פרק ח - חלק ראשון

00:00 אנחנו ממשיכים פרק ח' בתניא היום. בפרק ח' האלטער רבי ממשיך לסיים כמה נקודות מאוד חשובות בקשר לסוגיה של פרק ז'. זאת אומרת האלטער רבי דיבר פה על העניין של קליפה ואיך שהקליפה יש לו כוח להוריד את הנפש. שלוש קליפות טמאות בוודאי, אפילו קליפת נוגה, זה בעצם דבר המותר. יש לזה את היכולת להוריד את הנפש כאשר זה לשם תאווה. אז האלטער רבי הסביר בפרק הקודם, דיבר על ההבדל בין קליפת נוגה לשלוש קליפות טמאות. האופן איך אפשר אחרי זה גם לתקן את זה שבקליפת, שבקליפת נוגה הדברים המותרים. אז אם הוא עושה תשובה הוא יכול אחר כך להעלות את זה, כי בעצם זה דבר המותר, אבל מה שאין כן בדברים האסורים אי אפשר להעלות את זה בפשטות. אבל יש גם כן עצות כמו שהאלטער רבי הסביר על התשובה מאהבה. יהודי יש לו יכולת על ידי כוונה מיוחדת, אפילו בדברים כאלה גם לעשות תיקון. טוב, זה היה פרק ז'. פרק ח' האלטער רבי הולך לקצה השני. זאת אומרת בפרק ז' עיקר העניין היה קליפת נוגה, ולהסביר איך שקליפת נוגה גם כן מוריד את הנפש כשזה לא לשם שמיים, אלא מה שאף על פי כן יכולים לתקן את זה. כאן האלטער רבי הולך להגיד הפוך: מה קורה בשלוש קליפות הטמאות כשבן אדם רוצה אחר כך להעלות את זה לקדושה. אז האלטער רבי מתחיל ואומר, זאת אומרת, עוד עניין שיש בחומר, העניין של בפרק הקודם אנחנו הבנו שההבדל בין דבר המותר לדבר האסור, שדבר המותר זה יורד לשלוש קליפות הטמאות אם זה לשם תאווה, אבל מכיוון שזה מותר אפשר להעלות את זה. אבל מה שאין כן דבר אסור, אי אפשר להעלות את זה.

02:05 כי זה אסור וקשור בידי החיצונים. אז בדרך כלל זה דבר שנשאר. אי אפשר להעלות את זה לקדושה, אלא צריכים משהו מיוחד כמו שלמדנו. כאן האלטער רבי אומר עוד עניין שמדגיש את חומר העניין של... למה זה כל כך חמור? אז אומר האלטער רבי: שלכך נקראים בשם איסור. זה יוסיף לנו יותר הסבר למה קוראים למאכלים אסורים בשם איסור. כלומר, עד כמה החומרה של מאכלים אסורים שלכן הם נקראים בשם אסור. שאמרנו שאסור הכוונה שזה אסור וקשור בידי החיצונים. אומר האלטער רבי: מפני שאף מי שאוכל מאכל איסור בלא ידיעה. הרי אומר, מה קורה אם בן אדם אכל מאכל טרף? מאכל לא כשר. הוא לא ידע. הוא פשוט לא ידע שזה מאכל לא כשר. חשב שזה מאכל כשר ובטעות הוא אכל את זה. הוא אכל את זה לשם שמיים. הוא חשב שזה כשר ובשעת מה שאכל את זה אכל את זה בכוונה טובה. היה לו כוונה שעם האוכל הזה הוא יעבוד את השם. לעבוד את השם בכוח אכילה ההיא. לא רק זה, אומר התניא, וגם פעל ועשה כן. לא רק שהוא כיוון ככה בשעת אכילה, גם בפועל ממש הוא עשה ככה. זאת אומרת אחרי שהוא גמר לאכול, הוא התיישב ללמוד או להתפלל. הוא השתמש עם הכוח שהוא קיבל מהאכילה של המאכל הזה, שהוא אכל מאכל טרף, מאכל לא כשר. הוא השתמש עם הכוח הזה כדי אחר כך לעבוד את השם בפועל, ועשה כן, וקרא והתפלל בכוח אכילה ההיא. הוא למד. הוא התפלל עם התפילה, עם האוכל הלא כשר שהוא אכל. אז כי הרי היה לו את כל הכוונות הנכונות והוא גם כן מסכן. הוא אנוס. הוא לא ידע. זה לא

04:01 שהוא ידע, הוא לא ידע פשוט. זה סוג של שוגג. אומר האלטער רבי, עד כדי כך הדברים האסורים הם אסורים וקשורים בידי החיצונים. אומר האלטער רבי: אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה. אף על פי כן אי אפשר להעלות את זה. למרות שהוא לא ידע והוא אכל את זה לשם שמיים, והוא גם בפועל למד והתפלל עם הכוח הזה. אבל זה לא עולה, זה לא, זה לא מתעלה לקדושה. אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה כמו ההיתר. זה לא. אין לזה את המעלה הזאת כמו דברים המותרים שאפשר להעלות את זה, מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלוש קליפות הטמאות. מכיוון שזה... האלטער רבי רוצה להדגיש פה, זה עוד הוספה בביאור למה זה נקרא דבר אסור? אסור בידי החיצונים, שזה נמצא קשור בידיים של הקליפות. עד כדי כך זה אסור בידי החיצונים, שאפילו אם אתה בסיפור הזה שהיה שהוא לא ידע שזה אסור והוא אכל את זה, והוא למד מזה והוא התפלל עם זה, היה לו כוונה לשם שמיים. אף על פי כן זה נקרא אסור. זה אסור בעצם, אי אפשר להעלות את זה לקדושה. כי הרי מאי קא משמע לן? מה האלטער רבי... כאילו מה החידוש פה? זה בפשטות החידוש הוא, כי הרי בפועל ממש הבן אדם נהיה שבע. הרי הבן אדם אכל פה טוב, מסכן, הוא לא ידע שזה דבר אסור, אבל הוא אכל ובפועל ממש הוא נהיה שבע. זאת אומרת הוא קיבל בפועל ממש כוח, והכוח הזה הוא בפועל ממש גם משתמש עם זה לעבודת השם. זאת אומרת בפועל אין שום הבדל בחיצוניות, אין שום הבדל בינו לבין אדם אחר שהוא אכל מאכל כשר. הבן

05:54 אדם שאכל מאכל כשר, הוא אכל אוכל גשמי והוא נהיה שבע ומזה הוא קיבל כוח. והכוח הזה הוא למד והתפלל והוא עשה אותו דבר. כל ההבדל הוא זה שכאן זה היה מאכל אסור, כאן מאכל כשר. אבל בפועל, הרי בפועל ממש, הרי היה לו כוח גשמי, מזה הוא נהיה שבע ועם הכוח הזה הוא למד והתפלל. אז למעשה הרי הוא עשה דבר טוב, וזה גופא גודל החידוש בעניין של דבר אסור, שאפילו שבפועל ממש קיבלת מזה כוח ובפועל ממש השתמשת עם זה לקדושה, אבל הוא אסור בידי החיצונים. ברגע שזה דבר ששייך לשלוש קליפות הטמאות, אז יש לזה את הקשר למקום הקליפות כל כך חזק שלא יעזור שום דבר. זה נשאר במקום הקליפות. אז יש מהרבי ביאור על זה, שהרבי הוסיף לזה קצת יותר תוספת ביאור, או גופא, כאילו מה רוצים להגיד פה? מה החידוש? מה ההבדל באמת בין דבר המותר לדבר אסור? שדבר המותר, אומרים גם הוא אכל לשם תאווה. זה שתי הקצוות, ודבר המותר אם אפילו אם הוא אכל לשם תאווה, וממילא זה נפל לשלוש קליפות הטמאות בגלל שהוא התכוון לתאווה, אף על פי כן הוא יכול עדיין להחזיר, להעלות את זה. ברגע שהוא שב לעבודת השם והוא משתמש עם הכוח ההוא לקדושה, זה עולה לקדושה. אז בדבר אסור הקצה השני, שאפילו שהיה לו כוונה לשם שמיים, ואפילו שהיה לו בפועל ממש גם משתמש עם זה, אף על פי כן זה לא יכול לעלות. מה יסוד הדבר? כל העניין. הרבי מוסיף נקודה מסוימת מכיוון שבכלל כל המושג הזה שאפשר להעלות דבר גשמי זה דבר פלא. כי הרי מה שייך, מה הקשר בין גשמיות לרוחניות? הרי האוכל

07:49 הוא גשמי. האוכל זהו גשמי, והמציאות של גשמיות זה בין האוכל לרוחניות. למה בכלל יכול להיות בן אדם להעלות גשמי? לכאורה, אתה לומד, אתה מתפלל. זה הכל עניינים רוחניים. אבל האוכל זה דבר גשמי. זה בשר, זה לחם, דברים גשמיים. כל המושג הזה שבן אדם יש לו את האפשרות לקחת דבר גשמי ולעשות מזה כלי לאלוקות זה חידוש. זה לא דבר רגיל, זה חידוש שהתחדש במתן תורה. כידוע שלפני מתן תורה זה לא היה. לפני מתן תורה לא היה את היכולת להעלות את הגשמי. זאת אומרת שגשמי מצד עצמו הוא בין הרוחני ואין את הדרך להעלות את הגשמי, אלא מה? הקדוש ברוך הוא נתן כזאת מתנה, כזה כוח, שעל ידי זה שיהודי, יהודי יש לו את היכולת כאשר הוא משתמש עם דבר גשמי בשביל עבודת השם, הוא פועל זיכוך הגשמי. על ידי זה מגיע לגוף והנפש הבהמית. אז כל המושג הזה שגשמי נהיה כלי לאלוקות זה חידוש שהתחדש על ידי כוח העצמות, שהוא עשה את החידוש הזה על דרך כמו שמובא בבחינת יש, שכמו שהקדוש ברוך הוא יש לו את היכולת לברוא מאין ליש, שזה רק מכוח עצמו לעשות חידוש, אז גם כן זה שיהודי יש לו את היכולת לעשות מיש אין, לקחת גשמי ולהפוך את זה לרוחני. כתוב בהיום יום כמה פעמים, שיהודי יש לו את היכולת לעשות מהיש אין. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מאין ליש והיהודי עושה מהיש אין. אז זה פלא, זה חידוש. אז בכל עניין, ומכיוון שכל המושג הזה זה חידוש, אז לכן זה תלוי ברצון אלוקים. אז דבר שהרצון אלוקים היה שזה יהיה דבר מותר,

09:45 זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא נתן את זה לידיים של האדם ולבחירתו, אז יש יכולת לאדם להעלות את זה. ועל זה אומרים שהבן אדם יש לו בכוח הבחירה שלו לקחת דבר גשמי, לעשות את זה כלי לאלוקות כשהוא אוכל ומשתמש עם זה לשם שמיים. ועל זה אומרים חידוש שגם אם היה לזה ירידה לפי שעה, בגלל שבעצם הוא עניין שאפשר להעלות את זה, אז יש לבן אדם הכוח להעלות את זה. אבל דבר שהוא אסור, שהתורה אומרת, הקדוש ברוך הוא אומר, הדבר הזה הוא אסור. דבר שהקדוש ברוך הוא לא רוצה את זה, אז זה דבר שהוא מקושר לקליפות. אז נשאר במקום אמיתי של קליפה, של יש. יש זה דבר שמצד עצמו אי אפשר להעלות את זה. אה, הבן אדם יש לו את כל הכוונות הטובות, מה זה משנה? הדבר מצד עצמו שייך לעולם הקליפות, זה לא שייך לי, לא שייך להעלות את זה. על כל פנים, זו נקודה אחת שהרבי אומר פה. עכשיו האלטער רבי מוסיף פה עוד חידוש. זה מגיע לדברים שהם אסורים, איסורי דאורייתא. אומר האלטער רבי, יש גם עוד דבר, ואפילו הוא איסור דרבנן. האלטער רבי אומר פה שהדבר הזה שאנחנו אמרנו פה, שבן אדם אוכל בשוגג, לא ידע, הוא לא ידע שזה אסור, וזה נהיה דבר אסור, אבל הוא לא ידע מזה והוא אכל את זה לשם שמיים, אז הוא לא מקבל עלייה. אומר האלטער רבי, זה לא רק מגיע לאיסורי דאורייתא, זה גם מגיע לאיסורי דרבנן. מה הכוונה, מה המשמעות? מה האלטער רבי רוצה להגיד ״ואפילו איסור דרבנן״? כי לכאורה יש סברה להגיד, וככה כתוב בכמה וכמה פוסקים, שלכאורה כל

11:29 העניין הזה זה רק באיסורי דאורייתא. זה שאנחנו אומרים שגם אם זה בשוגג, גם אם הוא לא ידע והוא אכל, אז אי אפשר להעלות את זה. במה דברים אמורים? בנוגע לאיסורים שהם איסורים דאורייתא, כי באיסור דאורייתא אז יש עניין של שוגג. למה? כי איסור דאורייתא, כידוע, זה איסור חפצא. שהחפץ עצמו, האוכל עצמו, זה דבר אסור, וממילא גם אם זה עניין של שוגג אז זה פעל. יש פה, יש פה חפצא של קליפה, חפצא של סטרא אחרא. ובפשטות, הסיבה למה שוגג, חכמים אסרו שוגג כי מהשוגג יכול להגיע גם למזיד. אז יש לזה, זה, זה, זה. אז לכן גם איסור שוגג יהיה אסור. אבל איסור דרבנן, וכן כך כתוב בהרבה פוסקים, דבר של רבנן בעצם זה לא דבר אסור. זה לא חפצא של איסור. מן הדין זה דבר מותר, אלא מה? חכמים עשו גזירת חכמים, עשו תקנה. חכמים עשו שמירה. אז זה עניין שהחכמים תיקנו בשביל האדם, כדי לשמור על האדם כדי שלא ייפול. בפשטות, מה הסיבה של כל הגזירות דרבנן? למה חכמים עשו גזירות? כי חכמים לא רצו שבן אדם ייפול לאיסור יותר גרוע, לאיסור דאורייתא. אז עשו משמרת למשמרתי, עשו כל מיני גזירות ותקנות כדי שבן אדם לא ייפול באיסורי דאורייתא. אבל עצם העניין זה לא אסור. אז אם עצם העניין לא אסור, אז מה אם הוא אכל את זה באופן כמו שלמדנו פה, שהוא לא ידע שזה דבר אסור, איסור דרבנן, הוא לא ידע והוא אכל את זה לשם שמיים. הוא למד, התפלל. למה שזה לא יתעלה לקדושה? וכי הסברה אומרת שזה כן יכול לעלות לקדושה. הדבר הוא לא אסור בעצם, זה רק

13:41 אסור בגלל גזירת חכמים, תקנת חכמים, משמרת, אבל בעצם זה לא דבר אסור והוא עשה את זה בשוגג. זאת אומרת, לא היה לו כוונה לאיסור. והיה לו כוונה נכונה. למה שהוא לא יוכל לעלות את זה לקדושה? וזה האלטער רבי מחדש שאפילו איסור דרבנן אי אפשר לעלות. מה הסיבה לזה? אז האלטער רבי כותב שחמורים דברי סופרים מדברי תורה וכו'. האלטער רבי אומר למה גם דרבנן אי אפשר לעלות, כי באמת חמורים דברי סופרים מדברי תורה. מצד אחד, בפרט אחד יש איזה חומרה בעניינים דרבנן, יש חומרה יותר ויותר אפילו מדברי תורה. כלומר, אז כמו שכתוב בגמרא, שחכמים, בכמה עניינים אנחנו רואים את זה, שחכמים עשו, אמ, חיזוק לדבריהם. יש בפוסקים. למדנו גם כן, כן, שחכמים דווקא בגלל שחכמים הם נתנו לזה יותר חומרה כדי שאנשים לא יעברו לזלזל. יש כמה סיבות למה אומרים שחמורים דברי סופרים. בביאור הפנימי של העניין, בקשר לחמורים דברי סופרים, אז יש... קודם כול יש מהרבי אריכות גדולה בסוגיה בקשר למה שאמרנו. שהרבי רוצה להביא שמכאן מהתניא משמע שאיסור דרבנן זה גם איסור חפצא. לא כמו שאמרנו קודם, שכותבים כמה מהפוסקים שאיסור דרבנן זה רק איסור גברא. מהאלטער רבי משמע שאיסור דרבנן זה איסור חפצא, שלכן גם אם זה בשוגג אז גם כן אי אפשר לעלות את זה. וזה הכוונה חמורים דברי סופרים, חמורים. זאת אומרת, חמורים דברי סופרים. זאת אומרת שיש בדברי סופרים גם כן עניין של איסור חפצא. לא, זה בכללות העניין. הרבי אומר שלאו דווקא, אפשר להגיד גם כן שלאו דווקא אי אפשר להוכיח במפורש מהתניא שהאלטער רבי סובר שדברי סופרים זה איסור חפצא, כי יכול להיות

16:00 גם כן מצד איסור גברא. ואף על פי כן שוגג אסור. יש סברא לומר שאפילו שדרבנן זה לא איסור חפצא, זה רק איסור גברא, אף על פי כן שוגג אסור. למה? כי הרי גם שוגג צריך כפרה. האדמו"ר הרי אומר בתניא, באיגרת הקודש בסימן כ"ח, אומר האדמו"ר: למה מביאים חטאת על השוגג? הרי הבן אדם לא אשם. למה צריך להביא קורבן? למה צריך כפרה? אז הוא אומר, אז אומר האדמו"ר, כי גם השגגה זה התגברות של הנפש הבהמית. בן אדם בריא לא נופל מהמיטה באמצע הלילה. כמו שבעל חי בריא גם כן לא קופץ לתוך האש, אפילו שהוא בעל חי. אבל יש לו אינסטינקט, יש טבע. טבע האדם זה שהוא לא יעשה דבר המזיק. בן אדם בטבע שומר על עצמו לא לעשות דבר המזיק. אז אם יהודי יודע שדבר מסוים זה דבר המזיק, אז גם בשוגג לא יעשה את זה. כל העניין הזה שיכול להיות שבן אדם ייכשל בדבר בשוגג, זה בגלל שהוא לא כל כך, אה, הוא נהיה פארגרעבט, נהיה מגושם, התגברות הנפש הבהמית. אז יוצא שגם שוגג זה קשור עם הגברא. זה לא רק בחפצא. ולכן אפילו אם נניח שאיסור דרבנן זה רק איסור גברא, אבל אף על פי כן זה שבן אדם נכשל באיסור דרבנן זה מראה שהוא נמצא במצב לא טוב ולכן הוא צריך כפרה. אז זה, כל זה מסביר בכללות העניין למה גם באיסור דרבנן אנחנו אומרים שאי אפשר להעלות את זה לקדושה. מה שהאדמו"ר מוסיף פה, ועוד שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. מה הביאור באמת? למה באמת יש בפרט אחד חומרה בדברי סופרים יותר מדברי תורה? אז הסבר אחד אומר כי הדברי--

18:07 דברי סופרים זה הגבול בין הרע והטוב. הדברי סופרים. מה-מה-מה אמרנו? מה הייעוד של דברי סופרים? שהחכמים עשו חיזוק לדברי-- סליחה, אז החכמים עשו משמרת. יש את הדבר שהתורה אסרה לגמרי, והחכמים הוסיפו עוד תקנות, עוד גזירות, עוד מחיצות כדי שבן אדם לא ייפול ברע גמור. אז יוצא שכשבן אדם נכשל בדאורייתא, בין דאורייתא לדרבנן זה מעבר שעדיין הוא לא עבר לצד של צד הטומאה. כן? יש לו עדיין כמה שלבים לפני זה, עדיין לא הגיע לאיסור, אבל ברגע שהוא עובר גם איסור דרבנן, זאת אומרת הוא עבר את הגבול בין הרע אל הטוב. הוא עבר את הגבול לצד הלא טוב הזה. אז לכן בפרט הזה, אז דברי סופרים יותר גרוע. זה כמו שנגיד, כן, זה כמו שנגיד שאנחנו אומרים לבן אדם: אנחנו לא רוצים שבן אדם ישתחווה לעבודה זרה. אז אומרים שיש עוד כמה דברים עד ההשתחוויה. חכמים אסרו עוד דברים שהדברים עצמם הם לא השתחוויה. אבל בגלל שזה יכול להביא, כן, שאסור להתכופף, אסור וייס, כל מיני דברים שהחכמים אסרו כי זה יכול להביא אותך להשתחוות לבהמה. אז זה נקרא, זה נקרא שהחכמים הוסיפו כל מיני, כל מיני גדרים לשמור על האדם. אז כשבן אדם עובר על הדאורייתא אז הוא כבר עובר על הדבר הכי חמור. כשבן אדם עובר את הגזירה דרבנן, כן, זאת אומרת הוא עבר את המחיצה הדקה שיש בין קדושה לקליפה. אז בפרט אחד זה יותר גרוע. פה אני צריך להבין את זה. זה עוד אחד שראיתי, אבל יש עוד יותר בעומק ש... יש עוד. שהרבי אומר את זה בנוגע לדברים אחרים, זה אפשר להבין את זה יותר טוב בקשר לדבר דרבנן. האיסור מדרבנן מבטא

20:27 במידה מסוימת את הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא עוד יותר מדאורייתא. העניין של דאורייתא זה שהתורה אמרה מפורש: הדבר הזה אסור לעשות. הקדוש ברוך הוא אמר באופן מפורש: זה לא. מאיפה הגיע האיסור דרבנן? לא כתוב. התורה לא אמרה. אבל מה? החכמים הבינו שהקדוש ברוך הוא באמת לא רוצה גם את זה. זה למרות שהוא לא אמר מפורש, אבל מהפסוקים והרמזים אנחנו לומדים שגם זה. כלומר, שבאיסורי דרבנן מתבטא קשר יותר עמוק של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, שיש דברים שיהודי, בתוקף מצד הקשר הפנימי שלו לאלוקות, הוא מרגיש שזה לא מתאים. לא צריכים לעשות את זה. אז כאן מתבטא משהו יותר עמוק בקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, שלא מתבטא באיסור דאורייתא. במילים אחרות, זה אומר עניין זה: דאורייתא זה כשיש קשר חיצוני. כשהקשר הוא חיצוני, צריכים להגיד לך, כמו שני אנשים, אחד לא מכיר את השני, אז הוא לא יודע מה מותר, מה אסור, מה צריך. צריך להגיד לו על כל דבר: זה כן, זה לא, זה תעשה, זה לא תעשה. אבל כשבן אדם יש אצלו, יש אצלו קשר פנימי עם האדם, אז גם הדברים שהוא לא אומר לי מפורש אני מבין מתוך הרמזים שזה מה שהוא רוצה או זה מה שהוא לא רוצה. אז ממילא יוצא שדווקא באיסור דרבנן מתבטא משהו יותר עמוק בקשר של יהודי לקדוש ברוך הוא, ולכן חמורים דברי סופרים מדברי תורה. זה מוסבר גם כן במאמרים, לכן קוראים לזה סופרים. סופר. יש את הספר ויש את הסופר. תורה שבכתב נקרא ספר, והסופר הוא כותב את הספר. זאת אומרת שהסופר הוא במדרגה יותר גבוהה מהספר, שזה העניין

22:35 של דברי סופרים, שהם תפסו את הרצון העליון יותר בדקות, יותר בעומק, ולכן הם יכולים להגיד מה מותר ומה אסור. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ולכן גם היצר הרע וכוח המתאווה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין, שהוא יצר רע של אומות העולם שנפשותיהם משלוש קליפות הטמאות. מה שאין כן היצר הרע וכוח המתאווה לדברים המותרים למלאת תאוותו הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל. אומר האלטער רבי שעל פי זה מובן למה בספרי קבלה, בזוהר, הוא קורא ליצר הרע של דברים האסורים, הוא קורא לזה שדין נוכראין. זאת אומרת, כאילו כוח של גוי, הגוי, שזה נפש הבהמית, שדין נוכראין. ולנפש ה... לכוח המתאווה בדברים המותרים הוא קורא לזה שדין יהודאין. לכאורה מה ההבדל? כמו שאמרנו קודם, לכאורה גם דברים המותרים אסור. גם דברים המותרים כשזה בשם תאווה זה מוריד את הנפש. אז לכאורה מה, מה בדיוק ההבדל? עד כדי כך שזה נקרא גוי וזה נקרא יהודי. אבל לפי מה שהסברנו זה מובן, מכיוון שדברים שקשורים עם קליפת נוגה הם דברים כאלה שהתורה בעצם נותנת רשות להעלות את זה. יש בידיים של אדם להעלות את זה, ולכן בעצם שייך ליהודי. יהודי יש לו שייכות לזה כי הוא יכול לקחת את זה ולעשות מזה עבודת השם. הוא יכול להעלות את זה עם הידיים שלו, לעשות מזה כלים לאלוקות. מה שאין כן דברים של דברים אסורים, שאפילו אם הוא ילמד ויתפלל בכוח האכילה, זה יישאר דבר אסור. זאת אומרת, בעצם אי אפשר להעלות את זה, ולכן בעצם זה לא שייך ליהודי. זה דבר ששייך לגוי. זאת אומרת בזה האלטער רבי רוצה להסביר לנו עד כמה זה

24:43 הערך והריחוק שיש בדברים המותרים, דברים אסורים. דברים אסורים, בעצם זה דבר שליהודי זה לא שייך. זה הגוי, שזה דבר ששייך לו, מסייע לו, זה שדין נוכראין. אלא, רחמנא ליצלן, לפעמים נתפס אצל יהודי שדין נוכראין, מושך אותו לשורש קליפת עץ, אבל בעצם ליהודי לא שייך לזה. כמו שכתוב הרמב"ם, יהודי בעצם לא שייך לעניינים של חטא ועוון. מה שאין כן בנוגע לעניינים של היתר, בגלל שזה כן בידיים שלנו. יהודי יכול להעלות את זה. לכן בעצם זה שייך ליהודי. זה שדין יהודאין ואפשר לעשות עם זה קדושה. אני זוכר פעם, פעם רנגן[?] של רבנו חתם סופר[?] דיבר על העניין של י"ט כסלו, כ' כסלו, ואמר שצריך שידעו שכ' כסלו היה יותר נעלה מי"ט כסלו. אז הוא אמר למה? כי י"ט כסלו האלטער רבי היה במאסר אצל גוי, וזה היה חג הגאולה שיצא מהגוי. מה שאין כן בכ' כסלו האלטער רבי היה אצל יהודי. זה היה מאסר שהאלטער רבי היה נשאר אצל המתנגד שלוש שעות. אז ההבדל בין שדין נוכראין לשדין יהודאין, שמצד אחד יותר גרוע שדין נוכראין, ומצד שני אדרבה, בגלל שזה נוכרי אתה יודע שזה גוי, זה לא שייך אליך. אז אתה מלכתחילה לא, לא, לא מתפעל ממנו. מה שאין כן כשמדובר על שדין יהודאין, הוא יהודי והיהודי מושך אותך. זה הרבה יותר גרוע כי בן אדם יכול להתבלבל שם הרבה יותר. צריכים הרבה יותר זהירות. היצר הרע היהודי הרבה יותר קשה להילחם איתו מאשר יצר הרע גוי. אגב, עם זה מגיע פה פשט בתניא.