לקוטי אמרים פרק כ״ט - חלק י׳

00:00 דובר 1 אנחנו אוחזים פה בפרק כ"ט בתניא, בסוף הפרק, דף ל"א עמוד ב'. אז האלטער רבי פה דיבר על שתי עצות איך לשבור את החומר של הגוף והנפש הבהמית שגורמים לטמטום המוח, בפרט טמטום הלב שמדבר פה. אז האלטער רבי נתן שתי עצות. העצה הראשונה הייתה על ידי שבירת הלב, מזיכרונות ומעמדו ומצבו, שזה מה שגורם לשבירת הלב, וזה גורם לשבירת החומריות, שבירת הסטרא אחרא. ואחר כך האלטער רבי כותב עצה שנייה, שזה על ידי עניין של לעולם ירגיז. על ידי הצעקה שצועקים על הגוף והנפש הבהמית, זה בדרך צעקה, לא בדרך... לעולם ירגיז אדם. אז על ידי זה פועלים אצלו גם כן, מכיוון שסטרא אחרא אין לו שום ממשות. כל העניין זה שהקדוש ברוך הוא נותן לו את הכוח. בעצם סטרא אחרא זה בלוף, זה דמיון, זה זה זה... בתורת שלום הרבי מוהר"ש משתמש עם הדוגמה מבורבוכס. איך אומרים? בבועות רוח כאילו, אה? הוא אומר כאילו דברים כאלה של... הוא קורא לזה ביידיש, אומר פיזלעך. אני לא יודע מה זה ביידיש. היום לא משתמשים עם המילה הזאת, אבל זה סוג של, אה, שיש סבון. אז נהיה בועות כאלה שזה נראה שיש פה משהו, אבל בעצם זה אוויר, זה רוח, אין פה כלום. זאת אומרת, זה הגדר של הסטרא אחרא, כאילו זה בורבוכס, זה בלונים. כן, שכאילו מתנפח, מתנפח. אבל הרגע שאתה שם איזושהי מחט, הכל מתמוטט ופתאום אין פה כלום. זה הכל בלוף אחד גדול. כל המציאות של הסטרא אחרא בעצם הוא לא קיים. אלא מה? הקדוש ברוך הוא נותן לו כוח. והכוח הזה שהקדוש ברוך הוא נותן לו זה רק בגלל סיבה: כדי לנסות את האדם. ולשון

02:08 דובר 1 הפסוק בפרשת השבוע: "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת". "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת". כל המציאות של הקליפה והסטרא אחרא זה רק ניסיון שהקדוש ברוך הוא מנסה את הבן אדם. כן, זה לא... טוען: חבר'ה, חבר'ה, לא להתפעל. הקדוש ברוך הוא מנסה את האדם כדי, כדי לראות את המציאות האמיתית. האם הוא נמשך לבלוף, לשקר של העולם? והעולם נראה גדול, חזק, ועושה מציאות וצועק, וזה כאילו שיש פה איזו מציאות חשובה. הרגע שהבן אדם יודע את האמת שזה הכל שקר וכזב, זה הכל בלוף, וזה נעשה על ידי הצעקה. אדם צועק: "עד מתי תהיה רע ומשוקץ ומתועב? עד מתי תסתיר לפני הקדוש ברוך הוא?" הצעקה הזאת זה הצעקה שמגיעה מהנשמה להגיד את האמת, את הכלום. אז הרגע שהבן אדם אומר את זה, צועק את זה, אז הקדוש ברוך הוא גומר את המשחק. פתאום מתגלה האמת וזה מפוצץ את כל מציאות העולם הזה, כי כבר נשלמה המטרה שלהם. זה היה המטרה. המטרה שהם היו כל כך חזקים ונראו חזקים, שהקליפה היה כזה מציאות. זה הכל היה כדי לעורר אצל הבן אדם את ה... את הנקודה הזאת, את הצעקה הזאת. ברגע שהבן אדם הכיר באמת והוא צעק והוא אמר "עד מתי", אז מיד מתבטל כל הלהב והסתר הזה, ואז מתגלה שזה היה ניסיון, שלא היה פה שום דבר. זה היסוד שהאלטער רבי אמר עד עכשיו, וזה הפשט. כן, השומר יתכון, ומה היה? ברגע שמתגלה האמת, אז מסתלקת המציאות שלהם, ואז זה מתבטל כביטול החושך מפני האור, שזה ביטול בדרך ממילא. וכאן האלטער רבי מסיים את הפרק פה עם, עם, עם ראיה מאוד מעניינת מהחומש. הסיבה למה האלטער רבי מביא ראיה — יש פה אריכות

04:05 דובר 1 גדולה לפי ערך. זה לא מתאים כל כך לתניא. תניא זה לא ספר של פירושים על החומש. בפשטות, למה האלטער רבי מביא פה את כל הראיה מפרשת שלח, מפרשת המרגלים? זה בגלל שזה באמת חידוש גדול מה שהאלטער רבי אמר פה, שרק בגלל שהבן אדם צועק אז פתאום כל הקליפה והסטרא אחרא מתבטל. כאילו לא עשה פה שום חידוש, או לא היה לו שום הבנה חדשה. זה לא היה צריך הסבר. בדרך כלל, אצל... תמיד מדברים: האדם מתבונן ומבין, ואז מגיע לאיזו תובנה עמוקה, איזו אמונה יותר פנימית, ואז משתנה אצלו ההסתכלות. זה בדרך כלל עבודה פנימית. כאן אומרים: לא, רק עם צעקה, "אתה רע ומשוקץ", בלי ביאורים, בלי הסברים. פתאום הכל מתפוגג. פתאום נהיה פה אור חדש והוא רואה אלוקות והכל. איך? איך זה עובד? אז כזה פלא. והאלטער רבי מביא דוגמה, ראיה מהחומש, שרואים שככה זה באמת המציאות. זה האמת, וזה הראיה של האלטער רבי. וממשיך הלאה פה: "כמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה". כאן אנחנו אוחזים, דף ל"ז עמוד ב', אחרי הנקודה למטה, שורה שמתחילה: "כמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גם במרגלים". הסיפור עם המרגלים. זה היה הסיפור שהם התחילו, אמרו: "כי חזק הוא ממנו". אצל המרגלים רואים דבר פלא מן הקצה אל הקצה. כשהגיעו המרגלים, צעקו: "כי חזק הוא ממנו". זה היה הקצה הכי נמוך שיכול להיות ב... בהיפך האמונה. זה פשוט כפירה הכי גדולה. זה לא מובן בכלל. הגיעו המרגלים, אנשים כשרים, אנשים טובים, ונשיאי ישראל שהיו המרגלים. כן, אנשים חשובים, והם מגיעים מארץ ישראל עם כל הפחד והבהלה, והם הולכים לקצה הכי תחתון של תחתית שהבן אדם יכול להגיע. להגיד

05:55 דובר 1 כן, שמה, חזק הוא ממנו. כמו שמוסבר בגמרא סוטה, רש"י מביא: חזק ממנו, כביכול בעל הבית על הקדוש ברוך הוא אמרו את זה, כאילו שהגיבורים, שהענקים בארץ ישראל, יותר חזקים מהקדוש ברוך הוא. הרי חייבים להיות טיפש כדי להגיד כזה דבר, אבל זה מה שהם אמרו. תכל'ס, השפלות בהיפך האמונה. תחילה אמרו חזק הוא ממנו, אל תקרא ממנו וכולי. זה הגמרא בסוטה, כן. שהם אמרו ממנו, לא מאיתנו, ממנו. כביכול אמרו את זה על הקדוש ברוך הוא, שלא האמינו ביכולת ה'. פשוט היה חסרון באמונה. הם לא האמינו שהשם יכול לנצח את הענקים בארץ ישראל, ואחר כך בהמשך הפרשה פתאום רואים מן הקצה אל הקצה. חזרו ואמרו הננו ועלינו וגו'. פתאום הם אומרים אנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל או זה וזה. משה רבנו צריך להגיד להם, חבר'ה, אל תעלו, עדיין לא הגיע הזמן. מה קרה פתאום? מן הקצה אל הקצה. מאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'? איך פתאום חזר להם האמונה שהשם כן יכול? הרי לא הראה להם משה רבנו שום אות ומופת על זה בינתיים. לא רואים שמשה רבנו הסביר להם שהוא יכול. לא רואים שמשה רבנו עשה להם מופת להראות להם שהקדוש ברוך הוא כן יכול. לא היה פה שום הוכחה, לא בשכל, לא באמונה, לא, משה רבנו הסביר להם שהם טועים, שהקדוש ברוך הוא כן יכול. לא היה שום אות ומופת בינתיים. איפה אנחנו, למשל? בקרח היה אות ומופת. ראו שנפתחה האדמה וכולם האמינו. היה רגע של חיסרון האמונה, אבל היה נס. על דרך זה בסיפורים אחרים בתנ"ך קרה נס, ואז כולם ראו. כן, בסיפור המרגלים לא רואים שקרה שום נס. במעבר הזה בין היפך האמונה שלא

07:47 דובר 1 יכולים, לצד השני שהננו ועלינו. לא קרה באמצע שום נס. הרי לא הראה משה רבנו שום אות ומופת בינתיים, רק שאומר להם משה רבנו, צעק עליהם, דיבר אליהם מוסר, לא אמר להם שיכול, הוא רק אמר להם שקוצף ה' עליהם, ונשבע שלא יביאם אל הארץ. זה מה שהוא אמר להם. ואז פתאום כולם בוכים. מה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה'? מה זה יעזור שהשם כועס עלינו? אם אני חושב שהשם לא יכול, אם יש לי במוח שהשם לא יכול, אז מה תגיד לי השם כועס עליך? אני בכלל, אני לא סומך עליו. מה זה עושה לי שהוא, שהוא כועס עליי? בסדר, אני לא חושב שהוא יכול לעזור לי. כן, תחשוב על זה בצורה מגושמת. כן, אתה אומר נגיד איזה בן אדם, יש לך איזשהו בן אדם שאתה, שאתה, שרוצה כאילו אומר לך שהוא רוצה לעזור. אתה אומר אני לא מאמין שאתה יכול לעזור לי. כן, ואז הוא יגיד לך אני כועס עליך. בסדר, תכעס עליי, אבל זה לא יעזור. אני לא מאמין שאתה יכול לעזור לי. אתה יכול לכעוס מהיום עד מחר אם אני חושב שאתה לא יכול לעזור לי. אז מה משה רבנו עזר? הוא אמר להם שהשם כועס ונשבע שלא. מה הועיל זה? הם לא היו מאמינים ביכולת ה' חס ושלום לכבוש ל"א מלכים, ומפני זה לא רצו כלל להיכנס לארץ. זה הרי הם אמרו, למה הם לא רוצים להיכנס לארץ? כי הם מפחדים שלא יוכלו לכבוש אותה. אלא ודאי. כאן חייבים להגיד את האות. זה היסוד של כל פרק כ"ט. מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים. יהודי בעצם תמיד יש לו

09:19 דובר 1 אמונה, לא סתם אמונה, אלא מאמינים בני מאמינים. אמונה עצמית שיש לנו בירושה, כל מה שדיברנו בפרקים הקודמים. מצד הנשמה וחלק אלוקה זה בתכל'ס עיקר שלמות. רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם הגביהה עצמה על אור קדושת נפשם האלוקית. יש פה אלמנט של לבוש. יש פה את הבלון של הקליפה שמגביהה עצמה בלי שום טעם על הקדושה, כי בגסות רוחה וגאוותה וחוצפה בלי טעם ודעת. הקליפה לא מגיע ממקום של שכל. הטענה חזק הוא ממנו זה לא היה טענה שכלית. הקליפה לא צריך שכל. קליפה זה גסות הרוח. ישות. קליפה לא מגיע ממקום של פנימיות, מקום של שכל. קליפה, המציאות של קליפה, כמו שאמרנו, זה אלברסט. הוא מגיע להפריע. הוא לא מגיע משכל. קליפה בא ואומר מי אומר, אולי לא. הוא לא יכול. הוא זורק איזשהו... הרבי פעם אמר, כן, הרבי אמר. הרבי אומר, כשהרבי היה צועק על המצב ברוסיה וכל מיני דברים, כי יש דברים קשים, אז הרבי היה, היו ששמעו את זה כמה פעמים מהרבי, שכשרוצים לפעמים לשכנע אנשים בדבר שאין לזה שום מקום בשכל, אז אומרים שקר הכי גדול. כשאתה אומר שקר קטן לא מאמינים לך. אם אתה אומר שקר גדול מאמינים לך. זה כזה טבע אנושי. אם אתה מגיע ואתה אומר משהו שזה לא כזה שקר גדול, אנשים לא מאמינים לך. אולי זה שטויות, אבל דווקא כשאתה מגיע עם איזשהו שקר ממש מהקצה השני, אז אנשים, אולי דווקא זה בגלל שזה משהו כזה קיצוני, אז אנשים יש להם איזה איזושהי חלישות לזה. אולי יש בזה משהו, אולי באמת, אולי אני טועה, זה מכניס אותך לתוך כזה איזה בלבול ואז הבן אדם כבר לא יודע מה האמת, מה

11:15 דובר 1 לא טוב. הרבי אומר את זה הרבה פעמים בקשר לכל מיני טענות שאין להם שום יסוד. בקשר לעניין של להחזיר שטחים, היה בקשר לעניין של להחזיר שטחים. הגיעו, אמרו להחזיר שטחים יביא שלום. אז הרבי אמר שהחזרת שטחים תביא שלום? זה השקר הכי גדול שיכול להיות. אין לזה שום מקום במציאות. אתה יודע שזה לא נכון. אתה יודע שהוא לא מעוניין בכלל בשלום. זה השקר הכי גדול שיכול להיות. אבל מה? צועקים את זה ואז כולם חושבים, הוא כזה דבר, ודאי יש בזה משהו. כאילו דווקא השקר הכי גדול גורם שאנשים... זה פסיכולוגיה בנפש כזאת. היצר הרע משתמש עם הפסיכולוגיה הזאת: "כי חזק הוא ממנו". מה הם אמרו? המרגלים אמרו דבר הכי טיפשי שיכול להיות. הולך פה עם שהם ראו את כל הניסים של הקדוש ברוך הוא. יצאו ממצרים, ראו, הם ראו את גילוי אלוקות במוחש, ... יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הכל. פתאום מגיעים מרגלים. מה הם אומרים? "כי חזק הוא ממנו". אין בזה שום שכל. לא היה פה שכל. הם לא באו ממקום של ויכוח, זה רק גסות הרוח וחוצפה. זה כל המציאות, וחוצפה מתקבל עלה, פתאום זה, זה, זה נתפס ואז כולם התחילו לבכות. אז לכן משה רבנו ראה, פה לא צריכים ויכוח. היסוד זה לא ויכוח ולכן לא צריכים ויכוח. זה הלהבה של הקליפה, מגביה עצמו כנשר. מה צריך לעשות? צריכים לשבור את זה. צריכים לפוצץ את הבלון. "ולכן מיד שקצף ה' עליהם", לכן משה רבנו לא דיבר איתם דברי ויכוח. הוא צעק עליהם, "והרעים בקול רעש ורוגז: עד מתי לעדה הרעה הזאת", הוא סיפר להם את המילים הקשות שהקדוש ברוך

12:54 דובר 1 הוא אומר וגו'. "במדבר הזה יפלו פגריכם", וגו'. עונש. "אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת", וגו'. אתה רואה את הפסוקים שמה? "וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם". זה פירוש שבירת הלב. זה גם פירוש שבירת הקליפה. "כדכתיב ויתאבלו העם מאד", מיד היה השינוי מן הקצה לקצה. "וממילא נפלה הסטרא אחרא ממשלתה וגבהותה וגסות רוחה", אז התפוגג, התבטל הכל. אין ואפס. נשאר כלום. ישראל עצמן הם מאמינים. מתגלה העצם. העצם של יהודי הוא מאמין. הוא ממילא לא היה צריך לעשות שום תהליך. זה לא לקח זמן. זה לא שאחרי זה משה היה צריך להסביר להם או הוכחות וראיות וניסים. לא צריכים שום ראיות, שום הוכחות, שום ניסים. צריכים להוריד את הבלון הזה שמעלים, את ה-- את ה-- את הבלוף הזה. ברגע ששברו את הבלוף אז לא צריכים לעשות עוד שום דבר. מיד יהודי צועק. אז הרבי ענה תירוץ מאוד פשוט. מסתכלים במדרשים על הפסוקים האלה, אז רואים במוחש שזה לא ככה. הסיפור לא היה ככה. המרגלים לא מתו מיד. המרגלים מתו חודש אחרי זה. הסיפור הזה היה בתשעה באב. אה, מיתת המרגלים. כתוב בכל המדרשים, כתוב שמיתת המרגלים הייתה או בז' אלול או בי"ז אלול. יש שתי דעות מתי הייתה מיתת המרגלים. זה היה כמה שבועות אחר כך. למה זה כתוב פה בפסוק? לא בגלל שזה קרה אז. זה במאמר המוסגר. התורה מספרת מה קרה, אבל במציאות לא-- זה לא היה אז. במציאות כל הסיפור היה אחר כך. מיתת המרגלים זה לא קרה, וזה רק במאמר המוסגר, שהתורה מסיימת מה ש-מה שהקדוש ברוך הוא אמר התקיים. אבל בפועל

16:52 דובר 1 זה לא קרה אז. מה שאין כן, ה"ויתאבלו" קרה מיד. והראיה לזה מהפסוק גופא. זה לא מדרש רק. בפסוק עצמו כתוב מפורש. פסוק ל"ט. אחרי כל העניין כתוב, "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד". אז הפסוק עצמו אומר מה גרם את ה"ויתאבלו"? לא מיתת המרגלים. ברגע שמשה דיבר מיד "ויתאבלו". אז זה כמו שאדמו"ר הזקן אומר, ה"ויתאבלו", זה השינוי בדעה של בני ישראל, השתנה ברגע שמשה דיבר. כל הסיפור עם המרגלים זה סיפור בפני עצמו שכתוב במאמר המוסגר. זה קרה אחרי זה, זה לא קרה אז. בואו נמשיך בביאור לראות שאין סתירה בין מה שאדמו"ר הזקן אומר למה שכתוב בחומש. כן?

17:42 דובר 2 למה לא מיתת המרגלים?

17:45 דובר 1 איך?

17:45 דובר 2 למה לא מתו מיד?

17:45 דובר 1 למה זה לא קרה מיד? אה, לא זוכר עכשיו אם יש מה-מההערות. אה. אולי הרבי מסביר, אני לא זוכר. יש בליקוטי שיחות, יש שיחה בחלק י"ג שהרבי מביא את זה שם באריכות. שיחה נפלאה, שיחה ידועה שהרבי שם מדבר על זה למה משה רבנו הצליח ל-לבטל את הגזירה על כל עם ישראל ולא על המרגלים. אתם מכירים את השיחה, כן? שהרבי, יש סיפורים על השיחה הזאת, כן? שהרבי מחק חצי מהשיחה. נשאר שתי עבודות, שמשה רבנו הצליח, אה, שמשה רבנו את-- על בני ישראל הוא הצליח לבטל, על המרגלים לא, כי המרגלים היו נגד משה. כל זמן שזה לא היה נגד משה אז משה יכול להתפלל עליהם. משה נשיא הדור, רועה ישראל. הוא חושב על היהודים, גם יהודים שלו הוא דואג להם. אבל אלו שהיו נגד משה וענו לו, אז זה משה לא יכול לעזור להם. משה יכול לעזור למי שמאמין במשה, מי שלא מאמין במשה... אבל בסוף הרבי, בסיום השיחה, הרבי כותב רק את הצד החיובי, שמשה דואג לכל עם ישראל, גם לחוטאים. זה סיפור שלם, שהרבי, היה כתוב כשהכינו את השיחה להגהה, היה כתוב כל העניין שמשה לא יכול-- כי הרבי מחק את כל החלק ש-- והרבי כתב: איך חסיד יכול לכתוב כזה דבר? כאילו הרבי שלל את זה לגמרי. כאילו זה, שישרפו את זה. הרבי היה מאוד... כאילו סיפור ידוע עם השיחה ההיא. שם בשיחה צריכים לבדוק בהערות, הרבי מתייחס לכל הסיפור הזה, כאילו מה היה בדיוק עם המרגלים שלא מתו מיד, מתי זה היה? בז', בי"ז וכולי. על כל פנים, כאן רואים דבר נפלא בסיפור הזה של המרגלים, וזה אדמו"ר הזקן רוצה ראיה שבאמת לא צריכים הסברים.

19:37 דובר 1 כאן רואים במוחש, כן? שלא צריכים את ה-- לא צריכים ביאורים והסברים. לפעמים המציאות הזאת של הקליפה זה רק עניין של צד אחר לגמרי, עלום וסתור. וברגע שאתה נותן לו צעקה אז נשבר כל המציאות, כל היסוד שלו היה כדי להפריע לאמונה. ברגע שיהודי צעק וגיל-- גילה את האמונה אז נשבר המציאות שלו ואז מתגלה המהות האמיתית. המהות האמיתית של יהודי זה שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא, אמונה פשוטה, וזה מתעורר מיד בלי שום טעם ודעת, בלי שום הסברים. דרך אגב, ראו את הדבר הזה אצל הרבי גם כן כמה וכמה פעמים. בסיפורים שונים ראו אצל הרבי את הנקודה הזאת שלפעמים, אה, בלי זה לא היה-- זה היה, זה, זה לא צריכים לספר את כל הפרטים, אבל יש, אה, יש וידאו מפורסם שיש מישהו ש-שמגיע עם שאלות, אה, לרבי. זה שאלות על האלטער רבי, לדעת משהו על הסוכה, על חב"ד, לא משנים בסוכה, יש סוכה, ואז הרבי במקום להסביר לו הסברים על פי שכל, אז הרבי שמה נותן לו על הראש. כן. ובסוף הוא מבקש מהרבי ברכות וזה והוא אומר-- קיצור, רואים שם את התהליך הזה שהיה מתנגד, רצה ששלחו אותו להפריע, והרבי הביא-- שבר לו את כל היש של הקליפה, סטרא אחרא, ואז התגלתה האמונה הפשוטה, הביטול הגופני. זה סיפור ידוע. וייטער. אז מזה אומר האלטער רבי עכשיו דבר נפלא. כאן האלטער רבי יוצא עם יסוד עצום בעבודת השם. אומר האלטער רבי, "ומזה יוכל ללמוד כל אדם". אומר האלטער רבי, מהנקודה הזאת שאנחנו לומדים פה היום בפרק הזה, פרק כ"ט, יש יסוד עצום בעבודת השם: "ומזה יוכל ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה". זה יסוד

21:36 דובר 1 כללי בעבודת השם, כשקורים ספיקות באמונה. "כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה". כל המושג של ספיקות באמונה, אז זה לא שכל. ספיקות באמונה זה מי אומר? ככה זה, כולם יודעים, הסטרא אחרא, קליפה, לא צריך הסברים. הוא מגיע לבלבל. אז מה הוא עושה? הוא מנפח, הוא עושה, הוא עושה בלון, הוא עושה רוח. הוא מגיע ואומר, מי אומר? ואמרנו, לא צריך יותר מזה. לא צריך להיות חכם. הרבי אמר הרבה פעמים, כדי להקשות, כדי להציף ספיקות לא צריך להגיד איזה עומק. להגיד הסבר צריכים, צריכים, צריכים הסברים, צריכים הסבר, צריכים שכל. אבל כדי להקשות אז לא צריך להיות ברנש. אתה עושה עם האף. הרבי אמר הרבה פעמים, כן, שבאף, "אמר נבל בלבו", יש כזה פסוק. "אמר נבל בלבו". עם האף אפשר להרוג. תראה, החבר שלך הכין שיעור והוא אמר פלפול ואמר סברא והוא התעמק והתייגע והוא אומר איזושהי סברא, סברא רצינית, ואתה מסתכל עליו ואתה עושה לו עם האף. זהו. כל הסברא, כל הסברא הלך לזבל. למה? מה? כי הוא עשה עם האף. ולכן מה? אז הסברא היא לא סברא. אמרת שכל, אני דיברתי שכל, אתה רק עשית עם האף. אבל זה טבע של ספיקות. ספיקות לא צריכים להיות-- טבע של ספק זה, זה כזה בלון מתנפח, נהיה איזשהו... תראה, ואז זה כבר לא ברור. אה, רגע. ואז פתאום אנשים נתפסים על זה ואז נהיה מזה שיטה ואז כבר נהיה מזה אַ גאַנצער ענין, לעשות מזה מציאות. אין בזה שום אחיזה. לא דיברת שום דברים של טעם, זה רק עצם העניין. זה גורם לסטרא אחרא. ולכן גם כן האופן לשבור את הספיקות, לא צריכים פילוסופיות. תשתמש עם אותה דרך. איך אומרים? ענה כסיל

23:47 דובר 1 כאיוולתו, פן יהיה חכם בעיניו. כמו שהוא בלוף אז התשובה לא צריכה להיות עם שכל, צריך להיות עם צעקה. יפה? לשבור את המציאות שלו. ברגע שנותנים את הצעקה פתאום מתעוררת המציאות האמיתית. הוא יהודי והוא מאמין בקדוש ברוך הוא. אין לו שום בעיה. אני פעם זוכר, כשהייתי בחור הלכנו למבצעים. הגיע בן אדם שהוא היה מהמיסיונרים, מזה, מהאנשים של, של אפיקורסים. קיצור, הגיע אליי עם ה- עם ה- עם ה- עם ה- עם הספר שלהם, הברית החדשה. הוא התחיל לשאול אותי שאלות, אה, שאלות, כל מיני קושיות על אמונה, על יהדות. וטוב, אני הייתי בחור צעיר, ניסיתי לתרץ פה, לתרץ שם, להסביר לו שהוא לא הבין טוב את הפסוק. אחרי זה הוא הביא לי תנ"ך והתחיל ויכוח עם הפסוקים. אני בתור ניסיתי להסביר את זה בצורה יפה. פתאום עוברת שם אישה אשכנזיה. לא הייתי, לא יודע מאיפה היא צצה, אולי זה היה לינוי, אישה עברה שם בשוק, אישה. היא ראתה שאני מדבר עם הבן אדם הזה. היא התחילה לצעוק עליו. היא התנפלה עליו, קיללה אותו, היא עשתה ממנו, איך אומרים, גורנישט מיט גורנישט? אתה זה, אתה. ביטלה אותו במציאות. הבן אדם היה המום, עם העיניים להפך לגמרי. ביקש סליחה, הלך וככה זה נגמר. שום הסברים. על כל פנים זה סיפור סתם. אבל הלימוד פה הוא שבנוגע לספיקות באמונה המציאות היא שזה רוח הסטרא אחרא המגביה עצמה על נפשו. אבל ישראל עצמו הם מאמינים וכולי. יהודי הוא מאמין, ולכן ברגע שגורמים לשבור את הקליפה הזאת מתעוררת המהות האמיתית. ואז יהודי הוא מאמין בקדוש ברוך הוא, וגם הסטרא אחרא עצמו אין לו ספיקות כלל באמונה. אז תראה שעכשיו אומר חידוש יותר גדול. לא

25:53 דובר 1 רק יהודי אין לו ספיקות בגלל שיש לו נשמה, גם הקליפה אין לה ספיקות. זאת אומרת, זה שהספק הזה זה בלוף. זה לא רק בלוף בשביל הנשמה. גם הקליפה עצמה יודעת שזה בלוף. היא לא, היא לא מאמינה רגע אחד למה שהיא אומרת. הסטרא אחרא, היצר הרע שבי, בעצמו לא מאמין בספין שהוא שם. זה לא שהוא מאמין באמת בשאלה שלו, הוא רק יודע שצריכים לבלבל. אז הדרך הכי קלה לבלבל זה להגיד: מי אומר? גמרנו לעשות עם ה-- לשבור זה לא כזה, לא קשה להרוס. אז הסטרא אחרא גם אין לה ספיקות, רק שניתן לה רשות לבלבל אדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו, כפיתוי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. כאן מגיע היסוד שהרבי כבר כתב את זה פעם בהתחלת התניא בפרק ט'. והיסוד הזה שכתוב בזוהר, שבעצם גם הסטרא אחרא לא רוצה שהבן אדם יחטא. גם הסטרא אחרא יודעת את האמת. שמה היא האמת? האמת היא שאין עוד מלבדו. והאמת היא שהקדוש ברוך הוא, והאמת היא שרוצים עוד. האמת של הנפש האלוקית ידועה גם לנפש הבהמית. שזה המשל של הזונה שמביא הזוהר, שהמלך קורא והוא מבקש לשלם לזונה שהיא תשכנע את בן המלך כדי שיעשה חטא. לא כדי שה-- להפך, כדי לגלות את הכוחות של בן המלך, שעל ידי זה היא תקבל את השכר כשהוא לא יקיים מה שהיא אומרת. אז גם הזונה יודעת שבעצם הכוונה פה זה שלא, לא ליפול בחטא, אבל נותנים לה רשות כדי שיהיה פה ניסיון, כדי לגלות את הכוח העצמי של בן המלך. על דרך זה כל המציאות של הנפש הבהמית זה רק

27:34 דובר 1 העלם והסתר שבא כדי לגלות את הכוחות הפנימיים. וזה פשט ״כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת״, שכל עניין הניסיון זה רק דבר שהעמיד בתור לבוש, העלם והסתר, כדי לגלות את הדעת, את הכוח העצמי, כוח האמונה שיש אצל יהודי. וכשיש את ההעלם והסתר, יהודי תופס את זה והוא צועק עד מסירות והוא מגלה את ה-- אז מיד נשבר כל המציאות הזאת ואז מתגלה האמת. והאמת היא שיהודי רוצה להיות קשור לקדוש ברוך הוא, וזה הנקודה של פרק כ"ט פה. הנקודה של פרק כ"ט בתניא. אז הרבי נותן לנו כאן את היסוד בעבודה בעניינים עיקריים בעצם, כמו שהרבי אמר. יש פה עניין של לפעמים טמטום הלב. אתה רוצה לעבוד את השם, אתה רוצה להתפלל אבל לא הולך. טמטום הלב. לפעמים יש גם טמטום המוח. אדם רוצה לעשות אתכפיא וכולי, אז הרבי אמר טמטום הלב. אז צריכים לדעת שהטמטום הלב זה קליפה וסטרא אחרא שמגביה עצמו כנשר, ולשבור את טמטום הלב. אז יש שני אופנים. יש אופן מלמטה למעלה, שזה על ידי חשבון הנפש והתבוננות על שבירה. שבירה, זה כמובן באופן אחד, ויש אופן מלמעלה למטה בדרך גילוי אור, שזה על ידי השבירה, הצעקה, ״ירגיז״, שכתוב לפעמים בחסידות שאחד זה יש מעלה בכל אחד. יש מעלה שמגיעה על ידי התבוננות וחשבון הנפש, שזה השבירה. זה יותר בפנימיות, אבל לפעמים צריכים. כשיש גסות מאוד גדולה אז צריכים את השבירה בדרך גילוי, על ידי צעקה, על ידי הכאה. ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, על ידי שתי היצרויות האלה. אז הרבי נותן. על ידי זה מבטלים את כל הלבוש של ההעלם והסתר של הקליפה וסטרא אחרא, ואז מתגלה אצל יהודי הנשמה, החלק

29:23 דובר 1 אלוקה ממעל ממש, ובכוח זה הוא מתג-- נדלק הניצוץ, כמו שאומר המשל, על ידי זה יאיר שמאיר אור הנשמה, ואז הוא יכול להתפלל ולעבוד את השם בשמחה וטוב לב.