לקוטי אמרים פרק ל״א - חלק ו׳

00:01 אז נמשיך הלאה בפרק ל"א, דף מ' למטה. "וזו היא עבודת כל יומו". אז האלטער רבי פה מלמד אותנו איך הבן אדם עובר מקו המרירות לקו השמחה, ומסביר שאחרי כל המרירות, הרי לא, המרירות זה לא המטרה. מרירות זה רק אמצעי. כן? "בכל עצב יהיה מותר". זאת אומרת שהכוונה זה לא בעצב עצמו. הכוונה זה המותר, מה שייצא מזה, שזה השמחה האמיתית שתגיע אחרי העצב. וזה מה שהאלטער רבי התחיל למעלה בדף מ' להסביר, שאחרי כל חשבון הנפש ואחרי כל הדברים באמת שהבן אדם מתבונן בפרקים הקודמים, אז מזה הוא מגיע אחרי זה לעקור שהכל זה, זה אני לבדי, שזה מצד הגוף, נפש הבהמית, אבל הרי יש בקרבי נפש עליונה, חלק הוי', וזה נמצא בגלות ובשבי. אז אדרבה, צריך להיות העבודה והמגמה והחפץ וכל המטרה זה לקחת, להוציא את הנשמה ממסגר, להוציא אותה מהמאסר, מהגלות, ולהביא אותה חזרה לבית אביה כנעוריה. זה נעשה על ידי תורה ומצוות בכלל, ובפרט בעבודת התפילה, שאז בתפילה יש את הצעקה של יהודי. בתפילה מתפלל לקדוש ברוך הוא, לצעוק אל הוי', אחד מעשרה לשונות של תפילה. כתוב במדרש, זה צעקה, זה הצעקה. כמובן לא בצעקה. בחב"ד לא מדברים על צעקה בקול, אלא זה צעקת הלב. זאת אומרת שהבן אדם נותן צעקה פנימית בנפש, לבקש מהקדוש ברוך הוא שיוכל להוציא את הנפש העליונה ממאסר הגלות ולדבוק בהקדוש ברוך הוא. וזה גופא הפשט תשובה ומעשים טובים, המעשים הטובים שעושים את התשובה. המעשים הטובים שהם משיבים את הנשמה לשורשה, מקורה, מקור ושורש דכל עלמין. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר פה שורה שלישית: "וזו היא". "וזו היא עבודת כל יומו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב". אז

02:18 בזה צריך להיות כל החיים. העבודה של האדם כל יומו בשמחה רבה. יש הרי שני מאמרי חז"ל. יש מאמר חז"ל שאומר כל יומו בתשובה, ויש מאמר שאומר שצריך להיות כל יומו בשמחה. ואיך עובדים שני הדברים ביחד? אז על פי, על פי מה שהרב מסביר פה זה מובן. הגמרא אומרת, כן, הגמרא אומרת שרבי אליעזר אמר לתלמידים שלו שצריכים לעשות תשובה יום אחד לפני שהבן אדם הולך מהעולם. "שוב יום אחד לפני מיתתך". שאלו התלמידים: הלא הבן אדם הרי לא יודע מתי הוא ימות. אז הוא אמר: לזה התכוונתי, שכל יום בתשובה. משם מגיע הלשון כל יומו בתשובה. מצד שני, הרי אומרים שעבודת השם צריכה להיות בשמחה. עבודת השם בשמחה, כי אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה, וכן זה לא כל מה שהרב הביא פה את מאמרי חז"ל. אז איך עובדים שני הדברים האלה ביחד? על פי חסידות זה מובן. אדרבה, תשובה אמיתית זה התשובה של השמחה. תשובה אמיתית זה השבת הנפש. כי נכון שלפני זה צריך להיות התנועה של מרירות כדי להגיע לשמחה. אז קודם צריך לנקות ולהגיע לשבירת הלב כדי שהנשמה תאיר בו. אבל זה בעצם רק אמצעי, כדי שלא יהיה העלם והסתר מצד חומר הגוף, נפש הבהמית. אבל ברגע שהוא הצליח לשבור את המחיצה, לשבור את החומר, לשבור את העץ לחתיכות קטנות, וממילא עכשיו מתלהב והנשמה שלו יכולה להתגלות, להאיר. אז העיקר בעבודת התשובה זה דווקא, אדרבה, בתשובה מתוך שמחה. על זה הוא אומר: זה עבודת כל יומו בשמחה רבה. על דרך זה האלטער רבי כותב גם באיגרת התשובה סימן י"א. האלטער רבי שמה גם כן הרי מדבר בנוגע לתשובה תתאה, תשובה עילאה, שבכללות

04:17 תשובה תתאה זה עבודה מתוך מרירות. תשובה עילאה עבודה מתוך שמחה. והאלטער רבי שמה גם כן מביא את הלשון הזה: "וזו היא עבודת כל יומו בשמחה רבה", שתשובה עילאה זה דווקא תשובה מתוך שמחה. "היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב". מהי השמחה בתשובה? השמחה בתשובה זה שהנפש שמחה מזה שיכולה לחזור ולהתקרב לקב"ה. "ושבה אל בית אביה כנעוריה". יכולה לחזור להתאחד עם הקב"ה כמו כנעוריה. זה לשון מתכוון להגיד, כמו שהנשמה הייתה לפני שהיא ירדה לעולם, כשהנשמה הייתה יחד עם הקב"ה. כמו שהאלטער רבי הרי אומר באיגרת התשובה גם כן, שעיקר התשובה זה השבת הנפש למקור ראשון שלו, כמו שהיא קודם ירידתה. פרק ח'. וזה עיקר עניין התשובה, שתשובה עילאה, להתקרב לקב"ה באופן של כנעוריה, כמו שהנשמה בעצם הייתה תמיד תחת כיסא הכבוד יחד עם הקב"ה. מתי זה קורה? בשעת התורה והעבודה. כל פעם שאני יושב ולומד תורה ואני מתפלל ואני עובד את הקב"ה, אז הנשמה חוזרת להתאחד עם הקב"ה כמו הנשמה לפני שהיא ירדה לעולם. וממילא זה עיקר עניין התשובה, והתשובה הזו זה מתוך שמחה. ולא רק שמחה סתם, זה בכלל עבודת השם מתוך שמחה. כאן אבל יש שמחה כפולה. ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשבי. זה עצם השמחה, שזה אתה יכול להתקרב לקב"ה. זה השמחה הכי גדולה, שאתה עומד לפני המלך. אבל כאן השמחה היא שמחה יותר גדולה כי הוא מגיע מן ההיפך. מכיוון שהבן אדם היה בהסבה שלו, הרי עשה תהליך של הסבה, שבהסבה שלו התבונן עד כמה הוא נמצא במצב של שפלות בין כ"ח, כ"ט, ל"א, כ"ט, ל"א, שאז הבן אדם הגיע למרירות ועשה כל מה

06:15 שדיברנו קודם. אז ממילא ההרגשה היא שאני יוצא מאיפה? דווקא מהמקום הכי גרוע, מהגלות והשבי. אין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשבי. השמחה הכי גדולה זה כשיוצאים מהגלות והשבי. שתי הלשונות, גלות ושבי, כי יש שתי דרגות. יש מצב של גלות ויש מצב של שבי. בכללות זה אותו דבר, אבל בפרטי אנחנו יודעים יש הבדל. גלות זה שהבן אדם נמצא במקום שזה לא הבית שלו. וידוע, כמו שהרבי מביא מספר החינוך, אין לך צער כצער הגלות. בן אדם בטבע אוהב להיות במקום שהוא מכיר. הבית שהוא נולד, המשפחה שלו, העיר שלו, המקום שלו. כשהולכים לגלות, כאן יש רגע גויליל, גוילילינקם תהירי, אז יש את העניין של צער הגלות. אתה נמצא במקום שזה לא המקום שלך. אז זה עצמו כבר עניין שזה גלות. בפרט שבגלות גם כן, בגלל שאתה נמצא במקום שזה לא המקום שלך, אז יש דברים שאתה לא יכול לעשות, אתה צריך לשמוע לכל מיני דברים שאומרים לך לעשות, אבל בפועל במקום הגלות הבן אדם יכול להתפשט. מה שאין כן שבי זה יותר גרוע. שבי זה שבמקום עצמו אתה לא יכול, אתה אסור באזיקים, אסור במקום שאתה לא יכול לזוז, לא יכול ל-- אז ממילא שבי זה הרבה יותר, ולכן לפעמים בספרים גלות זה יותר שייך לדברים המותרים, שבי זה דברים האסורים. או לפעמים כתוב שגלות זה גם עניין הקדושה, עניין של מיצרים דקדושה, עניין של מצוות אנשים מלומדה. אז זה נקרא גלות. מה שאין כן שבי זה כשכבר יורד לעולם הזה. יש בספרים מהמאמרים של ד"ה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה מדברים על העניין, מה ההבדל, איזה דרגות נמצא בגלות, איזה דרגות נמצא בשבי. יש בזה אריכות במאמרים.

08:09 אבל על כל פנים אומר האלטער רבי, אין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשבי, כמו של בן מלך שהיה בשבי וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחופשי אל בית אביו המלך. אז זה המשל בעבודת התשובה. כאן האלטער רבי מדגיש שלושה פרטים. יש פה שלוש נקודות. הנקודה הראשונה זה בן מלך. בעבודת השמחה יש פה כמה, כמה פרטים שנגיע. כל פרט נגיע להרגש השמחה גדולה. כל מה שאתה תופס כל פרט אז השמחה היא יותר גדולה. היסוד הראשון זה ההסבר שאני מדבר. מדובר פה על בן מלך. בן מלך זה מראה על מעלת הנשמה. מאיפה הנשמה מגיעה? בן מלך. ודאי שבן מלך שנמצא בשבי זה הרבה יותר קשה מאשר בן אדם פשוט שנמצא בשבי. אז יש פה דבר ראשון, מאיפה אתה מגיע? שאתה בן מלך, שזה מראה על מעלת הנשמה. ובמילא הנפילה בשבי היא נפילה הרבה יותר גדולה. יש הבדל בין בן אדם רגיל שנמצא בשבי לבן מלך שנמצא בשבי. ובמילא המרירות של הבן מלך שהוא בשבי הרבה יותר מהמרירות של אדם רגיל שהוא בשבי. גודל הרחמנות. כמו שדיברנו בשיעור הקודם, גודל הרחמנות היא עמוק דווקא בבן מלך. אז גודל הרחמנות שנמצא במצב של שבי הוא הרבה יותר. ובמילא גם כן כשיש לו את היכולת לקום ולצאת מהשבי ולחזור אל אביו המלך, אז שמה זה מן הקצה אל הקצה. מהצער הכי גדול של הבן מלך שנמצא בשבי, לשמחה הכי גדולה שהוא יוצא מהשבי והוא חוזר לאיפה? גם פה לא סתם חוזר לבית רגיל, הוא חוזר לאביו המלך. אז כל פרט מההסברים הזאת מוסיף מהשמחה, שהשמחה תהיה שמחה גדולה וישועה. הלשונות שהאלטער רבי משתמש פה, שהיה בשבי וטוחן

10:19 בבית האסורים ומנוול באשפה, זה גם כן לשונות שהכל זה משלים. כן, הלשונות זה לשונות של פסוקים. יש את זה בפרשת, פרשת בוא נראה לי, כן. טוחן בבית האסורים, לשון כזה, לשון כזה. השפחה אשר אחר הריחיים, שכתוב בפסוק. כן, שהפסוק אומר על מכת בכורות. יש כל מיני לשון שמה, עד אחר הריחיים. זאת אומרת, זה הדגשה של בית האסורים באופן הכי חמור של בית האסורים. בבית האסורים אז בכלל אחד מהדברים שהיו עושים בבית האסורים זה שהיו מעבידים את האנשים. חלק מהעניין של בית האסורים זה עבודת פרך. עבודת פרך. יש הרבה דרגות בעבודת פרך. אחת מעבודות פרך הכי קשות זה העניין של טוחן בבית האסורים. לטחון זה, זה, זה עבודה קשה, מפרכת את הגוף. פעם היו עושים את הטחינה. איך היו עושים? היו צריכים אבנים מאוד כבדות שהיו צריכים לגלגל וזה היה עושה את הטחינה של העבודה עצמה. עבודת פרך מאוד מאוד קשה, וחוץ מזה יש עוד פרטים. כתוב במפרשים שהיו עושים את זה באופן שלא היית רואה גם כן את הפירות. זאת אומרת הבן אדם היה רק מגלגל ולא היה רואה. וכשאדם רואה שכשהוא מגלגל קורה משהו. כמו הסיפור הידוע שהרבי סיפר, שהבן אדם היה, היה לו עבודה ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לעשות את העבודה. רצו לעשות עבודה יותר קלה. כן, הסיפור הידוע שהרבי סיפר עם הפועל, עם האיכר שהיה עובד מאוד קשה בשדה, אבל הבעל ריחם עליו שהוא לא צריך לעבוד כל כך קשה, כי הקיץ וחורף וכולי. אז הוא אמר לו שיעשה אותה פעולה, אבל לא בתוך השדה, שיעשה את זה בבית, שיעמוד עם הסכין ויעשה ככה כל

12:15 היום בתוך הבית. אם יש שמה מזגן יש הכל. לא צריך לשבת בחום ובקור. אחרי יום הוא אמר: אני רוצה לחזור לשדה. הרבי סיפר את זה הרבה פעמים. רבות הוא נודעת. אני לא רואה את התוצאה של העבודה, זה לא זה. זה עבודת פרך הכי גדולה. זה היה טוחן בבית האסורים. זאת אומרת, היה עצם הטחינה ביחד עם זה שלא ראו את התוצר כל פעם. אז ממילא מה הוא רוצה להדגיש? רוצה בנים שלו גם כן. זאת אומרת, מדובר על בן מלך שנמצא בשבי בעולם הזה הגשמי. הנשמה יורדת לגוף ובעולם הזה הגשמי נמצאת בשבי במאסר הגוף ונפש הבהמית. ועסוקים בכל מיני עניינים של עולם הזה בלי לראות מה המטרה. זאת אומרת, זה טוחן בבית האסורים, עבודת פרך, הנשמה להיות בעולם הזה הגשמי ולעשות מה שהיצר הרע עושה ולא מה שהנשמה רוצה. וזה גוף, זה, זה, זה, זה בתכל'ס השפלות. ומנוול באשפה זה עוד עניין. שזה העניינים של המחשבה דיבור ומעשה, דבר המעשים, שזה העניין של מנוול באשפה. אז כל הדברים האלה זה מראה גודל השפלות. ויחד עם זה יוצא לחופשי אל בית אבי המלך. אז השמחה היא הכי גדולה. כי אין לך שמחה גדולה מזו. מעניין שהלשון של האלטער רבי פה זה בהתחלה הוא אומר שמחה רבה ואחר כך הוא אומר שמחה גדולה. זה שיא עבודת כל ימיו, שמחה רבה. אחרי זה אומר אין לך שמחה גדולה. אז הרבי מסביר באחת מהשיחות שהלשון שמחה גדולה, שמחה רבה זה על דרך מה רבו מעשיך ומה גדלו מעשיך. זה בדיוק המאמר שלומדים השנה. יש עניין של מה רבו ועניין של מה גדלו. בחסידות האר"י מוסבר שמה רבו ומה גדלו זה שני הסברים. רבו זה עניין של כמות, ריבוי הנבראים, ומה גדלו

14:13 עניין של איכות, גודל הנבראים. לכן עיקר ההסבר של מה רבו קשור עם נבראים שבארץ, עניין הריבוי. ועיקר ההסבר של מה גדלו, של צבא השמיים, ששם יש את האיכות, הגדלות והאיכות. אז הרבי מדגיש על דרך זה גם פה. הרבי רוצה להגיד שהשמחה היא בשני הצדדים, כל ימיו בשמחה רבה. אז יש פה את העניין של שמחה בכמות השמחה, שמחה רבה. וחוץ מזה אין לך שמחה גדולה, זה איכות השמחה. אז הממד של כמות השמחה זה עצם העניין שהנשמה, שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב בשעת התורה ועבודה. אז השמחה היא שמחה גדולה בכמות ובריבוי השמחה. שזה כל ימיו ריבוי תורה ומצוות וכל הזמן להיות בתנועה של שמחה. זה יותר בעניין הכמות של השמחה. ההסבר הוא שבכל רגע, בכל זמן וכל יום וכל פעם שאתה לומד תורה ומקיים מצוות, אז יש לך את האפשרות להתקרב לקדוש ברוך הוא. אז זה יותר הדגש על הריבוי, שמחה רבה. ואחרי זה כשהאלטער רבי עושה את החשבון מן הקצה אל הקצה, שמדובר פה על בן מלך שנמצא בשבי. וכל זה יוצא מהשבי אל אבי המלך. אז כאן זה לא רק שמחה בכמות, זה האיכות של השמחה. זה בעניין הזה של שמחה גדולה. אז ממילא זה השמחה של העבודה שצריך להיות אחרי כל חשבון הנפש של המרירות. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו. שואל האלטער רבי, לכאורה יש פה בעיה מאוד רצינית. יש פה קושיה מאוד גדולה שהבן אדם שואל את עצמו: לכאורה איך אתה מבקש ממני להיות בשמחה גדולה מזה שאני יוצא ממאסר ומתקרב לקב"ה? כל הסיפור הזה, הרי זה לא נכון. הרי הגוף נשאר במאסר, הגוף עומד בשיקוצו ותיעובו. במילים אחרות, אין

16:28 כמו שלמדנו, שזה המשל של הבן מלך. אז הבן מלך היה במאסר ועכשיו הבן מלך לא נמצא במאסר יותר. אז גמרנו. עכשיו הוא הלך הביתה, נמצא מול המלך. השמחה גדולה מזה שהוא חזר הביתה. אבל בניגוד לעניין הזה, הנפש האלוקית משתחררת מהגלות. אבל הנשמה והגוף הרי בעצם נשארים באותו מקום. הרי מדברים פה על בינוני. בינוני, הרי הוא לא מזכך. הוא לא. הוא לא גמר לנצח את יצרו, הנשמה והגוף. הגוף נשאר באותו מעמד ומצב. אז ממילא יוצא שבעצם אין פה יציאה אמיתית מהמאסר. אז איך אתה דורש ממני להיות בתנועה של שמחה בשעה שאני יודע שאני עדיין מלוכלך בעצם? אני עדיין מגושם. בעצם הגוף והנשמה עדיין נשארו באותו מקום. אחרת אתה משקר לעצמך. וזה האלטער רבי שואל: ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו, נשאר עדיין במקום שלו, וכמו שכתוב בזוהר, ונקרא משכא דחויא. מעניין, האלטער רבי מביא כמו שכתוב בזוהר, צריכים זוהר על זה? גם בלי הזוהר יודעים את זה. אבל כתוב בזוהר על הגוף: וכמו שכתוב בזוהר, ונקרא משכא דחויא. זאת אומרת, הזוהר, מה הזוהר אומר? אז הזוהר אומר שמדברים בנוגע לגוף האדם. אז הזוהר קורא לגוף של בן אדם, הוא קורא לזה משכא דחויא. מה פירוש משכא דחויא? אז הזוהר מדבר על זה שכל הקליפה מגיעה מנחש הקדמוני. נחש הקדמוני זה מקור הקליפה. אז הזוהר אומר שהגוף של בן אדם, של יהודי, אז זה גם כן קליפה מצד החיצון, מצד הגוף, הנפש והגוף. אבל הוא אומר זה משכא דחויא. משכא דחויא זה העור של הנחש. זה לא הנחש עצמו, זה העור של הנחש. הלכה אנחנו יודעים כן

18:42 שהיה הרמב"ם בזמן האחרון, כן, או עדיין לא. בקיצור, לומדים את זה עכשיו. העניין של עור, שהעור, כמדומני שהיה ברמב"ם בימים האחרונים, שהעור של הנחש הוא... יש עור שהוא מטמא כבשרו ויש עור שלא מטמא כבשרו. כן. זאת אומרת, בנוגע לעור הנחש נראה לי כתוב שהוא לא מטמא כבשרו. הוא לא, הוא לא העור, אין לו דין של טומאה כמו הבשר של נחש. יש הבדל בהלכה. אז ממילא יוצא ברוחני של עניינים שהנחש עצמו זה שלוש קליפות הטמאות. העור של הנחש זה קליפת נוגה. הבעלי חיים האלה שבמשנה וכולי, שעורם כבשרם, אז העור שלוש קליפות הטמאות גם כן. אבל נחש אומרים שהעור שלו קליפת נוגה. זה הזוהר אומר שהגוף של הבן אדם זה משכא דחויא. זה העור של הנחש. זה לא הנחש עצמו, אבל על כל פנים, איך שזה אומר, קליפת נוגה. אבל בפועל זה קליפה, חלק מהנחש, וממילא זה כשיקצו ותהיו ו'. אז איך אתה יכול להיות בשמחה? על זה כי מהותו ועצמותו של הנפש אינו תכלית טוב, כולו בקדושה. אצל הבינוני הרי המהות והעצמות הרי לא השתנה. מכל מקום, תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף. אז האלטער רבי עונה כאן תירוץ. תירוץ נפלא, שזה אחד מהמהפכות של האלטער רבי בתניא, אפשר לומר. האלטער רבי אומר פה תירוץ נפלא, שזה יסוד בעבודת השם. האלטער רבי אומר: אתה צודק. זה אחד מהדברים שרואים את האוצר של חב"ד, לא לרמות את עצמנו. האלטער רבי לא אומר: זה בסדר. לא, זה נכון. תכל'ס מצב הגוף, נפש הבהמית, עדיין לא... משכא דחויא נמצא במקום הקליפות. הוא עדיין לא הזדכך, ואומרים פה על בינוני. אבל אף

20:44 על פי כן, מה השמחה? אם ככה השמחה היא במה? מה? מה נוגע לי עכשיו? במה אני מונח? מה העיקר אצלי? מה חשוב אצלי? זאת אומרת, יש לך עכשיו שני מצבים: יש לך סיבה להיות בשמחה, כי הנפש האלוקית שלך יש לה את היכולת להתקרב לקב"ה. ויש לך גם סיבה להיות עצוב מזה שהגוף שלך עדיין לא, לא התהפך, אבל עדיין נשאר בזה. בפועל הגוף עכשיו גם עובד את השם. זה לא הפשט שכשהנשמה עובדת השם הגוף עושה עבירות בשעת מעשה. ודאי כשיהודי עושה מצווה אז כל הגוף עושה מצווה. האלטער רבי הולך להגיד הלאה, בפרק ל"ה, בעל כורחו... ודאי שהגוף ונפש הבהמית משתתפים. בלי הגוף אתה לא יכול לקיים מצוות. אלא מה? הבעיה היא שהגוף לא הזדכך, הוא רק בעל כורחו הולך אחרי הנשמה. הוא עדיין נשאר ב... אז אומר האלטער רבי: נכון, השאלה היא מה אצלי הדבר החשוב? מה אצלי הדבר היקר? אם אצלי הדבר היקר זה האפשרות להתקשר לקב"ה, אז במילא זה שבשעת מעשה עדיין יש דברים שהם לא פתרתי אותם, איך אומרים, עדיין לא גמרתי לנקות אותם, עכשיו זה לא העניין. זה לא נוגע עכשיו. נוגע מה שהכי יקר עכשיו. מה שיקר זה השמחה שאני יכול להתקרב לקב"ה. משל, למה הדבר דומה? משל הזה משל פשוט, אבל שמעתי את זה מרבי יאיר[?] ומצווה גלומה. יש כאן... שמעתי את זה מרבי יאיר[?], אז אני אומר בשם אומרו, שזה סיפור כמו בן אדם שנמצא בחתונה של הבן שלו. תאר, תאר לעצמך אבא מחתן את הילד שלו. השמחה הכי גדולה שיכול להיות, שמחת בנו. הוא רוקד והוא שמח והוא מאושר, וכל האנשים שמגיעים מקרב, מביא אותם,

22:45 מחבק אותם, רוקד איתם. השמחה הגדולה ביותר. עכשיו, באותו זמן הבן אדם יודע שיש לו כמה חובות עם החתונה. צריך לשלם. זה לא, זה לא בחינם. צריך לשלם לקייטרינג, צריך לשלם לצלם, צריך לשלם פה, צריך לשלם, וכל דבר עולה כסף. הכסף לא צומח על העצים. יצטרכו אחרי זה, צריך ללכת או להיכנס לחובות, הלוואות, לקחת קרדיט, מה שיהיה. אז יש לו סיבה גם להיות מודאג. לכל הפחות, לא אגיד עצוב, אבל מודאג, כי יש פה... אבל בן אדם נורמלי, בן אדם שפוי, לא עושה את זה. עכשיו אני שמח. איי, מחר אני אצטרך לשלם את החובות. תכל'ס, נפשי, זה החשבון. מה אצלי הדבר היקר עכשיו? עכשיו הדבר היקר זה שמחת חתונת בנו יחידו, ובזה אני מונח. אה, יש דברים שעדיין לא פתרתי. עוד לא יודע בדיוק. עכשיו זה לא נוגע. אז החשבון אצל בן אדם צריך להיות מהו הדבר היקר אצלי, ובזה הוא מונח. וממילא השמחה הזאת, כל שאר העניינים אינם תופסים מקום. בשיחות של הרבי יש את הדוגמה שהרבי מביא לפעמים. גם כן זה מבהיר את הנקודה מאוד יפה. הרבי יש לו משל אחר שהרבי מביא בשיחות. בן אדם שבאו ואמרו לו שהוא הרוויח לוטו, מיליון דולר. ובאותו זמן הוא שם לב שהוא הפסיד עשרים וחמש סנט, קוורטר. איך אומר, ניקל? עדיין הוא צריך להשתמש באיזו מטבע אמריקאית קטנה. באותו זמן קרו שני דברים: הרווחת פה מיליון דולר והפסדת פה כמה פֶּסוֹס. נו, אז אתה תתחיל להגיד, אוו, איך הפסדתי את הפֶּסוֹס האלה? מה יהיה? זה בכלל לא, בכלל לא נמצא, זה לא תופס מקום. יש לך פה מיליון דולר. מה ההפסד של החמש פֶּסוֹס, זה־זה־זה־זה מציאות

25:03 בכלל? לא תופס מקום בכלל. על דרך זה אומר הרבי באותו עניין: בשעה שאתה מתבונן, אז איך אתה? יש לך עכשיו הזדמנות להתחבר עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. הנשמה שלך יכולה לצאת מהגוף ולדבקה בו. אז במילא מה שייך לתפוס מקום המרירות וזה שהגוף עדיין נמצא בשיקוע... וזה לא תופס מקום בכלל.