פרק ז' - חלק שני

00:01 אנחנו אוחזים פה בפרק ז' בדף י"א עמוד ב'. אחרי החצאי ריבוע, שממנו באות מידות טובות שבנפש הבהמית שבישראל. אז האלטער רבי מסביר פה את הנושא של קליפת נוגה. הוא הסביר כל העניינים שקליפת נוגה פועלת בהם, נותנת להם חיות, דומם וצומח וחי ומדבר. ובבן אדם בכל העניינים המותרים, כמו שהאלטער רבי הסביר. הבחינה הזאת של קליפת נוגה, אמרנו שיש בזה כמה דרגות, וכל עולם ועולם יש את הקליפת נוגה לפי עניינו. ובעולם הזה הגשמי, זה רובו ככולו רע. נוגה זה, זה באמצע, זה תערובת של טוב ורע. אבל בזה גופא, בכל עולם, לפי הירידה למטה נהיה רע יותר בהתגברות. בעולם הזה הגשמי, זה רובו ככולו רע, ויש רק מעט טוב מעורב בתוכו, שממנו באות המידות טובות שבנפש הבהמית שבישראל. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר, והיא, מגיע לקליפת נוגה, אומר האלטער רבי, מה ההגדרה של קליפת נוגה? והיא בחינה ממוצעת. קליפת נוגה זה משהו שנמצא באמצע, והיא בחינה ממוצעת בין שלוש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה. קליפת נוגה זה ממוצע שיש בזה שני צדדים. זה ממוצע בין השלוש קליפות הטמאות ובחינת ומדרגת הקדושה. וכמו שהאלטער רבי עכשיו מתחיל להסביר מה זאת אומרת שהוא ממוצע. בגלל שהוא ממוצע אז יש לו את האפשרות ללכת לשני צדדים. ולכן פעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט ריש פרק ד' בשם הזוהר, ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה. בגלל שקליפת נוגה זה ממוצע, ולכן לפעמים זה במצב שהוא מתעלה לקדושה ולפעמים הוא יורד הפוך, ולפעמים הוא יורד לשלוש קליפות הטמאות ולפעמים הוא עולה לקדושה, כלומר. מה האלטער רבי בא להגיד לנו פה בקשר לקליפת נוגה? נקדים עוד הקדמה.

02:27 יש תורה מהאריז"ל על העניין של ירדן, שכתוב בגמרא שהירדן נוטל מזה ונותן לזה. יש כזה לשון. שזה הירדן, שהיה הנהר שבני ישראל עברו, את הירדן בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. אז כתוב שהירדן, יש לו, זה ממוצע בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, נוטל מזה ונותן לזה. יש כזה לשון. אומר האריז"ל שירדן זה קליפת נוגה, שהירדן נמצא באמצע, הוא ממוצע. הוא לוקח מצד הקדושה ומעביר לצד הקליפה, או הפוך. לוקח מצד הקליפה, מעביר לצד... נוטל מזה ונותן לזה. ביאור העניין. אז בכלל אנחנו יודעים, כשמדברים על ממוצע, אז הגדר של ממוצע, זה בכלל בחסידות. יש את זה ברנ"ת שעשועים, שם של שעשועים רנ"ת. הרבי רש"ב מאריך לבאר את הנושא של ממוצע, שבדרך כלל דבר שהוא נמצא באופן של ממוצע, אז יש בממוצע שני חלקים, מהעליון ומהתחתון. לדוגמה, אנחנו אומרים שיש ממוצע בין... הדוגמה שהרבי רש"ב שם מביא כמה דוגמאות, אומר שיש דומם, צומח, חי ומדבר, ובין דומם לצומח יש ממוצע. בין צומח לחי יש ממוצע. בין חי למדבר יש ממוצע. יש, יש, יש נבראים שיש להם ממוצע בין דומם לצומח. לדוגמה, מהו הדוגמה שהוא מביא ממוצע בין דומם לצומח? אז הוא מביא דוגמה, אהמ... אה, אמ, משהו שגדל בתוך הים. אה, מכירים את זה, פנינים, אה, קורל. איך אומרים את זה ב...? הא? לא, שמעקייד, אה, בגמרא זה נמצא. נו? שכחתי עכשיו את ה... יש פה רנ"ת. קורפונים. יא, זה משהו שנמצא בתוך המים, יא, שהוא מצד אחד הוא צומח ומצד שני הוא דומם. זה כמו, כאילו אבן, יא, זה לא עץ. סוג של אבן, קורל. נו, איך אומרים את זה? אלמוג, עץ האלמוגים, הו. אלמוגים, תודה. רק

04:57 הבאת את הספר, גם נזכרתי. יא, עץ האלמוגים. יא, אלמוג זה, זה עץ אלמוג, זה עץ שהוא אבן. זאת אומרת, יש לו תכונות של עץ, יש לו תכונות של אבן. יש לו צמיחה מסוימת, אבל הוא לא, הוא לא צומח. הוא סוג של אבן ש-שיש לו צמיחה מסוימת. אז יש לו תכונות מסוימות שדומה לדומם ותכונות, תכונות של... כלומר, בדברים הגשמיים קשה להבין מה זה. אבל במשל רוחני שזה נותן לנו קצת יותר קירוב להבין על מה מדובר, אז הוא מביא את המשל, המתורגמן. שהיה בימים ההם, היה בן אדם שהוא היה מתורגמן. היה רב שהוא היה בן אדם מאוד גדול בחכמה ובינה, והעם, ה-התלמידים לא יכלו להבין אותו. אז היה מישהו באמצע שהיה מתורגמן. המתורגמן לא רק היה מתרגם מלשון קודש ללשון ארמית, המתורגמן היה הבן אדם שידע להבין, לקלוט את דברי הרב כי היה לו את הביטול. היה לו את הביטול האמיתי שדברי הרב היו נקלטים אצלו כמו שהם, והוא היה לו גם כן, מצד שני, הוא היה את האפשרות להסביר לעם. כלומר, מה זה אומר? אז הוא מסביר. זאת אומרת, הוא בעצם הוא לא רב, כי אם הוא היה רב הוא היה צריך גם מתורגמן. הוא לא רב, הוא תלמיד, הוא שייך לעולם של המקבלים. המתורגמן הוא חלק מהעם, הוא חלק מהמקבלים, אבל יש לו משהו מיוחד, איזה ביטול מיוחד בשכל שלו, בכלי המוחין, סוג של התבטלות שהעניינים של הרב נקלטים אצלו כמו שהם. הוא יכול לתפוס אותם, יא, הוא תופס את דברי הרב. אז יש לו את הקליטה הזאת. החלק הזה שבמתורגמן זה עושה שהעניינים של הרב מגיעים אליו. ואז יש את החלק השני שזה

06:50 הוא חלק מהעם, אז הוא יודע לדבר את השפה שלהם, אז הוא יכול להסביר מה הרב רצה להגיד, וזה הגדר של ממוצע. שיש לו צד שמצד הצד הזה נרגש אצלו משהו יותר נעלה, הרב, ויש לו את הצד שמצד הצד הזה הוא שייך למקבל. אז ה-הזה הרי ב-- הרי ברש"ר ברנט[?] מסביר עם זה את העניין של קייס, זה מה שהוא מדבר שם. אבל מה אני רוצה להסביר פה בתניא? מאוד נוגע פה להבין את עומק העניין של קליפת נוגה. הרי האלטער רבי אמר קודם בפרק הקודם שקליפה וקדושה זה שני הפכים. כל דבר שהוא לא בטל אז הוא קליפה. אז מה זה קליפת נוגה? זה מה שהאלטער רבי מנסה להסביר. מה זה נוגה? בואו נמשיך. אם הוא בטל אז הוא קדושה, אם הוא לא בטל אז הוא קליפה. אז מה פירוש ממוצע? אז הווארט הוא, זה מה שהאלטער רבי רוצה להגיד פה. ממוצע הפירוש הוא שיש לו את היכולת להתבטל. נכון שבפועל הוא לא בטל. בפועל הוא יש ולכן הוא קליפה. אבל בגלל שהוא לא לגמרי מנותק, לגמרי מובדל, יש לו איזושהי נקודה חיובית, נקודה טובה, ניצוץ שלא לגמרי התרחק מצד הקדושה, אז יש לו במ-- יש לו את האפשרות, את היכולת, יא, לקבל משהו יותר נעלה ולהתבטל לזה. וזה מה שהאלטער רבי אומר, ממוצע בין הקדושה לקליפה. אם כן מדובר פה על משהו כזה שהוא לא קדושה. ניקח חתיכת בשר, אז החתיכת בשר הזה זה לא קדושה, זה לא אלוקות, זה בשר גשמי חומרי וממילא בעצם זה קליפה. בעצם זה עניין שלא בטל לאלוקות, אבל מצד שני הוא לא מנגד לאלוקות. כלומר שיש בו גם כן את

08:38 האפשרות. הוא נותן לך את האפשרות, יש לו את הכוח, הביטול, היכולת להתבטל, שאם אתה תשתמש איתו בשביל מצווה אתה תוכל להעלות אותו. דבר אסור אין לו את זה, אין לו את היכולת, אין לו את זה אפילו בפוטנציאל לא שייך, כי הוא דבר אסור, הוא היפוך העניין, הוא מנגד, אי אפשר להעלות אותו. אבל דבר המותר יש לו צד, צד מסוים של ביטול. הביטול הזה זה עצם העניין שהוא נותן שהבן אדם יעלה אותו. אומר עכשיו, בפועל זה תלוי באדם. בפועל אם זה יירד לצד הקליפה או זה יעלה לצד הקדושה זה תלוי באדם. הדבר עצמו לפני שהאדם נוגע בו. יש איזה פתגם שחסידים היו אומרים שכל דבר בעולם לפני שבן אדם נוגע בו אז הוא, אז הוא ניטרלי. הוא נמצא במצב של יש לו צד של קדושה, צד של קליפה. הוא יכול להתעלות. הדבר מצד עצמו משהו זה משהו. הוא לא יכול לא לרדת ולא לעלות. ברגע שבן אדם נוגע בו. זה היה איזה ווארט אצל חסידים, שחתיכת בשר שמונח על השולחן אז זה לא טוב ולא רע. זה נמצא במצב אמצע. זה לא, זה תקין. מצד אחד זה לא בטל ומצד שני גם לא מנגד. הוא נמצא במצב ניטרלי, מצב פרווה מה שנקרא. אבל ברגע שהבן אדם לקח את המזלג ותפס את הבשר במזלג, עכשיו הבשר הופך להיות לשני, אחד משני הצדדים. או שזה הולך להתעלות לקדושה וזה יהפוך להיות למשהו שבטל לאלוקות או שזה יירד לשלוש קליפות הטמאות. זה כבר לא, כבר לא יישאר באמצע. כמו שאמרנו, יכול להיות גם שיישאר באמצע קצת אם הוא יאכל את זה לא לשם קדושה וגם לא

10:36 לשם תאווה, הוא יאכל את זה כי זה צורך הגוף וקיומו. שאמרנו שזה לא עדיף. אז אבל הסברנו זה גם כן יורד. סוף כל סוף בן אדם. ברגע שבן אדם משתמש עם זה הוא פועל בזה משהו. או הוא פועל בזה עלייה או פועל בירידה. אז זה מה שהאלטער רבי אומר, בחינה ממוצעת בקליפת נוגה, דבר שהוא דבר המותר. מצד אחד הוא לא בטל אז הוא יש, ולכן קוראים לזה קליפה. מצד שני, מכיוון שהוא גם כן לא מעלים ומסתיר אלוקות, אז הוא נותן לך את האפשרות להעלות את זה על ידי שהבן אדם יבחר בעבודת השם לשמו, לשם שמיים. אז לכן זה בחינה ממוצעת שלפעמים זה עולה בקדושה ולפעמים זה יורד בקליפה. זה ממוצע כל זמן שהאדם לא נוגע בזה. ברגע שהאדם נוגע בזה, אז יש רק שני צדדים. או שזה עולה לקדושה וזה הופך להיות אלוקות, או שזה יורד לשלוש קליפות הטמאות ואז זה נהיה מנגד לאלוקות. זה בכלל העבודה פה מה שהאלטער רבי מנסה להסביר לנו. עכשיו האלטער רבי יביא דוגמה. האלטער רבי הולך להוריד את זה במוחש, כל העניין הזה. מה בדיוק קורה עם קליפת נוגה? דהיינו, מה זה אומר שהנוגה הוא ממוצע שהוא יכול לעלות או לרדת? אומר האלטער רבי, דהיינו, כשהטוב המעורב בו נתברר מהרע. איך אתה לוקח דבר של קליפה והופך את זה לקדושה? אז אומרים הרי אמרנו שיש ניצוץ, ניצוץ של קדושה בכל דבר בעולם, ומכיוון שזה נוגה אז זה ניצוץ כזה שאפשר, שאפשר להעלות את זה. זה לא מנגד. אז כשהטוב שנמצא בתוך זה, יא, המעורב בו נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה. יא, זה מתגבר על הרע, כי הרי

12:31 רובו ככולו רע, אמרנו. זה בעצם, ואילו מה זה הגשמי? הנטייה של כל דבר גשמי בעולם זה ללכת לצד הרע. זה נקרא הרשעים גוברים בו. תראה מהפרק הקודם, אילו מה זה? זה גשמי, קליפת סטרא אחרא, והרשעים גוברים בו. הנטייה הטבעית זה ללכת לצד הרע בפשטות. יא, לכן כל אחד רואה את זה במוחש. יא, כשאתה רואה דבר גשמי, דבר תאווה, אז הנטייה הראשונה זה שאתה רוצה ליהנות מזה. אתה צריך להתייגע, לגלות את הצד הקדושה שבזה. אתה צריך לחפש מה יכול להיות כוונה אלוקית. זה צריך יגיעה, זה לא טבעי, זה לא נראה בהשקפה ראשונה. העולם מראה לנו את הצד החומרני שלו. העולם בטבע מראה לנו חומריות, מראה לנו את הגשמי, מראה לנו את הצד ה-- התאוותני, הבהמי. בן אדם צריך להזדכך, יא, כדי לחפש ולראות מה הכוונה האלוקית שיש בו. אז כאשר בן אדם-- זה מה שאומר, כשהטוב המעורב בו נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה, כגון כמו של האוכל בישרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו. זה אתה רואה מדוגמה מהעניין של אכילה. מדובר פה בישרא שמינא דתורא, אז זה דבר שבעצם זה חומרי. זה לא סתם, זה בישרא, זה לא לחם, זה בשר, זה בשר גופא, בשר שמן של שור. בישרא שמינא דתורא. יא, ועל דרך זה ביין, אל תראה, הוא מדגיש שזה יין מבושם, לא סתם יין אלא יין מבושם. זאת אומרת שחוץ מזה שזה יין, שיין גם כן יש לזה טבע בהמי. היין מושך את הבן אדם לחומריות. כן, כמו שכתוב בכמה וכמה פסוקים וכמה וכמה מסכתות, יא, ייזהר מן היין. היין מביא לעניינים לא טובים. אדם ליין

14:30 מביא לבן אדם אפיקורס, פורק עול, ועד לעניין של חטאים ועוונות. יא, בפרט יין מבושם, שהרבי אומר שהדיוק ״מבושם״ זה שחוץ מזה שזה נוגע בחוש האכילה, אז זה נוגע גם בחוש הריח. זה יין מבושם, יש לזה ריח נעים. אז גם הריח, גם האף מקבל פה תאווה שהוא רוצה לשתות את זה. להרחיב דעתו, אבל הוא עושה את זה למה? הוא עושה את זה עם כוונה אלוקית. למה הוא אוכל את הבשר הזה, יא, והוא שותה את היין הזה? הוא עושה את זה למה? להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא חמרא וריחא וכו'. זה בסופו של דבר? הגמרא הזאת בסופו של דבר? על כל פנים, מה הסיפור? מה הנקודה פה? האלטער רבי מלמד אותנו פה שיכול להיות דברים שהם לא לחם ומים, דברים טעימים. בשרא שמינא, הוא אוכל בשר. למה אתה צריך לאכול בשר? תאכל לחם, תאכל, אה, ירקות. זה בשר, ועל דרך זה יין מבושם. שתה מים. לא, אתה צריך לשתות דווקא יין, יא. טוב, זה היה תאוות פעם. היום יש דברים אחרים. על כל פנים, מה הנקודה פה? הנקודה שהאלטער רבי אומר שמדברים פה על להרחיב דעתו. זה לא רק הוא אוכל כדי להיות שבע, הוא אוכל גם להרחיב דעתו. זאת אומרת, לפעמים בן אדם אוכל מאכל טעים, כן? אז המאכל נותן לו איזשהו מרחב, לא רק שבע פשוט, אלא יש לזה מרחב. הוא מרגיש יותר טוב, הוא מרגיש יותר גישמאק. אז ממילא גם כן זה עושה לו פיקחות מסוימת. זה מה שרבא אמר: ״חמרא וריחא פקחין״. זה הלשון שמה שרבא אמר, הוא צריך כזה. בזה הגמרא שמה, אם אני לא טועה, גמרא בבא בתרא, כתוב שמה אחד מהאמוראים

16:43 שלא יכל לפסוק דין בגלל שהוא לא אכל באותו יום את הבשר, ששם היה חסר לו איזה סוג של בשר. בגמרא של של צדוק יש שם, כמדומני. היה צריך סוג מסוים של של של בשר שזה היה נותן לו את המרחב כדי שהוא יוכל לפסוק, כדי שהוא יוכל לתת, כדי שהוא יוכל להגיד הלכה. אז פה מה הנקודה? הנקודה היא שלפעמים גם דברים שהם לא הכרחיים, זה דברים לכאורה שזה לא דבר מוכרח. ואף על פי כן זה היה נותן לו מרחב בלימוד באופן שיהיה לו להרחיב דעתו. איך הלשון? לה' ולתורתו, כדאמר רבא חמרא וריחא וכולי. או בשביל כדי לקיים מצוות עונג שבת ויום טוב, אזי נתברר חיות הבשר והיין שנשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. אז האלטער רבי מביא פה שתי דוגמאות. ככה למדו תמיד המפרשים בתניא, שהאלטער רבי מביא פה שתי דוגמאות. דוגמה אחת הוא מביא לאכול בימי החול, לדוגמה השנייה לאכול בשבת ויום טוב. תראה, הוא אוכל מאכל בימי החול, זה לא מצווה, זה ימי החול. זה דברים אמורים, אבל הוא אוכל את זה בשביל שיהיה לו כוח לעבוד את השם. ונגיע לשבת ויום טוב, זה מצווה. יש מצווה בשבת, כתוב ברמב"ם מצוות עשה עונג שבת, זה לאכול בשר ויין, וביום טוב יש מצווה דריש שמחה: ״ושמחת בחגך״, ושמחה לו בבשר ושמחה לו ביין. אז ממילא אז יש לו בבשר ויין, יש בו עבודת השם. אז חסידים תמיד היו מסבירים שזה הכפל של הלשון, זה שהאלטער רבי אומר ״עולה לה' כעולה וכקרבן״. למה האלטער רבי מביא שתי מילים, כעולה וכקרבן? ההבדל בין עולה וקרבן, עולה זה כולה לה'. זה הגדר של עולה, כולה לה'. קרבן זה

18:54 שלמים, שזה לא כולה לה'. אוכלים את זה הבעלים, אבל יש לזה את החלק לה'. זאת אומרת זה קרבן, זה הולך, זה גם כן עם קרבן עולה. אז ככה למדו כמה מפרשים בתניא, שזה שתי הלשונות, כעולה וכקרבן. בגלל שהאלטער רבי דיבר פה על שני עניינים. לאכול בשר סתם ביום רגיל בשביל לעבוד את השם זה יותר דומה לשלמים, ולאכול בשר בשבת ויום טוב זה כמו עולה, זה עצמו מצווה. כמו שהרבי מסביר בליקוטי שיחות, ההבדל בין כל מעשיך לשם שמיים וכל דרכיך דעהו, שכל מעשיך לשם שמיים זה שהמעשה עצמה זה עניין אחד, לשם שמיים זה מביא אותך לשם שמיים, אבל זה עצמו זה לא קדושה. מה שאין כן כל דרכיך דעהו, זה שדרכיך גופא זה עצמו עבודת השם. אז בכלל זה ההבדל בין עולה וקרבן. וממילא זה ההבדל בין לאכול בשר בשביל לעבוד את השם או לאכול בשר של מצווה בשבת ויום טוב. יש פה את ר' לוי'ק פה, האבא של הרבי. הוא אומר כעולה וכקרבן, אומר שזה על דרך עולה ונסכים. הרי כתוב בגמרא שכל הקורא קריאת שמע בלי תפילין אז הוא כמו בן אדם שמקריב עולה בלא, בלא נסכים. אז הוא אומר שזה אפשר כעולה וכקרבן. עולה זה, זה הקרבן, זה הקרבן עולה, וקרבן הוא מתכוון לנסכים. מכיוון שהרבי הביא פה שתי דוגמאות. דוגמה אחת מבשר, דוגמה אחת מיין. אז בשר זה כמו עולה, עולה זה בשר, ונסכים זה יין. אז זה אפשר כעולה וכקרבן: כשאתה אוכל את הבשר לשם שמיים, אז זה כמו קרבן עולה. כשאתה שותה יין לשם שמיים, זה כמו נסכים. אז זה כעולה וכקרבן. סתם נשמע כבוד. על כל פנים, אז זה אנחנו

20:56 לומדים פה עכשיו מה זה אומר לקחת דבר שבעצם הוא דבר גשמי בעולם, דבר המותר, ולהעלות את זה להוי', לעשות מזה אלוקות. ברגע שעשית את זה בכוונה אלוקית, אז זה עלה לקדושה וזה הפך להיות קורבן להוי'. גם כן היה היום ביום יום בעניין הזה ממש אותה נקודה, ומאוד מעניין שביום יום הרבי מביא שיש תורת הבעל שם טוב על ״סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו״. שהבעל שם טוב אומר שכל דבר גשמי בעולם יש לו את הרע, שזה הטבע והטעם הגשמי וחומרי. יש לו את הטוב, שזה העניין הרוחני שבו, האלוקות שבו. ובן אדם צריך בכל דבר בעולם ״סור מרע״: לא לרצות ליהנות מהטבע הגשמי של הדבר, אלא ״ועשה טוב״, לרצות לקבל מהרוחני של הדבר, להשתמש בזה לשם שמיים. ואז הבעל שם טוב המשיך: ״בקש שלום״. אדם שרוצה לעבוד את השם צריך ״בקש שלום ורדפהו״, לחפש לעשות שלום בין הגשמי והרוחני. ״בקש שלום ורדפהו״. שהרבי הסביר פעם ששני החלקים ביום יום, אחד זה יותר הסכמי, השני זה יותר באופן של היסחף. זה בהתחלה הוא אומר ״סור מרע ועשה טוב״, להבדיל בין הטוב והרע. ואחרי זה הוא אומר ״בקש שלום״, לחבר. זאת אומרת שני עניינים שיש בסדר בעבודת השם בעניין שלומדים פה. האם זה לברוח מהגשמי או לנצל את הגשמי? זה עבודה בדרך פרישות או עבודה דווקא בדרך הנאה ודרך התלבשות. זה שני אופנים בעבודת השם עם הגשמיות, ושניהם כתובים ביום יום של היום. פעם חשבתי מה הקשר? בפשטות הקשר של היום יום היום זה בגלל שזה פסוק בשיר תהילים של יום ה'. לפעמים יש ביום יום גם על

23:00 השיר תהילים. זה פשוט פסוק בתהילים של היום והתהילים של היחידות. אז הרבי מסביר את הפסוק על פי הסדר. אבל יש לו עומק יותר, שזה קשור עם תורת האר"י ז"ל. הרי האר"י ז"ל הוא זה שגילה את כל העניין של בירור הניצוצות. כל הסוגיה של בירור הניצוצות זו סוגיה שהתגלתה על ידי האר"י ז"ל. כל הרעיון שיש ניצוצות בעולם וצריכים להעלות אותם, וכל התכלית של בריאת העולם זה בשביל להעלות את הניצוצות ולעשות את הבירור, ועל ידי זה מכינים את הגאולה. זה אחד מהיסודות בתורת האר"י ז"ל. אז הבעל שם טוב לקח את התורה של האר"י ז"ל ועשה מזה דרך בעבודת השם, שזה כל העבודה שלומדים פה בתניא. איך עובדים עם קליפת נוגה להעלות את הדברים הגשמיים ולעשות אותם כלים לאלוקות. ״עזוב תעזוב עמו״, לעשות מהגשמי כלי לאלוקות.