פרק ט - חלק ששי (ואחרון)

00:00 כי אנחנו אוחזים בסוף פרק ט'. בעזרת השם אני מקווה שהיום אנחנו נסיים את הפרק. האלטער רבי פה בפרק הזה, כמו שדיברנו, זה הפרק שבו האלטער רבי מסביר את הנקודה של המלחמה. שיש מלחמה בשתי הנפשות, וכל אחד רוצה להיות בעל הבית לגמרי על כל המציאות של האדם. אז זאת אומרת, המלחמה זה לא רק מגיע לפעמים שהיצר הטוב רוצה שאדם יעשה מצוות, הנפש הבהמית רוצה שאדם יעשה עבירות. אז המלחמה היא לגמרי על כל המהות של האדם, כל כולו. כל אחד רוצה להיות מלך, כמו שהסברנו שמלך פירושו שיש לו שליטה מוחלטת על כל המציאות. והאלטער רבי פה באמצע להסביר מה הנפש האלוקית רוצה. בהתחלה הוא דיבר באופן כללי שהנפש האלוקית רוצה שתהיה שליטה מלאה באופן של מלכות, ורוצים לקבל עליהם, שכל הגוף וכל הבן אדם יהיה כל כולו מאוחד לגמרי עם השליטה של הנפש האלוקית. ואחרי זה הוא דיבר בפרטות, דיבר על המוחין, דיבר על המידות, דיבר על יראה, דיבר על אהבה, ואהבה גופא דיבר כמה דרגות. בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כל עולמי ימני, כל על השמאלי, ושההתחלה זה אהבה כרשפי אש, ועד שמגיע לאהבה בתענוגים, שאז כשזה אהבה בתענוגים אז הבן אדם נהיה כל כולו, דורך און דורך, כל כולו מתאחד עם אלוקות בתכלית השלמות. אז כאן אנחנו אוחזים בדף י"ד עמוד ב' למעלה. יש על ידי זה שהבן אדם מצליח לפעול שהאהבה שלו לקדוש ברוך הוא תהיה לא רק כרשפי אש. כשזה רשפי אש זה פועל צימאון לקדוש ברוך הוא. זה יותר תנועה של הסכמה. אבל כשהאהבה זה גם בתענוגים, אז זה מהפך. זה לא רק הסכמה אלא גם סיפוק. כל

02:11 המהות של הבן אדם מתהפכת, שהמים של הנפש הבהמית, התענוג שזה העניין של המים, של הנפש הבהמית, יסוד התענוג, יסוד המים, נהפך להיות לתענוג אלוקי. ממשיך האלטער רבי כאן בדף י"ד עמוד ב' למטה, שורה שלישית: כמו שכתוב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזוהר, שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש. אומר, מביא פה האלטער רבי, מביא פה מהעץ חיים בשם הזוהר. העץ חיים הזה זה אותו עץ חיים שהאלטער רבי הביא בתחילת התניא. זה טוב לדעת. ככה יודעים מה האלטער רבי רוצה פה, כי אנחנו לא לומדים עץ חיים בדרך כלל. אז ממילא לא יודעים מה האלטער רבי רוצה. אז לכן צריכים לזכור שהעץ חיים הזה זה בעצם מה שהאלטער רבי הביא בפרק א'. שהאלטער רבי התחיל להגיד שכל אחד ואחד, איך צדיק ואיך רשע, יש לו שתי נפשות. שזה שגם לצדיק יש לו נפש הבהמית. זה היה עניין שהאלטער רבי אמר בפרק א', אבל לא הסביר את זה. אז כאן מגיע ההסבר. האלטער רבי הרי הביא יסוד מהאריז"ל, שהאריז"ל אומר שכל אדם ואדם, כל יהודי ויהודי, יש לו שתי נפשות, יש גם נפש אלוקית, גם נפש בהמית. נו, אז רשע יש לו גם נפש אלוקית, אז זה יותר פשוט שגם רשע יש לו נפש אלוקית וממילא תמיד יכול לעשות תשובה, ולכן בעצם הוא רוצה לעשות תשובה וכו', כל העניינים הטובים. מה אבל הפשט שגם צדיק יש לו נפש הבהמית? הרי הצדיק הוא צדיק. האלטער רבי אומר שצדיק הוא בן אדם שיצרו הטוב שולט בו. שכל המציאות שלו זה רק יצרו הטוב שולט בו. ואף על פי כן האלטער רבי כותב בשם העץ חיים, זה

04:09 אותו מקום, שהעץ חיים שער נ', נראה לי שהוא אומר אותו לשון בפרק א'. שמה כתוב שער נ' פרק ב' וזה שער נ' פרק ג'. זאת אומרת זה באותו המשך, באותם עניינים. אז אומר, מה הוא אומר? זה מה שהרבי עכשיו בא להסביר פה. האלטער רבי בא להסביר פה עכשיו שהעץ חיים מביא שעל ידי עבודה, כל בן אדם נולד עם שתי נפשות. גם הצדיק יש לו שתי נפשות. ״ונשמות אני עשיתי״, אמר על כל יהודי, על כל נשמה, נשמות לשון רבים. זאת אומרת שגם צדיק יש לו נפש שמגיעה מהצד של הקליפה וסטרא אחרא. אבל על ידי עבודה, שהצדיק עובד את הקדוש ברוך הוא באהבה רבה עד לאהבה בתענוגים, אז הוא מגיע לעשות, להפוך את הנפש הבהמית. וזה הלשון של העץ חיים: שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש, בהסיר הבגדים הצואים ממנו שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם. מה האלטער רבי מתכוון כאן? אז כאן צריכים להסביר קצת הסבר, שהאלטער רבי פה מקצר, אבל במקום אחר האלטער רבי מסביר את זה יותר באריכות, וזה בליקוטי תורה. חבר'ה, ליקוטי תורה זה בפרשת חוקת, מאוד מפורסם. שם האלטער רבי מדבר, ונגיע לפרה האדומה, שנגיע לפרה האדומה. הרי המצווה היא שלוקחים את הפרה האדומה ושורפים את כל הפרה, ואז נשאר רק אפר, ומהאפר הזה עושים את המים חיים לטהר את טמא המת. מסביר האלטער רבי שכל העניין הזה זה משל על העבודה של האדם. הוא מסביר שהפרה האדומה זה מסמל את הנפש הבהמית, והנפש הבהמית יש לה שני חלקים. יש את העצם, הנפש הבהמית, עצם כוח התאווה. הנפש הבהמית בעצם מהותה, כמו שאמרנו קודם, זה המים מצמיחים כל

06:10 מיני תאווה. גם שהנפש הבהמית הוא בעל גאווה ותיאבון. אז המהות של הנפש הבהמית זה שיש לה גאווה ותאווה בעניין הזה. וזה התאווה שזה המציאות שלו. וזה נקרא בלשון החסידות כוח המתאווה, כוח המתאווה ובעל תאווה ובעל תאווה. עכשיו בעצם מה הוא עושה? אבל הוא לא רע. הנפש הבהמית הוא כוח המתאווה, הוא כוח המשיכה, הוא בעל גאווה, אבל הוא לא רע. הרע זה דבר שנעשה על ידי הלבושים כשמשתמשים עם הנפש הבהמית לחשוב מחשבות זרות ורעות וכו'. אז על ידי ההתלבשות בענייני תאווה של עולם הזה, אז זה נעשה אצלו לבושים, זה לבוש, זה נקרא בלשון החסידות לבושים צואים, לבושים מלוכלכים. אז הבגדים הצואים זה שצריך לשרוף, לכלות. זה מה שאומרים שלוקחים את הפרה האדומה ושורפים אותה עם אהבה כרשפי אש. אז האש, אויס, לא אש. אהבה כרשפי אש שורפת את הלבושים הצואים של הנפש הבהמית ומגיעה אבל לכוח המתאווה, וכוח התאווה זה לא רע וזה נהפך לטוב. וזה מה שהוא אומר פה. מה שזה, זה מה שהצדיק, זה העבודה של האדם, שהוא הנפש האלוקית, שהוא לוקח את הנפש הבהמית ועובד איתו על ידי אהבה כרשפי אש, שהוא שורף את הבגדים הצואים. הוא מסיר את הבגדים, הלבושים של העניינים הבלתי רצויים של התאווה, ואז נשאר רק עצם כוח המתאווה, עצם כוח המתאווה. זה הופכים אותו מהתאווה בענייני עולם הזה, זה נהפך לתאווה עליונה, ועל ידי זה כל המהות של הנפש הבהמית הופך להיות, כמו שאומר, כמו יצר טוב ממש. אז זה מה שזה פשט גם בפרק א'. זאת אומרת שגם הצדיק יש לו נפש הבהמית, אלא מה? הנפש הבהמית של צדיק מתאחד עם הנפש האלוקית

08:14 על ידי עבודה שהצדיק פעל אהבה של אהבה כרשפי אש ואהבה בתענוגים. אז על ידי זה הוא עשה שכל המהות של הנפש הבהמית הפך להיות לדבר אחד, מתאחד לגמרי עם הנפש האלוקית. זה מה שמוסבר גם כן שיש בזה שתי דרגות. כידוע שיש את הבחינה של דוד המלך שעליו נאמר ״ולבי חלל בקרבי״, ויש את הבחינה של אברהם אבינו שעליו נאמר ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״, שגם הוא הפוך, שלקח את הנפש הבהמית, זה הפך אותו לטוב. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: וכן, אז, אז, אז, אז זה. אז האלטער רבי כבר דיבר פה על מה דיברנו? על מעשים. דיברנו על המידות, על הלב, ובזה גופא דיברנו על חלל הימני, חלל השמאלי, אהבה ויראה. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ״וכן כל המידות שבלב שהן ענפי היראה והאהבה יהיו לה׳ לבדו״. עכשיו האלטער רבי יורד, ממשיך הלאה. יש עוד מידות. אנחנו דיברנו רק על אהבה ויראה, אבל אנחנו יודעים שיש שבע מידות או שישה מידות, שזה הנצח וההוד והיסוד, תפארת, שזה עוד מידות שיש. אז כמו שהאלטער רבי הרי אמר בפרק ג׳ שכל שאר המידות הם ענפים, אז ממילא אומר האלטער רבי שגם פה הנפש האלוקית רוצה שכל המציאות של כל המידות, גם ענפי אהבה ויראה, לא רק עצם אהבה ויראה, גם הענפים. זאת אומרת מידת הנצח שהוא ענף אהבה, מידת ההוד שהוא ענף היראה וכולי. אז כל הענפים, כל המידות, שכל כולם יהיו לה׳ לבדו. זאת אומרת שיהיו אך ורק מסורים לעבודת השם, שכל מידת הנצח שלו יהיה רק נצח בעניין אלוקות, לנצח את הרע, לנצח את הקליפות, לנצח את הסטרא אחרא. מידת ההוד, שזה העניין של ההודאה

10:18 והביטול, שזה יהיה רק בעניין הקדושה. ״וכל כוח הדיבור שבפה״. עד עכשיו דיבר על כוח. עכשיו האלטער רבי ידבר בנוגע ללבושים. עכשיו האלטער רבי יסביר שגם בנוגע ללבושים אז גם כן אותו דבר. ״וכל כוח הדיבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מלבושי המחשבה והדיבור של נפש האלוקית לבדה״. אותו דבר גם בנוגע ללבושי הנפש, שהנפש האלוקית רוצה שכל כוח. זאת אומרת, זה הדיוק: כל המציאות, שלא יישאר שום פרט בכוח הדיבור. מה כל המציאות של כוח הדיבור? כל העניין הזה שהוא דיבור אלוקי, כל כוח הדיבור שבפה. זה שיש לבן אדם בפה כוח הדיבור. אז הנפש האלוקית רוצה שכל המציאות של כוח הדיבור יהיה רק אך ורק לעבודת השם. על דרך זה גם כל כוח המחשבה שבמוח יהיו ממולאים מלבושי המחשבה והדיבור של נפש האלוקית לבדה, שלא יישאר שום מקום, לא בכוח הדיבור שבפה ולא בכוח המחשבה שבמוח, שלא יהיה דורכגענומען, שלא יהיה חדור, כל כולו רק עם עניינים של קדושה לעבודת השם. והאלטער רבי מפרט: ״שהן מחשבת ה׳ ותורתו״. המחשבה שלו יהיה כל כולו במחשבה של מחשבת ה׳, מחשבה על הקב״ה. ״ותורתו״. יש אומרים שתורתו הכוונה לחשוב תורה. יש אומרים שתורתו הכוונה דיבור התורה, ״להיות שיחתו כל היום לא פסיק פומיה מגירסא״. שזה יהיה אצלו כל הדיבור שלו, כל השיחה שלו, שעל זה אומרים ״לא פסיק פומיה מגירסא״. זאת אומרת שכל היום, כל רגע שיש לו, הוא לא מפסיק מלדבר דברי תורה, כי כל המציאות של הפה שלו זה אך ורק לעבודת השם. הרי דיברנו קודם על, האלטער רבי הביא בתחילת התניא גם בפרק א'. זאת אומרת, כאן האלטער רבי חוזר כמו מקודם, מה שהוא התחיל כבר בפרק

12:26 א', שהוא דיבר בהקשר לרבה, שרבה היה סמל של בן אדם שהיה כל כולו חדור בעבודת השם. לכן הרי שואל את רבה: אתה קורא לעצמך בינוני? הרי רבה היה צדיק. אז על רבה אמרנו שאצלו לא פסיק פומיה מגירסא, עד שאפילו מלאך המוות לא יכול לשלוט בו. זאת אומרת שאצלו הייתה שליטה של הנפש על הגוף מוחלטת לגמרי. שלכן כל כח הדיבור שבפה היה בעבודת השם. לא פסיק פומיה מגירסא. פעם שמעתי ר' יואל סיפר, ר' יואל כהן סיפר על חסיד שקראו לו ב... קראו לו חיים משה אלפרוביץ. ר' יואל היה מספר עליו הרבה. חיים משה אלפרוביץ. כנראה ר' יואל הכיר אותו גם כן מארץ ישראל. אז זה הכל. בחב"ד יש משפחה גדולה, אלפרוביץ, כולם נכדים שלו. חיים משה היה מתלמידי ליובאוויטש, שיש אומרים שהרבי הריי"צ העיד עליו שהוא בינוני של התניא. אז אחד הסיפורים שסיפר: חיים משה הגיע לארץ ישראל, ואז צריכים פרנסה. אז החסידים היו מחפשים פרנסה, וזה היה בתקופה שאז בנו את ארץ ישראל. זה היה בתקופה של לפני בערך תשעים שנה, מאה שנה. בזמן ההוא ש-ש-ש-- בעיקר אם בן אדם היה צריך פרנסה, אז היו צריכים לעזור בבנייה. בנו אז כבישים, בנו רכבות, בנו בניינים. אז לעזור בבנייה. אז כמה וכמה מהחסידים התעסקו בזה. אז חיים משה גם כן, אז התחיל לעבוד בזה, לסחוב אבנים, לסחוב דברים. והיו שמה עוד מהחסידים שהיו שמה. ר' יואל אמר, וכדוגמה על הדוד שלו גם כן. קודם הם עבדו ב-- עכשיו ה-- אבל בעל הבית המפקח, איך קוראים לזה, שהיה ממונה על כל העניין הזה? אז הוא ראה, עם הזמן הוא התחיל לראות שהם אנשים צדיקים, בעלי צורה, אנשים גם

14:42 חכמים. קיצור, היה לו איזה דרך ארץ, ובשלב מסוים הוא החליט שהוא ייתן להם עבודה יותר קלה. במקום שיצטרכו לעבוד, לסחוב אבנים, לעבוד קשה בקיץ וחורף וכולי, אז שהם יעבדו במשרד. נתן להם עבודה בתוך המשרד. אפשר לשבת במקום נוח, והיו צריכים לענות טלפונים. לפי ערך זו הייתה עבודה ממש קלה. נו, אז ר' יואל אמר שהדוד שלו תפס את זה בשמחה, וגם בהתחלה חיים משה גם. אחרי כמה ימים חיים משה אמר שהוא רוצה לחזור. ביקש מבעל הבית שהוא רוצה לחזור לעבודה עם האבנים. אז זה מסתכל עליו כמו משוגע. כולם משתגעים שרוצים כזו עבודה ורוצים להיות במשרד ולשבת ליד הטלפון, והוא מבקש לחזור לסחוב אבנים. שואל אותו: אתה השתגעת? למה אתה רוצה את זה? אז הוא אומר לו: פשוט מאוד. כשהייתי ברחוב, סחבתי אבנים. בינתיים הייתי יכול להגיד תניא בעל פה, משניות בעל פה, היה לי זמן להגיד דברי תורה. עכשיו, כשאני צריך לשבת במשרד ולענות לטלפונים, אין לי זמן להגיד דברי תורה. לא, זה לא שווה לי. זה היה אצלו פשיטות כזאת. היה יהודי שאצלו זה היה החיים שלו. לא פסיק פומיה מגירסא. היה לו רגע פנוי, דיבר. הוא היה כל הזמן אומר אותיות של תניא, משניות. אז כשהעבודה הייתה באופן כזה, אז מצד אחד זו הייתה עבודה מפרכת, אבל בשבילו זו הייתה הזדמנות שהוא יכול לדבר דברי תורה. אז זה בעצם מה שהרב אומר פה, שמצד הנפש האלוקית הוא רוצה להיות באופן כזה שכל כח הפה וכל כח המחשבה יהיה כולו לה' לבד. וכח המעשה שבידיים ושאר רמ"ח איבריו יהיה במעשה המצוות לבד. אותו דבר גם נגיע לכח המעשה, שכל המציאות של כח המעשה גם

16:32 בידיים. אותו דבר בכל רמ"ח איברים. זאת אומרת כל איבר ואיבר. מה הוא רואה באיבר הזה? איזו מצווה אפשר לעשות עם האיבר הזה? הוא רוצה שזה יהיה כל עניינו של האיבר, לקיים את המצווה. אז עד כאן האלטער רבי הסביר בפרוטרוט, האלטער רבי עבר על כל חלקי האדם: רצון ותענוג, חפץ ורצון. ואחרי זה דיבר על, על המוחין ודיבר על המידות. ואחרי זה דיבר על נפש אלוקית שבמוח. ואחרי זה דיבר גם על ענפי המידות ועל מחשבה דיבור ומעשה. סתם יש פה דיוק מעניין לר' לוי'ק, שהאלטער רבי מתחיל דיבור ומחשבה ואחרי זה מחשבה ודיבור. למה סדר העניינים שהאלטער רבי קודם כל אומר דיבור ואחרי זה מחשבה? בחיי, האלטער רבי מדבר סדר מלמעלה למטה. אז אתה צריך קודם להגיד מחשבה ואחרי זה דיבור. ולא שהאלטער רבי אומר קודם דיבור, אחרי זה מחשבה, ואחר כך עוד הפעם הוא חוזר ואומר מחשבה ודיבור. זה דיוק של ר' לוי'ק. לפי קבלה ונקודה של העניין באותיות פשוטות. אז מה שידוע הרי זה שמצד ... כי הסדר הלבושים זה שמחשבה זה למעלה מהדיבור. אבל אנחנו יודעים שבשורש יש דיבור יותר גבוה ממחשבה. כידוע שהדיבור מושרש בעצם הנפש יותר עמוק מהמחשבה, כמו שמובא ברנ"ד באריכות וכולי. שלכן יש מעלה בדיבור יותר ממחשבה. ולכן האלטער רבי מקדים, אומר כל כח הדיבור שבפה, זאת אומרת הנפש האלוקית, בגלל שהוא יודע מעלת הדיבור, שדיבור יש לזה שורש יותר עמוק בנפש, לכן הוא רוצה קודם את הדיבור. אחרי זה מחשבה. לפי הסדר הוא מחשבה ודיבור. לכן עוד אחרי זה אומר בדיוק. סתם זה דיוק מעניין שיש מר' לוי'ק מלשון התניא. בקשר למה שהאלטער רבי אומר פה שכל כח המעשה שבידיים

18:34 יהיו רק במעשי המצווה. אז יש גם כן מקומות שהרבי חזר על זה. פעם הרבי סיפר על זה בקשר לפריערדיקער רבי. שהפריערדיקער רבי יצא מהמאסר בג' תמוז תרפ"ז. אז הוא היה בגלות בקוסטרומה, כידוע. אז יש סיפור שאחרי כמה ימים, כשהיה בקוסטרומה, הוא יצא מהמאסר. הוא הגיע ממש אחרי כמה ימים שעדיין היה שמה בגלות בקוסטרומה לפני י"ב תמוז. אז הפריערדיקער רבי אמר אז איזשהו יום, הוא אמר ככה פתאום, הוא אמר: כבר כמה ימים שאני מחוץ למאסר ועדיין לא כתבתי מכתב בנוגע למקווה ובנוגע לחדרים. הפריערדיקער רבי הרי ישב במאסר בגלל שהוא התעסק בעניינים של חדרים ומקווה. ברגע שהוא יצא מהמאסר, אז היה ממש יום יומיים אחרי זה, הוא עדיין היה תחת השליטה. זה היה בגלות, עדיין לא היה בחירות. אבל מה היה? הפריערדיקער רבי, הוא אמר: כבר עברו כמה ימים ועדיין לא כתבתי מכתב בנוגע למקווה וחדרים. אז הוא אמר: בשביל מה צריכים את היד? זה היה ביטוי מאוד קשה שהוא אמר, כן, הרבי לא רצה אפילו לחזור על זה. הפריערדיקער רבי התבטא בביטוי מאוד קשה על היד. בשביל מה צריכים את היד אם הוא לא עושה את התפקיד שלו? זה בעצם גם כן הרבי הסביר את זה באחת מתוך ההתוועדויות בקשר לי"ב תמוז. את הווארט הזה, שצדיק נרגש אצלו שכל המציאות של היד, אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. שזה בעצם מה שהאלטער רבי אומר במילים אחרות. שכל המהות של-- כל המציאות, כל המהות, כל פרט, כל איבר, כל עניין, כל כולו חדור עם אלוקות. אין שום עניין חוץ מזה, ולכן הפריערדיקער רבי, כאילו לומר, אם זה לא, אם אני לא כותב על מקווה, בשביל

20:29 מה...? הרבי דיבר על זה למרות שהוא השתמש עם הידיים בשביל להניח תפילין וכולי, אבל מכיוון שאצלו זה היה השליחות שלו, הוא הרגיש שאם הוא לא עושה את זה, בשביל מה צריך יד. כאילו שכל הגדר של היד זה בשביל העבודה של השם. עד כאן זה בנוגע לנפש האלוקית, וכאן האלטער רבי מסיים את השורות האחרונות ואומר: אך נפש הבהמית. מה קורה בצד השני? אומר האלטער רבי: נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להיפך ממש. הנפש הבהמית שהוא מגיע מהקליפה, מה הרצון שלו? להיפך ממש. אז זה מאוד מעניין שכשאלטער רבי דיבר על הנפש האלוקית, אז האלטער רבי דיבר כאן עמוד וחצי כל מה שנפש האלוקית רוצה. כשאלטער רבי מדבר על הנפש הבהמית, האלטער רבי אומר רק שתי מילים, להיפך ממש. שזה מאוד חזק, שמדגיש עד כמה, יא, הנפש הבהמית אין לו באמת, הוא לבד לא יודע מה הוא רוצה. הנפש הבהמית מה הוא רוצה? הוא רוצה להיפך ממש. ר' אלחנן ברוך אברהם[?] היה לו כוח בווארט הזה. שהגדר של נפש הבהמית זה לא שהוא רוצה. נפש האלוקית רוצה, רוצה כל דבר בפרטי. הוא רוצה את המוח, הוא רוצה את הלב, הוא רוצה את השכל, הוא רוצה את המידות, רוצה את המחשבה, הדיבור, ובכל אחד ואחד הוא רואה בזה מטרה ועניין לעבוד את הקדוש ברוך הוא. הנפש הבהמית לא רוצה שום דבר. הוא רוצה רק נקודה אחת, להיפך ממש. כמו שהרבי היה מנגן את הניגון המפורסם שהרבי לימד, יא, איך טי דורי מרקו, כן? שהוא רוצה רק לעשות בלבול. זאת אומרת, אין לו מטרות. המטרו-- המטרה שלו זה לבלבל. יא, שזה דורי מרקו, ספארקו, כאילו שכל העניין שלו זה לבלבל בראש. רצונו

22:15 להיפך ממש. כמובן שבפשט התניא, פשט להיפך ממש זה שבכל אחד מהדברים שאמרנו פה, הנפש הבהמית רוצה אותו דבר להיפך. הוא רוצה שהוא יהיה השליט היחיד גם במוח, גם בלב, גם וכולי. חלל הימני וחלל השמאלי, כל העניין. יא, שזה אומר בהסברה בתניא זה אומר, שהנפש הבהמית, כמו שאמרנו קודם, לא רק מעוניין בפועל ממש לעבירה, הנפש הבהמית מעוניין באדם שכל המהות שלו, כל האדם יהיה כל כולו בצד של הקליפה וסטרא אחרא. אבל בסגנון של האלטער רבי זה מה הוא רוצה? להיפך ממש. האלטער רבי אבל מוסיף פה פסוק טוב בכל העניין. האלטער רבי אומר: לטובת האדם. זה שהנפש הבהמית רוצה להשתלט על הגוף, זה לא בגלל שהוא באמת רוצה את זה, בגלל שהוא באמת מאמין בקליפה וסטרא אחרא, אלא הסיבה האמיתית והפנימית היא לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש. זאת אומרת שבעצם הנפש הבהמית, זה הרצון שלו, זה רק חיצוניות הרצון. ובפנימיות, לכן הרבי מדייק שלכן כשדיבר בנוגע לנפש האלוקית, האלטער רבי אמר חפצו ורצונו, גם חפץ וגם רוצה, שזה גם תענוג וגם רוצה. כשמדבר על נפש הבהמית, האלטער רבי אומר רק רצונו. הוא לא אומר חפצו ורצונו, כי הנפש הבהמית בעצם בפנימיות הוא גם רוצה קדושה. הנפש הבהמית רוצה שהאדם יתגבר עליו, וזהו שמביא פה את משל הזונה שבזוהר הקדוש, כידוע שזה הסיפור שמביא הזוהר, שיש את המלך והבן מלך, והמלך רוצה ל-ל-ל-לנסות את הכוחות הפנימיים והעצמיים שיש לבן מלך, ואז הוא מביא את הזונה שהיא מנסה לשכנע את הבן מלך לעשות עבירה, אבל הכוונה הפנימית היא אדרבה, שהבן מלך יתגבר והוא לא ישמע, ורק אז היא תקבל את השכר האמיתי.

24:15 וכולי. על דרך זה גם פה הנפש הבהמית זה שליח שהקדוש ברוך הוא שולח אותו כדי לנסות את היהודי, כי הקדוש ברוך הוא יודע שהנשמה יש לה כוח להתגבר, והנפש הבהמית בעצמו גם יודע את האמת הזאת, וזה מה שהוא באמת רוצה לטובת עצמו. ולכן זה מה שעושה לנו יותר קל את העבודה, שלמרות שמצד אחד אנחנו יודעים שיש פה מלחמה, ומלחמה עצומה בין שתי הנפשות, אבל עיקר העסק כשיהודי אבל יודע שהמלחמה זה לא שווה בשווה, כי באמת גם הנפש הבהמית רוצה שהנפש האלוקית יתגבר, אז זה עושה יותר קל את כל המלחמה ואת כל העבודה, שנוכל באמת לנצח את הנפש הבהמית, להפוך אותו לקדושה. וזה קשור גם כן עם הזמן שאנחנו נמצאים עכשיו, שזה זמן של גאולה. כל התקופה הזאת, הימים האלה, חודש הגאולה, וצריכים לראות בזה ימים אלו ללמוד את השיחות ואת המאמרים שמדברים בעניינים של פדה בשלום נפשי. אז רואים באמת בחסידות שמדברים מאוד חזק על הנקודה הזאת, שלמרות שיש מלחמה בין שתי הנפשות, אבל יש את הפדה בשלום נפשי. וזה רואים את זה פה בשורה הזאת בתניא, כשבן אדם מתבונן, חסיד מתבונן, שהאלטער רבי אומר פה שגם הנפש הבהמית רוצה לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, על דרך כמו שכתוב בפדה בשלום, שגם אנשי אבשלום התפללו לניצחונו של דוד. בעצם גם הם רצו שדוד ינצח. על דרך זה גם בעבודה, שהנפש הבהמית גם בעצם הוא רוצה להתהפך, שזה העניין של גם אויביו ישלים איתו, שזה יהיה בגילוי, וגילוי אמיתי ושלם, למשיח צדקנו.