אגרת התשובה פרק ה סיכום

00:02 דובר 1 אוקיי, נדבר היום על פרק ה' ב'אגרת התשובה'. בשיעור הקודם דיברנו בעיקר על פרק ד', עכשיו על הנקודה. ועכשיו על הנקודה של פרק ה'. אז יש פה דבר מעניין. האלטער רבי בעל התניא, בפרקים האלה, פרק ד' עד ו', האלטער רבי בעל התניא בא להסביר את השורש של עניין תשובה. מה הכוונה בתשובה. להבין את השורש של תשובה. אז הוא מסביר מה זה נשמה. להסביר כי הרבי אומר שתשובה זה להחזיר את הה'. הה' של שם הוי', ה' תתאה, ה' עילאה. ומובן שמה שהבן אדם עושה זה לא רק עניין של הבן אדם. יש פה משהו באלוקות. קורה פה משהו בקדושה ובעולם. על ידי זה שאתה עושה תשובה תתאה אתה עושה איזה שהוא תיקון, איזה שהוא, אה, זכות ב-ב-ב-בצד הקדוש ברוך הוא. תשובה תתאה זה ה' תתאה, תשובה זה ה' עילאה. כדי להבין את זה, האלטער רבי בעל התניא מסביר מה השורש של הנשמה. זה דבר יחס. את העניין של נשמה קשור עם ד' אותיות של שם הוי'. חלק הוי' עמו. ואז הוא מסביר מה העניין של חטא. אחרי שמבינים מה זה נשמה, אפשר להבין מה קורה כשאדם עושה חטא. זה הווילה. זה הווילה, נעשה פירוד בנשמה וממילא נעשה פירוד באלוקות של הנשמה. ואלוקות זה דבר אחד. ואז העניין של תשובה זה להחזיר, להשיב. הפירוד הזה שפעלת באלוקות, שנהיה פירוד באלוקות בד' אותיות של שם הוי'. לא רק שנהיה פירוד, אלא גם כן נהיה העניין של גלות השכינה. בגלל שאתה בעבירה שלך נכנסת לשלוש קליפות הטמאות, קיבלת חיים מהקליפות, אז פעלת שגם בשם הוי' נהיה השפעה בעולם הזה, נהיה יניקת החיצונים, וזה נקרא גלות השכינה. ולכן צריך להיות תשובה, שזה להחזיר את הה'.

03:09 דובר 1 שעל ידי זה מחזירים את השכינה מהגלות. זה כל עניין של פרק ד' ו'. כן, שהאלטער רבי בעל התניא מסביר את המהות של תשובה בפנים. זה עניין של מהות, להבין מה קורה כאשר, מה זה המהות של יהודי, מה זה המהות של עבירה וממילא מה זה המהות של תשובה. עכשיו רואים פה דבר מאוד מעניין. בפרק ד' הרי האלטער רבי בעל התניא בא להסביר בעיקר את המהות של יהודי. רואים שפרק ד', האלטער רבי בעל התניא כשמתחיל להסביר את זה בדף מאה שמונים ושש שורות למטה, האלטער רבי בעל התניא מביא שני פסוקים. פסוק אחד הוא מביא ״חלק הוי' עמו״, שמזה לומדים שהנשמה היא חלק משם הוי'. אחרי זה מביא פסוק שני, ״ויפח באפיו נשמת חיים״, שזה עוד פסוק שמשמה לומדים את העניין של מה זה נפח, להתיישר נפח. שהנשמה, לא כמו שמגיע מהדיבור שזה חדר של חיצוניות. הנשמה מגיעה מהנפיחה, שזה החדר פנימה. אז זה בפרק ד'. שני פסוקים כדי להסביר את המהות של הנשמה. פסוק אחד ״חלק הוי' עמו״. פסוק השני, כן, ״ויפח באפיו נשמת חיים״. סתם דבר מעניין אני אומר בתור מאמר המוסגר. מעניין שבליקוטי אמרים פרק ב', האלטער רבי מדבר על אותו עניין. גם שם הוא מדבר על הנשמה, הנפש האלוקית. ושם האלטער רבי לא מביא את הפסוק ״חלק הוי' עמו״. הוא כן מביא את הפסוק ״ויפח באפיו״, אבל הוא לא מביא את הפסוק ״חלק״, אה, ״חלק הוי' עמו״. יש על זה שיחה של הרבי גם כן. האלטער רבי מסביר, הרבי מסביר ההבדל בין ליקוטי אמרים לאגרת התשובה. בליקוטי אמרים האלטער רבי בעיקר רוצה להסביר את המהות של הנשמה. הנשמה היא כמו בן שמגיע ממוח האב.

05:10 דובר 1 אבל בליקוטי אמרים האלטער רבי לא רוצה לדבר על שם. האלטער רבי לא מדבר שם על שם, לא מדבר על שמה, אלא מדבר על עצם הנשמה. הוא מדבר על כללות העניין שהנשמה היא חלק מהקדוש ברוך הוא, ולכן האלטער רבי שם לא מביא את הפסוק ״חלק הוי' עמו״. הוא מביא פסוק אחר, ״חלק אלוקה ממעל ממש״, שבפסוק הזה לא מודגש העניין של שם. כן, שם יותר מודגש המהות של הנשמה, מאיפה זה מגיע. אבל פה באגרת התשובה, שהוא רוצה לברר את העניין של ד' אותיות, זה המטרה שלו, כי כאן באגרת התשובה נוגע האות של ה', ה' תתאה. נו, אם מגיע העניין של ד' אותיות, לכן האלטער רבי מביא את הפסוק ״חלק הוי' עמו״. על כל פנים. אז יש פה שני פסוקים, ״חלק הוי' עמו״ ו״ויפח באפיו נשמת חיים״. ועל זה האלטער רבי מסביר כל פרק ד', כל הד' אותיות, כל הפרטים וכולי וכולי. מגיע פרק ה'. רואים דבר מעניין. בפרק ה' האלטער רבי עוד פעם מביא את שני הפסוקים האלה. אתם יכולים להסתכל בפרק ה', האלטער רבי מביא שוב את שני הפסוקים האלה, אבל הוא מביא את כל הפסוק. הוא מביא אותם פסוקים, אבל הוא מביא את זה עם כל הפרטים. אתם רואים בפרק ה' הוא מתחיל, הוא אומר כמו שכתוב, ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״. פסוק הזה הוא מביא קודם, אבל קודם מביא רק חצי פסוק, וכאן בפרק ה' הוא מביא עוד פעם את הפסוק ומביא את כל הפסוק. לא רק חצי, גם ההמשך. מה? מה זה אפשר? אם היה צריך להביא

06:50 דובר 1 את זה, למה הוא לא הביא את זה בהתחלה? כשהוא מביא את הפסוק פעם ראשונה שיביא את כל הפסוק. רק עכשיו הוא נזכר להביא את כל הפסוק? זו שאלה ראשונה. שאלה שנייה על הפסוק השני גם כן. על הפסוק ״ויפח באפיו נשמת חיים״. אותו דבר. האלטער רבי פה בהמשך מביא את הפסוק, ״כי הנה את כל הקוסם שורש או האיפך הוא לא הועיל אתנו״. איפה זה? אה לא, סליחה. ״כי חלק הוי'״, איפה זה הפסוק השני? ״כי חלק הוי' עמו״.

07:27 דובר 2 ״ויפח באפיו נשמת חיים״, היום כבר אפשר להתחיל.

07:32 דובר 1 אה? איפה הפסוק?

07:34 דובר 2 הוא פה ליד הפסוק.

07:35 דובר 1 אה כן, כן. כן, בשורה החמישית, כן, שישית. "וזהו שכתוב: כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". כן. אז גם כאן אותו סיפור. אותו פסוק שהביא קודם, קודם הוא הביא חצי פסוק וכאן הוא מביא את כל הפסוק. זה הפוך. אפילו בפעם הראשונה הוא מביא רק חצי פסוק, עכשיו פעם שנייה מביא את כל הפסוק. וחוץ מזה, הוא כבר אמר את הפסוקים. מה הוא חוזר על הפסוקים עוד פעם? מה, מה העניין פה? אז כאן אנחנו צריכים להבין שפרק ה' האלטער רבי בא להוסיף חידוש מאוד גדול בכללות העניין, לגבי מה שדיבר בפרק ד'. פרק ה' האלטער רבי בא עם משהו חדש שהוא לא אמר בפרק, בפרק, בפרק ד'. וזה רואים מיד בתחילת פרק ה'. פרק ה' האלטער רבי מתחיל: "והנה המשכת וירידת הנפש האלוקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינת פנימיות ומקור הדיבור, הוא הבל העליון, כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים". הרבי מתחיל את פרק ה' ואומר שהנפש האלוקית משתלשלת למטה בגוף. זה מאיפה זה מגיע? זה מגיע מפנימיות מקור הדיבור, שזה ה' תתאה. מה קורה פה, חבר'ה? לא מבינים. האלטער רבי עכשיו גמר להגיד בפרק ד' שיש ד' אותיות שם הוי"ה, הנשמה היא חלק הוי"ה אז הנשמה מגיעה מכל הד' אותיות, ואז האלטער רבי הסביר שיש י' וה' וו' וה' וכל האותיות האלה נמצאות בנשמה. בתבונה, בבינה, בהרהור, במצוות. כל מה שהוא אמר בסוף פרק ד'. אז הנשמה יש לה את כל הד' אותיות. לא רק ה' תתאה. פתאום האלטער רבי מגיע פה בפרק ה' ואומר רק ה' תתאה. מה פתאום ה' תתאה? הרי יש את כל הד' אותיות. אז מה קורה פה? מה,

09:52 דובר 1 מה, מה, מה? יש פה חילוק בין פרק ה' לפרק ד'. אז מה ה-- מה הביאור? מה הסברה? בפרק ד', פרק ה' האלטער רבי מדבר על שני עניינים שונים לגמרי. בפרק ד' האלטער רבי מדבר על המהות של הנשמה בשורשה. פרק ד' האלטער רבי מדבר על המהות של הנשמה בשורשה. שורש הנשמה זה שם הוי"ה, זה המעלה של הנשמה בעצם מהותה, שהנשמה היא לא כמו כל הנבראים. כל הנבראים מגיעים משם אלוקים. הנשמה מגיעה משם הוי"ה. שם אלוקים זה חיצוניות, הוי"ה זה פנימיות. עוד עניין, ויפח. ההבדל בין כל הנבראים והנשמה. כל הנבראים מגיעים מדיבור, הנשמה מגיעה מנפיחה. ההבדל מדיבור לנפיחה זה ההבדל במהות. דיבור זה חיצוניות, נפיחה זה פנימיות. מתוכו נפח, פנימיות. אז בפרק ד' האלטער רבי הסביר את המעלה של יהודי מצד העצם שלו, מצד הנשמה. מה זה הנשמה? שהוא חלק הוי"ה, נשמה ויפח. על זה מסבירים שיש את כל הד' אותיות בנשמה של שם הוי"ה. זה הביאור של פרק ד'. אבל זה הנשמה למעלה. מה קורה אבל כשהנשמה יורדת למטה? הנשמה יורדת למטה והנשמה למטה מתלבשת בגוף. אז האלטער רבי אמר קודם שהנשמה כשהיא יורדת למטה, מתלבשת בגוף, היא צריכה להתלבש בדיבור. נכון? בפרק ד' האלטער רבי אומר שגם הנשמה צריכה להתלבש בדיבור, ה' היא מלכות, כדי שהנשמה תוכל להתלבש בגוף. אז ה' היא מלכות נעשה ה' תתאה, שזה ה' הדיבור. אז הנשמה גם כן יש עניין של דיבור, שזה כדי שהנשמה תתלבש בגוף למטה בגשמיות. אז ככה יוצא שהנשמה יש לה שני חלקים. הנשמה בעצם בשורשה כמו שהיא במהותה למעלה. אז הנשמה שם הוי"ה ויפח, זה ד' אותיות, כל המעלות. זה הנשמה בעצם מהותה.

12:12 דובר 1 אבל כשהנשמה יורדת למטה כדי להתלבש בגוף אז נהיה מציאות אחרת לגמרי, דיבור. ואז לכאורה בחלק הזה אז הנשמה כמו כל הנבראים. כל הנבראים מגיעים מדיבור וגם זה מגיע מדיבור. גם הנשמה נעשית ה' תתאה, מגיעה מדיבור. מגיע האלטער רבי בפרק ה', האלטער רבי בא להוסיף את החידוש הנפלא שנוגע לנו בעבודת השם. לנו, לכל אחד מאיתנו, שזה בעצם כל היסוד של אגרת התשובה, שגם כשהנשמה ירדה למטה ומתלבשת בגוף וצריכה להתלבש בדיבור, שזה ה' מלכות, גם במקום הזה הנשמה נשארת במדרגה של פנימיות. זה לא הפשט, כמו שאתה יכול להבין בטעות, שהנשמה בשורש קשורה עם ויפח, עם הוי"ה, אבל על ידי התלבשות בגוף וירידה בדיבור אז היא נהיית חיצונית. לא. גם כשהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף וזה צריך לעבור דרך עולם הדיבור, אות ה' תתאה, גם שמה היא פנימיות העניינים. פנימיות הדיבור. פנימיות המאור בעולם הדיבור. זה לא דיבור חיצוני כמו המלאכים והנבראים. והדיבור גם כן נמצא בפנימיות. זה אומר, אז גם הנשמה, שגם בדרגת הנשמה מתלבשת בגוף ומתלבשת בה' אחרונה של שם הוי"ה, זה הכל מצד החיצוניות בקשר לגוף. באותה מדרגה, באותו מקום הנשמה בעצם נשארת חלק הוי"ה. באותו מקום היא נשארת קשורה עם ויפח, עם עצמות הקדוש ברוך הוא, גם במדרגה של דיבור. מאיפה אנחנו לומדים את זה? אז על זה האלטער רבי מביא עוד פעם את שני הפסוקים עם כל האריכות. עכשיו מובן למה האלטער רבי עכשיו מביא את שני הפסוקים ומביא את זה לא רק החצי הראשון, גם החצי השני. מה אומר הפסוק, "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"? מהפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים", החלק הראשון של הפסוק, "ויפח"

14:22 דובר 1 לבד, בלי ההמשך. אז מזה אתה לומד שהנשמה מגיעה מהפנימיות של עצמיות, מהמדרגה הכי תחתונה. כמו שהנפיחה זה מהפנימיות, אותו דבר הנשמה מגיעה מהפנימיות. אז זה אתה לומד מהמילים "ויפח באפיו נשמת חיים". אנחנו רק יודעים מה המקור של הנשמה, שהנשמה מגיעה ממקור יותר גבוה מכל הנבראים, מ"ויפח", מפנימיות. מה קורה אבל פה למטה? בחצי השני של הפסוק מה הוא אומר? "ויהי האדם לנפש חיה". על מה מדבר החצי השני של הפסוק? על הנשמה פה למטה. "ויהי האדם לנפש חיה" בפשטות. על מה מדבר? על הנשמה כפי שירדה פה למטה, מתלבשת בגוף, וכאן הוא נהיה "ויהי האדם לנפש חיה", וזה נמצא באותו פסוק. אז מהפסוק הזה אנחנו לומדים שגם כאשר "ויפח", כאשר "ויהי האדם לנפש חיה", גם כשהנשמה ירדה למטה והתלבשה בגוף, גם אז היא נשארת חלק הויה. אז זה כל היסוד של פרק ה' או פרק ד'. ולכן בפרק ד' הוא מביא רק את החצי הראשון של הפסוק. בפרק ה' הוא מביא את החצי השני של הפסוק. בפרק ד' שמה האלטער רבי רוצה להסביר את שורש הנשמה. מהי הנשמה? לעומת המלאכים, שורש הנשמה יותר גבוה מהמלאכים. אז הוא מביא רק החצי הראשון של הפסוק, "ויפח". בפרק ה' הוא רוצה להסביר שגם למטה הוא קשור. גם כשהוא התלבש בגוף הוא נשאר בעצם חלק אלוקה. וזה אנחנו לומדים מהחצי השני. "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". שלפי זה גם כן מובן הלשון של האלטער רבי, שהאלטער רבי אומר: כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב "ויפח" הוא לא העיקר עבורנו. יש פה לשון מאוד מעניין. לשון-- אריכות הלשון של "כי" זה לגמרי מיותר. כשאתה קורא את הלשון בתניא

16:22 דובר 1 אומר, מה קרה פה? הוא כבר הסביר לפני זה בפרק ד' את, את ה"ויפח". כן, וכאן האלטער רבי עוד פעם, והוא מוסיף ביאור. "כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב ויפח הוא להורות לנו כי כמו שעל ידי נפיחת האדם... אם יש איזה דבר חוצץ". מה רוצה-- מה רוצה להגיד פה? מה הלשון "להורות לנו"? מה "פשט הכתוב"? למה כאן אריכות הלשון הזה? לגמרי מיותר. האלטער רבי מוסיף פה עוד ועוד, ונגיע ל"ויפח", כן? לפני זה הוא דיבר על "ויפח" בפרק ד', ש"ויפח" זה פנימיות. עכשיו רוצה להוסיף עוד עניין, ש"ויפח" גם כן זה שלא יכול להיות הפסק, כן? כשאדם נופח, אז אם אתה נופח פה ואתה ו-- יש פה הפסק, אז כוח לא יגיע לפיך. הדיבור אפשר לשמוע מאחורי המחיצה; נפיחה אי אפשר, כי ככה זה, בנפיחה צריך להיות קשר. אז הוא רוצה להגיד שאותו דבר הנשמה ככה קשורה. אבל למה הוא צריך להגיד את המילים? "כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב ויפח להורות לנו", מה הוא מוסיף בכל הלשון? אבל זה כל הנקודה פה. אם אתה מסתכל בפשט הכתוב, פשוט לשון מקרא, על מה הפסוק מדבר? פשוט לשון מקרא. "ויפח באפיו נשמת חיים", על מה הפסוק מדבר? רוצה להסביר לנו את שורש הנשמה או רוצה לדבר איך הנשמה התלבשה בגוף? על מה מדובר בפסוק? בן חמש למקרא. תיקח את הפסוק. ילד קטן לומד "ויפח באפיו נשמת חיים". מה הוא לומד מהפסוק? על מהות הנשמה בשורש? בכלל לא מדובר פה בפסוק. הפסוק מדבר על איך הקדוש ברוך הוא ברא את הבן אדם נשמה בגוף. פשט הכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". הפסוק בא

18:06 דובר 1 להגיד מה קורה פה למטה, איך הנשמה הגיעה לפה למטה. ועל זה מחדשים שהנשמה כשהגיעה לפה למטה, אף על פי שהנשמה כדי לרדת בגוף הייתה צריכה ללכת על ידי עשייה, "ויאמר אלקים נעשה אדם", דיבור, כדי שהיא תתלבש בגוף, אף על פי כן, הפסוק קורא לזה "ויפח". כדי להדגיש שגם כשהנשמה מתלבשת בגוף היא קשורה. "ויפח", הקשר של הנשמה עם הקדוש ברוך הוא זה קשר של נפיחה. ומה זה אומר קשר של נפיחה? שאם יש מחיצה, אם יש חוצץ, אז הנפיחה לא מגיעה. שאם יש עוון, אם יש עוד משהו, אז זה גורם הפסק בין הנשמה לקדוש ברוך הוא. אז ממילא זה היסוד של פרק ה'. זה מה שהאלטער רבי מוסיף בפרק ה' על גבי פרק ד'. אז עוד פעם, פרק ד' האלטער רבי בא להסביר את מעלת הנשמה בשורש. זה כל הנקודה בפרק ד'. ולכן בפרק ד' לא מגיע פשט הכתוב. מגיע הדרש של הפסוק, הזוהר. שהזוהר אומר ש"ויפח" זה "מאן דנפח מתוכיה נפח", זה המעלה של הנשמה, כל העניין רואים שהוא קשור עם פנימיות של הקדוש ברוך הוא. אבל פשט הכתוב, כשעוברים לפרק ה', האלטער רבי רוצה להסביר מהי ההשפעה של העניין הזה פה למטה, שגם בירידת הנשמה למטה הקשר שלו הוא קשר של "ויפח". אז על זה הוא מביא את כל הפסוק והוא מוסיף את המילים האלה. זה בקשר לפסוק הזה. אותו דבר גם מגיע לפסוק השני. מה כתוב בפסוק השני? "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". מה מוסיף "יעקב חבל נחלתו" על "חלק ה' עמו"? אותו דבר. "חלק ה' עמו" מדבר איך שהנשמה היא קשורה עם שם הוי'. מדבר על מעלת הנשמה בשורש, ב"חלק ה'". יעקב

20:05 דובר 1 חבל נחלתו מדבר על הירידה של הנשמה בגוף. שם יש את העניין של חבל. זה כל המשל של חבל. הנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף. אז פה יש את שני הצדדים. יש את הראש של החבל שקשור עם שם הוי"ה, ויש את התחתית של החבל, שזה מה שמתלבש בגוף. אז יש את המשל של החבל, שהקשר בין הנשמה שבגוף עם שורש אלוקות זה על ידי חבל של תרי"ג מצוות. אז כשיש את התרי"ג מצוות, אז יש קשר בין הקב"ה ליהודי. מה שאין כן כשעושים עבירה, עושים פגם, וכל העניין הזה. אז זה היסוד. כאן אנחנו יכולים. לכן האלטער רבי פה מוסיף את החצי השני של הפסוק. בפרק ד' זה לא היה נוגע. בפרק ד' האלטער רבי רצה להסביר את הנשמה ושורשה, שם נוגע רק החצי הראשון של הפסוק, חלק הוי"ה. כאן האלטער רבי בא להסביר את החצי השני של הפסוק, כי כאן נוגע לבאר שגם כש"יעקב חבל נחלתו", גם מצד הירידה של הנשמה בגוף, שאז היא יורדת על ידי חבל ואז יש קצה למעלה, קצה למטה, גם אז היא נשארת חלק הוי"ה. אז לכן כאן הוא מביא את כל ההמשך של הפסוק. אז זה, אז זה פשוט כדי להבין פה פשט בתניא. כן, אז על פי זה אפשר. מובן כל המשך העניינים פה בפרק ה'. אז בפרק ד' האלטער רבי הסביר את המעלה של הנשמה בעצם, שהיא חלק הוי"ה, ואיך שהנשמה קשורה באלוקות. זה המעלה הנפלאה שיש לנשמה. בפרק ה' האלטער רבי ממשיך הלאה ומסביר איך הנשמה יורדת למטה, והנשמה יורדת למטה. היא נשארת במהותה, היא נשארת בהוי"ה, היא נשארת במהותה קשורה עם חלק הוי"ה, וזה מסביר לנו את העניין של עבירה. למה כל הנבראים

22:02 דובר 1 יכולים לעשות מה שהם רוצים? יהודי עושה עבירה, אז עושה, עושה, עושה פגם. מה העניין המיוחד שיש דווקא בבני ישראל, שאומרים שיהודי עושה עבירה? אז האלטער רבי ממשיך הלאה, כל העניין שאין דבר גשמי ורוחני חוצץ בפני הבורא. לא שייך שום דבר להיות נפרד מהקב"ה. העולם לא יכול להיות נפרד מהקב"ה. למה? כי הכל זה הקב"ה. אין מן הבדל, כל הפסוקים שמביא, ארבע פסוקים. שמים וארץ אני מלא, וכל הכבשים לעשות הכל ממנו, ומלכותו בכל משלה. כל הלשונות שהוא מביא פה, שזה הכל מדבר על איך שהקב"ה נמצא בכל העולם. אין שום דבר חוצץ. מה קורה כשעושים עבירה? עושים עבירה. "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", כזה דבר. הדבר היחיד שיכול לעשות פירוד, ניתוק בין הקב"ה לבין משהו, זה רק עבירה. מה הקשר? אז זה ההמשך העניינים פה. האלטער רבי אומר, כן. הטעם הוא לפי שזה נגד רצונו, עבירה זה נגד רצונו. מה עוד? מה ההסברה פה? נו, בגלל זה אז מה? אז ההסבר הוא ככה. אבל לפי זה, לפי המשך העניינים שאנחנו לומדים פה, אז ההסבר הוא מאוד פשוט. כל הנבראים זה חיצוניות דיבור. כל הנבראים מגיעים לחיצוניות, מגיעים לדיבור. בדיבור אין חציצה. דיבר הקב"ה ומהווה את העולם. לא משנה איך המציאות, הקב"ה נמצא בכל מקום. אינני לבד. לשש מאות מנה שמים וארץ אני מלא. הקב"ה נמצא בכל מקום. מה הטבע? מה המציאות של הבריאה? אם הבריאה הוא בטל או לא בטל, זה לא נוגע, כי ככה זה האמת. האמת היא שהכל בטל. איי, הנברא בגשמיות הוא צועק "אני ואפסי". אוי! הנברא בגשמיות אומר "אני יש". לא אכפת לי. למה? כי הקב"ה נמצא בכל מקום. הכל בטל. זה האמת. אבל

24:12 דובר 1 יהודי קשור עם פנימיות הרצון. היהודי, גם כשהוא פה למטה, "ואף על פי כן עודנו בנפש חי", הרי היהודי גם כשהוא נברא וגם כשהוא ירד פה למטה, אז המציאות של יהודי זה קשור עם חלק הוי"ה, עם פנימיות הרצון, ובפנימיות הרצון שמה נוגע תורה ומצוות. ופנימיות הרצון, רצון העליון, נוגע שיהיה דווקא באופן כזה שהיהודי יעשה מה שהשם רוצה. ואם אתה לא עושה מה שהשם רוצה, אתה מנגד את פנימיות הרצון. אז שמה יש פירוד. ולכן כל העולם לא נפרד מהקדוש ברוך הוא, כי העולם קשור רק עם חיצוניות הרצון, ובחיצוניות הרצון אין פירוד. כי הנה מן הווה דקדושה רוצה בכל מקום, מצד חיצוניות הרצון, הכל בטל. זהו. אבל בפנימיות הרצון, שמה הקדוש ברוך הוא בחר שהרצון שלו מתגלה על ידי תורה ומצוות. רמ"ח מצוות עשה, שס"ה לא תעשה. ברגע שיהודי עושה עבירה, אז זה נגד רצון עליון. זאת אומרת, זה נגד פנימיות הרצון. ואתה יהודי, אתה הרי קשור עם פנימיות הרצון. אז אתה, כשאתה עושה עבירה, אתה מתנתק, אתה נפרד. לכן רק אצל יהודי יש מציאות של עבירות. יש מציאות של פירוד, רחמנא ליצלן, מהקדוש ברוך הוא. זה השורש, העניין של המציאות של העבירות, שיהודי נפרד מהקדוש ברוך הוא, וזה מביא את המשל מהחבל. החבל זה הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. אבל ברגע שיהודי עושה חטא, אז הוא פוגם בחבל. הכל הוא פוגם ברצון אלוקי, הוא פוגם בחבל ההתקשרות, וזה עושה פגם בכללות החבל. ויש את ההבדל אם זה עבירה סתם, עבירה של כרת, כל מיני סוגים של עבירות. יש איזה דרגות שונות בפירוד והניתוק, רחמנא ליצלן, שיש מיהודי לקדוש ברוך

26:05 דובר 1 הוא, וזה גורם לכללות העניין של גלות השכינה, שעל ידי העבירה שאדם נפרד מרצון עליון, אז על ידי זה הוא לוקח את הה' של שם הוי"ה, שזה מה שנותן לו חיים, והוא מוריד את זה לקליפות. ואז נהיה גלות השכינה, רחמנא ליצלן, בין הקליפות. לכן צריך אחרי זה עניין של תשובה, שעל ידי זה שהוא עוד פעם עושה תשובה אז הוא מוציא את הה' שנפלה לתוך הקליפות, מחזיר אותה למקומה, שזה הפירוש תשובה, דתשוב ה' למקומה. אה, הבנתם קצת יותר טוב את הפירוש? אה, מקווה ש... יש מהביאורים של הרבי פה על אגרת התשובה. לומדים רק חלק מהביאורים. יש פה חלק ל"ט, כמה וכמה ספרים. פשוט ה-ה-הגאונות של הרבי. איך הרבי מסביר את התניא? איך הרבי לומד פשט? כל מילה מדויקת. פשוט אני לא יודע איך הבינו את אגרת התשובה לפני הרבי. לא, לא מצליח להבין. פשוט לא הבינו. חשבו שהבינו. שהרבי לקח כל, כל מילה, כל פרט, הכל, הכל מאיר באופן נפלא ביותר. יש פה כל דיוק. להבין פשוט את המשך העניינים, מה קורה פה. מה אמר הרבי פה בפסוקים, כל מיני דברים. הכל והכל והכל מדויק. הכל פשוט מגיע להמשך העניינים עם כל פרט. יש פה עניינים, יש פה הסבר, יש פה... יש הרבה דברים. דיברנו רק נקודה אחת על שערים. הרי יש כל מיני עניין. למה הוא מביא ארבעה פסוקים למשל? מה העניין של ארבעה פסוקים? למה הרבי צריך בדיוק ארבעה פסוקים? שבע... אני מולך, וזה וזה. מה העניין שהוא צריך ארבעה פסוקים? הוא יכול היה להיות כל כך... עד אני ה'. כבר דיברנו קודם. כל השאר מדבר על אחדות השם. מה זה?

28:24 דובר 1 למה צריכים כאן ארבעה פסוקים? תביא פסוק אחד. למה צריכים שני משלים? משל של נפיחה, משל של חבל. למה לא מספיק משל אחד? מה מוסיף כל משל על השני? לכאורה יש סתירה בין שני המשלים. אתה חושב על המשלים, הם בכלל לא דומים. המשל של נפיחה אומר שכל הזמן צריך להיות קשר בין המשפיע לזה. ברגע שיש איזה משהו, זה כאילו שאין פה שום המשך. לפיכך, כפי שאמרנו, ברגע שאתה, אתה עושה פה מחיצה, אז זה בכלל לא עובד לך. המשל של חבל זה לא ככה. המשל של חבל זה שיש חבל. החבל קשור ואתה חותך, זה משל אחר לגמרי. מה זה שני המשלים? כל זה רק כדי שיהיה לכם חשק להסתכל. לחפש את התשובה. הרבי בביאורים ותיקונים מסביר את הכל. אבל פה נקודת העניין הזה, הביאור של פרק ה' ו-ו', שאדמו"ר הזקן בא להסביר איך שהקשר של הנשמה עם האלוקות הפנימית זה גם פה למטה, ולכן כשיש חטא ועוון נהיה פגם בקשר, ואז צריך להיות העניין של תשובה כדי להחזיר את השכינה למקומה, את הה' למקומה.