לקוטי אמרים תניא - פרק כ"ה - חלק ג׳

00:00 אנחנו פה בתניא, אוחזים באמצע פרק כ"ה. אנחנו אוחזים בדף ל"א עמוד ב, שורה המתחלת "ושולט" או "לא שולט", בנקודה. האלטער רבי מדבר פה על ה... כמו שדיברנו, פרק כ"ה זה הפרק שהאלטער רבי מסיים את הסוגיה שהתחיל בפרק י"ח. זה בכללות פרק י"ז, זה בפרטיות פרק י"ח. מסביר את הפסוק, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". הדיוק הוא שזה קרוב מאוד לכל אדם שיהיה אצלו עבודת השם באופן של בפיך ובלבבך לעשותו. עכשיו האלטער רבי מסביר שזה אומר שיהיה אצלו עבודת השם, סור מרע ועשה טוב במחשבה דיבור ומעשה, ובאופן של בלבבך גם, גם על ידי אהבה ויראה. על זה האלטער רבי שאל איך יכול להיות שזה קרוב מאוד? הרי רואים במוחש שזה לא קרוב מאוד. אז בפרק י"ח האלטער רבי התחיל לבאר את העניין, כל הביאור מפרק י"ח עד כאן זה היה הכל הקדמה כדי להגיע לביאור העניין הזה. הנקודה היא שמכיוון שכל יהודי אז יש לו אהבה מסותרת אל הקדוש ברוך הוא, שזה יש בטבע של כל יהודי, שכל יהודי מוכן ללכת אפילו על מסירות נפש כדי לא להיות נפרד מהאחדות של הקדוש ברוך הוא. ויש את זה גם באופן של אהבה, שזה האהבה מסותרת שיהודי רוצה להיכלל באור אין סוף, וכולל בזה גם כן יראה, שזה היראה שיש ליהודי שהוא לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא, והוא מוכן עד מסירות נפש ממש, מסירות הגוף, כדי לא להיות נפרד. אז על ידי זה שהבן אדם מעורר את האהבה הזאת הוא יכול לפעול על עצמו להיות סור מרע ועשה טוב בפועל ממש. כי אם אני מוכן, זה האלטער רבי מסביר פה, הקל

02:24 וחומר, אם אני מוכן ללכת על מסירות נפש בשביל לא להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא, אז כל שכן שב ואל תעשה, שזה לא כל כך כמו מסירות נפש, זה הרבה יותר קל. אז ודאי שאני יכול שב ואל תעשה להיזהר כדי לא להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא. ומכיוון שאני מבין, אחרי שלמדנו את כל הפרקים הקודמים מפרק י"ח עד פרק כ"ד, אנחנו מבינים שכל עבירה מפרידה אותך מהקדוש ברוך הוא וכל מצווה מאחדת אותך עם הקדוש ברוך הוא. אז ממילא יהודי יכול על ידי ההתבוננות הזאת לפעול על עצמו שיהיה אצלו סור מרע ועשה טוב בתכל'ס. אז הדבר הראשון האלטער רבי דיבר על סור מרע. זה הוא דיבר בחלק שלמדנו בשיעור הקודם. איך שהבן אדם יכול לפעול על עצמו להיות סור מרע אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים. ברגע שאני מבין שכל עבירה אז זה מפריד אותי מהקדוש ברוך הוא ממש מייחוד ואחדות, כמו בעבודה זרה ממש. האלטער רבי הסביר אף על פי שזה רק בשעת מעשה עבירה, אבל יהודי לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא אפילו לרגע אחד. הרי גם עבודה זרה אתה יכול לעשות עבודה זרה רגע אחד ואחרי זה לעשות תשובה, ואין כל דבר עומד בפני התשובה. ואף על פי כן יהודי לא יהיה מוכן לעשות עבודה זרה אפילו לרגע אחד. ומה הסיבה? האלטער רבי אומר פה סיבה למה באמת יהודי לא מוכן לעשות עבירה אפילו לרגע אחד ואחר כך יעשה תשובה ויוכל לתקן את זה, אז האלטער רבי מסביר לזה סיבה. מכיוון שהסיבה למה יהודי לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא זה לא מצד עצמו. אם זה היה מצד עצמו, אז הייתי עושה חשבון. אוקיי,

04:17 רגע אחד אתה תיפרד מהקדוש ברוך הוא ואחרי זה אתה תתקן את זה. מה הבעיה? זה רק לרגע אחד. אבל מכיוון שהפירוד מהקדוש ברוך הוא זה לא-- זה שיהודי לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא זה לא על פי שכל, זה מצד האור הוי' שמאיר בנשמה שלו, ולכן הוא לא מוכן, כמו שמסביר בד"ה ואתה תצוה, כמו שמסביר פה בתניא בפרק י"ח. זה מצד האור הוי' שמאיר בנשמה, שלכן יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד. האור הוי' זה לא קשור עם זמן. אין הבדל בין רגע אחד לנצחי. כל רגע זה נצחי. מצד האור הוי' ששולט על הזמן אז הוא נצחי. אז כל רגע של פירוד זה פירוד נצחי. ועוד יותר אומר, לא רק שהוא למעלה מהזמן, הוא שולט על הזמן. מצד האור הוי' שבנשמה אז הוא למעלה מהזמן והוא שולט על הזמן. אז לכן זה גם כן, זה לא רק בעיה של למעלה מהזמן. פירוד בעולם שלמעלה מהזמן זה גורם פירוד גם בעולם הזמן, מכיוון שהוא שולט על הזמן. אז זה שני הנקודות שהאלטער רבי הסביר פה, ולכן גם לרגע אחד יהודי לא רוצה לחיות נפרד מהקדוש ברוך הוא. על דרך זה זה גם כן בכל אחד, כל עניין של עבירה, כל סור מרע. אפילו שהפירוד זה רק באיזה פרט אחד ברגע אחד, יהודי לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא אפילו לרגע אחד. זה הכל בנוגע לסור מרע. ועכשיו האלטער רבי בא להסביר בנוגע לעשה טוב. לפני שאנחנו ממשיכים הלאה רוצה לספר סיפור קשור למה שלומדים פה בתניא. אז יש סיפור עם יהודי אחד. סיפור אולי די מפורסם, אבל קשור פה עם התניא שלומדים פה. היה יהודי

06:04 בחור שלמד בתומכי תמימים באמריקה בשנים הראשונות של תומכי תמימים באמריקה, עוד בזמן של הפרידיקער רבי. והוא היה בחור, דווקא בחור חכם, למדן. אבל בשלב מסוים בחיים הייתה לו תאווה מאוד גדולה ללכת ללמוד חכמות חיצוניות. הוא רצה להיות איזה... איך, רצה ללמוד, רצה ללמוד חכמות חיצוניות, רצה ללמוד באוניברסיטה, להשתלם וכו'. הוא מאוד פיקח, מאוד חכם. הוא רצה ללמוד. והרבי כתב לו כמובן שלא יעשה את זה, אבל הוא מאוד רצה. והרבי כתב לו מכתב. הרבי הסביר לו שהוא לא יכול לעשות את זה בגלל שזה מקום שזה לא מתאים לתלמידי תומכי תמימים, ומכיוון שהוא לומד בתומכי תמימים אז הוא נמצא יחד עם הרבי, ובכל מקום שהוא הולך הרבי הולך איתו, וממילא הוא לא יכול ללכת למקום שזה היפך הכוונה והיפך הרצון. מקום שהרבי לא רוצה שהוא ילך. ואז היה מכתב שהרבי כתב לו. זה נדפס באיגרת, מכתב ידוע. הרבי כותב לו: לכאורה יכול להיות שיעלה לך במחשבה, כן? הרבי כותב לו במכתב: מילא אם אתה תעשה את זה, אתה, אם לא אכפת לך לקחת את עצמך למקום לא טוב, אבל אתה לוקח את הרבי יחד איתך. מכיוון שאתה תלמיד בתומכי תמימים, אז כשאתה הולך למקום לא טוב, מקום שהיפך הרצון, היפך הכוונה, אז אתה לוקח את הרבי יחד איתך גם כן לאותו מקום. בלשון הידועה, לוקח ראש של מלך ומכניסו לבית הכסא מלא צואה. אתה לוקח את המלך יחד איתך. אז מכיוון שאתה תלמיד של תומכי תמימים, אז כשאתה הולך למקום שזה היפך הרצון והיפך הכוונה, הרבי הולך יחד איתך. אז הרבי כותב לו שמה במכתב: אתה יכול לכאורה לחשוב, אני

08:02 למה אני אקח את הרבי באותו זמן שאני הולך לאוניברסיטה? אז אני לא אהיה תלמיד של הרבי. אני לא רוצה לקחת את הרבי יחד איתי. אז באותה שעה, באותו זמן, באותן שעות, באותם זמנים שאני נמצא במקום האוניברסיטה, אז אני נפרד, אני מתנתק, אני נוסע, הולך לבד, ואני לא הולך לקחת את הרבי יחד איתי. אז הרבי כותב לו במכתב: אתה בראש שלך יכול לחשוב ככה, אבל תדע לך שהרבי לא, לא, לא, לא, לא הולך לעזוב אותך. הרבי, ברגע שאתה נכנסת לתומכי תמימים אז אתה נהיית מקושר. אתה נהיית דבר אחד, התחברת עם הרבי, ומאז הרבי נמצא יחד איתך בכל מעמד ומדרגה שאתה תהיה, וכשאתה נמצא בתוך בוץ ובתוך לכלוך, אז תדע לך שהרבי נמצא יחד איתך גם כן. ״עמו אנכי בצרה״, כמו שאומרים, הרבי נמצא יחד איתך. אז ממילא, מילא אם לא אכפת לך מעצמך, אבל תדע לך שאתה לוקח את הרבי יחד איתך. ומכיוון שיהודי לא רוצה בשום פנים ואופן לעשות כזה דבר. אז. אז. אז זה העניין. אז זה העניין שהוא אומר פה בתניא, אותו דבר. אפילו רגע אחד להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא. יהודי לא רוצה בשום אופן, אפילו ברגע אחד, להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא. וזה מה שהרבי אומר פה, שמצד ההתבוננות הזאת, אי דחיא, אתה אומר שברגע אחד, אז מה יקרה אם רגע אחד אחרי זה אני אעשה תשובה, אתקן את זה. אצל יהודי יש אצלו הנחה שהוא לא, שהוא לא, שהוא לא יכול להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא אפילו לרגע אחד. על כל פנים, זה בקשר לסור מרע. עכשיו האלטער רבי בא לבאר גם כן העניין הזה, איך זה מתבטא

10:00 בעשה טוב, שגם מגיע לעשה טוב על ידי ההתבוננות. בעניין הזה שיהודי יש לו כוח מסירות נפש, בהתבוננות שיש ליהודי אהבה לקדוש ברוך הוא. והאהבה שלי לקדוש ברוך הוא זה אהבה כל כך גדולה עד למסירות נפש. אז זה גם כן נותן כוח לבן אדם לאהבה של עשה טוב. וכאן צריכים להסביר משהו כדי שנוכל להבין מה האלטער רבי הולך להגיד עכשיו בתניא. בתור הקדמה להבין את ההמשך, מה שאנחנו הולכים ללמוד פה. בדרך כלל אנחנו רגילים להבין שסור מרע זה עבירות ועשה טוב זה מצוות. סור מרע זה שס״ה לא תעשה, עשה טוב זה רמ״ח מצוות עשה. בדרך כלל ככה אנחנו רגילים תמיד ללמוד. אז. אז אז אז על ידי ההתבוננות, בזה שכתוב שיראה זה שורש לסור מרע, פירושו שעל ידי היראה אז על ידי זה אני נזהר לא לעשות עבירות. ואהבה זה שורש לעשה טוב. על ידי שאני אוהב את הקדוש ברוך הוא אני עושה מצוות. אבל בחסידות אנחנו יודעים שזה לא הפירוש. וכאן אנחנו נראה עכשיו בתניא גם כן זה לא הפירוש. הרי סור מרע זה לא רק לא לעשות עבירות. סור מרע כולל כל התרי״ג מצוות, הכול נקרא סור מרע. לפי מה שלמדנו פה קודם, שמה הפירוש סור מרע? שהוא לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא, זה פירוש סור מרע. האלטער רבי אומר פה מה זה סור מרע? אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים. אז מה זה משנה אם זה מצוות עשה ומצוות לא תעשה? גם מצוות עשה. אם אתה למשל חס ושלום לא תניח תפילין אז אתה נפרד מהקדוש ברוך הוא. זה גם כן עבירה. זה לא סתם עבירה, עבירה גדולה ביותר. אז זה

11:52 כלול בחשבון של סור מרע. העניין הזה שאומרים שיהודי לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא עד למסירות נפש, אז העבודה הזאת קשורה עם כוח היראה, מצד היראה. אז הבן אדם יש לו פחד שהוא לא רוצה להיות נפרד מאלוקות, אז הוא יעשה את כל התרי"ג מצוות, גם מצוות עשה וגם מצוות לא תעשה. אז מה זה עשה טוב? אז כאן אנחנו רואים בתניא סור מרע ועשה טוב זה פירוש אחר. סור מרע זה כל התרי"ג מצוות על פי הלכה. זה נקרא סור מרע. לקיים את השולחן ערוך, לקיים את הכול, כל הלכה בשולחן ערוך, ברמ"א, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אלא אבל למה אני מקיים את זה? כי אני לא רוצה להיות נפרד. סור מרע. מכיוון שאם אני לא מקיים מה שכתוב בשולחן ערוך, לא משנה אם זה עשה או לא תעשה, אז זה רע. אני עושה דבר רע, אני עושה עבודה זרה, אני נפרד מהקדוש ברוך הוא. אז מכיוון שאני לא רוצה להיות נפרד מהקדוש ברוך הוא, אני מקיים את כל התרי"ג מצוות. אבל מה הסיבה של התרי"ג מצוות? בגלל שסור מרע, בגלל שאני לא רוצה להיות, להיות נפרד. מה פירוש עשה טוב? עשה טוב זה לא רק לקיים. עשה טוב זה, זה לקיים באופן של הידור, לקיים את זה באופן של לפנים משורת הדין, זה באופן של יגיעה. זה כבר עניין אחר. עשה טוב, הדיוק עשה טוב זה שהבן אדם מחפש לעשות טוב. הוא לא רק מחפש לא להיות נפרד, הוא מחפש לעשות טוב, להביא טוב לעולם, להוסיף אור עליון בעולם, להביא קדושה לעולם. שעל ידי כן, ברגע שיש לי אהבה לקדוש ברוך הוא, אז אני

13:40 לא רק מקיים את האובליגטורי או את המוכרח. ברגע שיש לי אהבה לקדוש ברוך הוא אני אקיים את כל התרי"ג מצוות באופן של למעלה מכל מדידה והגבלה. אני אעשה את זה באופן הרבה יותר טוב, וזה הפירוש האמיתי בעשה טוב. מפני שבשביל זה צריכים גם אהבה, ועל זה האלטער רבי אומר עכשיו בהמשך הפרק שעל ידי ההתבוננות בזה שיש לי נשמה ומצד הנשמה יש לי אהבה לקדוש ברוך הוא, ואהבה לקדוש ברוך הוא, אהבה כל כך גדולה שיהודי רוצה להיות, להיכלל באין סוף למעלה מטעם ודעת, שזה כל העניין של האהבה הטבעית שהוא רוצה להיכלל באין סוף באופן של נר ה' נשמת אדם, אהבה שלמעלה מטעם ודעת. אז מצד העניין הזה אז יהיה עשה טוב לא רק לקיים מה שאני מוכרח לקיים. אני אעשה את עבודת השם שלי באופן הרבה יותר ממה שאני חייב לעשות, באופן של הידור ויגיעה למעלה מן השורה, וזה מה שהאלטער רבי עכשיו ממשיך הלאה. עכשיו נבין את ההמשך של הפרק, השורות הבאות בפנים. בוא נראה בפנים התניא. אומר האלטער רבי, והן בבחינת ועשה טוב, יהיה להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב. מה העבודה מצד עשה טוב? שהבן אדם צריך להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלות מבחינת יסוד העפר שבנפש הבן אדם. אז מהי העבודה של עשה טוב? אז כאן רואים עשה טוב זה לא רק אומר לקיים מצוות, אלא מה העניין של עשה טוב? להתגבר כארי, זה העבודה של התגברות. לעבוד את השם באופן של התגברות, להתגבר כארי זה גבורה. לעבוד, לעבוד את השם באופן של התגברות ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלות

15:35 מבחינת יסוד העפר שבנפש הבן אדם, ולהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל. אומרים יש את עניין היצר הרע, יש לו, יש לו מידת רוע והמידת רוע של היצר הרע, אמרנו יש ד' יסודות. למדנו בפרק א' של תניא שליצר הרע יש ד' יסודות, אבל עיקר העניין זה מה שמדברים פה זה יסוד העפר. יסוד העפר זה היסוד הרביעי וזה בעצם המהות של הנפש הבהמית. איך האלטער רבי מדגיש פה הלשון? היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלות. היצר הרע יש לו ד' יסודות. יש יסוד האש שזה גאווה וכעס, יש יסוד הרוח שזה דברים בטלים וליצנות, יש יסוד ה-- יסוד המים שזה תענוגים. אבל כאן מדברים על יסוד העפר. יסוד העפר זה יסוד, זה הנפש הבהמית עצמו. זה, זה לא מידה מסוימת, זה ה-- זה הכבדות. עפר, עפר, עפר זה הדבר הכי תחתון שאין בזה שום תוכן. העניין של עפר, עפר זה דממה ועפר זה בלי חיים. זה ההיפך העניין של קדושה. לכן הנקודה הזאת זה עניין עיקרי ב-ב-ב-ב-בנפש הבהמית. הנפש האלוקית זה קדושה. קדושה זה חיים. קדושה זה חיים. כן, הנפש הבהמית זה קליפה. ההבדל בין קדושה וקליפה במהות שלהם, קדושה זה חיים, קליפה זה מוות. ואיפה במידות ומה מתבטא ההבדל בין חיים ומוות? זה העניין של זריזות ועצלות. יסוד העפר. העניין של בן אדם חי הוא זז. כל חי מתנועע. בן אדם חי הוא תנועה, הוא זז, הוא הולך, הוא מתקדם, הוא רץ. זה רואים בן אדם חי. בן אדם מת אז הוא, אז הוא, אז הוא, אז אין, אין תנועה. זה ה-- זה אבן הבוחן שרוצים לבדוק. הגמרא אומרת

17:51 איך בודקים בן אדם חי? במה בודקים? בודקים את התנועה. אם רואים אצלו תנועה, בודקים, בודקים בכל מיני מקומות. באף, בחוטם. הגמרא שמה מדברת, בודקים את התנועה. כשיש תנועה אז זה חיים. כשאין תנועה אין חיים. ולכן זה הנקודה שהאלטער רבי אומר פה. המהות של נפש הבהמית, יסוד העפר, זה העניין של היפך החיים. במה זה מתבטא, בהיעדר החיים? עצלות, כבדות. הבן אדם, זה היעדר ה-- זה, הוא שוכב במיטה, הוא, הוא ישן, אין לו כוח לקום, אין לו כוח לזוז, אין לו כוח לזה. זה, זה היפך התנועה, היפך החיים. מה שאין כן קדושה, קדושה, ״ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום״. קדושה מתבטאת בתנועה של זריזות. לכן, לכן כתוב במשנה הידועה במסכת סוטה, ר' פנחס בן יאיר, זריזות מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי טהרה, טהרה לחסידות, חסידות... יש שם את כל ה-- את כל הרשימה של ר' פנחס בן יאיר שאומרים בסוף מסכת סוטה, עד שמגיעים לתחיית המתים. הכל מתחיל מאיזה עניין? זריזות. כי הזריזות זה המה-- זה תנועת החיים שיש בנפש. אז היצר, שהוא ההיפך העניין של הקדושה, מה הוא עושה? עצלות. היפך התנועה. והעצלות הזאת זה יסוד העפר, שמצד הנקודה הזאת אז הבן אדם אין לו כוח להילחם, ועל זה צריך להיות המלחמות, המסירות נפש. כאן מדברים על תנועה של מסירות נפש, כי זה הרי כל החשבון שהאלטער רבי מנסה להסביר לנו פה בפירוש, שצריך לקחת את הכוח, המסירות נפש הזה שיש לי בנשמה, כוח האש שיש בנשמה, מסירות נפש, להשתמש עם התנועה הזאת כדי להילחם במה? להילחם במידת העצלות של הנפש הבהמית. זה מה שהאלטער רבי אומר פה בתניא. בכל מיני טורח בעבודת ה'.

19:51 בעבודת הבורא שיש בו טורח ו-- עבודת הבורא, יש עניינים בעבודת הבורא ששמה דורשים מאיתנו טורח ועמל. עבודה ויגיעה. ובזה צריך להיות המלחמה בסטרא, שלא רק שהוא ילמד אלא ילמד באופן של עבודה ויגיעה. לא רק להתפלל, בכל עניין של עבודת השם, שזה יהיה באופן של עבודה ויגיעה. כגון לעמול-- אז האלטער רבי כאן מביא דוגמאות ב-ב-בכל הקווים, האלטער רבי מביא דוגמאות איך צריך להיות עבודת השם. הוא אומר, כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא. אז דוגמה הראשונה בעבודה ויגיעה האלטער רבי מביא מתורה. כן, לימוד התורה זה העניין העיקרי בעבודת השם. אז שמה בעניין של יהיה בעשה טוב, אז בלימוד התורה יש לימוד התורה שאדם לומד כדי לצאת ידי חובה, ויש לימוד התורה שאדם לומד באופן של עשה טוב. לימוד התורה שבא על ידי מלחמה עצומה. מה זה לימוד התורה האמיתי? אז האלטער רבי אומר, לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא. פה שני עניינים. לעמול בתורה בעיון ובפה. לא פסיק פומיה מגירסא זה ביאור על בפה. יש פה שני עניינים בלימוד התורה. אם רוצים לעשות את הלימוד תורה שיהיה כדבעי למהוי, אז יש לימוד התורה בעיון. בן אדם יכול לצאת ידי חובה. אם אני רוצה ללמוד תורה רק כדי לצאת ידי חובה, אז אני יכול ללמוד תורה בלי עיון. לומד לגירסא. אומרים לנו לא. אם אתה לומד לגירסא אתה כן, יפה מאוד, אבל אם יש לך יכולת ללמוד בעיון ואתה לומד לגירסא אז חסר בשלמות של לימוד התורה שלך. הרבי מסביר בשיחות, שיחת הרבי של שבועות. הרבי מסביר שבדקות, כמו שיש ביטול תורה בזמן שבן אדם יש לו זמן ללמוד והוא לא

22:09 לומד, הוא עובר על ביטול תורה, אז הרבי אומר יש ביטול תורה בנפש. מה זה ביטול תורה בנפש? שאם אתה, יש לך אפשרות ללמוד יותר בעיון ואתה לומד רק בשטחיות, במקיף ובגירסא, אז אתה, אז אתה עובר על ביטול תורה גם כן. זה נחשב לביטול תורה. למה? כי הנפש שלך יש לה יכולת להתייגע יותר, להתעמק יותר ולא התעמ-- התעמקת. אז נשאר חלק מהנפש שלך שלא לומד. כמו בנוגע לזמן. אם יש לך זמן ללמוד והזמן הזה אתה לא לומד אז זה ביטול תורה, כי הזמן הזה הלך לאיבוד. זה אבידה שאינה חוזרת. אז גם בכוחות הנפש אותו דבר. אם יש כוחות הנפש שיכולת להכניס ולא הכנסת אז הכוחות הנפש הלכו לאיבוד. זה ביטול, זה ביטול תורה בנפש. ככה הרבי מסביר בשיחה. ולכן האלטער רבי אומר פה לימוד בעיון, זה לא סתם לימוד בעיון. לכן הוא אומר מצד העניין של לקיים, שלא יהיה סור מרע, בן אדם יכול ללמוד גם לגירסא, הוא גם כן, הוא גם כן, הוא לא עושה עבירה. אם אתה לומד לגירסא אתה, אתה, אתה בסדר. אתה קיימת מצוות תורה, אבל עשה טוב דורש יותר. זה ללמוד בעיון. זה לייגע את עצמך. ובזה אתה צריך להשתמש עם הראש ולהשתמש כמה שאתה יכול ללמוד בעיון. זה עיון. אחרי זה אומר עוד עניין, בפה. בהלכה האלטער רבי כותב בהלכות תלמוד תורה, יש מצווה של לימוד התורה בפה, ״ודיברת בם״. יש, צריך להיות דווקא לימוד בפה. לא מספיק לימוד במחשבה. אז בן אדם שיש לו אפשרות, האלטער רבי כותב בשולחן ערוך, כן, על פי ההלכה בן אדם צריך ללמוד תורה, צריך להשמיע לאוזן וכולי, צריך להוציא. צריך לימוד התורה

24:03 צריך להיות בפה דווקא. זה המצווה של לימוד התורה. אם אתה לומד תורה במחשבה בלבד, אז חסר במצווה של קיום. קיימת גיסו בו, לא קיימת, בזה כמה עניינים בהלכה. מצוות תלמוד תורה זה בפה דווקא. בפרט על פי פנימיות העניינים, בפרט על פי פנימיות העניינים שהאלטער רבי מסביר שמכיוון שהמטרה בכל תורה ומצווה זה העניין של דירה בתחתונים, זה בירור הגוף. האלטער רבי יסביר הלאה בפרק ל"ז, ולכן זה עוד סיבה למה צריך להיות לימוד בפה דווקא, כדי שהגוף יהיה גם כן מוכן לעשיית דירה לאין סוף ברוך הוא. אז אם אתה לומד תורה במחשבה חסר את זה, ולכן אומרים שלימוד התורה צריך להיות בעיון ובפה. הלכה היא רק סתם, זה מגיע למעשה. כן, אם אתה לא תוכל להתעמק כשאתה תגיד בפה, אז מותר על פי הלכה. בן אדם באמצע להתעמק בעניין, אם אתה כל הזמן תדבר לא תוכל לחשוב. אז כשאתה עסוק לעיין בסוגיה בהלכה ואז אתה צריך לחשוב, מותר לך לחשוב כמובן, כי זה לא ילך על חשבון של העיון. אבל ברגע שאתה לומד, סתם לומד סוגיה, לומד דבר, צריכים להשתדל דווקא, יש חיוב להגיד את המילים בפה דווקא. אז ממילא שני הדברים האלה, בעיון ובפה, צריכים בשביל זה יגיעה. זה עשה טוב. זה לא קל. הרבה יותר קל לי לשבת עם ספר ולקרוא. אנשים אוהבים לקרוא ספרים, רואים אנשים. לקרוא עוד יותר קל. ככה לקרוא בעיניים, אבל להגיד את המילים זה כבר, זה מעצבן. זה קשה, זה מעייף, זה אין לי כוח. אז על שני הדברים האלה, גם על עיון, גם על פה, זה נקרא עבודת משא. על זה צריך להיות יגיעה והתגברות כדי לעבוד את השם בלימוד התורה, בעיון

26:02 דווקא ובפה. וכמאמר רז"ל, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא. זה מה שחז"ל אומרים, שבן אדם שלומד תורה הוא צריך ללמוד תורה באופן של כשור לעול וכחמור למשא. מה פירוש כשור לעול וכחמור למשא? זאת אומרת שצריך להיות יגיעה, כמו שהשור מתייגע כשהולך עם העול, אז יש פה יגיעה. וחמור למשא, החמור סוחב את הפקלאך, אז יש פה יגיעה. אז גם כן צריך להיות כשור לעול וכחמור למשא. יש אבל ביאור מעניין במפרשים, מה דיוק כשור לעול וכחמור למשא. כשור לעול קשור עם העניין של עיון, וחמור למשא קשור עם העניין של פה. כי השור, השור מה התפקיד של השור? השור כשהולך עם העול, מה הוא עושה? הוא מיישר את כל השדה. זה התפקיד של השור. הוא מיישר את השדה. יש חורים, יש הרים, יש אבנים, והשור עם העול הולך בשדה והוא חופר והוא חורש. הוא עושה שהשדה יהיה, לסדר את כל, את כל, את כל החלקים של השדה. אז זה עבודה של עיון. אתה לומד סוגיה ויש קושיות ויש בעיות ויש זה, ואתה, אתה, אתה חורש את הסוגיה. השור לעול קשור יותר עם עיון. חמור למשא. החמור זה משהו יותר חיצוני. זה משא. הוא סוחב פקלאך, סוחב על עצמו. זה יותר עבודה של עול. אז העול זה חמור למשא, המשא, הפקלאך שהוא סוחב על עצמו. אז זה כמו עניין של דיבור. זה המשא של לדבר, להגיד אפילו שאין לך כוח לדבר. אני רוצה רק לקרוא, ואפילו כן אני אומר את זה בדיבור. אז זה יותר קשור עם העניין של חמור למשא. זה, זה הקשר עניינים פה. וכן תפילה בכוונה בכל כוחו ממש

28:10 תפילה גם כן. עבודה, לא סתם עבודת התפילה, אלא בכוונה בכל כוחו. זה ידוע, בעבודת התפילה יכול להיות כמה אופנים. כאן מדברים על תפילה בכוונה בכל כוחו ממש, להשקיע את כל הכוחות בעבודת התפילה. וכן בעבודת השם שהוא בדבר שבממון, כי בעבודת הצדקה אז גם שמה העבודה צריכה להיות באופן של יגיעה למעלה מרגילותו. על כל פנים, זה הנקודה שהאלטער רבי מסביר, שהן בסור מרע, הן בעשה טוב, צריך להיות העבודה באופן שהוא משקיע את הכוחות שלו באופן של התגברות, וזה צריכים דווקא על ידי ההתבוננות בעניין של אהבה מסותרת. זה נותן לך כוח, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. שזה יהיה באופן של התגברות דווקא.