לקוטי אמרים תניא - פרק כ"ו - חלק ג׳

00:01 אנחנו אוחזים פה בפרק כ"ו, באמצע הפרק. האלטער רבי מביא את פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה. הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". אז על זה בא פירוש האר"י ז"ל. הסברנו בשיעור הקודם מהו פירוש האר"י ז"ל. האר"י ז"ל מפרש לא כמו רש"י, שלא עבד את הקדוש ברוך הוא בזמן שהיה לך השמחה וטוב לבב מרוב כל. הוא מדבר על הזמן, אלא שמדבר על האדם שהוא עבד את השם. כן עבד, אבל לא עבד אותו בשמחה. על עצם העניין שהיה חסר שמחה בעבודת השם, על זה מגיע עונש. אמרנו שגם כן הרמב"ם לומד ככה פשט. הרמב"ם, הלכות לולב, סוף הלכות לולב, גם כן מביא אותו עם אותו ביאור בפסוק. אחד מההסברים למה האלטער רבי דווקא מציין לאר"י ז"ל ולא לרמב"ם, למרות שהאלטער רבי לא מחויב לציין. ובכן, הוא יכול לציין גם לאר"י ז"ל לכתחילה, אבל מה שיש כאילו גם כן, שהדיוק באר"י ז"ל זה שהוא גם כן מסביר את המשך הפסוק. האר"י ז"ל מסביר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". מה, מהו הדיוק של "מרוב כל"? אז האר"י ז"ל מסביר שמרוב כל זה מכל דבר בעולם. שהאר"י ז"ל אומר בפירוש, כאילו אם אתה מתבונן, כאילו יצויר שהיית מקבל כל הון עולם או משהו גדול מאוד, כן? כל מה שאתה יכול לצייר לך מהדברים בעולם שיביאו לך שמחה, כן? אז על זה אומרים: ודאי בן אדם יקבל כל מיני דברים טובים שהוא חולם עליהם בעולם, הוא יהיה שמח. אז על זה אומרים שהשמחה שצריכה להיות בעבודת השם, שיהודי מתבונן על הזכות הגדולה שהוא יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא, אז צריך להיות

02:10 אצלו שמחה וטוב לבב מרוב כל. שמחה יותר גדולה מכל תענוגי וכל הדברים, מכל הדברים בעולם שיכול להשיג אותם. שמחה זה, זה הרמב"ם לא אומר את זה. זה אומר האר"י ז"ל. ולכן האלטער רבי הביא את האר"י ז"ל, כי שם הוא מוסיף גם את האות הזה, שזה מוסיף עוד יותר בגודל השמחה שצריכה להיות בעבודת השם. בחסידות מביאים גם כן את הפסוק, הביאור הזה. יש מאוד מעניין בליקוטי תורה. יש מהאלטער רבי מאמר ידוע שזה מתחיל, אחד מהשבע ברכות, "שוש תשיש". ליקוטי תורה, פרשת תזריע. שם יש מאמר של האלטער רבי: "שוש תשיש ותגל העקרה". האלטער רבי שם מביא גם כן את העניין הזה של עבודת השם בשמחה. "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה". האלטער רבי מסביר גם כן את גודל העילוי של שמחה, ושם האלטער רבי מסביר עוד ווארט מאוד יפה, מאוד מעניין, וזה נוגע בעבודה בפירוש של הפסוק. הפסוק אומר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך". האלטער רבי שואל: כזה עונש? רק בגלל שהיה חסר שמחה, שמגיע לבן אדם כזה עונש? "תחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", ולכן "ועבדת את אויביך". מה, מה כאן העניין? אז האלטער רבי אומר כזה ווארט. האלטער רבי אומר שזה לא עונש, אלא זה תוצאה. שבן אדם צריך לדעת שכשעושים חשבונות, למעלה גם כן עושים חשבונות. כשאדם נמצא במצב של עצבות או מרירות ומתחיל לעשות חשבונות, הוא גורם למעלה גם כן שיעשו חשבונות. ואז כשעושים חשבונות, אז זה יגיע למסקנה שבאמת לא מגיע לו. אם בן אדם הוא בשמחה, אז שמחה פורצת גדר. אין חשבונות. אז כשהבן אדם הוא

04:34 נהיה בשמחה, כוח השמחה זה כוח עצום. כמו למטה אומרים: שמחה פורצת גדר. כשאדם שמח אז אין הגבלות, ואז הוא רואה את הכל טוב, ואז הוא גם מוותר, ואז ככה זה טבע השמחה. שמחה שוברת כל המחיצות, כל המדידות והגבולות. אז כשהאדם הוא בשמחה, אז הוא גורם גם כן למעלה שמחה. וכשלמעלה יש שמחה, אז ממילא מתבטלים כל המדידות והגבולות. ואז הקדוש ברוך הוא סולח לך, מוחל לך ומשפיע לך כל טוב גם אם לא מגיע לך. אבל כשבן אדם חסר לו שמחה, "לא עבדת בשמחה", חסרה עבודה בשמחה. אז ממילא כשחסרה עבודה בשמחה, אז מתחיל להיות צמצום, דין. כשיש דין, אז ממילא נעשה "ועבדת את אויביך". הבן אדם נהיה עבד לעולם הזה, כי אז הוא, כי אז באמת לא מגיע לו שיקבל השפעה. מי אתה? וזה, זה, זה ביאור שהרבי מוסיף בביאור הפסוק "תחת אשר לא עבדת בשמחה, ועבדת את אויביך". זה ביאור שמובא בליקוטי תורה, פרשת תזריע. הרבי אומר שהרבה אנשים נופלים מזה וכולי, שבעבודת השם הם לא מצליחים. אבל הרבי אומר שזו טעות, שזו טעות כי הוא חושב שהוא צריך להיות במדרגה וכולי. אדרבה, צריך להיות עובד את השם עם שמחה, ואז מתבטלים כל המדידות והגבולות, ולמעלה משפיעים לך גם אם לא מגיע לך וכולי. לפי זה הוא מסביר כמה עניינים שמה. זה מאוד, מאוד יסודי בחסידות בפסוק הזה. יש עוד ביאור על הפסוק הזה, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". אבל זה נגיע להמשך הפרק, אז אנחנו נחזור לזה כשנלמד סוף פרק כ"ו. אבל בפרטיות גם כן יש בחסידות במאמרים, מאמרים של "החודש הזה לכם", יש גם כן ביאור מעניין.

06:37 ביאור נפלא שמוסבר באריכות במאמרים של הרבי גם כן, שהפשט "מרב כל" הולך על הגן עדן. גן עדן הרי נקרא בשם כל. כמו שאומרים בברכת המזון "בכל מכל כל". שלושה הטעימן הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא, אברהם יצחק יעקב, שנאמר "בכל מכל כל". אז אברהם כתוב "בכל", אצל יצחק כתוב "מכל" ואצל יעקב כתוב "כל". אז כתוב על זה. זאת אומרת שהעניין של עולם הבא נקרא בשם כל. בספר מסבירים גם למה. כי כל זה "כי כל בשמים ובארץ", ספירת היסוד, שזה המקור תענוגים, ומשמה מגיע כל תענוגי גן עדן וכולי וכולי. אז לפי זה מה פירוש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל"? שיהודי צריך להיות שמח בעבודת השם, בקיום המצוות, יותר אפילו מכל תענוגי גן עדן. זה הביאור. למרות שבגן עדן יש תענוג עצום ונהנים משכינה ויש ריבוי דרגות בגן עדן, למעלה גבוה על גבוה בגן עדן. אז השמחה שבעבודת השם, שבקיום המצווה, זה שמחה יותר גדולה מרב כל, מכל בחינת גן עדן. למה? כמו שמוסבר בתניא, כי כל הגן עדן וכל הגילויים זה האור העליון. מה שאין כן תורה ומצווה, זה קשר עם עצמות, וממילא השמחה בקיום מצווה צריכה להיות יותר גדולה מרב כל. על כל פנים, זה החלק הראשון של פרק כ"ו, שהרבי מסביר את הכלל גדול שצריך להיות בעבודת השם, שהדרך כדי לנצח את היצר הרע זה על ידי עבודה דווקא מתוך זריזות. וכדי להיות זריזות צריך להיות שמחה, ולטהר הלב מכל נדנוד דאגה ועצב ויגון. אסור שהבן אדם, לא יהיה לו שום דאגה ועצב, אז יכול להתעורר השמחה האמיתית של הנשמה והקדוש ברוך הוא, ואז אתה יכול על ידי

08:35 השמחה, הבן אדם יכול לעבוד את השם בזריזות ולהתגבר על היצר וכל העניינים. זה זה הנקודה שהאלטער רבי בא להסביר. עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה, והאלטער רבי אומר: "והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא". כיוון שהאלטער רבי אומר שכדי לעבוד את השם בזריזות צריך להוציא את כל הדאגות, אז האלטער רבי כאן עכשיו הולך להסביר בפרק הזה וגם בשני הפרקים הבאים, יהיה כל מיני עניינים של דאגות שיכול להיות אצל בן אדם, דברים שמבלבלים לשמחה, והאלטער רבי ייתן לנו את העצות איך אנחנו מורידים את כל הבלבולים שיכולים להפריע לעבודה בשמחה. אומר האלטער רבי: "והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני". האלטער רבי מחדש, לא רק דאגות בעניינים המותרים, עניינים צדדיים, אפילו דברים עיקריים. יש את העניינים של בני חיי ומזוני, האלטער רבי, ואפילו שהם דברים שבן אדם צריך אותם, זה חלק מקיום האדם. כל בן אדם נורמלי ובריא צריך את העניין של בני חיי ומזוני. כשחסר בעניינים האלה, אז בטבע האדם זה גורם לו לדאגות, דאגה. איך אנחנו מוציאים את הדאגות מכל העניינים האלה? אומר האלטער רבי: "מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה וכולי", אז צריך להתבונן במה שהגמרא אומרת, שבן אדם צריך לברך על הכל את הקדוש ברוך הוא. הגמרא, ידוע, "כשם שמברך על הטובה וכולי". מה כתוב בהמשך הגמרא הזאת? כך מברך על הדברים שהם לא טובים. כמו שאדם צריך לברך את הקדוש ברוך הוא בדברים הטובים, זה בסך הברכה, זה שם מביא את כל הנוסח ברכה שאומרים. אז גם דברים לא טובים גם צריך לברך. ופירוש שבגמרא, הגמרא

10:37 שם אומרת: מה זאת אומרת "כשם שמברך"? זה הרי לא אותה ברכה. מה זאת אומרת כשם שמברך על הטוב כך מברך על הרע? זה ברכה אחרת. יש ברכה שהחיינו ויש ברכה, זה ברכות שונות. הגמרא מסבירה: לקבל בשמחה. הפשט כשם שמברך על הטוב ועל הרע זה לא בנוגע לנוסח הברכה, זה בנוגע לאיך הבן אדם אומר את זה ואיך הוא מקבל את זה. כמו שבדבר הטוב בן אדם נהיה שמח, מקבל את זה מתוך שמחה, אז גם בדברים של איפכא טבא בן אדם צריך לקבל את זה בשמחה, כמו שמחת הטובה הנראית ונגלית. הנגלית ונראית. השמחה שצריך לקבל את הדברים בדיוק כמו שאתה מקבל דברים נגלים. איך? איך? איך באמת אתה פועל את זה? איך? מה? איך שייך כזה דבר? איך בן אדם יכול לקבל בשמחה כשיש לו בעיות רחמנא ליצלן בעניינים של בני חיי ומזוני? איך הוא יכול? איך הוא יכול לקבל את זה בשמחה? אז דבר ראשון האלטער רבי אומר פשוט: כי גם זו לטובה. ההנחה שצריך להיות אצל יהודי שגם הדברים שהם כלפי חוץ נראים שהם לא טובים, אז גם זו לטובה. הם גם כן דברים טובים בעצם. רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר. כן, זה לא נראה לעיני בשר, אבל בעצם גם הדברים האלה הם דברים טובים, גם זו לטובה. כולנו יודעים שהעניין של גם זו לטובה זה סיפור של הגמרא על נחום איש גמזו, שהוא היה הולך למלך. הוא הלך עם התכשיטים ועם כל האבנים טובות ומרגליות, ובאמצע הדרך גנבו לו את הכל, שמו לו עפר, והוא אמר גם זו לטובה. ואז התברר שדווקא העפר הזה הציל אותו, הציל את, הציל, ביטל את הגזירה.

12:26 כי התגלה שהעפר הזה השתמשו בזה בשביל המלחמה וכו', כל הנס שקרה עם העפר. אם הוא היה מביא אבנים טובות ומרגליות למלך, לא צריך אבנים טובות, לא חסר לו. דווקא כשהיה מתפעל מזה הוא היה מבטל את הגזירה. דווקא בגלל שהיה דבר חידוש כזה, זה פעל אצל המלך, ביטל את הגזירה. אז זו העבודה של גם זו לטובה, שהרע עצמו נהפך לטוב. אז זה היהודי צריך להבין מהסיפור הזה. יהודי צריך. זה לא רק סיפור שקרה עם נחום איש גמזו, אלא זו האמת האלוקית. זו האמת האמיתית, האמת האלוקית, האמת האמיתית. ואיך יהודי צריך להסתכל על כל מצב בעולם, גם דברים בעולם שהם כלפי חוץ נראים באופן של היפך הטוב. אז הוא צריך לדעת שזה רק כלפי חוץ. אבל לפי האמת גם זו לטובה. אלא מה? יש שני סוגים של טובה. יש טובה נראית ונגלית, ויש טוב שזה לא בגלוי, זה טוב מכוסה, אבל לא בגלל שזה מכוסה זה פחות טוב. אדרבה, כמו שהרב עכשיו הולך להסביר, שהטוב המכוסה זה מגיע ממקום אפילו יותר נעלה. כלפי חוץ זה מתקבל באופן כזה, אבל לפי האמת הטוב הזה זה טוב נעלה ביותר, ולכן לקבולי בשמחה כמו בשמחת הטוב. סתם, יש פה דיוק מעניין, כי הלשון של חז"ל זה כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה. אז רואים אצל הרבי בליקוטי שיחות בשני מקומות, שבמקום אחד הרבי כותב שהדיוק ״כשם״ זה רק כשם, זה לא ממש אותו דבר. יש מקום אחד בליקוטי שיחות שהרבי מסביר שסוף כל סוף זה רק כשם, כ"ף הדמיון. סוף כל סוף זה דבר שבגלוי זה דבר היפך הטוב. אי אפשר להיות שמחה אותו דבר

14:22 כפשוטו. כן, דבר שזה טוב נגלה, טוב נראה, אז אדם מרגיש את זה. דבר שאתה לא מרגיש אז זה פועל וזה כואב. פועל, זה כואב. ובן אדם הוא לא טיפש, הוא מרגיש צער. כשכואב זה כואב. אלא מה? הוא צריך לעבוד על עצמו כדי להבין את האמונה. אז במילא זה לא מפריע לו לשמחה. אבל זה לא ממש באותה רמה. הרבי מסביר את זה. אנחנו עוד נדבר על זה בעזרת השם בהמשך השיעורים, כי יש כמה אופנים בתניא איך הוא מסביר את העניין של קבלת ייסורים. יש פרק כ"ו. יש יותר מזה באגרת הקודש, שהרב מסביר באופן אחר. יש שלושה ארבעה מקומות בתניא. פעם דיברנו על זה כבר גם כן, כשלמדנו אגרת הקודש י"א. אם אתם זוכרים, דיברנו כבר שיש כמה דרגות בעניין של קבלת ייסורים. אז הדיוק של ״כשם״ לפעמים מוסבר באופן כזה. במקום אחר הרבי בליקוטי שיחות מדגיש הפוך, שהדיוק ״כשם״ זה אדרבה, בכל התוקף, שזה ממש. יש פה דיוק גם כן שברמז אולי, זה שהרב כתב כו'. כי הרי בתניא ידוע שיש לפעמים שהרב כותב כו' ויש לפעמים שהרב כותב וכו'. מה ההבדל? אז בדרך כלל מסבירים שכשכתוב וכו' עם ו', כי נוגע גם ההמשך. כשכתוב כו' בלי ו' זה בגלל שעיקר זה נוגע החלק הראשון. ההמשך גם נוגע. לכן הוא כתב כו' אבל בלי ו', כי כאילו העיקר, כי הרב רוצה להדגיש שהעיקר הוא מתכוון לחלק הראשון. כי הרי כאן הרב הרי מתכוון לחלק השני. הרב מדבר פה על העניין של ״מברך על הרעה״. האלטער רבי הרי מעתיק פה רק חצי ממאמר חז"ל. כן, ״כשם שמברך על הטובה״. אבל הוא מתכוון הרי גם

16:21 לחלק השני. אדרבה, זה הוא רוצה להגיד, כן, שצריך להיות שמחה גם על הדברים הלא טובים כמו על הדברים הטובים. אף על פי כן, האלטער רבי לא מביא את החלק השני של מאמר חז"ל והוא רק כותב כו' בלי ו'. אז זאת אומרת האלטער רבי רוצה להדגיש שעיקר הלימוד זה מהחלק הראשון דווקא, מזה שכתוב ״כשם״, זה מה שהאלטער רבי רואה. כמו שמחת הטובה הנראית ונגלית. האלטער רבי רוצה להדגיש מהמילים של חז"ל שמזה שחז"ל אמרו ״כשם שמברך על הטובה״, דווקא מהחצי הראשון של מאמר חז"ל. אז מובן שקבלת ייסורים בהווה, קבלת ייסורים בשמחה, צריך להיות באותו תוקף, באותו שטורעם, באותה חיות, כשם. למה? כי כשאתה מגיע להכרה שכל העניינים הם טוב מהקדוש ברוך הוא, זה הכל טוב. רק שטוב מכוסה. אבל אדרבה, דווקא טוב מכוסה מגיע ממקום יותר נעלה. כמו שהוא אומר, אז יש את הכוח שיהיה כשם, שיהיה לו קבלת הייסורים בשמחה באותו תוקף. זה זה בדיוק פה, בזה שהאלטער רבי אומר כו' ולא אומר וכו'. אז מה הביאור? אז האלטער רבי מסביר מה זאת אומרת שגם זו לטובה, רק שאינה נראית ונגלית. למה באמת יש טוב שזה נראה ונגלה ויש טוב שזה לא נראה ונגלה? אז האלטער רבי מבאר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא. הטוב הזה שהוא לא בגילוי מגיע ממקום, זה שזה לא טוב הנראה והנגלה זה לא סתם עניין חיצוני. אדרבה, כי זה מגיע מעולם יותר גבוה. השפע אז החסד של הקדוש ברוך הוא יכול להיות משני מקומות, מעלמא דאתגליא ומעלמא דאתכסיא. כשהשפעת החסד זה מעלמא דאתגליא אז החסד הוא בטוב נראה ונגלה. כשהחסד מגיע מעלמא דאתכסיא אז החסד הוא באופן של

18:18 דאתכסיא. עכשיו כל אחד מבין שעלמא דאתכסיא זה עולם יותר גבוה, ושם האור של הקדוש ברוך הוא יותר נעלה. ודאי. ולכן צריך להיות הקבלה בשמחה. עוד מעט נראה. שהוא ו' ה' משם הוי' ברוך הוא, עלמא דאתגליא זה ו' ה'. עלמא דאתכסיא י' ה'. אחד מהחילוקים שיש בין עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא זה ההבדל בין שם י' ה' לשם ו' ה'. מה ההבדל בין י' ה' לו' ה'? אומרים את זה כל יום בתפילה. כן, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ליחדא י' ה' בו' ה'. מה העניין של ליחדא י' ה' בו' ה'? מה העניין של י' ה' ו' ה'? אז ההבדל בין י' ה' לו' ה' זה כמו שכתוב, "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו". שם י' ה' זה נסתרות, שזה העניין של חכמה ובינה. חכמה ובינה זה נסתרות כי זה למעלה מעולמות. כמו שאומרים במאמר של הבר מצווה גם כן, שי' ה', חכמה ובינה, מוחין, זה למעלה מעולם. כמו בנפש האדם. שכל זה לא מגלה שייכות לזולת. השכל זה לעצמו. מה שאין כן מידה זה לזולת. מלכות עוד יותר זה לזולת. ולכן שם י' ה' זה עלמא דאתכסיא. שמה זה הקדוש ברוך הוא עם עצמו כביכול. מה שאין כן ו' ה', העניין של המשכה זה איך שהקדוש ברוך הוא מתגלה בעולמות, שזה העניין של עלמא דאתגליא. עכשיו י' ה'. כל אחד מבין שהאותיות י' ה' זה דרגה הרבה יותר גבוהה מאותיות ו' ה'. י' ה' זה החלק העליון של שם הוי'. שם הקדוש ברוך הוא נמצא באופן הרבה יותר גלוי, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר גבוה ויותר נעלה. מה שאין כן ו' ה', העניין של צמצום. ו'

20:09 זה צמצום. זה המשכה. זה שהקדוש ברוך הוא יורד להתקשר אל העולמות. אז שמה זה כבר ירידה. זה כבר נושא צמצום, ירידה, אז זה דרגה יותר נמוכה. אז-אז י' ה' זה למעלה מו' ה'. על דרך זה בעניין העולמות, עלמא דאתכסיא הוא הרבה יותר נעלה מעלמא דאתגליא. בעלמא דאתכסיא מאיר האור האלוקי באופן יותר נעלה, וזה גופא הסיבה שזה באופן של אתכסיא. מצד גודל הגילוי, מצד גודל האור. בחסידות אנחנו יודעים כבר במאמרים שאומרים כל בוקר, אומרים יוצר אור ובורא חושך. אז מובא בחסידות שכשאומרים יוצר אור צריך לנשק את התפילין של יד. כשאומרים בורא חושך צריך לגעת בתפילין של ראש. אז יוצר, עולם היצירה יותר נמוך. תפילין של יד יותר נמוך. מה כתוב על זה? יוצר אור. ודווקא בורא, עולם הבריאה יותר גבוה, כתוב חושך. איך יכול להיות כזה דבר? עולם הבריאה חושך? עולם הבריאה עולם יותר גדול. תפילין של ראש. חושך. אלא זה ההבדל של עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא. תפילין של יד זה עלמא דאתגליא. אז האור, מה פירוש אור? אור הכוונה שאנחנו יכולים לראות את זה. לגבי המקבל. אנחנו יכולים ליהנות מזה, בשבילנו זה אור. עולם הבריאה זה עלמא דאתכסיא. יש שם אור הרבה יותר נעלה, אבל כלפי המקבל הוא לא יכול ליהנות מזה, בשבילו זה חושך. חושך למטה, לא לגבי עצמו. מצד גודל האור, גודל התוקף, כמו שהרבה אור הוא לא יכול לראות, לא יכול ליהנות. אבל האור מצד עצמו הרבה הרבה. האור הזה שעליו נאמר בורא חושך זה אור הרבה יותר גבוה. על דרך זה גם פה. זה שאנחנו פה למטה רואים את המציאות באופן שחסרון של עניין של רע, ייסורים, עניינים בלתי רצויים וגשמיות. זה

22:15 מצד ההתלבשות והכלי. אז הכלי הוא באופן כזה שהוא לא יכול לקבל את האור. אבל מה נמצא בתוך העניין הזה? ההשפעה האלוקית שיש פה בדבר הזה, ההשפעה האלוקית ממקום הרבה יותר גבוה, הרבה יותר נעלה, וזה גופא הסיבה למה ההשפעה מתגלית באופן כזה של חושך. אז יוצא שהעניין של הייסורים, העניין הזה, האור האלוקי שנמצא במקום הזה, זה ממקום הרבה יותר גבוה, אור אלוקי שם הרבה יותר חזק. ולכן בנוגע לייסורים כתוב י' ה', וזהו שכתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה" וגומר. זה הסיבה למה כתוב העניין של י' ה' בנוגע לייסורים. "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". זאת אומרת, מה הפסוק רוצה להגיד? אשרי הגבר. מה זה אשרי הגבר? האשרי הוא שתיסרנו י' ה'. כי כשמתבונן שדווקא בייסורים נמצא אור יותר גבוה של הקדוש ברוך הוא, השפעה אלוקית יותר נעלית, אז אשרי הגבר שעל ידי הייסורים הוא מתחבר עם הקדוש ברוך הוא איכשהו במדרגה של עלמא דאתכסיא, י' ה' דווקא, שזה בחינה יותר גבוהה באלוקות. וגומר. היה פעם פארברענגען, הרבי דיבר על זה. שבת ויקהל פקודי תשמ"ח. אז הרבי דיבר על הזוהר שכתוב בזוהר. זוהר ויקהל, זוהר פקודי. הרבי דיבר על זה על הפרשה. אז זה אומר "אשרי שאל יעקב בעזרו". איך כתוב? "שברו על ה' אלוקיו". והתרגום ירושלמי, "אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ה' אלוקיו". מה פירוש שברו? שהוא מאמין, שהוא מחכה, הוא מצפה, הוא מקווה. שברו מלשון תקווה. לא לשון רגיל, אז הזוהר שואל מה זה הלשון שברו? למה לא כתוב מילה יותר רגילה? אז הזוהר אומר אל תקרא שברו אלא שיברו. "אשרי שאל יעקב בעזרו", שיברו על

24:28 הוי' אלוקיו. השברו, השבירה, שגם במצבים של שבירה אז הוא מוסר את עצמו לקדוש ברוך הוא. מצבים של העלם והסתר, מצבים שיש חסר, שבירת הגוף, שבירת ה-- אז גם בשברו על הוי' אלוקיו, שהוא יודע שהקדוש ברוך הוא נמצא בזה. אשרי מי שבן אדם זה-- הרבי סיפר, זה היה אחרי כ"ב שבט, בשנת תשמ"ח, זה היה מיד בפארברענגען הראשון שהרבי התוועד אחרי כ"ב שבט, שבת, שבת מברכים חודש ניסן, שבת החודש. הרבי דיבר על העניין הזה, שברו על הוי' אלוקיו. אז האלטער רבי פה בתניא, האלטער רבי דורש פה מהבינוני שזה צריך להיות אצלו הדרך איך הוא מתרומם מעל הדאגות הגשמיות. זה לא פשוט בכלל. האלטער רבי דורש פה בעבודת הבינוני, האלטער רבי אומר שאיך יהודי יכול להתגבר על הדאגות. האלטער רבי דורש יהא עבודת השם בשמחה. זה כלל גדול כדי לנצח את היצר צריך להיות שמחה בלי שום דאגות. כשיש לך דאגות, עניינים גשמיים, אתה צריך לעבוד על עצמך, על העניין הזה של גם זו לטובה. להתרומם בעניין הזה ולהתבונן שפה בהשפעה הזאת, העניין הזה מהייסורים האלה זה מגיע ממקום יותר גבוה. זה מגיע משם, מעלמא דאתכסיא, וכאן האור האלוקי מאיר באופן הרבה יותר נעלה אף על פי שכלפי חוץ לא רואים את זה, אז זה מרומם את האדם, להרים אותו למקום כזה שהדאגות, שהייסורים האלה לא תופסים מקום אצלו. ואדרבה, זה לא מפריע לו לשמחה, אלא אדרבה זה השמחה היא הרבה יותר נעלית כמו שהאלטער רבי עכשיו הולך להמשיך, העניין של שמחים בייסורים. כשאתה מרגיש שכאן נמצא האור האלוקי ממקום הרבה יותר נעלה, שעל ידי הייסורים אתה מתקרב לקדוש ברוך הוא ומתקרב לקדוש ברוך הוא לדרגה יותר נעלית

26:23 בקדוש ברוך הוא, אז זה גורם אצל אדם שמחה גדולה וזה מבטל אצלו את הדאגות מהעניינים, הייסורים הגשמיים.