פרק ז' - חלק שלישי

00:00 דובר 1 כי אנחנו אוחזים פה באמצע פרק ז', בדף י"א עמוד ב', בשיעור המתחיל מקליפת נוגה אחרי הנקודה. אז הרבי פה באמצע להסביר שכשמדברים בנוגע לקליפת נוגה, זה בחינת ממוצע. מאחר שזה בחינת ממוצע, אז זה תלוי באדם. יכולים להעלות את זה לקדושה ויכולים להוריד את זה לשורש קליפות הטמאות. אז הרבי פה באמצע להסביר איך אפשר להעלות את זה. אז הוא מביא דוגמה מעניינים של אכילה, בשר שמן ויין ישן. עכשיו אדמו"ר הזקן ממשיך והוא מביא עוד דוגמה של עניינים שאפשר להעלות. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו. כשבן אדם אומר מילתא דבדיחותא, זאת אומרת עניין של צחוק, עניין של, אה, בדיחה שמעורר שמחה, חיוך. ומה המטרה שלו? שעל ידי זה לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו, שצריכים להיות בשמחה. הרבי מביא פה שלושה עניינים: לה', לתורתו ועבודתו. אה, זה שלושה עניינים שעליהם כתוב שצריך להיות בשמחה. יש הרי מאמר חז"ל שבן אדם צריך להיות בשמחה. בנוגע לעבודת התפילה כתוב שצריך להיות אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה, בלימוד התורה צריך להיות גם כן מתוך שמחה, ובכלל עבודת השם כל היום צריך להיות באופן של שמחה: עבדו את ה' בשמחה. אז ממילא אתה רואה, הוא מביא פה את שלושת העניינים: לה', הכוונה בתפילה, לתורתו זה בלימוד התורה, ועבודתו זה כל עבודת השם, שצריך להיות באופן של עבדו את ה' בשמחה. לכן הרבי מביא בהרבה מכתבים שעבודת השם בשמחה צריך להיות עשרים וארבע שעות, כי הרי כתוב עבדו את ה' בשמחה. והרי עבודת השם, כמו שהרמב"ם כותב, שעבודת השם זה כל היום, גם כשבן אדם אוכל, ישן, אה, בכל העניינים יש עבודת השם. בכל דרכיך דעהו. ממילא יוצא שבעצם

02:30 דובר 1 השמחה צריכה להיות בכל העיתים, כל הזמנים, ומכיוון שצריך להיות בשמחה, אז ממילא יש את המילתא דבדיחותא. לפעמים בן אדם אומר מילתא דבדיחותא שעל ידי זה הוא נותן, זה נותן לו, נותן לו את החיוך לפקח דעתו ולשמח לבו. לפקח דעתו זה בנוגע ללימוד, שלפעמים בן אדם רוצה לפתוח את המוח בלימוד, אז כאשר הוא שמח אז הראש עובד יותר טוב. רואים במוחש כשאדם במצב רוח טוב אז הוא מבין יותר טוב. זה לפקח דעתו. יש לשמח לבו, שהשמחה, אה, גם כן עושה פתיחת הלב, שבן אדם יכול גם כן לעורר את הלב בעבודת התפילה וכל העניינים. אז זה מה שהרבי ממשיך, אומר: כמו שהיה עושה רבה לתלמידיו, שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחילה ובדחי רבנן. רואים את זה אצל רבה. הגמרא אומרת, גמרא מפורסמת בשבת, שרבה מקמי דפתח להו לרבנן, לפני שהוא היה מתחיל ללמוד עם התלמידים, הוא היה אומר להם מילתא דבדיחותא, ואחר כך בדחי רבנן, ואז היה יושב באימה, היה עובר למצב של אימה. זאת אומרת שבתור הכנה ללימוד התורה הוא רצה לפתוח את הלב והמוח של התלמידים שיקלטו את הלימוד יותר טוב. הוא היה מתחיל את הלימוד עם מילתא דבדיחותא. אז כאן רואים שיש פה עניין שהוא נוגה, מילתא דבדיחותא זה נוגה מצד עצמו. מילתא דבדיחותא זה לא דבר קדוש. לא רק שלא דבר קדוש, אדרבה, מילתא דבדיחותא מצד עצמו זה עניין של פריקת עול אפילו. זאת אומרת, על דרך כמו הדוגמה הקודמת שדיברנו בבשר, לא סתם בשר, בשר שמן, יין מבושם, לא מדברים על לאכול לחם ומים, דיברנו בשיעור הקודם, אלא מדברים פה על דבר שמצד עצמו הוא לא דבר עדין. זה דבר גס,

04:35 דובר 1 זה בשר שמן, זה יין ישן. ואף על פי כן, זה האלטער רבי מחדש שאם אתה משתמש עם הבשר שמן והיין ישן עם כוונה לפתוח את המוח והלב, אז זה הופך להיות גם לקדושה. אז אותו דבר גם פה. האלטער רבי מביא שהמילתא דבדיחותא מצד עצמו, מילתא דבדיחותא זה לא דבר שאדם צריך, זה עניין של ביטול תורה. חוץ מעצם העניין שמילתא דבדיחותא יכול לגרום לפריקת עול לפעמים, כשמרבים בליצנות של היצר הזה, ואף על פי כן פה מילתא דבדיחותא הופך להיות לקדושה כאשר הבן אדם משתמש עם זה, כמו שאומר פה, כדי לעורר את עצמו ואת עצמו לה' מתוך שמחה, לפקח דעתו וכולי. עכשיו הדוגמה שהאלטער רבי מביא פה מאוד מעניינת. הרבי אומר שרבה עשה לתלמידיו, שהוא היה אומר להם מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן. בנוסח הגמרא שלנו כתוב רבה. גם במאמרים מובא הלשון רבה, ודרך אגב, יש את המאמר של חסידות לכה דודי שהרבי אמר בחתונה של הרבי. הרבי גם כשיש את המאמר לכה דודי של הרבי, שם הרבי מביא את נוסח הגמרא דווקא לשון זה רבה. ובכך זה הגרסה הרגילה בגמרא שלנו. האלטער רבי פה בחר דווקא את הגרסה רבא, כמו שהרבי דיבר על זה פעם בהתוועדות. באריכות הסביר, מאוד גישמאק. יש פה שתי גרסאות והאלטער רבי דווקא בחר בגרסה הלא רגילה, דווקא רבא. מה העניין בזה? הוא אמר שיש סתם גישמאק, הרבי הסביר. מצד אחד יש סברא להגיד דווקא רבא, יש סברא להגיד דווקא רבה. יש סברא לכאן, סברא לכאן. במילים אחרות, יש מעלה מיוחדת שמדגישים שאצל רבה היה סדר של מילתא דבדיחותא. יש חידוש מיוחד בזה. יש חידוש מיוחד בזה שאומרים שאצל רבא היה מילתא דבדיחותא.

06:33 דובר 1 ולפי זה פה בתניא נוגע דווקא רבא. לכן האלטער רבי מביא רבא. מה עבור? אז הרבי הסביר כזה דבר. יש חידוש ברבה, יש חידוש ברבא, ונגיע לרבה. הרי האלטער רבי אמר בהתחלת התניא שאצל רבה היה לא פסיק פומיה מגירסא, כי האלטער רבי דיבר על הבינוני בהתחלת התניא. האלטער רבי אמר שרבה היה בן אדם כזה שלמד יומם ולילה, לא פסיק פומיה מגירסא. אז היינו יכולים לחשוב שבן אדם כזה, שהוא לא פסיק פומיה מגירסא, אצלו מילתא דבדיחותא זה לא עניין. מי צריך מילתא דבדיחותא? בן אדם שהוא לא כל כך מעוניין ללמוד. צריך מילתא דבדיחותא כדי להיכנס לאווירה, להתעורר, לקבל חשק. אבל אדם שהוא בין כה לומד תורה כל היום, מה הוא צריך את המילתא דבדיחותא? ואף על פי כן, רבה, אפילו רבה שאצלו היה הסדר של לא פסיק פומיה מגירסא, גם אצלו היה עניין של היה אומר מילתא דבדיחותא. אצל רבא, מה החידוש? אז הרבי הסביר. הרי ידוע שהגמרא אומרת, ונגיע לרבא. ההבדל בין אביי ורבא, שהאופן הלימוד של אביי היה נקרא בלשון הגמרא עצמות. זאת אומרת יותר יבש, יותר קבלת השכל. סדר מוסבר יש במאמרים של מאגלי פומיה דרבא, הרבי מביא. שם גם מדברים על רבא. מהמאמר הידוע מאגלי פומיה דרבא במלוקט. שם הרבי מביא. ההבדל בין אביי ורבא. אצל אביי לימוד התורה היה באופן של גרמי גרמי, בלשון הגמרא. עצמות, ללקק עצם, זה יותר לימוד, יותר של קבלת השכל. סוג של לימוד יותר בביטול. אצל רבא להפך, בישרא שמינא. זאת אומרת אופן הלימוד אצל רבא זה היה שהוא למד באופן של בישרא שמינא. הוא למד הלכות מרווחות עם געשמאק, עם סברות. זה היה לימוד יותר הסברות של

08:38 דובר 1 רבא, עם סברות, יותר געשמאק וסברות. סברות יותר מתוקות, יותר שכליות. אז ממילא הייתי יכול לחשוב, מילא לימוד התורה של אביי, שזה לימוד יותר של קבלת השכל, זה צריך מילתא דבדיחותא כדי, כדי לקבל חשק. אבל רבא, שהלימוד עצמו זה געשמאק, עצם הלימוד זה עם תענוג, אז מה צריך מילתא דבדיחותא? הרי הלימוד עצמו כבר יש לזה את הרייכקייט, את העשירות של הלימוד. אז גם אצלו צריך מילתא דבדיחותא. אז זה החידוש שאפילו אצל רבא היה סדר של מילתא דבדיחותא. אז הרבי אמר, טוב, אז ככה יוצא שגם רבה וגם רבא, כל אחד זה חידוש שהיה אצלם סדר של מילתא דבדיחותא. וממילא נגיע לענייננו בספר התניא, ספר של בינונים. המדרגה של רבה זה לא מדרגת הבינוני, לא פסיק פומיה מגירסא, באופן כזה זה מדרגה גבוהה יותר. בעוד שהעניין של רבא, זה יותר שייך שיהיה אצל אנשים רגילים. ולכן זה החידוש פה שהאלטער רבי, לכן כאן האלטער רבי בחר פה בתניא, נוגע יותר לעניין של רבא, שאפילו בן אדם שהוא עצמו מצד הלימוד יכול להשיג את התענוג והשמחה. ואף על פי כן, על ידי זה שאומר מילתא דבדיחותא, זה פותח לו, עוזר לו לשמוח ולפתוח את המוח והלב ללימוד התורה ועבודת השם. אז גם בשבילו אומרים שהמילתא דבדיחותא הופך להיות לעניין בעבודת השם והוא מעלה את זה לקדושה. הרבי דיבר על זה בהדרן. סתם, לשלימות העניין, שהרבי דיבר על העניין הזה בהדרן. הרבי דיבר גם כן על העניין של המנהג לנגן לפני המאמר. מאוד מעניין היה אז בשיחה, הרבי דיבר בקשר לניגונים. בכלל הסדר אצל הרביים היה לנגן ניגונים לפני

10:39 דובר 1 המאמר. הרבי הסביר שלכאורה נגינה זה גם קליפת נוגה. נגינה, כמו כל דבר, אתה יכול להשתמש עם נגינה בשביל קדושה, בשביל המקדש וכולי. יש הרי גם נגינה ששייך לקליפה. בעצם נגינה זה סוג של קליפת נוגה, ותלוי הכוונה של הנגינה. אם אתה מנגן כדי להתעורר לעבודת השם, או אתה מנגן בשביל סתם ככה. זאת אומרת עניינים של... יכול להיות נגינה גם שגורם לפריקת עול. אז גם את העניין שה, שה, שהמנהג אצל רבותינו נשיאינו היה להגיד ניגון לפני המאמר, זה סוג של מילתא דבדיחותא. זה היה הביאור של ה... שלא ראינו אצל הרביים סדר להגיד מילתא דבדיחותא, אז הרבי שאל איפה, למה לא נוהגים, למה לא, לא ראו אצל רבותינו נשיאינו שהיו אומרים מילתא דבדיחותא. אז הרבי אמר, זה היה ניגון. הניגון זה אותו עניין. כמו שמילתא דבדיחותא זה לקחת עניין מהקליפה ולהעלות את זה, על ידי זה מתכוננים להיכנס לתוך... הניגון זה אותו עניין. לוקחים עניין שבעצם נוגה, ועל ידי שמנגנים את זה לפני המאמר בתורה גדולה, זה הופך להיות לקדושה. מעניין הביאור הזה. הרבי דיבר על זה י'... חודש אב, אולי משהו כזה. לא זוכר בדיוק. על כל פנים. ויותר, עד כאן זה הכוח שיש ליהודי לקחת עניינים מהעולם ולעשות את זה קדושה. הכוח לקחת קליפת נוגה ולעשות מזה עבודת השם. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר, "אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאוות גופו ונפשו הבהמית, שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מידת התאווה." מה קורה אבל אם בן אדם אוכל בשר ויין בדרך זוללי וסובאי? הוא אוכל בשר, שותה יין עם תאווה, עם הכשרון

12:45 דובר 1 כמו שדיברנו בפרק א'. הנה על ידי זה ירד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות. זה פועל ירידה, וכל מה שהבן אדם אכל, ירידה בבשר והיין שבקרבו, ומוריד את זה לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות. תראה, זאת אומרת יש פה ירידה. עכשיו זה מה שאמרנו, שהבן אדם כשהוא אוכל שלא לשם שמיים הוא פועל ירידה במאכל. הוא לוקח את החיות של הבשר והיין שהיה יכול להתעלות לקדושה אם הוא היה מכוון לשם שמיים, ועל ידי זה שהוא אוכל את זה לשם תאווה, אז הוא מוריד את זה לשלוש קליפות הטמאות. תראה, בדיוק הלשון פה של האלטער רבי, חיות הבשר והיין שבקרבו. האלטער רבי לא סתם אומר חיות הבשר והיין, הוא מדייק חיות הבשר והיין שבקרבו. זה קשור עם כל הסוגיה. דיברנו באחד מהשיעורים הקודמים, ונגיע לאיסור גברא ואיסור חפצא. דיברנו שיש פה באלטער רבי. הרבי דיבר על זה פעם בהתוועדות של ל"ו. האריכות היה בעניין. האם המחלוקת הידועה מגיעה לעניינים של, של איסור, עניין האיסור? אם זה נחשב איסור גברא, איסור חפצא. כל העניין הזה, דברים אמורים דברים דאורייתא, דברים דרבנן. מתי זה נקרא איסור גברא ומתי איסור חפצא? שבאלטער רבי משמע בכללות שגם בעניין דרבנן יש איסור חפצא. לאידך גיסא זה לא לגמרי, זה לא, יש בזה שקלא וטריא. בהתוועדות היה סברות לכאן ולכאן, שהדיוק הלשון פה. מצד אחד הוא אומר ירד חיות הבשר והיין. זאת אומרת שאדם אוכל מאכלים לשם תאווה, אז לא רק האדם, לא, הירידה זה לא רק באדם. הירידה זה גם במאכל. המאכל נהפך לשלוש קליפות הטמאות. זאת אומרת, בחפצא. מצד שני, בקרבו. הלשון של

15:00 דובר 1 האלטער רבי, חיות הבשר והיין שבקרבו. זאת אומרת האלטער רבי כן מייחס את זה לאדם, לגברא. זה לא ממש בחפצא. זה הבשר והיין. אבל איזה בשר ויין? שנמצא אצל האדם. זאת אומרת זה סוף כל סוף קשור עם ה-, עם האדם, כמו שהאלטער רבי יגיד עוד מעט. כי אפשר גם אחרי זה להעלות את זה. על כל פנים, מה הוא אומר? ירד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להם לבוש ומרכבה לפי שעה. אז מה יוצא? החיות נופל לשלוש קליפות הטמאות. זה דבר אחד. חוץ מזה אומר האלטער רבי, הגוף של האדם, כמו שאמרנו, יש פה עניין בחפצא, עניין בגברא. הבשר והיין, החיות הבשר והיין, אז יורד עכשיו מנוגה לשלוש קליפות הטמאות. זאת אומרת, ברגע שבן אדם אכל לשם תאווה, אז הוא לוקח עניינים שהם נוגה והופך אותם לשלוש קליפות הטמאות. זה ירידה אחת. עוד דבר אומר האלטער רבי, גם האדם עצמו, הגברא, הגוף של האדם נעשה להם לבוש ומרכבה לפי שעה. בשעת מעשה. כשבן אדם אוכל לשם תאווה, אז לא רק האוכל יורד לשורש קליפה, גם האדם, מכיוון שגוף האדם היה עכשיו כלי. הגוף של האדם היה עכשיו לבוש. זאת אומרת הוא השתמש עם ה-- הוא אכל לשם תאווה, אז הגוף היה עכשיו נהיה לבוש אל האוכל, שהאוכל נמצא בשלוש קליפות הטמאות בגלל מה שהוא התכוון לעשות. אז גם על גוף האדם, שהוא נהיה לבוש לזה ומרכבה, הוא, הוא התבטל. עכשיו הוא התבטל אל התאווה של הגוף, אז הגוף נהיה ללבוש, זה הכלי, כן? ופועל הגוף הוא האמצעי שעל ידי זה הבן אדם יכול לאכול את התאווה. אז הגוף הוא כמו

16:59 דובר 1 אמצעי. מרכבה זה יותר מלבוש, כאילו הוא התבטל. הגוף עכשיו נהיה כביכול מרכבה, התבטל אל התאווה של האדם, וממילא אז יורד-- יוצא שלא רק האוכל יורד לשלוש קליפות הטמאות, גם גוף האדם. כמובן שגוף האדם, מדברים על גוף יהודי, גוף יהודי בעצם הוא נוגה, אבל במה? באיזה מעשה? שבן אדם אוכל מאכל

17:25 דובר 2 מאכל המותר.

17:27 דובר 1 אבל הוא אוכל את זה לשם תאווה. אז גם הגוף בשעת מעשה אכילה הופך להיות ללבוש ומרכבה לשלוש קליפות הטמאות. עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו. עד מתי זה נמשך? הירידה הזאת, ירידה עצומה ביותר שהבן אדם הופך להיות למרכבה לשלוש קליפות הטמאות רחמנא ליצלן. זה קורה עד שהבן אדם ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו. הדיוק על הלשון ישוב ויחזור. משמע שהאלטער רבי מתכוון להגיד תשובה. ישוב ויחזור. זאת אומרת לא מספיק לחזור לעבודת השם, צריך גם לעשות תשובה. ככה משמע מלשון פה. זאת אומרת שהבן אדם צריך לעשות תשובה על זה שהוא אכל לשם תאווה, ואז לחזור לעבודת ה'. זה שני דברים. לשוב על העניין שהוא אכל לשם תאווה. זאת אומרת להתחרט על העניין הזה. וחוץ מזה לחזור לעבודת ה' ולתורתו. לקחת את עצמו, את הכוחות שהוא הכניס באוכל וכולי, ולהשתמש עם זה בשביל עבודת השם, לתורתו, אז זה חוזר ובא לקדושה. כאן האלטער רבי בא להסביר איך אפשר לעשות את זה. בשלוש קליפות הטמאות אי אפשר לעשות את זה. אם בן אדם יאכל מאכל אסור, זה לא יעזור שהוא ילמד. לא יעזור שיעשה תשובה גם, תשובה רגילה על כל פנים, כי המאכל אסור זה אסור. אי אפשר להעלות דבר אסור, אבל פה כן אפשר. ברגע שבן אדם, למרות שבשעת מעשה אכילה זה היה לשם תאווה, ובמילא הוא הוריד את זה לשלוש קליפות הטמאות, אף על פי כן הוא יכול לתקן את זה. מסביר האלטער רבי למה? כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה'. מכיוון שעצם החפץ הוא דבר הכשר, דבר המותר. אז ממילא ברגע שהוא

19:35 דובר 1 חוזר ושב לעבודת ה', אז הוא חוזר להעלות את זה, שזהו לשון היתר ומותר, כי לא נאסר ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'. זה הפירוש של המילה היתר. היתר פירושו גם כן מלשון מתיר אסורים. זאת אומרת שזה לא סגור, זה לא קשור, זה נמצא פתוח ובמילא יש את הדרך להעלות את זה חזרה לקדושה. רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר כמו שכתוב לקמן. האלטער רבי מוסיף שיש איזה רשימו בגלל שהיה זמן שהוא אכל לשם תאווה והוא נהנה מתאווה, שאכילה לא לשם שמיים, וזה נתן לו חיים. אז היה זמן שהגוף קיבל יניקה, יניקה חומרית, יניקה שקשורה עם קליפה, שלוש קליפות הטמאות, אז ממילא צריך תיקון על זה והתיקון זה חיבוט הקבר. חיבוט הקבר זה סוג של עונש שנותנים לבן אדם כדי להוציא ממנו את התענוגים, את הדברים שהתענג בהם בעולם הזה. אז למרות שהוא חזר לעבודת השם, אבל עדיין יצטרך לחיבוט הקבר. אז כידוע כתוב ביום יום שיש אופנים לתקן שלא יצטרכו את חיבוט הקבר על ידי כל מיני אופנים שמוסבר ביום יום, עיסה טירה וכולי. יש כל מיני עצות שיכולים לעזור להיפטר מחיבוט הקבר, אבל בפרק ח' האדמו"ר יאריך בזה, אז בעזרת השם שמה נדבר על זה יותר באריכות. יש פה עוד הוספה מהלוח התיקון שכתוב לקמן. אז יש גם בלוח התיקון בתניא. יש כמה תניא שכבר הכניסו את זה בפנים, יש שכתוב: וכן החיות של טיפת זרע שיוצאת ממנו לבטלה, שיוצאת ממנו שלא קידש עצמו בשעת תשמיש. הוא מדבר בנגיעה לעניינים שקשורים עם, עם זיווג וחיי הנישואין. אותו עניין. זאת אומרת גם דברים המותרים.

21:40 דובר 1 אדם שנשוי על פי תורה, על פי ההלכה, גם שמה יש את העניין שצריך להיות לשם שמיים. כמו שהרבי אמר בפרק ב' שצריך להיות מקדש עצמו בשעת תשמיש, ואם הוא עושה את זה בלי קדושה, בלי כוונה, אז זה גם שמה נהיה אותו דבר, שזה יורד לקליפה ואז צריכים עבודה מיוחדת כדי להעלות את זה חזרה, על כל פנים. אז עד כאן האדמו"ר מלמד אותנו את שני הצדדים שיש בקליפת נוגה, שבנוגה יש טוב ויש רע. יש את היכולת להעלות את זה כשאתה משתמש בזה לשם קדושה, לשם שמיים, ולהיפך גיסא יכולים גם כן להוריד את זה, כשזה לא לשם שמיים, זה לשם תאווה. אז היום אנחנו י"א במנחם אב, זה היארצייט של רבי הלל מפאריטש, לפני זמן. כל הפחות עוד אחד. הרבי מביא את העניין של רבי הלל, ובאמת יש בשיחות גם כן שהרבי התייחס לרבי הלל מפאריטש, שבכלל ידוע שרבי הלל היה נחשב בקרב החסידים עד כדי כך שאפילו את החסידות שלו גם למדו בחב"ד, וזה דיברו עליו דברים מאוד גדולים. אז אני אגיע לעניין שאנחנו מדברים פה, אז לאור הפרק בתניא. אז בכלל ידוע שאצל רבי הלל היה נהוג אצלו, היה בתכלית ההידור כל העניינים. זה אחד מהדברים שאנחנו יודעים על רבי הלל, שאצלו עבודת השם היה באופן כזה שהיה אצלו איזה הידור בפנים, איזה הידור באופן שהיה לגמרי לא רגיל, עד כדי כך שמספרים שהיה פעם. זה מסופר בליקוטי דיבורים. החסידים מספרים שהיה פעם איזה ל"ג בעומר. זה היה, ערב לזה היה החסידים היו מתוועדים בל"ג בעומר, אבל זה היה גם כן באותו ערב ל"ג בעומר היה תענית בה"ב. אז החסידים ביחד עם

23:44 דובר 1 הרבנים עשו פסק שמותר להתחיל את הפארבריינגען, לא לסיים את התענית. תענית שעושים אחרי פסח, את הצומות שעושים שני, חמישי ושני. יצא ל"ג בעומר בקביעות כזאת, על כל פנים. הרבנים, ר' אייזיק מהומיל ועוד, פסקו שמותר. בקיצור, החסידים התחילו להתוועד עוד לפני השקיעה ורבי הלל לא אכל. כולם אכלו, הוא לא אכל. אז ר' אייזיק מהומיל צעק עליו ואמר לו: מה, מה זה החומרה האלה? כולם החליטו שמותר לאכול. כן, אז הוא אמר לו בבדיחות, אז הוא אמר לו: אתה כאילו הגוף שלך זה כמו הגוף של רבי פנחס בן י-- החמור של רבי פנחס בן יאיר. איזה ביטוי כתוב הרי על החמור של רבי פנחס בן יאיר, שהיה חמור מאוד קדוש שלא אכל כל מיני דברים. אז היה לו. אז הוא אמר לו איזה ביטוי כזה. אז רבי הלל בכה. הרבי פריערדיקער רבי מספר את זה, שרבי הלל אמר שהוא באמת לא חשב לאכול, אבל זה לא, לא ירד לו. האוכל לא יורד לו. הוא רצה לאכול, אבל... אז הוא אמר שהוא, הוא פעל על הגוף שלו, שכל עניין ש-שיהיה לא יהיה מתאים. זה נהיה אצלו בטבע הגוף, שדבר ש-שלא צריך לעשות הגוף לא יכול לעשות את זה. משהו כזה. זה היה מדרגה של רבי הלל שהוא פעל על עצמו. מספרים הרבה סיפורים מהסוג הזה שאצל רבי הלל היה שהגוף שלו כבר נהיה מרכבה לשולחן ערוך ואפילו לעניין ההידור שבהידור. מספרים שפעם אחת אז הוא נסע במרכבה על גבי, אה, על גבי, אה, כן, גשר והוא היה ישן, נרדם, ופתאום הגיעו לגשר הוא קפץ, התעורר. מה קרה? כי כתוב בצוואת רבי יהודה החסיד לא ללכת על עגלה על גבי גשר.

25:44 דובר 1 אז הוא היה באמצע ככה ישן, אבל הרגיש שמגיעים לעגל-- לגשר, אז הוא קפץ וירד מה-- זה היה להראות עד כמה הגוף שלו היה מזוכך להיות כלי לשולחן ערוך.