לבנימין אמר | פרק 2 עם הרב אור זיו | פודקאסט מבית COL

האורח: לא היה צריך לשמור מצוות, אף אחד לא דיבר איתי על מצוות. הייתי בא, נהנה, קורא את שיחת השבוע, לוקח את זה הביתה. אז אומר, אצל אמא שלי יש את השיחות השבוע של אז, אתה יודע, צבעוני כזה, יש לי אוסף. קח את זה הביתה, קורא, מתרגש, חוזר עוד פעם, קורא - לא השתנה שום דבר. הייתי הולך לכדורגל, אוכל עם המשפחה כמה דקות ונוסע לאן שנוסע. זהו, זה הייתה הילדות שלי. אז מצד אחד מאוד מאוד חילונית, מה שנקרא, במציאות. מצד שני היה כן איזה נקודה אחת ש...

המראיין: איזה עוגן אחד שפתאום יצרת?

האורח: עוגן, שאפילו לא ידעתי שזה עוגן. אז לא אמרתי "זה שומר עליי", לא נהניתי, הבנתי דבר חשוב - זה נתן לי איזה פרספקטיבה של אמונה. עשיתי את זה כי אני רק רוצה... לא יודע מה, להיות מגניב, אף אחד לא ידע מזה אגב, לא סיפרתי את זה בחוץ. כן, אבל כן הרגשתי משהו...

שאני לא יודע להסביר אותו. אז אתה יכול להסביר אותו? זה ה... וכן הלאה, כן, משהו אלוקי וכן הלאה. אבל באותה עת זה פשוט נראה לי נכון. אז החלטתי שאני עושה את זה - גשם לא גשם, שלג לא שלג, אני הולך לבית כנסת בערב שבת. וזה הכל. זה היה פחות או יותר הילדות שלי. שאלת על הילדות.

המראיין: כן.

אז קדימה - אתה בצבא, בצבא אתה בגולני כמו שאמרת.

האורח: כן.

המראיין: ושירות קרבי [?], אני מניח, שירות א... [?]

האורח: יש נקודה מאוד מאוד מעניינת, אני... אני רוצה להיזהר בדבריי כי יש לזה השלכות. הצבא זה מקום נורא לאדם שמחפש רוחניות, בסדר? כמו שאתה אמרת, לפחות בקרבי.

האורח: אני באתי לפני הצבא, היה לי שמונה חודשים של עבודה מועדפת - סליחה, עבודה לפני הצבא, זה אחרי זה.

>> היה לי איזה הכרות עם איזה בחור, גרמנו קראו לו, בחור תימני, שהיה איתי כמלצר באותו בית קפה. ונקרה לי להתקדם במשהו קטן שרציתי לעשות כבר הרבה זמן ותמיד חששתי ממנו - זה להניח תפילין. פה היה השינוי, פה נדבר על זה בהמשך על התפילין. אבל כשאמרתי לאותו גרמני, שמעתי שהוא מניח תפילין כן, יש לו משמעות לפני הערב, הוא מניח תפילין - אמרתי לו: "אתה יכול ללמד אותי איך מניחים?" הוא אמר לי: "מה זאת אומרת אתה לא יודע?" אמרתי לו: "בר מצווה, פעם אחרונה לפני חמש שנים, לא זוכר." אמר לי: "אין בעיה, בוא." אמרתי: "לא, לא פה, בוא ניכנס לאיזה מקום שאף אחד לא יראה." שם יש איזשהו - היום קוראים לזה ממ"ד - אז היה איזשהו מקלט שם. אמרתי: "אני רוצה שם." אמר לי: "אין בעיה, אבל עכשיו מאוחר, מחר." אמרתי: "בסדר." זה לא היה קשור לחב"ד בכלל, "מחר, בסדר." בקיצור, אני מגיע איתו למחרת, הוא מביא את התפילין לפני המשמרת, ואני מניח תפילין. מאז, עד היום, לא הפסקתי. אותו דבר גם תפילת שחרית לא הפסדתי. אבל שם היה שינוי - כבר שם הרגשתי משהו מאוד מאוד פנימי, שהוא התחיל להיות ללהבה, כאילו משהו שבער בי. לא אתן לך להסביר את זה.

>> המראיין: והיית משתמש כל יום בתפילין שלו?

האורח: אז היה לי תפילין מהבר מצווה, שלימים הבנתי שבכלל פסולות ברמה הכי ירודה. אבל שרציתי לקחת את התפילין, הייתה לי סיעתא דשמיא שמישהו אמר לי: "תשמע, בוא תביא את התפילין." אני כבר לא זוכר מי זה היה, אין לי ציור שלו, אני רק זוכר שהיה את האירוע. אמרתי: "מה צריך לבדוק?" הוא אמר: "תבדוק." ואז לקחתי אותן לבדיקה, ולא הייתה לי שום אהבה מינה בכלל לבוא ולהגיד "זה פסול מיסודו".

>> המראיין: אז חשית תפילין, וההורים שרואים את האקטים האלה -

האורח: בזכותם ייאמר, גם על שבת, גם על הכל - שום דבר לא אמרו לי.

>> המראיין: אור, תשמע, כדאי שלא...

האורח: אפשר להתבלבל בי אז. זה לא שבהתנהגות שלי החיצונית משהו זז. אנחנו בפודקאסט חב"די אז אני לא יכול לתאר יותר מדי תיאורים, אבל נותן ליד הדמיון להיות חופשית - כל אחד, אי אפשר לחשוד בי, בוא נקרא לזה ככה, שאני הולך לאיזשהו מקום שנקרא "דתי" ולא לדבר חרדי. אבל לזכותם ייאמר - שום דבר, כלום, זרמו איתי. זה בהמשך יפגוש אותי, כן, אבל נדבר על זה. כל פנים, שאני מגיע לאירוע של הצבא אני כבר מגיע הרבה יותר חם. אני רוצה להתפלל תפילת מנחה וערבית, על תפילת שחרית עכשיו. למה אני עושה את זה? כי בצבא הכל נורא נורא דיכוטומי - טק טק טק, אני אעשה. אז לא היה לי מי שחשב על זה בכלל, הנה זה קורה, חברה הולכים, אני גם אלך איתם, והיה לי מצד אחד טוב, מצד שני לא הרגשתי כלום. ואני אומר לך - המקום הקשה ביותר שאני חוויתי ביהדות שלי הרוחנית, זאת אומרת בהנאה. יש לי - אני אומר לחברים שלי בבית חב"ד - יהדות זה פאן. זאת אומרת, זה לא חייב להיות פאן, אבל צריך שיהיה פאן, צריך שתיהנה מהיהדות שלך, שלא יהיה איזה משהו מאוס. כן, זה לא - עכשיו אם זה לא כיף אתה לא חס ושלום, אבל אתה חייב לשאוף שהיהדות שלך תגרום לך לשמחה, שתגרום לך לעונג, חייב להיות - אתה חייב לשאוף לשם. אם לא, כן, כידוע זה שיחה של הרבי בעל כרחך אתה חי, מכרחו אותו נחש - לא ניכנס לזה, אבל חייבת להיות איזושהי עבודת השם הכי בסיסית, בייתי, שתהנה מהיהדות שלך. שם לא נהניתי. בצבא שרדתי שלוש שנים, שרדתי כפשוטו. וכאילו התהליך שהתחיל איפשהו בגיל 15, לא תמיד היה בנפש, אבל בתפילין - מה שאני זוכר חצי שנה לפני הצבא שכבר הרגשתי משהו יותר חם - בצבא זה נעצר לגמרי. אבל הקפדתי, לא הפסדתי מעולם תפילין, ולא הפסדתי מעולם תפילת ערב שבת מנחה ערבית שחרית - כבר לא, זה תלוי בסיטואציה, אבל זה מה שלקחתי לעצמי. ולכן אני אומר - הצבא מצד אחד זה מקום שמאוד בנה לי את הנפש מבחינת האחריות והכל, מצד שני מבחינה רוחנית, אני לא - פשוט, בסדר, זאת נקודה.

ואז השתחררנו מהצבא, וברוך השם, אתה יודע שנסענו לחוץ לארץ, לתאילנד. גם זה לא קרה מיד, חצי שנה עשינו עבודה מועדפת, תסכסנו שבעה חברים - זה לא קורה בתקופה הזאת, לפחות, אין כמעט ציור של שבעה חברים שנוסעים ביחד לפרק זמן בלתי מוגבל.

>> המראיין: רשמית אני חושב שזה היה חצי שנה?

האורח: בפועל זה היה תשעה חודשים, כאילו היו כל מיני שינויים תוך כדי תנועה, אבל נוסעים חצי שנה, באמת one-way טיקט. התוכנית הייתה לחצי שנה, אבל - כן, נסעתי עם חברים שמאוד קרובים אליי, מצד שני לא יישכח שנחתנו באיזשהו מקום, כמו איזה עשרה-עשרה חברה מאותו מקום יוצאים. מה קורה בטיולים האלה? אתה פוגש אנשים, אתה מתחבר עם אנשים, וגם מי יודע - אתה רוצה עכשיו להגיע למקום פלוני והוא בכלל רוצה מקום אחר, כאילו זה בכלל לא מתכתב. טוב, אבל היופי שבדבר היה - וזה נקודה מאוד מאוד חשובה - כי כפי שאמרתי לך, קיבלתי לעצמי משהו, כשאני מגיע לבנקוק בתאילנד - זה היה יום רביעי - נחתנו, בכלל אין להם תרבות, אבל זה כבר עניין אחר. והייתי מאוד מאוד נחוש ומרוכז במטרה שלי להנות כמה שיותר. והיה לנו - הכל, לא היה שום אלמנט דתי בטיול הזה, כלום. והייתי באותה תקופה, אחרי חצי שנה אחרי השחרור, עם שיער ארוך והכל - שום מי שהיה רואה אותי היה חושב אולי תייר גרמני, או לא יודע מה, משהו ממרכז אירופה. לא, אני לא - אני בכלל שום סימן - אני יהודי. הגיע יום שישי בצהריים, יש מקום שנקרא "הכיכר הישראלי", לא יודע מה איתו היום, אז הוא היה מקום לא כשר, תחום של ישראלים שפתחו בתאילנד, וחיפשתי שם פתרון. אמרו לי: "מה הפתרון שאתה מחפש? יוצא תפילה בערב שבת?" כי נפלתי מהירח. "מה יש לך עם תפילות? בוא תהנה, תשתחרר חבר'ה, תסתכל, תשמע, בסדר, בוא תגמור, תהנה, מה זה קשור עכשיו?" אמרתי: "תשמעו חבר'ה, אני לא מרגיש שאני צריך את זה, לקחתי לעצמי, אני לא מפסיק." טוב, מאוזן לאוזן, בדברים התבררו. בא בחור, חושב שזה מנהל המשמרת של הכיכר, אומר: "תקשיב, יש פה רק משהו אחד פתוח." אמרתי לו: "מה זה?" אמר לי: "בית חב"ד." אמרתי לו: "אין סיכוי, תמצאו משהו אחר."

>> המראיין: מה אתה אומר, אמיתי לגמרי, שאני צריך להגיד לכם את ההסבר - למה, כי פחדת?

האורח: לא, לא פחדתי, אין שום ציור שהיה לי. תשמע, מי מפחד? מי שלא בטוח במקום שלו. הייתי מאוד מאוד בטוח במקום שלי, מאוד. אבל לא - הסיבה שאמרתי "אין סיכוי" הייתה בגלל סיבה אחרת. הבית שלי הוא בית שמאוד מאוד - עוד פעם - מוטה שמאלה אצלנו. בית חב"ד אז בעת ההיא, עזוב שיחת השבוע, זה היה כאילו...

>> המראיין: מה היה שווה, ימין קיצוני?

האורח: זה הייתה מילה נרדפת בעצם. אני אתן לך את זה במשפט: ביבי, "טוב ליהודים", 96. זה חטא שאי אפשר, אי אפשר, אי אפשר לחמול עליו, שלטאר אותו - אין, אצל המשפחה שלי, וזה גם כאילו אני לחב"ד לא נכנס, הם תמכו באותו אחד שאני אז לפחות מאוד התנגדתי לו. בבחירות הראשונות הצבעתי מר"צ, שתבין כאילו לאן - וגם בגולה השתנה גם הדעות, ה... נקרא לזה ההסתכלות המדינית שלי, בסדר, ההסתכלות על מה זה הפלסטינאים, מה זה הערבים, מה זה - פגשתי אותם, נלחמתי איתם, זכיתי גם לחסל כמה, ברוך השם. אז אני הבנתי באמת שהמציאות היא לא... אבל ביבי, מבחינת העניין, אז היה פרסונה נון-גרטה, אי אפשר בכלל להזכיר את השם שלו. אמרתי: "אני רוצה משהו אחר." בא לי בחור אומר: "תקשיב, טוב, אתה בתאילנד, בנקוק, ולפה אתה חושב שנפלת? אין פה מניינים, זה לא ישראל, טקטיקה, אויב - זה מה יש." אמרתי: "אוקיי, זה מה יש, זה מה יש." הלכתי - חיל אורחים לבית חב"ד, שרועה לבן, אתה יודע, ככה מגיע לתפילת שבת, ערב שבת. ואני זוכר נכנסתי, היה בניין יפה, חבל אין מה לומר, הרב נחמיה, היה היום כבר הרבה יותר גדול, ברוך השם, היה אז - וואו, היה שם אינטרנט שהיה בכלל חידוש. כל פעם אני נכנס למניין ואני יושב, אתה יודע, לבד, לא עם הבחורים, אף אחד, רק עם עצמי. טוב, נגמרה התפילה, קבלת שבת, כמה - איזה חצי שעה - בורח משם, אין לי - לא אומר שלום לאף אחד, אין לי - אני פשוט נברח. אמרתי בלבי: "אני יוצא החוצה." יורד במדרגות - זה היה קומה שנייה - אני רואה את כל החברים שלי בכניסה, כל שישה החברים. "מה אתם עושים פה?" "יש ארוחה חינם, לא נאכל?" אמרתי: "מה זאת אומרת?" "בוא, בוא, יש פה בחב"ד, כתוב, היה כתוב בכל מקום, שאם הוא רוצה לאכול היום בערב בחינם אפשר בחב"ד." אמרתי: "רצים?" אמרתי לו: "כן, יאללה." נכנסנו, ואז נכנסתי למקום שבו שם נכנסו כל - זרמו יהודים לשם, במצטבר היו שם 300 ישראלים. זה היה מטורף, כאילו אתה פתאום רואה - איפה באו כל האנשים האלה? אתה פוגש אותם בתאילנד, אתה פוגש אותם טיפין טיפין, פתאום - בום - הרמה כזאתי, 300 איש. והיה שם את זכותו של הרב נחמיה, מתוק צ... יפה, ברור, נעים, "תודה רבה, שלום". הייתה ארוחה שלוקחת חצי שעה, לא יותר, הגישו איזה משהו - אני לא זוכר - אבל היה שם את השירים של השבת, העשרה השירים הראשונים בזמירות של כל היום, את זה בהרבה בתי חב"ד שעושים, אולי זה אפילו המצאה שלהם, אבל אתה יודע, השירים הכי פשוטים - "דוד מלך ישראל", דברים באמת, "שיר למעלות" - שכל אחד מכיר. אז בכלל היה גם טרנדי, שרנו בכיף כזה, וזה חצי שעה. אני בא ללכת, אנחנו כולנו באים ללכת, מכל ה-300 ישראלים - ולא ישבתי בשורה הראשונה, איפה שהוא, באמצע. אני מגיע לצאת - סליחה, אני בא לצאת - פתאום ניגש הרב נחמיה. עכשיו, פחות הוא רב - יש לי כבוד לרבנים, כן - ואני הוא פונה אליי: "מה שמך?" אמרתי לו: "אור, אור זיו." "אני מאוד נעים - רק שתדע, אם אתה רוצה, יש לי פה בבית" - לא הבנתי מה הוא אומר "בבית", כי מבחינתי בית חב"ד זה בית חב"ד, לא הבנתי שהוא מתכוון לבית - "יש לי בבית עונג שבת, אתה מוזמן להישאר." עכשיו, אני אומר לך - תצטרך להאמין לי - זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את המושג "עונג שבת".

>> המראיין: עונג שבת?

האורח: עליי, שהייתי בצבא, בגולני, והכל, לא הייתי עם ביניישים, בסדר, אני הייתי עושה קידוש, הייתי עושה קידוש בגולני בתור אדם לא דתי, כי הייתי עדיין הבחור, כן - החברה אמרו שכאילו לא צפוי, אז המפקד היה אומר: "מי יקדש? אור זיו מקדש", הכאילו נו, מזכירים לי את זה - "מי יקדש? אור זיו" - מקדש קבוע, אני הייתי מקדש, לא דתי בכלל, שתבין את התמונה בכלל. כל פנים, "עונג שבת" - שלא התפללתי איתו - מה זה עונג שבת? עונג שבת, אמרתי: "דבר אחד - אתה רואה את החברה שם? אם אני בא איתך אני גמור." "אז תודה רבה על ההצעה, אבל תודה, לא תודה" מה שנקרא. והמשכתי ללכת, הלכתי, יצאתי. ואז קרה דבר מדהים - תוכנית, אתה לעזוב את בנקוק, היה כל מיני אירועים - אני היום אומר השגחה פרטית, ובאמת הקדוש ברוך הוא התערב פה בצורה פשוט בלתי רגילה. כי מה הסיכוי שבתחילת הטיול, במקום להגיע להיי-סיזן בשבוע הראשון, שאתה מתנתק מהבסיס שלך שנקרא בנקוק ומסיר את הטיול שלך למקומות אחרים לגמרי, ושם גם לא היה בית חב"ד באותה עת - ומשום מה מישהו פתאום הציע, ואז זזנו למקום שהוא ליד בנקוק, בזבזנו במהרה את הזמן, שבו חזרנו לבנקוק עוד פעם בליל שבת, ביום שישי בבוקר. ואותו סיפור חוזר על עצמו - מגיע, תפילה, ללכת לאכול. אני בא ללכת, בפעם השנייה, אחרי הסעודה מגיע - פה הרב נחמיה, עכשיו הוא זוכר את השם שלי, אני מזכיר לו את זה עד היום, זה מה שכבש אותי - איך, 300 איש, איך אתה זוכר את השם שלי, מי אני, כאילו בוא - לא היה לי ציור מיוחד, נראה שכולם טייל ישראלי - רוצה להגיד, איפה זה נראה פחות - והוא זכר את השם שלי. אז קודם כל אוטומטית אתה נדרך, ואז אומר: "אני מציע שתדע שההצעה עדיין בעינה עומדת, הכל תקף עכשיו." אני אומר - זה תמיד בצחוק - "אני אשכנזי מרעננה", כן, מנומס - סליחה שאני אומר את זה ככה - בחב"ד אנחנו תמיד צוחקים - "אני לא אומר 'לא' לרב פעם שנייה, זה לא נעים לי", כן. אז הפלתי את זה לחבר הכי טוב שלי, שי ויזל - שי ויזל, שתבין - הוא היה - אם אני עוד הייתי עם תפילין, עם מה, כלום, כלום ושום דבר, היה לו שיער אפרו ככה, ממש כאילו אין לו סימן כלום, רק בשביל להמחיש את התזה - היה לו הוא הלך תמיד עם שרשרת ועליה ציור של יונה. כל הצבא הוא הלך עם זה. הוא היה צלם צבאי, כי זה הקטע - עוד פעם, מי הקרבי? הוא רוצה להיות חופשי, נפשי. זה היה הקטע המצחיק, אבל להבין איפה הוא היה אוחז באיזה מקומות. אז אמרתי, תפסתי את שי, אמרתי: "שי, אם שי מסכים, אני מגיע", ולא אכפת לי - עשיתי מזה - טוב, עכשיו שי, באנגלית זה גם ישן - אז אומר: "טוב." אמרתי לו: "מה, טוב? מה הוחלט?" "אני לא נעים, רעב, וזה מה שתהיה, בריא, פה ושם מילה - זה מילה." אמרנו: "מילה חייבים." שאלתי: "תדע איפה הבית שלו?" אמר: "לחברינו, אנחנו חברים שלנו כבר מגיעים." ואני שואל את הרב: "איפה, איפה?" אומר לי: "פה, פה, ממש פה, כי יש קיר והבית של הרב פה." אמרתי: "מצוין, חמש דקות, אנחנו חוזרים, יורדים אליכם, נכנסים." לבית של הרב - הרב בינתיים כבר המקום כבר מלא, עכשיו זה חדר פחות או יותר כמו פה, מפוצץ, 70 איש אני חושב היו שם, מפוצץ. הייתי יכול לשבת מקדימה אם הייתי רוצה, כן, אבל אני ושי מרוח, אנחנו יושבים על מפתן הדלת, שנוכל לברוח ככה בקלות, בצורה כזאת. וככה היה, יצאנו משם כאילו נכנסנו ובאנו לצאת, ואז פתאום, לפני שאנחנו באים לצאת, הוא אומר - הרב נחמיה - "טוב, נעים, עושה פה הקראות - כל אחד יש לו חמש אפשרויות, מה הוא רוצה לבחור. או לבחור שיר, או לבחור ניגון, או לקבל חידה טובה, ספר, סיפור - ספר סיפור."

האורח: עכשיו הייתי בטוח שזה סתם מצד הסקרנות. אמרתי בוא נישאר אחד-שתיים, נשמע קצת, בטח כל אחד יבחר איזה שיר ונברח. הופתעתי - הרבה, תשעים אחוז אולי יותר מזה, אפילו סיפרו סיפור של השגחה פרטית. עכשיו אלה סיפורים שאתה רואה, חבר'ה כמוך, מספרים על הקדוש ברוך הוא, שאתה לא מצפה לזה - איפה הם פגשו אותו בטיול וכל זה.

בואו ניכנס לזה - זה התחיל קצת לקרות מאוחר, השעה הייתה רבע לשתיים שנכנסנו לשם, היינו יכולים לצאת שלוש וחצי לפנות בוקר. היינו ככה עם הרב נחמן, בסוף לא היינו שיכורים, לא היה "לחיים" - צוחקים על הרב נחמן, אז לא היה "לחיים", איי איי איי, שרנו, רקדנו את כל זה, ואז קרה דבר מדהים: הרב נחמן אומר לנו, "תגידו, מה אתם... מחר בבוקר תרצו לבוא לחסידות", לפני, אתה יודע, לפני התפילה. אמרתי לו, "באיזה שעה זה? מה זה תפילה?" כאילו מה זה שחרית, באיזה שעה? אומר, שחרית ב-10 לפנות בוקר, חסידות עוד לפני. עכשיו זה מצחיק, אבל מצד העניין - בתאילנד לא קמים בשעות האלה, באמת, לפנות בוקר, עד השעה 12 התאילנדים לא קמים, ובטח בשבת.

בקיצור אמרתי לו, "לא יודע מה איתך, אני שם שעון". סליחה, כן, זאת המציאות. אמר לי, "אני בא איתך". שמתי שעון, כן, מה לעשות, וקמנו והגענו לשיעור חסידות ראשון בחיי.

המראיין: וכמה חבר'ה היו שם?

האורח: לא הרבה.

המראיין: ממש לא הרבה?

האורח: מה שזכור לי - אבל מה שכן זכור לי, וזה העיקר, וזה גם מה שאמרתי בזמנו ביד אליהו, זוכרים את זה - הדבר שלמדתי ביהדות, וזה חיבר לי הרבה מאוד נקודות שלא התחברו לי עד אותו רגע: מצווה מלשון צוותא וחיבור. עכשיו קח את זה לאדם דתי, כל שכן אחד שלא שומר תורה ומצוות - אצלו מצווה זה חיוב, זה פקודה, זה משהו שהוא בקבלת עול, או מה. למה? מה קרה שתחליטו? אתה יודע מאיזה כיוון אתה מגיע - שם למדתי הפוך: הדרך היחידה שאני יכול להתחבר איתו, היחידה, זאת הדרך שהוא נותן לי - זאת הזכות שלי להתחבר איתו.

הפוך. פתאום, לעשות שכל, להניח תפילין, קיבל משמעות. דבר קטן - חיברתי את עצמי עם היהדות, עם האלוקות, ולא יודע, הרגשתי את זה, גם לא כמו היום שאנחנו שותים "לחיים" כל כך, אתה יודע, כל כך ביד. הרגשתי את זה באותו רגע, אמרתי, "הנה אני עושה פה פעולה" - יש משמעות, צוותא, מצווה של צוותא וחיבור, התחברתי באותו רגע תרתי משמע. ואז כל הטיול השתנה. אפשר להרחיב בזה בלי סוף, אני בטוח שהזמן לא כל כך ארוך, אולי נספר עוד, כן.

לחיים.

המראיין: לחיים, לחיים. עכשיו משם אני מבין שהתחברתם - כלומר הפכת כבר את זה למין...

האורח: מה שמעניין - אני מדלג, כי כל הטיול השתנה מאוד - אבל הפך את זה ל...

המראיין: של בתי חב"ד?

האורח: אוסטרליה, ניו זילנד, נעמט, איפה שלא תרצה - זה מה שהיה אז.

המראיין: כן.

האורח: מה שמעניין באמת זה שבשבת האחרונה שלי - זה היה שבועות, יום טוב, אני לא זוכר, אבל זה היה שבועות בטוח, כי זה היה יום ההולדת שלי.

המראיין: כן, אני זוכר.

האורח: אה, שישה בסיוון, שישה בסיוון. זה גם עוד נקודה מעניינת - שההורים שלי, כמה שלא היו דתיים לכאורה, הקפידו, איך אומרים, כל כך חמורות בעניין הזה, שיום ההולדת שלי נרשם לי רק לפי התאריך העברי. אני, אגב, שלי לא היה בעברי [?], עכשיו זה... זה דפק אותי, סליחה על הביטוי, כן, זה פגע בי.

כי ילד שחוגג בתאריך העברי, שזה שבועות, אין לך מועד עם החברים בבית הספר - כאילו, "אני נולדתי ב-28 במאי", אתה כל פעם מתברך... זה גם מעניין, לא עשו ככה. עכשיו לא הבנתי מה הם רוצים, אני גם לא חגגתי את חג השבועות, אז מה הקשר, אני לא נושם את זה, מה לי ולדבר הזה - הדבר הזה לא התחברתי אף פעם למולד שלי.

שם היה מאוד מאוד מעניין - אני מגיע ליום האחרון לפני שאנחנו צריכים לטוס, וזה יצא חג השבועות, וסגרתי מעגל אצל הרב נחמן, כמעט חודש אחרי שעברנו כל כך הרבה מקומות, מאז אותם שבועיים רצופים איתו, שלושה - סגרנו את זה כמעט חודש שלם אצלו. ובשבת, ביום האחרון, היה חג השבועות, אז הגיע התור שלי לקבל - לבחור אחד מחמש אפשרויות, ובחרתי - החלטה טובה שלא ידעתי מה אני עושה באותו רגע, אבל היה לי כזה, אתה יודע, אחרי השבועות הכול, אמרתי: "מקבל לשמור שבת". וואו, אין כשרות, אין כיפה, אין כלום - שבת. עכשיו, אתה יודע, וואו, תסתכל על השעה, תסתכל על הכול, אתה מבין את המשמעות.

רק לסבר את האוזן - בזמן הזה אמא שלי עברה לגבעתיים. אני עזבתי כשאמא שלי גרה ברעננה, וחזרתי למציאות שאמא שלי בגבעתיים, עיר אחרת. ברעננה היה חב"ד מאוד מפותח באותה עת, לפחות יכולתי לא לחזור - אני עוד בחיי... חב"ד בגבעתיים? אין לי מושג, אני הולך למקום - מדבר שומם, עיר אדומה [?]. אבל קיבלתי, כמו שאמרתי לך מההתחלה, קיבלתי - נגמר.

כשנחתתי - ביום חמישי, סליחה, ביום ראשון... זוכר? נכון, אני אולי מבלבל קצת, אבל זה היה שבת, יום ראשון או שני, לא זוכר. בקיצור, נחתתי בארץ, ואמא שלי לקחה אותי מהשדה תעופה עם אח שלי, אז חשפתי בפניהם את החדשה הטובה. אמא שלי עצרה את האוטו, הסתכלה ככה: "מה אתה, השתגעת? אתה התחרפנת? זה מה שקרה לך בחוץ לארץ?" תשמע, אם לא הייתי עובר דרך הרב נחמן, והרב נחמן לא נותן לי את השיטה של הרבי - "מעט אור דוחה הרבה חושך", לא להילחם בחושך במקלות וכן הלאה - היה פיצוץ של העולם, כי אני גם יודע לעמוד על שלי.

המראיין: אבל אתה לא ציפית שתהיה לה תדהמה כשהיא תשמע את זה?

האורח: תשמע, אני חוזר אחרי שבעה-שמונה-תשעה חודשים מחוץ לארץ, היא לא ראתה אותי שמונה חודשים. הייתה קודם התרגשות מטורפת, בשנייה זה נעלם.

המראיין: וואו, מה, היא חשבה שהיא מאבדת את הבן שלה?

האורח: ככה היא הרגישה, זהו, זאת כבר אמירה - זה הסטייטמנט. עכשיו היא מבינה שבטיול לא היה וואטסאפ ולא פלאפונים חכמים, כלום. אז היא לא ראתה אותי, גם אם תרצה - לא קיבלה שום תמונות, דרך המייל וכל מיני שיטות כאלה, גלויה שלחנו פעם אחת, אל תשאל. בקיצור היא לא ציפתה לזה, היא הבינה שאני עובר שם איזשהו אירוע, כי אני מספר שהגעתי לבית חב"ד וכל זה.

אבל הגיע אותו ליל שבת הקרוב, יום לפני זה - אני זוכר שחיפשתי את בית הכנסת הקרוב לבית, לא חיפשתי בית חב"ד, אמרתי "גבעתיים, בוא נמצא בית כנסת". קודם כול יצאתי מהבית, הלכתי כמה עשרות מטרים, אולי 200 מטר, לא יודע, ופתאום אני רואה מצד ימין חנות - בית חב"ד. עכשיו, איפה זה ואיפה תאילנד - היה לי באמת שוק טוטאלי, כאילו היה לי משבר תרבותי, לא יודע איך לקרוא לזה, פשוט זה לא מה שאני מכיר מחוץ לארץ, הכול מתוק-מתוקתק, ענק, ופתאום מגיע למקום כזה שהוא כמו חנות-חנות.

למזלי, ברוך השם, הקדוש ברוך הוא דאג שהכול יהיה מדויק - שיהיה שם הרב בקרמן, שיש לי הרבה הכרת הטוב אליו, הוא מבחינתי עד היום הרב שלי, עוד פעם, בהתייעצות, בחברות ובכול - והוא קיבל אותי בידיים פתוחות. ופתאום בבת אחת נעלם לי האירוע של החיצוניות, לא תפס לי מקום. התפילה אומנם הייתה פחות מרגשת בהתחלה, אבל למדנו חסידות - זה היה עטוף, זה היה עטוף. נכון, הייתה התוועדות אחרי התפילה, ואני שומר על זה עד היום, למדתי את זה אצלו - לא לוותר על ההתוועדות אחרי התפילה, לא משנה מה, שם מברכים, כל שכן וחומר - אבל תמיד, אם זה שבת, תשעה באב, לא יודע - אין לוותר, אין לוותר.

בקיצור, זה היה האירוע, ומשם נכנסתי לעולם הזה של חב"ד פה בארץ הקודש. נכנסתי אחרי זה לישיבה ברמת אביב, זה מה שהיה קרוב, וגם היה שם יהודי חי ויקר שהביא אותי לישיבה. והפעולה הראשונה שלי כשנכנסתי לישיבה הייתה לברוח.

המראיין: כי?

האורח: כי אמרתי, זה לא מה שאני מחפש, מה זה כל השחורים האלה?

המראיין: מה חשבת על עצמך?

האורח: אני לא יודע. תשמע, אני למדתי תמיד בחב"ד וכולם היו כמוני, פחות או יותר. פתאום אני בחברה - היה לי שם חבר בתוך הישיבה שהיה איתי בתאילנד חלק גדול מהטיול. ואני פוגש אותו בישיבה - זה שבר אותי, הוא אפילו לא קם, הוא לא קם להגיד לי שלום, אני בא, אנחנו באמצע הסידור - וואלה, מה, כאילו... ברחתי משם, לקח לי, לא זוכר, אולי שנתיים-שלוש, לחזור חזרה לישיבה.

ואז למדתי בבית חב"ד, וכל מה שלמדתי שם היה טוב. אבל הסיבה שנכנסתי אחרי זה לישיבה זה בגלל שנכנסתי גם ללימודים אקדמאיים תוך כדי, והייתי חייב את המשקולת בכיוון השני. אז נכנסתי - הפעם השנייה הייתה כבר מעולה, ברוך השם, הייתי שנתיים וחצי, אני חושב, שנתיים-משהו כזה. וברוך השם שם נכנסתי לאירוע - הכרתי את אשתי.

המראיין: הכרת את אשתך תוך כדי לימודים בישיבה?

האורח: כן.

האורח: כן, כן, גם תחשוב שאני בא לאמא שלי ואומר לה - עשינו שלוש, שלוש פגישות, פגישה רביעית כבר היינו חתן-כלה. שמונה ימים, כי היא הייתה בחו"ל, היא הייתה בשליחות בחו"ל. אמא שלי לא יכלה להכיל את זה, אמרתי: "תכירי אותה" - היא הכירה, "תכירי אותה" - באמת שהכירה את אשתי, בשנייה הכול עבר לה, ממש היה מדהים.

אבל נקודה - איזשהו חוב, מה שאמרתי: בשבת, אני נמצא בשבת הראשונה שלי בגבעתיים, בלילה חוזר הביתה. עכשיו אמא שלי לא שמרה שבת, ואני אמרתי, "מה אני עושה, איך אני אוכל?" התייעצתי עם הרב נחמן ופשוט אכלתי דברים שאני יכול לאכול. לא אמרתי "אני לא אוכל את זה", פשוט יצאתי מכל מיני - פחות בא לי, פחות רעב, זה. אכלתי סלטים קרים, דברים כאלה, כן, מה שאפשר היה לאכול. השארתי נורות דולקות בשבת עד שהשכנים דפקו בדלת - "מה זה הדבר הזה? אנחנו בבית דתי" - זה היה וכך.

אבל מה שיפה, זה כעבור פחות מחודשיים - הייתי בשוק הכרמל עם חברים, קיבלתי שיחת טלפון מאמא שלי. היא אומרת לי: "תשמע, אני רוצה לקנות נרות שבת." אמרתי: "תקני לי גם מנורות, אם אתה נמצא כבר, אם אתה יכול, אתה בשוק, תקנה לי, אני רוצה." לא אמרתי לה, לא דיברתי איתה, לא רמזתי לה - פשוט היא ראתה שטוב לי, הבינה שנקודת החיבור זה שבת, היא רצתה גם להתחבר, הכי פשוט. ואז היא בעצמה דאגה, דרך יוסי לוי מגבעתיים, לעשות את כל המטבח כשר חב"ד.

האורח: והכל היה, איך אומרים, לכתחילה - שבכתחילה בזכותי, אמרתי, והיה ברוך השם הכל תקין. גם אחרי שהתחתנתי, שהיה לי כבר משפחה קטנה, היינו באים אליהם לשבתות, והכל היה בסדר, כאילו מבחינת העניין אפשר היה לאכול שם בחופשיות.

סתם, זו נקודה קטנה - מעט אור דוחה הרבה חושך, רואים את זה בחוש. אני ראיתי את זה אצלי.

המראיין: כשאתה מתחתן עם אשתך, אתה יודע שאתם בשלב כזה או אחר יוצאים לשליחות? זה בראש שלכם?

האורח: ממש לא. אשתי כן, לא אצלי. אני הייתי מאוד מאוד ברור לי מה אני רוצה. למדתי קרימינולוגיה.

המראיין: כן.

האורח: תאוריית הפשע - מי שלא יודע. כן, למדתי מדעי ההתנהגות, זה סוג של פסיכולוגיה, תואר ראשון. אמרתי אני רוצה להתעסק עם פושעים, במוסד כמו שב"כ. שלחתי קורות חיים, קיבלתי זימון - היה לי פרופיל קרבי, היה לי ניסיון קרבי כמפקד, והכל.

קיבלתי זימון מהשב"כ לבוא לגיוס הראשוני, לבדיקה מבחינתי - זה היה האירוע. עכשיו, בשנה הראשונה גרנו בירושלים בנחלאות, והייתי צריך לפרנס את המשפחה. בגלל שהתואר שלי לא יותר מדי [אוסיגרמייס?], וזה לא היה משהו מניב, התקבלתי לאיזושהי מועדונית לילדים שהם בסיכון, שהרווחה מוציאה אותם - שנייה לפני שמוציאים אותם מהבית. הם נמצאים רוב היום מחוץ לבית עד הערב.

אותי שמו שם. עכשיו, אני כבר עם זקן והכל, והמקום היה מאוד מאוד מאוד לא דתי בהגדרה, שמאל. אבל הם אהבו אותי - לא יודע למה אהבו אותי כל כך - ונתנו לי את האחריות.

זה הגיע למצב שפעם קראו לי לשיחת בירור. הגיעה המנהלת של המקום ואמרה: "תקשיב, אני לא מקבלת תלונות, אני מקבלת שמועות." אמרתי לה: מה?

שילדים חוזרים הביתה ושם הוא חרב [?], והם רוצים ליטול ידיים, וילדים חוזרים הביתה ואומרים לאמא ולאבא - למה אבא לא הולך לשבת, לתפילה?

האורח: "עכשיו אני לא מוכנה לזה. אתה לא באת בשביל לעשות פה עכשיו חזרה בתשובה לילדים קטנים" וכל זה - אז אמרתי לה שאני מעולם לא דיברתי איתם באופן כזה, שום דבר, מה פתאום. ולמזלי היה לי מישהי שהייתה איתי, שהייתה הסייעת, עוזרת, והיא אמרה: "תקשיבי, ממש לא, אז איך זה מסביר?" אז היא עשתה שיחה עם כל ההורים ושאלה: מה אתם עושים, אתם מרוצים? כל ההורים אמרו ששינינו את אווירת הבית. איך זה קורה? תסבירו.

אני אגיד לך איך זה קורה - אומרת לאחת האמהות: "היא רואה אותו נוטל ידיים" - הבת שלי, כן, "היא רואה אותו מתפלל, היא רואה אותו נהנה מפעם ביחידות זמן, אז גם היא רוצה." פתאום באו לי שתי משפחות שתפסו קידוש, כאילו הרגשתי מאוד מאוד טוב שם. כן, לא הייתי בשמיים, והרגשתי - לא הייתי שליח, אבל בלי להתכוון ראיתי שזה עובד.

ואז קרה דבר מאוד מעניין: אשתי רצתה מאוד מאוד שליחות. אמרתי לה: "את יודעת מה, בוא נעשה..." חשבנו לטוס לתאילנד, לרב נחמיה. הגענו - זו הייתה השנה הראשונה שהם נסעו לטפל בפסח, לעזור להם. לא העריכו את זה, היה שבוע וחצי מאוד מאוד מאתגר אבל גם מאוד מענג. אמרתי: "יודעת מה, יאללה, חוזרים לארץ, אני אעשה השתדלות." אמרה לי: "מה זה אומר?" אמרתי: "קשה, אני לא יודע, אין לי מושג."

דיברתי עם הרב ברקמן - מה עושים, איך נהיה שליח? הוא אמר לי: "תשמע, תתקשר, יש יהודי, קוראים לו יוסי קריארכי [?]" - הוא היה, כן, יהודי יקר מאוד מרחובות.

ומדברים איתו - תוך כדי שאני באמצע הדיבור איתו, הוא מתקשר אליי, עונה לי, אומר לי: "אה, מי אתה, מה אתה רוצה?" "טוב, תשמע, אני אשלח לך פקס, תמלא לי את הדבר הזה, מה שקורה עכשיו אתה צריך להחזיר, אני צריך לשקול את זה." ואז בודק מי מחפש, מה הוא, מי...

"ונתקדם," אמרתי, בסדר, ניתק את השיחה. שנייה שנייה, רגע - הוא לא אמר לי כמה זמן זה ייקח, מה זה "נתקדם"? אומר לי: "יומיים? שבוע? שנה?" מה, כמה, כאילו מה, מתי זה מתקדם? קצת לב... שוב פעם הוא בהמתנה, הוא חוזר אליי, אומר לי: "תקשיב, יש השגחה פרטית." אמרתי לו: "מה, אתה מירושלים?" אמר לי: "כן." אמרתי לו: "קשה לי..." "עכשיו הרב תמיר מרכז אותי מקטמון, הוא מחפש שליח, בנוסף, מנהל פעילות, אולי... אה, אתה יודע..." אמרתי: "איזו השגחה פרטית, מישהו מירושלים!" "תשמע, לי בחור נחמד," אמרתי, "בוא נעביר את כל המסמכים והטפסים."

המראיין: ונפגשתם?

האורח: נפגשנו, נפגשנו, ברוך השם. הייתה כימיה מאוד מאוד טובה. באותו מפגש כבר אמר לי שהוא רוצה אותי. ושני דברים מצחיקים שקרו שם: אמרתי לו: "אני מוכן בשני תנאים. תנאי ראשון - שלום, כסף לעשות... לא, לא בעולמות הלא-רוחניים שלי." אז הוא צחק, בזכותו לא אמר "לא", ונראה מה שנקרא. הדבר השני - אמרתי לו: "אני לא מוכן להחליף אף אחד, לא לפגוע בפרנסה של מישהו." עכשיו היה שם איזה יהודי יקר, וזה, אבל כאילו הייתה פה נקודה שהיה צריך לשקול אותה. אז הוא, בזכותו, אמר: "בסדר, באמת." לימים, אותו יהודי שהייתי אמור להחליף, באמת עזב לבד אחרי תקופה של כמה חודשים. וככה התחלתי בקטמון את השליחות, כאילו זה היה, זה היה...

המראיין: בתור מנהל פעילות, תחת הרב תמיר כסתיאל?

האורח: כן, היינו באותו מקום, במקלט, בשכונה [?] בירושלים.

המראיין: באיזו אוכלוסייה?

האורח: זה בדיוק אחד מהדברים שגרמו לי להבין לעומק, כמו שכתוב, אין עניות במקום... היינו במקלט, וזה לא התאים לפי אופי השכונה. בשכונה יש שמונה פרופסורים ברחוב אחד - איך אני יודע את זה? כי הם עשו, אז היה ראש העיר ניר ברקת, עשו איזשהו מכתב מחאה לניר ברקת - למה השלט של חב"ד בולט כל כך, בצבע אדום. שמונה פרופסורים חתמו על זה.

המראיין: כן.

האורח: אז הבנתי וקלטתי שאני פה באיזשהו אופסייד לאירוע הזה, כאילו לא יכול להיות שאני לא מגיע. היה, ברוך השם, מתפללים והכל, אבל לא נגענו בתושבים, אתה יודע, הרקורד של המושבה. נכון, היינו קטנים, וזה שם קוד להרבה מאוד שכונות - המושבה, מושבה יבנית - זה אנשים מאוד מאוד עמידים, באים מסטטוס מאוד מאוד בורגני וכן הלאה.

אבל מאוד התחברתי לאוכלוסייה, בסוף, לאנשים מבחוץ, לאלה שלא באו לבית הכנסת, כי לבוא לתוך מקלט היה מאוד קשה להביא אותם.

המראיין: גם המקום עצמו לא מזמין בדיוק.

האורח: לא מזמין, אבל לימים, ברוך השם, היינו בקשרים טובים, וגם אותה עצומה ירדה מן הפרק בלי שקרה שום דבר. היום חברים.

המראיין: מעניין. ואז, זאת אומרת, אתה ממש

המראיין: עכשיו אתה מבין, שאותם אנשים שרואים בעין לא יפה את זה...

האורח: לא, ממש לא.

המראיין: קשר חברי שלך, כאילו?

האורח: הרבה מאוד אנשים הצלחתי לחבר - לא, איך אומרים, מעל... הפוך, מאחורי הקלעים לחבר. בהרבה מאוד מקרים, במקום שיהיה ויכוח, יש חיבור. עוד פעם, זה דברים מאחורי הקלעים. עכשיו, אני יודע שאני משלם מחיר, אגב גם פנים-חב"די, כן, כמו שאתה שואל שאלה לגיטימית. בסוף אני לא נכנס, ואי אפשר לתפוס אותי בשום ציוץ או פוסט או...

המראיין: מעולם לא? כי אם היה, כבר מזמן היו תופסים אותך.

האורח: בדיוק הפוך. אני בסך הכל מנסה כמה שיותר להעריך את אותם אנשים שלומדים חסידות, כי זה גורם להרבה מאוד אנשים לרצות ללמוד חסידות גם כן. אבל לא רק זה - מצד העניין עצמו, כשהם מדברים את דברי הרבי, כשהם מתנהגים כמו שהרבי רוצה... ובוא, גם אני לא תמיד מתנהג כמו שהרבי רוצה, כן? ויש מה לעשות, אנחנו בחירה חופשית, לפעמים נופלים, לפעמים טובים, הכל בסדר. אבל לפחות במודעות אנחנו רוצים לשאוף לשם.

אז אם הייתי יושב ולא עושה כלום, אז כנראה, אתה יודע, אולי לא היו מדברים עכשיו כי זה לא היה מעניין, כי לא היו מגיעים. אבל אני לוקח את זה, אני משלם מחיר, וזה בסדר. אבל מצד שני, גם עם אנשים ש... אתה יודע, אספר לך משהו שהתכוונתי לספר אותו. כשאני הגעתי לבית המשפט בתור חבר של נתן אוריך [?]...

המראיין: כן, הרב שלי.

האורח: נתן אוריך [?]. שאלתי גם כמובן את הרב שלי, ושאלתי גם כמה וכמה רבנים בחב"ד לפני שעשיתי את הצעד הזה, כי יש לו משמעויות.

המראיין: והם נתנו לך את ברכת הדרך?

האורח: לא הייתי עושה את זה אם לא.

המראיין: אבל כמובן לא לפרסום?

האורח: לא לפרסום, הכוונה שהם לא בשמם וכן הלאה.

המראיין: כן.

האורח: שאלתי, התייעצתי. מה שהכי הפתיע אותי - שאני מגיע לבית המשפט, הרי רוב כתבי בית המשפט הם לא מזוהים דווקא בצד שלי, לא של נתן. הם מאוד מאוד כיבדו אותי במובן הזה, שכאילו ידעו מי אני, וזה... והפוך - הרימו את זה, שאתה מגיע איתו לפה, זה חבר'ה שצולבים אותו, ועוד דקה אולי יצלבו אותו גם בתקשורת. זה שאתה מגיע איתו לפה מראה כמה הדבר הוא אמיתי, וזה לא הכל בשביל תועלת - כי לכאורה מה אתה מרוויח, מה אתה מפסיד? ובאמת, זה לא היה מחמיא לי בכלל, כן. לא משנה, כן, ודאי. אבל אני הייתי שם לא מחמיא, כי הייתי באותה סיטואציה. לכאורה, אף פעם זה לא עניין אותי, זה לא היה לי ספק. שאלתי כי צריך לשאול, אני לא עושה דברים לעצמי - בסוף אני גם דמות שכנראה מייצגת דבר או שניים, אבל מצד העניין מולו, ודאי שאני צריך להיות שם, ברור לי, פשוט לתמוך בו עד הסוף. כן, אני גם מאמין בו, והכל בסדר, אבל אני משלם מחיר.

מה שהפתיע אותי - שאותם אנשים שנמצאים וצולבים אותו, דקה אחרי זה אומרים לי, לא אחד ולא שניים. אגב, יש לי היום כמה וכמה חברים שבקשר איתם כתוצאה מדיוני בית המשפט - חברה שאם הייתי אומר את השמות שלהם זה לא היה נכון עבורם, וכנראה גם לא עבורי, אני צוחק. אבל הם מעריכים את הדבר הזה. אתה יודע, אני אדייק את זה בנקודה אחת: יש לי קשר עם תורם, תורם לא קטן, של כמה עשרות אלפי שקלים, והוא אומר לי: "תשמע הרב, אני לא מבין את זה, מה אתה עושה שם בבית המשפט? אני אתרום כי אני מאמין במה שאתה עושה ואני אוהב אותך, והכל, אבל אני אומר לך את האמת - קשה לי מאוד."

המראיין: מה אתה עונה לאדם כזה?

האורח: אני אגיד לך בגמ... אמרתי לו, אמרתי לו: "תגיד לי, למה אתה תורם לי? יש חסר בבתי חב"ד, חסר יוזמות, חסר פרויקטים - בוא, אתה גם לא גר פה, לא תגיד מישהו מהקהילה שהוא מרגיש מחויב לתרום. אז למה אתה תורם?" הוא אומר, את האמת, אני אוהב אותך בגלל מי שאתה. ואז הוא אומר משפט אחד, מילה אחת: "בגלל שאתה מנצ'ה." אמרתי: "בגלל שאני מנצ'ה אני נמצא שם." אתה יודע מה הוא ענה לי? אמר לי: "נסתמו טענותיי. אתה צודק, אני טעיתי, מבקש ממך מחילה." אני לא יודע אם זה שינה אותו בדעות, הכל בסדר, אבל עד היום שאנחנו מדברים הוא מזכיר את האירוע הזה - כי בשיטתו, הפוך, כשהוא מדבר הוא מברר דברים טובים על זה שאני כן הולך.

המראיין: מדהים, כל ההסתכלות, איך שאתה מראה את זה.

המראיין: תגיד לי, איך נוצר הקשר עם ראש הממשלה עצמו? ותרשה לי - זה לא מובן מאליו, עם כל הכבוד.

האורח: אני... לא אגיד שלא ציפיתי לשאלה. אז בלי לחפור בסיבות, אני בקושי... זה בכלל לא בשביל במקום הזה, אני משתדל שכל מה שאני אגיד לא יגרע מהעניין. אני אגיד לך אפיזודה, בסדר? אפיזודה, והיא נכונה גם לגבי שרון, והיא נכונה לגבי שי גולדן - אדם שאני בקשר טוב איתו, אני אוהב אותו אהבת נפש, ועוד חברים וחברות רבות, יותם וכן הלאה. לפני שאני הרב שלהם, אני חבר שלהם. אבל אני באמת חבר שלהם - אני באמת אוהב אותם, אני באמת שם בשבילם בכל דבר ובכל עניין, ואני לא רק היועץ ההלכתי - מה נכון מה לא נכון, שחור לבן, או "עכשיו זה כן לשים כיפה". זה לא רק שם, זה בכל עניינים, בכל מרוצת החיים, באורך החיים, בקשר בתוך הבית, בהחלטות עסק, הכל - כי אני משתדל להיות, לפני שאני הרב, החבר שלהם.

עכשיו, איך זה קשור לשאלה שלך - אתן לך אפיזודה אחת: נתניהו הפסיד את הבחירות, הוא היה באופוזיציה, ואחרי זה הוא זכה. הייתה תקופה, כמובן, עד שהממשלה הושבעה. פעם, אני מספר את זה, הייתי בדיונים עם שרון גל, ופתאום אמר שרון: "בוא נעלה את ראש הממשלה המיועד על הקו." עשינו שיחת וידאו, והוא עלה, וזו הייתה שיחה כל כך קולחת, אתה יודע, זורמת.

המראיין: אני לא מחפש את החבר'ה רק כי הם למעלה, בסדר?

האורח: זה לא העניין שלי, אני לא מחפש להתגלח במרוצת אנשים, זה לא - הפוך, בדיוק הפוך. הם יודעים, וגם אני - כל אחד, אגב, זה לא רק כוחות, איש חשוב ברמה ציבורית, גם בן אדם שמת אותו ביום שישי שהוא לא מוכר לאף אחד - הוא י

המראיין: ברמה האישית, המקום שבו אתה נמצא היום - יש לך איזושהי שאיפה, חלום שאתה רוצה להגשים אותו, שואף למשהו, תגיד לי. אני לא רוצה שתגיד תשובה בנאלית, אבל גם אם זה תשובה בנאלית.

האורח: אני לא רואה לאן יש להתקדם עוד, כאילו מבחינת אדם הישגי. אני מניח שאם הייתי הולך לתחום העסקים, כנראה היו לי עוד כל מיני דברים להשיג, וזה כל הזמן, כל יום מחדש נותן אתגרים חדשים והזדמנויות חדשות ועוד רצון להתקדם ולהשפיע. בסדר, אומר זה כולם, אבל התשובה בעיניי לטיפ אחת - כל עוד לא הגענו ליעד. אנחנו עדיין לא ביעד, שזה כמו שהרבי רצה ואמר לנו, שזה בהישג יד - זה הגאולה, משיח צדקנו שלם.

אז לא רוצה להגיד לברר, כי מי שאני שאגיד לברר - כן, הרבי יכול להגיד, לא אני. אבל לא הגענו למקום הזה, לכן שאלתי לאן השאיפה - זאת השאיפה. ואם זה יקרה בלי קשר אליי - אור זיו - אם הוא יהיה הדבר האחרון שעוזר, לא אכפת לי, אני מוכן להתנדב, אבל העיקר שזה יקרה. בין אם זה אני, בין אם זה מישהו שבכלל לא התכוון למשהו, לא אכפת לי.

אבל יש לי דבר אחד להגיד שאני בוודאי, אין לי ספק בו - זה בזכות השלוחים של הרבי. אין לי ספק בכך, במיוחד עם דגש על השלוחים בארץ הקודש. אני מאוד שם לב גם בחול, כן, אבל בארץ הקודש, עם כל הקושי, עם כל... אתה אמרת, יש כתוב והרגשה פה של "תמיד קל להיות אדם לבוש ככה" - בסוף הם פועלים בצורה הכי קשה והכי נפלאה, והם מביאים את הגאולה. וכמו שהסברתי מקודם, זה יכול להיות באופן כזה בבית חב"ד באר שבע, או בתל חי בנתניה, או באילת, לא משנה - אם עושים את העבודה בצורה הכי מדויקת והכי נכונה, כש... האנשים סביבם יבינו ויתחברו לרעיון הזה.

אגב, אם אין אותם - אז אין אותי. כי אני בסוף, מה - אני לא באתי מהעולמות האלה. אם לא היה... אמרתי את זה פעם ביד אליהו, וזה גם לא רק לבתי חב"ד, זה כל הנשים והחב"דניקים - לא היו מחייכים אליי. אתה יודע, יש אנשים שהם מנוכרים, אז אתה יודע, בן אדם מתחיל להתקרב - אם לא היו מחייכים אליי, הם מקבלים אותי במאור פנים, איפה שלא הלכתי - לא הייתי יושב איתך היום, והייתי נכנס לתוך העולם ההוא, כי בסוף אנשים רוצים חום. ומי כמו השלוחים והנשים נותנים את החום הזה לכל אחד ואחד. אני מרגיש אותו, אני בטוח שכל אחד מרגיש אותו, ובעזרת השם זה מה שיביא את הגאולה.

המראיין: אמן ואמן, תודה רבה לך על השיחה המעולה הזאת. תודה רבה לכם שצפיתם והאזנתם, להתראות - נהיה כאן בעזרת השם בעוד שבוע עם פרק, פרק הבא.

האורח: להתראות, לחיים, לחיים.