פרק ח - חלק שני

00:01 כי אנחנו ממשיכים פה עם התניא בפרק ח'. האלטער רבי בפרק הזה מסביר, כמו שדיברנו, את ההמשך של העניין של ההשפעה של הקליפה על האדם. וכשדיברנו בשיעור הקודם בפרק הזה, האלטער רבי מדבר על כל מיני קצוות. דיברנו בכללות שיש קליפת נוגה ויש שלוש קליפות הטמאות. ההבדל בין דבר המותר ודבר האסור. שכללות ההבדל זה שדבר המותר, אז בלשון התניא זה דבר המותר, הכוונה שהוא מותר, שהוא לא נמצא קשור בידי החיצונים, שאינו אסור וקשור בידי החיצונים, ולכן אפשר להעלות את זה. והחידוש הוא שאפשר להעלות את זה גם אחרי שזה כבר נפל. אפילו אחרי שהבן אדם הוריד את זה לשלוש קליפות הטמאות בגלל שהוא אכל לשם תאווה, עדיין הוא יכול להעלות את זה. בצד השני נמצא דבר האסור, שדבר האסור הוא שלוש קליפות הטמאות. אז זה דבר שהוא אסור וקשור בידי החיצונים, שאי אפשר להעלות את זה. וכאן החידוש הוא הקצה השני, שגם אם בן אדם, היה לו את כל הכוונות הטובות והוא לא ידע שזה איסור ואכל לשם שמיים וכולי, והוא למד והתפלל בכוח האכילה, אף על פי כן זה אסור בידי החיצונים. זה שני הקצוות. מצד הנקודה הזאת יוצא שיש הבדל מהותי בין מותר ואיסור, שבדבר המותר הוא בעצם שייך לצד החיובי, שתמיד יש לזה את האפשרות לעלות. והדבר האסור תמיד שייך למקום השלילי, שאי אפשר להעלות את זה רק באופנים מיוחדים וכולי. כל מה שדיברנו. וזה האלטער רבי סיים להגיד שלכן זה נקרא שדין יהודאין וזה נקרא שדין נוכראין. התאווה לדברים המותרים זה יהודי בעצם, מכיוון שתמיד יש לך את האפשרות להעלות את זה, אז זה שייך לעולם של יהודי, שהיהודי זה המלחמה של יהודי

02:05 להעלות את הגשמי ולא ליפול וכולי וכולי. ומצד השני נמצאים הדברים האסורים, שבעצם דברים האסורים לא שייך ליהודי. זה גוי, זה יצר הרע שנכנס לבן אדם. אבל עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה. פה אנחנו רוצים בדף י"ג בשורה הרביעית, והאלטער רבי יגיד שאף על פי כן זה לא עושה היתר. זה צריכים אבל לדעת שגם בדברים המותרים זה דבר שבן אדם צריך להיזהר מהם. כי סוף כל סוף אנחנו חוזרים כל הזמן למה שהאלטער רבי אמר בפרק ו', שכל דבר שהוא לא בטל, כל דבר שהוא לא בטל לאלוקות בתכלית, אז זה עניין של קליפה. האלטער רבי הסביר לנו שסטרא אחרא פירושו צד אחר שאינו צד הקדושה. וצד הקדושה זה רק מה שהוא בטל לקדוש ברוך הוא. דבר שהוא לא בטל לקדוש ברוך הוא אז הוא קליפה וסטרא אחרא. ולכן כל מעשה, לא מה זה כשר וראוי, שזה כולל גם קליפת נוגה, לא רק שלוש קליפות הטמאות. שלכן כל התניא הולך להסביר לנו האלטער רבי איך צריך להיות עבודה בדברים המותרים, לא רק בדברים האסורים. אז לכן האלטער רבי בא עכשיו בחלק הזה של הפרק להסביר שאף על פי כן, גם בדברים המותרים צריכים לדעת שזה בפועל מוריד את האדם ומכניס אותו לצד הסטרא אחרא. ולכן צריכים זהירות בדברים המותרים. וזה האלטער רבי עכשיו ממשיך הלאה בשורה הרביעית ואומר, "אך..." זאת אומרת, מה אומרת "אך"? אף על פי שאמרנו שדבר המותר הזה, שדין יהודאין, זה אומר זה דבר ששייך ליהודי ושאפשר להעלות את זה. וגם אחרי שהוא נפל הוא יכול עדיין גם להעלות את זה כשהוא שב לעבודת השם. אך אף על פי כן, מכל מקום, קודם שחזר לקדושה הוא סטרא

03:58 אחרא וקליפה. זאת אומרת, לפני שאתה חוזר לעבודת השם, בשעה שאכלת דבר מותר, דבר המותר, אבל אכלת את זה לשם תאווה, אז בפועל בזמן ההוא זה עניין של סטרא אחרא, דבר שלא קשור לאלוקות. אז זה סטרא אחרא וקליפה. אז בפועל זה מוריד את האדם. הוא נכנס עכשיו לרשות של סטרא אחרא וקליפה. אז הרבי דבר ראשון אומר את זה: תזכור, אל תעשה לעצמך היתר. אל תחשוב שבגלל שזה מותר אז אין בעיה. אני אהנה, אחרי זה נלמד. הרי בתיאבון אני יכול ליהנות, ואז הרבי: לא. תזכור שבשעת מעשה, כשאתה אוכל לשם תאווה, אז המאכל הולך לסטרא אחרא, לקליפה. אז ברגע הזה אתה נכנס לרשות הקליפה, וגם אחר כך עוד יותר, גם אחרי שאתה כן תחזור לעבודת השם ותתפלל ותלמד בכוח האכילה ההיא, הרשימו ממנו נשאר דבק בגוף. האלטער רבי הרי אמר את זה לפני זה בקיצור. כאן האלטער רבי חוזר על זה יותר באריכות עם יותר פרטים, כי כאן הרבי רוצה להדגיש את הנקודה הזאת, כמו שאמרנו. להדגיש למה בן אדם צריך להיות זהיר בדברים המותרים. אף על פי שדברים המותרים זה צד שתמיד אפשר להעלות את זה לקדושה, ואף על פי כן צריכים זהירות לא להיות נקשר לדברים המותרים. אז כאן האלטער רבי יסביר בפרוטרוט מה הבעיה בזה. אז דבר ראשון, בשעת מעשה שאתה אוכל לשם תאווה, למרות שדבר המותר, אז אתה נמצא ברשות הסטרא אחרא ואתה מוריד את המאכל לסטרא אחרא. עוד יותר, גם אם אחר כך אתה תעשה תשובה ותיקח את הכוח של האכילה, ותשתמש עם זה ללמוד ולהתפלל ולעבוד את השם. אבל הרשימו ממנו נשאר דבק בגוף, נשאר רושם מהתאווה וזה נדבק

05:58 לגוף. לפי כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו. ברגע שאכלתי והיה לי הנאה מאכילה, אז נהיה דם ובשר מבשרו. כידוע, בספרים כתוב: מעצם האכילה נהיה דם, מהתענוג שבאכילה נהיה חלב. זאת אומרת, זה מוסיף שמאלץ, מה שנקרא שומן, זה קשור עם התענוג שבאכילה. אז ממילא יוצא שמהגוף, מהבשר של הבן אדם, מזה שהוא אכל תאווה והוא נהנה מזה ומתענג מזה, אז זה יוסיף אצלו דם ובשר. ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר. לכן אפילו אם עשית תשובה ולמדת והתפללת עם כוח האכילה, אבל היה רגע שאתה נהנית באוכל וזה לא היה לשם שמיים. היה, כי הרי עצם האכילה אצל האדם הזה היה בשעה שהאכילה היה אכילה לשם תאווה, וברגע הזה שאכלת לשם תאווה, הגוף שלך קיבל דם ובשר ונהיה חלק מהבשר שלך מתאווה, מעניינים של דבר של תאווה, של תאווה, זה לא מה זה. ובמילא צריכים לנקות את זה. ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין. אז בפועל הגוף יצטרך לחיבוט הקבר. מה זה חיבוט הקבר? אני לא יודע בדיוק, אבל יש כזה עונש בעונשים שכתוב שאחרי מאה ועשרים, כשלוקחים את הבן אדם ומכניסים אותו לתוך הקבר, אז אחרי שמורידים את הגוף לקבר אז יש תהליך שנקרא חיבוט הקבר. יהיה, חיבוט הקבר. בפשטות, חיבוט זה חיבוט, זה מכות. כן, אבל חיבוט הקבר בעניין, בתוכן, להבין בגשמיות, יהיה, כשחובטים, כשיש לך... פעם היו עושים את זה הסבתות, היום אני לא יודע אם עושים את זה. אני עוד בירושלים עד היום רואים את זה בערב פסח, כשרוצים לנקות את האבק שיש על ה-- על המיטות, על

08:14 המזרן, איך אומרים, על המזרונים? אז יש כזה דבר שמכים על ה, על ה, אה, מזרונים וזה מוציא את האבק. שמים את זה בחוץ, אה, עושים, אה, מכות, זה, זה חובטים על זה ומוציא את האבק ש, ש... על דרך זה, זה משל, כן? מכיוון שהגוף קיבל תענוג מענייני עולם הזה וזה נשאר דבוק אל הגוף, אז צריכים כאילו להוציא את הלכלוך הזה מהגוף כדי שהוא יהיה כלי לכל הגילויים שרוצים להיכנס אחרי זה לגן עדן. למה? אז יש כל מיני דברים שצריכים לנקות. יש דברים שהגוף צריך לעבור תהליך ויש דברים שהנשמה צריכה לעבור תהליך. גם הגוף וגם הנשמה צריכים לעבור זיכוך כדי שהבן אדם יוכל להיות כלי אחר כך לשכר של עולם הבא, גן עדן, תחיית המתים וכולי. אז בוא נגיע לגוף. זה מה שאומרים. מכיוון שבגוף נדבק דווקא בדברים המותרים, זה לא דברים האסורים. אבל היה לך תאווה ותענוג בשעת אכילה ולתענוג הזה היה תענוג בהמי. אז אפילו שאחר כך למדת והתפללת, אבל בשעת האכילה התענגת מאכילה ומזה נהיה דם ובשר. אז זה שייך לקליפה, ואז החיבוט זה להוציא את ה, את התענוג מהדברים האלו. אז כידוע הרבי כותב ב"היום יום" שאפשר היום על ידי זה שאומרים פסוקי תורה, כי יש כל מיני עצות שלומדים בעל פה שזה, שזה עושה את התיקון שלא יצטרכו לעבור חיבוט הקבר. יש ספרים שכתוב שיגיעה בתורה גם כן, על ידי שלומדים ביגיעה וקושיות ופלפולים, אז זה גם כן סוג של חיבוט הנפש, שזה גם כן מתקן את חיבוט הקבר שלא יצטרכו לעבור את זה. אז אל תראה, זה מה שהאלטער רבי אומר, כי זה-- מה האלטער רבי

10:09 רוצה להגיד פה? זה פלא שהאלטער רבי ידבר על זה, הרי בתניא האלטער רבי דווקא משתדל לא לדבר על יראת עונש, אבל אף על פי כן יראת עונש זה עניין אמיתי. זה קיים, זה מציאות. זה שחסידים לא מדברים על זה, זה לא אומר שזה לא קיים. בפרט בחורים הרי למדו תרנ"ט, אז יודעים מה שהרבי הרש"ב אומר בהמשך תרנ"ט, שהוא מביא שם את כל העניין שזה צריך גם יראת עונש. אם אין יראת עונש לעניינים של רע גמור, אז יכול לפחות יראת עונש להציל אותו מהחטא. אז ממילא האלטער רבי מזכיר פה שצריכים לדעת שקיים גם כן את העונש שנותנים בכמה עניינים, אבל מה שזה מגיע לפה בכלל לא זה העניין, כמו שאמרנו קודם. בזה האלטער רבי רוצה להדגיש שגם קליפת נוגה זה לא משהו שיהודי צריך, אה, להתקשר חס ושלום. גם קליפת נוגה זה גם כן דבר שמביא טומאה ומגשם את האדם, ובסוף יש גם כן עונשים כדי לנקות את זה, ולכן צריך להיזהר גם בענייני המותרים שזה יהיה באופן בכוונה לשם שמיים. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: אלא אם כן, מתי מתפטרים מחיבוט הקבר? מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כמו רבנו הקדוש. כדי שבן אדם ייפטר מחיבוט הקבר צריך שלא יהיה לו תאווה לעולם הזה. מיהו הבן אדם שיכול להגיד שהוא לא נהנה מעולם הזה כל ימיו? אז הרבי מביא דוגמה: רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא. הגמרא אומרת על רבי יהודה הנשיא שהיה גביר גדול. לא סתם היה גביר גדול, היה לו בית עם הרבה עשירות, ובבית שלו היה כל המאכלים שבעולם. צנון וחזרת. וכתוב שמה שהיה אצלו הכול על השולחן, היה מביאים הרבה

11:56 אנשים והרבה עניינים של מלכות, והיה לו את כל הדברים, אפילו צנון וחזרת. יש כמה פירושים מה הכוונה צנון וחזרת. בגשמיות צנון וחזרת אנחנו יודעים מה זה, כן? אבל מה הפלא צנון וחזרת? זה לא מאכלים מאוד מיוחדים. הכוונה היא אפילו לדברים קטנים. צנון זה סוג של ירק. חזרת כולם מכירים מהמרור של פסח. זאת אומרת, זה דברים הכי שוליים. זאת אומרת אתה יכול להסתדר בלי זה. היה לו הכל, גם הדברים הכי, הכל היה שמה, גם הדברים הכי שוליים היה. שזה היה הכל נמצא אצלו בהישג יד. ואף על פי כן, רבינו הקדוש לפני שהוא נפטר הוא שם את האצבעות שלו כלפי מעלה, והוא אמר שהוא, שגלוי וידוע שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו. רבינו הקדוש יכל להגיד על עצמו שהוא אף פעם לא נהנה מעולם הזה. אז יש מהרבי שיחה על זה. בין הדברים הרבי שואל מה זה שייך לפה? אז מה האלטער רבי רוצה להגיד? ופשט זה יוצא מהאלטער רבי שצריכים להיות פשוט איש קדוש. מהאלטער רבי יוצא, וכך כתוב בכמה מאמרי חסידות, שגם בינוני לא שייך לזה, כי גם בינוני הוא לא שייך ללא ייהנה בכלל מעולם הזה כל ימיו. הוא יכול לאכול לשם שמיים, אבל לא ליהנות מעולם הזה, זה לא רק לאכול לשם שמיים, זה שהוא בכלל לא מרגיש את התענוג באכילה. זה גדר אחר לגמרי. יש בן אדם רגיל אוכל לשם שמיים רגיל, בן אדם בינוני שעובד את השם והוא גאה, וזה מה שדורשים מכל אחד מאיתנו. אכילה לשם שמיים. זאת אומרת שבשעה שאתה אוכל אתה תכוון שעל ידי האוכל הזה תוכל ללמוד ולהתפלל. אבל תגיד שאתה

13:51 לא נהנה מהאוכל, אתה לא מרגיש את הטעם באוכל. זה כבר מדרגה אחרת. רבינו הקדוש אומרים לא רק שהוא אכל לשם שמיים, אומרים שהוא לא נהנה מעולם הזה כל ימיו. זה דרגה יותר גבוהה. פשוט לא הרגיש את הטעם באכילה. זה כבר מדרגה של צדיקים גדולים. יש את הסיפור הידוע ר' שלמה מקרלין עם האלטער רבי, ששמו הרבה מלח ור' שלמה מקרלין לא יכל לאכול את זה והאלטער רבי אכל ואמר שהוא במזריטש פעל על עצמו שלא ירגיש את הטעם באכילה. נו, אז זה היה המדרגה של האלטער רבי. וגם פה האלטער רבי אומר רבינו הקדוש. אז מעניין. מצד אחד הרבי אומר לכאורה שזה אמת. זה נכון שכדי להגיע למדרגה כזאת צריך להיות בן אדם שלא נהנה מעולם הזה בכלל. זאת אומרת, לא מרגיש בכלל את התענוג באכילה. ואף על פי כן הרבי אומר מכיוון שהאלטער רבי אומר פה את הלשון כרבינו הקדוש. האלטער רבי לא אומר רבי יהודה הנשיא. הוא אומר רבינו הקדוש. האלטער רבי רוצה להדגיש שזה שייך לכל אחד. כי יש הבדל אם כתוב רבי יהודה הנשיא אז מדברים על רבי יהודה הנשיא. היה בן אדם מיוחד, רבי יהודה הנשיא. לא כל אחד שייך אליו. אבל כשאומרים רבינו, בדיוק שהוא רבינו, זאת אומרת שהוא הרבי שלנו. אז אם הוא הרבי שלנו, אז הוא שייך אלינו. זאת אומרת שעל ידי התקשרות יכולים לקבל גם כן שייכות לעבודה הזאת. זאת אומרת, מצד התקשרות של חסיד לרבי, אז רבינו הקדוש הוא המשיך את הקדושה שלו על כלל ישראל, והוא נותן את הכוח שכל יהודי, גם יהודי פשוט, יוכל על ידי זה להגיע לעניין הזה שלא יהיה לו גישמאק באכילה. נו,

15:46 הרבי אומר סימן שזה שייך. הרבי מרים אותנו למדרגה הזאת. הרי יש מהרבי בשיחות, צריכים לבדוק את זה. יש בחלק י' שיחה של י"ט כסלו, שיחה מפורסמת של וישלח י"ט כסלו. שם הרבי אומר, מעניין, שם הרבי מביא את הסיפור של ר' קרלינר עם האלטער רבי, ושם הרבי אומר באמת שחסידות פעל את זה. איך? הרי אנחנו לא במדרגה הזאת. אז הרבי אומר שרואים במוחש שלפעמים בן אדם הוא כל כך מונח באיזה עניין שהוא לא שם לב לכל מיני דברים. רואים במוחש, לפעמים בן אדם הוא מאוד מאוד עסוק, הראש שלך מונח באיזה עניין מאוד מאוד חשוב. אז אתה אוכל משהו כי אתה רעב, אבל מישהו ישאל אותך דקה אחרי זה מה אכלת? ואתה לא זוכר מה אכלת. אכלתי, מה אכלתי? אני לא יודע. הייתי עסוק, אפילו לא שמתי לב. כן, זה כל כך היה זה שהאוכל לא תפס מקום אצלי. אז זה כן דבר ששייך, שייך לפעול. זאת אומרת שאתה תהיה כל כך מרוכז בעניינים, כל כך מונח בעניינים אחרים, עניינים נעלים, ש-ש-שהאוכל אכלת, לא, לא, לא, לא, לא שמת לב, לא עשית מזה עסק, לא התענגת מהאוכל שאכלת. וזה העניין שהאלטער רבי אומר פה, שמכיוון שהוא רבינו אז הוא פעל אצל התלמידים. הוא הרים את היהודים גם למדרגה הזאת שיוכל להיות אצלנו שייכות לעניין הזה. על כל פנים, זה דבר אחד שברגע שאפילו דברים אמיתיים אבל, אבל עצם העניין של אכילה מוריד את הנפש ואחרי זה צריכים לתקן את זה ולכן צריכים להיזהר. האלטער רבי רוצה להגיד לבן אדם, ספר של בינונים, כן, שבן אדם צריך לעבוד על עצמו עד כמה שהוא יכול שלא יהיה לו

17:39 את ה-- את הטיינונג, את התיאבון, את המשיכה לעניין הזה. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: והדיבור בדברים בטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד, צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע, כמו שכתוב בזוהר פרשת בשלח דף נ"ט. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: כמו שיש באכילה, יש גם כן בעניינים רוחניים. אכילה זה בנוגע לגוף. אומרים שהטומאה נדבקת לגוף וצריך חיבוט הקבר, שזה קשור עם הגוף. יש גם כן בנוגע לנפש, שזה העניין של דברים בטלים. עכשיו, בדברים בטלים, אז ברוב רובם דברים בטלים זה איסור. למה? כי בדרך כלל דברים בטלים זה או ביטול תורה. אתה צריך ללמוד, מה אתה מדבר דברים בטלים? אז יש פה איסור. וגם כן, בדרך כלל רוב רובם של דברים בטלים זה לשון הרע, זה רכילות, זה ליצנות. אבל יש לפעמים מצב של דברים בטלים בהיתר. מתי שייך דברים בטלים בהיתר? בחורי ישיבה, בחורים, לא שייך. אין מצב של דברים בטלים בהיתר בחיי. צריכים למצוא מה הגדר של דברים בטלים בהיתר. אז מעניין מה שהאלטער רבי אומר: והדיבור בדברים בטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד. יש מצב של עם הארץ. עם הארץ, מסכן, אי אפשר לדרוש ממנו שייפסק כמו המגיד מסלוד[?]. הוא לא יכול, הוא עם הארץ, הוא לא יודע, הוא לא יודע ללמוד. מצד אחד. מצד שני, אז צריך, צריך לעשות דברים. אז לפעמים הוא מדבר, אבל כמובן גם עליו יהיה שוחד ורוח. אסור לו לדבר לשון הרע, אסור לדבר ליצנות, אסור לדבר רכילות. אבל לדבר דברים בטלים זה לא-- אין אצלו את האיסור ביטול תורה, כי הוא לא שייך ללימוד התורה כל היום. מצד שני הוא

19:47 נזהר מלדבר דבר אסור, אבל הוא מדבר דברים בטלים. הרי יש לו על זה צריך עיון. מעניין, הרבי ברשימות על התניא יש לו על זה צריך עיון: הרי יכול לדבר תהלים, יכול להגיד תורה שבמקרא, יכול למצוא גם אצל עם הארץ, אפשר למצוא דברים. קשה להגיד שהאלטער רבי מתכוון בן אדם שאפילו לא יודע לקרוא, עד כדי כך הוא עם הארץ. אז הרבי נשאר קצת בצריך עיון, אבל על כל פנים, זה מה שהאלטער רבי מדבר. אז הוא מדבר דברים בטלים בהיתר. אז זה גם כן קליפת נוגה, כי זה דברים בטלים בהיתר. אז זה קליפת נוגה. אז גם זה פועל רושם בנפש. וגם פה צריך לטהר את העניין הזה. צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע. מה זה כף הקלע? כף הקלע זה דומה לחיבוט הקבר, רק שזה עם הנפש. כף הקלע בגשמיות. מה זה כף הקלע? כף הקלע זה כמו שהיה אצל דוד המלך. איך דוד המלך הרג את גוליית? היה לו כזה כף, איזה כלי, איזה דבר, והיה איזה אבן, ועם זה הוא זרק את זה ככה, כן, וככה זה נכנס למצח של גוליית והרג אותו. אז זה היה אצל דוד המלך. היה לו את הכף הקלע הזה. בפסוק כתוב משהו כזה, קלע, כן, שעם זה, עם זה הוא הרג את גוליית, חמישה אבנים. כן, אז ברוחניות, מה זה כף הקלע? כן, שזורקים את הנפש. הנפש מגיעה למעלה, רוצים להוציא ממנה את הלכלוך. הדברים בטלים זה נדבק. הדברים בטלים שבן אדם מדבר זה נדבק לנפש וזה מלכלך את הנפש. אז כדי שהנפש תוכל בכלל-- כל העניינים, כבר דבר ברור.

21:41 חסידות, כל העניין זה לא סתם עניינים. כל ההוצאות של עניינים למעלה זה סוג של ניקיון, זה זיכוך, זה טהרה. מנקים את הנפש כדי שהנפש תוכל להיות, לקבל, לקבל את האלוקות, כדי שהנפש תוכל ליהנות מזיו השכינה. צריך לנקות את הלכלוך, כמו בגד שצריכים לנקות אותו מלכלוך. אז יש אופן של ניקיון שנקרא כף הקלע. זאת אומרת, אתה זורק את זה מצד אחד לצד שני, ועל ידי זה נופל גם כן כל מיני לכלוך שיכול ליפול בגשמיות גם כן. כמו שאמרנו קודם, יש אופן שאתה לוקח משהו מלוכלך, אז אתה מנער את זה. אתה ככה זורק את זה, מנער את זה, ואז נופל כל מיני דברים שיכולים ליפול, לכלוך, אבק. ואז אחרי שאתה הוצאת את הלכלוך והאבק, אז אתה שם את זה בכביסה ומכבס את זה עם מים חמים, מים קרים, שזה כבר השלב הבא. אז זה הגדר של כף הקלע. אז יש באריכות, כולם מכירים, יש מאמר מפורסם של הרבי, לפי חוק נקרא הרי שאם סופרים תשע, ששם הרבי מביא באריכות את העונשים של כף הקלע ברוחניות, שזורקים את הנפש מרוחניות לגשמיות, מתענוגים כאלה לתענוגים כאלה. זה צער גדול לנפש. הזריקה הזאת מגן עדן לגיהנם, אל מה ארץ ישראל. חוץ מזה, הרבי מביא כמה דרגות. יש כל מיני עניינים של זריקה כזאת, שזה הצער שגורם לנפש. זה מוציא את האבק של הדברים בטלים, אפילו כשדברים בטלים הם בהיתר. אבל לדיבורים האסורים כמו ליצנות ולשון הרע, מה קורה כשזה כבר לא רק דברים בטלים בהיתר, כשמדובר גם, יש בזה כבר גם עניין של איסור, שלוש קליפות טמאות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי. אומר האלטער רבי: אין כף הקלע לבדו מועיל.

23:35 לטהר ולהעביר את הטומאה מהנפש. גם פה צריך כף הקלע, כי החלק של הדיבור, המילים שזה נדבק לנפש, את זה צריכים להוציא עם הכף הקלע. אבל חוץ מהחלק של הדיבור, יש פה גם כן החלק האיסור, והאיסור זה כבר לא רק דיבור חיצוני. האיסור זה עושה גם כן כתם. יש הבדל בבגד, אם הבגד יש לו לכלוך חיצוני או כשיש כתם, כתם שנהיה לכלוך פנימי. לכלוך חיצוני אתה יכול לנער וזה נופל. אבל אם הלכלוך נכנס בפנים ונהיה כתם, נהיה משהו, משהו עמוק בבגד, אז שמה צריכים כבר לעבור תהליך יותר עמוק. וזה מה שהאלטער רבי אומר: לא מספיק כף הקלע, צריכים גם כן לירד לגיהינום. הגיהינום זה סוג של ניקיון פנימי. הגיהינום זה שהאש של הגיהינום, החום של הגיהינום, זה מה שעושה שגם הלכלוך שנדבק לנפש באופן פנימי יהיה ככה... הנפש האלוקית מלובשת בנפש הבהמית, והוא מתלכלך גם כן. כל זה גורם פגם בנפש, והפגם זה פגם פנימי בנפש. וכדי להוציא את הפגם הפנימי בנפש, אז כאן כבר צריכים עניין של גיהינום, שהגיהינום זה האש של הגיהינום. החום של הגיהינום זה שורף את הלכלוך לגמרי, ואז הנפש נשארת נפש נקייה שיכולה אחרי זה להיכנס לגן עדן. כמו שאמרנו קודם, כל העניין של העונשים שמדברים פה זה לא סתם עונש, איזה מכות שנותנים. כל עניין העונשים זה סוג של ניקיון שהיהודי צריך לעבור בתהליך שלו. הכל זה כדי לנקות את הנפש ולזכך אותו ולטהר אותו, שהוא יוכל להיות כלי לגילוי. וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים. עכשיו האלטער רבי אומר עוד פרט בעניין הזה. כל זה, זה דברים שמאוד קל להיכשל בהם. ומכיוון שהאלטער

25:45 רבי רוצה לדבר פה לבינוני ולהזהיר אותו, להסביר לו איך צריך להיזהר בכל מיני פרטים, אז האלטער רבי מביא פה כל מיני דוגמאות שהם דוגמאות שזה אצל אנשים כמונו. זה דוגמאות של דברים שקל להיכשל בהם. צריכים לדעת עד כמה זה חמור כדי לדעת לשמור על עצמנו. אומר האלטער רבי: וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה, לא עם הארץ, ועוסק בדברים בטלים. אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה. בן אדם כזה, אז כף הקלע גם כן לא מספיק, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות. כאן יש עניין אחר, עניין של ביטול תורה. אז ביטול תורה זה עוון חמור, וממילא העונש של ביטול תורה זה עונש חמור. האלטער רבי לא מביא פה מה הם העונשים המיוחדים שיש על ביטול תורה. יש בראשית חכמה, יש חלק שלם ששם הוא מסביר מה הם כל העונשים למעלה על כל מיני חטאים ועוונות. וכאן הוא ממשיך הלאה: מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצוות עשה מחמת עצלות בגיהנם של שלג, כמבואר במקום אחר. יש עונש כללי חוץ מביטול תורה וחוץ מליצנות והדברים האסורים. יש עוד עונש כללי שהאלטער רבי מדבר, שזה ביטול מצוות עשה. כי, נאמר, ישנם בכללות שני סוגים של עבירות. יש עבירות שמגיעים מחמימות. בדרך כלל זה לא תעשה, לא תעשה. זה חמימות. יש לו אש, יש לו שריפה, יש לו תאווה. הוא רוצה לאכול, הוא רוצה לעשות חטא, הוא רוצה להסתכל, או שנדלק לו אש של תאווה, ומשמה מגיע חטא שקשור עם איסור לא תעשה. ובנוגע לעשה, בדרך כלל זה מגיע מקרירות. הוא עצלן, הוא כבדות, אין לו כוח, הוא נשאר

27:41 במיטה, הוא לא קם. אז הוא הפסיד זמן קריאה או הפסיד תפילה או הפסיד מנחה. זה מגיע מקרירות, היפך העניין של חמימות, ולכן העונש הוא מידה כנגד מידה. כשנוגע לחטאים שמגיעים מחמימות, יש לו תאווה לדבר לשון הרע, יש לו תאווה להגיד סוד ברבים, אז זה גיהנם של אש. החמימות של האש, מידה כנגד מידה. מה שאנחנו מגיעים לביטול מצוות עשה, אז זה מגיע מעצלנות, קרירות, כבדות. אז העונש זה קרירות וגיהנם של שלג. יש גיהנם מיוחד שנקרא גיהנם של שלג, שהקרירות של הגיהנם של שלג זה גם כן ניקיון מידה כנגד מידה על העניין שהבן אדם היה לו קרירות בעבודת השם. על זה צריך את התיקונים המיוחדים. אז כמו שאמרנו, כל זה האלטער רבי אומר לנו כדי לדעת שצריכים להיזהר. יש עניין גם של יראת עונש, ולשמור על עצמנו מכל הדברים האלה, כדי שהבן אדם יוכל לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ולדעת שכל דבר יש לזה את ה... את הניקיון שהנפש צריכה לעבור כדי להיות כלים ראויים לזה. וכידוע הסיפור אצל חסידים שפעם היו בחורים שדיברו ביניהם, אחד עם השני, ואחד אמר לשני, הלכו בדרך שם בליובאוויטש, אחד אמר לשני שהוא לא מתפעל מיראת עונש, כי יראת עונש זה חיצוניות וזה. אנחנו חסידים, אנחנו עובדים את השם בפנימיות. אנחנו לא... יראת עונש זה בשביל מתנגדים וכולי. לא מפחדים מיראת עונש. ואז עבר שמה כלב והבחורים פחדו מהכלב. אז ר' גרונם אמר: מהגיהנם אתם לא מפחדים, אבל מהכלב נראה לי שאתם כן מפחדים. כנראה... אז הוא רצה להגיד להם, רצה להסביר, שסתם להגיד שאתה לא מפחד זה מאוד קל כי אתה פשוט לא יודע מה זה. אבל באמת שבעבודת

29:42 השם יש גם את העניין הזה. נכון שבחסידות לא מדברים על יראת עונש בתור עניין, כי חסידות באמת רוצה שהבן אדם ירצה לעבוד את הקדוש ברוך הוא מצד אלוקות ולא מצד שהוא מפחד מיראה חיצונית. אבל אף על פי כן, גם זה עניין שנמצא וצריך לדעת על זה בעבודת השם כדי שהעבודה תהיה כדבעי למהוי.