אתה יכול רק להרוס להם כי הם כבר מצוינים. דבר על להעניק להם משהו. ואולי יש דווקא ערך לכמות, לגודל, ועל זה אנחנו נדבר היום. אנחנו היום נדבר על איך לתכנן, איך לתכנן לאהוב, לאהוב את כל המשפחה. זה תפקיד מאוד מאוד חשוב. ש... כשאנחנו יוצאים לדרך, מקימים משפחה, אנחנו שואלים את עצמנו איך תראה, איך יראה הבית

02:18 דובר 1 שלנו? אנחנו בודקים כל דבר באופן מאוד מאוד ממוקד. אנחנו בודקים האם אנחנו יכולים לתקצב כל דבר. ובסופו של דבר, כשאנחנו עשרים שנה אחר כך אנחנו רואים שהחישובים שלנו לחוד וההוצאות בפועל הם לחוד, זה עולם אחר. אנחנו נדרשים לחשיבה רחבה, גדולה, והדבר הזה בא לידי ביטוי בהרבה הרבה דברים. בפרשה שלנו, פרשת במדבר, חומש הפקודים. חומש הפקודים כשסופרים כמה וכמה פעמים את עם ישראל בכל מיני תצורות. סופרים אותם פעם אחת שהם אחרי שיש מגיפות, לפני שיוצאים לדרך. נשאו את ראש בני ישראל, שאו את ראש בני ישראל, את עדת בני ישראל. הנדרש הספירה הזאת. אף אחד לא אומר תעשה להם מבחן מיצב ותבדוק מה הם יודעים ומה הם לא יודעים. תבדוק מה היכולות הקוגניטיביות שלהם. בוא תבדוק את הידיעות שלהם. כל זה לא נאמר. יש לנו מצווה לבוא ולספור. לספור את עם ישראל. והשאלה למה? איפה התוכן? הרי התורה שלנו מחנכת אותנו לתוכן, לתת עומק לכל אחד ואחד. איפה, איפה התוכן? הגמרא במסכת ברכות מספרת על רבן גמליאל. רבן גמליאל היה ראש הסנהדרין. הוא היה ראש, הוא היה בית הדין, ראש הגולה. ראש הישיבה. לא רק ראש הגולה וראש הישיבה. הוא היה הנשיא והוא מקים והוא מקים ישיבה. אבל הוא אומר אני לא מקבל את כולם, רק מי שתוכו כברו. אני עושה בחינה, מי שמתאים נכנס לישיבה, מי שלא חבל שיבטל תורה כי זה יפגע לי ברמה הלימודית. אז הוא מקים ישיבה שכל הישיבה היא ברמה מאוד מאוד גבוהה, ברמה מאוד מאוד גבוהה. גם אם זה אומר שאין הרבה תלמידים. לא, לא כולם הסכימו איתו, לא כולם הסכימו איתו. ואחר כך מגיע רבי אלעזר בן עזריה מקים

04:58 דובר 1 את הישיבה שלו. הוא מחליף. בעצם הוא נהפך להיות נשיא. אנחנו כולנו זוכרים מה קרה בלילה. יצאו לו שמונה עשרה שערות לבנות ו הוא מחליט לשנות תפיסה. הוא אומר כל מי שרוצה יבוא ויכנס. אם היה שומר בשער שהיה מחכה לראות מי בא והיה לוקח ממנו כסף, היה אומר חבר'ה, לימוד בחינם, אין סלקציה. כל מי שרוצה יבוא וילמד והתורה פתוחה לכולם. מה עם האיכות? איכות? לא ענייני. אני מלמד. מי שרוצה שיבוא וייטול. כן, כל מי שרוצה יבוא וייטול. אומרת הגמרא שבאותו יום שהוא נהיה נשיא הוסיפו בין ארבע מאות לשבע מאות ספסלים בבית המדרש. יש בזה כמה דברים. קודם כל, באמת הוא הצליח. הוא מילא שורות, שורות, שורות. דבר שני, כנראה היה ביקוש, כי אם הייתם אומרים שבשנה אחרי שהוא היה נשיא לאט לאט הבשר חלחל והתחילו להגיע תלמידים. אבל זה לא מה שנאמר. הגמרא מספרת שבאותו היום התמלא בית המדרש בין ארבע מאות לשבע מאות ספסלים חדשים. זאת אומרת שהיה ביקוש. כולם עמדו ורק רצו ללמוד ולא כולם הצליחו להתקבל ולא לכולם נתנו את תשומת הלב הראויה, את היחס המיוחד שהיה מגיע להם. אז זאת אומרת שפספסנו אותם. האם מותר לנו לפספס תלמידים? האם מותר לנו לפספס נשמות? שאלה מאוד מאוד קשה. אז. אז. אז האם אפשר לעשות שני בתי ספר? זו שאלה מצוינת, אבל. אבל האם לפספס? לא. אז זאת אומרת, זה מה שאמרת. זה נכון. אפשר לעשות שני בתי ספר, אבל בראש ובראשונה צריך לתת לכל אחד ואחת את היחס המתאים לה. אם אנחנו נסתכל אנחנו נראה מה כתוב נשאו ספרו. איך אומרים לספור? לא סתם לספור. אני לא סופר ראשים. אחד, שתיים, שלוש. יש

07:17 דובר 1 לי בבית ספר ארבע מאות תלמידים. אני נושא אותם. שאו את ראש בני ישראל. אני מעלה אותם. אני נותן להם ערך לכל אחד ואחד. נראה שאני סופר אותם לגולגולות אותם סופר גולגולות. אני סופר את הייחודיות שלהם וספירת העומר היא בדיוק הדוגמה של ספירה. מה זה לספור? אנחנו מכירים את המילה לספור באחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, עשר, עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים, שבעים. באה תורת הסוד, באה תורת החסידות ומלמדת אותנו שלספור הכוונה לא רק למנות. קודם כל את מי אני סופר? את מי שאני אוהב, את מי שאני אוהב. היום אני סופר כדי להשוויץ. יש לי בבית ספר שמונה מאות תלמידים. כמה לך? כמה יש לך בבית כנסת? לי יש שמונים ושתיים. כמה? אבל אנחנו אמורים לספור כי אנחנו אוהבים. כשבן אדם סופר את המעות שלו, הוא מונה אותם כי הוא מתחבר אליהם, הוא מתחבר אליהם, הוא מונה אותם, הוא נותן להם שמות לכל אחד ואחד. שמות, כן. ובני ישראל לגולגלותם אנחנו צריכים. כל אחד עם ה-- לשמותם, למשפחותיהם, לבית אבותם. כל אחד עם האופי המיוחד שלו, עם הייחוס המיוחד שלו, עם האווירה שבה הוא גדל. אני לא מוחק סיטקון[?]. זה שיש לי כמות זה לא אומר שטשטשתי זהות. ואז אני מרים אותו. מה זה לספור? אומרת תורת החסידות כמו אבן ספיר, אתה צריך לשפשף אותו ולגרום לו להאיר. כל מספר הוא יחידה בפני עצמה. כל מספר הוא עולם ומלואו. תחשבו על בית כנסת שיש בו-- חסר בן אדם אחד למניין, אחד. האם זה משנה אם אני מביא את הבבא סאלי, את הרבי מליובאוויטש, את משה רבנו או את איציק ממול? כל אחד ישלים

09:36 דובר 1 לי מניין בדיוק באותו, באותו אופן, בדיוק באותה רמה. התפקיד שלי הוא להסביר את זה לאיציק, לספור אותו. כשמישהו אומר "אתה לא סופר אותי" מה הוא מתכוון? אתה לא מתייחס אליי. אתה לא מאמין בי. אתה לא נות-- אתה לא נותן לי מקום. תספור אותי. לספור, לספור זה אחד מני רבים. לא. לספור זה לתת ערך. בצבא באמת עושים ספירות. אומרים מספר זה-- מספרי ברזל להתפקד. שם באמת זה ספירה. שם נדרש בצבא אנחנו צריכים כמות. הכמות הגדולה מייצרת איכות. זה הכוח של צבא. אם יש לי הרבה חיילים, גם בחיל רגלים למשל, אני צריך הרבה חיילים, יוצא לי כוח, אבל בחיל האוויר אני צריך טייס מומחה. זאת אומרת, לפעמים צריך איכות ולפעמים כמות. שם באמת כשאני עולה עם חיילים מסתמנים לקרב אז יש מספרי ברזל. מספרי ברזל. כל אחד יש לו מספר. הוא מבחינתי מספר. אם מספר נפל אנחנו צריכים מספר אחר במקומו כדי למלא את המשימה. אבל כשאנחנו בחיי היומיום אנחנו לא במספרי ברזל להתפקד. אנחנו במספרים אישיים, במספרים נשמתיים, במספרים נפשיים. כל אחד הוא עולם ומלואו. והשאלה איך אנחנו נותנים לכל אחד את המקום שלו. כשאנחנו סופרים כל אחד ואחד עם המעלה שלו, עם העומק שלו, עם היכולות שלו, ואנחנו נותנים לו את המקום שלו, אז פה אנחנו יכולים להרוויח שני דברים. אנחנו יכולים להרוויח כמות, כמות גדולה של אנשים, כי הכמות יוצרת איכות. אם אני נותן לכל אחד ואחד את האינדיבידואליות שלו, את המיוחדות שלו, אז כשיש לי מרחב גדול עם הרבה אנשים, עם הרבה ילדים, עם הרבה תלמידים וכל אחד יודע מה מקומו, מה היכולות שלו, אז בעצם כל אחד מזין את השני, כל אחד

11:52 דובר 1 תורם לשני, כל אחד מעצים את השני ולא כל אחד תוקע את השני, כל אחד מאיים על השני. הוא לוקח לי את האוכל שלי, הוא לוקח לי את המימון שלי. כל אחד יודע מה כוחו, מה עוצמתו וממילא פתאום נהפכים להיות כולם יחידה אחת. בגלל זה כשעם ישראל מקבלים את התורה, מקבלים את התורה בקבוצה. "ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד" ויחן. צריך לכתוב ויחנו. הרבה אנשים. ויחן. למה ויחן? כאיש אחד בלב אחד. אנחנו באים בעוצמה, אנחנו יכולים לקבל את התורה. האם כל עם ישראל שמע את התורה והבין אותה באותו אופן? הבנה פשוטה של המצוות כן, אבל הכלה נשמתית באופן שונה. כל אחד במדרגה שלו, כל אחד במדרגה שלו, ושהוא נברא, כל אחד במה שיתחבר לנשמתו בעבודת השם. יש לנו מצוות טכניות, אבל גם המצוות הטכניות אנחנו עושים אותן באופן שונה. יש אחד שאת חג הפסח שהוא עושה הוא מאוד מאוד מתלהב מאכילת המצה. יש אחר שהוא מאוד מתרגש מאמירת ההגדה. אז האם אנחנו צריכים לייצר בית שכל כולו או מצה או הגדה? לא. אנחנו צריכים לייצר בית שהוא כולל הכל. זה בית עם הרמוניה. תארו לעצמכם תזמורת שיש בה רק נגני קלרינט. זה ישמע יפה, אבל די אחיד. כשאנחנו רוצים לשמוע סימפוניה שלמה, אנחנו צריכים את כולם. אני זוכר שהייתי צעיר, ההורים שלי היו לוקחים אותי לראות קונצרטים והיה שם אחד ותמיד היינו צוחקים עליו. כל הערב היה רק מחכה שיגיע הרגע שלו. ברגע שפתאום, אחרי שזה ככה שנוקה[?] זה פתאום הכל ככה עולה, עולה ופתאום פאם! נותן מכה. זהו אני כבר בהפסקה. עד ה-- עד הסבב הבא שלה. זהו. או אחד עם המצילתיים.

14:08 דובר 1 היה מחזיק ככה את המצילתיים. עומד ככה ומחכה, ומחכה, ומחכה, ומחכה. איך הוא לא מתייאש? איך הוא לא מתייאש? ואז פתאום, טינג, מגיע תורו. אתן יודעות למה הוא לא מתייאש? הוא יודע שהוא חלק מהרכב. באו ואמרו לו, "אתה נורא חשוב". אתם יודעים מה זה עושה פתאום איזה בס כזה שנכנס באמצע? אז הוא שיחק את זה, אבל הוא פתאום שינה את כל ה-- את כל המנגינה. הוא הביא אותה למקום אחר. יש לי מקום, יש לי תפקיד. אני עומד על הבמה, אני חלק מכולם. מה, אתה משווה את עצמך לכנר שעומד מקדימה ומנגן, ומנגן, ומנגן? כן, כי אני חלק מהצוות. אז כשאתה חלק מהצוות אתה אפילו לא צריך לעשות תחרות. אתה אפילו לא נעלב ששמים אותך בסוף המסדרון, כי שם הצליל שלך הוא משפיע הכי טוב, כי שם הוא הכי עמוק, שם הוא מכיל את הכל. הוא לא בולע את האחרים. אפשר לשמוע גם אותך וגם אותם. כל אחד יש לו את המקום שלו. אבל השאלה האם אנחנו מנצחים על התזמורת או אנחנו מנסים להשתלט על הבלאגן? זה ההבדל בין מנצח, מנהיג, הורה לבין יש לי בלאגן. בוא נראה אם אני אנסה רק לראות שהכל ככה מסתדר לי. התפקיד שלנו זה לספור אותם, להגיד-- לתת לו את האור המיוחד הזה ששם אותו במקום שלו. מובא בזוהר על תלמידי רבי שמעון. החברים של רבי שמעון בר יוחאי היו צריכים גשם. היו צריכים גשם. אז הם אמרו לרבי שמעון בר יוחאי, "אתה חבר שלנו, אז בוא תתפלל עבורנו לגשם". מה עשה רבי שמעון בר יוחאי? היה צדיק גדול. הוא לא צריך תפילות. תפילות זה למתחילים. הוא כבר עבר את זה.

16:15 דובר 1 רבי שמעון בר יוחאי רוצים גשם? אין בעיה. הוא למד תורה ולימד אותם. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ויחד גשם". שואלים למה הם היו צריכים להביא לו את החבר שלו? ולמה הוא לימד אותם? "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". אצל רבי שמעון בר יוחאי הייתה מעלה מיוחדת. בדרך כלל, כשאנחנו מבקשים משהו מהקדוש ברוך הוא, אנחנו פועלים פעולה למטה, מבקשים מהקדוש ברוך הוא למעלה, קוראים לזה "אתערותא דלתתא", מבקשים מלמטה, זה עולה ללמעלה ואז הקדוש ברוך הוא משיב לנו והוריד את הגשם. זה בעולם הנורמלי, לא אצל רשב"י. אצל רשב"י, הוא היה במדרגה כל כך גבוהה שבעצם הוא היה... פשוט מסדר דברים בעולם העליון. מובא שרבי שמעון בר יוחאי מבחינתו העולם היה כבר מתוקן כאילו משיח כאן. כאילו משיח כאן מבחינה רוחנית. קשת לא נראתה בעננות בזמנו, היה מדרגה מאוד גבוהה, בגלל זה הוא יכול גם להתנתק מכל ענייני העולם. הוא התנתק כולם מכל ענייני העולם, ואז הוא לוקח את התורה, ובתורה יש כמה רבדים. יש את הרבדים הגלויים, הגלייה שבתורה, ויש את הרבדים הסתומים, הסתים שבתורה. רבי שמעון בר יוחאי מבחינתו לא היה הפרדה בין גלוי לסתום. אצלו התורה הייתה אחת, הייתה כבר במכלול שלם. זה-- הוא, הוא, הוא ראה את הכל בשלמות העור, ומבחינתו זה התורה, תורת אמת, אותה תורה שמימית, והוא עם מילות התורה יכול לגרום שירד גשם פה למטה בקרקע. קוראים לזה אתערותא דלעילא, מלמעלה למטה. הוא ידע להגיע לעולמות העליונים על ידי לימוד התורה ולהשפיע גשם מיד למטה. זה רבי שמעון בר יוחאי, יחיד בדורו, יחיד בעולמו. אבל אז למה אומרים לו את החבר שלנו? הוא מכוכב אחר.

18:36 דובר 1 הוא לא מהעולם הנורמלי שלנו. הוא מכוכב אחר. מספרים על רבי שמעון בר יוחאי, אומרת הגמרא במסכת שבת בדף ל"ג, שהם היו שם רבי יהודה בן גרים, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, ודיברו על מה שעושים הרומאים, וכל אחד דיבר יש כאלה בשבח, כאלה נגד. רבי שמעון בר יוחאי אצלו לא היה אפשרי שרומאים יעשו משהו טוב ליהודים, כי אצל רבי שמעון בר יוחאי במקום שהוא היה, היה או שחור או לבן, לא היה ערבוב. ואז מודיעים לרבי שמעון בר יוחאי, אתה בעולם הזה לא יכול לחיות. לך מפה, מסוכן. אז הוא אומר בעיה. איפה הוא מתחבא בהתחלה? בבית המדרש. וכתוב שאשתו מביאה לו אוכל. זה לא מספיק לו. זה לא מספיק לו. אמרנו שאצלו הוא מנותק מחיי העולם הזה. אז אם אשתו מביאה לו אוכל, זאת אומרת שהוא עדיין מחובר לגשמיות, כן? והיא מביאה לו אוכל, גם אוכל זה גשמי, אוכל של אשתו. אז הוא הולך למקום שעוד יותר מנתק אותו, למערה. ואז במערה הוא מנותק לגמרי מהעולם הזה. את התורה הוא לומד מאליהו הנביא, את הבגדים הגשמיים הוא מוריד יחד עם הבן שלו והם בתוך האדמה כדי להזכיר להם, חבר'ה, אתם אל תשכחו, אתם בעולם גשמי פה, אתם לא בעולם רוחני, אז הם כל כולם בתוך הבוץ, אבל בלי בגדים. למה יש להם בגדים? לרוחניות, לתפילה. אין בכלל עסק בגשמיות. אוכל, אוכל זה גשמי, נכון? איך הם אוכלים ושותים? זה גשמיות. לא. הקדוש ברוך הוא עושה להם נס, איתרחיש ניסא, ויוצא להם מעיין ויוצא להם עץ. עץ חרוב. עד כדי כך זה נס שחז"ל דנים האם היה צריך לחכות שלוש שנים לעורלה בעץ הזה. אומרים לא, זה

20:49 דובר 1 עץ מיוחד, עץ ניסי. עץ ניסי לא אוכלין עליו מצוות התלויות בארץ כי זה הוא בא מוכן. יש אומרים מכיוון שזה היה נס אז לא אוכלין עליו המצוות. ויש אומרים שמכיוון שהוא נהיה נס בן ארבע ונהיה נס שזה עץ שהוא לפחות בן ארבע כבר. זאת אומרת הוא כבר ראוי להאכילה מבחינה הלכתית, אבל רואים שזה נס, זה משהו שמימי, הוא לא משהו שאנחנו יכולים להבין אותו. וכך הוא שנים עשר שנים במערה. אחרי שנים עשר שנה הוא יוצא וכל כולו רוחני. אין פה גשמיות ורוחניות זה לא מתערבב ביחד. וכשהוא יוצא מהמערה הוא לא מסוגל לראות עולם של מערבב בין קודש לחול. זה לא עובד, זה לא עובד. הוא מסתכל על אנשים, הופך אותם גל של עצמות, מחזיר אותם למערה. אומר הקדוש ברוך הוא באת להחריב את עולמי, תחזור למערה. חוזר למערה שנה. אחרי שנה הוא יוצא והוא מבין שהעולם של רשב"י זה עולם אחד. אבל העולם השני, העולם של עם ישראל, זה עולם אחר. ואז הוא רואה איך אנשים בעיניים שלו פתאום רואה אנשים יושבים, לוקחים את את החול ועושים אותו קודש. זה העולם שלנו, כי אומרת הגמרא הרבה ניסו לעשות כמו רבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. לא כל אחד יכול להיות רשב"י. זה רבי שמעון בר יוחאי. אבל האם רבי שמעון בר יוחאי הוא לבד? לא. רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון הוא לא לבד, הוא חלק מחבורה. כדי שרבי שמעון בר יוחאי יוכל להיות במדרגה כזאת של לבוא ולגרום לניסים להתרחש ולבוא ולסדר דברים בעולם האמת, בעולם העליון, הוא לא יכול להיות לבד. הוא חייב להיות עם אנשים מאחוריו, חלק מחבורה, כי בלי זה

22:48 דובר 1 העולם לא מתקיים. אפילו הקדוש ברוך הוא. חס ושלום אין שיתוף. הקדוש ברוך הוא לבד יחיד בעולמו. אבל אפילו הקדוש ברוך הוא אומר אין מלך בלא עם, אמליכוני עליכם. כל מידת המלכות היא מידה מאוד מאוד גבוהה, אבל היא מידה שאין לה ערך אם אין לה עם. אין לה ערך אם אין לה עם. מידת המלכות היא המידה שיש מכנסת את כל העם, את כל הכוחות האלה. אבל בלי עם מה זה שווה? אני מגיע לעשות שיעור ואין אף אחד, לא בזום ולא בבית. אז אני יכול לדבר עם עצמי. אם יש עם מי לדבר אז יש מי שקולט, יש מי שמעבד. ובגלל זה הם אומרים לו אתה גם חבר שלנו, בוא תתפלל עלינו. ואז אומר רשב"י מה הוא מלמד אותם? "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כלל גדול. תזכרו את הכלל הזה, איך הוא נכנס וחודר לנו לתוך המשפחות שלנו. מה זה הנה מה טוב ומה נעים? יש בעבודת השם אהבה. יש כל מיני מדרגות של אהבה. גם בבית יש כל מיני סוגים של אהבה. יש אהבה שהיא באה מנתינה, יש אהבה שבאה מתלותיות, יש אהבה שבאה מרגש, יש אהבה שהיא באה מעונג, אהבה שבתענוגים. כל כך טוב לך שאתה פשוט אוהב. מישהו יוצא עכשיו ל-לאיזה שדה דשא, איזה מקום יפה, נוף פסטורלי. כל כך טוב לו שהוא אוהב את המקום. הוא מתענג. המדרגה הגבוהה של אהבה, אהבת השם. אז יש אהבה בלי גבול, אבל יש אהבה בתענוגים. זה לא תענוג גשמי, זה תענוג פנימי. ואיך מגיעים לת-לתענוג הזה ולאהבה הזאת? שבת אחים גם יחד. אם אנחנו מבינים שאני לא לבד, אולי אני תלמיד חכם גדול, אבל

25:17 דובר 1 אני עדיין תלוי בחבורה שלי. זה מה ש-- הם מה ש-- מה שהם עשו, הם הביאו לו את המקום שלו, את הייחודיות שלו. ככה בונים עם, חברה, משפחה. נותנים לכל אחד ואחד בייחודיות המיוחדת, הספציפית שלו, ואז כל אחד גם לא מרגיש מוריד. גם בבית זה ככה. אם הבעל והאישה עושים את אותו הדבר כל הזמן, אז זה קצת מבלבל. אני יודע שאנחנו היום רוצים לגדל את כולם לחברה שוויונית וחברה שכולם עושים בדיוק את אותן המטלות ואת אותו דבר. אין בעיה לעשות את אותם, אותן המטלות, אבל אנחנו צריכים לדעת מי אחראי על מה. מה הייחודיות של כל אחד מבני הבית? לא נורא שלי אין תכונות שלאשתי יש. זה ממש לא נורא, כי בגלל זה אנחנו ביחד באותו בית. והסוד הגדול הוא לראות איך אנחנו מעמידים תלמידים הרבה ומצד שני שמים גבולות וגדרות לכל אחד. הגדרה. מה זה "והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה"? הפשט של "ועשו סייג לתורה" זה הרחיקו את הזה שיתרחקו האדם שלא יעשו עבירות. סייג זה גדר. חכמים עשו גדר כדי להרחיק את האדם מן העבירה. אתם יודעים מה זה גדר? לגדר את עצמך. הגדרה, מה זה הגדרה?

27:05 דובר 2 גבול.

27:05 דובר 1 הגבול. אבל מה זה שאתה מגדיר את עצמך? מה זה הגדרה עצמית? תשאל את עצמך מי אני? מה אני? מה ה' אלוקיך שואל מעמך? תשאל את עצמך כשאתה קם בבוקר למה אני פה? מה הייחודיות שלי? כשאתה מסתכל על הילדים שלך, תסתכל ותגיד מה הוא מיוחד, מה הוא שונה מאח שלו. אנחנו הרבה פעמים בבית אוהבים להסתכל ולהשוות במה הוא דומה, במה הוא דומה. אנחנו צריכים כדי להצליח לעשות בדיוק הפוך. במה הוא שונה? במה הוא שונה? במה הוא שונה? כדי לתת לכל אחד את ההגדרה העצמית שלו, את ההגדרה העצמית המיוחדת שלו, ואז הוא מתפתח. הוא לא מתפתח לבד, כי הוא כזה והוא כזה. הוא מבין שהוא חלק מכולם. הוא חלק מכולם. הוא חלק מהמרכיב הגדול הזה וזה מה שכתוב בפרקי אבות, "והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". תגדירו, תגידו להם הנה זה הגדר, אתה זה אתה, זה היעד שלך, זה הרשימות שלך, וכך אתה יכול לעבוד את השם בשמחה ובטוב לבב. שלמה המלך אמר, "טובים השניים מן האחד". שלמה המלך הוא החכם באדם. הוא צריך להגיד לנו ששתיים זה יותר מאחד? הוא צריך להגיד לי שאחד ועוד אחד שווה שתיים? בשביל זה אני צריך את שלמה המלך החכם באדם? אומר שלמה המלך לא אמרתי טובים השתיים מהמספר אחד. טובים השניים מהאחד שיוצאים מהאחד. מה יוצא מזה? שתיים עושים הרבה יותר. אחד לא יכול ללדת ילדים, שניים הם לא שווים שניים, הם שווים עשרים, שווים חמש עשרה. הם שווים המון. כשאנחנו עובדים כקבוצה אנחנו נותנים הרבה יותר כוח, הרבה יותר כוח וזה החידוש של שלמה המלך. טובים השניים מהאחד הכוונה טובים מה שיוצא מהשניים הוא הרבה יותר גדול ממה

29:30 דובר 1 שיוצא מאחד. זה והכוח זה לא מכפיל כוח. זה משלש או... ולפעמים כדי לייצר עולם מגורן צריכים כמות. מה לעשות? ככתוב במדרש רבה קהלת ש"אחד מאלף מצאתי". מה זה אחד מאלף מצאתי? יש, אתה רוצה עכשיו שיהיה לך תלמיד חכם אחד פוסק? אתה צריך ללמד אלף. אתה צריך ללמד אלף, אה, משנה, סליחה תורה. מתוכם אתה תלמד מאה משנה. מתוכם תלמד עשר תלמוד. מתוכם אחד יצא לך גדול הדור. אבל בשביל להגיע אליו אתה צריך כמות גדולה. אתה רואה, היה עכשיו לא מזמן בחידון התנ"ך העולמי. חידון התנ"ך בהתחלה פתחו את המבחנים למאות תלמידים ואז עשו, אמרו מצוין, עכשיו רק אלה, רק אלה, עד שבסוף יש אחת שזכתה. ככה אנחנו לאט לאט לאט מדללים. אלה שהיו בדרך לא למדו כלום, למדו, ידעו את מקומם, קיבלו השראה. הכמות היא זאת שמביאה לאיכות. ורש"י מדבר על הספירה. למה צריך לספור את עם ישראל? כדי להודיע את חיבתם. אני הייתי אומר שסופרים זה נראה שאני רק עוד ראש. אני סתם עוד מישהו. אומר רש"י, אתה יודע למה אתה סופר? כדי להודיע את חיבתן של ישראל. אתה חביב, אני לא סופר אותך כי אתה דומה לחבר שלך. אני סופר כי וואי משה איזה מיוחד אתה! וואי יהודה גם אתה איזה מיוחד אתה! שמעון גם אתה איזה מיוחד אתה! וכל אחד ואחד למרות שאנחנו הרבה מקבל את הייחודיות שלו. את ה, ו-וזה באמת ההגדרה של עם ישראל. מה זה עם ישראל? אומרים דורשי רשומות, יש שישים ריבוא אותיות לתורה. אז באמת אין שישים ריבוא אותיות, יש שלוש מאות ומשהו אלף. אבל, אבל יש כמה גרסאות. איך מגיעים לשש מאות אלף? יש אומרים קרי וכתיב. יש

31:54 דובר 1 כאלה אומרים נוח, אבל שישים ריבוא זה סמל של עם ישראל ושלאותיות התורה ויש שישים ריבוא אותיות התורה. הכוונה עם ישראל בנוי מכל הרבדים וכל הייחודיות של כל אחד ואחד, ואנחנו צריכים את השונות המיוחדת הזאת. כדי לתת את המיוחדות הזאת לכל אחד ואחד בתוך הבית, כי אנחנו שואלים את עצמנו איך להעצים את הבית? יש לי בית ואני רוצה להעצים אותו. אני, יש לי משפחה. אז הבנתי שאני לא חייב להסתפק בשני ילדים. יכול גם עשרה ילדים ולתת לכל אחד את הקשב, כי ככל שיש יותר ילדים יש יותר ברכה ואפשר לפרנס כל אחד ולהאכיל כל אחד. ולתת שמחה לכל אחד. אבל לפעמים כדי לתת את הקשב לכל אחד אני צריך שנייה להתנתק וצריך להתנתק מהסביבה. במדבר, במדבר סיני, בארץ ציה ועייף בלי מים. לפעמים דווקא אני צריך שנייה במקום שאין לי עוד הסחות דעת. כשאני רוצה, כשאני רוצה לספור, לספור את בעלי, שאני רוצה לספור את אשתי. הכוונה לתת לה את היחס המיוחד, את האור המיוחד, את הספיר הזה, את ה, את היהלום שבה, את היהלום שבו, את היהלום שבילדים שלנו. אני רוצה להתבונן לתוכם ולהעצים אותם. לפעמים אנחנו נדרשים לעשות את זה במדבר, במקום סטרילי, מקום שיש ענני כבוד, עמוד אש, עמוד ענן, מקום סטרילי, מקום שבו באמת יש לי את כל הקשב לילדים, לאישה, לבעלי, אבל שאז מקבלים את הייחודיות שלהם. כי אם זה נעשה במקום כזה גדול, כל ההמולה של העיר, הם לא יקבלו את הייחודיות המיוחדת שלהם. אז לפעמים אנחנו צריכים רגע במדבר לנצל את זה ולהגיד שאנחנו יוצאים לדרך וזה הסוד הגדול גם בזוגיות. יוצאים לדרך, מתחילים, מקימים בית, רוצים לצאת לפרויקט. לא לפחד.

34:20 דובר 1 לא לפחד ולשאת את ראש בני ישראל. לא לפחד להעצים. שאנחנו סופרים את הבעל, את הילדים. לפעמים אנחנו יוצאים לאיזה נסיעה. "אבא, לאן הולכים?" "אל תשאל." "אבא, אתה צריך--" "תן לנו להתארגן. תן לנו חלק. תן לנו חלק מה... אתה תבוא, תעלה לאוטובוס, תגיע." לפעמים בבית ספר. טיול. "לאן הולכים?" "אל תשאלו. אתם תעלו, תשבו, אל תשאלו שאלות." אל תתפלאו שאחר כך הם לא חלק מהמסע, כי הם לא חלק מהמסע. לא נתנו להם את הייחודיות שלהם למסע הזה. שאנחנו בדרך במסע החיים, שאנחנו רוצים להצליח במסע החיים, אנחנו חייבים לשתף את כולם. להעמיד את כל עם ישראל, כל אחד עם הדגל שלו, כל אחד עם המשפחה שלו, כל אחד עם הצבא שלו, כל אחד עם הייחודיות שלו. זה מה שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו בפרשה. אתה רוצה ללכת במדבר? תישא אותם, תספור אותם. שאו את ראש כל עדת בני ישראל. תספרו, תרימו אותם, תגדירו אותם, תספרו אותם. תגיד לו, "מה, מה אתה מיוחד במסע? זה היעד. לשם אנחנו הולכים. זה הייחודיות שלך." ואז אנחנו רואים שבאמת הפרשה מפרטת. את אלה בכתף יישאו לבני לוי, לוקחים את המשכן. אלה במערב, אלה במזרח, אלה-- וכל אחד עם הייחודיות שלו. ושימו לב, שימו לב שלמרות זאת שכולם ביחד במדבר, כל אחד יש את המשימה הפרטית שלו ואף אחד לא מסתכל לבית של השכן. למה הוא יש לו יותר? למה הוא יש לו פחות? אם אותו אחד שמתופף או אותו אחד על המצילתיים בקונצרט היה מסתכל מה עושה הכנר, הוא לא היה מנגן. למה אני לא כנר? כי אתה לא כנר. אתה מתופף. ככה התזמורת בשלמותה ואתה נמצא שמה ולא פה. אם

36:31 דובר 1 אנחנו נחנך את הילדים שלנו שכל אחד יש לו עוצמה, כל אחד יש לו כוח והוא לא ישאל למה אני לא ולמה אני לא, אז העסק יתגלגל הרבה יותר טוב. וזה מה שהיה מיוחד לבני ישראל במדבר. הם היו שבטים שונים עם שונות גדולה, אבל ביחד, ביחד. הדגל, הדגל בני ישראל ביחד. היו ביחד אבל לא נכנסים כל אחד לאוהל של השני. "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל שלא היו פתחיהם זה מול זה". איך זה קשה להיות מחנה שלם ואף אחד לא נכנס לתוך המשפחה של השני? כל אחד שומר על הפרטיות ועל הייחודיות שלו. אז אולי זה הסוד? כשאנחנו רוצים להעצים משפחה, להעצים את הבעל, את האישה, את הילדים, את העובדים, את הסביבה. יש לנו כמה כללים. אחד, בוא נספור אותם. לא להתעלם. שתיים, בואו נרים אותם, שאו את ראש, תעצימו אותם. תנו לכל אחד את הייחודיות. תגדירו להם את המסע גם במדבר. לאן אנחנו הולכים? תשתפו אותם ושיהיה לכל אחד ואחד את הפרטיות שלו. זה שאתה ואני, זה שאנחנו חיים ביחד זה לא אומר שאין לנו פרטיות. אנחנו שומרים על הייחודיות שלנו, אנחנו ביחד, אבל יש לנו גם כל אחד ככה את הנישה הפרטית שלנו שעוזרת לנו לא רק לצניעות ולפרטיות, אלא להגשמת הייעוד שלנו המאוד מיוחד, כי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. יש לכל אחד ואחד משימה, ואנחנו במשפחה, אנחנו המנצחים על התזמורת הנפלאה הזאת. תודה רבה לכולם.