פרק ו' - חלק שני

00:00 אנחנו אוחזים באמצע פרק ו' של התניא. האלטער רבי בפרק ו' מתחיל לדבר על זה לעומת זה עשה אלוקים. על המציאות של הנפש הבהמית ועל הכוחות שיש לנפש הבהמית. אז האלטער רבי התחיל להסביר. דבר ראשון על הכוחות הפנימיים של נפש הבהמית, גם כן זה לעומת זה, גם בה יש את העניין של השכל והמידות. הוא הסביר בפרוטרוט והוא הדגיש, כמו שדיברנו בשיעור הקודם, שאצל הנפש הבהמית הפוך מהנפש האלוקית. הפרט הזה שבנפש האלוקית, למרות שלשתיהן יש גם שכל וגם מידות, ההבדל הוא שאצל הנפש האלוקית השכל הוא הדבר הראשון ואחר כך מגיעות המידות. אצל הנפש הבהמית זה להפך. המידות זה הדבר הראשון ואחר כך מגיע השכל. ממשיך האלטער רבי הלאה. עכשיו יתחיל לדבר על הלבושים. שורה אחרונה בפרק ו', דף י' למטה, שורה אחרונה. וכן עשר כוחות אלו הטמאות כשאדם מחשב בהן. עכשיו האלטער רבי ידבר על הלבושים כמו שדיברנו בפרק ד' בנפש האלוקית שיש בה את הלבושים. לבושי נפש האלוקית, שזה תורה ומצוות. ודיברנו גם בזה שני עניינים. דבר ראשון, מה פשט לבושים? מצד אחד זה רק לבוש. זה דבר יותר חיצוני, שייך לזולת. ומצד שני דווקא הלבושים הם יותר גבוהים בפרט אחד, שהם פועלים את עליית הנפש על ידי תורה ומצוות. אותו דבר האלטער רבי גם יגיד הפוך עכשיו בנוגע לנפש הבהמית. אז וכן עשר כוחות אלו הטמאות כשאדם מחשב בהן ומדבר או עושה, הרי מחשבתו שבמוחו ודיבורו שבפיו וכוח המעשה שבידיו ושאר איבריו נקראים לבושי מסאבו לעשר כוחות אלו הטמאות שמתלבשות בהן. אז הלבושים שהאדם מלביש את הכוחות שלו. זאת אומרת, יש לו שכל ומידות ועניינים בלתי רצויים, וכשהוא

02:17 מלביש את השכל והמידות שלו, את התאווה שלו, הרצונות שלו וכולי, הוא מלביש אותם בלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה. לחשוב בעניינים הבלתי רצויים, לדבר בהם ועד לעשות מעשה עבירה בפועל ממש. אז זה נקרא לבושי מסאבו. אמרנו קודם מסאבותא. כתרין דמסאבותא. מסאבותא זה הטומאה, וזה לבושי מסאבו, הלבושים של הטומאה, לעשר כוחות אלו הטמאות שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דיבור או מחשבה. בשעה שהבן אדם עושה עבירה או מדבר או חושב עניין בלתי רצוי, אז בשעת מעשה, אז הנפש מתלבשת בלבושים האלה, ובמילא אז זה נקרא לבושי מסאבו. הם הלבושים של הקליפה של הנפש הבהמית. וממשיך האלטער רבי ואומר: והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש. כל העניין הזה שדיברנו פה, המחשבה, דיבור ומעשה של הנפש הבהמית הבלתי רצויים, אז הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש. מה האלטער רבי בא להוסיף פה עכשיו? מה שהאלטער רבי בא להוסיף עכשיו זה שלאו דווקא ענייני עבירה. בפשטות מדברים על מחשבה, דיבור ומעשה של ענייני עבירה. האלטער רבי בא להוסיף שזה לאו דווקא ענייני עבירה. יכול להיות גם דברים שהם בעצם לא עבירות, ענייני הרשות, ואף על פי כן גם הם פועלים ירידה בנפש. וזה מה שהאלטער רבי אומר. והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, שזה כולל כל הדברים שקורים בעולם הזה. הלשון כל המעשים אשר נעשים תחת השמש זה לשון של הפסוק ששלמה המלך אומר בקהלת. הכוונה שלו כל הדברים הגשמיים שבן אדם עושה בעולם, ענייני עסקים, ענייני חולין. קהלת. מי שלמד פעם קהלת יודע. קהלת מדבר על כל ההתעסקות בענייני עולם הזה. גם עניינים אמיתיים. אבל עצם ההתעסקות בדברים אמיתיים כאשר בן אדם עושה את זה שלא לשם שמיים,

04:33 כמו שנלמד עכשיו בהמשך באריכות, אז זה נקרא המעשים שנעשים תחת השמש. חסידות מפרשת שמה הפשט נעשים תחת השמש, בגשמיות הכוונה, אילו מה זה נקרא תחת השמש, אבל ברוחניות תחת השמש הכוונה שזה למטה משמש הוי', הקדוש ברוך הוא, תחת השמש. כאילו דברים שהם נמצאים מתחת לאלוקות, דברים שהם לא שייכים לקדוש ברוך הוא. אז זה האלטער רבי אומר שאפילו שהדברים עצמם הם לא דברים אסורים, אבל הם דברים אשר נעשים תחת השמש, אשר הכל הבל ורעות רוח. זה אומר שלמה המלך. הוא אומר, שלמה המלך הרי אומר, כל קהלת מתחיל: הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל. בהמשך הוא אומר: ראיתי כל המעשים שנעשים תחת השמש, הכל הבל ורעות רוח. זה לשון של שלמה המלך. אז זה מסביר. מה זה אומר בפשטות? הפשט הוא שזה הבל כפשוטו. הבל הבלים זה בזבוז זמן. במקום שאתה תלמד, שכל העניין של קהלת, ששלמה המלך רוצה להגיד שבן אדם צריך לנצל את הזמן שלו בתורה ומצוות, ביראת שמיים ובעבודת השם, וכל שאר הדברים זה הכל הבל. הבל הבלים זה הכל הבל ורעות רוח. תרגום בפשטות: הבל פירושו שאין בזה טעם, ורעות רוח, הפירוש הוא שזה שובר את האדם בגשמיות. אז בן אדם, כל ההתעסקות בענייני עולם הזה, אז זה שובר את הרוח שלו. הוא רוצה תמיד, הוא רוצה יותר. כמה שיש לו לא מספיק לו, יש לו מנה רוצה מאתיים. אז זה רעות רוח, זה שובר את הרוח. זה במקום שייתן לבן אדם סיפוק ושמחה וטוב, אז להפך, זה רק, זה רק שובר אותו. מה אבל על פי פנימיות התיבה? זה מה שהוא מביא פה עכשיו. אז

06:32 הוא אומר, כמו שכתוב בזוהר בשלח שהן תבירו דרוחא וכו'. אז זה היה אומר שהפשט רוח רוח. הכוונה, הרוח הקדושה, רוח רוח רוח, זה מלשון שבירה. יש בלשון הקודש המילה רוח, כמו "תרועם בשבט ברזל", את רוח, לשון שבירה. אז אומרים רוח רוח, שזה שובר את הרוח. מה הכוונה שובר את הרוח? הרוח זה רוח עליונים, רוח הקדושה. כל דבר יש לו חיות אלוקית, וכשבן אדם מונח בעניין לא לשם שמיים, בלי כוונה עליונה, אז זה שובר את הרוח. זאת אומרת, הוא לא נותן שהאור האלוקי יתפשט בדבר. כל דבר בעולם יש לו חיות אלוקית, אור אלוקי, כוח אלוקי. ועל ידי שאנחנו עובדים את השם עם העניינים בעולם, אז אנחנו עושים כלים לאלוקות. אבל כאשר הבן אדם לא עושה, לא עובד לשם שמיים, אז הוא רוח. הוא שובר את הרוח האלוקית. הוא לא נותן שהאור האלוקי יתגלה בעולם. זה, זה, זה. וזה מה שאנחנו אומרים פה, וניגע להמשך העניין. שהמחשבה דיבור ומעשה, כשהבן אדם משתמש עם המחשבה דיבור ומעשה שלו בעניינים האסורים, אפילו בדברים המותרים, אבל לא לשם שמיים, אז מה הוא עושה? הוא פועל שבירה, העלם והסתר באור אלוקי. הבל ורעות רוח. וכן כל הדיבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו. לא, לא רק בגלל מעשים. הלשון של הפסוק זה המעשים אשר נעשים תחת השמש. ענייני מעשה. מוסיף האלטער רבי לא רק מעשה, גם דיבורים וגם מחשבות אשר לא לה' המה. מה הפשט? עוד פעם, כאן הוא לא מדבר על דברים האסורים. הוא אומר לא לה' המה, יכול להיות דברים המותרים, דברים שמצד עצמם הם דברים של היתר. אבל כאשר הדברים האלה הם לא לה', אין בהם

08:38 כוונה לשם שמיים, אז זה נקרא עניין של הבל ורעות רוח. זה רוחא דמסאבא, זה פועל ירידה בבן אדם. וכפי שדיברנו קודם בעניין הלבושים, שעל ידי לבושי קדושה פועלים עלייה בנפש. דיברנו על פרק ד', האלטער רבי אמר שהלבושים מחשבה דיבור ומעשה, כאשר הם בעניין קדושה, זה מרומם את הנפש. זה המעלה שיש בלבושים, שהלבוש יכול לרומם את הנפש יותר מהנפש עצמו, כי זה תורה ומצוות. על דרך זה גם בנוגע ללבושי הסטרא אחרא, שזה פועל ירידה בנפש יותר מאשר הנפש מעצמו. זאת אומרת, זה מה שיש בעניין הלבושים, שבלבושים ישנם שני צדדים. תראה, הלבוש מצד אחד זה דבר חיצוני. מצד שני הלבוש יכול לפעול על האדם יותר מהבן אדם עצמו. רואים בגשמיות שלפעמים בן אדם מתלבש בבגדים שהבגדים מפארים את האדם, מרוממים את האדם, עושים אותו יותר ממשהו, ולפעמים יכול להיות להפך, שהבגדים משפילים את האדם. לכן גם בהלכה כתוב שבן אדם צריך להיזהר איך הוא מתלבש, שיהיה באופן המתאים. יש בהלכה בשולחן ערוך איך בן אדם צריך להתלבש, כל מיני בגדים שכן להתלבש, לא להתלבש. הרמב"ם הרי כותב שאדם לא ילך לבוש בצורה שמזלזלת. בן אדם צריך להיות אדם ניכר בלבושו, שגם בבגדים רואים את האדם. אז יש לפעמים בשני הקצוות. לפעמים רואים שבגד יכול לפעול רוממות באדם יותר ממשהו, ולפעמים להפך, הבגד יכול לפעול שפלות באדם יותר משהו. על דרך זה גם בנוגע לעבודת השם, שלבושי הנפש כאשר הם קשורים עם תורה ומצוות, זה פועל עלייה בנפש. ולהיפך, כשהלבוש של הנפש קשור עם עניינים של דברים האסורים, אז זה פועל ירידה בנפש יותר מהנפש מעצמו. מה הירידה? אז כמו שנלמד בהמשך הפרק, האלטער רבי

10:44 יסביר כי הנפש מצד עצמו זה קליפת נוגה. נפש בהמית של יהודי זה מצד עצמו זה קליפת נוגה. אבל ברגע שאתה משתמש עם הלבושים לא לה' המה, אז הופך להיות לשלוש קליפות הטמאות. אז ממילא נעשה ירידה יותר מאשר הנפש מצד עצמו. זה האלטער רבי יסביר עכשיו בפרקים הבאים, פרק ו', ז', ח'. כל העניין בא להסביר עד כמה הלבושים נוגעים בעבודת השם, עד כמה צריך, ועוד יותר כמו שאמרנו פה. אז האלטער רבי בא להסביר לנו שהעניין הזה זה לא רק בנוגע ללבושים של דברים האסורים, אלא אפילו הלבושים בדברים המותרים גם כן. אז זה בעצם מה שהרבי הרש"ב לומד פשט בתניא, זה ההבדל בין השורות הראשונות. כשהאלטער רבי התחיל להגיד ועשר בחינות אלו הטמאות, כשהוא חושב ומדבר ועושה, אז הוא דיבר על דברים אסורים. ואחר כך כשהוא אמר והנה כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, וכן כל הדיבורים והמחשבות, הוא מתכוון לדברים המותרים. זאת אומרת, זה השני עניינים שהאלטער רבי בא להסביר עכשיו: יש את הדברים האסורים שפועלים ירידה בנפש, ויש דברים המותרים שהם גם כן פועלים ירידה בנפש כאשר הם לא לה' המה, כשזה בלי כוונה לשם שמיים. יש בליקוטי תורה במאמר [?]. אז גם כן הרי האלטער רבי שם מסביר את הנקודה הזאת, שגם דברים המותרים. האלטער רבי מסביר שהעניין של מחשבה דיבור ומעשה אין צורך להם הדברים האסורים, אלא אפילו דברים המותרים. אז האלטער רבי אומר "אשר לא ישב אדם שם". שם האלטער רבי מסביר שההבדל בין קדושה וקליפה: קדושה נקרא עיר ומושב וקליפה נקרא מדבר. ההבדל בין עיר ומושב, מושב זה מקום אשר יושב

12:42 אדם שם במדבר, כתוב: אשר לא ישב אדם שם. אז אדם הכוונה אדם הראשון. אדם זה הקדוש ברוך הוא. אז כשבן אדם חושב מחשבה, דיבור ומעשה בעניינים שהם עבודה של השם, אפילו בדברים המותרים, אבל הוא חושב את זה לשם שמיים, מעשיך לשם שמיים, דבריך דברים היו, אז הוא הופך את זה לעיר מושב. הוא מביא את הקדוש ברוך הוא לזה. אז זה נהיה עיר מושב. אבל כאשר אדם חושב מחשבה, דיבור ומעשה של ליל עיוור יהיה לו, אז זה נקרא מדבר אשר לא ישב אדם שם, למלכ לאורח דמלכ, לשתות במילא דיות מילא דיאטה. זה עניין של מה זה כאשר בן אדם עושה אותם או חושב אותם, מדבר אותם שלא לשם שמיים, אז זה הופך להיות אשר לא ישב אדם שם. אלוקות לא נמצאת שם, וזה האלטער רבי רוצה להסביר לנו פה בתניא. זה יסוד עיקרי בכל כללות התניא, שהאלטער רבי בא להסביר בספר של בינונים שהעבודה של יהודי זה לא רק נוגע למצוות ועבירות. מה שעושה את ההבדל בין בן אדם, בין צדיק או בינוני, כמו שאנחנו נלמד בהמשך הפרקים, ההבדל זה לא רק בנוגע למצוות ועבירות, אלא גם בעניינים המותרים. העבודה של השם זה גם בעניין היתר, ומחשבה, דיבור ומעשה שמצד עצמם הם דברים מותרים. אכילה, שתייה, עסק, דברים שהם בעצם דברים מותרים, אפילו יכול להיות דברים הכרחיים שאדם צריך אותם לקיום הגוף. ואף על פי כן, גם שם צריך להיות שהבן אדם יעשה אותם בשביל הקדוש ברוך הוא, כי אם לא אז זה הבל ורוח. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר שזהו פירוש לשון סטרא אחרא. לפי זה מובן למה קוראים לזה סטרא אחרא. בפרק

14:35 א' האלטער רבי הביא את הלשון קליפה וסטרא אחרא. אז האלטער רבי עכשיו בא להסביר מה הפירוש של המילה סטרא אחרא. על פי מה שהסברנו עכשיו, מובן בעומק העניין למה זה, לצד הקליפה קוראים לזה סטרא אחרא. מה הפירוש קליפה? האלטער רבי יסביר בהמשך הפרק גם כן. זה מאוד מאוד חשוב, הנקודה הזאת. האלטער רבי רוצה להסביר לנו עד כמה במילים, בתרגום של המילים, נמצא כל עומק העניין. כשאנחנו מדברים על ההבדל בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית וההבדל בין קדושה לקליפה, אז אז אז אז המילים שאנחנו משתמשים, זה נוגע להבין על מה מדובר. זה לא סתם זה שהזוהר קורא לזה סטרא אחרא. זה מסביר את עומק העניין. בלי סוד, בלי זוהר, לפני פנימיות התורה. אז כשמדברים מצוות ועבירות או טוב ורע או טומאה וקדושה, זה הלשונות הרגילים. הגיע האלטער רבי ואומר: לא, יש פה הלשון של הזוהר, זה מדויק. אז זה לא קורא לזה רע, לא קורא לזה טומאה, הוא קורא לזה סטרא אחרא. במילים סטרא אחרא מונח כל העומק. מה זה הגדר של קליפה, של נפש הבהמית? וזה מה שהאלטער רבי אומר, שזה פירוש לשון סטרא אחרא. פירוש צד אחר שאינו צד הקדושה. התרגום של המילים סטרא אחרא בא להגיד את המהות של קליפה. מה המהות של הקליפה? שהוא צד אחר. קליפה זה לא רע, קליפה זה לאו דווקא עבירה. קליפה זה לא עניין שלילי מצד עצמו, יכול להיות דבר שמצד עצמו הוא דבר טוב. יכול להיות מאכל כשר, יכול להיות דבר שמצד ההלכה אין בזה שום בעיה. אז מה פשט סטרא אחרא? צד אחר. צד אחר פירושו שחסר בו את המהות של קדושה, אינו צד הקדושה.

16:45 מה רוצים להגיד אינו צד הקדושה? אז האלטער רבי מסביר: צד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקדוש ברוך הוא. קדושה, גדר הקדושה, המהות של קדושה זה שזה דבר שהוא השראה והמשכה מקדושתו של הקדוש ברוך הוא. בעצם קדושה יש דבר אחד. יש רק דבר אחד ויחיד שזה קדושה. מי זה קדושה? הקדוש ברוך הוא. הוא, הוא הקדוש. אין עוד דבר אחר חוץ מהקדוש ברוך הוא שזה קדושה. אנחנו קוראים לכל העניינים בעולם הזה שהם קשורים עם הקדוש ברוך הוא, שבטלים לקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא מאיר בהם, אז זה נקרא צד הקדושה. השראה והמשכה מקדושתו של הקדוש ברוך הוא. אין עוד דבר שהוא קדוש. קדוש יש רק אחד, הקדוש ברוך הוא, הוא הדבר היחיד שהוא קדוש וקדוש ומובדל. הוא הקדוש ברוך הוא. זה הדבר היחיד שהוא קדוש. אין עוד מלבדו. כל דבר שהוא כלי לאין עוד מלבדו, כל דבר שיש לו את הביטול האמיתי שהאלוקות יאיר בו, מאיר בו הקדושה של הקדוש ברוך הוא, אז הוא נקרא קדושה. אז כשאומרים ששבת הוא יום קדוש, שמרתם את השבת כי קודש היא, יום טוב מקרא קודש, או יהודי נקרא עם קודש, או תורה נקראת תורה קדישא. כל הדברים, או בית המקדש נקרא בית של קדושה. כל דבר שאנחנו מוסיפים לזה את המילה קודש, איש קודש. כל העניין שאמרנו זה הפשט הוא, זה לא שיש הרבה דברים קדושים, יש דבר אחד, מקודש עוני. קדושה יש דבר אחד, האמא שלו, הוא הקדוש. וברגע שיש את ההתאחדות עם הקדוש ברוך הוא אז זה קדושה. ברגע שחסר את ההתאחדות, חסר את הביטול, אז זה סטרא אחרא. אז הגדרה של סטרא אחרא, כשאין את הביטול לאלוקות. זה האלטער רבי

18:46 הרבי רוצה לתת לנו כאן הבנה. למה אומרים שהכל הבל ורעות רוח? למה אומרים גם על דברים המותרים? מה הבעיה? הרי זה דבר המותר. מה הבעיה שהוא אוכל, אוכל אוכל כשר. זה אוכל עם השגחה, הכל מאה אחוז, אין בזה שום בעיה. רק מה? הוא לא, לא הייתה לו כוונה לשם שמיים, אבל הוא אכל. הוא אכל סעודה טעימה עם כל הגשמיות, הוא לא חשב על עבודת השם, הוא לא חשב על הקדוש ברוך הוא באוכל, אבל הוא אכל אוכל מאה אחוז כשר. אבל כשחסר את הביטול לאלוקות, אז זה צד אחר. זה היסוד. אם יש בו אלוקות אז זה קדושה. ברגע שאין בזה את ההתקשרות עם אלוקות, אפילו שהדבר מצד עצמו הוא לא רע, הוא לא שלוש קליפות הטמאות. אבל ברגע שחסר בזה את ההתקשרות לאלוקות זה נקרא סטרא אחרא, צד אחר, שאינו צד הקדושה. וזה אחד מהיסודות האלטער רבי בא ללמד אותנו בתניא, שהחלוקה המהותית, מה שנקרא, שהרבי מדבר על זה בכמה, באחת השיחות הרבי מדבר על זה, שלפני התניא למדנו שתמיד ידענו שיש שלוש רשויות. יש איסור, יש מצווה ויש היתר. יש רשות שזה רשות של מצווה, רשות של הקדוש ברוך הוא. יש רשות שזה הרע, הצד השני, ויש באמצע. והאמצע זה כל הדברים שהקדוש ברוך הוא כאילו לא מתערב. הוא לא אמר לך שאסור. הוא לא אמר לך שזה מצווה. תעשה מה שאתה רוצה. מגיע האלטער רבי ואומר: לא. אין, אין שלושה מקומות, יש רק שתיים: או קדושה או סטרא אחרא. אם אין לזה את הביטול אז זה סטרא אחרא. וזה מה שהאלטער רבי אומר פה: אין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על דבר שבטל

20:40 אצלו יתברך, בין בפועל ממש כמו מלאכים עליונים, בין בכוח ככל איש ישראל למטה שבכוחו להיות בטל ממש לגבי הקדוש ברוך הוא במסירות נפש על קדושת השם. אז על כל פנים, האלטער רבי כאן נכנס לפרטים להסביר מה זה הפשט, מה ההגדרה של קדושה, שקדושה קשור עם העניין של ביטול. אז דבר שהוא בטל לקדוש ברוך הוא, כי אלוקות זה אין עוד מלבדו, אז דבר שמאיר בו אין עוד מלבדו, אז קדושה. דבר שלא מאיר אין עוד מלבדו זה קליפה. שזה קשור עם כל החידוש של תורת החסידות. עכשיו הנקודה הזאת שאנחנו לומדים בפרשה שהאלטער רבי אומר פה, זה בעצם יסוד למה שהאלטער רבי יסביר אחר כך, וזה אחד מיסודי החסידות שהתגלה על ידי הבעל שם טוב, כל העניין של אחדות ה' האמיתית, שהאחדות ה' האמיתית זה שאין עוד מלבדו, וממילא כל דבר שלא נרגיש בו אחדות ה' אמיתית, לא נרגיש בו אין עוד מלבדו, אז זה עניין של קליפה וסטרא אחרא. אז יש סיפור מהרז"א. הרז"א נולד י"ט תמוז, וגם היה הברית של הפרי מגבע[?]. אז שני דברים שיש בתולדות חב"ד זה מגיע אליהם. אז זה סיפור של הרז"א. אז זה סיפור מפורסם, אבל זה נוגע לענייננו. הרז"א היה האח המבוגר של הרבי הרש"ב. הרז"א נולד בי"ט תמוז תרי"ח, כמו דומני. הרבי הרש"ב נולד בכ' חשוון תרכ"א. זאת אומרת היה בערך שנתיים, משהו כזה, הבדל. שנה וחצי, שנתיים. בקיצור, הרז"א היה קצת יותר מבוגר. אז כידוע שם היו משחקים. אז יש כמה סיפורים, ספר השיחות, על המשחקים שהיה בין הרז"א והרבי הרש"ב. אחד הסיפורים זה ששאלו מה ההבדל בין יהודי וגוי. הרבי הרש"ב שאל אותו, הרז"א היה האח המבוגר.

22:54 הוא אמר כל מיני ביאורים, אבל לא הצליח להסביר מה ההבדל. לא, לא קיבל את זה עד הסוף, עד שהם באו לרבי מהר"ש לשאול אותו את השאלה הזאת. הרבי מהר"ש, במקום לענות להם, הוא קרא לגוי שעבד בחצרו. בליובאוויטש היה גוי, קראו לו איוון. הוא שאל את איוון למה הוא אוכל, אז הוא אמר שהוא אוכל כדי לחיות. אני לא זוכר, מה, הוא עובד בשביל לאכול, לאכול בשביל לחיות. בקיצור, הוא הסתובב בין לעבוד, לאכול ולחיות והכל הלך מסביב לזה. ואז הוא קרא ליהודי ושאל אותו, מנצין[?] היה משרת ר' ישראל, קראו לו מנצין[?], איש פשוט. הוא שאל אותו, "מה אתה עושה?" "עובד." "מה אתה עובד?" "כדי לאכול." "אוכל בשביל..." אז הוא בסוף בקיצור הגיע לקדוש ברוך הוא, שהכל זה כדי שנוכל לעבוד את השם, שהמטרה שלו בחיים. אז הרבי מהר"ש הסביר לילדים, היו ילדים קטנים, הוא הסביר להם שזה ההבדל בין יהודי וגוי. אצל גוי המהות שלו זה נפש בהמית. המהות שלו, כמו שהאלטער רבי אמר קודם, שגוי בעצם מהותו זה קליפה. זאת אומרת בעצם זה הוא יש והכל מסתובב סביב המציאות שלו. הוא אוכל כדי לעבוד, עובד כדי לאכול, לחיות. שמה זה החיים. אצל יהודי העניין המהותי שלו זה אלוקות, עבודת השם. אז כל העובד ואוכל זה כדי שיוכל לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ללמוד ולהתפלל. זה היה נוכח גם אצל איש פשוט. אז זה, זה פרידיקער רבי. יש מכתב במכתבים שנדפס בסוף התהילים. הוא מביא את הסיפור באריכות, בפרטות, ושמה הוא כותב שכל אחד יש לו את הגוי היושב בקרבו, שזה כשאנחנו מושקעים בענייני עלמא זה ולא חושבים על הקדוש ברוך הוא ועושים עיקר

24:56 מענייני עלמא זה מהתורה, אז זה הופך להיות לאיזה גוי שנכנס, הגוי היושב בקרבך, ואחד ואחד צריכים לעבוד על עצמנו שהנפש האלוקית תנצח את הנפש הבהמית, שזה בעצם מה שהרב בא להסביר בפרקים האלה.