לקוטי אמרים פרק ל״א - חלק ב׳

00:01 כי התחלנו פה לדבר על פרק ל"א, בקשר, האלטער רבי מסביר, בקשר לעצבות שנעשה על ידי ההתבוננות שדיברנו בפרקים הקודמים. יכול להביא את הבן אדם לעצבות גדולה, אבל האלטער רבי אומר: לא יחוש. שלא צריכים לפחד מעצבות. אבל האלטער רבי מסביר מה הבעיה. הבעיה היא שעצבות, כי זה קליפה. כמו שאומר שהעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בקדושה כתוב: עוז וחדוה במקומו. כמו כל מיני מאמרי חז"ל, אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ועצבות זה קליפה, ועצבות גופא. יש עצבות של עניינים גשמיים, שזה הרע של הקליפה. ויש עצבות מעניינים של מילי דשמיא, שזה מה שמדברים פה בתניא פרק כ"ט ול'. אז זה עצבות שזה נקרא טוב של נוגה. אף על פי כן זה גם כן רע. סוף כל סוף זה קליפה. מה זאת אומרת? בוא ננסה קצת לברר פה מה, מה הביאור? מה ההסברה באמת? למה שמחה זה מצד הקדושה ועצבות זה מצד הקליפה. ההסבר הוא כמו שהרבי הסביר בתחילת התניא, וזה אחד מהיסודות שיש פה בתניא בכמה מקומות, שההבדל העיקרי והכללי שיש בין קדושה לקליפה, כמו שהאלטער רבי אומר את זה כבר בפרק ו' של תניא, שצד הקדושה זה ביטול. זה הגדר של קדושה. קדושה פירושו כל דבר שבטל אצלו יתברך, וכל דבר שהוא לא בטל אצלו יתברך, אז זה נקרא הצד האחר שאיננו צד הקדושה. צד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקדוש ברוך הוא, ואין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך. זה היסוד של התניא שהאלטער רבי מסביר את זה בכמה וכמה. וזה בעצם הנקודה של התניא, שהקדושה זה ביטול, הכלי לקדושה זה ביטול. למה? כי האלוקות

02:14 קדושה זה אחדות הויה, אחדות הויה פירושו אין עוד מלבדו. אז אם מאיר אצלך אין עוד מלבדו אז אתה, אז האלוקות נמצאת בך. ברגע שמרגיש אצלך ישות, אין לך את הביטול. אז ממילא שמה האלוקות לא נמצאת. דבר שהוא לא בטל אז האלוקות לא מאירה שמה. אין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על דבר שבטל אצלו, וזה הפשט סטרא אחרא. סטרא אחרא, צד האחר שאיננו צד הקדושה, שאין לו את הביטול. אז ממילא על פי זה ההבדל בין שמחה לעצבות זה היסוד. למה אומרים ששמחה זה קדושה ועצבות זה קליפה? כי במהות של שמחה ועצבות נמצא העניין של ביטול וישות. שמחה במהות זה ביטול. זה מובא במאמרים, הרבה בחורים למדו מאמרים של חיי שרה. כן, והיו חיי שרה כל מיני שנים. הרי אני מדבר על זה. שזה העניין של: ויספו ענוים בה' שמחה. שהפסוק אומר שדווקא הענוים יש להם שמחה. בן אדם שהוא בטל הוא שמח. הרבי מסביר את זה בכמה אופנים, שזה מאוד מוחש. שבן אדם שהוא יש אז הוא צריך דברים, הוא צריך עוד דברים ותמיד חסר לו. ומה שנותנים לו מגיע לו. מגיע לו יותר אפילו. ואם לא יקבל מה שהוא רוצה אז הוא חושב, הוא מתלונן. מה שאין כן בן אדם שהוא בטל לא צריך שום דבר, ומה שנותנים לו מקבל בשמחה. ולהפך, הכל זה מתנה. בעצם לא מגיע לי כלום, ואם לא נותנים לו גם כן לא נהיה עצוב. זה, זה, זה, זה. תחילה לא מגיע לו כלום, הכל אצלו, מקבל את הכל בשמחה וכו'. אז זה במאמרים שמה כל הנקודה, שענוה היא הכלי אל השמחה. כשיש ביטול אז הביטול נותן מקום לשמחה. בן

04:13 אדם שהוא בטל אז ממילא אצלו הכל זה מתנה, ממילא הכל הוא מקבל והכל. כפי שהרבי מביא מהתניא, נלמד את זה בפרקים הבאים, שמתי בן אדם הוא שמח? כשאדם מקבל משהו שלא מגיע לו. כל מה שמגיע לך זה בסדר, זה שלך, זה... שמחה זה כשיש משהו, הפתעה. כשמי-- קיבלתי משהו שיותר, שמה מגיע השמחה. אז הרבי מסביר בהמשך הפרקים כשאדם מקבל "הון עתק שלא עמל בו", קיבל בהפתעה משהו, אז השמחה, שמחה פורצת גדר, השמחה מגיעה ממשהו שלא רגיל, משהו שעובר. אז ממילא דווקא בן אדם שבטל אז אצלו העניין-- אז, אז, אז אצלו ההרגש הוא שכל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו לא מגיע לו, ולכן תמיד הוא באופן של שמחה. איך שהיא נקודת העניין הוא שהענוה, הביטול, הוא הכלי לשמחה, ושמחה זה שלא נרגיש האני שלי. מה שאין כן עצבות. מה המהות של עצבות? עצבות זה ה... הנקודה בעצבות זה ישות. למה בן אדם נהיה עצוב? בן אדם נהיה עצוב כשהוא חושב שמגיע לו משהו או חושב שהיה צריך להיות באופן מסוים, וכשזה לא בא באופן כמו שהוא רוצה והוא חושב אז הוא נהיה עצוב. אז היסוד בעצבות זה ישות. היסוד בעצבות זה אני לא שמח, לא מרוצה. אני רציתי להיות כך וכך, לא הולך לי. אני חשבתי שאני אה, אה, אה, אגיע להיות איזה, אה, משהו כ-משהו כזה, מדרגה כזאת. זה יכול להיות בכל מיני אופנים, וכשזה לא כמו שאני רוצה אני אהיה עצוב. חושב שמגיע לי דבר מסוים, לא קיבלתי את זה. אנחנו יודעים מה עצבות זה, זה, זה אחד מהדברים הכי קשים שיש היום בעולם. אה, ולפעמים חושבים אם יהיה לי אני לא אהיה עצוב.

06:13 בטעות לפעמים העולם חושב שהעצוב בגלל שחסר לי, חסר לי זה, חסר לי זה, חסר לי זה, אבל אם יהיה לי אני לא אהיה עצוב, אני אהיה שמח. המציאות מראה שזה לא ככה. היום אנחנו רואים אנשים עם הרבה כסף והרבה בתים והרבה מכוניות ויש להם כל ה-- כל מה שהם רוצים בעולם הזה, ואף על פי כן הם הולכים לפסיכולוגים והולכים לרופאים ויש להם מחושים והם עצובים והם ברוגז, ואיך קוראים לזה, דפרסיה, מלנכוליה. קיצור, כל השמות שקוראים לו. אז, אז מה, מה, מה היסוד פה? היסוד זה לא יש לך או אין לך. היסוד זה מה נמצא במהות שלך. אם האני זה המרכז בחיים שלך, אני רוצה, אני אוהב, אני צריך, אז אתה אף פעם לא תהיה שמח. וזה משם מגיע עצבות. אז כל פעם יהיה לך סיבה למה כן, זה, זה פגע בכבוד שלי, זה נגע בכבוד שלי, הסתכל עליי, זה לא מכבד אותי כי הייתי צריך ללכת וזה ומגיע ואם יהיה לי ועם זה וחסר לי. אז הבעיה בעצבות זה ישות. וגם בקדושה בעצם עצבות זה ישות. אפילו כשמדברים על עצבות ממילי דשמיא, זה מה שאומר כאן האלטער רבי, זה גם כן קליפה, זה גם כן נוגה. נוגה, נוגה זה ישות. זה לא ישות של שלוש קליפות הטמאות. האלטער רבי אומר בנוגה יש טוב שבנוגה ורע שבנוגה. בחסידות מדברים נוגה זה באמצע. נוגה זה הרי הקליפה שזה לא שלוש קליפות הטמאות, אבל זה גם לא קדושה, זה באמצע. ויש את הטוב שבנוגה והרע שבנוגה. הטוב שבנוגה זה כשהנוגה משמש לך, עוזר לך לעבודת השם. הרע שבנוגה

08:03 זה כשהנוגה מביא אותך להיפך עבודת השם. אז זה בחסידות מדברים מתי זה נקרא טוב שבנוגה ומתי רע שבנוגה. אז כאן הוא אומר עצבות ממילי דשמיא זה טוב שבנוגה. זאת אומרת, הוא משתמש עם המידה הזאת. המידה הזאת של שהוא נהיה עצוב מזה שהוא לא לומד ולא מתפלל, הוא רחוק מהקדוש ברוך הוא ועשה עבירות. אז המידה הזאת שהבן אדם נהיה עצוב מעבודת השם שלו, אז זה גם כן ישות. כן, כי גם כן פה היסוד הוא אני רציתי להיות והייתי צריך להיות במדרגה. הייתי כבר צריך להיות בדרגה יותר גבוהה. אני הייתי כבר צריך להיות עובד השם. כבר הייתי צריך להיות שייך ליותר נעלה ואני רואה שאני לא. אני כבר כמה שנים בישיבה ואני חשבתי שאני כבר אהיה איזה עובד, איזה משכיל, איזה בעל נגלה, איזה חב"דניק, זה ולא, לא הולך לי פה, אז אני לא. וזה גורם לבן אדם שהוא נופל בדיכאון ועצבות ונמיכות הרוח. נמיכות הלב, שבירת הלב. אז גם פה היסוד הוא ישות. הבסיס נמצא פה אני. אני רוצה להיות ככה, אני רוצה להיות ככה. יש לשון בליקוטי תורה שהרב אומר שהיסוד של העצבות זה שהבן אדם חושב שהוא צריך להיות כמו רבי שמעון בר יוחאי. האלטער רבי מביא את זה ככה קיצוני. הוא רוצה להיות כמו רבי שמעון בר יוחאי, מכיוון שהוא לא יכול להיות כמו רבי שמעון בר יוחאי, אז הוא נופל לעצבות. הוא תופס רבי שמעון בר יוחאי. על כל פנים, זאת אומרת הבן אדם בונה לעצמו איזשהו ציור. אני לא חושב שאצלנו זה רבי שמעון בר יוחאי. אתה יודע מה, אתה בונה איזה ציור של איזה חסיד, איזה פארשטיין,

09:52 איזה גרויסער חסיד, ואתה אומר זה אני רוצה להיות במדרגה של החסיד הזה. ומכיוון שאני מנסה וזה ואני רואה שיש לי תאווה, יצר הרע וזה, ואני שום דבר, אז אני נופל. אני נופל בעצבות. אז ממילא יוצא שבבסיס של עצבות נמצא תמיד איזה הרגש של האני. הציור שלי, איך אני הייתי צריך להיראות ואני לא נראה כמו שצריך להיראות. אז זה קליפה. ולכן האלטער רבי שואל איך בן אדם יכול לחפש דבר כזה? היפך עבודת השם. הרי קליפה זה ישות, ישות זה היפך אלוקות. ולכן הבן אדם אומר איך אני אשתמש עם ההסבר של פרק כ"ז, פרק ל'? הרי סוף כל סוף ההסבר הזה יביא אותי למצב שאני ארגיש עצבות, ועצבות זה ישות וישות זה היפך אלוקות. מה שאין כן קדושה זה שמחה דווקא. זה הנקודה שהאלטער רבי שואל. אומר האלטער רבי על זה: לא בעיה. אין, זה לא בעיה. למה זה לא בעיה? אומר האלטער רבי, כמו שדיברנו בשיעור הקודם, מכיוון שמיניה וביה אבא לשדיא ביה נרגא. בהתחלת עבודת השם, כשאתה רוצה לשבור את הרע, אז לפעמים אין ברירה וצריכים להשתמש עם, עם ה-- ללכת להשתמש עם הישות, לקחת מתוך הקליפה את הכוח לשבור את הקליפה. זה מיניה וביה אבא לשדיא ביה נרגא. מה זאת אומרת במילים פשוטות? במילים פשוטות זה אומר סתם בצורה הכי בסיסית, הכי פשוטה שזה מובן בחיים שלנו. אם אתה הולך לבן אדם, נגיד ברחוב, הרבי אמר פעם לרב אברהם קארף, השליח של מיאמי, שהוא הלך לשליחות לפני שישים שנה, הרבי אמר לאברהם קארף, הרבי אמר: אתה הולך למיאמי. מיאמי היה מדבר שממה באותו זמן. כן, לא היה שם יהודים, שם אתיופיות כמעט. היה מקום ש... אז הרבי אמר

11:53 אתה הולך למבצעים, אתה הולך ליהודי להניח לו תפילין, אל תדבר איתו על אלוקות, אל תדבר איתו על גן עדן, אל תדבר איתו על אצילות. תגיד לו שאם יניח תפילין תהיה לו הצלחה בביזנס. הוא רוצה להרוויח כסף, הוא רוצה זה. תדבר איתו על גשמיות. כמובן שזה, זה עבודת השם, זה הרי ישות. אבל מה? בראשית העבודה אז אתה צריך להוציא את הבן אדם מהבוץ. אתה צריך לדבר איתו בשפה שהבן אדם זה, זה שפה אחרת. לא תוציא אותו מהבוץ. אתה צריך להשתמש מהעולם שלו. העולם שלו זה עולם של כסף. הוא מונח בביזנס עד האף ולמעלה מהאף. זה העולם שלו, זה מדבר אליו. או כמו שהבחורים עושים פה במבצעים, הם מדברים על פוטבול, שינצח החברה, הקבוצה שלך. כן, משתמשים עם זה, כן. אתה אז, אז זה, על דרך זה כשמדברים ב... אז כמו שכתוב במאמרים ברנ"ט, הרי ר' משה אידל [?] מדבר, יראת שמים, יראת שמים זה ישות. אף על פי כן, כדי להינצל מהרע לפעמים בן אדם נמצא ברע גמור. אתה לא יכול לדבר אליו על יראת שמים, יראת אלוקים, יראת... יראת הרוממות, יראת... זה לא שייך בכלל. אלוקות לא מדבר אליו. אז האופן היחיד כדי לברוח מרע גמור זה להשתמש עם, עם, עם התבוננות של דברים פשוטים. כן, אתה הורס את החיים שלך. דברים אמיתיים, פשוטים מהחיים הגשמיים ש-ש-שגורם לבן אדם לשים לב שהוא צריך ל-- ש-ש-שהוא לא יכול להמשיך ככה. וזה נקרא טוב שבנוגה. החשבון הוא חשבון של ישות, אבל זה הישות שמוציא את הבן אדם מהרע גמור. ולכן אומרים חסידים כשנמצאים בראשית העבודה וצריכים לברוח מרע גמור, אז אין ברירה וזה מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא.

13:51 אבל יש דנוגה, צריכים להשתמש מתו-- לקחת מהמקום שהוא נמצא ומשמה לקחת את הנרגא, את ה-- את הכוח לשבור את הקליפה. וזה מה שהאלטער רבי אומר פה גם כן. אינו הכי נמי. ההרגש שיבוא לך מההתבוננות הזאת יכול להיות שיהיה איזשהו רגע או כמה רגעים שתהיה בתנועה של עצבות, לא ייחוס, כי ככה זה הסדר. מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא, ופגע בו כיוצא בו. להוציא את הבן אדם מהרע אז צריכים להשתמש גם כן מהעניינים שקשורים עם ה, עם הקליפת גוף. זה, זה היסוד שהאלטער רבי אומר פה. בסוגריים האלטער רבי אומר פה בסוגריים שהאריז"ל כותב שלכן גם הוויי-- דאגת עוונות, שזה יהיה רק בשעת הווידוי ולא בשעת תפילה ותלמוד תורה, שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא. מעניין מה ה-- מה האריז"ל אומר? האריז"ל אומר שבן אדם עושה חשבון הנפש, הוא חושב על העבירה שלו. זה דאגת עוונות. אנשים חושבים שדאגת עוונות זה תשובה. ולכן מה זה, מה הבעיה באמצע הלימוד או באמצע התפילה לחשוב על העבירות שלי? אומר האריז"ל לא. למה לא? אומר, אומר פה האלטער רבי הסיבה היא כי אז זה זמן של אלוקות. זמן התפילה, זמן התורה זה זמן של גילוי אלוקות. אלוקות הרי יכולים לתפוס רק עם ביטול. אם ישות, אלוקות לא נמצא. דאגת עוונות זה ישות. איי! זה ישות של צד הקדושה, אבל זה ישות. יש פה הרגש של קליפה. זה טוב שבנוגה, אבל זה נוגה. אלוקות לא יכול להאיר במקום שיש נוגה. זה וורט נפלא. בפרק כ"ו האלטער רבי גם כן אמר שצריכים לא לתת למחשבה זרה שיראו ר-- סליחה, דאגה. בפרק כ"ו האלטער רבי אמר שדאגת עוונות צריך להיות לזמן-- צריכים לדחות את זה לזמן מסוים ולא

16:01 לתת שזה יבוא באמצע היום. שמה האלטער רבי אמר הבהרה אחרת. פרק כ"ו האלטער רבי אומר שאם בן אדם נופלים לו הרהורי-- דאגה על העבירות שהוא עשה, על עוונות חמורות, באמצע היום, אומר האלטער רבי שזה מגיע מהיצר הרע, בידוע שהוא מתחבולות היצר להפילו בעצבות. כאילו זה באות אחר. זה שבן אדם באמצע היום פתאום נופל לו באמצע תלמוד תורה, באמצע לימוד, באמצע התפילה, נופל לו העבירות שהוא עשה, זה מגיע מהיצר הרע, שהיצר הרע רוצה להפיל אותך בעצבות. מזכיר לך את העבירות שלך ואז אתה מרגיש שאתה חתיכת זבל ואז אתה מתייאש. זה באות אחר. זה עוד עניין. זה ה-- זה ה-- זה ה-- זה הסכנה שיש בעצבות שמביא לייאוש וכו'. עוד מעט האלטער רבי ידבר על זה גם כן, אבל כאן האלטער רבי אומר עוד דבר שהאריז"ל אומר, זה כי עצבות זה ישות, וישות זה לא כלי לאלוקות, ובזמן התורה ובזמן התפילה צריך להיות ביטול, וביטול, שמחה הוא הכלי לביטול, ולכן כל כך נוגע ללימוד התורה מיט אַ שמחה, עבודה של התפילה מיט אַ שמחה, ולא לחשוב על עניינים אחרים. הרי האלטער רבי מוסיף פה, וזה הדיוק של הרבי, שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא. שמחה שמצד הקדושה. אז בפשטות כולם מתרגמים שהאלטער רבי מתכוון שצריך להיות בשמחה, ששמחה זה מצד הקדושה, כמו שהסברנו. שמחה שייך לקדושה, כי שמחה זה ביטול. הרבי אומר שזה לא הפשט, כי הוא כבר אמר קודם. זה כבר האלטער רבי אמר קודם. אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. הרבי אומר שהמילים ״בשמחה שמצד הקדושה״ האלטער רבי מתכוון שהשמחה שבעבודה של התפילה, בלימוד התורה, צריך להיות שמחה של קדושה ולא שמחה של

17:53 עילוי, הוללות. ועוד ועוד חזק מאוד. לא יודע אם שמתם לב לסידורים, לכל הסידורים שלנו, יש בסוף הסידור מכתב של האלטער רבי. לא יודע כמה בחורים קוראים את המכתב הזה. אם לא קראתם את זה, ראוי לקרוא את זה. יש שמה שני מכתבים של האלטער רבי שנדפסים בכל סידור תהילת השם. האלטער רבי כותב שמה באחד המכתבים, תראה, יש שמה שתי מכת-- במכתב אחד האלטער רבי דורש עניין של שמחה, שעבודה של תפילה צריך להיות מיט א שמחה, ומצד שני האלטער רבי שמה אומר שהשמחה צריכה להיות שמחה של אלוקות ולא שמחה של הוללות. נראה שמה מהמכתב שהיה איזה נוהג בדור הראשון של חסידות, אצל חסידים לא חסידי חב"ד, היו אז, עדיין לא היו בדיוק חסידי חב"ד, היה מה שקראו לו, היו קוראים להם ליטווקער, קאליסקער, חסידים שהיו-- היה להם הנוהג ללמוד תורה קצת. אז היו כאלה שטענו שמכיוון שהבעל שם טוב דורש שעבודה מיט א שמחה, זה היה החידוש של תורת הבעל שם טוב, אז צריך להיות מיט א שמחה. אז לפני התפילה היו מתאספים ומדברים דברי ליצנות ומתגלגלים ועושים חגיגה ואומרים לחיים וזה. ואז אחרי זה היו מתפללים עם שמחה גדולה. הייתה כזאת שיטה. היו כאלה ש... נשמע טוב, לא? אז האלטער רבי כותב מכתב שמה ב-ב-בסידורים, נדפס בכל הסידורים, מאוד חריף. האלטער רבי אומר שזה היפך הכוונה, זה לא הדרך. השמחה, זה הכוונה של התפילה מיט א שמחה, זה לא שמחה של הוללות, זה שמחה שמגיעה מצד לימוד פנימי, מצד תורה, הסברנו וגרסה וייגע. על השמחה הזאת מדובר. וזה הרבי אומר שזה מה שהאלטער רבי מרמז פה בסוגריים. ולא יחוש, אף ש--

19:48 תפילה ותלמוד תורה צריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא. איזו שמחה? שמחה של קדושה, לא שמחה של הוללות. על כל פנים, זה החלק הראשון של פרק ל"א. בהמשך הפרק האלטער רבי יבוא ויגיד שבכלל העניין פה זה לא עצבות, זה מרירות. האלטער רבי יעשה חילוק בין עצבות למרירות, אבל זה בחלק השני. כאן הרבי אומר מדובר על עצבות, לא על מרירות. ולכאורה כאן האלטער רבי אומר ״לא יחוש״. ולכאורה בהשקפה ראשונה יש פה סתירה. בחלק הראשון של הפרק האלטער רבי אומר שעצבות, לא יחוש, שלפעמים עצבות זה גם דבר טוב, אבל בהמשך הפרק האלטער רבי שולל עצבות. האלטער רבי אומר שבקדושה זה בכלל לא עצבות, זה מרירות. עצבות זה קליפה, מרירות זה קדושה. לכאורה זה נראה סתירה. על זה יש ביאור נפלא של הרבי, בעזרת השם בשיעור הבא נדבר על זה.