לבנימין אמר | פרק 10 הרב שמעון אייזנבך - “הגיע מכתב מהרבי - והכול התהפך”

המראיין: שלום רב לכם, אנחנו בפרק פודקאסט חדש. עמנו אורח מיוחד שבא אלינו מאילת הדרומית, שליח הרבי ברב שכונת השחמון באילת, הרב שמעון בן ציון אייזנבך. ברוכים הבאים בצל קורתנו.

האורח: ברוכים הנמצאים.

המראיין: אנחנו איתך, נשמח לשוחח כדרכנו העבר, ההווה, העתיד, אם רק תרצה. נפתח כמו שאנחנו תמיד אוהבים לפתוח, בנוסטלגיה, בעבר הקסום. קודם כל מבחינת הנתונים היבשים, אתה בן למשפחת אייזנבך הירושלמית הנודעת. אתה עצמך כמה דורות בירושלים?

האורח: שמונה דורות, אולי אפילו תשע.

המראיין: דומה לי שכמוני כמוך, אני גם כן דור שמיני בירושלים וחברון, קצת לפני יש אומרים שזה אינו נכון, ירושלים וחברון. על כל פנים, משפחת אייזנבך היא משפחה שלא דווקא נמנתה באופן טבעי עם חסידי חב"ד, להפך. אפילו בכלל יש אמרה עממית נודעת שאומרת, אם זרקת אבן ב-100 שערים פגעת או בקץ, שזה חתול, או באייזנבך. היום יש לזה גרסה משודרגת יותר - אם אתה זורק היום אבן בירושלים, זה נופל או על אייזנמן או על אייזנבך?

האורח: תמיד זה על אייזנבך, בכל מקרה.

המראיין: כן. ואתה בן בכור למשפחת הרב צבי אייזנבך?

האורח: אני לא בכור, כי קדמה לי אחותי זכרונה לברכה, צירה שצ'יינשטיין, היא הלכה לעולמה. אז היום אני בכור.

המראיין: היום אתה כבר כן, גדול הילדים כרגע.

המראיין: ואביך עצמו, היה לא רק הוא, היה חבורה של אחים בעצם, שכולם הפכו לחסידי חב"ד, כאשר אביך הוא הגדול היה בהם.

האורח: אכן, אבי הוא היה גם כן גדול הבנים. היו לו שתי אחיות גדולות ממנו, אבל הוא היה גדול הבנים, מאחר שהאבא שלהם נהרג על קידוש השם מהיריות של הלגיונרים הירדנים, בשנת תש"ח, בפסח של שנת תש"ח הוא נהרג. השאיר שמונה יתומים.

המראיין: אתה נושא את שמו.

האורח: אני נושא את שמו. דרך אגב, הוא השאיר שמונה יתומים, שכל אחד מהם - ארבעה בנים וארבע בנות. כל אחד מהם יש לו בן שמעון בן ציון. אנחנו שמונה בני דודים שכולם קוראים להם שמעון בן ציון. ארבעה זה אייזנבך, ועוד מהבנות זה שמות אחרים. כולם מפוזרים שלוחים של הרבי בעולם.

המראיין: אגב, לא היה מושג כזה של חשש כזה, כאילו אדם שנפטר, שאם פודים אז אין בעיה, נכון, משהו כזה?

האורח: סיפור שלם, כי אחד הדודים שלי שהוא לא היה חסיד חב"ד, הוא היה ראש הישיבה בגרודנה באשדוד, וכשנולד לו הבן הראשון הוא התלבט והוא שאל את הרבי.

המראיין: לתת כן, שאל את הרבי.

האורח: הוא שאל את הרבי, למרות שהוא לא היה חסיד חב"ד, אבל הקרבה המשפחתית לחסידות חב"ד ולרבי. מהתשובה של הרבי היה משמע שאין בעיה, וזה בסדר. ולא רק בגלל זה, איך שלא יהיה, כל השמונה נכדים הראשונים שנולדו כולם שמעון בן ציון.

אבי, שהוא היה בעצם, הוא התייתם בערך בגיל הבר מצווה. הוא יליד תרצ"ה, תרס"ח כבר אבא שלו נהרג, והאמא - הסבתא שלי, סבתא רבקה, שהייתה ידועה כאשת חיל - גידלה לבד את כל השמונה יתומים. זה לא כמו היום שהיום יש קרנות ודואגים, הארגונים שמתחרים מי יותר יעזור להם כאילו.

המראיין: כן, היום... פעם יתום היה יתום, אם לא מובן המילה יתום, ואלמנה גם כן.

האורח: והיא באמת הייתה אשת חיל, הצליחה לגדל את כל השמונה יתומים, ואבי הוא היה הילד הגדול שמאוד עזר עזר לאמא בפרנסת הבית לאורך כל השנים. הוא נשא על השכם את כל הנטל, גם הכלכלי וגם החינוכי, שהוא היה צריך בעצם לחנך את הילדים הקטנים. ממש היו...

המראיין: אז במילים אחרות, כלומר, ברגע שהוא נהיה - אם אנחנו קופצים לקטע הזה בחיים שלו - ברגע שהוא נהיה חב"דניק, באופן טבעי אחיו, שאם נזכיר את שמותם, זה היה הרב שלום אייזנבך, שלימים היגר לקנדה, היה הגאון חנניה יוסף אייזנבך, הרב אברהם אייזנבך.

האורח: רבותי, כן, אלו ארבעת הבנים שהפכו להיות חסידי חב"ד.

המראיין: בעקבות האבא בעצם.

האורח: כן. היו חלקם חלקם חסידות גור, ליטאים, איך שלא יהיה. אבי מורי הרב אייזנבך היה בחור צעיר, הוא הסתובב - בחור יתום, לא היה לו אבא שיכוון אותו בכיוון מסוים וברור - והוא הסתובב בכל החצרות של כל החסידים. אצל מי הוא לא היה? הוא היה בתולדות אהרן, הוא היה אצל שומרי אמונים, והיה אצל בעלז, היה לו קשר מאוד טוב עם אחי ויטבסק, נדמה לי שגם האחים ויטבסק היו יתומים, וביחד הם היו - הוא היה הרבה נמצא בתל אביב, בבעלז, בחצר בעלז.

המראיין: כן. זה לא היה רב סמל? שאני כבר זוכר אותו בילדותי משיכון חב"ד עם הקנייטש והמעיל הארוך, זה היה ממש עם מה שנקרא "סופר קפוטה" וכל ההופעות הארוכות ממש.

האורח: כן, כן, התמונות מאז רואים אותו עם הסופר, עם החליפה, עם החלטל.

המראיין: כן. ויום מן הימים הוא נקלע לחב"ד, שזה היה תש"ט או תש"י, לבית הכנסת של תולדות במאה שערים.

האורח: ומאז, הוא נתפס, הוא חיפש וחיפש וחיפש, והוא הגיע לחב"ד. מהרגע הראשון היה קליק והוא הפך להיות...

המראיין: שמה תפס אותו באמת?

האורח: אני לא יודע, חב"ד... לא היה איזה משהו שנקודתי. יש למשל הרבה מחסידי חב"ד שמספרים שהם שמעו איזה שירה חב"דית, מישהו שמע איזשהו מאמר, למד איזה מאמר, מישהו ראה אולי איזה חסיד רוקד על השולחן בשמחת תורה. אבא שלי אף פעם לא אמר לי מה הייתה הנקודה, הוא רק אמר שהגעתי לחב"ד, ומאותו רגע אני כבר ידעתי שאני שם.

המראיין: הבנתי, זה המקום שלי.

האורח: וכמובן שהוא התחבר במהירות, מאוד מהר. זה לא היה לו, לא הייתה לו כמעט הדרגה, אלא ממש בבת אחת הוא הפך להיות מה שנקרא שפיץ חב"ד. וכמובן שהוא גרר אחריו את כל האחים שלו.

המראיין: צריך להעיר עוד משהו מעניין, שאמנם הסבא שלנו שמעון בן ציון אייזנבך לא היה שייך בכלל...

המראיין: ...

האורח: לחב"ד, יהודי ירושלמי מהגזע של משפחת אייזנבך. אבל הסבתא שלנו שהייתה רחל, היא הייתה ממש ממשפחה חסידית - אנחנו מצאצאי אדמו"ר הזקן, כי היא הייתה נשואה לאלפרין, ואמא שלה - זה היה מבית סלונים, זלק סלונים, ליב סלונים - היו הדודים שלה.

>> אבל אז כמובן, גם אם היו לך את הדודים החסידים הכי גדולים, זה לא השפיע?

האורח: כן, גם לא היו מתחתנים חב"ד עם מי. למשל, היא חסידת גור - התחתנה עם אבא שלי, חסיד חב"ד, מובהק.

>> הקרבה החסידית לא הייתה משפיעה, ובוודאי לא מחייבת.

האורח: אבל בכל אופן, כנראה שמשהו היה - הייתה איזושהי השפעה. ועצם הדבר שהם ידעו שהם נכדים של המיטה לרבי - כמה שקוראים לזה - זה פעם, אחר כך זה הפך להיות אחד מה"בעלי תניא", וכנראה שזה גם נתן משהו. אבל כמובן שהכול הייתה עבודה. אבי הביא את אחיו, ירושלם ליב, שהם היו די קרובים בשנים - הם היו גם חברים, לא רק אחים. אחר כך הרב חנני יוסף - בכלל הוא היה אמור להגיע לפונביז', כי הוא היה ילד מבריק.

>> היה עילוי, כן.

האורח: הוא היה עילוי שכולם אמרו שעתיד לתהילה ולתפארת, והזהירו את סבתא שלי שכזה ילד הוא חייב ללמוד בפונביז'. ובאמת שהוא אפילו היה שם איזה יום-יומיים, ואבא שלי והרב שלום לייביש עשו איזשהו טריק ושלפו אותו משם, והביאו אותו לתומכי תמימים. ומאז הוא שם. וכמובן שהרב אברום גם כן הגיע לתומכי תמימים, וככה כל המשפחה בעצם נכנסה לחב"ד.

>> אתה אומר שכשאבא שלך בעצם הקים את ביתו, היה כבר חב"ד לכל דבר.

האורח: כן, ודאי.

>> זאת אומרת, היא ידעה עם מי היא מתחתנת - עם בחור חב"ד, מי שעומד להיות אברך חב"ד.

האורח: כן. אבי, בשונה מהחברים שלו שהתחתנו יחסית מוקדם, הוא התחתן אולי בגיל 25, כי בטוב טעם הוא כבר קיבל את המכתב הראשון של הרבי. והוא התחתן בחוף ג', בערך.

>> מה הוא עשה עד אז, עד החתונה?

האורח: זה סיפור ארוך. הוא בעצם היה - הוא לאט לאט נכנס ללמוד הסמסה, הוא היה בחור מן המניין. ואז התחילה להיות העלייה - עלייה לארץ ישראל, עלייה מרומניה, עלייה ממרוקו. ואז הרבי ראה שצריך שכל הבחורים יסגרו את הגמרות וילכו להציל נפשות מעם ישראל. ילכו להיות מורים - לקחו בחורים, אם היה אברכים טובים ומנוסים, אם לא אז גם בחורים. ואז אבא שלי הוביל בעצם את כל הסיפור הזה - מתחיל מהרישום, הקמת שכירות דירות, ואחר כך הקמת בניינים. וככה, במשך כמה שנים, הוא נשאב כולו לעבודה הזאת.

>> בתור בחור עוד.

האורח: בתור בחור, כן. ורק בגיל 25 הוא התפנה להתחתן.

>> בשעה טובה.

האורח: וזה היה כבר בחוף ג'. אני נולדתי בחוף ג', אחותי בחוף ב' - זה בסוות, בחוף א'. ואז בדיוק הוא קם, שיכון חב"ד - אז הוא כבר שם, כבר התחתן וגר שם. אבל שנים רבות הוא פשוט פעל כבחור, כבחור ישיבה, בעוד שאחרים כבר הספיקו להתחתן. אז היו מתחתנים בגיל 19-20, אז יתר החבורה הזו שהייתה בבית ספר "עירוגנים", ואחר כך בית ספר נוסף שקראו לו "אזבסטונים" - כולם כבר היו...

>> מה זה באמת אזבסטונים? מה זאת הייתה שכונה? למה קראו לה...

האורח: זוהי שכונה בקריית יובל. היו כמה שכונות, וכשהייתה עלייה חיפשו מקום להכליס ולשכן את כל העולים. הקימו שכונה ענקית, שהיא בעצם הייתה מעברה, שכולה הייתה מאזבסט. אז עוד לא היה רגישות לאזבסט, אז הבתים כולם היו בנויים מחומר של אזבסט, ועל שם זה נקראת השכונה בשם "אזבסטונים".

>> השכונה הזאת הייתה מיושבת בעולים ממי?

האורח: ממרוקו, רומניה. לא, תימן כמעט ולא היו שם. בעיקר ממרוקו, היו שם גם עולי רומניה. וזו הייתה השכונה הכי מרוחקת בירושלים. אבי, שלא היה לו רכב, היה נוסע כל יום באוטובוס לבית הספר - היה נוסע לתחנה מרכזית, ומשם היה עולה לעוד אוטובוס, קו 23, והיה נוסע עוד פרק דרך ארוכה, התחנה האחרונה של האוטובוס בקריית יובל. גם זה היה קצה - שם היה בית הספר. שם גם הקימו מבנה מפואר, הוא עומד עד היום, מבנה מפואר של בית ספר חב"ד.

>> בית ספר חב"ד, כן.

האורח: בנו. הרי גם ב"עיר גנים" היו שלושה בתי ספר חב"ד בירושלים - אחד מהם זה היה ב"עיר גנים", ששם אבי התחיל. שם היה מנהל הרב מרדכי שלום. אמא של אשתי, בריאה, הייתה שם מורה הרבה שנים.

>> כן, כן, נכון. והיה בית ספר ברזילי, שרב נפתלי שם.

האורח: נכון. אבל אבי - זה יחסית יותר...

>> כן, אבי בעצם היה ממקימי "עירוגנים".

האורח: והמותחיזם, שלום, למה הוא היה מנהל? כי הוא היחיד שהיה לו תעודה - היחיד שבא עם תואר של מנהל. הוא הספיק להיות גם מנהל של אבא שלי, כילד - תאר לך, אבא שלי שיהיה בריא. עוד הרב מרדכי היה מצד אחד מנהל של אבא שלי כתלמיד - לא יודע אם קוראים לזה סנהדרין או שילוב - זה יבנה, יבנה. הוא היה מנהל שלו, לימים הוא היה מנהל של אמא שלי כמורה.

>> כן.

האורח: אתה מבין? בכל אופן, אבי היחיד שבא עם ניירת, מה שנקרא. אבי הוביל שם את כל המערכה. לדוגמה, במידי שבת, היו הולכים קבוצת אברכים לעשות מסע שבת - שעתיים הלוך, שעתיים להגיע משיכון חב"ד או מאה שערים להגיע לעיר גנים, כדי שלא - שהיו כל מיני זרמים שניסו לגנוב את הילדים לבית הספר שלהם, וכדי לשמר אותם היו הולכים כל שבת שעתיים כל צד, היו חוזרים גם בקיץ חורף, קיץ - לפעמים היו חוזרים גם שעתיים חזור, בשביל לעשות פעילות עם הילדים.

אחרי ש"עיר גנים" הצליחה מאוד מאוד - בית הספר הצליח מאוד מאוד, היו שם כבר קרוב לאלף תלמידים - אז החליטו לפתוח גם באזבסטונים, כי גם שם הייתה כמות מאוד גדולה.

>> אלף תלמידים, זה כבר הגיע?

האורח: בעיר גנים היו אלף תלמידים בזמנו, ובאזבסטונים הגיעו אחר כך לעוד 600 תלמידים. דרך אגב, בבתי הספר האלו - זה פשוט לא ייאמן - יצאו אלפי תלמידים עם השנים. הרי מחזור נכנס, מחזור יוצא, והם פשוט בכל פינה שהיית זז בירושלים, או אפילו בארץ, תמיד ידעו לספר שלמדו ב"עירוגנים" או באזבסטונים.

>> מי - רבנים ודיינים? רציתי לשאול, ומה יצא מהם?

האורח: חלקם היו רבנים ודיינים, חברי כנסת של ש"ס גם היו - יש גם חברי כנסת שלמדו באזבסטונים. משפחות שהיום יושבות בביתר - למשל יש איזה רב שאשתו היא מהמשפחה שאבא שלי מצא אותה, והם הפכו להיות חרדים לכל דבר. היא היום רבנית שלומה, כל שבת היא מוסרת שיעור לשורות נשים ביתר. זה סוג אחד.

מצד שני, גם היו הרבה חנוונים במחנה יהודה, אלה שיש להם בסטות. שחקני כדורגל - כל משפחת אוחנה: אלי אוחנה, ציון אוחנה - הם כולם תלמידים של בוגרי אזבסטונים.

>> אתה אומר בוגרי חב"ד אזבסטונים.

האורח: כן. היה מכל אורחי דינים וכל מיני עם ישראל. אני פעם הייתי בהילולה, הגיע שם נבחרת ישראל לשחק איזשהו משחק, ושמעתי שאליהו יוחנן שם - אז רצתי למקום שמשחקים שם, ובאתי לשם, לא רצו לתת לי להיכנס. אמרתי להם: תגידו לאלי יוחנן שהבן של הרב אייזנבך רוצה לפגוש אותו. באותו רגע נפתח בפניי - ישר באתי, הנחתי לו תפילין. לא ייאמן כמה אנשים ודמויות ציבוריות, אנשים מאוד מפורסמים - הם כולם תלמידים של אותם בתי ספר.

המראיין: ברמה האישית, אתה כילד חווית את אבא שלך כבר כמנהל. זאת אומרת, אתה זוכר אותו כמנהל פעיל. כלומר, זה אבא שיוצא מוקדם בבוקר מהבית, עוד לפני שאתם יוצאים בכלל לחיידר, וחוזר בשעות מאוחרות. איך זה היה?

האורח: ברור, נולדתי לתוך זה. כל החיים שלי, מאז שאני מכיר את עצמי, מה שנקרא משחרות, תמיד זה היה בית ספר. הייתי שומע כל היום את אבא מדבר עם אמא, שתבדל לחיים טובים, על מה שעבר עליו בבית הספר - סיפור כזה וסיפור כזה. היו הרבה מורים הונגרים, שהרי כולם היו גרים במרכז העיר, לא רחוק מ[אזבסטונים?], כדי לעשות תוספות הם היו באים אצלנו הביתה.

כל הבית התנהל סביב בית הספר, לאורך שנים רבות. יתרה מזו - הדבר המיוחד שיש בדרך כלל בכל בית ספר חב"ד, שבכל בתי הספר, ברגע שיש ימים של חופש - אם זה החופש הרגיל או חנוכה ופורים - נועלים את בית הספר וחוזרים אחרי. אבל אצל אבא שלי לא היה כזה דבר. פורים - זה היה בשכונת [אזבסטונים?]. אנחנו אף פעם לא היינו בבית הכנסת לשמוע קריאת מגילה בליל פורים; אבי היה לוקח אותי ואת הילדים, היינו נוסעים ל[אזבסטונים?], והיו מתאספים שם מכל השכונה, גם אלו שלא למדו בבית הספר. הייתה שם קריאת מגילה המונית, ותמיד היו גם משדלים אותם דרך הקרנת סרט או תוכנית כלשהי.

המראיין: עוד ימי טרום-מבצע פורים בכלל? יכול להיות, או שזה כבר היה מבצע פורים?

האורח: לא, דווקא היה מבצע פורים - הוא עתיק, הוא לא מהמבצעים החדשים.

וכך גם אם זה חנוכה, כל חג - לא היה כזה מושג של חופש. הכל היה בית ספר, כל החיים שם, בבית הספר. שבת - לאבא שלי היה בבית ארון שלם מלא בשעוני שבת, והיו דואגים שבכל משפחה שמקבלת על עצמה לשמור שבת, אבי היה שולח את החשמלאי, משלם לו, והיו מתקינים להם שעון שבת. הארון היה מתרוקן ומתמלא מחדש.

המראיין: זאת אומרת, גם השבתות - מה קורה בשבת בבית אצל אותן משפחות?

האורח: הייתה על זה מחשבה כל הזמן. כן, כל הזמן.

המראיין: כן.

ויחד עם אביך - בצוות שלו - היו מי מהימים הגדולים והטובים בחב"ד?

האורח: אנחנו לא מזמן נפרדנו מדמותו של הרב טויבלוי[?]. הוא היה אחד המורים, אני חושב הוא ואחיו.

המראיין: כן, כן. הוא ורב עמרם?

האורח: רב עמרם, אחיו.

המראיין: כן. היו שם סולת ושמנה של חסידי חב"ד.

האורח: היו כולם מורים, כולם התגייסו לעבודת הקודש הזו, חלקם ב[אזבסטונים?], כמו למשל הרב אליהו-טוב[?], הרב יוסף מרטון - אתה מכיר[?]?

המראיין: ודאי, יוסף מרטון היה אחד מהמחנכים הדגולים. התרומה שלו לבית הספר עם האמנות שלו - כל השלטים וכל זה. הוא הרי גם מתמטיקאי מוכשר. אנשים מכירים את השירה שלו, מכירים את ה...

האורח: ציורים שלו. לא יודעים, למשל, שאחרי שהוא פרש הוא המשיך ללמד בבתי ספר בירושלים מתמטיקה ברמה מאוד גבוהה. הוא אדם מוכשר ביותר, מאוד. כן.

המראיין: [?]

האורח: היה אחד מהצוות ממש.

המראיין: כן, היה שם צוות מיוחד במינו. אני מדבר גם על הוותיקים שהיו שם - היה את יעקב פרידמן, פרידמן, כן?

האורח: היו, שנור, הרב ש...

המראיין: רבי יעקב שנור?

האורח: שנור, שלאחרונה נפטר.

המראיין: אה, היו, היה...

האורח: כולם, בעצם, השליחות הייתה חינוכית. היום מה שמנסים היום לעשות זה...

המראיין: ר' לייבל וולף[?], שהיה מזכיר בית הספר, נכון?

האורח: קבוצה מאוד רצינית. הראשית שבחבורה - הם היו המורים. הם פשוט סגרו את הגמרות והלכו לזה; הם לא ידעו בדיוק איך ללמד, כי בבתים ההונגריים פחות ידעו.

המראיין: היה להם ללמוד דידקטיקה וכל הדברים האלה, כן?

האורח: ידעו לספור עד מספר מסוים, כולם ידעו על כפל וחילוק, אבל הם עשו את מה שצריך, והוציאו תלמידים עם ציונים טובים, שקיבלו תעודות ונכנסו למערכת של משרד החינוך. משרד החינוך אז היה פחות מחמיר מהיום. היום יש דרישות; גם אז היו דרישות, היו מפקחים, והיו גם צרות במבחנים. היו דרישות, ועמדו על כל תג ותג - הקפידו מאוד, והיו מעקבים ופיקוחים.

המראיין: ועבדו, עבדו חזק. אז כדי להצליח ברוחניות צריך להצליח גם בגשמיות?

מטבע הדברים, ככל שיותר אנשים מוכשרים נמצאים תחת אותה קורת גג, אותה קבוצה, נוצרים גם מתחים, מטבע הדברים. אני רוצה רגע לדלג לסוף - מה שמדהים, ואתה עצמך פעם עמדת על כך אפילו בכתב, שבסך הכל ברבות הימים כולם חזרו להיות חברים, גם אם היו התגוששויות לא מעטות בשעתו. הרבה פעמים ממש הלכו הנה והנה. רבנו תמיד היה אומר שחסידי חב"ד כמו כימיקלים - כמה שמפזרים אותם יותר, תהיה יותר תועלת, וכשהם מקובצים יחד, לפעמים זה לא נעים. כן?

האורח: כן, נכון. זה קורה בכמה וכמה מקומות, שיש קבוצה מוכשרת ורצינית עם הרבה אנרגיות, ובשבת שותים משקה, וביום ראשון רוצים לבצע הלכה למעשה את כל ההחלטות הטובות שקיבלו. אז כן, היה גם שם חיכוכים, אבל ברוך השם זה כבר הכל מאחורינו.

המראיין: כן, כן. בכל זאת אני כן זוכר משהו אחד שאתה פעם סיפרת לי - סיפרת אותו פעם פנים אל פנים, ולימים ראיתי שאפילו כתבת אותו בטור שלך. צריך לומר שכולם מכירים, מן הסתם, את הטור השבועי שלך כאן ב-COL, שכבר כמה וכמה שנים... תזכיר לי, כמה? שבע שנים כבר?

הא

המראיין: כן.

האורח: מכוון שהיום ברוך השם כולם חיים בשלום עם כולם, וכל אותם חבר'ה שהיו אז מתחככים, היום מי שנשאר עוד עדיין בעולם - רובם כבר בעולם האמת. אני מאמין שגם שם הם יושבים ביחד, שותים לחיים, וחזרו להיות חברים ברוך השם. אולי זה המוסר השכל הראשון שכדאי ללמוד מזה - חבר'ה, אל תריבו. יבואו ימים שתסתכלו אחורה ולא תבינו על מה רבתם, אז אל תריבו כבר היום, תהיו חכמים.

למעשה יש שם משהו מדהים וחריג, חריג גם בהנהגה של הרבי. הרבי במשך שנים היה מקבל מכתבים בלי סוף מהצוות, מאנשים שקשורים לזה, וכולם כתבו לרבי שהמצב שם, בין היחסים בין החסידים שלו, לא מהמשופרים. הרבי היה כותב במכתבים, גם לאבי וגם לאחרים, תמיד היה מוסיף בכתב יד שיהיה בדרכי נועם ובדרכי שלום. הרבי כיוון שהדברים יסתדרו, אבל לצערנו הדברים רק החריפו עם השנים.

היה יהודי שהוא היה חסיד גור, קראו לו הרב אברהם רוזנבום, אח של עמי.

המראיין: שתיבדל לחיים טובים ארוכים.

האורח: הוא היה חסיד גור מוצהר, לא סתם, הוא היה מאוד מאוד מחובר בר לגור באופן משפחתי, אבל בתוך ליבו היה יחסית חב"ד. אחד הדברים המעניינים שכולנו זוכרים - השידורים שהיו, שבישיבה הם היו קמים ב-3:00 בבוקר. אז מי היה מגיע? אם היו שידורים פתאומיים, לא כל כך מוכרים, היו מגיעים קומץ קטן. אבל כשהיה ידוע מראש, כמו חגי התשרי, שידעו שיש מועדים קבועים מראש, ידעו שזה - אז היה מלא.

אחד היושבים שם באופן קבוע, אותו יהודי חסיד גור, היה גר בירושלים, היה גר ברחוב - בוחרים, שמעתי, ברחוב דוד.

המראיין: רחוב דוד.

האורח: שם, כן, שנים רבות. והוא תמיד - שחורים מעניין.

המראיין: שלוש וחצי, תלוי - קיץ, חורף.

האורח: חורף כן. זה היה - חוזניים שלו היו קרויות, הוא היה כל כך חייב לשמוע את הרבי, פלאי פלאים. בכל אופן, היו לו התכתבויות עם הרבי. דרך אגב, יש לו הרבה נכדים שלוחים.

המראיין: יש לו חתן אחד, ארשקוף.

האורח: ועוד נכדים שהפכו להיות חסידי חב"ד. והוא באחד הפעמים כתב לרבי מכתב לאור המצב, שהוא היה - היה גיס של אבי, והוא ידע מכל אשר נעשה.

המראיין: כן.

האורח: והוא כתב לרבי על המצב, שצריך לראות מה עושים שם, וזה בלתי בלתי נסבל, המצב. ואז הרבי כתב לו מכתב שחצי ממנו מודפס. מגוכש קודש, כבוד הרב אברהם.

המראיין: עם שם נמען ממש.

האורח: כן, יצחק, כתוב - לא יודע, כתוב יצחק. אברום רוזנבום, קוראים אברום יצחק, אבל שם במכתב. והרבי כותב לו שם, בקשר למה שאתה כותב, שאם אתה יכול לעשות משהו, מה טוב ומה נעים, להביא את זה לרבנים, בכלל רבנים כלליים. אם אפשר רבני חב"ד, אז זה עוד יותר טוב. כל מה שאתה יכול לעזור, בוודאי שזה מבורך. יש שם חצי מהמכתב שגזרו אותו.

המראיין: שם כתוב בעצם...

האורח: אני ניסיתי להפוך את העולם, להגיע אליו, לא הצלחתי להגיע. היום הוא לא איתנו כבר, הוא לא בן חיים.

המראיין: לא, לא, הוא כבר נפטר.

האורח: ולא מצאו את החצי השני. אולי יום אחד עוד ימצאו את זה, כמו שמוצאים הרבה דברים. בכל אופן, הוא גם כן היה מאלו שניסו לדחוף את זה.

המראיין: ואז הוא ניסה להרים את הכפפה, כלומר לנסות...

האורח: כן, הוא ניסה, אבל הוא לא יכול היה לעזור הרבה. חסיד גור לא הייתה לו השפעה כל כך, מה קורה במחננו. אבל איך שלא יהיה, הדברים התגלגלו שהרבי כבר התחיל לדחוף את זה. ואז הרב גרונר קיבל הוראה מהרבי שימנה חמישה רבנים וזקנים.

המראיין: רבנים שכיהנו בתפקידים רבניים, או...?

האורח: לא דווקא, לאו דווקא רבנים. רבנים, גם אם לא היו רבנים רשמיים, אבל שיקח דמויות, דמויות בעלי שמחה.

ושיתן להם לטפל בעניין הזה. וזה לקח קצת זמן עד שהצליחו להקים את אותה הוועדה. אחר כך צריכים לקרוא לכולם, והופיעו לפניה - מה שנקרא, שני הצדדים כולם הופיעו, וכל אחד סיפר את הסיפור שלו, את הצד שלו.

המראיין: ובאמת המסקנה הייתה שכמו שעכשיו, כלומר כמו שאמרת, שמכיוון שניהם לא יכולים לדור בכפיפה אחת, מישהו צריך ללכת. אז לשלוח קבוצה גדולה עדיף, אמרו לו, אמרו לאבא שלי: אתה צודק ב-100%, לא ב-99, אבל אי אפשר, לא איזה מוסד שיש לו ככה קבוצה ענקית של מורים. אז בואו נוציא אותך, ובמקום זה אפרואים וולף הבטיח לו ניהול בבית ספר אחר, וסגרו את כל העניינים.

האורח: אני איזה הייתי ילד, עדיין ילד, אבל...

המראיין: בן כמה היית?

האורח: הייתי - אני לא זוכר בדיוק - אם זה היה בת-שחף, הייתי משהו בסביבות גיל ה-10.

המראיין: אה.

האורח: 11, ואז אבי קיבל עליו את הדין. הרבי הרי הקים את הוועדה, וזה הוועדה החליטה, אז אין מה לעשות. ואז לקראת סוף השנה, אבא שלי היה לו חופש, אז הוא אמר לי: אתה בא איתי. כל יום בסטונים. לא היה לו רכב. היו צריכים - היה לו שם ארונות עם ארכיון שלם, עם מכתבים, מסמכים, כל מיני דברים, חפצים אישיים. אז כל יום היינו נוסעים לבסטונים, ושם לוקחים שקיות ועולים על האוטובוסים ומגיעים הביתה. כל יום עושים את זה, חוזר ככה יום אחרי יום.

ואז - יש דברים שאתה לא שוכח אותם, למרות שחלפו מאז מעל 50 שנה, ואני לא אשכח את זה. לכל אחד בבניין שלנו היה את תיבת הדואר הקטנה הרגילה. אבא שלי, מכיוון שהוא היה מנהל והיה מגיע לו הרבה דואר, אז הייתה לו תיבה גדולה, תיבת דואר ענקית, ולמטה היו חורים כדי לראות אם הגיע - לציץ לראות אם הגיע דואר.

ואז אני לא אשכח איך שנכנסנו בגשר של הבניין שלנו...

המראיין: חובל קנה?

האורח: חובל קנה. ואז כשאנחנו נכנסים, ואבא שלי באופן קבוע תמיד היה מציץ לראות אם הגיע משהו, ואז כשהוא מסתכל הוא רואה פתאום את הצבע תכלת של המכתב...

המראיין: תכלת-אדום כזה, אה, זה השוליים הכחול-אדום, כן.

האורח: כן. אז הוא - אני זוכר איזה צעקה הוא נתן: "הגיע מכתב מהרבי!" רצנו מהר למעלה, הוא ירד עם המפתח, פתח, הביא את המכתב. אני זוכר - נטילת ידיים, גרטל, חרדת קודש, היו פותחים מכתב של הרבי. ואז הגיע מכתב מהרבי, מכתב תמים ופשוט, שמי שכתוב עליו - מי שחתום עליו זה בעצם בניו מנקלין, המזכיר של הרבי, ומה שכתוב: "לכבוד הדמות הדרמור שליט"א, אויל לענות", כתב שורה אחת: "אישוער באזבסטונים", ושכשום אסקר על הציון - זה כבר היה בחודש אוגוסט, עוד שלושה שבועות שלושה כבר צריך להתחיל שנה חדשה וכבר מחפשים את המנהל החדש...

המראיין: שיבוא לנהל את בית ספר אזבסטונים. ואז זה שוק טוטלי, 180 מעלות לעומת אותו פסק.

האורח: כן, זה היה - זה מדהים, בגלל שהרבי בעצמו הרי...

המראיין: נמנע מלעשות דבר...

האורח: מינה את הוועדה הזו...

המראיין: מינה את הוועדה.

האורח: והרבי גם היה מחויב תמיד למסקנות - הרבי פעם אמר שהוא גם מחויב למסקנות של רבנים. אז זה משהו מאוד מאוד חריג בכל הסיפור. וכמובן הוא נסע מיד לאפרואים עם המכתב, יראה לו את זה.

המראיין: נסע ללוד לאפרואים, כן.

האורח: בקיצור - לא נאריך - אבל מאותו יום...

המראיין: אפרואים כמובן מיד קיבל את הדברים.

האורח: מה השאלה? אין פה מקום לפרשנות, ברור. מאותו יום כל הקבוצה - שבעצם היה ביניהם את החיכוכים - הם הבינו שמה שנותר להם זה רק להתכופף. אז חלקם התכופפו, חלקם חיפשו את הדרך החוצה, כל אחד לענייניו, לעבוד בחב"ד במקומות אחרים. ומאז השלום והשלווה חזרו.

המראיין: ממש מאז, פחות או יותר?

האורח: כן, כן, ממש. בעיקר אז נהיה מצב שכמעט לא היו הורים, רק מורות. בית הספר - גם לבנים היו בדרך כלל מורות, היו בודדים מורה אחד או שניים, כולם היו מורות. ובית הספר המשיך עוד שנים רבות, עד שלאט לאט הליכוד עולה לשלטון, אז הוא פירק את המעברה.

המראיין: אה, פירק את המעברה, ואז בעצם לא נותרו תושבים, כלומר?

האורח: כן, הם נתנו הטבות לכל המשפחות, שמי שרוצה לעבור לבלוק - אם קראו לזה כך - נותנים לו ממש בגרושים. לאט לאט השכונה התרוקנה, וירד איתה גם בית הספר, באותו...

המראיין: אבל על אדמות אזבסטונים האלה לא קמו בניינים?

האורח: כן, היום יש שם את מלכה - קניון מלכה, כל האזור שם, זה...

המראיין: גן החיות ה...?

האורח: התנחי שעבר לשם, כן, שהיה פה, כן.

המראיין: אז כן, כן, אבל זה שטח די...

האורח: כי אני, כצעיר, הרבה יותר כבר זוכר את אבא שלך כאיש חינוך, אבל כבר לא - אז הוא כבר לא היה בחב"ד, אז הוא היה כבר כאיש חינוך ב...

המראיין: הוא כבר יצא לפנסיה?

האורח: לפנסיה.

המראיין: הוא יצא לפנסיה ממשרד החינוך, המשיך...

האורח: המשיך במסגרת החינוך הפרטי המוכר, השלים שם...

המראיין: לא, לא, הוא היה - הוא היה בסלונים. בקשו ממנו שהוא ינהל להם את התלמוד תורה. במשך שנים הוא עשה שם חיל.

האורח: אה, זה גם סיפור בפני עצמו, כן, זה דברים גם כן נפלאים.

המראיין: אבל זה לא קשור בכלל, זה כבר שנים רבות לאחר מכן בעצם, החל כל הפרק הזה.

האורח: כן, כן, ודאי.

המראיין: כן, אני רק מציין שברוך השם, היום בימינו כבר הכל שייך לעבר, וכולם חיים היום בשלום ובשלווה. כן, אתה - הזכרנו כאן אחד השמות - זה הרב טוביה בלוי. אמרנו שאנחנו במה שנקרא בתוך השבועיים לפטירתו. איך אתה - אתה צריך לזכור אותו, כאילו יש לך זיכרון אישי ממנו?

האורח: אני בקשר - בקשר לרב טוביה בלוי, עליו השלום, במשך השנים היחסים חזרו והיו בסדר גמור. היה מגיע לשמחות שלנו. אבא שלי - 10 ימים לפני שהוא הסתלק, הוא הסתלק בשבועות.

המראיין: כן, שבוע למחרת, בזה - סיכום למחרת השבועות, לפני שנה...

האורח: לפני 12 שנה.

המראיין: עד...

האורח: כן, כן, וכמה ימים קודם - בערך 10 ימים קודם - הוא עשה הכנסת ספר תורה.

המראיין: אז הוא כבר גר לא בשיכון, נכון? הוא גר ברמת שלמה.

האורח: כן, גר בשיכון, גר ברמת שלמה כבר שנים. אז כשהקימו את רמת שלמה הוא בעצם הקים את רחוב מלב - הוא עזב שם בעצם...

המראיין: הוא היה מהראשונים שהגיעו לרמת שלמה.

האורח: ואז הכניס ספר תורה לביתו - הכניס ספר תורה לבית כנסת.

המראיין: בית כנסת לסל... שנקרא ברמה שנקראת "שלחבלי"?

האורח: שלוש לפני פטירתו ידע ש... כלומר הוא היה - זה לא ארך ימים.

המראיין: הוא היה חולה, והמצב הלך והידרדר, אבל עדיין לא אמרו לו את הימים, היה לו איזה חודשים, שנה, חצי שנה - כל רופא אמר את שלו, אבל הפטירה שלו הייתה ממש בפתאומיות מזיהום. לקחנו אותו לבית הרפואה אחרי שהוא לא הרגיש טוב, ואז התברר שיש לו זיהום, והמערכת החיסונית שלו הייתה חלשה, ופתאום הלך לעולמו. אבל ימים קודם הוא הספיק לעשות ספר תורה, ואז הרב טוביה בלוי בא אלינו הביתה, והם דיברו ביניהם.

האורח: חבל שלא תיעדתי את זה, זה היה פשוט כל כך מעניין לראות איך שהם משוחחים ביניהם, כאילו שהם היו היום בגיל 18-19.

המראיין: וואו.

האורח: דיברו, וזה - הוא בא לכתוב אות ממש, וזה בא לכתוב אות.

המראיין: כן.

האורח: סתם, הוא אמר לאבא שלי: "נו, שהשם יעזור שאחר כך תכתוב עוד ספר תורה". אבא שלי - הם היו תמיד אומרים עם השנינות - שאל: "למה רק עוד אחד? אולי כמו משה רבנו, 13" - ככה התחילו.

המראיין: וכמובן, אחר כך בשבעה הוא גם כן הגיע.

האורח: בא לנחם, ממש. כן, אתה יודע, אני לא אוהב לדבר על הדברים האלה, אבל ב-12 השנים האחרונות היה לי קשר טוב עם הרב טוביה בלוי. יש ארכיון שלם של מה שאבא שלי סיפר [?] והרבה דברים שאני לא יודע בדיוק מה היה בהם – כל מיני התכתבויות. אז הרבה פעמים הייתי מרים עליו טלפון; הוא היה היחיד שזכר, וזכר ברזולוציה גבוהה ומדויקת.

כן, אז הוא היה מעביר לי כל מיני דברים – דברים שניסיתי לברר ולא הצלחתי, הוא באמת הסביר לי. וככה בדרך כלל אני הייתי מתקשר אליו, אבל היו גם כמה פעמים שהוא התקשר אליי. אני חושב... אם כן לספר על זה, לא לספר על זה, אבל אם כבר, אם כבר אנחנו מדברים, מה שנקרא –

באחד הפעמים אני זוכר, ישבתי בבית באילת, ופתאום אני מקבל טלפון. הוא הציג את עצמו – זה היה אחרי הפטירה של הרב חנניה יוסף [?].

המראיין: לפני כמה שנים?

האורח: לפני שנים אחדות, כן.

זה היה ממש מיד אחרי הפטירה. ואז הוא פתח את השיחה ואמר לי: דבר ראשון, בוקי מנחם מצטער על הפטירה של הדוד הגדול. הוא אומר: בעצם הייתי צריך לכתוב עליו מאמר, כמו שנהגתי לכתוב. כן, ככה הכרנו, וזה וזה.

ואז הוא התנצל – הוא התנצל לומר שמכיוון שנפטר, לפני כמה ימים, עוד מישהו, והמשפחה ההיא לחצה עליי שאכתוב מאמר הספד, ולא רציתי לכתוב עליהם מפני סיבה מסוימת (אחר כך אלחש באוזן את השם של אותו אחד). אז עכשיו שהוא נפטר, אם הייתי כותב עליו הייתי מסתבך איתם, אז זאת הסיבה שאני לא יכול לכתוב.

ככה נפתחה השיחה. ואחר כך הוא פתאום התחיל להשתפך, והתחיל לגעת בימים של המחלוקת.

אני לא אגיד מה הוא אמר לי, כי גם אם אגיד – אף אחד לא יאמין לי, אז עדיף לא לומר את מה שהוא אמר.

המראיין: פירוש, מה הוא הביע?

האורח: לא, לא דיבר... לא אמר... לא חרטה, לא... הוא דיבר על זה, אולי...

המראיין: מתבונן בזה, במבט לאחור? כלומר הוא נתן מבט חדש ל...

האורח: תראה, אנחנו בדרך כלל דברים כאלה לא מדברים – זה דברים שרוצים לשכוח מהם.

המראיין: נכון, נכון. כן, פתח את זה.

האורח: העלה את זה ודיבר. אני הייתי בשוק. השיחה התנהלה כך שרק הוא דיבר, ולא יכולתי אפילו להשחיל משפט, כי אני לא בגילו – הוא גדול ממני במעל 25 שנה. כן, אנחנו לא מאותו דור. והוא התחיל לדבר על זה, ודיבר ודיבר, ואני לא יכולתי אפילו... ברור שהייתי מאובן באותו רגע, עד סוף השיחה. וככה הסתיימה השיחה – הוא דיבר על זה, הוא דיבר על זה בפרץ.

המראיין: זאת אומרת, חשת שהוא חש צורך לפתוח את הנושא הזה?

האורח: מה?

המראיין: הוא כאילו חש צורך לפתוח את זה?

האורח: ברור, הוא לא רק חש – הוא ממש עשה את זה.

המראיין: כן.

האורח: הוא פשוט דיבר על זה באריכות, ואני רק הקשבתי והקשבתי, ואפילו לא הגבתי.

המראיין: זה מן הסתם מוקלט? אולי, או שזה גם לא מוקלט?

האורח: לא, לא, אני לא מקליט – באופן עקרוני אני לא מקליט שיחות.

המראיין: לא? יש אופציה כזאת, שגם בין תרצה ובין לא תרצה, כל שיחה בסלולרי מוקלטת.

האורח: יש לי, בזכות זה, הרבה מאוד שיחות עם הרב טוביה. אני לא שמרתי אף פעם – זה מה שאני זוכר, זוכר, ומה שלא – לא.

בכל אופן, זו נקודה מאוד מאוד מעניינת, וזה רק – אני מספר את זה רק בשביל לומר שברוך השם, יש דברים שלעולם לא שוכחים, ויש דברים שמסתדרים, ברוך השם. אני רוצה רגע לגעת, כן, בעצם – להיפרד רגע מהשיח הפנימי הזה, ונדבר על עצם התופעה הזאת. אנחנו מדברים על ירושלים – לא של תשפ"ו, אפילו לא של תרצ"ו, זה עוד לפני תרצ"ו, אתה חושב, עוד משנות העשרים, נגיד, ירושלים של היהודי הירושלמי. הרי לא בכדי, תמיד כשאנחנו, כירושלמים, באנו לישיבות חב"ד אחרות, באנו לכפר חב"ד, נגיד אפילו ללוד – היו צוחקים עלינו: "ירושלמי, ירושלמי", זה סוג של מילת גנאי בחב"ד, כי היהודי הירושלמי הולך עם שתי ידיים מאחוריו, והוא דואג לעצמו ולקרמלה שלו, לחלקה הטובה המשפחתית שלו. "אני את נפשי הצלתי." כאן קמה חבורה שלא התאזרחה בירושלים מבחוץ, אלא הייתה מתוך תוכה, מתוך ליבה של ירושלים –

עצם מעצמה, כן, בשר מבשרה של ירושלים – ומתחילה לדאוג למי? לאלה שבשוליים, כמו שאתה אומר, עולי עדות המזרח, שבכלל מקומם לא יכירם. יש הרי, לא מזמן ראיתי שיש בית כנסת מסוים, דווקא לא בארץ, שבכלל לא יכולים להיכנס לשם אפילו כמתפלל מן המניין אם אתה לא גם עם מגבעת, לא רק עם חליפה. יש כבר סיפורים רבים על אותה קהילה לצורך העניין, אבל ירושלמים לא כל כך היו שונים מזה – לא [?]. כל המושג הזה, שפתאום חבורה ירושלמית שורשית מקדישה את כל הווייתה לטובת הזולת, שלא בטוח מה יצא ממנו – זה היה ממש לא מובן מאליו בכלל.

למעשה זה צריך באמת לחזור אחורה, לימים שעוד לפני שנולדתי. לאחרונה מישהו התקשר אליי, איזה אברך אחד שעוסק בלימוד היסטוריה, ואמר: חייבים להוציא ספר "תולדות חב"ד בירושלים" – יש "תולדות חב"ד בארץ הקודש", יש תולדות כך וכך, אבל תולדות בירושלים? אמר, יש שם חומר עצום, וגם צריך להבין שם את כל מה שהיה שם. למה? מעשה זה לא על רגל אחת, וזה צריך להקצות לזה זמן מיוחד.

אבל אם ממש בקצרה – ירושלים הייתה חב"דית שנים רבות. הייתה ישיבת תומכי תמימים, שהייתה ישיבה מאוד מאוד מוצלחת וגדולה. בשנים מסוימות היו שם משפיעים; הרי היא עברה מחברון לירושלים. היה מצב מסוים, שבשנים הראשונות החב"דניקים הירושלמים מאוד מאוד רצו להיות – מאוד מאוד רצו להיות חב"ד. זה היה בזה איזושהי אטרקציה, משהו מאוד אטרקטיבי, להיות חב"דניק.

האורח: והרבה באמת התקרבו, אבל הם שמרו על איזשהו גבול מסוים - היה להם קו אדום שמעבר לו הם לא עברו. ואז התחילו להתקרב הצעירים. הצעירים התחילו להוביל, להתקדם עוד, מה שנקרא להיות "שפיץ חב"ד". נוצר גם חיכוך בין...

המראיין: השכבה הבוגרת יותר, הדעתנית יותר, לבין זאת שבאמת פעלתנית, בוא נאמר.

האורח: כן, זה לא בדיוק דעתנית ופעלתנית, כי גם הקודמים היו פעילים ושניהם היו דעתנים, אבל - האם ללכת קדימה.

המראיין: במה זה התבטא? סתם לדוגמה.

האורח: אני הרבה פעמים מזכיר את זה - שהראשון שלבש מגבעת בירושלים בלובביץ', זה היה אבא שלי.

המראיין: זאת אומרת עבר לקנייטש, מה שנקרא?

האורח: עבר לקנייטש, בדיוק. בחופה שלו הוא עוד היה עם שטריימל.

האורח: אחרי החופה הוא לבש את הקנייטש. זה כנראה שהחתונה שלו עשתה משהו.

המראיין: במשפחה?

האורח: זאת אומרת, לא היה לו אבא שילחץ עליו, אבל השורש נתן לעצמו את זה [?], בהינתן [?].

המראיין: חותנו היה חסיד גור?

האורח: לא, חותנו היה חסיד גור, אבל הוא היה די פתוח, זה בכלל לא הפריע לו.

האורח: אבל המשפחה - המשפחה שלא היה לו אבא (אביו נפטר), היו לו דודים - פעטער הזה ופעטער ההוא, פעטער אהרל'ה, פעטער יצחק, פעטער יענקל - וכולם, זה היה ממש קרבה. אם רוצים לדעת מי התחתן אחרי אבי, מסתכלים בירושלים - אם יש לו קנייטש, הוא התחתן אחרי. כל מי שהתחתן לפני היה עם שטריימל, בדוק ומנוסה - חוץ מאחד, [יוסף?] רבינוביץ', שהוא התחתן לפני אבי והוא לבש קנייטש, והתחתן עם אמריקאית.

האורח: אבל זה וזה - לא סיימנו. אם אתה רואה מישהו לובש קנייטש, מישהו שטריימל - תדע אם הוא התחתן לפני אבי או מי שהתחתן אחרי אבי. אבל אצל כולם זה הדביק את כולם, זה היה איזשהו...

המראיין: אבל למשל הרמ"ך, אני חושב, תמיד היה עם קנייטש.

האורח: לא, זה משהו אחר, כי הוא הגיע משם.

המראיין: הוא לא שייך לכל ההוויה הזאת?

האורח: כן, ודאי. מדברים על כל הירושלמים, השורשים האלו שהם דורות, ברל וולף [?] וכולי - זאת אומרת, אני יודע שבלסתם [?] אחרי, ודאי, כן כן כן. גם הילדים שלו הם קטנים ממני, אז אני יודע. מספיק שהתחתנו - חצי שנה אחרי כבר היה קנייטש.

האורח: זה היה איזשהו קרבה, היו כל מיני דברים, לא רק בחלק הזה.

המראיין: באמת, הלבוש - צריך לומר למי שלא מכיר את הדבר הזה, זר לא יבין את זה - שהלבוש הוא הכל. זאת אומרת, בעיניים חרדיות, בעיניים חרדיות כלליות, בכלל - הלבוש הוא ממש הכל. אל תניח תפילין, אל תשמור שבת, אבל שתלך - זה קודש קודשים.

האורח: ובאמת זאת הייתה קרבה עצומה. אני זוכר שפעם יוסי גופין, שהוא שליח בקונטיקט, היום כבר קשור איתנו גם בקשרי משפחה - אחיין שלי הוא החתן שלו, ועוד - אז פעם הייתי בסאמיט [?] והוא ישב שם והתוועד, היה כבר בשעות הקטנות של הלילה.

האורח: אז נכנסתי שם, הוא לא זוכר מה זה היה, אמר "איך קוראים לך?" - הוא לא הכיר אותי. אמרתי לו: אני אייזנבך. והוא אמר לי: "תשמע, אני נולדתי בכפר חב"ד, אבל אחותך - את גרה בשיכון חב"ד, [בעלה] הרב ליאור פרץ זילברשטרום [?]".

המראיין: כן, נכון, זה גיסי.

האורח: אז הוא אומר: "אני באתי בלי סוף פעמים, הייתי בירושלים", אומר, "אני רוצה להגיד לך - שאם מישהו לקח את ירושלים והפך אותה, זה אבא שלך ודוד שלך, שלום לייב [?] - הם השניים עשו את המהפכה". ובאמת, כל דבר הכי קטן שהיו צריכים לרוץ איתו קדימה, הם עשו את זה ממש.

האורח: למשל, סתם לדוגמה - הרי פעם לא הייתה תקשורת בין 770 לארץ ישראל, בפרט לא לירושלים. לא ידעו בכלל מנהגים ואיך נוהגים. כשיום אחד הגיע מישהו וראה שעושים סליחות בבית הכנסת, למטה בשיכון חב"ד, עושים סליחות במוצאי שבת, אז הוא אומר: "מאיפה זה? כי למעשה רק חב"

המראיין: זאת אומרת, ככה למעשה - רב זלמן סלונים היה שליח של הרבי [?] עם אופקים.

האורח: פיקוח של הרבי, בירושלים.

היה שליח כל השנים, דורות.

האורח: דרך אגב, אנשים לא יודעים עד כמה הוא הקריב את עצמו. הוא היה נוסע לחוץ לארץ להביא כספים, נוסע לרוסיה, נוסע...

המראיין: וכשנולד לו הבן משה סלונים, נדמה לי שהוא ראה אותו בפעם הראשונה כשהיה בן שנה וחצי, בערך?

האורח: הוא בכלל לא היה...

הוא לא היה בלידה שלו בכלל. הודיעו לו שנולד לו בן - "טוב, תגדלו אותו, אני אבוא יום אחד להגיד לו שלום". זה דברים שאנחנו לא מכירים היום. הוא ממש מסר את נפשו למען הרבי, והוא באמת - הרבי, הרבי בשבילו, שאי אפשר לתאר. והוא יום אחד עשה מעשה שאף אחד לא האמין שזה יכול להיות בכלל.

לעשות דבר כזה - להקים שיכון חרדי מחוץ לחומות, מה שנקרא "מחוץ לחומות" - גאולה, שמה של שכונה כאילו. זה לא היה כמו שהיה אז לימים, קריית צאנז, קרית בעלז - לא היה כל הדברים האלה, כי הכל היה קצת לא מפותח אז. בכלל היו הרים שהיינו משחקים שמה, בורחים...

המראיין: ואת זה הוא בנה.

האורח: הוא הלך, היתה שמה חברת "רסקו" שהם היו בונים את הבניינים, ורסקו - והוא בא ואמר להם: בואו תבנו בניינים.

מי יקנה אותם? צריך שמישהו יקנה. אמר: אני דואג לכם. היום זה שיכון חב"ד - יש שישה בניינים, שבכל אחד יש בערך כ-20 דירות, מדובר בסביבות 100 דירות.

המראיין: איך אפשר למצוא 10-20 חב"דניקים שיקנו דירות, לא רק מירושלים?

האורח: בכלל. אז הוא גייס את כל הזה, והיה לו קרדיט שאי אפשר לתאר אותו, והוא בא לרסקו ואמר להם: אני מביא לכם, אני ממלא. ואז הם נכנסו לתמונה ובנו את הבניינים. דרך אגב, מאוד מעניין שבמשך עשרות שנים הבניינים הכי גבוהים בירושלים - זה היה שיכון חב"ד, פוטוגרפית.

פשוט הם היו הכי גבוהים. אחר כך בנו את "תובי העיר", את זה, אז יש כבר גבעת שאול, כבר היום זה קצת שונה, אבל אז בתקופה ההיא הבניינים הכי גבוהים בגשמיות - זה היה בירושלים. גם אני צוחק ואומר, כי הבניין שלנו היה גבוה.

המראיין: נכון, הכי גבוה.

האורח: ואנחנו גרנו בקומה הכי גבוהה.

המראיין: בקומה גבוהה בכלל, נכון.

האורח: כן, הרבי אומר שגובה בגשמי זה משקף את הגובה הרוחני, גם בבית המקדש.

המראיין: אז אתה אומר שמתוך המצוקה הזאת - זאת אומרת, באו לשם גם משפחות אחרות. מה שקרה זה שרסקו בנה, ולא הצליחו למכור את זה רק לחב"דניקים, היו גם אחרים, כל מיני כאלו שבאו...

האורח: לא היו בניינים - בעניין שההורים שלי גרו שם, אני חושב שה... היה גם למטה היה חנוך [?], נחום בק...

אבל היה גם אייזן, היו עוד כמה משפחות, כן.

איך שלא יהיה - הצליח רב זלמן סלונים להביא בערך 40% חסידי חב"ד.

המראיין: 40%, לא יותר, כן?

האורח: מצד שני, 40%-60% היו אז...

המראיין: ולמרות שזה 60-40...

האורח: עכשיו היה...

בית הכנסת, כן, היה "כנסת חב"ד", זה מה שהיה לצנינים בעיני הליטאים שהיו שם.

המראיין: לא, בתקופה הראשונה לא היה מושג כזה בליטאים, הכל נשלט בידי חב"ד.

האורח: היה 40%, הם הלכו להתפלל בהר צבי, כל אחד הלך למצוא את הפינה שלו. סביבי, למשל, גם היה חסיד גור שהיה לו דירה, בעל "לחם מגולדברג".

המראיין: אה כן.

האורח: כן, כל אחד עכשיו רצה לקנות שמה דירות. זלמן סלונים לא נתן רק לחסיד חב"ד, אבל מה שכן - הוא אמר, אם יהיה קשר חבדי, אני...

המראיין: אם יצביעו על קשר חבדי.

האורח: כן, אז למשל סבא שלי שיש לו - "אידעס"...

שיש לו קשר כזה, אז הוא קנה דירה, אז אני ה"חם" של גולדברג, היה לו גם איזה קשר חבדי. כל אחד היה צריך למצוא איזשהו קשר, וככה בית הכנסת התמלא.

אחד הדברים המאוד מעניינים, שאני לא רוצה להרחיב עליו, זה שהרב של השכונה שלנו -

המראיין: היה הרב קנוביץ'.

האורח: רב קנוביץ', לא - לפניו היה הרב חין.

לא, לא לפניו - לא לפניו. גרשון חין היה רב בחיפה.

המראיין: נכון.

האורח: ולימים הוא בא, הוא קנה דירה בירושלים, בשכונת חב"ד, הוא הזדכן.

ואז הוא נקרא רב שכונת חב"ד. הרב קנוביץ' היה קודם - הוא לא היה רב רשמי, הוא היה "רב לפונים", רב בחיפה, "אלכסנדר" משהו, הוא היה רב לפונים בחיפה. הוא בא לגור שם, הוא היה רב, אבל כשאמא שלי היתה לה איזו בעיה עם עוף, שאלה כלשהי, היה קצת דם - היתה שולחת אותי לרב קנוביץ'.

המראיין: רב קנוביץ' היה בחייו של הרב חין, הוא היה...

האורח: ודאי, הרב קנוביץ' היה הרב הרשמי מטעם...

המראיין: מטעם המועצה הדתית?

האורח: גם היה - הוא היה יושב במועצה הדתית, בשעות הבוקר, מוכר חומש.

המראיין: בשעות הבוקר?

האורח: לא בשעות הבוקר, הוא היה יושב אפילו במשרד, מוכר חומש. זה היה מאוד מוזר. הוא, דרך אגב, היה יהודי יקר מאוד.

יהודי שלא דיבר שנורה כל הזמן, כן, כי ה"חפץ חיים" אמר שהוא לא ידבר שנורה אף פעם, וזה - וגרשל, נדמה לי, הוא לפעמים היה - כיוון שהוא יושב בבית הכנסת, לפעמים היה שליח ציבור. אם הוא היה עולה שליח ציבור, הייתי חייב - אני לא שמעתי את קולו אף פעם. אני את קולו לא שמעתי כשליח ציבור, הוא היה ממש אולי - יארצייט...

המראיין: לא היה, לא יארצייט פעמיים בשנה, למה?

האורח: לא יצא לי לראות את זה.

בכל אופן, בכל אופן - זה אחד הדברים, היה הרב, כמו שאתה אומר, אבל קולו לא נשמע. הוא גם לא עשה דברים פעם אחר פעם, אבל זה היה נותן פלפולים. הוא היה אדם שקט בעצם. הילדים שלו היו קצת יותר - היה עונה, זאת אומרת, זה מעניין - כן, שאלות שהיו שואלים אותו, היה עונה על פי המשנה ברורה, או לא, אולי לא - לפי שיטת אדמו"ר הזקן.

המראיין: אה, אבל הוא לא כל כך... שאלו אותו החסידים? בכלל לא היו ניגשים אליו?

האורח: והוא, אבל זה פלא ש...

המראיין: שאפילו רב לא הצליחו ל...

האורח: הרב, רב שכונת חב"ד, גם לא היה חסיד חב"ד, לא ניכנס ללמה.

והדברים התגלגלו שבשנים הראשונות היתה שליטה מוחלטת של חב"ד בבית הכנסת. ואני חייב לסיים פה עוד משהו - אני לא גדלתי שם. למה? כי אבא שלי בכלל התפלל אצל הרב זוין.

הרב זוין היתה לו צוואה מאבא שלו שהוא יתפלל במניין חבדי. כשהוא הגיע לארץ, עלה לירושלים, אז הכינו לו ב"הר צבי" מקום של כבוד, ובאו אליו משלחת: "תבוא להתפלל, הכל מוכן, הסטנדר והכל, אתה הרב שלנו".

צריך לומר, למי שלא ירושלמי - "הר צבי" עד היום בית כנסת גדול מאוד. במרוצת הימים גם היתה קומה של חסידים, קומה של ליטאים - בית כנסת גדול, ברחוב צפניה, בירושלים המרכזית.

המראיין: כן, כן, בקור שכונות הצפון, נגיד. גם מבחינה - הוא היה מאוד מכובד.

כשקראו...

האורח: אז ידעו להעריך אותו, את הרב זוין, אם כן, כלומר...

תמיד, תמיד ידעו להעריך אותו. ואז הוא אמר...

הוא, הוא התחמק מהם, והוא היה הולך להתפלל ב"בעל התניא".

וכל שבת היה בורח, הולך לשם. אחר כך היה לו כבר קשה ללכת, אז הוא...

ברוב ימיו היה מניין אצלו בבית, בעצם.

אצלו בבית, במשך 12 שנה הוא ביקש מקבוצת חסידים לבוא להתפלל, כי אבא שלו כתב לו בצוואה - הוא, כשהיה בבוברויסק, היה רב שמה, אבא שלו, לפני שנפטר, רצה שהוא ימשיך להיות בדרך החסידית. הוא ראה שהיתה לו גם איזושהי משיכה קצת לציונים, וקצת ל... ואבא שלו רצה לשמור אותו בחב"ד. היה כנראה אדם מאוד פיקח, אמר: מה אני אגיד לו שיגיד כל יום? "שלמה חסידות", וזה - הוא צריך להתפלל בבית כנסת חבדי. הוא כתב לו את זה בצוואה, אז לכן הוא שמר על זה, וכל ימי חייו הוא התפלל בבית כנסת חב"ד. ואז הוא ביקש מקבוצה של אנשים, ואבא שלי היה בין אותם אנשים - אבא שלי חנן יוסף. לפעמים היה מגיע לשם הדוד שלי רב אברהם [?] פרידמן, גם [?] התפלל אצלו. כן, כן, כן.

המראיין: מעניין.

האורח: אשתי - לא ידעתי - היינו ילדים קטנים, שיחקנו באותו בית כנסת. לימים גם הפכנו להיות... מעניין...

בעל ואישה.

המראיין: אה, היו שם - יש קבוצה, הרב יצחק גליצנשטיין, אבא של...

נכון? היה גר - היה גר הכי קרוב, הייתי אומר.

מה?

הוא היה גר די קרוב.

כן, כן... כל אלה שהיו גרים ברחוב טורים - זה יענקב ליזרמן.

כן, גם.

בקיצור, הייתה קבוצה של בערך 11-12 איש שהיו צריכים לדעת - שאם אתה לא בא בשבת, אתה תדאג שלא יחסר [המניין].

היה בית כנסת מיוחד במינו - הכול היה בסלון של הבית, בעצם.

בסלון שלו, שכל הסלון בעצם היה מוקף, כולו...

בספרים. לא הייתה נקודה אחת, לא היה קיר שלא היה שם ספר, וגם על החלונות היה מלא ספרים. ושם התפללנו במשך עשרים שנה. זה היה מקום מרתק, אני זוכר בתור ילד.

המראיין: הרב זוין היה מדבר?

בטח. כל שבת היה קידוש, וכל שבת היה מתוועד...

המראיין: קידוש - מה שהרבנית הייתה מכינה?

כן. היא הייתה צועקת עלינו, על הילדים, שלא נאכל לפני שהמבוגרים אוכלים. ממש קידוש עם קוגל, כל מה שהיה צריך - לא היו מוותרים. שבת שבת הוא לא היה מוותר, כל שבת הוא היה מתוועד - לא ארוך, קצר, היה שותה לחיים. כשהוא היה כבר על כיסא גלגלים, ברוב ימיו, הקידוש היה אצלו קודש קודשים. והרבה הרבה סיפורים - אני כתבתי כבר בטורים שלי כל מיני חוויות, וזה. אבל אחד הדברים שהיה מאוד מעניין - שאצל הרב זוין כל הפוליטיקה החב"דית הייתה שם, על השולחן, המבוגרים שהיו באים.

היו - היו מגרות מכתבים מהרבי. כל שבוע כמעט אתה מקבל מכתב - "תטפל בזה, תטפל בזה, תטפל בזה".

כן, הוא היה - הוא היה למעשה חבר בבית דין רבני חב"ד בשלב מסוים, כלומר...

הוא היה האיש של הרבי, אז, לפני שהקימו את בד"ץ רבני חב"ד.

אז כל דבר שהיו צריכים לפעול בארץ ישראל ברבנות, הוא היה הכתובת. הוא היה קודש קודשים מה שהוא אמר, וכל פעם זה... ואחר כך היו נגשים, היו מסתכלים, מציצים מהצד, ואז היו באים ושואלים אותו מה זה. הוא היה די מעורב ומספר, וזה. לפעמים היה כועס - "איפה ראיתם את זה? מי הוציא את זה?" לא משנה, גנבו לו הרבה מכתבים שם.

ואני, כילד, אני זוכר שתמיד שהיו חוזרים הביתה...

אז הם היו מעבירים את החוויות. גדלתי...

מאז ילדותי, עם ה...

עם כל זה, אנחנו - אנחנו פחות היינו בשיכון חב"ד.

אחר כך, אחרי שהרב זוין נפטר וכולי, אבא שלי חזר להתפלל בשיכון חב"ד.

בשיכון, ואז - טוב, כבר הייתי אז אולי בישיבה כבר, בעצם.

גדול יותר, כן.

אבל לימים, הוויכוחים שהיו על הצביון של בית הכנסת הגיעו לידי כך שחזרו - חזרה ביתר שאת. אני מדבר על שנות השבעים-שמונים, שאז היו ממש מאבקים בכל תפילה - כמעט מי ייגש לפני התיבה, ובאיזה נוסח. זה כבר אני זוכר כנער, אפילו לא כילד - וממש, ממש התגוששויות שם, עד כדי תגרות ידיים.

המראיין: אלה הימים שאתה כבר היית, אני חושב, אפילו בחור ישיבה כבר. אולי למעשה ככה - בית הכנסת התחיל, אחרי שבנו אותו, הוא היה תמיד בשליטה חב"דית מלאה, גם מבחינת נוכחות. כל התושבים של השיכון שלא היו חב"דניקים בכלל לא באו להתפלל שם בשבתות, ובוודאי שלא בימות החול.

האורח: אה, עם השנים היה איזשהם חיכוכים פנימיים חב"דיים בתוך בית הכנסת, והם ניצלו את זה - ושם, דרך הסדקים האלה, הם הצליחו.

המראיין: אתה אומר שזה בא בחסות - זאת אומרת, בחסות הוויכוחים הפנימיים?

האורח: היו ויכוחים פנימיים, זה ברור לי. שאם כל החסידים היו עומדים כאיש אחד בלב אחד, לא היה אפילו סיכוי שהם ירימו ראש. אה, למעשה, בגלל שהיה שם - הם מצאו כל מיני סדקים, וככה זה התחיל. אחר כך זה הלך והחמיר. אם אני מדבר בסוף שנות השבעים, התחילה גם הגירה מאוד מאוד גדולה משיכון חב"ד החוצה, שאז השיכון הפך להיות 85% לא חסידי חב"ד - נשארו רק 15%.

אנשים עברו - עברו לפסגת זאב, עברו לרמות. כן, זה כולל: הרב זליק פלמן עבר, הרב אליהו פרסוב[?] עבר, שלום עבר, הרב נפתלי לירות[?] עבר.

הרבה יותר מאוחר - רב אליהו פרץ עבר, הרבה יותר מאוחר, אני חושב. אבל אכן, כל מיני... כן.

השנים עברו, עוד אחד ועוד. היו כאלה שרצו דירות יותר גדולות. היו כל מיני...

כן, שיקולי - אני חושב, רווחה כלכלית, אנשים. גם שיקולי רווחה, כן. ואז מה שקרה הוא שבאמת נשאר קומץ קטן שנאבק בכל כוחו לשמר את החב"דיות בבית הכנסת, וזה היה מאוד מאוד קשה. אה, למעשה, מי שעמד שם - מי שהיה בראש החזית, זה היה הגבאי [שם לא ברור][?] כנוסגל, שהוא ספג בעצם את כל העלבונות. לאט לאט הם התחילו להשתלט בכל מיני דברים.

ניסו להשתלט - לא חושב שהצליחו, סוף...

לצערנו, הם גם הצליחו.

המראיין: באיזו בחינה, אתה חושב - שהנוסח, מי ניגש לפני התיבה?

האורח: דבר ראשון, הם הקימו מניינים נפרדים, שהם היו המבוקשים שלהם. זה הגיע לידי כך שגם פיזית, בשטח של בית הכנסת - מכיוון שהוא ידע שהוא לא יצליח להילחם לבדו, וגם האוכלוסייה התבגרה כבר, אלה שעוד נשארו לגור בשיכון חב"ד הם כבר לא היו צעירים, כולם התבגרו - אז הוא הבין שהוא חייב לבוא איתם לאיזשהו משא ומתן. והם היו איתו במשא ומתן, ולאט לאט הוא הקציב להם מקומות בבית הכנסת. באחד החדרים היה להם חדר שלהם, היה להם ארון שהם היו עושים שם "חברה סטילים", היה להם ארון משלהם, היה להם שם ממתקים וכל מיני דברים. והם התחילו כבר להשתלט, גם כיבוש, כל מה שנקרא. אבל אני חושב דווקא שזה גרם לכך של ההפך - שהיי

האורח: בתאום כל העיר נהייתה מהומת אלוקים, ומאותו יום כל הגלגל חזר והתהפך חזרה. התחילו פתאום להגיע אנשים, התחילו לדבר על זה. זה עורר שחסידי חב"ד, גם אם היו גרים בגאולה, בצפניה [?] או בפגי [?], התחילו פשוט נוכחות - נוכחות חבדית.

האורח: והיו שם כמה חבר'ה, אברכים צעירים, שכוחם בידם. הם פשוט הגיעו למתנגדים הצעירים האלו, ואחד אחד פשוט אמרו להם: "אם עוד פעם אחת אתם תנסו פה לפגוע ברב חנן סגל [?] או בטייכטל או בזה - תהיה זאת אחריתכם [?]". ומאותו יום הגלגל התחיל להתהפך חזרה, וברוך השם לאט לאט התמקמו שם מחדש בית חב"ד, ההתוועדויות. אחר כך החיים שם, שהתחיל להתוועד שם, בשנים יותר מאוחרות, חזר להיות מה שהיה עד ימינו אלה.

המראיין: כן, אז אתה אומר שזה אותו מעשה קונדס?

האורח: שניצחתי עליו, היה קטליזטור לכל זה - הבקבוק. אבל בסייעתא דשמיא ממש - אם לא היו חבר'ה לוקחים את זה לידיים, זה כבר לא היה איתנו עד היום.

האורח: מה גם שכל השכונות שנבנו מסביב, כולן, אה - 90%, 95% מהמתפללים שם.

המראיין: נכון. אתה יודע, לפני שאנחנו ממש נגיע להובה [?] ולאילת, ויש מה לדבר על כך, בכל זאת אי אפשר שלא לדבר על הרקע ההיסטורי. ולא לדבר - הזכרת אותו רק ברמת האזכור של השם - את חמיך הגדול, רבי שמואל יהודה לייב וינפלד.

המראיין: אני יכול לומר לך בנימה אישית - אני, במשך שנים לא מעטות בעבר, עוד מימי נעוריי, כשכבר שלחתי את ידי בכתיבה פומבית, ניסיתי לא אחת ולא שתיים לשבת, לדבר על ליבו שישב איתי, אפילו לא מול מצלמות ומיקרופונים, אלא רק מולי, ואחר כך אני אעלה את זה על הכתב. ולא - על דעת האיש לא עלה שמישהו יוכל להצביע על ראיון שהוא אי פעם העניק.

המראיין: יש סיפור גם מאוד מאוד יפה, שממוצעת השנים, היה עם הרגע הזה - שבו הוא ואחיו מחליטים, אחרי שהם יורשים את המפעל הגדול מאביהם, מחליטים בדרכי נועם ובדרכי שלום להיפרד זה מזה. לא מתוך מחלוקת, אלא כדי שלא תהיה מחלוקת.

האורח: אכן, אם אני נשאל מי זה חמי - זה מורי ורבי, ואני רק מזכיר את השם שלו וזה בשבילי, וכל העולם היהודי יכול להגיד, שהדבר הראשון שהייתי רוצה להגיד עליו הוא שאי אפשר לדבר איתו לשון הרע.

המראיין: ממש כך?

האורח: לא תצליח, לא תצליח. יושבים בסעודות שבת, יושבים ביחד, מדברים, וזה - איפה שמגיעה רכילות, הוא לא שם. לא במקום הזה, לא שם. מנסים מפה, מנסים משם, וזה לא יעזור שום דבר. כזה פה שמור לבן אדם, דברים שלא רואים. מעבר לזה, מדובר באחד החיילים הגדולים של הרבי.

המראיין: במה זה בא לידי ביטוי?

האורח: אולי לאחרונה כתבתי באחד הטורים סיפור מדהים, שהרב יצחק דוב גרונר פגש את גיסי, הרב קלמן וייספלד, באוסטרליה, ואמר לו: אני חייב לספר לך משהו על חמיך, על אבא שלך.

המראיין: מה הסיפור?

האורח: אומר, יום אחד הגעתי ל-770, ואני נכנס להגיד שלום לאח שלי, הרב לייבל, המזכיר. אז הוא בטלפון, והוא כאילו לא מסתכל עליי, הוא בטלפון עד שהוא גומר את השיחה. אני שואל אותו, למי דיברת? אז הוא אומר, אני אספר לך משהו מדהים. אחי ליבל מספר לי שאתמול בלילה הרב שמואל וינפלד שאל את הרבי שאלה, והרבי ענה לו תשובה, והוא עשה חשבון שאם הוא עכשיו יתקשר אליו - אז בארץ ישראל זה באמצע הלילה - אז הוא אמר שמחר הוא יגיד לו.

איך שאני מגיע בבוקר, נכנס לרבי, הרבי שואל אותי: כבר העברת לו את התשובה? אז הוא אומר: לא, עשיתי חשבון שזה לילה, ותכף אני מתכונן להעביר. אז הרבי אמר לו בנחרצות - כך סיפר לי אחיו, הרב וינפלד - כאילו, למה התמהמהת? איך שאומרים לך, מיד צריך לעשות, מיד! היית צריך כבר אתמול בלילה להודיע לו את אותה תשובה.

המראיין: מדהים, ההקפדה הזו עליו.

האורח: זה משקף כל כך נכון את המהות שלו. הוא איש של עשייה, ולא רק עשייה בתחום שלו - שהוא בהוצאה לאור, שהדפיס את הרמב"ם וכל מיני קונטרסים וסדרים - אלא בכלל. הוא עבד עשרות שנים, עבד על החומש שהוציא לאור, עם כל נוסחאות רש"י - וזה רק חלק קטן מתוך מפעל שלם. יש עוד "שי למורא" עם כל שינויי הגרסאות, שהרבי נתן לו הוראה שייכנס לספרייה ויקח את הכתבים, שיצלם את כל כתבי היד של רש"י, את כל המהדורות וכולי, ושיעבוד על זה. זהו מפעל חיים של שלושים שנה, הוא היה ספון בחדרו ועובד על זה מהוראת הרבי.

אבל חוץ מזה, שבתחום שלו, הוא היה כל כך עובד למען ענייניו של הרבי - אנשים לא יודעים עד כמה הוא היה חייל אמיתי. למשל, דוגמה: הוא היה מתפלל כל השנים בבית הכנסת השכונתי שלהם, שהיו שם כמה מחסידי חב"ד שלא היה קשה להם ללכת עד מקור ברוך או עד שכונת חב"ד ולחזור. אז היה בית כנסת שכונתי שהיה בעצם של כולם - היו שם הרב אצו קלפרין, שהיה רב בית הכנסת, היה שם גם [?] גבלזמן, מיכל קץ ברוב ימיו, וגם כמה חסידי חב"ד. והוא דאג שיהיו שם סידורי חב"ד, שיעור בלקוטי תורה כל ליל שבת - כשהייתי מגיע לשבתות, היה שיעור בלקוטי תורה.

המראיין: זה היה ממש באחד הבתים שם, או בית כנסת?

האורח: מתחת לבניין, כן. קוראים לזה "זכרון בטיה" [?], בית כנסת מאוד מפורסם. הוא קטן אמנם, אבל...

המראיין: יש שם מניינים סדירים, רצופים?

האורח: והוא היה שם מתפלל, וגם היה מתנוסס - כשהקימו את בית הכנסת, הוא ביקש מהרבי ברכה, והרבי שלח מכתב, מכתב ברכה לכל המתפללים וכולי, ושלח בקבוק משקה.

המראיין: אז המכתב התנוסס?

האורח: אז המכתב הזה היה תלוי ועומד

המראיין: אולי יכול להיות... אני גר 40 שנה באילת. יש את החלק של התיירות ויש את החלק של העיר, המגורים, כן.

האורח: בזמנו ששאלו את הרבי איפה לבנות את בית חב"ד הראשון, אז הרבי כתב - במקום של המגורים, למרות שבתיירות אתה מגיע ליותר אנשים.

המראיין: אבל הרבי רצה שיתמקדו.

האורח: אני בעצמי, עד היום אחרי 40 שנה, יש נקודות מסוימות באזור התיירות שאני לא מכיר, אני כמעט לא נמצא שם בחיים שלי. זאת אומרת, ב-40 שנותיי באילת הייתי פעמיים בים. פעם אחת שהמקווה היה סגור, ועוד פעם אחת שהייתי בשבת באיזה בית מלון, אז טבלתי שם בים. אפילו לא מגיע לים. יש את העיר - העיר אילת היא עיר לכל דבר.

המראיין: לכל דבר.

האורח: אנשים... מה שכן, כשהגענו לאילת זה היה בקושי. היו שמה איזה כמה בתי כנסת בודדים, והתחלנו עם השיעורים הראשונים. אז העיר הייתה עוד קטנה, והיו הרבה אנשים שהתחילו להתקרב אלינו. לכל העשייה הזאת - הרב ליכטנשטיין, הרב לב קפקר, הרב לב קפקר היה שם, היה שם עוד איזה אברך שניים, והיינו ממש בצעדים הראשונים.

ואז שמתי לב לדבר מאוד מעניין - שהיו כמה שכבר היו חלק מהשיעורים שלנו, חלק מההתוועדויות, היו יוצאים החוצה מבית הכנסת, לוקחים את הכיפה ושמים בכיס. אילת לא הייתה בשלה מספיק שמישהו ילך שם עם כיפה, אלא אם כן אתה רב, אתה שליח. בדרך כלל אנשים דתיים היו יוצאים מבית הכנסת - אם הוא היה הגבאי או מה שנקרא "קדישניק", אז היה לו איזה כובע או איזה קסקט.

המראיין: אבל אם הוא מן המניין, אז הוא שם את הכיפה בכיס, פשוט כשהוא יוצא.

האורח: אנשים שהתחילו להתקרב, לא יכולת ללכת ברחוב עם כיפה, כי זה כמו היום... אני זוכר את השלב הזה, אני זוכר מתי זה נשבר, אני זוכר שפתאום זה התחיל - ליבוש כיפה, זה התחיל להיות לבוש כיפה.

המראיין: כי מה, כי חזקה לתמונה שהייתה חוזרת ריקה, או שמשהו קרה?

האורח: זה תהליך, כמו בכל מקום בכל ארץ ישראל. הרי הייתה התקדמות גדולה בכל ההתקרבות, בכל הערים בישראל שהיו ערים רחוקות - אז גם באילת אותו דבר, אני זוכר היו הליכים לאט לאט. ובאמת, התמונה עד היום - יש הרבה אנשים שזה... היום יש 40 בתי כנסת באילת. אני רב של בית כנסת, רב של בית כנסת ספרדי, יש לנו 300 מקומות בבית הכנסת.

המראיין: שמתמלאים?

האורח: כן, לא בחגים, בוודאי מפוצץ, פותחים עוד בית כנסת. אבל אם יש אירועים, וזה לפעמים זה מלא. אני תמיד אומר שיש לי 597 אוזניים שמקשיבות לי, כי יש לנו 300 מקומות, ויש לנו שלושה זקנים ששומעים באוזן אחת.

המראיין: אבל בית כנסת ענק.

האורח: כן, ו... כמובן שרובם ככולם של המתפללים זה דווקא עדות המזרח שממלאים את בית הכנסת, והילדים שלהם בחלקם כבר הולכים אפילו לישיבות.

עיר שהיום עיר, והם... כל דבר שבגדושה אתה יכול למצוא שם. אם זה דברים עם הכשרים, מה שפעם לא היה. מוסדות חינוך - יש היום גם לש"ס, גם לכיפות הסרוגות, ואנחנו בחב"ד - בית הספר המוביל, יש שם 400 ילדים.

המראיין: בניהולה של רעייתך.

האורח: כן, בית ספר 400 ילדים לומדים בלובביץ'.

המראיין: ובכל זאת, החיים כחיים. החיים עצמם - בוא נאמר, כשאתה צריך... יש שמחה משפחתית של אחות, גיס, גיסה, אפילו בן דוד, או אפילו חברים קרובים, אתה חושב - אז אחות ודאי שאין מקום למחשבה, אבל חברים - אתה מנהל כנראה, אני מתאר לעצמי, שיקול דעת האם אני על החתונה הזאת מגיע או מסתפק בהתנצלות למחרת, בדרך כזאת או אחרת.

האורח: לא, זה ברור שמאילת אתה לא יכול לנסוע ולהשתתף ברוב רובם של האירועים. זה מרחק, זה גם מרחק וזה גם זמן. לפעמים הגעה למרכז הארץ זה יומיים.

המראיין: יומיים.

האורח: באותו יום שאתה נוסע, אתה צריך לצאת כבר מוקדם, אתה מתחיל כבר מהבוקר להתארגן, לצופף את כל מה שאתה צריך לעשות, כי עוד כמה שעות אתה כבר צריך לצאת לדרך. ואתה מגיע... אתה לא תמיד יכול לחזור בלילה מעייפות. אם אתה נוהג, אז אתה כבר ישן בלילה, ואתה יוצא למחרת ומגיע כבר בצהריים. אז זה הורס לך כבר יומיים.

המראיין: מהבחינה הזאת אתה ממש בחוץ לארץ.

האורח: יותר אפילו, כי לפעמים אתה לוקח טיסה מכפריסין. הבן שלי עכשיו נסע לכפריסין בשליחות מסוימת - שעה קדימה, אחרי שעה כבר היה חזר.

המראיין: אז גם יכולה להיות טיסה מיש... יש טיסות?

האורח: כן, אבל אנחנו לא כל כך נוסעים בטיסות, כי אנחנו צריכים משהו שאפשר לקחת רכב, להגיע, לעזור. אז יוצאים עם רכבים. ולפעמים... זה לפעמים ארבע שעות, לפעמים זה גם חמש שעות, לפעמים עוצרים בדרך, לפעמים ילדים קטנים, וזה יותר מחוץ לארץ, אפילו במובן מסוים.

המראיין: זה רחוק.

האורח: כן, בינתיים עוד לא פתרו את זה.

המראיין: באילת היום שקט ושלווה, או שיש... כי יש איזה פיל בחדר שאנחנו לא מדברים עליו, אבל אולי בכל זאת - איך אמרת בריש הדברים, אלה שהיום רבים צריכים לדעת שיום אחד כולם יהיו בשלום בסוף?

האורח: ברוך השם, באילת ברוך השם בסדר גמור. כתוב "לא תעשיה".

המראיין: ובכל זאת, אם אתה רוצה להתייחס לנקודה הזאת...

האורח: ברוך השם, יש פעילות שלא נגמרת, מבוקר ועד ליל, 24/7, שנה - אם היא מעוברת או לא מעוברת - כל השנה מלאה בעשייה. ברוך השם, יש עשייה נפלאה.

המראיין: אתה צופה שיום אחד אתה והרבי יושבים ביחד, חולקים את אותו שולחן התוועדות, כמו שהרב לוי והרב אייזנבך ישבו ברבות הימים?

האורח: אני לא צופה, מכיוון שיש לי אפילו פה בפלאפון שלי תמונה שלפני יומיים-שלושה ישבתי עם הרב ביחד. הוא עשה סיום מסכת בהילולה של האריז"ל.

המראיין: נכון, כל שנה הוא עושה.

האורח: נכון. ואני יושב יחד איתו, אומרים ביחד לחיים.

המראיין: ממש ככה? זה חידוש.

האורח: יתרה מזו, אני - כמו שאמרתי קודם - אני רב של בית כנסת ספרדי בשכונת השחמון, אבל בחול אני מתפלל בבית חב"ד, זה מניין שהקמתי אותו לפני 25-30 שנה. ובמניין הזה הרב איזנבך מתפלל קבוע, והבן אדם שעומד הכי קרוב אליו - בשכיות - זה אני. אני ממש מטר וחצי ממנו, יום יום מתפללים ביחד.

המראיין: מה אתה אומר, חידוש?

האורח: אין בית המדרש בלא חידוש, אני לא יודע למה זה חידוש.

המראיין: יפה, נו, אז טוב שנפגשנו ויכולת אפילו להרגיע את הצופים גם בהקשר הזה.

האורח: כן, לא חושב שצריכים להרגיע אותם, כל מי שרק מכיר את אילת יודע שברוך השם הכל בסדר.

המראיין: יפה מאוד. לאן שואפים?

האורח: לאן שואפים? האמת היא שבימינו אלה כבר לא שואפים לכלום חוץ מלבניין בית המקדש השלישי והמשיח. הרי יבוא מהדרום, כמו שגאולה הראשונה - כך תהיה גם גאולה אחרונה - ומלך המשיח באר דוגל... לרב גרוסמן כששאלו את הסתירה הזו, שהגאולה הרי מגיעה מהצד שלה - דרום...

המראיין: דרום.

האורח: הגיעו לאריחוי - כתוב שההתגלות באמת תהיה בצפון, בגליל, בצפת - אבל הראשונים שיראו את משיח יהיו הדרומיים.

המראיין: הדרומיים?

האורח: כן, אנחנו, אנחנו נביא אותו, הוא...

המראיין: עם הרכב שלנו, איך אומרים - בנימה אופטימית. הרב שמעון אייזנבך, באמת תודה רבה על השיחה המרתקת הזאת, שהייתה ממש מלאה וקדושה ומאוד מאוד מעניינת. תודה רבה שבאת אלינו כאן לאולפנינו. אנחנו גם נודה כמובן ליוסף דוד סויסה שניצח על המלאכה כולה, נודה ליוסי ריבקין מנכ"ל COL. מקווים מאוד שנהניתם, ונתראה בפרק הבא.

It looks like the text you pasted is actually boilerplate/UI content from a website (a YouTube transcript tool, complete with a cookie-consent error message, footer links, and pricing blurbs) rather than a description of an app you want to build. I don't want to guess and produce a spec for the wrong thing, so let's get this right.

To write a solid, build-ready spec, I'll need you to actually describe **your** app idea. Here's a quick template you can fill in (doesn't need to be formal — just give me what you know, and I'll fill gaps with sensible defaults and flag assumptions):

**1. Core concept** - One or two sentences: what does the app do, and who is it for?

**2. Key features (must-haves)** - List the 3–7 things the app absolutely must do.

**3. User flow** - Walk me through what a user does step by step, from opening the app to achieving their goal.

**4. Platform** - Web app, mobile app (iOS/Android/both), desktop, browser extension, API/backend only?

**5. Tech preferences (optional)** - Any preferred stack (e.g., React, Next.js, Python/FastAPI, Supabase, Firebase)? Or should I recommend one?

**6. Data & integrations** - What data does it store/process? Any third-party APIs/services it needs to talk to (e.g., YouTube, OpenAI, Stripe, auth providers)?

**7. Auth & users** - Does it need login/accounts? Roles (free vs. paid, admin vs. user)?

**8. Monetization (if any)** - Free, subscription, one-time purchase, ads, API usage-based?

**9. Non-functional requirements** - Expected scale (users, requests/day), performance needs, offline support, localization/multi-language, accessibility.

**10. Nice-to-haves (optional/future)** - Things that aren't required for v1 but you'd want eventually.

---

If it's helpful, since your pasted content was about a **YouTube transcript tool**, I can also just ask: **is that actually what you want to build** — an app that fetches YouTube video transcripts, supports many languages, translation, AI summaries, and chat-with-video, plus an API for automation? If so, say the word and I'll draft a full spec around that concept (data model, API endpoints, scraping/transcript-fetching approach, AI summary/chat pipeline, consent/privacy handling, pricing tiers, etc.).

Just let me know which direction to go and fill in what you can from the template above.