לבנימין אמר - פרק 5: 280 תלמידות מעוכבות שידוך: הרב חיטריק בשיחה נוקבת

המראיין: שלום רב לכם, אנחנו בפרק פודקאסט חדש ונוסף. הפעם אני זוכה להתארח בביתו של שליח הרבי, הרב יוסף יצחק חיטריק, מנהל בית חב"ד בצפת וחבר הנהלת כולל חב"ד, ועוד נדבר על כל הדברים. ברוך הבא, ברוכים הנמצאים, באמת חן המקום על יושביו. אני רוצה לדבר כמובן על ההווה המפואר מאוד ועל כל המסכת החינוכית שאתה מנצח עליה, אבל לפני כן נתחיל מבראשית. תקן אותי אם אני טועה - אני לא יודע אם יש עוד אדם שזכה שהרבי יהיה הסנדק שלו.

האורח: אז קודם כל, אני כן. הרבי היה סנדק אצל שלושה - שניים בתשי"א, ואני בתחילת תשי"ב. הראשון קראו לו יצחק כי אבא שלו יוסף. השני קראו לו יוסף כי אבא שלו יצחק. ואני - יוסף יצחק, וזה נגמר. אז צריך היה שלושה, וזאת באמת הייתה הסיבה.

המראיין: זאת הייתה הסיבה?

האורח: לא יודע, לא יודע. אני מעולם לא שאלתי את אבא שלי, אבל זאת העובדה.

המראיין: אתה יודע איך זה נוצר? כלומר, אבא הודיע לרבי?

האורח: אבא שלי עליו השלום היה מאוד מאוד קרוב לרבי. אבא שלי הכיר את הרבי בצרפת, כשהרבי הגיע לקחת את הרבנית חנה. ואז הוא התחבר מאוד לרבי - מאוד מאוד מאוד. הוא ורב ז'יק (רב חייקין) [?] זיכרונו לברכה, משנת... היו שני הבחורים הרוסים שבאו אחרי המלחמה לרבי, והם היו שני הבחורים הראשונים שהגיעו ללמוד אצלו. אבא שלי היה שם כל השנים, ואחר כך, אחרי ההסתלקות של הרבי הקודם, הרבי היה מעורב בשידוך שלו. ואמא שלי - זה עוד סיפור - היא תל אביבית, קרסיק.

המראיין: קרסיק? ביתו של רבי ליזר קרסיק, ראש הגולס של חב"ד בארץ?

האורח: בהחלט. אם היא תחיה - נשלחה, היא התבקשה על ידי הרבי הקודם לבוא לארגן את "מסיבות שבת", פעם היה נקרא כך.

המראיין: היום "מסיבת ה'שבת'"? זה היה דרך לקרב את הילדים?

האורח: אז היא התבקשה לבוא לארצות הברית. הרבי הקודם משך אותה מתל אביב, מסמינר ה"ציפוי אשכנזי" [?], לבוא לניו יורק לנהל, כבחורה, את מסיבות השבת. זה סיפור ארוך - עד שהשיגה את הניירת, הוויזות וכל זה. ההפלגה שלה הייתה במוצאי שבת, י' שבט תש"י.

המראיין: היא הפליגה מתל אביב, כלומר מחיפה?

האורח: מחיפה, ולא ידעה שהרבי הקודם נסתלק. היו על האונייה עוד שני בחורים - אחד בן דוד שלה, שלומבר גוראי, וזו למעשה הסיבה שסבתא שלי, הרבנית קרסיק, רצתה שהיא תיסע, כי יש בן דוד שם בארצות הברית. והשני - חבר ששמו, אם אני זוכר נכון, יואל [?]. הם יצאו ממוצאי שבת בלי שידעו שהרבי נסתלק.

הם הגיעו - סבתא שלי, בדרך חזרה מחיפה באוטובוס, באיזשהו תחנה ראתה בעיתונות: "הרבי הקודם, הרבי מליובאוויטש, נסתלק". נכנסה להיסטריה - הבת שלי נוסעת לניו יורק, והרבי כבר לא שם, אז מה יש לה לעשות שם, מה זה, חרב על העולם שלה. אמא שלי הגיעה, וכמובן לשלושתם לא היו ניירות כנדרש, ונשלחו לאיי אליס, האי ליד ברוקלין ששם שלחו את כל המהגרים הלא חוקיים. היו שם יום-יומיים, והרב חדקוב שלח איזשהו עורך דין להציל אותם, והיא ניגשה כדי לדבר אתו.

כשסוף סוף הגיעה והתיישבה, היא ראתה בטלוויזיה שהייתה לוויה גדולה, ונראה שהוא נסתלק, אז היא רצה לציון הרבי ואמרה... אני לא יודע בדיוק מה היא אמרה. הרבי - מה שהכירו אותו - זה היה ברור שלא יכול להיות, לא יכול להיות, כמו שאמר לפני כן - זה לא יקרה, זה תרמית פשוטה של חוסר-אמונה, כי זה הדור שלפני משיח. אז זה היה הרגשה כזו בקרב רבים. בקיצור, הם הגיעו, ויצאו אחרי כמה ימים, והיא הגיעה למרכז [770] ובכתה.

המראיין: זאת אומרת, "אני באתי בהזמנה של הרבי, ומי אומר לי עכשיו מה לעשות?"

האורח: בדיוק. הרבי עמד שם במרכז, ואמר לה: "אין לך מה לדאוג, זה לא קרה כלום. הרבי [הקודם] ידע מראש, ואם הוא הזמין אותך - יש לנו תוכנית מסודרת בדיוק. בבוקר ובערב איפה את מלמדת, ואיפה מסיבות השבת. יש לו מגירה - תיכנסי לרב חדקוב והוא ייתן לך את תוכנית העבודה שלו." היא נשארה, מעניין מאוד, וקיבלה דרכון זמן קצר אחרי זה.

המראיין: מי זה היה, הבחור הראשון שהגיע לרבי?

האורח: אז אבא שלי - הוא היה כל הלילה אצל האוהל, ובבוקר בא להיפרד מההורים לפני שחזר, כי הטיסה הייתה באותו לילה. ביום שני בבוקר הוא הולך בקינגסטון אוונציו, והרבי יוצא לקראתו. הם נפגשו, והוא עצר, ואני... אנחנו תמיד היינו בידידות, אז הוא עצר ושאל מה שלומי, ואני התחלתי לבכות, "מה קורה?" הוא אמר לי: "אתה יודע מה שהרבי אמר לי? אמר גם לאמא שלי - 'לא קרה כלום'." וזהו, נגמרה השיחה.

בקיצור, נחזור לסיפור של אמא שלי - היא הגיעה לניו יורק, נכנסה לרב חדקוב שנתן לה את התוכנית, והיא נשארה שם. וזה היה השידוך - שם, בסוכות, השתדכה. וזה שידוך שהרבי היה מעורב בו אישית. כלומר, בדרך זו או אחרת הרבי היה מאוד מעורב, כי אבא שלי היה בקשר קרוב מאוד עם הרבי.

אז זהו, השתדכה, ואחר כך, בפורים קטן, הייתה החתונה. הרבי סידר קידושין. והרבי כותב במכתב מיוחד "בעל שם טוב" על זה - זה המכתב עם תוכנית העבודה. צריך להבין, בשנים הראשונות האלה, הרבי סיכם עם אבא שלי - הוא כותב במכתב לסבא שלי שסיכם עם הבחור, עוד לפני שסגר את השידוך, שהוא ייצא לשליחות.

המראיין: ככה הוא כתב לסבא שלך?

האורח: כן, כתוב שם. צריך להגיד שמי שלא יודע - הסבא גם היה מקרוניץ [?].

המראיין: לא, הסבא שלי קרסיק מתל אביב.

האורח: אה, לסבא לרב קרסיק אמר שסיכמתי איתו שהוא ייצא לשליחות. נו, סבא שלי יושב בתל אביב, הבת שלו בניו יורק, הוא לא יודע בכלל מה קורה, מי חתם מה - ושום דבר. והנה הבחור אומר: "אני יוצא לשליחות הרבי." אז סבא שלי, בשנים הראשונות האלה - עוד לפני קבלת הנשיאות - תופס, ויש מכתב ארוך מהרבי שכותב לו שם מה התוכנית, מה השליחות, מה הוא צריך להיות שם. אחד הדברים היסודיים הוא שהוא יקים שם קהילה, ינהל אותה, ויבחר רב לקהילה - כך שהרב יהיה תחת השליח הראשי. דרך אגב, זו ממש תוכנית של הרבי, כך אני רואה את זה.

הרבי אז אמר לו - ברזיל.

המראיין: אני לא יודע אם בשלב הזה של המכתב...

האורח: אני חושב שכן, כי אז הוא נוסע לברזיל. הרבי כותב מכתב מאוד ארוך לסבא שלי, לשכנע אותו שירגע, ששום דבר לא יקרה. ואני, כל פעם שאני חושב על המכתב הזה - הרבי כותב: "איך ייתכן שתמים אחד בסתם [?]..." - מדבר על אמא שלי, כותב לאבא שלה. אני לא זוכר שהרבי השתמש פעם נוספת במושג הזה, שהבחורה "תמימה". זה מכתב מאוד מעניין - איך ייתכן ש"תמים בן תמימה" הולך להתחתן בלי שידעו על מה יבססו את חייהם, אם לא על שליחות. מכתב מדהים.

הם התחתנו בפורים קטן תשי"ג, ואני נולדתי בחשוון תשי"ד. וזהו, ולקח קצת זמן עם ההנהלה להגיע לברזיל.

המראיין: ברית המילה עצמה הייתה בסדר?

האורח: הברית מילה הייתה בקינגסטון. הסנדקים היו - אחד מבראנזוויל, אחד מבורו פארק. הייתי השלישי מתוך [המשפחה] שהיה סנדק, ועד היום אנשים שואלים אותי על זה. בדירה ברחוב קינגסטון פינת איסטרן פארקוויי - יש שם בניין גדול, זה היה שם.

המראיין: זה היה בבית, או שזו הייתה דירה?

האורח: בדירה - בדירה שבה הם גרו.

המראיין: והיה בה גם המוהל?

האורח: והיה שם - זה היה בי"ט כסלו תשי"ד, ויש שיחה של הרבי, שיחה בסעודת יו"ד שבט. וכמה חודשים אחר כך הרבי שלח אותם לברזיל. הייתי בברזיל עד תשרי תש"כ ומשהו, בגלל הרבה סיבות.

המראיין: כל השנים הראשונות האלה, כלומר, אתה זוכר משם? יש לך זכרונות משם?

האורח: בוודאי, בוודאי. השפה היחידה שדיברתי הייתה - סליחה - פורטוגזית. לא דיברתי לא אנגלית ולא יידיש.

המראיין: ההורים רצו שתדע את השפה?

האורח: לא, מהילדים את לא יכולה לשלוט - את לא יכולה להשפיע עליהם יותר מדי. סליחה שדיברתי עם החברים, עם הגויים שם - זו השפה היחידה שדיברתי, פורטוגזית.

המראיין: ואיך בגיל שמונה בעצם עברתם?

האורח: כן, בגיל שמונה. וחזרנו לברזיל לזמן מה בגלל הרבה סיבות. אחת הסיבות שאני זוכר - אמא שלי, לא היה חדר, היה חדר קטן, למדנו שלושה ילדים בחדר. אתי למד חיים אשכנזי שהיה בתקופה ההיא - עוד סיפור - גר שם שנתיים, רב אשכנזי והילדים שלו, שם בברזיל. הוא היה היחיד בכיתה, ואני עם שלושה ילדים - זה לא היה שייך, צריכים היו ללמוד. כל הזמן למדתי מאותו מורה. זה אחד הדברים - החינוך, ואמא שלי לא הייתה מסוגלת לחשוב בכלל לשלוח ילד. זה לא כמו היום, שיש ברוך השם בתי ספר - גם הנכדים שלי פה גרים, המבוגרים שלמדו כל החיים שלהם בבית ספר כזה - זה לא היה שייך, לא היה קיים דבר כזה.

המראיין: כן, לשלוח ילדים בגיל כזה, בן שמונה, מחוץ לארץ...

האורח: לא היה זה, ולשלוח לעיר אחרת -

המראיין: בלתי מציאותי.

האורח: בגלל זה, וגם סיבות אחרות, הם חזרו לניו יורק. אז אני אספר לכם קוריוז, משהו מעניין - הם חזרו מתוך תשרי... כשהם חזרו, הם ידעו שהם חוזרים - זהו, כן.

אז ההזדמנות הראשונה שאבא שלי עליו השלום היה יכול לקחת אותי לראות את הרבי - הוא היה באמצע השליחות, נסע פעם-פעמיים לניו יורק לראות את הרבי, אבל אני מעולם לא נסעתי, לא היה [מקובל] עם ילדים. הפעם הראשונה שהלכתי לראות את הרבי זה היה בערב יום כיפור, שהרבי עומד ליד הארון וקוראים לו, מחלק עוגת דבש לכל אחד. אז זה הזמן שאבא שלי החליט לקחת אותי לרבי. זה לא היה כמו בשנים האחרונות -

המראיין: שהיה תור מסודר?

האורח: תור מסודר, כן.

המראיין: כאן התור של הגברים, כאן התור של הנשים?

האורח: לא, זה קודם כל היה מכל הכיוונים - כל אחד דחף מכל הכיוונים. הייתה המדרגה הראשית, ואחר כך יש מדרגה למטה, ויש עזרת נשים שגם הייתה פתוחה, ומהפרוזדור הזה - ואני לא ידעתי מה זה, לא הבנתי למה דוחפים אותי, מה קורה. אני גדלתי פשוט, מהישיבה, ילד רגיל - ודחפו אותי ולחצו אותי, ונדחקתי וצרחתי, ועברתי את כל המדרגות בלי שום... כבר הגעתי אל הרבי, עם כל הבכי הזה.

המראיין: בקיצור...

האורח: כן, אתם מבינים - אבא שלי הלך בדרך המלך, הוא החזיק אותי ככה. לא היה לי - הייתי ילד קטן, בן תשע, לא...

האורח: הבנתי למה דוחפים אותי. סוף סוף הגעתי מול הרבי. עכשיו בסוגריים - סיפור בתוך סיפור. דיברתי על הלימוד אצל הרבי. אצלנו בבית הייתה תמונה גדולה של הרבי, וגם תמונה של הרבי [הקודם?], ואני כנראה התבלבלתי - מי זה, מי זה, מי זה.

המראיין: מי? [צחוק] מי זה?

האורח: אני לא גדלתי בקורונה הזאת, לא גדלתי בתקופה שלכל אחד יש מיליון תמונות. הייתה תמונה גדולה אחת.

המראיין: והתאים לך יותר שתראה בה? [?]

האורח: אני לא יודע משום מה, אני החלטתי ש... שתראה בזה. אני זוכר בשניות - תראה, זה מגיע לכאן [צחוק] - אבל זה בסוכה. אני עמדתי מול הרבי, זו הפעם הראשונה שאני רואה את הרבי מחזיק אותי, אבל אני לא... כן, לא זוכר את זה מגיל שמונה ימים כמובן. אז הרבי שואל: "שמע טוב, חסידים, אם זו פעם ראשונה שאתה נדחק בין חסידים - מה תהיה?"

המראיין: אני תהיה...

האורח: אז הרבי אמר שיהיה "בצוותא חסידים". זה "בצוותא חסידים". ועד היום יש לי ויכוח עם אשתי בסמינר מה יותר טוב לעשות - מרווח או צפוף. אשתי אוהבת מרווח, שיהיה מקום יותר נוח, ואני חושב שדווקא צפיפות היא זכות לחסידים. יש עניין כזה - צפיפות היא זכות לחסידים. איך הרמ"ש היה אומר: עץ בחצר צריך תמיכות ויסודות ומקלות כדי להחזיק אותו ביד, אבל ביער כולם גדלים זקופים וחזקים כי הם ביחד. אז זה "צפיפות" - זה חלק מהחסידות. זה היה בערב יום כיפור.

המראיין: נו.

האורח: ואז התחלת בעצם ללמוד, כלומר...

המראיין: בכיתה.

האורח: בכיתה ז' נכנסתי ללמוד בישיבה קטנה [?]. זאת ישיבה קטנה, שם למדתי עד חופש הקיץ. כל השנתיים האלה למדתי שם, המורים שלי היו הרב מרלו, הרב פוקס, הרב אלטוז - עברתי את כל המורים. ובאותן השנים גם למדתי כמה שנים טובות אצל הרב... יצא לו התפקיד להגיע לישיבה למסור שיעור.

המראיין: זה לא היה לו שום קשר עם הבחורים המבוגרים?

האורח: לא, אפס. הוא לא היה מגיע לחצר, לא ראית אותו שם, אבל עם הבחורים הקטנים זה היה כן, שנים מוכרות. התחילה שם איזו קבוצה, זה היסטוריה מעניינת בפני עצמה איך זה השתנה. אבל מה שאני זוכר - התפקיד שלו היה להגיע כל לילה לישיבה, בשעה שבע בערב, למסור לנו שיעור.

המראיין: הוא היה גם מתוועד איתכם?

האורח: כן, מדי פעם מתוועד. מאוד מאוד אהבנו את ההתוועדויות שלו, היה בהן חמימות מיוחדת.

המראיין: כן.

האורח: אז עוד דבר - היה לנו חבר בכיתה, פיצי ליפסקר, אח של כל האחים ליפסקר מניו יורק.

המראיין: אהבנו עוד איזה פברינגען בילד, זה היה משהו מיוחד.

האורח: ידוע שפיצי היה מדי פעם ממציא איזשהו "יום דפאגר" כדי שתהיה סיבה, סיבה למסיבה. בדיוק. יום אחד פיצי החליט שהערב חייבים פברינגען. כמובן לא דיברנו עם הרבי, הוא כבר הכין את הכיתה בפורמט של פברינגען. המורה נכנס, רואה שלא באים ללמוד, לא במצב רוח ללמוד. פיצי היה הספוקסמן, הדובר של הכיתה. היה שם ילד מוד שבשון, נהרג בתאונת דרכים כשר - יהודי כזה, בחור. "אנחנו רוצים פברינגען היום" [צחוק]. המורה אומר: "רוצים פברינגען? אנחנו באים" - פתאום פיצי אומר מילה כזאת: "חוץ" - כמו שכתוב בימות המשיח "חוץ".

המראיין: הרבי אמר לו משפט שאני לא אשכח אותו עד היום - "חוץ בזה סימן למשיח ולא כלי למשיח".

האורח: נגמר. זה סימן של משיח. הזכרת פברינגען - זה היה בישיבה הקטנה. אז הזכרתי, אגב, אוקיי. אז למדתי את כל השנים האלה בישיבה הקטנה, ואז עברתי למוריסטאון, לא - זה לא היה מוריסטאון, זה היה נוארק [?].

המראיין: אה, נוארק.

האורח: זה הגלגול הראשון של... לא, למדתי אחר כך בישיבה ב[?] בניו יורק. ואז הסדר היה שמגיעים ל-770, בעצם משם הגעתי ל-770.

המראיין: באותה שנה אתה מוצא את עצמך, פחות או יותר שנה לאחר מכן, אחד מ"השבעה בחורים".

האורח: זה קצת יותר מאוחר.

המראיין: בוא נסביר רק למי שלא יודע מה זה "השבעה בחורים" - זאת אומרת, זה מה שהנהלת הישיבה בוחרת, שבעה בחורים.

האורח: זה בעצם, אתה שאלת - זהו רעיון של הרבי, פברינגען עם הרבי, ואחר כך זאת גישה חינוכית מאוד מעניינת, כדאי להזכיר אותה. הגישה מדברת על כך שצריך לקחת קבוצה ולרומם אותם, והם יובילו את שאר הכיתה, הם יפעילו את שאר הבחורים.

המראיין: והעובדה שמתייגים שבעה בחורים שמעל כולם - זה לא יוצר קנאה ושנאה?

האורח: כלומר לא יוצר - לכולם יש תפקיד, "שררה אני נותן לכם" - זה סדר. צריך היה לעמוד בכמה תנאים, ללמוד שעה נוספת אחרי סדר לילה. שבעה בחורים בניגלה, שבעה בחסידות.

המראיין: ואתה היית במה?

האורח: אני בחסידות. והיה אמור להיות פעם בשבוע - אתה נותן, נותן פלפול בחסידות.

המראיין: כשהיית צריך להשמיע את זה לפני כן למישהו?

האורח: היינו צריכים לדבר עם הרבי על הנושא. אז הרבי קרא לנו, שבעה בחורים מהקבוצה הזאת, מהכיתה שלי. אמרנו: "בכבוד, אנחנו רוצים, אבל לשבת וללמוד גם כן, ואחר כך להגיד את זה לפני כולם?" הרבי אמר לנו דבר מאוד יפה ואני עד היום זוכר אותו. הרבי אמר לנו: "כשאתם תתחילו ללמוד חסידות, תיקחו איזה ענין, תלבנו אותו ותבינו אותו היטב - אם תבינו את זה, תרצו להגיד את זה."

המראיין: תרצו להגיד את זה - למה? אתם מתביישים להגיד את זה?

האורח: כי אתם לא יודעים, מתביישים. אבל אם הדבר ברור לך - אדם שלומד טוב דבר ויודע אותו, אוהב לספר אותו לחבר שלו. "בוא תשמע, למדתי היום יום-יום שלי." זה כמו גיבור - אתה בא, אתה רוצה לתת את זה, אתה רוצה ללכת עם זה. זה מה שהרבי אמר לנו בחדרון של הרבי, ליד דוד רסקין, החדר הקטן הזה. נכנסנו שבעה בחורים עם דוד רסקין ועם רב ריאל, כולם [צחוק].

זהו, אבל זה לא היה בהתחלה. אני הגעתי לשם, ל"חופטס" [?], לסרצבני [?]. ואגיד לך משהו מעניין - ההורים שלי גרו בפרזנט פוינט, קינגסטון - מה המרחק הכי קרוב שיכול להיות. כן, אמא שלי עדיין, ברוך השם, שם עד היום בת מאה ועשרים. אני הייתי שנתיים אחרי נוארק, שהיה סגור, פעם ראשונה כי בבית הייתי "אקסטרני", אבל שם הייתי "בבתים חמים", כלומר לגמרי.

המראיין: ואז התחלת להגיע?

האורח: שלוש פעמים ביום הייתי גם בבית לאכול, ובלילה הייתי ישן שם.

המראיין: היית ישן בבית?

האורח: בוודאי, אני רק "מבקר בתים חמים", לא "בתים חמים" ממש. אני התחלתי לנדנד לאבא שלי בתקופה ההיא - אני רוצה מיטה בפנימיה, שם, במגורים. פנימיה עוד לא הייתה נולדה, לא הייתה עדיין הפנימייה. היה אז רק בניין מעבר לכביש.

המראיין: איפה שהיום נמצאים המוסדות?

האורח: שם היו רק חדרים, לא היו שם משרדים, שום דבר - זה היה רק חדרים של הבחורים, מעל ה"זאל".

המראיין: ורצית...

האורח: אמרתי: אני מבקש מהם, אני לא אמרתי שאישאר שם בפנימייה, אני אבוא הביתה להגיד שלום, אבל אני רוצה מיטה. אבא שלי דיבר עם דוד רסקין, בן כיתתו. אבא חשב: מה הוא יחשוב, שאנחנו לא מסתדרים? [צחוק] "הילד לא רוצה בבית?" אבל אני אמרתי: "בבית יש לך בית מסודר, ברוך השם, אבל אני רוצה להיות ב'בתים חמים'." אני ילד לא קטן הייתי, כשרציתי משהו. יום אחד אבא הלך ודיבר עם דוד רסקין. אני זוכר, אבא שלי חזר, פניו צבועות. רב דוד אמר: "כן, כך צריך להיות, כל הכבוד." מיד הוא נתן לי מיטה, נתן לי מיטה בסניף שם למעלה. "כך צריך להיות" - וככה נשארתי, חזרתי להיות במגורים.

אחר כך הייתי שליח באוק פארק [?]. אוק פארק - נוארק כבר נסגר אז, מישהו שלח אותי לשם לפעמים שישי. חיפשו שלוחים, אז אני הייתי שליח שם.

המראיין: זה היה עוד לפני ש... כלומר הנושא של בית הרבי התחיל אז?

האורח: לא, זה עוד לא התחיל אז. זה היה בחגים ההם שהיו סעודות בבית הרבי הקודם, ובחורים נכנסים לשם.

המראיין: זה עוד משהו אחר?

האורח: אוקיי, הרבי אכל למעלה בבית הרבי הקודם, עד שהרבנית נפטרה - בתו של הרבי הקודם, שהייתה מארחת. אז כמובן הייתי בכל הסדרים שיכולתי להיות בהם. יש הרבה סיפורים על הסדרים עצמם, זה עוד נושא אחר. אני עושה כל שנה סדר, לדוגמה לבנות גם כן מזמין ישיבות - כן, מאוד מעניין, אבל זה חיטריק, זה משהו אחר. רשמית היה מותר לבוא רק לסדר, לשאר הסעודות היה אסור להיכנס. אבל היו כל מיני דרכים שיכולתי להיכנס פה ושם, אבל כמעט לא היו שם אנשים. בליל הסדר הייתי שם, עשרה סדרים ויותר הייתי שם לראות את הסדר של הרבי. זה עניין אחר.

אז למדתי ב[?], הייתי שליח באוק פארק, בפנימיה עם בחורים, ש...

המראיין: שכביכול היית צריך לפעול בקרבם כשליח?

האורח: מנדי גרונר, מנדי גרוכובסקי, זופרוביץ' [?] - כל הקבוצה הזאת, אלה הבחורים שהיו בישיבה קטנה שם באוק פארק. היינו צריכים, ברוך השם, אני הייתי עם קבוצה מאוד יפה, מאוד מאוד טובה - היה שם ישעיהו [?], יוסל גוטניק, שלמה בנדט - קבוצה מאוד יפה של בחורים. באותה שנה למדנו, ואחר כך חזרנו לסניף בניסן, לישיבה גדולה. הרבי בחר אותי לנסוע לשנתיים לאוסטרליה. אני כבר הייתי מבוגר, הייתי כבר בן עשרים ומשהו.

המראיין: ושאלו אותך אם זה מפריע לך?

האורח: אמרתי שלא, לא שאלתי את ההורים, לא מפריע.

המראיין: ידעת מראש שזה לשנתיים ימים?

האורח: ידעתי שזה שנתיים. זה היה שנתיים הכי יפות שהיו לי בחיים.

המראיין: שנתיים הכי יפות שהיו לך בחיים?

האורח: כן, השנתיים האלה - זה מנותק מכל העולם, זה בסוף העולם, שנתיים הכי יפות שיכולות להיות. בשנתיים האלה לא היה פקסים, לא ווטסאפים, לא שום דבר, לא פודקאסטים [צחוק], אפס, אפס. היינו צריכים לחיות עם הבחורים שם עשרים וארבע שעות ביממה, שבת, יום טוב, סוכות, ראש השנה - הכל, היינו שנתיים עם הבחורים. שנתיים עם הבחורים - אין לך מושג.

המראיין: חגים, הכל, פסח?

האורח: הכל, היינו צריכים שנתיים. אתה יכול להבין, אני באוסטרליה, הבחורים שם לומדים - הם אוסטרלים בעצם.

המראיין: רק אוסטרלים, אין שום דבר אחר?

האורח: רק אוסטרלים. ואתם מדברים איתם באנגלית?

המראיין: אה, אנחנו באנגלית.

האורח: בחורים שאף פעם לא יצאו, לא ראו את הרבי, זה לא היה - כל היום, כולם, שום דבר. לא היו בחורים שם בכלל שראו את הרבי. זה היה בחורים נטו שהתקרבו - היום הם מאנ"ש חב"ד. הם היו צריכים, וברוך השם הייתה הצלחה גדולה עם הבחורים האלו ממש, כי חיינו איתם, זה לא "עבדנו" - לא היה עדיין רשת, ושם כל שישה בחורים, כל אחד היה לו את השיעור שלו, ואחרי השיעור שלו הוא לומד איתם חסידות, לומד איתם נגלה. זה היה שנתיים הכי... אתה יכול להבין שאני הייתי שם שנתיים, בפסח, בל"ג בעומר, בפסח.

אמא שלי ואבא שלי דיברו איתי חמש פעמים בטלפון, כל השנתיים. היום תינוקת לא מדברת פעמיים עם אמא, עדיין יש קשר. אבל שנתיים - חמש פעמים, פעמיים בכיפור [?], פעמיים ביום ההולדת שלי שהתקשרו להגיד שלום, ופעם אחת היא מתקשרת שסבתא נפטרה - סבתא קרסיק נפטרה, וסיפרה שהיא נוסעת לארץ לקבורה. היא נפטרה בניו יורק והביאו אותה לקבורה. היא נפטרה, היא החליקה שם.

אז בקיצור, אתה יכול להבין שחמש פעמים בשנתיים, אבל חייתי את זה - אתה יודע מה, חייתי את זה. לכן אני רוצה להגיד לך, אני מדגיש - כשפתחנו את הישיבה אמרתי, רק בתנאי שכולם יהיו במגורים ללא יוצא מן הכלל - אין אחד כזה שפתאום ישן באיזשהו מקום אחר.

המראיין: היחידים - יחידות הבנות - שאני מרשה, זה גם כן היה בקשה. אני לא כל כך הסכמתי. הרב קפלן גיסי עליו השלום ביקש שאני אנסה - אני התרתי לבנות צבתיות [?] שההורים גרים כאן, שישנו בבית. אז עד היום יש בנות שבאות ככה, הכל ביחד. אני לא הולך הביתה, אני קיבלתי את זה, אני הרגשתי את זה. אני שנתיים באוסטרליה, שנתיים שם, ביקשתי לישון. אני הרגשתי שזה מה שמעצב את האדם, שהוא נמצא שם עשרים וארבע שעות ביממה, הוא חי את זה.

אז באמת, השנתיים הכי יפות שהיו לי - אני בן אומר לך את זה, אני כמובן חוזר על זה - זה היה חיים, באמת חיים, בלי עיתונות, בלי רדיו, שום דבר, ניתוק גמור, אפס. זה משהו.

בל"ג בעומר, לקראת ל"ג בעומר, אני חזרתי - חזרנו כל הקבוצה.

המראיין: כל הקבוצה?

האורח: בערב פסח, יצאתי ממש - מעניין, בערב פסח עמדתי במעמד חלוקת מצות, מקבל מצה - לכולם נותנים שתי חתיכות, והרבי נתן לי מצה שלמה. אני אגיד לך משהו - התגובה שלי עלתה כמה קומות, זה הכל, הכל. שנתיים שם, הרבי כתב לנו מכתבים אישיים אישיים.

המראיין: כן.

האורח: האברך יוסף יצחק, כן, ממש מכתבים אישיים. ואם כתבנו מכתב, קיבלנו מכתב אישי בחזרה. הרבי התייחס לניסיון. אני חוזר עכשיו לשנת תשל"ג - נכנסנו ליחידות.

המראיין: תשל"ג זה כשיצאתם?

האורח: אני חוזר - כשיצאנו שם היינו ביחידות.

המראיין: הייתה לכם יחידות לפני כן?

האורח: אני חושב שזה היה בתשל"ב. מה שהיה - היינו שישה שנוסעים, והזמינו גם שישה שחזרו, שהם גם ייכנסו איתכם יחד בתוך החדר של הרבי. אנחנו השישה עמדנו ליד החלון, והשישה שחזרו עמדו ליד הספרייה, ליד דלת הספרייה. רב חדקוב ליד הרבי. הרבי שואל את חדקוב: "האם זה כולם? לכולם?" הוא אומר: "כן". "אז אלו הנוסעים ואלו החוזרים?" "כן." "מאיפה אתם?" אנחנו היינו הקבוצה הרביעית, אלה שחזרו - הקבוצה השלישית. הרבי שאל: "איפה הקודמים?" והוא ענה, מה הוא? הרבי ממשיך לשאול, אני התחלתי לזוז.

הרבי מבקש לקרוא לקודמים - איפה הם, מה הם עושים? הרבי ממשיך לשאול. אני התחלתי לזוז, אחד שעמד לידי נתן לי "בעקס" [?] כזה - תישאר, תתרגע [צחוק]. אז אמרתי לעצמי: אני אלך לקרוא להם. זאת אומרת הוא שומע מהרבי שהוא רוצה, אבל הם צריכים לעשות את זה בעצמם, אתה מבין, זה לקח הרבה זמן. אז הוא עמד ככה, ואתה עומד שם עשר דקות שומע: "קפלן! קפלן! לימים נהרט! לצוק! מינקוביץ'! איפה כולם?" התחילו צעקות. בינתיים הרבי עומד, מסתכל. אחרי עשר דקות בערך, אני נכנס, כולם נכנסו, כולם הגיעו לשם. הרבי אמר לנו מאמר, אמר מאמר - "איפה מחא שלג" [?]. ואחר כך, כשנסענו, הרבי לא רצה שנבוא ישירות - היינו צריכים לנסוע דרך הארץ, לא ישר. היינו שבוע באנגליה, ואחר כך שבוע בארץ, בירושלים.

המראיין: הרבי הודה [?] מאיפה לקחת, ואחר כך הייתם בקפריסין, הודו, אינדונזיה, וזהו, עד שהגעתם לאוסטרליה?

האורח: אוסטרליה, כן.

המראיין: אז זה היה הנסיעה לאוסטרליה.

האורח: אני חוזר עכשיו לסיפור של פסח ל"ג - כשחזרנו, הייתי מאוד מאוד [נרגש], והקדשתי כאילו - הנה הרבי נותן לך מצה שם. אני עומד ב"מוצאי פסח" - יש פברינגען שהרבי נותן יי"ש, אחרי כל יום טוב מוצאי - ואני עומד שם בתור שלי, מגיע, אני עונה אצל עצמי - "כל הכבוד, אני עובר ליד הרבי עם כוסית", והרבי נותן, ואחר כך הרבי נותן בקבוק יין.

המראיין: בקבוק יין?

האורח: יין, לא משקה. כן, הרבי נתן בקבוק יין. הרבי אמר: "זה בשביל התלמידים שלך." אמרתי - תפסיק לחשוב על עצמך, תחשוב על התלמידים שלך. זה המסר.

המראיין: זה היה מסר מאוד ברור?

האורח: כן. אז באנו - זה פסח, חזרתי ל-770, למדתי שם. היה הוראה מהרבי לא לצאת מהשליחות לשום דבר, והיו עסוקים בכל מיני דברים באוסטרליה. אז גם בקיץ נשארתי שם.

המראיין: אחרי שכבר הייתם בשליחות שנתיים, אז לא הייתה הוראה שאתם לא תצטרפו לבחורים שיוצאים למברכים בקיץ, אלא תמשיכו ללמוד שם?

האורח: אז היינו שם עד ל"ג בעומר, ואחר כך חזרנו ללמוד. בלוד התחתנתי, ברוך השם.

המראיין: כשהרבי גם סידר את הקידושין שלך?

האורח: לא, הרבי לא סידר קידושין, הרבי כבר הפסיק לסדר קידושין קודם לכן. אני התחתנתי בדטרויט כי שבוע-חודש לפני כן אחותי התחתנה בפיקסקיל, אחותי התחתנה בניו יורק. אני מאוד מאוד רציתי להתחתן בניו יורק, ליד החלון של הרבי, כמובן.

Below is the cleaned, readable Hebrew transcript based on the instructions:

האורח: זה מישהו צריך ללוות אותם. זה כמו שסיפרתי קודם, אתה עציץ פעם בחצר, נו.

המראיין: כן, כן, צריכים להיות יחד.

האורח: אז אני כתבתי, ברוב פשטות כתבתי לרבי, החלטתי להפנות אותם למוסדות אחרים.

המראיין: לא לחב"ד?

האורח: לא ממקור שלנו.

המראיין: הרבי כתב לך.

האורח: החלטתי - אין דן יחידי, לא יכול.

המראיין: אין לך זכות להחליט, דן יחידי זה הקדוש ברוך הוא, אתה חושב מה?

האורח: החלטתי, כן, בסדר. ובאותו זמן התחלתי לחשוב איפה - אז התחלתי לחשוב, איפה לעשות, צריכים לעשות פה סמינר, אני לא יכול להיות גם שם וגם פה, זה צריכים. והתחלנו, ואז היה יהודי בשם שלמה צורף.

המראיין: אתה לא הכרתי אותו, שלמה צורף.

האורח: עוד שלמה, רק בטוב ת"ד, הוא היה חוזר בתשובה והיה קודם כל מורה בסמינר, יהודי מקומי.

המראיין: בטבעון?

האורח: והוא היה חוזר בתשובה, היה מורה בנהלל, בקיבוץ, בסמינר של הקיבוצים, ואחר כך הוא היה מנהל של הסמינר.

המראיין: סמינר הקיבוצי.

האורח: כן, כן, זאת אומרת, זה בתל אביב, זה סמינר הקיבוצי בנהלל.

המראיין: כן.

האורח: והוא - אז הגעתי, ואני כל הזמן, אני הבאתי אותו להרצאות, ושנה אחת לא היה מדריך פדגוגית, אז הוא היה מדריך פדגוגית. כן היה ידי שמאוד רצה שאני אפתח פה סמינר, אז הוא הביא אותי אז ל-

המראיין: הוא היה יחסית חב"ד?

האורח: זה כן, משלנו גם, זה גם ממש, ממש לגמרי. והוא אז הכיר את המנהל של גורדון, הממלכתי, סמינר.

המראיין: התיכון הממלכתי גורדון, כן.

האורח: לא, תיכון. הסמינר, מכללת גורדון בחיפה.

המראיין: אז הוא הכיר אותו כברנש, הזה, היהודי הזקן, לבן ארוך, עם כובע, זה ככה מנהל, זה נכנס.

האורח: כן, נכנס. יש מספרים שהוא הגיע פעם בסוד החינוך לדבר על הנשים, אז אמרו לו "פעם תגיד למנהל שלא ישלח את העוזר שלו". הוא שכנע במכללת גורדון [כחכוח] שמכירים בכם, שאנחנו פגשנו אותו שבת, אז המנהל של מכללת גורדון אמר [כחכוח] "כן, למה לא, יש לי שלוחה בירושלים אצל החרדים, חב"דים, למה לא".

המראיין: אז אז הייתי - אשתו, וזהו, הוא הסכים, במקום מתנה: "כן, אנחנו נהיה שלוחה של גורדון". מיד אז מנהל של "שנן" שם, וינברג, שמע את זה, הוא אמר: "אם כן, אם זה עם גורדון, לעשות שלנו, מחתי דתי של שנן ודאי". אז כבר יש שני קלפים ביד, גורדון ושנן. ובאתי עם שני הקלפים, רב חפר: "מה אתה רוצה, מה אתה מציע לי, גורדון או שנן, או שאתה תיתן לי אפשרות כבר לא לברירה". והוא נתן לי להיות שלוחה. זה כך התחיל [צחוק] [התנשפויות].

המראיין: לגשת, כן.

האורח: אז פתחנו את השלוחה, וזהו, התחלנו. אז השנה הראשונה לא היה אפילו כיתה, איפה להיות, לא היה מקום. אז אשתי - המנהל של "אור מנחם" [צחוק], אשתי הייתה - מנהל של אור מנחם, הבנים, הבנות אור מנחם, בנות, בציפת יסוד, נתנה לי שמה כיתה. שמה ככה זה התחיל.

המראיין: זה היסטוריה.

האורח: במשך הזמן זה גם נהיה גם מוסד מקביל גם לבנות חוץ לארץ, בנות חוץ לארץ, מוסד שהתחיל לאט לאט.

המראיין: לאט לאט.

האורח: התחיל, שנה ראשונה שתי בנות בתוך כיתות ישראל, שנה חמש, נו, אני לא פותח מסלול, זה לא שלי. 15, 20 כבר היה לכיתה, לא כיתה נפרדת, כיתה שחלק מהלומדות היו - זה התחיל, ולאט לאט זה התחיל. וזה היום - זה שני מוסדות נפרדים, אבל תחת כל הגג, אבל בזמנים אחרים, ומורות אחרות, וזמנים אחרים, וחופשות אחרות. פעם לא - לא, חס ושלום, אל תחשוב - מה זה, שתי דירות, דירות חול, דירות ישראל? לא, חס ושלום, לא שייך. היום זה שתי - באמת, להתחשב - היום זה היסטוריה, זה כבר 150 בחול ו-200 ישראל. זה כבר זה היסטוריה.

המראיין: כן, וההיסטוריה הזאת, בוא ננתח אני - אני באופן אישי יכול לומר, כאבא לבת, בתי היחידה לומדת אצלכם, וממש חוזרת כמו משלחת אחרת, ת"ל ממש, בשפה, בז'רגון, במושגים. זה לא יאומן. אני שואל, זה לא יאומן, להיות ל - לצפות מבת פשוט להיות כמו, לא רק תומכת של תמימים, אלא כמו שאתה אמר - את התמימה שהרבי כתוב.

האורח: מי פתח את התיכון בניו יורק? הרבי היה מרכז של חינוך, הרבי הוא זה פתח, זה בת"ד לבנות, פתח. זה נוטו הרבי, הרי זה מרכז של חינוך בסביבת ניו יורק, תחת מרכז של חינוך, במרכזנו עד היום, עד היום.

המראיין: והאמת שהתוצאות מדברות בעד עצמן, ורואים את זה - באמת, כמו שאמרתי, רציתי ללבן ככה כמה דברים. למשל, אחד הדברים שאתם ממש אומרים - מה שאני כבר הספקתי להתוודע לו, אתם אומרים לבנות, ממליצים לבנות לנסוע בראש השנה.

האורח: כן, הם כן נמצאות כאן, לאחר מכן, לקראת תשרי לקום ולנסוע לרבי. יש תוכנית כבר, והכל מסודר.

המראיין: אבל בכל זאת, זאת אומרת, אין סכנה? אתם לא חוששים מסכנה, מפני - בוא נקרא לזה, היניקל החיצוני - אם אתם שולחים אותן שם לניו יורק, זה כבר לא בשנות ההורה והטוב שהם עוקבים, שהרבי נכנס, הרבי יוצא?

האורח: בכל זאת, אתה כותב מפורשות - אתה בעצמך כותב שזה מפורש, אתם ממליצים, וזה חשוב, והבחורה באמת, אם היא רצינית, מאוד היא חוזרת קדושה, חוויות ותחנים.

המראיין: ודאי, ודאי, אבל אם יש לי פקפוקים, יש לי פחדים, כי אם אתה לא מוכן לזה, ואתה נוסע עם זה לניו יורק לא לרבי, אז זה -

האורח: אבל הבנות שלנו בנות טובות, ואחד - ואחד, ומי שנוסעת, נוסעת לרבי, לא מציעה 1,000 דולר או יותר כדי לעשות שופינג.

המראיין: כן, זה ברור. השאלה אם לא על הדרך, דרך, זולגות לכל מיני כיוונים אחרים?

האורח: בתוך זה שלנו דווקא הולמים את זה, החינוך, עד כמה שאנחנו יכולים - זה כבר לא בידינו, זה אנחנו שיעורים, אני מתקשר, משפיעים מתוועדים איתם, אני משתדל עד כמה שאפשר. אין אפשרות - אבל זהו, הרבי - הרבי יצפה - סגנון, איך אמרנו - הרבי יצפה - זה צפה מראש, כן, זה המצב, זה הניסיון האחרון שלנו - לשלוח את הבנים והבנות לרבי בעזרת השם.

המראיין: אמרת לי לפני שהתחלנו את השיחה, דיברת - ציינת על נתון מבהיל, שיש לך רשימה מסודרת של בנות שבעצם טרם -

האורח: זהו, זה נושא כואב, זה נושא כואב, זה נושא כואב. ואני, לצערי, לא מספיק מטפל בנושא הזה.

המראיין: מה - יש לך רשימה מסודרת?

האורח: מיום היווסדה של הסמינר עד היום, של כל התלמידות שלנו, הרווקות.

המראיין: זה מהיום - מזה יש לי רשימה מסודרת, מה אני עושה עם זה? אני שולח - אני שולח את זה ל - וזאת רשימה מדובר ברשימה גדולה, כלומר ב-270, 80 בנות?

האורח: פחות... כן, וזה מגיל ג' ומעלה, מגיל ג' ומעלה. כואב, כואב מאוד.

המראיין: אני - אני - אני קודם כל, קודם כל, קודם כל, אני לוקח את זה לאוהל. כל פעם שנוסע לניו יורק אני לוקח ולוקח, אני שולח את זה לאוהל. מה אני אגיד - זה כואב, זה כואב מאוד. היום, אני לא רוצה להאשים את אף אחד, אבל המצב היום, עם האינטרנט, ועם התמונות, ושהם שואלים על הבחורה, הם מבקשים לראות תמונה - אני לא רוצה לדבר על זה, אבל אז זה כואב, כי כולם מכירים, וכולם בתקופה שלנו - ברור שכשנודע שבת או חבר נהיה - אם כן חתן או - מה זה, לא יודעים מי זה, מה זה, לא יודעים, אם שמעתי שבת, בת שלך - קלה, מה זה? לא פעמיים, פעמיים שהולדת אותה ופעם אחת שהיא נהייתה כלה, לא ידענו שיש לו בת, ויש לו זה. היום כולם מביאים את הכל, הכל.

המראיין: כולם, הכל פתוח והכל מדובר.

האורח: וכל זה - אז מזה, אז כשהיא נפגשת, אז הוא נפגש, כל החברים יודעים, והיא נידה - זה מאוד קשה, זה דור צריך, זה מאוד קשה, מאוד קשה. ואני חושב שזה אחד הדברים שאני ניסיתי להוריד - את הנושא של תמונות, לשלוח תמונות.

המראיין: ראיתי שאתה נלחם ברוח.

האורח: אבל זה לא שייך, הבחור, המשפחה - לא, המשפחה, האמא רוצה - זהו, אז אתה יודע את - לא, יקן, יעשה במקום הזה לתת את הצר, לפני הבחירה.

המראיין: כן, הצר.

האורח: הצעירה, לפני הבחירה, תתן - את הצר, התמונה. מה - את הצר, הצר [צחוק] - את הצר, איך יעשה במקום - לתת את הצר, את התמונה, לפני הבחירה.

המראיין: מרתק, מאוד, מאוד מרתק. מעל ומעבר למצופה, אני בטוח שכל מי שיצפה בזה יגלה המון המון דברים שהוא לא ידע. באמת, תודה רבה, גם על הבשורות הטובות.

האורח: בשורות טובות, שתמשיכו להצליח, ועד מאה ועשרים, ימים ושנים טובות, ובריאות הברזל.

המראיין: אתם לא צריכים את הברכה שלנו, אבל בכל זאת אני אומר את זה עכשיו, גם בנימה אישית, אבל גם בכלל - אני חושב שאני משמש כפה לכל מי שזכה אי פעם שהבת שלו, או נכדתו, הייתה כאן. ותודה רבה על הזמן הרב שהקדשתם לנו, ועל הבית שפתחתם בפנינו, תודה רבה לכם על הצפייה.

תודה רבה ליוסף דוד צבי, שעשה איתי את כל הדרך לצפת, תודה רבה.

>> סליחה.

תודה רבה ליוסי ריבקין, מנכ"ל. תודה לכם על הצפייה, ניפגש בפרק הבא.

I don't have access to the actual video or its captions—what you've pasted is just promotional/interface text from a transcript tool (e.g., a Chrome extension/website), not the real YouTube automatic captions of the podcast episode.

To proceed, I need you to paste the actual raw transcript text (the Hebrew captions content, with ">>" speaker markers) so I can clean it up according to your instructions.