לקוטי אמרים תניא - פרק כ"ו - חלק ב׳

00:00 אנחנו אוחזים פה בפרק כ"ו. אז האלטער רבי התחיל פה פרק כ"ו עם הכלל גדול. מהו הכלל גדול? הכלל גדול זה שעבודת השם צריכה להיות באופן של זריזות, הנמשכת משמחה. מה שאין כן כשהעבודה באופן של עצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב, אז אפילו אם הוא גיבור יצר אז הוא יפול. זה היסוד פה וזה הכלל גדול. עבודת השם צריכה להיות דווקא באופן של זריזות, שהזריזות מגיעה מתוך שמחה, פתיחת הלב. דווקא כך אפשר לנצח את היצר. בשיעור הקודם אמרתי לכם עוד על כלל גדול. הסתכלתי אבל בפנים אז שהרבי מציין לפרק ט"ז, ושם עולה עוד קצת אחרת מה הדיוק של כלל גדול. שכלל גדול, הרבי אומר בהערות לתניא, בפרק ט"ז בתניא, שהדיוק בכלל גדול זה שגדול בא להוסיף בזה שזו עבודה גדולה. ככה הרבי מדייק שהתיבות כלל גדול, יהיה פירושו שמה בפרק ט"ז, שזו עבודה גדולה, שיהיה זה להשתלט, שהמוח שליט על הלב, שצריך להיות העניין הזה עבודה גדולה וגם השכר הוא שכר גדול. ככה הרבי כותב שם בהערות. וכאן בפרק כ"ו הרבי מציין לפרק ט"ז, מה שמשמע הרבי גם כאן לומד שהעניין הזה של עבודה מתוך שמחה, שזה מה שמביא לזריזות, גם כן זה עניין של כלל גדול, כי זו עבודה גדולה. בפשטות הרי על שמחה נאמר הלשון עבודה גדולה. הרמב"ם הידוע בהלכות לולב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות עבודה גדולה. אז זה גם כן עניין של עבודה גדולה וגם השכר גדול. כפי שאנחנו רואים פה בתניא עצמו בהמשך בפרקים הבאים, כשהוא מסביר את גודל העילוי של עבודה מתוך שמחה, כשהוא מסביר בפרקים שאחרי זה. על כל פנים, ממשיך הלאה בפנים, אנחנו אוחזים אחרי הנקודה: ומה שכתוב. אומר האלטער רבי: ומה

02:27 שכתוב ״בכל עצב יהיה מותר״. לכאורה יש פה שאלה. אתה אומר שעבודת השם צריכה להיות דווקא על ידי זריזות שנמשכת משמחה, וצריך כדי שתהיה שמחה, אסור שיהיה לך שום נדנוד דאגה ועצב ואינו. הרי יש פסוק מפורש שכתוב הפוך: ״בכל עצב יהיה מותר״. הפסוק אומר ״בכל עצב יהיה מותר״. משמע שבעצבות יש מעלה. אז יש כן מעלה בעצבות. עכשיו הפירוש הפשוט בפסוק ״בכל עצב יהיה מותר״, המפרשים מפרשים עצב זה עניין של יגיעה. לא מדברים על עצבות. רוב המפרשים מתרגמים עצב על דרך כמו שכתוב באדם הראשון, שם שהקדוש ברוך הוא אמר לו ״בעצב תלד בנים״. עצב מלשון יגיעה, זה העניין של עצב. אבל האלטער רבי מתרגם עצב בפשטות גם כן. עצב זה גם כן עניין של מידת, העניין הוא עצבות. וכאן אומרים ״בכל עצב יהיה מותר״. משמע שיש מעלה בעצבות. פירוש שיהיה איזה יתרון או מעלה מזה, שיוצא דבר טוב מהעניין של עצבות. איך זה מתאים עם מה שאומרים שצריך להיות טהרת הלב, שלא יהיה לו שום דאגה ועצב ואינו? מתרץ האלטער רבי: אדרבה, מלשון זה משמע שעצב כשלעצמו אין בו מעלה. אדרבה, לא רק שזו לא קושיה, זו דווקא ראיה. מלשון ״בכל עצב יהיה מותר״ אומר שלא העצב עצמו הוא המותר. עצב עצמו זה דבר לא טוב. אין בו מעלה. רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון. הפסוק אומר שלפעמים צריכים את העצב בשביל התועלת שיבוא אחר כך מזה. לא שהעצב עצמו יש בו מעלה. עצב עצמו אין בו שום מעלה, אלא מה, בגלל שלפעמים יכולה לצאת מזה מעלה בעניין אחר. רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה האמיתית בה' אלוקיו הבאה אחר העצב האמיתי. אדרבה,

04:45 מהפסוק הזה הרי הוא אומר בפירוש נפלא, דווקא מכאן ראיה שהעניין זה לא העצבות, העניין זה השמחה. ״בכל עצב יהיה מותר״ אומר שהעצב עצמו לא טוב, אבל כשיש עצב יכול לצאת מזה משהו טוב. יכול לצאת מזה דבר חיובי. מהו הדבר שיכול לצאת מהעצב הזה? המותר זה השמחה שבאה אחרי העצב. והיינו השמחה האמיתית בה' אלוקיו הבאה אחר העצב האמיתי. מה פירוש העצב האמיתי? עצב אמיתי הוא מתכוון, לא חס ושלום עצב אמיתי כפשוטו, אלא עצב אמיתי כמו שהרבי מוסיף ב־ ב־ ב־ ב־ ב־ ב־ בשיעור בספר התניא. העצב כשהוא אמיתי. כשהעצב האמיתי הכוונה כשהעצב הוא כשהוא אמיתי. זאת אומרת כשהעצב מגיע מצד אמיתי, שזה חשבון הנפש מהעניינים בלתי רצויים, כמו שאנחנו נלמד בהמשך הפרקים. מה זה החשבון הנפש שגורם לעצב הזה? אז כשהעצב מגיע מהצד האמיתי, אז נכון, גם אז אין מעלה בעצם עצב של עצב, אבל התוצאה מזה, שיבוא מזה אחר כך השמחה, אז זה יהיה משהו. לעתים מזומנים על עוונותיו במר נפשו ולב נשבר, שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא. מה גורם העצב הזה? זה שובר את רוח הטומאה וסטרא אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לבין אביו שבשמים. זה שובר את המחיצה שיש בין יהודי לקדוש ברוך הוא. על ידי העוונות הרי נוצרה מחיצה של ברזל. כדי לשבור את המחיצה של ברזל צריכים את העניין של העצבות מהעוונות, שזה שובר את המחיצה של ברזל. אז העניין הזה זה לא מטרה, זה רק אמצעי. כי כאן העצבות זה לא המטרה. העצבות עצמה זה לא טוב, רק זה אמצעי. צריכים לשבור את המחיצה של ברזל. אז כדי לשבור את זה צריכים עצבות. אבל ברגע שנשבר

06:46 המחיצה של ברזל, אז להפך, אז מתעוררת השמחה. ואז כמו שכתוב בפסוק, "זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה". ואז יקוים בו רישא דקרא: "תשמיעני ששון ושמחה". אדרבה, המטרה זה השמחה. "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". מה האלטער רבי אומר פה? מה ה... מה כאן הביאור? המון אפשרויות. אם עצב זה דבר שאין בזה שום מעלה, כמו שהאלטער רבי אומר קודם, אין שום מעלה בעצבות לעולם, אז מה פירוש שכאן העצבות, פתאום זה הופך להיות למעלה? אבל זה לא המעלה בעצבות, זה המעלה, זה השמחה שבאה אחר כך. אבל לפועל רק על ידי עצבות אפשר להגיע לזה. אז אם ככה העצבות זה כן דבר חיובי. מה בדיוק הביאור פה באלטער רבי? מה ההסברה פה? מצד אחד האלטער רבי שולל לגמרי את העניין של עצבות בתור מעלה. מצד שני האלטער רבי אומר אבל אף על פי כן בגלל התוצאה שיבוא מזה. מה ההסברה? אז ההסברה בעניין הוא, אז מה שהאלטער רבי רוצה להגיד פה זה מאוד מאוד פשוט. האלטער רבי רוצה להגיד פה יסוד. עבודת השם בשמחה זה המהות של יהודי מצד הטבע. כך צריך להיות הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. צריך להיות בשמחה ודווקא מתוך שמחה. זה הדרך. יהודי מתקשר לקדוש ברוך הוא. העבודה של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה בשמחה, וכמו שאנחנו נראה בפרקים הבאים, כל הביאור שעבודת השם יכול להיות רק מתוך שמחה, וזה הטבע האמיתי של יהודי. אלא מה? לפעמים יש משהו שמכסה. יש איזה משהו שמכסה על, על הקשר בין היהודי לקדוש ברוך הוא, ואז צריכים להוריד את הכיסוי. אז כדי להוריד את הכיסוי זה מה שהאלטער רבי אומר, יש מחיצה של

08:43 ברזל. המחיצה של ברזל לא נותנת לך להתחבר לקדוש ברוך הוא. יש פה איזה מ-- אז להוריד את הכיסוי, אז צריכים לפעמים עניינים. יש כלים להוריד את ה-- אז העניין של העצבות שאנחנו צריכים, ההתבוננות על הנפש, המרירות, כמו שנראה בהמשך, זה, זה עניין כדי להוריד את הדבר שמכסה, ואז ברגע שיורד הדבר המכסה אז מתגלה האמת, מתגלה הטבע, מתגלה היהודי. היהודי בעצם העבודה שלו זה רק בשמחה. דוגמה לזה, סתם כדי להביא דוגמה בפשטות בעולם, זה על דרך כמו שלפעמים בן אדם צריך, אה, צריך להקיא כדי שיוכל לאכול. לפעמים בן אדם יש לו משהו, שהוא ש-- שהצט-- התאסף אצלו איזשהו, איזשהו משהו לא טוב בגוף וזה גורם לו לכל מיני בעיות. אז אומרים לו שצריך לשתות איזשהו סם, איזה משהו כדי לנקות את ה-- לנקות את הסיסטם, כדי לנקות את הדברים שמפריעים. אף אחד לא יגיד שזה, זה האופן, זה הדרך לאכול. זה לא אוכל, זה לא. לפועל יש משהו שמפריע, אז צריך לנקות את זה. אז צריך לעשות איזו פעולה כדי להוציא את הדבר, ואז אתה יכול ל-- אתה יכול לאכול. על דרך זה גם פה אותו דבר. זה מה שהאלטער רבי אומר. עצבות זה לא עבודת השם. עצבות זה לא, זה הפירוש. עצבות מצד עצמה אין בה מעלה. עבודת השם זה רק שמחה. הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה שמחה. "עוז וחדוה במקומו". זה הדרך להתקשר לקדוש ברוך הוא. אין דרך אחרת. עצבות זה לא דרך. זה החידוש של האלטער רבי. פעם חשבו, לפני התניא חשבו שאפשר לעבוד את השם בדרך שמחה, בדרך עצבות. זה שתי דרכים בעבודת השם, וכך היה במוסר. וזה

10:38 לפני גילוי אדמו"ר הזקן, לפני גילוי החסידות. יש דרך לעבוד את השם בשמחה ויש דרך לעבוד את השם באופן של עצבות. זה גם דרך. אז זה האלטער רבי בא להסביר פה בפרק, כלל גדול האלטער רבי בא לשלול. עבודת השם זה רק שמחה. הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה רק בדרך השמחה. אי אפשר לעבוד את השם בדרך עצבות. אין כזה דבר, ולכן צריך להיות לטהר עצמו מכל מיני דאגה ועצב בעולם. יש לפעמים בעיה של איזושהי מחיצה. יש העלם והסתר, יש מחלה, יש ד-- עכשיו צריכים תרופה. זה דבר אחר לגמרי. אחת מהתרופות זה מרירות. יש תרופה כזאת גם כן, וזה מה שאומרים "בכל עצב יהיה מותר". העצב עצמו זה לא מעלה, לא, זה אין שום, אין שום מעלה בעצם העניין של מרירות. אבל התועלת על ידי זה שאתה תוריד את המחיצה של ברזל על ידי העצבות הזאת, זה גורם, כן, "תשמיעני ששון ושמחה", "זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה". הלב נשבר, זה שובר את רוח הטומאה של הסטרא אחרא. ברגע שנשבר הסטרא אחרא יכול להתגלות הנשמה ואז עבודת השם יהיה כמו שצריך להיות, עבודה מתוך שמחה. זה הפירוש פה בתניא, וזה מעניין, האלטער רבי מביא את הפסוק. הפסוק שהאלטער רבי אומר, וזה מדויק פה בתניא כמו כל מילה שמדויק בתניא, שהאלטער רבי מביא את הפסוק בפרק נ"א, והאלטער רבי אומר "ויקוים בו רישא דקרא". יש פה דיוק נפלא. "יקוים בו רישא דקרא". פסוק נ"א, פרק נ"א זה פרק התשובה. זה הפרק ש-ש-ששם דוד המלך כתב את העניין של תשובה. זה מה שהגמרא אומרת, כן, שדוד המלך, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

12:21 העניין של דוד המלך היה רק כדי להראות דרך התשובה. דוד לא היה ראוי לאותו מעשה. וכל העניין של דוד המלך עם בת שבע זה היה כדי שנלמד ממנו דרך התשובה, וזה מה שלומדים בפרק נ"א, ששם זה דרך התשובה. לכן אומרים את זה, כמו שהרב עכשיו הולך להגיד. כל לילה צריכים להגיד את הקפיטל הזה, כי זה קפיטל התשובה. מה אנחנו רואים בפרק נ"א? שם רואים את העניין שיש את העניין של מרירות והעניין של שמחה. מצד אחד הוא מסביר את העניין של לב נשבר ונדכא, שזה עבודה של מרירות ושל תשובה, תשובה תתאה. מצד שני הוא שם כותב את העניין של תשובה מתוך שמחה, תשמיעני ששון ושמחה, שכמו שהאלטער רבי יגיד באיגרת התשובה, שזה שתי הדרגות שיש בתשובה: קודם תשובה תתאה, אחר כך תשובה עילאה. כאן האלטער רבי לא מדבר על זה. כאן הוא מדבר בכללות העניין שהעבודה עצמה צריכה להיות בשמחה. עכשיו, איך הסדר שכתוב בפסוק? הרי יש דווקא בסדר: קודם כתוב בתהילים נ"א, כתוב תשמיעני ששון ושמחה, ואחרי זה כתוב לב נשבר ונדכא. כי הסדר הרי זה הפוך. קודם זה לב נשבר ונדכא ואחר כך זה תשמיעני ששון ושמחה. הסדר זה קודם מרירות, אחרי זה שמחה. זה שהרי דווקא כתוב תשמיעני ששון ושמחה, אז זה ראיה למה שהאלטער רבי רוצה להגיד. האלטער רבי כאן הרי רוצה להוכיח שהמרירות מצד עצמה אין בה מעלה. המעלה זה השמחה. ולכן גם כן פה בפרק נ"א, שדוד המלך מדבר על תשובה, אז הוא מקדים קודם כול תשמיעני ששון ושמחה. יהודי מה הוא מחפש? יהודי צריך לחפש שמחה. וגם כשאתה נמצא בקריאת שמע שעל המיטה, בתיקון חצות, בזמן של תשובה,

14:05 גם אז מה אתה מחפש? מה המבוקש? המבוקש זה שמחה. אלא מה? כדי להגיע לשמחה צריכים לשבור את המחיצה של ברזל. אז זה צריך להיות עניין של לב נשבר, וזה הרי דווקא: תשמיעני ששון ושמחה, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני. וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות, קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב. זה מה שהאריז"ל תיקן בתיקון חצות, להגיד את הקפיטל של למנצח בבוא, קפיטל נ"א בתהילים. זה הקפיטל שאומרים בתיקון חצות. אלו שאומרים תיקון חצות, ואנחנו גם כן אומרים את זה בקריאת שמע שעל המיטה. גם זה תיקון האר"י ז"ל, שזה הנוסח האר"י ז"ל לקריאת שמע שעל המיטה שלנו, שאומרים את זה בקריאת שמע שעל המיטה. כמו שהרבי הרש"ב כשייסד את תומכי תמימים, אז הוא, אז הוא, אז הוא אמר שלא יהיה סדר של תיקון חצות בישיבה. מאז כבר לא. לכן לא נוהגים אצלנו להגיד תיקון חצות, אבל אומרים קריאת שמע שעל המיטה. והוא אמר שקריאת שמע שעל המיטה, שמה נמצאת העבודה של תיקון חצות, ואנחנו רואים שגם אומרים את הפרק הזה. הפרק הזה זה פרק עיקרי בעניין של תיקון חצות וקריאת שמע שעל המיטה. מה צד השווה בשני העניינים האלה? שאז העבודה היא עבודה שקשורה עם תשובה, מרירות. קריאת שמע שעל המיטה זה הזמן של חשבון הנפש. זה זמן התשובה. וידוי, שבן אדם עושה תשובה לפני שהולך לישון, ועל דרך זה תיקון חצות זה זמן של מרירות על חורבן בית המקדש, של הגלות, גלות השכינה, גלות הנשמה. כמו שמוסבר בביאור לתיקון חצות. בסידור, בסידורים הישנים נדפס שם המאמר ביאור של האר"י ז"ל. מה העניין של חורבן ירושלים, שזה החורבן

15:53 של העיר, שזה כל הנושא של תשובה. אז בשני המקומות האלה אנחנו אומרים את העניין של תיקון. מה אומרים? אומרים שם את הקפיטל הזה, למנצח בבוא. מה כתוב בפרק הזה? כתוב שצריך להיות שמחה. כדי להגיע לשמחה צריך להיות מרירות. וזה מה שהאלטער רבי אומר: למרירות עצמה זה לא המטרה. המרירות זה רק להסיר את המחיצה של ברזל, את המחיצה של ברזל, כדי שיוכל להתגלות מה שהנשמה בעצם, שזה העניין של השמחה. כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב, שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור מן החושך דווקא. אומר האלטער רבי, השמחה הזאת יש מעלה מיוחדת. כשהשמחה מגיעה אחרי המרירות, אז גם השמחה היא יותר גדולה. יש פה שני עניינים. חוץ מזה שעל ידי המרירות אני מוריד את המחיצה של ברזל, מוריד את ההעלם והסתר שיש על הנשמה, יש גם עוד עניין שהאלטער רבי מוסיף פה, שעל ידי זה שהשמחה באה אחרי המרירות, אז השמחה היא יותר גדולה. כיתרון האור מן החושך דווקא, כמו שכתוב בזוהר על פסוק ״וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך״. עיין שם ודי למבין. מה האלטער רבי רוצה, רוצה להגיד פה? האלטער רבי רוצה להגיד פה זה מה שכתוב, הרי בפסוק כתוב, כתוב בפסוק: ״וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך״. שלמה המלך בא ואומר שהוא ראה שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, שהחכמה יותר נעלית מהטיפשות כמו שהאור יותר נעלה מהחושך. הזוהר שואל: שלמה המלך? בשביל זה צריכים שלמה המלך? כל העולם לא יודע את זה? כל, כל, כל אחד, גם טיפש. לא צריכים להיות חכם כמו שלמה המלך כדי לדעת את זה.

17:45 שיש יתרון. אז הזוהר מסביר מה היסוד, מה הזוהר אומר. שהזוהר אומר, מה שלמה המלך רוצה להסביר פה? ששלמה לא אומר שהחכמה יותר טובה מהטיפשות כמו שהאור יותר טוב מהחושך. זה ודאי. שלמה המלך אומר שמן החושך אנחנו יכולים לראות את מעלת האור. מתי בן אדם יכול באמת להעריך את מעלת האור? מן החושך. אם אתה נמצא במקום של אור בטבע, אתה לא מעריך את מעלת האור. ברגע שיש מציאות של חושך, אז מעלת האור ניכרת על ידי החושך. על דרך זה מעלת החכמה זה על ידי הסכלות. לדעת את המעלה של חכמה, זה ניכר מתוך הסכלות. גם זה מה גדולה חכמה, אף לא יש בזה. גם זה שואלים, כן, מה כאן העניין? תראה, אז על פי תורת החסידות אנחנו יודעים שיש כמה ביאורים בעניין. תראה, לא ניכנס עכשיו לכל הביאור. האלטער רבי כאן כותב ברמז, ודי למבין. כן, האלטער רבי רומז מה שמובא במאמרים אחרי זה. כל הביאור שזה אחד מהחידושים בחסידות, כל העניין הזה שהיתרון האור מן החושך זה לא רק שעל ידי החושך רואים את מעלת האור ועל ידי הסכלות רואים את מעלת החכמה, אלא היתרון מן החושך. שהחושך עצמו נהפך לאור. זה יתרון האור מן החושך. כשהאור מגיע מתוך החושך, אז האור הוא אור יותר גבוה, יותר נעלה. על דרך זה החכמה כשמגיעה מתוך הסכלות. חסידות מסבירה שזה העניין של חכמות חיצוניות וכולי, ואז נהיה בזה חכמת השטויות, חכמה יותר נעלית, מוסבר בהמשך של יתרון. מאמר של פורים, כמה מקומות מוסבר העניין, גם אין כאן המקום להאריך בזה. מה שנוגע לענייננו פה בהמשך לפרק פה, מה האלטער רבי רוצה להגיד,

19:39 שדווקא מתוך המרירות אחרי קריאת שמע שעל המיטה, או על דרך זה אחרי תיקון חצות, ואז יש את העניין של המרירות. אחרי שאתה שובר את הלב בעבודת התשובה, בעבודת המרירות, אז השמחה שתבוא אחר כך זה כיתרון האור מן החושך. זו שמחה הרבה יותר גדולה משמחה שלא עברה את כל התהליך הזה של המרירות שלפני זה. ולכן כדי ללמוד בשמחה מיד אחרי תיקון חצות, זה כל העניין פה. ומקרא מלא דיבר הכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה. האלטער רבי מסיים ואומר, מסיים את החלק הזה ואומר שהעניין הזה של מעלת השמחה, יש על זה פסוק מפורש בתורה. התורה אומרת: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. אז רחמנא ליצלן, מה יהיה העונש שכתוב אחר כך? ועבדת את אויביך וכו' וכו'. אז האלטער רבי אומר, מהפסוק הזה רואים, מקרא מלא, עד כמה נוגע עבודת השם מתוך שמחה. והאלטער רבי מוסיף: ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה. מה האלטער רבי רוצה להגיד פה? אז כמו שמובא, כשלומדים את הפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב״, רש"י מסביר את הפסוק לא כמו שהם מסבירים פה. רש"י מסביר את הפסוק באופן אחר. רש"י אומר, ״תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה״ פירושו שאתה לא עבדת את השם בזמנים שהיה לך שמחה וטוב לבב. הפסוק אומר פה, זה אמצע הקללות, כן? אז רש"י אומר, פשט הפסוק לא מדבר פה על עבודת השם מתוך שמחה. הפסוק אומר, מכיוון שלא עבדת את הקדוש ברוך הוא בזמנים הטובים לפני הקללות, כשהיה לך שמחה וטוב לבב ומרוב כל, ואז לא

21:27 עבדת את השם, אז לכן ״ועבדת את אויביך״, תצטרך לעבוד את אויביך. זה הפשט, זה המשך הפסוק. זה מובן? לכן רש"י לומד ככה פשט. אבל האר"י ז"ל מסביר את הפסוק באופן אחר. תחת אשר לא עבדת אותו בשמחה. העונש שמגיע לך, הפסוק פה מדבר, העונש הוא בגלל שהיה חסר שמחה. עבדת את השם, אבל בגלל שלא עבדת אותו בשמחה, אז רחמנא ליצלן מגיע על זה עונש. אז בגלל זה מה שהאלטער רבי אומר, אז מכאן רואים עד כמה נוגע עבודת השם מתוך שמחה, עד כדי כך שאם בן אדם עובד את השם, קיים את כל התורה ומצוות, אבל היה חסר לו שמחה, אז אומרים על זה ״ועבדת את אויביך״. יש פה אריכות שלמה, בעזרת השם בשבוע הבא נדבר יותר בפרוטרוט על הפסוק הזה. אבל סתם עוד עניין קצר לסיים את העניין פה. הרבי אומר פה דיוק לכאורה: זה לא הפירוש הפשוט. האלטער רבי אומר ״מקרא מלא דיבר הכתוב״. מקרא מלא דיבר הכתוב. לפי זה לא הפירוש הפשוט, פירוש האר"י ז"ל. אז מה הפירוש ״מקרא מלא דיבר הכתוב״? אז הרבי אמר פעם, והוא מבאר את זה בעוד שיחה של הרבי, כן? מעניין מאוד. הרבי אמר שאם אתה תיקח ילד בן חמש למקרא ותגיד לו: תתרגם לי את המילים של הפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״, תתרגם לי את המילים בפשטות. איך התינוק יתרגם את זה? לא כמו רש"י. הוא יתרגם את זה כמו האר"י ז"ל. התרגום של המילים בפשטות, ״תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב״, זה שלא עבדת את השם בשמחה. אז הפירוש של האר"י ז"ל זה בעצם הפירוש הפשוט. רש"י משנה מהפירוש הפשוט. רש"י

23:25 זה לא כל כך פשט. תחת אשר לא עבדת אותו כשהיה לך. צריכים להוסיף פה כמה מילים. חסרות פה מילים. אה, רש"י זה פשוטו של מקרא. אז מובן, רש"י לומד את כל הקונטקסט, או כל ההמשך. מה הולך פה? כן, כאילו ההמשך. הם מדברים פה על הקללות אז צריכים... אז רש"י לומד את כל ההמשך הפסוק, צריכים להגיד פשט ככה. אבל כשאתה מתרגם את הפסוק עצמו, ״מקרא מלא דיבר הכתוב״, כשאתה מתרגם את המילים, הפשטות של המילים, התרגום הפשוט זה ״תחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב״, שהיה חסר לך עבודת השם מתוך שמחה. ולכן הרבי אמר, זה הפירוש שהאלטער רבי אומר ״ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל״. מה זה ״ונודע לכל״? מי לומד פירוש האר"י? כולם יודעים? כל אחד לומד את האר"י ז"ל? כולם יודעים ״ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל״? מה זה נודע לכל? לא כולם לומדים כתבי האר"י ז"ל. אז הרבי אומר, זה הפשט ״נודע לכל״. גם אם אתה לא למדת כתבי האר"י ז"ל, זה הפירוש של הפסוק. נודע לכל, כל אחד שלומד את הפסוק בפשטות הוא לומד את הפסוק לפי האר"י ז"ל. חוץ מזה שיש רמב"ם גם כן. הרמב"ם בהלכות לולב הרי מביא גם את הפסוק ״תחת אשר לא״, והרמב"ם מפרש כמו האר"י ז"ל גם כן. טאַקע צריכים להבין למה הרמב"ם לא... למה האלטער רבי מביא את האר"י ז"ל, לא מביא את הרמב"ם? נדבר על זה בפעם אחרת. אבל על כל פנים זה בקשר לפרק הזה.