לקוטי אמרים פרק ל׳ - חלק ו׳

00:00 אנחנו אוחזים בפרק ל' בסוף הפרק, דף ל"ט. השורות האחרונות של הפרק. האלטער רבי פה מדבר על מאמר חז"ל "והוי שפל רוח בפני כל אדם". האלטער רבי מסביר שבן אדם מתבונן, וכל-- איך בן אדם פועל על עצמו להרגיש שפל רוח לפני כל אדם, אפילו בפני קל שבקלים. איך יכול להיות? הרי מדברים פה על בינוני, והבינוני הוא בן אדם שמחשבה דיבור ומעשה אצלו זה בתכלס השלמות. אז איך הבן אדם יכול להרגיש, ובאמת לאמיתו? לא רק לעשות את עצמו כאילו, אלא להרגיש את עצמו באמת לאמיתו שהוא, שהוא יותר נמוך, שפל רוח בפני כל אדם. אז האלטער רבי פה בפרק ל' נותן לנו חשבון מאוד מאוד מעניין, מאוד עמוק. החשבון נפש שהאלטער רבי נותן לנו זה שבן אדם צריך להתבונן ש-- כשאתה דן, כשאתה מתבונן, כשאתה עושה חשבון איך אתה לגבי מישהו אחר, אתה לא יכול להסתכל רק מה בפועל אתה עושה ומה בפועל השני עושה. זה לא חשבון נכון. זה שאתה בפועל אתה אוהב ללמוד ולכן אתה לומד, והבן אדם השני קשה לו ללמוד בגלל שיש לו, אה, חסר לו זיץ פלייש כמו שאומרים. קשה לו לשבת, יש לו, יש לו אולי השכל שלו לא מפותח כמו שלך, זה לא עושה אותך יותר טוב ממנו. יכול להיות שהקצת שההוא לומד שווה יותר מהרבה שאתה לומד, כי העיקר זה לא הכמות, העיקר זה כמה הוא משקיע. וכידוע, הנה הקדוש ברוך הוא אומר הנה דפים אלו שורץ. זה לא כמה דפים אתה לומד, זה כמה שעות השקעת בזה. ולפעמים זה גם לא שעות, כי יכול להיות שיש בן אדם שהוא מתמיד בטבע, אז לשבת כמה שעות וללמוד

02:04 זה לא עולה לו כל כך קשה. והבן אדם השני, לשבת עשר דקות בשבילו זה מסירות נפש. אז החשבון צריך להיות כמה יגיעה הוא משקיע בזה. זה הפירוש במאמר חז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אתה לא יכול לדון את השני עד שאתה לא תהיה במקום שלו. מקום שלו יכול להיות מקום גשמי. זאת אומרת, יכול להיות שאתה נמצא בד' אמות של תורה וד' אמות של תפילה. אתה נמצא בישיבה ובבית המדרש עשרים וארבע שעות, יושב במקום של תורה. השני נמצא ברחוב. אז ודאי שהבן אדם שנמצא ברחוב יש לו ניסיונות הרבה יותר גדולים מבן אדם שיושב בישיבה. זה המקום הגשמי. אחרי זה יש מקום הרוחני, המדרגה. יכול להיות שהבן אדם ההוא יש לו טבע יותר חם, יש לו יצר הרע בטבע מאוד חם, בוער כאש להבה, ואתה בטבע בן אדם קר. ובמילא זה שיש לו יותר תאוות ממך עדיין לא עושה אותך יותר טוב ממנו. אז מה צריך להיות החשבון? החשבון צריך להיות לפי ערך היגיעה שדורשים מהבן אדם ההוא. האם אני מתייגע באותה דרגה? הרי הבן אדם ההוא גם כן אין לו תירוץ. אפילו שהוא נמצא ברחוב ואפילו שיש לו יצר הרע מאוד גדול, הוא מחומם בטבעו ויש לו יצר בוער כאש להבה, אבל ל-- הוא צריך להילחם עם עצמו, והקדוש ברוך הוא נותן לו כוחות להתגבר, והוא צריך לעבוד עם עצמו, וש-- מצד יראת שמים, מפחד ה', הוא יוכל להתגבר על היצר. יצטרך להילחם מלחמה עצומה ובוודאי הוא צריך לעשות את זה. כן? אז השאלה היא האם אתה הבינוני נלחם בעניינים שלך? נכון, אין לך אותן תאוות שיש לו, אבל יש לך בדרגה שלך. זאת

04:04 אומרת, למשל, האם אתה מתפלל בכוונה עם אותו, עם אותו, אה, כ-כוח, עם אותה התאמצות? האם אתה מכניס יגיעה בתפילה שלך באותה רמה של יגיעה שהקל שבקלים צריך להכניס בשביל להתגבר על התאווה שלו? האם אתה לומד בעצמך מתוך שקידה ויגיעה יתירה באותה רמה של יגיעה שהקל שבקלים צריך להילחם עם התאווה שלו? ועל דרך זה יש גם בסור מרע. אצלך זה דקות הרע, אצלך זה לשון הרע, אצלך זה לספר בגנות חברו. יכול להיות עניינים של, של עסק אכילה, עסק שתייה, אבל מכיוון שאצלך זה הווילד אז אתה צריך להילחם ולהתייגע באותה דרגה של יגיעה שההוא צריך להילחם בעניינים שלו. וכאן האלטער רבי מסיים את הפרק. זה אומר שלפי זה אז אני לא יכול להיות יותר, יותר-- אני לא יותר גדול מהשני. אני לא יכול להרגיש את עצמי יותר מהשני למרות שאני בינוני והשני הוא קל שבקלים. אני לא יכול להרגיש את עצמי יותר גדול מהשני, כי הרי גם זה שאני בינוני עדיין לא אומר שאני בגלל זה יותר טוב. הרי ממני דורשים עבודה ומלחמה בדיוק כמו שדורשים מההוא, ומההוא דורשים את זה בדברים פשוטים יותר. ממני דורשים את הדברים יותר נעלים, אבל משנינו דורשים את העבודה, וזה צריך להיות אצל הבן אדם לשקול ולבחון בעצמו האם הוא עובד ה' בערך כמו שדורשים מהקל שבקלים. זה עד מה שהאלטער רבי אומר עד כאן. מגיע האלטער רבי עכשיו בסוף הפרק אומר נו, למה אבל להרגיש יותר נמוך? זה אומר שאני אותו דבר. למה אומרים "והוי שפל רוח", להרגיש דרגה יותר נמוכה אפילו מהקל שבקלים? זה עדיין לא אומר שאני יותר נמוך. זה אומר שאנחנו אותו דבר. וזה האלטער רבי

06:07 בא ואומר בסוף הפרק, וכאן אנחנו חוזרים בדף ל"ט, בשורה שמתחילה שהובא ראשון. אבל באמת, אומר האלטער רבי, אבל באמת אם הוא יודע ספר. כאן האלטער רבי בא לבאר למה הבינוני שלא נלחם עם עצמו ברמה שהבינוני יכול להילחם, זה יותר גרוע מקל שבקלים, שלכן הוא שפל רוח גם לקל שבקלים. אומר האלטער רבי דבר מאוד נפלא פה, דבר שמאוד נוגע לכל אחד מאיתנו בעבודה. אבל באמת, אם הוא יודע ספר, מכיוון שמדובר פה על בן אדם, הבינוני הוא בן אדם שהוא יודע ספר, הוא יודע ללמוד. הוא מחזיק בתורת ה'. הוא בן אדם שבדרך כלל הוא בן אדם שהוא מחזיק בתורת ה'. זאת אומרת, הוא אדם שתורה ומצוות זה דבר שנמצא שמה, זה העניין שלו, זה החיים שלו. וקרבת אלקים יחפוץ. הוא גם כן, יש לו חפץ, הוא אוהב, הוא רוצה להיות קרוב לקדוש ברוך הוא. אומר האלטער רבי, בן אדם כזה גדול עוונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים. הבן אדם הזה, שהוא בדרגה שהוא כן יודע מה העומק של הדברים, הוא כן יודע מה, מה זה אלוקות והוא שייך לתורה ומצוות, הוא בינוני, אז אצלו כשהוא לא נלחם, כשהוא לא מתייגע, אז החטא שלו הוא הרבה יותר גדול. גדול עוונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בבחינת מלחמה עצומה כנ"ל. אז אצלך הרי דורשים הרבה יותר, כי הרי אתה שייך להרבה יותר. אז מכיוון שאתה שייך להרבה יותר, אז זה שאתה לא נלחם, אתה לא מתייגע לפי מה שדורשים ממך, זה נחשב לחטא, לאשמה הרבה יותר גדולה ממה שמבקשים מהקל שבקלים. מאשמת קל שבקלים יושבי קרנות.

08:20 הרחוקים מה' ותורתו. הקל שבקלים, יושבי קרנות, הוא לא כל כך קונסיאנטי, הוא לא כל כך מודע, הוא לא כל כך מכיר מה הערך של תורה ומצוות. הוא לא כל כך יודע מה החטא כל כך, מה הבעיה שהוא לא מתייגע. אז אין אצלו כל כך את ההרגש, את התפיסה של אלוקות, ולכן גם כן אי אפשר להאשים אותו כל כך. הרחוקים מה' ותורתו, ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני היותם רחוקים מה' ותורתו. אי אפשר להאשים אותם כל כך בגלל שאין להם כל כך את ההרגש והם לא כל כך קשורים אל תורה ומצוות, אז הם לא מבינים כל כך את הערך, מה נפעל על ידי החטא שלהם, ולכן גם כן אי אפשר להאשים אותם כל כך מאשר בן אדם שכן יודע את הערך של המעשים שלו. כי אשמת כל הקרוב הקרוב אל ה' ולתורתו ועבודתו. מה שאין כן אתה הבינוני, שהוא בן אדם כזה שהוא כן קרוב לאלוקות, אז ממנו דורשים הרבה יותר. האלטער רבי מביא על זה ראיה, וכך אומר האלטער רבי: כמו שאמרו רז"ל גם באחר, יש על זה מוכח בנגלה. הגמרא אומרת, ונגיע לאחר. מי היה אחר? אחר היה אלישע בן אבויה. אלישע בן אבויה, הגמרא מספרת עליו שהוא היה מהתנאים, הרי מובא גם כן בפרקי אבות. אז כתוב על אלישע בן אבויה שאחרי זה הוא יצא לתרבות רעה. רחמנא ליצלן, נהיה אפיקורס. יצא-- ואז הגמרא אומרת שיצאה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים חוץ מאחר. שכל אחד יכול לעשות תשובה חוץ מאחר, קראו לו אחר. אחרי שהוא, אחרי שהוא עזב

10:14 אז לא רצו לקרוא לו בשם, היו קוראים לו אחר. אז אמרו שיצאה בת קול ואמרה שאחר לא מקבלים את התשובה. למה לא? כל בן אדם שעושה תשובה מקבלים את התשובה שלו. למה אחר אומרים שובו בנים שובבים חוץ מאחר? אז מוסבר בגמרא: כי ידע בכבודי, כי אחר ידע מי זה הקדוש ברוך הוא. בן אדם רגיל שהוא חוטא זה מגיע מטמטום המוח, טמטום הלב. חס ושלום, הוא לא מרגיש מה החטא פועל בו, יש לו רוח שטות אז הוא נופל. אבל גם כן הוא לא כל כך יודע מה כל כך גרוע במה שהוא עושה. אז הקדוש ברוך הוא יותר סולח לו, יותר מוחל לו. אבל אחר שידע בכבודי וכולי. כן, אחר הרי היה מהארבעה שנכנסו לפרדס. זה לא סתם שהוא קיים תורה ומצוות. לא סתם שהיה תלמיד חכם, הוא גם נכנס לפרדס. הוא למד קבלה, פנימיות התורה. הוא ידע, ידע גודל ה'. הוא הגיע לדרגות מאוד גבוהות. הוא היה חבר של רבי עקיבא וכולי. הוא היה תלמיד של רבי מאיר. הוא היה ברמה גבוהה והוא ידע את האלוקות, ואף על פי כן הוא נהיה אפיקורס. הוא התרחק מ-- אז אצלו, אז הקדוש ברוך הוא. אז אצלו זה באמת עניין של אשמה הרבה יותר גדולה. אז זה האלטער רבי מביא דוגמה, מביא ראיה שעל דרך זה גם פה. למה אני אומר שהווי שפל רוח בפני כל אדם באמת לאמיתו, שהבינוני צריך להרגיש את עצמו שפל רוח בפני כל אדם. בינוני הוא מקיים תורה ומצוות בתכלית השלמות. הוא שלם במחשבה, דיבור ומעשה. איך אני יכול להרגיש באמת שפל רוח לפני כל אדם? כשאני מתבונן, אדרבה, דווקא בגלל שאני בינוני, אז

12:04 הרי אני יודע יותר. אני, אני יודע ספר, אני מחזיק בתורה, יש לי רצון להתקרב לאלוקות, אז אני שייך יותר לזה. אז כשאני חוטא, מה החטא? אין לך נאמה. זה לא חטא כפשוטו, זה חוסר היגיעה, אבל זה מה שצריכים. זה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממך. אז בשבילך זה שאתה לא מתפלל בכוונה לפי ערך מה שבינוני יכול להתפלל, זה חטא יותר חמור מהחטא של הקל שבקלים שהוא עושה עבירה ממש ברחוב. כי ההוא לא כל כך מודע לחטא שלו ואתה כן מודע. אז כאן האלטער רבי נותן לנו יסוד עצום בעבודת השם. איך צריך להיות כל העניין? ההסתכלות בבנייה על עבודת השם. אנחנו לא יכולים למדוד את האדם במעשים. לא יכולים למדוד את האדם במעשים. אנחנו צריכים להסתכל על הדברים לפי ערך. כמה בן אדם מודע במה שהוא עושה, קונסיינט במה שהוא עושה. כמו בגשמיות, אתה לא יכול לצעוק על ילד. ילד שעושה משהו מזיק, ילד שעושה איזשהו, עושה איזשהו נזק, עושה איזשהו בלגן. אבל אתה לא יכול לצעוק עליו כמו שאתה מתרגז על בן אדם מבוגר שיעשה אותו דבר. אם ילד קטן יזרוק משהו מהחלון אז זה קטנות. אבל אם בחור בישיבה יעשה כזה דבר אז זה, זה פשיעה. מה זאת אומרת? אתה ילד קטן? אתה בגן? אתה בן אדם מבוגר, אתה לא שייך לזה. אתה צריך להיות, ממך דורשים רמה אחרת. זאת אומרת שאנחנו לפעמים לא מסתכלים על המעשה, מסתכלים על הרמה של הבן אדם. באיזה דרגה אתה נמצא, שלפי זה ההתנהגות שלך צריכה להיות בהתאם לרמה שלך. על דרך זה בעבודה רוחנית יש אנשים שהם לא למדו בגלל שלא למדו, ככה היה החיים שלהם. תינוק

14:10 שנשבה, הוא לא גדל בישיבה, הוא לא יודע מה זה מצווה, הוא לא יודע את הערך של תורה, הוא גם כן צריך לעבוד את השם וגם ממנו דורשים. כמו שהרב אומר בתניא לפני זה, כן, גם הוא צריך להתייחס. דורשים מכל אחד ואחד, אבל אף על פי כן, מכיוון שחסר לו, כמו שהוא אומר, תראה, עכשיו הוא אומר: ועליהם אמרו רז"ל על עם הארץ שזדונות נעשו להם כשגגות. מה הגמרא אומרת? הגמרא בבא מציעא. הגמרא אומרת שיש הבדל בין עם הארץ לתלמיד חכם. אצל תלמיד חכם שגגות נחשב לזדונות. נכון, למדתם פה במציאות. הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. יש לתלמידי החכמים השגגות נחשב לזדונות, ועם הארץ זדונות נחשב לשגגות. למה? זה הסיבה, כמו שהסברנו פה, אצל עם הארץ, או עם הארץ, בגלל שהוא עם הארץ הוא לא מרגיש את הערך של תורה ומצוות. הוא לא יודע את היקר, הוא לא יודע מה זה, הוא לא, לא מודע למה שהוא עושה, ולכן גם כשעושה משהו במזיד אז מסכן, טיפש, לא יודע, הוא עם הארץ, הוא לא מודע. אז מסתכלים על זה פחות, כשוגג. אבל תלמיד חכם אתה כן יודע. אתה כן למדת. כן, זה, אז ממך דורשים הרבה יותר וזה מה שהרב אומר פה, ולכן מזה מובן, כשבן אדם מתבונן בנקודה הזאת אז הוא יגיע לשבירת הלב. זה האלטער רבי רצה להסביר פה בפרק ל'. איך בן אדם פועל על עצמו להיות לב נשבר? זה בהמשך לפרק כ"ט. בפרק כ"ט האלטער רבי אמר כשיש לך עץ ולא נכנס בו האש צריכים לשבור את העץ לחתיכות. זה, האלטער רבי אמר להיות לב נשבר, שעל ידי זה מתעורר, שוברים

16:12 את הקליפה, את החומר, את הגסות של הנפש הבהמית, וזה פועל שאחר כך אהבת השם הוא יוכל להתחיל לפעול, לשבור את הכבדות, את טמטום הלב. אז האלטער רבי דיבר בפרק כ"ט. מה ההבדל בין פרק כ"ט לפרק ל'? בפרק כ"ט האלטער רבי דיבר על עניינים שקשורים עם עניינים שבן אדם עשה בעבר. כן, על זה שיש לו שייכות לקליפה וסטרא אחרא. על זה שעשה פעם עבירות, היום הוא כבר עשה תשובה, אבל הוא לא עשה מספיק תשובה ולכאורה יש לו טמטום הלב וכולי. זה היה הסבר לפרק כ"ט. עכשיו האלטער רבי נותן הסבר מסוג אחר. ההסבר הוא שביחס לאיך שבן אדם היה צריך להיות וביחס למה שדורשים ממני, אז העבודה שלי ממש לא, לא, לא כדבעי, ולא מעבה. הרי לגבי הבינוני כמה שדורשים ממנו, היגיעה עצומה, זה באין ערך למה שאני עושה, וזה גם כן יפעל אצלם שבירת הלב. כמו שהרבי מסביר באחת מהשיחות, ההסבר של פרק ל' במידה מסוימת זה עוד יותר חזק מפרק כ"ט. בפשטות נראה הפוך. בפשטות פרק כ"ט מדבר על עבירות, לא על עבירות של עכשיו, עבירות של עבר, אבל מדבר על עניינים של חטאים. פרק ל' הוא רק מדבר על חוסר יגיעה. לכאורה זה נראה הרבה יותר בדקות. אומר הרבי הפוך גם כן. אדרבה, בפרק כ"ט האלטער רבי מדבר על מצב שהבן אדם עכשיו אין לו חטאים, הוא רק אומר זה שיש לי טמטום הלב זה מראה שנשאר רושם ממשהו מהעבר. מה שאין כן פרק ל' האלטער רבי אומר לא, עכשיו אתה חוטא. אתה הבינוני, אם אתה היום לא מתייגע כפי שאתה צריך ויכול להתייגע, אז אתה נחשב לעכשיו החטא שלך. זה מה שהרב אומר

18:03 פה בסוף הפרק, "ואשמתו גדלה בכפלי כפליים", זה מה שנחשב בשבילך לחטא עכשיו ממש. ובמילא ההסבר בעניין הזה יפעל אצל בן אדם שבירת הלב, וזה, השבירת הלב זה לא כדי להביא בן אדם לעצבות חס ושלום, אלא השבירת הלב זה להביא את האדם למרירות, שעל ידי המרירות הוא יעשה זה, זה ישבור את החומריות שבלב, שעל ידי זה יוכל להתרומם. כן, לעורר את אהבת השם, להדליק את האש. כמו שהאלטער רבי ממשיך אחרי זה בפרקים, איך שמהמרירות מגיע לשמחה אמיתית. זה מה שהוא יסביר עכשיו בהמשך בפרק ל"א. יש סיפור בקשר לעניין הזה. שני סיפורים. סיפור אחד שמספרים. יש את הסיפור עם המיטעלער רבי, בקשר לנקודה הזאת שהאלטער רבי אומר שבן אדם צריך לבדוק את עצמו לפי ערך. אז יש סיפור עם המיטעלער רבי. הסיפור הוא שהמיטעלער רבי היה המשפיע של הצעירים. וידוע בזמן של האלטער רבי, אז המיטעלער רבי נהיה משפיע. האלטער רבי שם את המיטעלער רבי משפיע על האברכים בימים ההם. אז יש סיפור כזה שהמיטעלער רבי התוועד. המיטעלער רבי היה נוער. המיטעלער רבי התוועד, והמיטעלער רבי היה מאוד דורש הרבה. ההתוועדויות שלו היו התוועדויות מאוד חריפות, והיה דורש הרבה מהחסידים. אז היה מעשה כזה שהמיטעלער רבי פעם התוועד וירד על אחד מהחסידים, והוא דרש מהם שכל העבודת השם שלהם זה לא כדאי בו, וכולי וכולי וכולי. אז אחד מה-- אחד מהאברכים קם באמצע הפארברענגען ואמר למיטעלער רבי, רבי, מה הרבי רוצה מאיתנו? אמר, אמר, אמר למיטעלער רבי, אתם בן של האלטער רבי. כשהאלטער רבי היה צריך להוריד אתכם לעולם, אז הוא נכנס לאוצר הנשמות. הוא בחר בנשמה הכי גבוהה שהוא מצא, והוא הכניס להוריד אותה לעולם, ועשה את כל

20:22 מה שצריך לעשות שאתם תיוולדו בקדושה וטהרה עם כל העניינים. אז יש לכם נשמה טהורה, יש לכם לבושים קדושים, גדלתם בבית שקיבלתם חינוך מההכי טוב, אז אתם יכולים ללמוד, להתפלל. אנחנו יודעים שההורים שלנו הולידו אותנו כמו בהמה, והנשמה שלנו הוציאו מהתחתית של התחתית, והלבושים שלנו לבושים גסים, ואחר כך כל אחד עם הטבע שלו, ויש לנו ניסיונות, ויש לנו, צריכים ללכת לחלאה וצריכים ללכת בשביל להרוויח כסף. צריכים להסתובב בין הגויים בכפרים, וצריכים ללוות ולהלוות וללכת ולדבר איתו דברים בטלים כדי שהוא ישלם לך מה שהוא חייב לך ולהיה. ואחרי זה עוד צריכים לשבת וללמוד חסידות, להתפלל. אז מה אתה רוצה שאנחנו נהיה? זה בכלל לא שייך. המיטעלער רבי שמע את זה. הוא נהיה מאוד רציני ואמר, אתה צודק. הפסיק את הפארברענגען והוא הלך ונכנס לחדר והוא סגר את עצמו למשך כמה זמן, והוא התחיל להתייגע עם עצמו בצורה אחרת לגמרי. ואז מספרים שה-- שהאלטער רבי אמר שהוא מודה לאותו חסיד, שבזכותו המיטעלער רבי הגיע לאיפה שהוא הגיע, בגלל שהוא אמר לו מה שהוא אמר לו. אז איך זה בא לידי ביטוי במה שלומדים פה? הנקודה שכל אחד לפי ערך הרמה שלו דורשים ממנו. זה סיפור אחד, סיפור אחר. יש כמה פרטים בסיפור. אולי לא סיפרתי מדויק, אבל זה תוכן הסיפור. סיפור אחר גם כן. זה סיפור מפורסם שר' מענדל פוטרפס היה מספר את זה הרבה. זה סיפור עם ר' חאטשע פייגין. שחאטשע פייגין גר, היה תקופה, היה אפילו בריגה כמדומני, ושם היו יהודים שפתחו את החנות בשבת, וחאטשע אמר לבחורים שצריכים ללכת לעשות מחאה, ושיסגרו את החנות בשבת. ואחר כך חאטשע התבטא והוא בכה ואמר, אנחנו דורשים מהם

22:47 חילול שבת. הרי אנחנו עושים חילול שבת. היהודי הזה הוא לא מודע מה זה חילול שבת. הוא רוצה להרוויח כסף לפרנסה וזה, והוא חושב שעם זה הוא ירוויח כסף. אז זה חילול השבת שלו. אבל אנחנו הרי יודעים מה זה שבת. לומדים חסידות. איך נראית השבת שלנו? אז החילול שבת האמיתי הרי אנחנו עושים, ששבת במקום ללמוד חסידות ולהתפלל, ושהשבת תהיה כמו יום מובחר, אז במקום זה, אז אנחנו יכולים בשבת להיות מונח בקוגל וחלה, בשנת צהריים, למען ינוח שורך וחמורך. זה לא שבת, זה זה זה גרוע בשבת, זה לא, זה חילול שבת. אז חילול שבת האמיתי הרי אנחנו עושים. זה גם כן אצל חסידים היה העניין הזה, שאתה דורש מהשני מסירות נפש, אתה דורש מהשני, מה אתה דורש מעצמך? והרי אדרבה, הרי אתה שייך להרבה יותר, אז ממילא הדרישה צריכה להיות הרבה יותר בעומק. שמעתי פעם גם כן על ר' ברקע חן. ר' ברקע חן, סבא של של החינסברג[?]. כן, ר' ברקע חן. אז הוא הגיע, כשהגיע לארץ ישראל, הרבי אז יצא עם מבצע תפילין בתשכ"ז. הרבי יצא עם מבצע תפילין. אז ברקע חן קנה אז ארבע תפילין. התחיל להניח גם של רש"י, ר"ת, ככה קוראים, כל היה לו, היה מניח ד' תפילין. ולמה הוא אמר את זה? הוא אמר שאם הרבי מבקש להניח תפילין ליהודי ברחוב, דורשים מיהודי ברחוב שיניח תפילין, זה-זה-זה דורשים ממנו איזשהו... מה אני צריך לדרוש מעצמי גם כן משהו. אז הוא, אה, אז הוא התחיל-- אז הוא חיפש הידור בעניין של תפילין. יש אומרים שהיה עניין אחר גם כן, שהוא התחיל להניח תפילין בנץ החמה ולהגיד קריאת שמע של שחרית עם הנץ. על כל

24:54 פנים חיפש איזו חומרה. מה הוא יכול להוסיף? אם אתה מבקש מהשני, אתה גם צריך להוסיף. אז זה מה שאנחנו לומדים פה בפרק. איך שצריך להיות אצל כל אחד, צריך להיות ההסתכלות שלפי ערך מה שאני שייך. זה גם שייך בישיבה, בחורים, שלפעמים בחור צריך לדעת לדרוש מעצמו. לא כמו נח, שאצל נח היה כתוב שהוא היה צדיק בדורותיו. לגבי הדור שלו הוא היה מספיק צדיק. אז הוא הסתכל מסביב והוא רואה, טוב, אני לומד יותר טוב מפלוני, אז אני כבר בחור טוב. אני מתנהג יותר טוב, אז אני חסידישער בחור. אתה צריך לבדוק לא איך אתה יותר לגבי השני, לגבי הכוחות שיש לך, לגבי מה שאתה יכול, אז אתה יכול לדרוש ממך הרבה יותר.